אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) אנינות ואבלות › א

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

אנינות ואבלות · א

אנינות ואבלות

מ"ק ד' י"ד: ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. הנה, דעת הרי"ף והגאונים דאבילות יום ראשון דאורייתא הוא. וכן כתב הרמב"ם בריש הל' אבל. וילפינן זה מדכתיב:

ואכלתי חטאת היום, וכתיב:

ואחריתה כיום מר. והרמב"ן בת"ה הקשה ע"ז, דכיון דילפינן אבילות מאנינות, א"כ למה אינו מתחייב באבילות אף קודם קבורה, תיכף משעת מיתה, אף שמתו מוטל לפניו, שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו הוא דכתיב:

ואחריתה כיום מר. ותירץ הרמב"ן, דאונן באמת חייב בכל דברי אבילות, חוץ מנעילת הסנדל וכפיית המטה ועטיפת הראש, משום דעסקי המת נפסדין בכך. ועוד הוסיף לבאר, שאבילות של תורה אינו אלא בעידונין ושמחה, כגון רחיצה וסיכה ות"ה ותפילין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הוא, ואבילות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל נעילת הסנדל וכפיית המטה ועטיפת הראש אינו מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו ממנהגו של עולם, וע"כ הקילו באלו שהם דרבנן עד שיקבר. ומה שדוד המלך רחץ וסך כשמת הילד, כתב הרמב"ן דזה הי' להעביר את הזוהמא מעליו והעפר ששכב לארץ, או משום דמלך שאני, שאינו רשאי לנוול עצמו בימי אבלו, כמו שהקילו עליו לענין יוה"כ, דתנן:

המלך והכלה ירחצו פניהם.

אך הרמב"ם בפ"א מהל' אבל ה"ב כתב, דכל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שנקבר, עכ"ל, וישאר עליו קושית הרמב"ן הנ"ל, דלמה אין אונן מחויב באבילות כיון דילפינן אבילות מאנינות.

וצ"ל בדעת הרמב"ם דסבר, דכיון דאונן פטור מכל המצות, דהרי מוטל עליו לקוברו, והוי טרוד טרדה דמצוה ופטור מכל המצות, ע"כ פטור גם ממצות אבילות. ואף דבאבילות איכא גם איסורים וביום ראשון הם מן התורה, וכמו שכתב הרמב"ם ברפ"ה, נראה דכל האיסורים של אבילות אינן אלא מכח המצות עשה של אבילות, שרמיא עליו להתאבל, וכיון שאונן נפטר מהמצות עשה של אבילות ולא רמיא עליו להתאבל ממילא בטלו ממנו כל האיסורים של אבילות.

והנה, עיקר סברא זו לפטור אונן מאבילות מטעם דאונן פטור מכל המצות, כבר הביא הגרעק"א בשם ה"תפארת למשה" (הובא ב"תפארת ישראל" רפ"ג דברכות בבועז). אך הוא כתב לחלק בין המצות עשה של אבילות ובין האיסורים של אבילות. דדוקא ממצות עשה פטור, אבל מאיסורים של אבילות לא נפטר. יעו"ש. ולענ"ד נראה כמו שכתבתי.

הראשונים הקשו על הסוברים דאבילות יום ראשון דאורייתא, מהא דאיתא בכתובות ד' ד': מי שהי' טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות, דאיך אתי שמחת ימי המשתה דרבנן ודחי אבילות יום ראשון דאורייתא דיום מיתה וקבורה. ותירצו ע"ז ב' תירוצים:

הרא"ש תירץ, דמכניסין המת לחדר היינו פירושו שאין קוברין היום אלא למחר ונמצא שלאחר הקבורה דאז חלה האבילות שוב אינו יום מיתה:

והר"ן תירץ, דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפ"ז אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבילות והיינו שב ואל תעשה. עכ"ל. וכן תירץ הרשב"א. ביאור דבריהם, דסברי, דכל דיני אבילות הם מצות עשה, ואפי' האיסורים שבאבילות, כגון רחיצה סיכה נעילת הסנדל וכו', אין אסורים מצד עצמם, אלא דבמה שרוחץ וסך ונועל סנדל הוא מונע ממנו האבילות ומבטל המצות עשה של אבילות. ונמצא, דגם כשרוחץ ונועל וסך, אף שהן פעולות של קום עשה, מ"מ אין האיסור אלא מצד מניעת האבילות ומניעת האבילות הוי שב ואל תעשה.

אך מהרמב"ם משמע שאינו סובר כב' התירוצים. שהרי סתם דבריו בפי"א מהל' אבל ה"ח וכתב סתם:

"מכניסין המת לחדר", ומשמע שקוברין אותו ביום. וגם שיטתו להיפך מדעת הר"ן, דכל דיני אבילות איסורים הם, ואפילו כפיית המטה ועטיפת הראש אינן מצות עשה, אלא איסורים הם, שאסור לזקוף המטה ואסור לפרוע את ראשו [דלא כדעת התוס' במ"ק ד' כ"א ודעת הרא"ש והר"ן בתענית ד' ל', דכפיית המטה ועטיפת הראש הם מצות ולא איסורים], וכמבואר בדבריו בפ"ה מהל' אבל. יעו"ש. וצ"ע בדעת הרמב"ם, דאיך יתרץ הקושיא הנ"ל.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה