עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
הלכות דרך ארץ · ב
רמב"ם פ"ז מה' ברכות הי"ב:
אין מכבדין לא בגשרים ולא בדרכים אלא בפתח הראוי למזוזה ובשעת כניסה. עכ"ל. וכתב הכ"מ:
במס' דרך ארץ זוטא אין מכבדין ביציאה. וק"ל מהא דאיתא בתוספתא מגילה פ"ג הט"ו:
איזהו הדור שאמרה תורה והדרת פני זקן לא עומד במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו נוהג בו מורא ויראה במשא ומתן ובכניסה ויציאה והן קודמין לכל אדם, עכ"ל התוספתא, הרי דגם ביציאה מכבדין.
והי' אפשר לומר עפ"מ דאיתא במס' ד"א זוטא פ"ו:
בכניסה הגדול קודם ליציאה הקטן קודם, נמצא לפ"ז שגם ביציאה מכבדין, במה שיוצא באחרונה. וזהו כוונת התוספתא. וכוונת הרמב"ם שאין מכבדין אלא בכניסה, היינו לילך בראש. אך גירסת הגר"א בתוספתא:
ובכניסה וביציאה קודמים לכל אדם, ומוחק תיבת "והן", נמצא שהפירוש לדבריו שבכניסה ויציאה קודמים לכל אדם לילך בראש.
ונראה שיש חילוק בזה בין כיבוד למורא. דהנה ברמב"ם בפ"ה מת"ת מבואר, דבזקן ות"ח ואפי' ברבו שאינו מובהק, ליכא כ"א מצות כיבוד, אבל ברבו מובהק לבד מצות כיבוד איכא בי' נמי מצות מורא. וכן כתבו התוס' בב"ק ד' מ"א, דהא דמרבינן מאת ד' אלקיך תירא לרבות ת"ח, דוקא ברבו מובהק. ולפ"ז, דוקא לענין כיבוד בזקן וברבו שאינו מובהק הוא דאמרינן דאין מכבדין אלא בכניסה ולא ביציאה. אבל התוספתא הרי מיירי לענין מורא, והיינו ע"כ ברבו מובהק, ולענין מורא אין שום חילוק בין כניסה ליציאה, דלעולם צריך להיות במורא לפני רבו ורבו ילך בראש והוא אחריו.
שוב מצאתי במדרש רבה פ' בהעלותך סי' י"ג, גבי כיבוד רבו, וז"ל:
וחייב להקדימו לכל אדם בכניסה וביציאה ולנהוג בו מורא וכבוד שנא' את ה' אלקיך תירא את לרבות בעלי תורה. עכ"ל. הרי להדיא, דהא דחייב להקדימו לכל אדם בכניסה וביציאה, הוא משום דין מורא, הנלמד מאת ה' אלקיך תירא.