אור ברסלב
עמק ברכה (פומרנציק) איסור מחיקת השם › ג

עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק

איסור מחיקת השם · ג

ב

נשאלתי מסופר א', שטעה בכתיבת שם הויה במזוזה וכתב יהיה במקום הויה, היינו שבמקום ו' כתב י', שא"א לתקן לעשות מהיו"ד ו' עד שימחוק ה' אחרונה, משום שלא כסדרן, אם מותר למוחקו, כדין המבואר במסכת סופרים פ"ד וכדפסק בשו"ע ביו"ד סי' רע"ו:

היה לו לכתוב השם וכתב יהודה עושה ה' מהדלת ומוחק ה' אחרונה, הרי דאף דכיון לכתוב לשם קדושת אזכרה, אפ"ה כיון דלא עלתה בכתיבתו אלא תיבת יהודה, לא נתקדש ומותר למחוק הד' וה' אחרונים, כמו"כ כאן בנ"ד, אף דכיון לשם קדושת השם, כיון דלא עלתה בכתיבתו אלא תיבת יהיה לא נתקדש ומותר למחוק היו"ד וה' אחרונים, או אפשר דלא דמי, דהכא אולי הם נעשים ב' שמות של י"ק י"ק, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה:

או שמא אזלינן אחר קריאת צירוף התיבה, וכיון דבתיבה אחת לא מצינו ב' שמות של י"ק סמוכים זל"ז, לא חל עליהם דין שמוה"ק, ואין כאן אלא תיבת יהיה גרידא, ומותר למחוק כנ"ל.

ונראה, דלענין הספק אם אזלינן נמי בכתיבת שמוה"ק אחר צירוף התיבה או דלא אזלינן אלא אחר כתיבת האותיות גרידא, הדבר ברור דדין שמוה"ק אינו תלוי כלל בצירופי תיבות. וראיה לזה ממה שכתבו התוס' בסוכה ד' ה', דאיסורא דהוגה השם באותיותיו הוא אפילו בלי קריאתו בנקודותיו אלא בהזכרת האותיות גרידא, הרי דבשמוה"ק אין צריך כלל צירוף התיבה אלא חיבור האותיות גרידא. ועוד ראיה מהדין הנ"ל גופא, מהיה צריך לכתוב השם וכתב יהודה, דדוקא הד' וה' אחרונים לא נתקדשו ומותר למחוק, אבל י"ק הראשונים משמע דשפיר נתקדשו ואסור למחוק, וכן כתבו הפוסקים, ואם נימא דדין שמוה"ק תלוי בצירוף התיבה, א"כ, נהי דקודם שגמר התיבה בשעה שכתב י"ק הראשונים כבר נתקדשו כדין הכותב י"ק מהויה, מ"מ אח"כ כשגמרו ועלתה בכתיבתו יהודה ליהוי כמחיקה על הי"ק הראשונים, כיון דעכשיו אינו נקרא כלל שם אלא יהודה, וממילא תיבטל קדושתו, כיון דלפי צירוף התיבה אין כאן שם בעולם. וע"כ מוכח מזה דלא אזלינן כלל אחר צירוף התיבה, אלא אחר חיבור האותיות גרידא. וא"כ בנ"ד הדבר ברור דאסור למחוק, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה, נעשו ב' שמות של י"ק בתיבה אחת. וכן מצאתי בפ"ת בסי' הנ"ל בשם "חמודי דניאל":

מי שכתב ב' שמוה"ק ביחד בתיבה אחת בלי שום הפסק ביניהם אסור למוחקן. יעו"ש מה שכתב איך לתקן.

אך בנ"ד עדיין יש כאן ספק אחר. דהרי כתבו הראשונים והפוסקים דשם שנכתב שלא בכוונה אין בו משום איסור מחיקת השם, וצ"ע, אם כתב שם א' מז' שמות שאינם נמחקים אלא שלא כיון בו לשם אותו שם אלא לשם שם אחר מהז' שמות, ונמצא דשם זה לא נכתב כלל בכוונת אותו שם אלא בכוונת שם אחר, אם מותר נמי למוחקו כדין שם שלא נכתב בכוונה, או דלא בעינן כלל כוונה לשם אותו שם, אלא מכיון דנכתב לשם אזכרה סגי בזה ושפיר נתקדש ואסור למוחקו. והנה, אם נימא דבעינן כוונה לשם אותו שם ואם כתבו בכוונת שם אחר לא נתקדש ומותר למוחקו, א"כ בנ"ד שוב אין לומר דנעשו ב' שמות של י"ק לאסור מחיקה, כיון דלא נכתבו לשם שם י"ק אלא לשם הויה, א"כ נמצא דלגבי שם י"ק הוי שם שלא נכתב בכוונת אותו שם ומותר למוחקו.

ומצאתי פתרון לספק זה ממה שכתבו התוס' בסוכה ד' ה', גבי ציץ שהיה כתוב עליו י"ק מלמעלה, וז"ל:

אע"פ שי"ק שם גמור אין זה הוגה שם באותיותיו אם מזכיר שתי אותיות כיון דאינו מזכירם לשם שם שלם, עכ"ל, וכוונתם, דשם י"ק דהוי שם גמור אין זה מטעם דהוי חלק משם הויה שהוא משמש על הויה וקיום, אלא הוא שם אחר לגמרי המשמש על יראה, וכדמתרגם בכל מקום:

"דחילא ה'", וכן כתב רש"י בתהילים מזמור ס"ח על הפסוק סולו לרוכב בערבות וגו' די"ק הוי שם היראה, עיי"ש, וע"כ, מי שהוגה י"ק לא בתור שם בפ"ע, דהוי שם היראה, אלא בתור חלק משם הויה, אין זה שם כלל, דהוי חצי שם משם הויה ולא מקרי שם. אך לפ"ז יקשה הא דתניא בשבועות ד' ל"ה, דהכותב ש"ד משם כדי צ"ב מצבקות נמחק אבל הכותב י"ק משם הויה אינו נמחק, ופרש"י משום די"ק הוי שם שלם במקום אחר, וכן איתא בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט, שמסיים על הברייתא הנ"ל:

כללו של דבר שכיוצא בו שם מתקיים במקום אחר אינו נמחק, וקשה, נהי דהוי שם בפ"ע, אבל הרי הוא לא כתבו לשם שם שלם, דהוי שם בפ"ע אלא לשם חלק משם הויה, דהוי שם אחר לגמרי, וא"כ למה אסור למוחקו, הא י"ק בתור חלק משם הויה לא הוי שם כלל, וכמש"כ התוס', ומ"ש כתיבה מהוגה בפה. וע"כ מוכח מזה, דבאיסור מחיקת השם לא בעינן כלל כוונה לשם אותו שם, אלא אפי' אם כתבו לשם כוונת שם אחר ג"כ נתקדש השם, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה, וע"כ, בכותב י"ק משם הויה, נהי דלא כיון אלא לשם הויה, מ"מ שפיר נתקדש, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה ונעשה שם בפ"ע. וכל זה לענין כתיבה, הוא דשייך לומר דנעשה שם מעצמו אף שלא כיון עליו:

משא"כ לענין הוגה בפה תלוי לפי כוונתו. ומעתה נתברר בנ"ד, דאף שלא כיון בכתיבתו אלא לשם שם הויה, מ"מ כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה שפיר נתקדש ונעשו שני שמות של י"ק ואסור למוחקם.

הנה מהתוס' הנ"ל מבואר, דאיסורא דהוגה ה' באותיותיו הוא אפי' בלי קריאתו בנקודותיו, אלא בהזכרת האותיות גרידא. וזה דלא כה"חיי אדם" שכתב בסוף כלל ה', דהוגה השם היינו שקורא השם בנקודותיו דווקא כמו שהוא נקוד. אך בעיקר תירוץ התוס' הנ"ל, שביארנו דשם י"ק הוי שם בפ"ע המשמש על היראה ולא בתור חלק משם הויה המשמש על הויה וקיום, עיין בביאור הגר"א ביו"ד סי' רע"ו, דדעתו דפליגי בזה אמוראי בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ודעת הבבלי במנחות ד' כ"ט, בדרש על הפסוק מאי דכתיב כי בי"ק ה' צור עולמים וכו', די"ק אינו שם בפ"ע אלא הוא ג"כ משם העצם המשמש על הויה וקיום ובכלל שם הויה הוא. ולפ"ד ישאר קושית התוס'. ולפ"ז יהי' מוכרח דאיסור הוגה ה' באותיותיו אינו אלא בקריאתו בנקודותיו. אך אולי יתרץ כתירוץ השני שבתוס' שם.

הנה, בדין הנ"ל, בכותב י"ק מהויה דאינו נמחק, נראה לכאורה, דאם כתב גם את הוו, דהו' שפיר נמחק, כיון דאינו שם במקום אחר. וכן משמע מדברי הנו"ב מה"ת חלק יו"ד סי' קע"ז. אך אפשר דאסור למוחקו מטעם נטפל, אף שעתה אין לו שום פירוש ושייכות להשם מ"מ הרי הוא משמש להשם שנוכל לגמור על ידו את שם העצם, ואולי דגם זה מקרי נטפל. עיין בט"ז ביו"ד סי' רע"ו סק"ז.

הנה, לפי הנתבאר דדינא דשמוה"ק אינו תלוי בצירוף התיבה של השם אלא בחיבור האותיות גרידא, נראה, דשם שלא נכתב מקצתו בכוונה לא מהני מה שיקדש את השם בסוף מטעם שקידושו וגמרו באין כאחד וכמש"כ כן הפ"ת בסי' רע"ו בשם פוסקים, דזה לא שייך אלא אם נימא דדין האזכרה תלוי בצירוף התיבה, דלענין צירוף התיבה הוא דנגמר בסוף, משא"כ לפי הנתבאר דאינו תלוי בצירוף התיבה אלא בכתיבת האותיות גרידא, ובאותיות הרי כל אות ואות גמרו נעשה בפ"ע ולא מהני גמר האות האחרון לגמר האות הקודם, וע"כ צריך כוונה בכל אות ואות.

תוכן העניינים

עמק ברכה (פומרנציק)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה