עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
בל תאחר דנדרים · א
ר"ה ד' ד': ת"ר חייבי הדמין והערכין וכו' צדקות ומעשרות לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר. והקשו בתוס':
בלקט שכחה ופאה איך משכחת לה דאינו עובר עד ג' רגלים, אי דקיימי עניים הא לאלתר עובר בבל תאחר, כדקאמר הגמ' גבי צדקה:
ואי ליכא עניים הרי אין צריך להפריש כלל לשו"פ, אלא שקיל לעצמו, כדאיתא בחולין:
לעניים ולא לעורבים ולעטלפים.
ולענ"ד נראה, דשאני לשו"פ מצדקה. דדוקא צדקה, כיון שחיובה תמיד על האדם בכל עת דקיימי עניים, וע"כ אז זמנה הוא ולאלתר עובר בבל תאחר:
משא"כ בלשו"פ, שאינו חיוב תמידי וגם אין חיובם על האדם אלא על השדה והתבואה אם יש לו לשו"פ, וא"כ הוי כמעשרות וקרבנות, שאינו עובר עליהם בבל תאחר אלא עד ג' רגלים.
וכן משמע דעת הרמב"ם. שבפ"ח מה' מת"ע ה"א כתב, דבצדקה עובר לאלתר בבל תאחר משום דקיימי עניים, ולא הזכיר שם ג"כ מת"ע, דהיינו לשו"פ, ובפי"ד ממעשה הקרבנות הי"ג כתב, דבמת"ע ומעשרות עובר ברגל א' בעשה דובאת והבאתם שמה, ובג' רגלים עובר בבל תאחר כבקרבנות והקדשות, ולא הזכיר שם צדקה. וע"כ דהוא מחלק בין צדקה למת"ע, דדוקא בצדקה עובר לאלתר בבל תאחר, משא"כ במת"ע ומעשרות דאינו עובר עליהם עד ג' רגלים [ואין לדקדק בלשון הרמב"ם, שכתב שם וז"ל:
עברו עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכין והחרמים והדמים ה"ז עובר בל"ת וכו', והשמיט מת"ע שהתחיל בהן, והיינו משום דבאמת עובר במת"ע בבל תאחר לאלתר, והוי בכלל צדקה, שכתב בהל' מת"ע, ורק לענין העשה דוהבאתם שמה קמשמע לן ברישא דאיכא נמי במת"ע, דעובר בעשה ברגל א', לבד הל"ת של בל תאחר שכבר עבר לאלתר. דא"כ קשה, למה השמיט נמי מעשרות דפתח בהו ברישא לענין העשה דוהבאתם שמה ולענין הל"ת השמיטם. ובזה אין לומר ג"כ דהוי כצדקה, דהרי קיימי הכהנים והלוים ולאלתר עובר. דא"כ קשה, למה לא כתב בשום מקום בהלכותיו דעובר במעשרות בבל תאחר. דודאי אין לומר בהם דהוו בכלל צדקה שכתב בהל' מת"ע. ונמצא לפ"ז דהשמיט לגמרי הדין בל תאחר לגבי מעשרות. וזה ודאי לא יתכן לומר כן. וע"כ דלשון הרמב"ם לאו דוקא דאטו כי רוכלא ליחשב וליזיל].
שוב מצאתי בחנוך מצוה תקע"ה, שכתב כן בשם יש אומרים לחלק בין צדקה למת"ע לענין בל תאחר לאלתר, אבל מטעם אחר, שיש חילוק בין מה שאדם חייב עצמו בו למה שלא חייב עצמו בו אלא שממילא מחויב, דבמה שחייב עצמו בו צריך יותר במהירות לקיים ממה שלא חייב עצמו בו. וקרבנות שחייב עצמו בהם אין בידו להקריבם מיד,
ובתוס' תירצו על הקושיא הנ"ל, דמיירו במלקט לצורך עניים, ואליבא דר"א, דתנן בפ"ד דפאה:
מי שלקט את הפאה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו, וע"כ לאלתר אינו עובר בבל תאחר, כיון שליקט בשביל עני וזכה בשבילו, אלא דאעפ"כ עובר בבל תאחר בג' רגלים. כן כתבו הרשב"א והריטב"א בכוונת דברי התוס'. הרי מבואר, דאע"פ שכבר זכה בו העני, אעפ"כ עדיין עובר בבל תאחר בג' רגלים על מה שמעכבו תחת ידו ואינו מוסרו לאותו עני. וגם הרשב"א והריטב"א מודים בזה הדין, אלא שחולקים על דברי התוס' מפני טעמים אחרים יעויין בדבריהם.
ולפ"ז, מי שנדר או נדב צדקה לעניים לא מהני מה שיזכה לעניים ע"י אחר ואח"כ מעכבו תח"י ואינו מוסרו לעניים זמן ארוך, דאכתי עובר בבל תאחר עבור זה בג' רגלים, כנ"ל, ודלא כמו שראיתי לתלמיד חכם א' ירא שמים שעשה תחבולה זו לזכות ע"י אחר לעניים, דאכתי לא הועיל כלום.