עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
ברכת המצות · א
הנה, לענין ברכת המצות, יכול א' לעשות המצוה ואחר מברך בשבילו, כדאיתא בר"ה ד' כ"ט, דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא, מטעם דכל ישראל ערבין זל"ז. וכן פסק ביו"ד סי' א' סעי' ז', דאלם שוחט ואחר מברך בשבילו. והא דתנן בפ"ק דתרומות, דאלם אינו תורם מפני הברכה ואינו יכול אחר לברך בשבילו, תירץ הט"ז שם, דדוקא מצוה שא"א לעשות ע"י אחר, אחר מברך בשבילו מטעם ערבות, אבל מצוה שאפשר לקיימה ע"י אחר, אין חולקין הברכה והמצוה לשנים, אלא העושה המצוה הוא מברך, הלכך אלם אינו תורם מפני שאחר אין יכול לברך בשבילו, ושאני שחיטה דהברכה אינה על מצות השחיטה, דהא ליכא חיובא לשחוט אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הברכה היא נתינת שבח על איסור אכילת בשר שאינו זבוח, וע"כ כל ישראל שייכים באותה ברכה, משא"כ בהפרשת תרומה עיקר הברכה היא על מצות ההפרשה, לא על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה היא אפי' אם אינו רוצה לאכול מהתבואה. ובחי' הגרעק"א הקשה עליו, דגם בהפרשת תרומה לא מצינו שהיא מצוה אפי' כשאינו רוצה לאכול, ובפשוטו דאינו מחויב בהפרשה אלא דוקא כשרוצה לאכול, מפני איסור טבל. והמג"א רסי"ח כתב כן לענין הפרשת חלה, דאינה מצוה, אלא לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה, וה"נ בתרומה.
ולענ"ד נראה ברור כדברי הט"ז, דהפרשת תרו"מ היא מצוה חיובית אפי' כשאינו רוצה לאכול הפירות. וראי' לזה ממצות ביעור המעשרות בשנה ד' וז' של שמטה, דתנן במס' מע"ש פ"ה מ"ח, דגם פירות טבל חייבין בביעור, להפריש מהן תרו"מ וליתנם לבעליהם, ואם נימא דהפרשת תרו"מ אינה מצוה חיובית אלא כשרוצה לאכול, משום תיקון הטבל, א"כ מה שייך זה למצות ביעור המעשרות. ואף דבירושלמי שם יליף זה, מבערתי הקודש וגו' דטבל איקרי קודש, מ"מ קשה, דאם בכל שנות השמטה ליכא כלל חיובא להפריש, איך ישתנה דינם בזמן הביעור, הא עיקר חיובא דביעור אינו ממציא לנו חיובים חדשים, אלא בכל הדברים דבלא"ה חייב להוציאם מביתו, כגון תרו"מ ליתנם לבעליהם או מע"ש ונט"ר ובכורים להוליכם לירושלים. וע"כ מוכח מזה דתרו"מ היא מצוה חיובית להפריש לעולם, אפי' בלי צורך אכילה. וכן משמע מדברי התוס' בר"ה ד' ד', שכתבו שם לחד לישנא, דגם על טבל אם אינו מפריש עובר בבל תאחר.
ושמעתי רבים מסתייעים כדברי הגרעק"א מדברי רש"י בגיטין ד' מ"ז, גבי המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים, וז"ל רש"י:
וכיון דבכורים מצוה דרמיא עלי' היא ולא טבלי לאסור הפירות באכילה מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר דאפי' למ"ד אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של נכרי דמעשר טביל ואסר לי' באכילה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא אלא א"כ אוכלן או מוכרן דקא משתרשי לי', עכ"ל, הרי דלא רמיא עלי' להפריש אלא כשאוכלן. אך תשובתם בצדם, דהא גם כשמוכרן כתב רש"י דחייב להפריש דקא משתרשי לי'. אולם הדבר מבואר, דרש"י מיירי לענין לעשר על פירות של הנכרי, ולזה כתב דדוקא לענין בכורים דהוי חובת הגוף חייב ליקח ולהפריש מפירות הנכרי, משא"כ לענין מעשר דהוי מצוה בהפירות, לפיכך לא רמיא עלי' להפריש אלא כשהפירות הן שלו, אבל לא כשהן של הנכרי, אלא א"כ בא לאוכלן, שהנכרי נתנם לו לאכילה, או כשמוכרן להנכרי, אז רמיא עלי' להפריש, דקא משתרשי לי'.
שוב מצאתי בביאור הגר"א או"ח סי' ח', שכתב על המג"א הנ"ל וז"ל:
דברי המג"א שכתב שחלה אינה מצוה דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ"ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא דקא מפקע לה מחלה וכו'.