עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
ברכת המצות
א
הנה, לענין ברכת המצות, יכול א' לעשות המצוה ואחר מברך בשבילו, כדאיתא בר"ה ד' כ"ט, דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא, מטעם דכל ישראל ערבין זל"ז. וכן פסק ביו"ד סי' א' סעי' ז', דאלם שוחט ואחר מברך בשבילו. והא דתנן בפ"ק דתרומות, דאלם אינו תורם מפני הברכה ואינו יכול אחר לברך בשבילו, תירץ הט"ז שם, דדוקא מצוה שא"א לעשות ע"י אחר, אחר מברך בשבילו מטעם ערבות, אבל מצוה שאפשר לקיימה ע"י אחר, אין חולקין הברכה והמצוה לשנים, אלא העושה המצוה הוא מברך, הלכך אלם אינו תורם מפני שאחר אין יכול לברך בשבילו, ושאני שחיטה דהברכה אינה על מצות השחיטה, דהא ליכא חיובא לשחוט אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הברכה היא נתינת שבח על איסור אכילת בשר שאינו זבוח, וע"כ כל ישראל שייכים באותה ברכה, משא"כ בהפרשת תרומה עיקר הברכה היא על מצות ההפרשה, לא על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה היא אפי' אם אינו רוצה לאכול מהתבואה. ובחי' הגרעק"א הקשה עליו, דגם בהפרשת תרומה לא מצינו שהיא מצוה אפי' כשאינו רוצה לאכול, ובפשוטו דאינו מחויב בהפרשה אלא דוקא כשרוצה לאכול, מפני איסור טבל. והמג"א רסי"ח כתב כן לענין הפרשת חלה, דאינה מצוה, אלא לתקן מאכלו, דומיא דשחיטה, וה"נ בתרומה.
ולענ"ד נראה ברור כדברי הט"ז, דהפרשת תרו"מ היא מצוה חיובית אפי' כשאינו רוצה לאכול הפירות. וראי' לזה ממצות ביעור המעשרות בשנה ד' וז' של שמטה, דתנן במס' מע"ש פ"ה מ"ח, דגם פירות טבל חייבין בביעור, להפריש מהן תרו"מ וליתנם לבעליהם, ואם נימא דהפרשת תרו"מ אינה מצוה חיובית אלא כשרוצה לאכול, משום תיקון הטבל, א"כ מה שייך זה למצות ביעור המעשרות. ואף דבירושלמי שם יליף זה, מבערתי הקודש וגו' דטבל איקרי קודש, מ"מ קשה, דאם בכל שנות השמטה ליכא כלל חיובא להפריש, איך ישתנה דינם בזמן הביעור, הא עיקר חיובא דביעור אינו ממציא לנו חיובים חדשים, אלא בכל הדברים דבלא"ה חייב להוציאם מביתו, כגון תרו"מ ליתנם לבעליהם או מע"ש ונט"ר ובכורים להוליכם לירושלים. וע"כ מוכח מזה דתרו"מ היא מצוה חיובית להפריש לעולם, אפי' בלי צורך אכילה. וכן משמע מדברי התוס' בר"ה ד' ד', שכתבו שם לחד לישנא, דגם על טבל אם אינו מפריש עובר בבל תאחר.
ושמעתי רבים מסתייעים כדברי הגרעק"א מדברי רש"י בגיטין ד' מ"ז, גבי המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים, וז"ל רש"י:
וכיון דבכורים מצוה דרמיא עלי' היא ולא טבלי לאסור הפירות באכילה מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר דאפי' למ"ד אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של נכרי דמעשר טביל ואסר לי' באכילה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא אלא א"כ אוכלן או מוכרן דקא משתרשי לי', עכ"ל, הרי דלא רמיא עלי' להפריש אלא כשאוכלן. אך תשובתם בצדם, דהא גם כשמוכרן כתב רש"י דחייב להפריש דקא משתרשי לי'. אולם הדבר מבואר, דרש"י מיירי לענין לעשר על פירות של הנכרי, ולזה כתב דדוקא לענין בכורים דהוי חובת הגוף חייב ליקח ולהפריש מפירות הנכרי, משא"כ לענין מעשר דהוי מצוה בהפירות, לפיכך לא רמיא עלי' להפריש אלא כשהפירות הן שלו, אבל לא כשהן של הנכרי, אלא א"כ בא לאוכלן, שהנכרי נתנם לו לאכילה, או כשמוכרן להנכרי, אז רמיא עלי' להפריש, דקא משתרשי לי'.
שוב מצאתי בביאור הגר"א או"ח סי' ח', שכתב על המג"א הנ"ל וז"ל:
דברי המג"א שכתב שחלה אינה מצוה דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ"ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא דקא מפקע לה מחלה וכו'.
ב
בקידושין ד' ס"ב מסיק הגמ', דמותר להפריש תרו"מ מפירות מחוברין לכשיתלשו, ואין זה דבר שלא בא לעולם, משום דכל שבידו לתלוש לאו כמחוסר מעשה דמי. ונסתפקתי לענין ברכה מתי מברך על ההפרשה, אי השתא בשעת הקריאת שם או בשעת חלות התרומה, והיינו בשעת תלישה.
והנה לענין מוקף כתב הר"ש ברפ"ג דחלה, דאם מפריש חלה מהעיסה על קמח, שתחול החלה לאחר שיתגלגל הקמח ויעשה עיסה, דלא בעינן מוקף אח"כ בשעת חלות החלה, כיון דהשתא בשעת קריאת השם הי' מוקף. הרי דהמעשה קריאת השם דהשתא, אף דלא חלה עדיין התרומה, שפיר מקרי מעשה הפרשה לענין דיקויים בה השתא דיני הפרשה, כגון מוקף. וא"כ אפשר דגם לענין ברכה שייך בה השתא לברך עלי', דמקרי השתא מעשה המצוה. אך מסתברא דבשעת תלישה שפיר יכול לברך, כיון דעושה מעשה שע"י חלה המצוה, והיינו התלישה.
אולם עדיין יש להסתפק גם בזה, באופן שחלות התרומה נעשה אח"כ ממילא, כגון במפריש תרו"מ מפירות תלושין ומתנה שהתרומה לא תחול עד לאחר ל' יום, אם שייך לברך אח"כ בסוף ל', כיון דאז אינו עושה שום מעשה המצוה. וכן יש להסתפק במקדש אשה לאחר ל' יום מתי מברך ברכת אירוסין. וצ"ע.
שוב מצאתי בת"ה, הובא במג"א סי' של"ט, דאם פודה בנו הבכור בתוך ל' יום ע"מ שיחול הפדיון לאחר ל', דאינו יכול לברך השתא על הפדיון, דאיך יאמר וצונו והוא עדיין לא נתחייב בפדיון, ולאחר ל', בעת שחל הפדיון, ג"כ לא יכול לברך, דאז אינו עושה כלום. הרי מבואר בדבריו, דדוקא בפודה בתוך ל' הוא דאינו יכול לברך השתא על הפדיון, משום דאינו יכול לומר וצונו, משמע אבל אם פודה לאחר ל', שכבר מחויב בפדיון, שפיר יכול לברך השתא על הפדיון, אף שמתנה שהפדיון יחול לאח"ז, דשפיר יכול לומר בזה וצונו. הרי נפשטו כל ספיקותינו, ולפ"ז גם במפריש תרו"מ שיחולו לאחר ל' יום וכן במקדש אשה לאחר ל' ג"כ צריך לברך השתא בעת מעשה ההפרשה ומעשה הקידושין, אבל אח"כ בעת חלות התרומה והקידושין אינו יכול לברך אז, כיון דאינו עושה אז כלום, ובמפריש תרו"מ מפירות מחוברין לכשיתלשו אינו יכול לברך השתא, דומיא דפדיון הבן, דאינו יכול לומר וצונו, כיון דאכתי מחוברין הן.
ג
עובדא בא לידי באשה שבעת הדלקת הנר של שבת שכחה ובירכה הברכה קודם ההדלקה, וכיון שאשה מקבלת השבת בברכתה שוב לא הדליקה אלא צוותה לבעלה להדליק, ובא בעלה והדליק הנרות בשבילה בלי ברכה, אם עשה כהוגן ואם מועיל זה להציל את האשה מחשש ברכה לבטלה במה שהדליק בשבילה, אם אמרינן בזה שלוחו כמותו שיוכל המשלח לברך על פעולת המצוה של השליח.
נראה עפ"מ שראיתי ב"חק יעקב" הל' פסח סי' תל"ב, גבי בדיקת חמץ, שכתב, דאם בירך בע"ה על הבדיקה ולא שמעו בני ביתו הברכה שבירך, דמשמעות הפוסקים דאינו יכול לשלוח אותם לבדוק בשבילו. ובע"ש תמה ע"ז וכתב:
אם הוא כבר בירך למה לא יעשה שליח לבדיקה הא קיימ"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ובאמת שגג בזה דאף שבע"ה מותר לשלוח שלוחו מ"מ השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלי ברכה וכ"ת ה"נ יברך השליח י"ל כיון דבירך בע"ה והוא רק חדא מצוה אין לברך ב' פעמים עלי' לכך יעמוד אצלו לצאת בברכתו של בע"ה. עכ"ל. הרי מבואר, דאם עושה שליח לעשות בשבילו המצוה, שפיר יכול המשלח לברך עלי' ולא מקרי ברכה לבטלה, דפעולת המצוה מתייחסת להמשלח ומקרי הוא עושה המצוה, אלא דאסור לעשות כן מפני חיובו של השליח, שגם הוא מחויב בברכה, וב' ברכות א"א לברך.
וע"כ נראה בנ"ד, כיון דהאשה כבר בירכה וא"א לה בעצמה להדליק, ואם לא ידליקו בשבילה תהי' ברכתה לבטלה, דהוי איסור דאורייתא לדעת הרמב"ם דעובר בלא תשא, - דמוטב להדליק בשבילה ולבטל החיוב ברכה שלו, דהוי מצוה דרבנן, כדי להצילה מאיסור חמור, מלאו דלא תשא. דבמקום דלא פשע חבירו בזה אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך, כדאיתא בתוס' שבת ד' ד'.
אך חכם א' העיר, דכל זה אם אין לו רק נר א'. אבל אם יש לו ב' נרות, ידליק נר א' בשבילה ונר הב' בשביל עצמו, ויברך על שלו ויכווין לפטור גם את שלה, ויצא בזה ידי כל החששות.