אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) ברכות הנהנין

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

ברכות הנהנין

נטילת ידים

א

ברכות ד' נ"א: בעו מיני' מר"ח מי שאכל ולא ברך מהו שיחזור ויברך וכו' אמר רבינא הלכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קבמ"ו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי. ופרש"י:

התם מעיקרא לא חזי והוי דיחוי מעיקרא ולאו דיחוי הוא אבל הכא נראה ונדחה הוא ושוב אינו חוזר ונראה. וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם.

לכאורה אינו מובן, למה צריך להאי טעמא דדיחוי וגם מה הי' ס"ד דרבינא שיברך ברכת המוציא אחר גמר האכילה, הא בברכת הנהנין עיקר הברכה דלפני' נתקנה לפני האכילה, משום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, ולאחר האכילה מחויב שוב בברכה אחרת, וא"כ לכאורה לא שייך כלל לברך אותה אחר האכילה, ומה דמיון הוא לברכת המצות שמברך על הטבילה אחר הטבילה.

וע"כ מוכח מזה, דבברכת הנהנין איכא תרי דיני, חדא דין איסור, כדקאמרה הגמ' לעיל ד' ל"ה: סברה הוא אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכאילו מעל כנהנה מקדשי שמים, ועוד איכא דין מצוה, שתקנו מצות ברכה לפני' כמו ברהמ"ז לאחרי', כדתניא לעיל ד' מ"ח: אין לי אלא לאחריו לפניו מנין אמרת קו"ח כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. וע"כ, לאחר האכילה, נהי דהברכה משום דין האיסור שוב לא שייך כאן, שהרי כבר נעשה האיסור, מ"מ הי' ס"ד דרבינא שיברך משום דינא דמצוה גרידא. וזהו שהביא ראייתו מברכת טבילה, דכמו ששייכא המצוה דברכה אחר הטבילה, כמו"כ שייכא אחר האכילה. וע"ז דחי הגמ', דשאני התם דהוי דיחוי מעיקרא, משא"כ הכא הוי נראה ונדחה ושוב אינו חוזר ונראה. אבל אם יתכן גם באכילה דיחוי מעיקרא, כגון בשכח והכניס משקין לתוך פיו, דתניא לעיל דבולען, ולא הי' יכול לברך אז, באמת כתב הרא"ש דמברך אח"כ ברכה דלפניו, דהוי דיחוי מעיקרא ולא הוי דיחוי.

אך בזה אני מסתפק, אם בלע משקה פחות מכשיעור, אם חייב לברך עליו הברכה דלפניו. דלכאורה נראה דדינא דמצות ברכה לא נתקנה אלא בשיעור אכילה ושתיי', דומיא דברהמ"ז, כדיליף מקו"ח והא דצריך לברך לפניו גם על פחות מכשיעור אינו אלא משום דינא דאסור ליהנות בלא ברכה, משא"כ בבלע משקה, דדינא דאיסור אין כאן אלא דינא דמצוה לחודא, אפשר דפטור מלברך על פחות מכשיעור. וצ"ע.

ב

ברכות ד' ט"ז: תניא הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב אוכלין פתן ואין מברכין לפניו. כן גירסת רש"י ותוס'. וטעמא מפני שאינה מן התורה. אבל גירסת הרי"ף והגאונים:

ומברכין לפני'. ונ"ל בטעמם, דאף דברכת הנהנין אינו אלא מדרבנן, מ"מ לא התירו לפועלים אלא מצות, אבל לא איסורים, ואסור ליהנות בלא ברכה.

לקמן ברפ"ג תניא:

מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ברכת המוציא. ולכאורה קשה, דהא משום דטרוד טירדא דמצוה אינו נפטר אלא ממצות, אבל לא הותר לו משום זה לעבור על איסורין, וא"כ למה מותר לאכול בלי ברכה, הא זה הוי איסור. ונראה דאיסור זה נמי נובע הוא מכח המצוה דברכה, וכיון שנפטר ממצות ברכה ממילא שוב אין כאן איסור ליהנות בלי ברכה.

ג

ברכות ד' ל"ה: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ה"ד אילימא דקא שתי לי' אזוקי מזיק לי' דתניא השותה שמן של תרומה משלם הקרן ואינו משלם החומש וכו'. הנה מבואר דמדמי הגמ' דין ברכה לדין אכילת תרומה, וכל דהוי מזיק לענין אכילת תרומה הוי נמי מזיק לענין ברכה. וקשה מכאן על מה שכתב הראב"ד בפ"י מה' תרומות ה"ז, שפסק שם הרמב"ם דהכוסס את החיטים משלם קרן וחומש, והשיג הראב"ד וז"ל:

א"א פלוגתא דרבי ורבנן היא וקיי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עלי' בורא פרי האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא. עכ"ל. וכן הקשה הצל"ח.

ונראה, דשאני מזיק דשותה את השמן ממזיק דכוסס את החיטה. דמזיק דכוסס את החיטה היינו שהוא מזיק את החיטה, דלא מקרי אכילה בהכי כיון דהוי שלא כדרך אכילתו, וע"כ לענין חיוב תשלומי תרומה דבעינן מעשה אכילה, כדכתיב:

ואיש כי יאכל קודש, הוי מזיק ופטור, אבל לענין ברכה אין צריך מעשה אכילה, אלא הנאת הגוף, דאסור ליהנות מן עוה"ז בלא ברכה, וע"כ גם בכוסס מחויב בברכה, דהרי מ"מ נהנה גופו, אבל המזיק דשותה את השמן היינו שהוא מזיק את עצמו ולא מקרי הנאת הגוף כלל, וע"כ שפיר מדמי הגמ' דכמו דפטור מתשלומי תרומה פטור נמי מברכה. והערני לזה א' מידידיי.

אבל הרמב"ם לשיטתי' אזיל, שהרי פסק בפ"ח מה' ברכות ה"ב דהשותה את השמן אף דהוי מזיק מ"מ מברך שהכל, הרי דסבר דגם בשותה את השמן מקרי דיש כאן הנאת הגוף, ואפ"ה אינו מברך ברכתו הראוי' לו בורא פה"ע, וע"כ משום דסבר דגם לענין ברכה בעינן מעשה אכילה, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם בכוסס את החיטה דמשלם קרן וחומש, מדמברך עלה בורא פה"א ע"כ מוכח מזה דהלכה כרבי דכוסס הוי מעשה אכילה, משום דברכה ואכילת תרומה דין א' להם.

וזה דוקא בחיטים, אבל בכוסס את השעורים פסק שם להדיא דפטור מן החומש מפני שהזיק את עצמו, וכדאיתא ביומא ד' פ"א, ולשיטתו גם מברכה הוא פטור בכוסס השעורים. ולפ"ז צ"ע דבפ"ג מה' ברכות ה"ב כתב וז"ל: אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך בורא פה"א, עכ"ל, ולכאורה קשה למה סתם דבריו ולא פירש דדוקא בחיטים אבל בשעורים אינו מברך בפה"א אלא שהכל. ואפשר דדוקא בשעורים חיין הוי מזיק, אבל בשעורים שלוקים שפיר מקרי אכילה ומתחייב עליהם בתשלומי חומש ומברך עליהם בפה"א.

ד

רמב"ם פ"ד מה' ברכות ה"י:

אין מברכין על האוכלין או על המשקין עד שיבוא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך. עכ"ל. והוא מן הירושלמי פ' כיצד מברכין.

מספקא לי, אם בירך על אוכל ואח"כ נזכר שהוא טבל, דודאי מותר לתקנו ולהפריש תרו"מ, ואין זה הפסק בין הברכה ובין האכילה, כיון שהוא לצורך האכילה, כדאיתא בברכות ד' מ': הבא מלח הבא לפתן אין צריך לברך, אך יש להסתפק, אליבא דהרמב"ם דכל דבר האסור אין מברכין עליו, א"כ נמצא דבשעה שבירך לא הי' כאן עדיין אוכל הראוי לברכה ולאכילה, א"כ לכאורה דמי למברך עד שלא בא לפניו האוכל דחוזר ומברך:

או אפשר דשאני הכא, כיון דאפשר לתקנו הוי כבא לפניו בשעת ברכה. וצ"ע.

ונראה דדמי לשותה מאמת המים, דברכתו ברכה, משום דסוף מים לבוא, כמו"כ כאן דבידו לתקנו. עיין בסי' ר"ו בפמ"ג ובמ"ב.

ה

שו"ע סי' ר"ח סעי' ט"ז:

שתה יין ומים אין לו לברך על המים בורא נפשות רבות שברכת היין פוטרתן. ובמ"ב בשעה"צ שם כתב, דלא יצוייר רק אם שתה רביעית יין, שמחויב לכ"ע בברכה, ואם שתה פחות מכשיעור זה יש לעיין בדבר איך יעשה לענין ברכה אחרונה דמשקין, דהלא יש דעות שסוברין דאפי' על רוב רביעית צריך לברך מעין ג', וממילא לא יוכל לברך בנ"ר על המשקין, דכי משום שאין אנו יודעין לברר ההלכה יחוייב עי"ז לברך בנ"ר. וצ"ע. עכ"ל.

לענ"ד אינו מובן, דהרי הא דעיקר פוטר הטפל אין פירושו דהטפל אין צריך ברכה, דניטל החיוב ברכה ממנו, אלא פירושו שהטפל הוא בכלל העיקר ונפטר בברכת העיקר, וראיה לזה, דהא אם לא הי' הטפל לפניו בשעת ברכה ולא הי' דעתו עליו, דלא מפטר הטפל, כמש"כ התוס' להדיא בברכות ד' מ"ד, וכן הוא בשו"ע ס"ס קע"ז:

וא"כ בנ"ד נהי דאיכא פלוגתא אם בשתיית רוב רביעית מחויב לברך מעין ג', אבל מ"מ כיון דסוף סוף אינו מברך על היין מעין ג', מטעם דהוי ספק ברכה, א"כ ממילא דשוב צריך בודאי לברך על המים בנ"ר, כיון דלא בירך על העיקר ולא נפטר הטפל. וזה ברור.

ו

נשאלתי מחכם א':

מי שמוצץ פירות האילן, כגון תפוחי זהב, שמוצץ בפיו את מימיהם ופולט וזורק את האוכל, מה דינו, אם זה מקרי אכילה, או דכיון דאינו בולע את האוכל אלא את מימיו, לא מקרי אכילה אלא שתייה. ונפ"מ לענין ברכה ראשונה, דאם זה מקרי אכילת הפרי, חייב לברך בורא פרי העץ, כאוכל גוף הפרי, ואם לא הוי אכילה אלא שתייה, מברך שהכל, ככל מי פירות היוצאין מהן, דאינו אלא זיעה בעלמא. וגם נפ"מ לענין שיעור לחיוב ברכה אחרונה, אם מקרי אכילה ושיעורו בכזית, או דלא הוי אלא שתיית משקין ושיעורן ברביעית. ועוד נפ"מ לענין יום הכפורים, אם שיעורו בככותבת כדין אוכלין, או שיעורו כמלא לוגמיו כדין משקין. ואותו חכם רצה להביא ראיה מהא דאיתא בב"מ ד' פ"ז, גבי אכילת פועל:

ואכלת ולא מוצץ, אלמא דמוצץ לא מקרי אכילה. ואינה ראיה, דאין המיעוט ממשמעות לשון אכילה, אלא מכח דרשה, דהוי דרשה מיוחדת למעט מוצץ, ולעולם אימא לך דגם מוצץ מקרי אכילה.

והשבתי לו, דמסברא נראה פשוט דלא מקרי אכילה אלא כשבולע האוכל בתוך מעיו, אבל כל שאינו בולע האוכלין אלא מוצץ וסוחט את המשקין בתוך פיו ובולען אין זה אלא שתיית משקין. אך מ"מ, לענין גוף האוכל, נהי דאכילה לא מקרי דהרי חוזר ופולטן, מ"מ טעימה מקרי, דלא גרע מלועס אוכלין בתוך פיו וחוזר ופולטן, דדעת האחרונים בסי' ר"י דחייב בברכה, דהא דמטעמת פטורה דוקא כשכוונתו רק לטעום את התבשיל אבל כשכוונתו להנאת אכילה חייב בברכה [דלא כמג"א שם, עיין במ"ב בבה"ל בסי' קס"ז סעי' ו']. אך נראה, דבנ"ד, כיון דעיקר כוונתו למצוץ המשקין, א"כ נמצא דטעימת האוכלין הוי טפל לשתיית המשקין, ומברך על העיקר, על המשקין, ופוטר הטפל, את האוכלין.

אמנם לאחר החיפוש והעיון מצאתי, דפליגי בזה הפוסקים. דהנה הרמב"ם בפ"ח מה' ברכות ה"ה כתב וז"ל:

הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה ומקצתם אמרו בורא פרי העץ וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל שלא יהא דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שמברכין עליו שהכל. עכ"ל. וביאר בכ"מ, שהרמב"ם חולק על הגאונים בשתיהן, והכי קאמר:

"ואני אומר שאין זה פרי", וכיון שכן המוצץ קנים אלו אינו מברך אלא שהכל, ועוד, דאפי' אם היינו מודים שהוא פרי והמוצץ אותם קנים מברך בפה"ע, מ"מ בסוקאר היוצא מהן לא יברך אלא שהכל, דאינו גדול מדבש תמרים, דהוי זיעא בעלמא שמברך שהכל. והטור בסי' ר"ב כתב, שאפשר להשיב על דברי הרמב"ם, שאינו דומה לדבש תמרים, שהתמרים הם פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם, הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן, מידי דהוי אכל הפירות שמברכין על המשקין היוצאין מהן שהכל, חוץ מיין ושמן, אבל אלו הקנים שאינם ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש, ודאי זהו פריין ומברך עליו בורא פרי העץ. עכ"ל הטור. והכ"מ השיב על דברי הטור, שאילו היו קנים הללו נמצאים בארצות של הטור לא הי' טוען כן, שבמקום שנמצאים מוכרים מהם לאלפים ולרבבות למצוץ אותם והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות. עכ"ל. וכן כתב לתרץ בתשו' הרדב"ז. והנה, אם נימא דמוצץ האוכלין לא מקרי אכילה אלא שתיית משקין היוצאין מהן, א"כ אכתי קשה, דמה תירצו הכ"מ והרדב"ז דעיקר הקנים אלו אינם עומדים להוציא מהן מימיהן אלא למצוץ אותם בעצמם, הא גם כשמוצץ אותם בעצמם נמי לא מקרי אלא שתיית משקין היוצאין מהן, דהקנים עצמם הוו כעץ בעלמא, דלא חזו לאכילה, ואפ"ה מברך עליהן בורא פרי העץ, א"כ אכתי ראייה מזה דמים היוצאין מהן זהו פריין ואינו זיעה בעלמא, וא"כ גם על הסוקאר יברכו בורא פרי העץ, כטענת הטור. שוב ראיתי להט"ז בסי' ר"ב שתמה ע"ז וכתב, דאדרבה מזה סיוע גדול להטור, כיון דנטעי להו להכי למצוץ זהו פריין. וכוונתו כמו שכתבתי. גם בביאור הגר"א שם כתב, דדברי הכ"מ תמוהין ושגם הט"ז הקשה עליו, והכל מטעם הנ"ל, דסברי הט"ז והגר"א דמוצץ לא מקרי אכילה אלא שתיית משקין היוצאין מהן. ובדעת הכ"מ והרדב"ז צ"ל, דסברי דמוצץ שפיר מקרי אכילת הקנים עצמם, משא"כ כשאוכל הסוקאר הוי זיעה בעלמא. הרי לנו מחלוקת הפוסקים בזה.

שוב הראוני את דברי התוס' בסוגיא דב"מ הנ"ל, גבי אכילת פועל, דממעט ואכלת ולא מוצץ, כתבו התוס' שם מפורש, דמוצץ הוי שתייה. וזהו כדעת הט"ז והגר"א הנ"ל. ואחר זמן רב מצאתי בחי' הגרעק"א על או"ח בסי' ר"ב סעי' ח' בשם פר"ח, דמוצץ פירות מברך ברכת הפרי. ובס' ר"י כתב ג"כ בשם הפר"ח, דמוצץ הפירות שיעורו כזית.

ולהלכה נראה, דכיון דדעת התוס' מפורש דמוצץ הוי שתייה, ולזה הסכים הגר"א, ע"כ הכי נקטינן דמוצץ הפרי מברך שהכל ושיעורו ברביעית.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה