עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
גמילות חסדים שבגופו · ד
רמב"ם פי"ד מה' אבל:
מצות עשה של דבריהם ללוות אורחים, שכר הלווי' מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, אמרו חכמים כל שאינו מלווה כאלו שופך דמים, כופין ללוי' כדרך שכופין לצדקה וב"ד היו מתקנין שלוחין ללות אדם העובר ממקום למקום, אפי' המלוה את חבירו ד' אמות יש לו שכר הרבה [ובגמ' איתא דאינו ניזוק], וכמה שיעור לוי' שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר ולחברו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם הי' רבו מובהק עד ג' פרסאות. עכ"ל. והכל מגמ' סוטה ד' מ"ו.
נראה, דהא דהמלוה את חברו ד' אמות שוב אינו ניזוק, דזה דוקא חוץ לביתו, אבל בתוך ביתו לא מקרי לויה. וכן נראה, דמי שנטל ידיו לאכילה וכבר בירך ענט"י ולא הספיק לברך המוציא ולהתחיל לאכול, והאורח ממהר לצאת לדרך ואי אפשר לו לחכות, שלא יאחר את השיירא או את הרכבת של בית הנתיבות, - דחייב תיכף ללות את האורח, ואף שיפסיק בין הנטילה לברכה. דפשיטא דכיון שאינו מעכב דזה נדחה מפני מצות הלויה. ובלבד שישמור ידיו ולא יסיח דעתו מהם עד שיחזור. ואפי' אם הסיח דעתו מהם ג"כ אין כאן חשש ברכה לבטלה, שהרי כתב הריטב"א, הובא בשע"ת בהל' נט"י, דמי שנטל ידיו ובירך ולא הספיק לברך המוציא עד שהוצרך לנקביו, דאין הברכה לבטלה, דבשעה שבירך שפיר בירך.
ותמהני למה אין העולם נזהרים במצות הלוית אורחים ולא ראיתי מעולם מי שנהג כן. ובשלמא הת"ח פטורין מהלוית האורחים משום בטול תורה, דהוי מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים ואין מבטלין ת"ת לזה. אבל הבעה"ב, שאינם עסוקים כל כך בתורה, ודאי דחייבין בלויה. ואי משום בטול עסקיהם, היו צריכים לשכור להם שלוחין בשכר שילוו האורחים.
והגאון בעל חזון איש אמר לי, שאפשר דחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי, אבל כהיום, שנוסעים הרבה אנשים יחד, נעשה כל אחד לויה לחברו.