עמק ברכה (פומרנציק)· רבי אריה פומרנצ'יק
איסור מחיקת השם
א
הנה, בדין איסור מחיקת השם, כיון דאיסורו הוי אפי' כשאינו כתוב בס"ת, ואפי' כשכתוב ע"ג ידות הכלים וכרעי המטה נמי יש בו משום מחיקת השם, כדאיתא בערכין ד' ו', א"כ הדבר ברור דגם כשכתוב בס"ת איסורו אינו נידון כלל עם דיני הכשר ס"ת.
ולפ"ז אני תמה מה שכתוב בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קפ"א תשובה מבן המחבר, וכתב דהא דאסור לזרוק עפרות זהב על האזכרות משום מחיקת השם, כדאיתא בנמ"י הל' ס"ת, היינו דוקא כשהאזכרות כתובות בדיו, דכיון דמתחלה הי' השם נכתב בדיו כדינו ואח"כ כשזרק עליו זהב מבטל כתב התחתון שהי' בדיו ופוסל תיבת השם מקדושתו, דאין עליו קדושת ס"ת, דהא הלכה הוא לכתוב בדיו דוקא, ע"כ, כיון שמגרע כתב הראשון מקדושתו, הוי זה מוחק:
אבל כשהי' מתחלה כתוב בצבע אחר, שלא בדיו, אף שמחפה עליו זהב אח"כ אין זה מוחק, דמאי חילוק יש בין צבע אדום לצבע ירוק. ואף שלענין שבת חייב שתים בכה"ג, כמו בדיו ע"ג סקרא דחייב משום מוחק וכותב, שאני מחיקת השם שאינו אסור אלא דרך השחתה, אבל כשעושה שיהא השם ניכר יותר פשיטא שמותר. ומה"ט התיר הלכה למעשה לצפות בזהב השם שחצבוהו על ארון הקודש ואין בזה משום מחיקת השם. עכ"ד. הנה מה שכתב דבזהב ע"ג דיו דאסור משום מחיקת השם הוא משום דמבטל מיני' דין קדושת ס"ת, הוא תמוה, דמה שייך דין קדושת ס"ת לאיסור מחיקת השם, הא לא תלוי כלל זב"ז, כנ"ל, וא"כ למה הוא נידון עם דיני הכשר ס"ת.
ובעיקר דבריו שכתב להתיר זהב ע"ג סיקרא משום דמחיקת השם אינו אסור אלא דרך השחתה, תמוה מאד, דזה נגד הראשונים, שהביאו ראיה דשם שלא בכוונה אין בו משום מחיקת השם מהא דתניא בגיטין ד' י"ט: הרי שהי' צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מעביר עליו קולמוס ומקדשו וכו', מדמותר להעביר עליו קולמוס ואין ביה משום מוחק השם התחתון, כמו שכתב בהגמי"י פ"ו מיסודי התורה בשם הרא"ם וכן כתבו הסמ"ק והתשב"ץ והובא בב"י בבד"ה סי' רע"ו וגם בט"ז וש"ך שם, ואם כדבריו למה יש כאן משום מחיקת השם, הא אין כאן דרך השחתה, דהרי מעביר עליו קולמוס לתקנו לעשותו לשמה, ומ"ש זהב ע"ג סקרא מדיו ע"ג דיו במקום שהכתב השני מתקן דהוי כתב ומבטל התחתון. וע"כ נלענ"ד שאין לסמוך על הוראה זו נגד הראשונים והפוסקים.
בס' "בני יונה" (הובא בתשו' ח"ס חיו"ד סי' ר"ס) כתב:
מה שאמרו הנטפל להשם מאחריו נתקדש, היינו דוקא שראוי להיות כן, כגון שצריך לכתוב באותו מקום אלקינו ואירע שם קלקול ב"נו" של אלקינו וצריך מחיקה, אסור למחוק, שכבר נתקדש:
אבל אם הנטפל נכתב בטעות, אע"ג שקידשו במחשבתו הו"ל כמקדיש פסולים לגבי מזבח ולא קידשו השם. ולענ"ד אינו מובן, דהרי הא דטעות משוי לי' כמקדיש פסולים למזבח, הוא משום דלגבי הס"ת הוא פסול, דאינו ראוי לכתוב תיבה זו באותו מקום בהס"ת, וא"כ, הרי כבר נתבאר דדין איסור מחיקת השם אינו תלוי כלל בס"ת ואינו נידון עם דיני הכשר הס"ת, ולגבי כתיבת השם עצמו לא שייך מקדיש פסולים, דכל הנטפלים ראויים לו להטפל אחריו.
ב
בתשו' הגרעק"א סי' ע' נשאל, בס"ת שנמצא כתוב בפ' ויחי בפסוק ויאמר יעקב אל יוסף אל וגו' הי' כתוב רק ויאמר יעקב אל שד' וב' תיבות אל יוסף נחסרו, והרי ספק אם הסופר חיסר תיבות אל יוסף ואל הכתוב הוי שם, או דחיסר תיבות יוסף אל ואל הכתוב אינו שם. והורה לתקן לתלות ביני שיטי, בין תיבת אל לתיבת ש"ד, ב' תיבות אלו "יוסף אל' ולקדש שם אל שכותב השתא. ואף דיש לפקפק בזה אולי קידש הסופר מעיקרא תיבת אל הראשון ועתה יהי' נקרא תיבת אל הראשון בשם אל והוי כמחיקה, וכדמשמע סברה זו מדברי הלבוש ביו"ד סי' רע"ו:
הכותב יהודה ולא נתן בו דלית יתלה הדלית למעלה, וכתב ע"ז הלבוש:
"שהרי לא הי' כוונתו לכתוב השם", עכ"ל, משמע דאם הי' כוונתו לכתוב השם אסור לתלות הד' למעלה, דעי"ז דקוראים עתה התיבה יהודה הוי כמוחק השם, מ"מ י"ל דזה הוי רק מדרבנן, דדמי למחיקה, ובנ"ד, דהוי ספק אם הוא שם, הוי ספיקא דרבנן ולקולא. עכ"ד ז"ל.
ולענ"ד קשה לי על דבריו, דנהי דמשום מחיקה לא חיישינן, דהוי ספיקא דרבנן, מ"מ איך תתכשר הס"ת בזה, הא תניא במס' סופרים פ"ה:
הי' צריך לכתוב יהודה ונתכוון וכתב את השם אע"פ שכתב בו דלת מחטבו וכותב יהודה אחר, והביאו הש"ג בפ"ד דשבועות להלכה [ואין סתירה לזה מדברי הרמ"א בריש סי' רע"ו, עיין בעיקרי הד"ט סי' ל' אות ד'], הרי דתיבה שאינה שם אם כתבה לקדושת השם פסולה, וא"כ בנ"ד הא הוי ספק שמא כבר קידש הסופר אל הראשון לשם קדושת השם ותו אינו יכול לשמש לתיבה אחרת ופסולה. גם מה שהביא ראיה מדברי הלבוש דע"י מה שקוראים אותה לתיבה אחרת הוי מחיקה, ג"כ אינו מוכרח, דדלמא כוונת הלבוש דאם הי' כוונתו לכתוב השם לא מהני בזה תליית הדלת, וכדתניא במס' סופרים דפסולה, אבל לא משום איסור מחיקת השם נגעו בה.
ג
נשאלתי מסופר א', שטעה בכתיבת שם הויה במזוזה וכתב יהיה במקום הויה, היינו שבמקום ו' כתב י', שא"א לתקן לעשות מהיו"ד ו' עד שימחוק ה' אחרונה, משום שלא כסדרן, אם מותר למוחקו, כדין המבואר במסכת סופרים פ"ד וכדפסק בשו"ע ביו"ד סי' רע"ו:
היה לו לכתוב השם וכתב יהודה עושה ה' מהדלת ומוחק ה' אחרונה, הרי דאף דכיון לכתוב לשם קדושת אזכרה, אפ"ה כיון דלא עלתה בכתיבתו אלא תיבת יהודה, לא נתקדש ומותר למחוק הד' וה' אחרונים, כמו"כ כאן בנ"ד, אף דכיון לשם קדושת השם, כיון דלא עלתה בכתיבתו אלא תיבת יהיה לא נתקדש ומותר למחוק היו"ד וה' אחרונים, או אפשר דלא דמי, דהכא אולי הם נעשים ב' שמות של י"ק י"ק, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה:
או שמא אזלינן אחר קריאת צירוף התיבה, וכיון דבתיבה אחת לא מצינו ב' שמות של י"ק סמוכים זל"ז, לא חל עליהם דין שמוה"ק, ואין כאן אלא תיבת יהיה גרידא, ומותר למחוק כנ"ל.
ונראה, דלענין הספק אם אזלינן נמי בכתיבת שמוה"ק אחר צירוף התיבה או דלא אזלינן אלא אחר כתיבת האותיות גרידא, הדבר ברור דדין שמוה"ק אינו תלוי כלל בצירופי תיבות. וראיה לזה ממה שכתבו התוס' בסוכה ד' ה', דאיסורא דהוגה השם באותיותיו הוא אפילו בלי קריאתו בנקודותיו אלא בהזכרת האותיות גרידא, הרי דבשמוה"ק אין צריך כלל צירוף התיבה אלא חיבור האותיות גרידא. ועוד ראיה מהדין הנ"ל גופא, מהיה צריך לכתוב השם וכתב יהודה, דדוקא הד' וה' אחרונים לא נתקדשו ומותר למחוק, אבל י"ק הראשונים משמע דשפיר נתקדשו ואסור למחוק, וכן כתבו הפוסקים, ואם נימא דדין שמוה"ק תלוי בצירוף התיבה, א"כ, נהי דקודם שגמר התיבה בשעה שכתב י"ק הראשונים כבר נתקדשו כדין הכותב י"ק מהויה, מ"מ אח"כ כשגמרו ועלתה בכתיבתו יהודה ליהוי כמחיקה על הי"ק הראשונים, כיון דעכשיו אינו נקרא כלל שם אלא יהודה, וממילא תיבטל קדושתו, כיון דלפי צירוף התיבה אין כאן שם בעולם. וע"כ מוכח מזה דלא אזלינן כלל אחר צירוף התיבה, אלא אחר חיבור האותיות גרידא. וא"כ בנ"ד הדבר ברור דאסור למחוק, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה, נעשו ב' שמות של י"ק בתיבה אחת. וכן מצאתי בפ"ת בסי' הנ"ל בשם "חמודי דניאל":
מי שכתב ב' שמוה"ק ביחד בתיבה אחת בלי שום הפסק ביניהם אסור למוחקן. יעו"ש מה שכתב איך לתקן.
אך בנ"ד עדיין יש כאן ספק אחר. דהרי כתבו הראשונים והפוסקים דשם שנכתב שלא בכוונה אין בו משום איסור מחיקת השם, וצ"ע, אם כתב שם א' מז' שמות שאינם נמחקים אלא שלא כיון בו לשם אותו שם אלא לשם שם אחר מהז' שמות, ונמצא דשם זה לא נכתב כלל בכוונת אותו שם אלא בכוונת שם אחר, אם מותר נמי למוחקו כדין שם שלא נכתב בכוונה, או דלא בעינן כלל כוונה לשם אותו שם, אלא מכיון דנכתב לשם אזכרה סגי בזה ושפיר נתקדש ואסור למוחקו. והנה, אם נימא דבעינן כוונה לשם אותו שם ואם כתבו בכוונת שם אחר לא נתקדש ומותר למוחקו, א"כ בנ"ד שוב אין לומר דנעשו ב' שמות של י"ק לאסור מחיקה, כיון דלא נכתבו לשם שם י"ק אלא לשם הויה, א"כ נמצא דלגבי שם י"ק הוי שם שלא נכתב בכוונת אותו שם ומותר למוחקו.
ומצאתי פתרון לספק זה ממה שכתבו התוס' בסוכה ד' ה', גבי ציץ שהיה כתוב עליו י"ק מלמעלה, וז"ל:
אע"פ שי"ק שם גמור אין זה הוגה שם באותיותיו אם מזכיר שתי אותיות כיון דאינו מזכירם לשם שם שלם, עכ"ל, וכוונתם, דשם י"ק דהוי שם גמור אין זה מטעם דהוי חלק משם הויה שהוא משמש על הויה וקיום, אלא הוא שם אחר לגמרי המשמש על יראה, וכדמתרגם בכל מקום:
"דחילא ה'", וכן כתב רש"י בתהילים מזמור ס"ח על הפסוק סולו לרוכב בערבות וגו' די"ק הוי שם היראה, עיי"ש, וע"כ, מי שהוגה י"ק לא בתור שם בפ"ע, דהוי שם היראה, אלא בתור חלק משם הויה, אין זה שם כלל, דהוי חצי שם משם הויה ולא מקרי שם. אך לפ"ז יקשה הא דתניא בשבועות ד' ל"ה, דהכותב ש"ד משם כדי צ"ב מצבקות נמחק אבל הכותב י"ק משם הויה אינו נמחק, ופרש"י משום די"ק הוי שם שלם במקום אחר, וכן איתא בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט, שמסיים על הברייתא הנ"ל:
כללו של דבר שכיוצא בו שם מתקיים במקום אחר אינו נמחק, וקשה, נהי דהוי שם בפ"ע, אבל הרי הוא לא כתבו לשם שם שלם, דהוי שם בפ"ע אלא לשם חלק משם הויה, דהוי שם אחר לגמרי, וא"כ למה אסור למוחקו, הא י"ק בתור חלק משם הויה לא הוי שם כלל, וכמש"כ התוס', ומ"ש כתיבה מהוגה בפה. וע"כ מוכח מזה, דבאיסור מחיקת השם לא בעינן כלל כוונה לשם אותו שם, אלא אפי' אם כתבו לשם כוונת שם אחר ג"כ נתקדש השם, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה, וע"כ, בכותב י"ק משם הויה, נהי דלא כיון אלא לשם הויה, מ"מ שפיר נתקדש, כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה ונעשה שם בפ"ע. וכל זה לענין כתיבה, הוא דשייך לומר דנעשה שם מעצמו אף שלא כיון עליו:
משא"כ לענין הוגה בפה תלוי לפי כוונתו. ומעתה נתברר בנ"ד, דאף שלא כיון בכתיבתו אלא לשם שם הויה, מ"מ כיון דכתבו לשם קדושת אזכרה שפיר נתקדש ונעשו שני שמות של י"ק ואסור למוחקם.
הנה מהתוס' הנ"ל מבואר, דאיסורא דהוגה ה' באותיותיו הוא אפי' בלי קריאתו בנקודותיו, אלא בהזכרת האותיות גרידא. וזה דלא כה"חיי אדם" שכתב בסוף כלל ה', דהוגה השם היינו שקורא השם בנקודותיו דווקא כמו שהוא נקוד. אך בעיקר תירוץ התוס' הנ"ל, שביארנו דשם י"ק הוי שם בפ"ע המשמש על היראה ולא בתור חלק משם הויה המשמש על הויה וקיום, עיין בביאור הגר"א ביו"ד סי' רע"ו, דדעתו דפליגי בזה אמוראי בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, ודעת הבבלי במנחות ד' כ"ט, בדרש על הפסוק מאי דכתיב כי בי"ק ה' צור עולמים וכו', די"ק אינו שם בפ"ע אלא הוא ג"כ משם העצם המשמש על הויה וקיום ובכלל שם הויה הוא. ולפ"ד ישאר קושית התוס'. ולפ"ז יהי' מוכרח דאיסור הוגה ה' באותיותיו אינו אלא בקריאתו בנקודותיו. אך אולי יתרץ כתירוץ השני שבתוס' שם.
הנה, בדין הנ"ל, בכותב י"ק מהויה דאינו נמחק, נראה לכאורה, דאם כתב גם את הוו, דהו' שפיר נמחק, כיון דאינו שם במקום אחר. וכן משמע מדברי הנו"ב מה"ת חלק יו"ד סי' קע"ז. אך אפשר דאסור למוחקו מטעם נטפל, אף שעתה אין לו שום פירוש ושייכות להשם מ"מ הרי הוא משמש להשם שנוכל לגמור על ידו את שם העצם, ואולי דגם זה מקרי נטפל. עיין בט"ז ביו"ד סי' רע"ו סק"ז.
הנה, לפי הנתבאר דדינא דשמוה"ק אינו תלוי בצירוף התיבה של השם אלא בחיבור האותיות גרידא, נראה, דשם שלא נכתב מקצתו בכוונה לא מהני מה שיקדש את השם בסוף מטעם שקידושו וגמרו באין כאחד וכמש"כ כן הפ"ת בסי' רע"ו בשם פוסקים, דזה לא שייך אלא אם נימא דדין האזכרה תלוי בצירוף התיבה, דלענין צירוף התיבה הוא דנגמר בסוף, משא"כ לפי הנתבאר דאינו תלוי בצירוף התיבה אלא בכתיבת האותיות גרידא, ובאותיות הרי כל אות ואות גמרו נעשה בפ"ע ולא מהני גמר האות האחרון לגמר האות הקודם, וע"כ צריך כוונה בכל אות ואות.
ד
סוכה ד' נ"ג: בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח נשא אחיתופל ק"ו מעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לעשות שלום לכל העולם כולו אעכו"כ.
בתשו' הרמ"א סי' י"א למד מזה, דמותר להוציא שם רע על אחד מן הצבור כדי להשקיט בזה המריבה שנפלה בין הצבור ולעשות שלום, דעשיית שלום דוחה הלאו דמוציא שם רע, כמו דמבואר כאן בגמ' דעשיית שלום דוחה הלאו דמחיקת השם. וכתב עוד, דאין לחלק ולומר דדוקא עבירות שבין אדם למקום נדחו מפני דרכי שלום, כגון מחיקת השם, משא"כ הלאו דמוציא שם רע דהוי עבירה שבין אדם לחבירו, - זה אינו, דהרי מבואר בפ"ק דסוטה דכשמשקין את הסוטה אומרים לפניה אנשים גדולים תקף יצרן עליהן ונכשלו ואומרין לפניה מעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו כדי שתודה ולא תגרום לשם הגדול שימחה על המים, והרי כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, ואיך מותר להוציא שם רע על ראובן הצדיק ולומר לפניה שחטא. הרי דמותר להוציא שם רע כדי שלא למחוק השם. ומעתה ק"ו הדברים, דאם הוצאת שם רע נדחה מפני איסור מחיקת השם, כ"ש שנדחה מפני עשיית שלום, דהרי גדול השלום שדוחה איסור מחיקת השם. עכ"ד.
והנה, מה דמשמע מפשטות דבריו דבאמת מותר למחוק השם כדי לעשות שלום, לענ"ד תמוה, דלפ"ד כל לאוין שבתורה נדחו מפני דרכי שלום, וזה לא מצינו בשום מקום. דדוקא לשנות התירו ולא איסורים אחרים. ואין ללמוד כלל מסוטה. דדוקא משום מצות השקאת הסוטה התירה התורה מחיקת השם, אבל באופנים אחרים, אפי' לעשות שלום בין איש לאשתו שלא על סדר השקאת הסוטה, ודאי דאסור בזה מחיקת השם, דאין לנו אלא מה שצוותה התורה והתירה להדיא. ואין לנו ללמוד מסוטה אלא דבר זה גרידא, דגדול השלום, שהרי מצינו במצות השקאת הסוטה שהתירה התורה מחיקת השם על סדר השקאת הסוטה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, וכדאיתא כן בגמ' בכמה דוכתי.
ומה דלמד אחיתופל ק"ו מסוטה להתיר מחיקת השם כדי לעשות שלום לכל העולם, אין זה ק"ו גמור, ועיקר הטעם מפני דשם היה מצות פקוח נפשות דכל העולם. וראיה לזה מה שכתב רש"י, שגם דוד בעצמו ידע זה דמותר בזה למחוק השם, אלא שלא רצה להורות הלכה בפני רבו אחיתופל, וע"כ דהוא מטעם פקנ"פ דכל העולם. וכן מצינו ג"כ בשבת ד' קט"ז, גבי ספרים שכתבו מינים דמותר לשרוף אותם עם האזכרות שבהן:
א"ר ישמעאל ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים עאכו"כ, ושם הלא עיקר הטעם מה דמותר למחוק את האזכרות הוא מטעם שהמינים אין כותבין את האזכרות לשם קדושה, מפני שאינם מאמינים בה' ואינם כותבין אותן לשמן, ואין לאותן האזכרות שום קדושה, וכמבואר ברמב"ם בפ"ו מיסודי התורה ה"ה. הרי להדיא דאין זה ק"ו גמור אלא לחזק הענין לבד.
גם מה שהביא ראיה דהותר הוצאת שם רע מפני איסור מחיקת השם מהא דסוטה שאומרין לפניה מעשה ראובן על פשטו, הערני חכם א', דהרי ראובן כבר מת, ועל מת שוב ליכא האיסור דמוציא שם רע, כדאיתא בברכות ד' י"ט דכל המספר אחר המת כאלו מספר אחר האבן, ורק על ת"ח אסור לספר מפני כבוד תורתו, וא"כ אין זה כבר עבירה שבין אדם לחברו אלא עבירה של פגם בכבוד התורה, וכאן, כיון שאין מכוונין כלל ליתן פגם חלילה בכבודו, אלא לתועלת, כדי שתודה ולא ימחה השם הקודש, א"כ אין כאן שום עבירה של הוצאת שם רע.
ודרך אגב הנני להעיר, בהא דהמספר אחר המת כאלו מספר אחר האבן שאלה ע"ז הגמ' שם מהא דחד אישתעי מילתא בתרי' דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה, ומתרץ הגמ' דשאני צורבא מרבנן דקב"ה תבע ביקריה דאריב"ל כל המספר אחר מטתן של ת"ח נופל בגיהנום שנא' והמטים עקלקלותם יוליכם ד' את פועלי האון, ולכאורה למה כל המשא ומתן הזה, הרי להדיא מבואר בתהילים כן בפרשה ל"ה פסוק כ':
כי לא שלום ידברו ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשובון, ומבואר בתרגום:
ועל צדיקי ארעא דניחין בעלמא ההוא מלי נכלין מחשלין.
ה
נשאלתי מסופר, באחד שטעה בכתיבת שם אלקיך ובמקום כ' פשוטה כתב כ' כפופה מפני שנדמה לו שצריך לכתוב אלקיכם, אם מותר למחוק הכ'.
והנה, בנטפל להשם מלאחריו, הרי ודאי דלא נתקדש אלא א"כ יש לו שום פירוש ושייכות להשם, כמש"כ הט"ז בסי' רע"ו סק"ז. אך בזה יש להסתפק, באותיות הכפולות מנצפ"ך, אם שינה וכתב בסוף התיבה פתוחין וכפופין, אם אינו מצטרף להתיבה כלל ולא מקרי תיבה, או דאינו אלא חסרון בכתיבה תמה, דלא מקרי כתיבה תמה, אבל מ"מ שפיר מקרי כתיבת תיבה, וא"כ לענין איסור מחיקת השם שפיר הוי נטפל מלאחריו, דהרי איסור מחיקת השם כיון דאיסורו הוי אפי' כשאינו כתוב בס"ת אלא ע"ג ידות הכלים וכרעי המטה, כדאיתא בערכין ד' ו', א"כ ודאי דאינו נידון כלל עם דיני הכשר כתיבת ס"ת תו"מ, ולא צריך לענין זה כתיבה תמה.
ומצאתי ראיה לזה, מהא דתניא בשבת ד' ק"ג: וכתבתם כתיבה תמה שלא יכתוב כפופין פשוטין פשוטין כפופין וכו', ואם נימא דאותיות מנצפ"ך שניתנו בסיני היינו פירושן דאם שינה בהן דאינן מצטרפות כלל להתיבה, א"כ למה צריך לפוסלם מטעם וכתבתם כתיבה תמה. וא"כ ראיה מוכחת מזה דשפיר מצטרפות להתיבה, אלא דלא מקרי כתיבה תמה לענין ס"ת תו"מ. ואף דתני התם בברייתא נמי שלא יכתוב ביתין כפין כפין ביתין וכו' מטעם כתיבה תמה, ואף שזה ודאי מעכב בהתיבה ומשנה אותה לתיבה אחרת, - לאו היינו פירושו שלא יכתוב כ' במקום ב', אלא הפירוש הוא שהביתין לא ידמו לכפין וכפין לביתין, שתהי' צורתם ניכרת היטב, כמבואר בראשונים.
ועוד ראיה, מהא דמצינו בנביאים מם סתומה באמצע התיבה בישעי' ט' פסוק ו':
למרבה המשרה ולשלום אין קץ, כדאיתא בסנהדרין ד' צ"ד דהמ"ם שבמרבה הוי סתומה, הרי דשפיר מקרי תיבה אם כתב סתומין באמצע התיבה, וכמו"כ להיפוך אם כתב פתוחין בסוף התיבה, וכמו"כ לענין כפופין ופשוטין מצינו באיוב ל"ח:
ויען ד' את איוב מן הסערה, הנו"ן של מן הסערה הוא נו"ן כפופה, הרי דמצינו כפופה גם בסוף תיבה. וא"כ, לענין נידון הנ"ל, הדבר ברור, דשפיר מקרי נטפל להשם מלאחריו וקדשו השם ואסור למוחקו. כן נראה לענ"ד.