אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) בל תאחר דנדרים

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

בל תאחר דנדרים

חגיגה

א

ר"ה ד' ד': ת"ר חייבי הדמין והערכין וכו' צדקות ומעשרות לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר. והקשו בתוס':

בלקט שכחה ופאה איך משכחת לה דאינו עובר עד ג' רגלים, אי דקיימי עניים הא לאלתר עובר בבל תאחר, כדקאמר הגמ' גבי צדקה:

ואי ליכא עניים הרי אין צריך להפריש כלל לשו"פ, אלא שקיל לעצמו, כדאיתא בחולין:

לעניים ולא לעורבים ולעטלפים.

ולענ"ד נראה, דשאני לשו"פ מצדקה. דדוקא צדקה, כיון שחיובה תמיד על האדם בכל עת דקיימי עניים, וע"כ אז זמנה הוא ולאלתר עובר בבל תאחר:

משא"כ בלשו"פ, שאינו חיוב תמידי וגם אין חיובם על האדם אלא על השדה והתבואה אם יש לו לשו"פ, וא"כ הוי כמעשרות וקרבנות, שאינו עובר עליהם בבל תאחר אלא עד ג' רגלים.

וכן משמע דעת הרמב"ם. שבפ"ח מה' מת"ע ה"א כתב, דבצדקה עובר לאלתר בבל תאחר משום דקיימי עניים, ולא הזכיר שם ג"כ מת"ע, דהיינו לשו"פ, ובפי"ד ממעשה הקרבנות הי"ג כתב, דבמת"ע ומעשרות עובר ברגל א' בעשה דובאת והבאתם שמה, ובג' רגלים עובר בבל תאחר כבקרבנות והקדשות, ולא הזכיר שם צדקה. וע"כ דהוא מחלק בין צדקה למת"ע, דדוקא בצדקה עובר לאלתר בבל תאחר, משא"כ במת"ע ומעשרות דאינו עובר עליהם עד ג' רגלים [ואין לדקדק בלשון הרמב"ם, שכתב שם וז"ל:

עברו עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכין והחרמים והדמים ה"ז עובר בל"ת וכו', והשמיט מת"ע שהתחיל בהן, והיינו משום דבאמת עובר במת"ע בבל תאחר לאלתר, והוי בכלל צדקה, שכתב בהל' מת"ע, ורק לענין העשה דוהבאתם שמה קמשמע לן ברישא דאיכא נמי במת"ע, דעובר בעשה ברגל א', לבד הל"ת של בל תאחר שכבר עבר לאלתר. דא"כ קשה, למה השמיט נמי מעשרות דפתח בהו ברישא לענין העשה דוהבאתם שמה ולענין הל"ת השמיטם. ובזה אין לומר ג"כ דהוי כצדקה, דהרי קיימי הכהנים והלוים ולאלתר עובר. דא"כ קשה, למה לא כתב בשום מקום בהלכותיו דעובר במעשרות בבל תאחר. דודאי אין לומר בהם דהוו בכלל צדקה שכתב בהל' מת"ע. ונמצא לפ"ז דהשמיט לגמרי הדין בל תאחר לגבי מעשרות. וזה ודאי לא יתכן לומר כן. וע"כ דלשון הרמב"ם לאו דוקא דאטו כי רוכלא ליחשב וליזיל].

שוב מצאתי בחנוך מצוה תקע"ה, שכתב כן בשם יש אומרים לחלק בין צדקה למת"ע לענין בל תאחר לאלתר, אבל מטעם אחר, שיש חילוק בין מה שאדם חייב עצמו בו למה שלא חייב עצמו בו אלא שממילא מחויב, דבמה שחייב עצמו בו צריך יותר במהירות לקיים ממה שלא חייב עצמו בו. וקרבנות שחייב עצמו בהם אין בידו להקריבם מיד,

ובתוס' תירצו על הקושיא הנ"ל, דמיירו במלקט לצורך עניים, ואליבא דר"א, דתנן בפ"ד דפאה:

מי שלקט את הפאה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו, וע"כ לאלתר אינו עובר בבל תאחר, כיון שליקט בשביל עני וזכה בשבילו, אלא דאעפ"כ עובר בבל תאחר בג' רגלים. כן כתבו הרשב"א והריטב"א בכוונת דברי התוס'. הרי מבואר, דאע"פ שכבר זכה בו העני, אעפ"כ עדיין עובר בבל תאחר בג' רגלים על מה שמעכבו תחת ידו ואינו מוסרו לאותו עני. וגם הרשב"א והריטב"א מודים בזה הדין, אלא שחולקים על דברי התוס' מפני טעמים אחרים יעויין בדבריהם.

ולפ"ז, מי שנדר או נדב צדקה לעניים לא מהני מה שיזכה לעניים ע"י אחר ואח"כ מעכבו תח"י ואינו מוסרו לעניים זמן ארוך, דאכתי עובר בבל תאחר עבור זה בג' רגלים, כנ"ל, ודלא כמו שראיתי לתלמיד חכם א' ירא שמים שעשה תחבולה זו לזכות ע"י אחר לעניים, דאכתי לא הועיל כלום.

ב

ר"ה ד' ה': לא תאחר לשלמו הוא ולא חילופיו כגון שעברו עליו ב' רגלים והומם וחיללו על אחר ועבר עליו רגל א' ס"ד אמינא הואיל ומכח קמא קאתי כעברו עליו ג' רגלים דמי קמ"ל.

הנה לכאורה דמיירי כאן בנדבה, שאמר הרי זה, ולא בנדר, וע"כ הזמן של הקרבן הראשון אינו מצטרף לג' רגלים עם הקרבן הב' שחיללו עליו, כיון דב' קרבנות חלוקים הם. וכן משמע דעת הרמב"ם בפי"ד מה' מעשה הקרבנות הי"ד, שכתב:

הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו ב' רגלים וכו', משמע דוקא הקדיש, דהיינו נדבה, ולא נדר.

אך ברבנו חננאל כאן מבואר להדיא דמיירי בנדר. וזה קשה, נהי דב' הקרבנות אינם מצטרפים מ"מ למה לא יעבור בבל תאחר מצד הנדר, דהרי עברו ג' רגלים ולא קיים נדרו.

ונראה, דהנה בגמ' מצריך תרי קראי לבל תאחר, חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב. וברמב"ם בפ"ח מה' מת"ע מבואר, במי שנדר לצדקה במקום דלא קיימי עניים, דליכא בל תאחר על איחור הנתינה, מ"מ חייב להפריש כדי שלא לעבור בבל תאחר על איחור ההפרשה גרידא. הרי דבנדר גופא מתחלקים ההפרשה מהנתינה. וע"כ נראה בדעת ר"ח דסובר, דבנדר לא קאי עלי' בבל תאחר דידי' אלא כל זמן שלא הפריש כלל, אבל לאחר שכבר הפריש הקרבן שוב ליכא עלי' בל תאחר דנדר אלא בל תאחר דנדבה, והיינו אפריש ולא אקריב. וע"כ אם הומם וחיללו על אחר, הרי גם בשעה שהומם עדיין הוא קדוש לדמיו ליקח ממנו קרבן, והוי אכתי אפריש ולא אקריב, וע"כ בל תאחר מצד הנדר אין כאן אלא בל תאחר דנדבה, ולענין נדבה הרי הם ב' גופים מחולקים ואינם מצטרפים לג' רגלים.

שוב ראיתי בירושלמי כאן פ"א ה"א קאמר להדיא, דמיירי דוקא בהרי זו, הוא דאינו מצטרף עם חליפיו, אבל בהרי עלי, מיד לאחר ג' רגלים עובר בבל תאחר מצד הנדר.

ג

ר"ה ד' ו': אחד בכור וא' כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר.

המנ"ח במצוה תקע"ה תמה על הרמב"ם, שהשמיט דין זה דשנה בלא רגלים נמי עוברין בבל תאחר, ורק בפ"א מה' בכורות הי"ג כתב גבי בכור:

עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אע"פ שעובר בלא תעשה לא נפסל וכו', משמע דדעת הרמב"ם לחלק בין בכור לשאר הקדשים, דדוקא בבכור עובר בשנה בלא רגלים בבל תאחר, ובברייתא הנ"ל הלא מבואר דא' בכור וא' כל הקדשים שוים בזה. עכ"ד.

ולענ"ד נראה פשוט, דדעת הרמב"ם, דברייתא הנ"ל, דעל שנה בלא רגלים עובר בבל תאחר, היא דעת יחידאה היא, וכל התנאים של הברייתא הקודמת שם בד' ד', דפליגי אם בעינן ג' רגלים או פחות או אם בעינן כסדרן, פליגי ע"ז, מדלא הזכירו הדין דשנה בלא רגלים משמע דדוקא בעינן רגלים. וכן הוא דעת רש"י. דבהא דקאמר הגמ':

הניחא למאן דאית לי' כסדרן משכחת לה שנה בלי רגלים, פרש"י ע"ז:

וסבר לה כר' שמעון בחדא ופליג עלי' בחדא, הרי להדיא דסבר דר' שמעון ואינך תנאי פליגי על דין זה דשנה בלי רגלים עובר בבל תאחר.

וטעמא נראה, משום דסברי, דהדין שנה שנה בבכור וקדשים אינו זמן בהקרבה, אלא הוא מצוה באכילתן, כדכתיב:

לפני ד' תאכלנו שנה וגו', ומה"ט פרש"י שם על הא דתניא:

אחרים אומרים יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשין ויפסל וכו', פרש"י ע"ז:

ויפסל הואיל ועבר עליו בבל תאחר בג' רגלים דאין שנה בלא ג' רגלים ברוב שנים, ולא פירש משום דעבר על העשה דשנה שנה, משום דסבר דאינו אלא מצוה באכילה ולא בהקרבה, וע"כ לא יתכן לומר שיפסל מטעם זה. כן כתב בהגהות "חשק שלמה" על הש"ס. ולפ"ז גם בבכור אינו עובר בבל תאחר בשנה בלי רגלים. והא דכתב הרמב"ם הנ"ל גבי בכור שעברה שנתו:

"אע"פ שעבר בלא תעשה", כוונתו כפרש"י, משום הג' רגלים, דברוב שנים אין שנה בלי ג' רגלים.

ד

בביצה ד' י"ט מבואר, דאם ברגל אחד הי' אנוס שלא הי' יכול להקריב הקרבן, כגון שהי' לו קרבן תודה, שאין מקריבין תודה בפסח מפני חמץ שבה, וה"ה שאר אונס, דאעפ"כ מצטרף הוא לג' רגלים לענין בל תאחר. וכתב המנ"ח שם במצוה הנ"ל, דלפ"ז כל הפטורים משמחה, כגון במופלא הסמוך לאיש, שהקדיש ועברו עליו ב' רגלים בקטנותו וקודם הרגל הג' הגדיל, דמיד עובר בבל תאחר, אף שבב' רגלים הקודמים הי' פטור, מ"מ מצטרפים לג' רגלים שיעבור בבל תאחר ברגל הג'.

ולענ"ד דבריו תמוהים דנהי דאמרינן דעבירת הלאו דבל תאחר אינו עבור כל הג' רגלים, דאינו אלא משך זמן, דבג' רגלים אלו אם כבר הי' לו יכולת פעם אחת לקיים ולהביא הקדישו אף דבשאר הזמן הי' אנוס אעפ"כ עובר בבל תאחר, - מ"מ בעינן כל הג' רגלים בחיוב:

משא"כ קטן, כיון דלאו בר חיובא הוא כלל, א"כ ודאי דהרגלים שעברו בקטנותו אינם מצטרפים כלל למשך הזמן של ג' רגלים. וזה דבר ברור.

ה

נסתפקתי, בקדשים שנתעברו לאחר הקדישן והולידו ולדות, דגם הולדות קריבין למזבח, כדאיתא בתמורה י"ז, אם עובר על הולדות בלאו דבל תאחר בג' רגלים, לפי שיטת התוס' בתמורה ד' ל"א דולדות קדשים אינם קדושים מחמת קדושת האם, כדין גידולי הקדש, דגם בפסולי המוקדשין שנפדו אם נולדו הולדות אח"כ ג"כ הם קדושים, אפי' למ"ד דולדות קדשים בהווייתן הם קדושים ובשעת הווייתן אמן חולין מ"מ נתפסים בקדושה בשעת הווייתן, כן כתבו שם התוס', וע"כ דסברי דקדושתן אינה באה להם מחמת קדושת האם, אלא מעצמן הם קדושים, משום דינא דולדות קדשים ומגזה"כ, וע"כ כיון שמעיקרא לפני פדיון אמן היו ולדות קדשים שעה אחת, שוב נתפסים בקדושה בשעת הווייתן מגה"כ, משום דינא דולדות קדשים. ובחידושינו למס' תמורה הארכנו בזה. ולפ"ז אפשר דאינו עובר עליהם בבל תאחר, כיון דאינם קדושים מחמת נדרו והקדישו אלא מעצמן ומגזה"כ.

ובגמ' ר"ה ד' ו' אינו מבואר אלא דעובר עליהם בעשה דובאת והבאתם שמה דלא תליא כלל בנדר ונדבה, דכל מיני קרבנות שיש לו לאדם מחויב להביאן ברגל, משא"כ לענין בל תאחר דתליא בנדר צ"ע אם עובר עליהם. ואף דמרבינן דגם בבכור עובר בבל תאחר אף דהוא קדוש מאיליו, אפשר דכיון דמצוה להקדישו מן התורה, כדכתיב:

תקדיש, מחמת זה הרי הוא כנדר ונדבה. וגם לקט ושכחה דעובר עליהם בבל תאחר ג"כ הם מחמת מעשיו הוא דנעשו לקט ושכחה, משא"כ בולדות קדשים. וצ"ע.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה