עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
דין לחם לענין ברכה
א
הנה, לענין ברהמ"ז בעינן דוקא לחם, כדיליף בגמ' ברכות ד' מ"ד מקרא דארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ולכאורה דליכא דין לחם מיוחד גבי ברהמ"ז, אלא כל מידי דמקרי לחם לכל דיני התורה דבעינן בהו לחם, גם לענין ברהמ"ז הוי לחם, כמבואר בברכות ד' ל"ז, דיליף דין לחם דגבי ברכה מדין לחם דגבי מצה. וכן משמע מירושלמי ריש חלה, דיליף דין לחם דגבי חלה מדין לחם דגבי מצה. ועוד יליף שם דאין לחם אלא מה' מינים, מקרא דישעיה כ"ח:
ושם חטה ושורה ושעורה נסמן וכסמת גבולתו, עד כאן גבולתו של לחם. הרי מבואר דדין לחם הוא דין כללי לכל הדינים דבעינן בהו לחם.
והנה לענין חלה איתא בירושלמי ריש חלה, דהעושה עיסה בלולה מן ה' מינים, הא דמצטרפין לענין חלה אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא כל מין רבה על חבירו ומבטלין זה את זה. ומסיק שם, דאפי' מאן דסבר איסורין אין מבטלין זא"ז, היינו משום דלענין איסור הם הכל דבר אחד, אבל לענין מינים הכל מודים דמבטלין זא"ז ואין כאן אפי' מין א' מה' מינים, וממילא דבטל מהם הדין לחם מדאורייתא. ולפ"ז גם לענין ברהמ"ז אין עליו דין לחם מדאורייתא אלא מדרבנן. ונפ"מ לענין להוציא חבירו שאכל לחם ממין א', דמחויב בברהמ"ז מדאורייתא, דלא אתי דרבנן ומוציא חבירו המחויב מדאורייתא, לדעת הבה"ג. אד צ"ע בעיקר דברי הירושלמי אם הלכה כן. וכבר הרי"ט אלגזי תמה על הפוסקים שהשמיטו הירושלמי הלז.
בברכות ד' ל"ח איתא, דכובא דארעא גובלא בעלמא הוא ומברכין עלי' בורא מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתי' עלי' ובריך עלי' המוציא אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בהן יד"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן בי'. וכן פת הבאה בכיסנין מברכין עלי' במ"מ ואי קבע סעודתי' עלי' מברך המוציא, כדאיתא שם בד' מ"ב.
והנה הא דמברכין עליהן במ"מ, לאו משום דלא איקרו לחם, דהא לענין חלה תנן דעיסה שנילושה במי פירות והיינו פת הבאה בכיסנין חייבת בחלה, וכן כובא דארעא אדם יוצא בהן יד"ח בפסח, ומדלענין חלה ומצה הוי לחם ה"ה לענין ברכה, דדין לחם הוא דין כללי לכל הדינים כאשר נתבאר. אלא עיקר טעמא הוא משום דלא קבעו חכמים לברך המוציא וברהמ"ז אלא בלחם שדרך לקבוע עליו סעודה, משא"כ בהני. וכן כתב הכ"מ בפ"ג מה' ברכות ה"ט. אך זה ניחא אם נימא דמניין הברכות של ברהמ"ז אינו מן התורה אלא מדרבנן, כדעת הרמב"ם והרמב"ן בסה"מ מצוה י"ט, וע"כ גם בברכת מעין ג' יוצאין ידי חובת ברהמ"ז מדאורייתא. אבל לפי שיטת התוס' בברכות ד' ט"ז, דמנין הברכות הוי מן התורה ובמעין ג' אין יוצאין יד"ח ברהמ"ז דאורייתא, א"כ קשה, בכובא דארעא ובפת הבאה בכיסנין למה אין מברכין עליהן ג' ברכות שלמות, כיון דמדאורייתא הוי לחם גמור.
וע"כ צ"ל דמדאורייתא בעינן נמי קביעות סעודה ובלחם בלי קביעות סעודה אין חייבין עליו מדאורייתא בברהמ"ז אלא מדרבנן וע"כ סגי בברכת מעין ג'. שוב מצאתי בחי' הגרעק"א בשו"ע סי' קס"ח שכתב כן.
ב
הנה לענין פת הבאה בכיסנין דמברכין עליו במ"מ ומעין ג' אף דאיקרי לחם, כנ"ל, כתב הב"י בסי' קס"ח, דהוא משום דלא קבעו חכמים לברך המוציא וברהמ"ז אלא בלחם שדרך לקבוע עליו סעודה. והי' נראה לכאורה לומר, דזהו עיקר הדין, דבעינן לחם של קביעות סעודה, וכל מיני לחמים דאין קובעים עליהם סעודה אין מברכין עליהם אלא במ"מ ומעין ג'. ולפ"ז, מה שנתחדשו כיום שעושין מיני עוגות ואין לשין אותן אלא במעט מי פירות ושמן והרוב מים או בעסענץ טיי ואין קובעין עליהן סעודה אלא אוכלין אותן לשם תענוג, אף דאין להם דין פת הבאה בכיסנין, מ"מ אין מברכין עליהן אלא במ"מ ומעין ג', כיון דאין קובעים עליהם סעודה. ואף שבדורות הקודמים ובזמן חז"ל הי' הדרך שלא לקבוע סעודה אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות ולא בלחמים אלו, מ"מ לא משגחינן אלא בכל זמן וזמן כפי מנהגו.
אולם מכל הפוסקים משמע דגם השתא בזמה"ז אין מברכין במ"מ ומעין ג' אלא דוקא על פת הבאה בכיסנין ולחמניות, כפי המנהג שהי' בזמן חז"ל, ולא משגיחין בכל זמן וזמן כפי מנהגו. וע"כ מוכח מזה דלחם של קביעות סעודה אינו עיקר הדין, דזה אינו אלא טעם על התקנה, אלא עיקר הדין הוא שתקנו דעל מיני לחמים של פת הבאה בכיסנין ולחמניות אין מברכין אלא במ"מ ומעין ג', ועל מיני לחם שתקנו תקנו ועל מה שלא תקנו לא תקנו.
וגדולה מזו מצינו להמרדכי שכתב בפ' כיצד מברכין, וכן פסק בשו"ע סי' קס"ח סעי' י"ב, דהשורה פתו ביין אדום דאין מברך עליו אלא במ"מ ומעין ג' הואיל ונעשה אדום ודומה לפת הבאה בכיסנין לא מקרי תוריתא דנהמא, ואף דפת הבאה בכיסנין ולחמניות גופא הוו לחם לענין חלה ומצה כנ"ל. הרי להדיא דעיקר התקנה היתה דפת הבאה בכיסנין ולחמניות אין להם דין לחם לענין המוציא וברהמ"ז, וע"כ כל לחם שיש לו צורת פת הבאה בכיסנין לא מקרי תוריתא דנהמא לענין המוציא וברהמ"ז.