אור ברסלב

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

ברכת הזימון

דין לחם לענין ברכה

ברכות ד' מ"ה: שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו והוא דקרו לי' ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דנייתי מ"ט כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא אמר רבא ג' שאכלו כאחת א' מפסיק לשנים וכו'. כתב הרשב"א, דא' מפסיק לשנים על כרחו, ואפי' לא רצה להפסיק ולענות עמהם הן מזמנין עליו בין עונה בין אין עונה, כיון שעומד שם.

ונראה, דביצא א' מהם לשוק דמזמנין עליו בקרו לי' ועני, דוקא כשעונה עמהם, אבל בקרו לי' ואינו עונה עמהם אין מזמנין עליו. משום דנראה דאיכא תרי דיני זימון, חדא דין זימון ע"י צירוף שלשה ואז אין צריך שיענו כולם, ועוד איכא דין זימון ע"י ג' דעות אף כשאין בהם צירוף ג', כדקאמרה הגמ' לעיל גבי נשים דמזמנות לעצמן, אף שאין בהן דין צירוף, דמאה נשים כתרי גברי דמיין, אפ"ה מזמנות משום דאיכא ג' דעות, ומתקיים בהו כי שם ד' אקרא הבו גודל וגו', ובזה בעינן שיענו כולם, דאז יש כאן ג' דעות, וע"כ ביצא א' מהם לשוק, כיון שעומד בחוץ אין כאן צירוף ג', והא דמזמנין עליו אינו אלא משום דינא דזימון ע"י דעות, וע"כ בעינן דוקא שיענה עמהם. וזהו דקאמר הגמ', דלענין עשרה, דבעינן בהו צירוף לאדכורי שם שמים משום דבר שבקדושה, אינו מצטרף עד דנייתי, דבזה לא מהני דעות.

ולפ"ז יש להסתפק, בהא דאמר ר' נחמן לקמן ד' מ"ח: קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, אם הוא משום דין צירוף שלשה, או דאינו אלא משום דינא דדעות. ונפ"מ לדינא, לענין אם לא יענה עמהם אם מזמנין עליו, דאי הא דמזמנין עליו אינו אלא משום דינא דדעות אז צריך שיענה עמהם דוקא, כנ"ל. והנה, אליבא דהרמב"ם בפ"ה מברכות ה"ז, שכתב דמצטרף הוא בין למנין ג' בין למנין עשרה, אף דקטן ממש אינו מצטרף אפי' לעשרה, א"כ ע"כ דהוא משום דין צירוף. אלא כי מספקא לי אליבא דר"ת, שסבר דלעשרה אפי' קטן המוטל בעריסה מצטרף אבל לג' לא, וא"כ אפשר דאפי' יודע למי מברכין ג"כ אינו מצטרף לג', דסוף סוף קטן הוא, והא דמזמנין עליו אינו אלא משום דינא דדעות.

לקמן ד' נ': א"ר הונא ג' שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם אינן רשאין ליחלק אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו. ופרש"י:

אזמון עלייהו דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמר לעיל קורין לו ומזמנין עליו ועכשיו הם באין לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון. עכ"ל. והקשו הראשונים, דאם זימנו כל אחד בחבורתו, א"כ זה פשיטא שאין אדם מזמן ב' פעמים על אכילה אחת, ומהו הלשון פרח זימון מינייהו, הרי כבר יצאו ידי זימון. אך לפי הנתבאר, דבקרו לי' ועני באמת אינו מצטרף לג', והא דמזמנין עליו אינו אלא משום דינא דזימון ע"י דעות, - א"כ נראה בדעת רש"י, שסבר דדוקא השנים הוא שיוצאין ידי זימון ע"י צירוף דעתו של הג', אבל הוא עצמו, כיון שעומד בחוץ ואינו קבוע עמהם בחבורה, אינו יוצא כלל ידי זימון. וזהו דקאמר הגמ', דנהי דלא יצא עדיין ידי זימון אפ"ה שוב אינו מצטרף עם אחרים לזמן, דכבר פרח זימון מיני'. שוב ראיתי ברבינו יונה שכתב נמי הכי בדעת רש"י, אבל לא מטעמא דידי, אלא מטעם אחר, משום שלא נתכוון לצאת. יעו"ש.

והראב"ד, הובא בחי' הרמב"ן, מפרש לה, דמיירי שאותן הג' שבאו מג' חבורות של חיוב אכלו השתא שלשתן כאחת, אלא שלא הסיבו ולא קבעו להם מקום, ואעפ"כ, כיון שבאו ממקום חיוב, אינן רשאין ליחלק:

אבל אם לא אכלו השתא כאחת, אין עליהם חיוב זימון כלל. ותמה עליו הרמב"ן, דממנ"פ, אם הועילה להם חבורה הראשונה וחיוב שהי' עליהן מתחילה, אע"פ שלא אכלו השתא כאחת יזמנו, ואם לא הועיל להן חיובן הראשון, אף אם אכלו השתא כאחת, כל זמן שלא הסיבו ולא קבעו להן מקום אינם מתחייבין בזימון, וא"כ יהיו רשאין ליחלק.

ולענ"ד נראה פשוט בדעת הראב"ד שסובר, דנהי שכל אחד ואחד כבר נתחייב בזימון בחבורה שלו, מ"מ איך אפשר לאותן הג' לזמן השתא ביחד, כיון שאין בהם שום צירוף ולא יתכן בהו המעשה זימון כלל. וע"כ מפרש דמיירי שאכלו השתא כאחת בלי הסיבה ובלי קביעות מקום, והוא סבר כדעת הריב"א בתשובה, הובא בב"י סי' קצ"ג, דאם אכלו בלי הסיבה אין בהם חיוב זימון אלא רשות, ואם רוצים לזמן יכולים לזמן, וא"כ נמצא דמחמת אכילה דהשתא אין בהם חיוב זימן, וכל החיוב שלהן אינו אלא מחמת חבורתן הראשונה, אלא דכדי שיתכן בהו המעשה זימון צריך להאכילה דהשתא לצרפן שיהיו יכולין לזמן ולצאת ידי חיוב זימון שלהם דמעיקרא.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה