עמודיה שבעה· רבי בצלאל מקוברין
עמוד החמישי קרבן אהרן
בעזרת הוד והדר לפניו. אחצב עמוד החמישי קרבן אהרן ובניו:
(כט)
במדרש תצוה וז"ל כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע לו א"ל תורה היתה לי ונתתי' לך שאלולי היא אבדתי עולמי עכ"ל והנה כבר צווחו בי' קמאי דקמאי למה הרע לו שנראה כרודף אחר הכבוד שאין זה מדרכו שהוא האיש העניו מכל האדם. ומה השיב לו הקב"ה. ולהבין יבואר ג"כ מ"ש בגמרא דשבת כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי שרת מה לילוד אשה בינינו א"ל לקבל התורה בא וקשה מה לבשר ודם בינינו הל"ל מאי ילוד אשה דודאי לפי דעתם אפי' אדה"ר שלא הי' ילוד אשה אלא יציר כפיו של הקב"ה ג"כ לא הי' ראוי להיות ביניהם ומה הי' תשובה לקבל תורה אכתי הקושיא במקומה עומדת והנה תחלה יש ליישב דיקדוק לשון המדרש הנ"ל שאמר שאלולי היא אבדתי עולמי שהרי קיום העולם אינו עומד אלא בקבלת ישראל התורה ואפי' אם היו מלאכים מקבלים אותה הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו כמ"ש בגמ' דע"א וא"כ מאי שאלולי היא שאלולי כן מיבעיא לי' אבל ביאור הענין דע כי מלאכים לא היו יכולין לקבל התורה לפי שאכלו אצל אברהם בשר בחלב כמ"ש בשוחר טוב. ובגמ' דחולין פרק כל הבשר מקשה מנלן לבשר בחלב שאסור באכילה ומשני אמר קרא לא תאכלו כל דבר שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ומקשה אם כן מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך ותירץ אמר קרא גבי שבת כי קודש היא לכם הוא קודש ואין מעשי' קודש. וזה שאמר תורה היתה לי ונתתיה לך וקשה למה לא למלאכים אי משום שאכלו בשר בחלב וכתיב לא תאכל כל תועבה כל דבר שתיעבתי לך והרי מעשה שבת מותרין אלא ודאי מדגלי רחמנא גבי שבת קודש היא לכם ילפינן דוקא הוא קודש ואין מעשיה קודש וא"כ שאלולי היא אבדתי עולמי אלולי הי"א דייקא ר"ל אלולי לא הי' נכתב מלת היא בודאי הי' המלאכים מקבלים התורה ולא אתם ישראל והיה העולם אבד כי עולם ומלואו דווקא בשביל ישראל שיקבלו התורה ואיתא בגמ' דקדושין פרק ד' בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם וכו' תנו רבנן איזו היא חללה כל שנולדה מן הפסולין (ופי' רש"י ואפי' הוא ישראל אם ביאתו בעבירה שאינה של ממזרת הוי הולד חלל) מאי פסולין אילימא פסולה לו הרי מחזיר גרושתו משניסת דפסולה לו ובניה כשרים דכתיב כי תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין אלא כשרים ע"כ והנה אי לאו דיוקא דהיא להתיר ולד גרושה משניסת לכהונה היינו אומרים כאוקימתא קמייתא שכל ולד הנולד מן הפסולין הוא חלל. ודע שיוכבד היתה מגורשת מעמרם וניסת לאלצפן בר פרנך וילדה עמו אלדד ומידד ואח"כ חזר עמרם ולקחה לאשה וילדה את משה כמ"ש בפ' בהעלותך בתרגום יונתן בפסוק אלדד ומידד מתנבאים במחנה. והנה זה היה הוויכוח בין הקב"ה ומשה כאשר שמע משה שהקב"ה אימר לו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך לכהונה ולא נתן לו הכהונה חשב בלבו שהטעם הוא מפני שהוא ולד שנולד מפסול גרושה משניסת ופסול לכהונה ואע"ג דכתיב היא תועבה וילפינן היא תועבה דווקא ואין בניה תועבים וכשרים מ"מ דרשא דהיא הי' רפיא בידו ולכך הרע לו מאד ולא בשביל הכבוד והשררה ח"ו והשיב לו הקב"ה תדע לך שדיוקא דמלת היא הוא דיוק גמור ואין להסתפק בו כלל כי הרי תורה היתה לי ונתתי' לך משום שאכלו בשר בחלב ואם איתא שאין זה דיוק גמור קשה למה נתתי לך שהרי כל עיקר איסור בשר בחלב לא ילפינן אלא מדיוק היא ואלולי אותו היא הייתי אובד עולמי ועל כן אל ירע בעיניך על שלא נתתי לך הכהונה כי לא הי' מצד פסול שהרי מוכח הוא שכשר אתה וזה הי' ג"כ הוויכוח בין הקב"ה ומלאכים כשעלה משה למרום כי שמעתי מרבותי דקדוק נאה בלשון המלאכי' שאמרו מה לילוד אשה בינינו ולא אמרו מה לבשר ודם כמו שהקשינו לעיל כי המלאכים סברו שאין משה ראוי להיות ביניהם אחרי שהוא ולד גרושה משניסת וזהו מה לילוד אשה ר"ל שיש בו פסול מצד אותו האשה שנולד ממנה ומה לו בינינו. והנה ודאי גם המלאכים לא למדו דיוקא דהוא תועבה שיהא משה כשר לפיכך השיב להם הקב"ה לקבל תורה בא ואם איתא כדבריכם אם כן למה אין אני נותן לכם התורה אלא ודאי זה ראיה גמורה והוכחה שמשה כשר הוא ואין לכם להטיל בו פגם:
(ל)
בפרשת אחרי מות כתיב וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן מה כתיב למעלה מן הענין והדוה בנדתה וקשה מה ענין נדה למיתת בני אהרן. ובמדרש תנחומא פ' מצורע וז"ל הנשים שהיו במדבר לא ראו דם נדה מפני אימת השכינה שהי' ביניהם וכשבאו לסיני הקדים הקב"ה הנשים לאנשים שנ' כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים ועליהם מפורש בקבלה איומה כנדגלות עכ"ל ודריש איומה לשון אימה שהי' עליהם אימת השכינה וקשה א"כ מאי כנדגלות ועוד שכתיב בתחילת הפסוק מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות ואיך יקושרו סוף דברי הפסוק הזה עם תחילתו ועוד וכי בשביל שלא ראו נדה הי' לקדמם במתן תורה ולהבין זאת נבאר תחילה מה שאמר משה בברכת אשר יהי רצוי אחיו ופירש"י שהיו בנותיו נאות ביותר וקשה א"כ למה התפלל עליהם שיהא רצוי אחיו מהיכי תיתי לא יתרצו. אבל ביאור הענין ע"ד משרז"ל בירושלמי שבת וז"ל אדם הראשון דמו של עולם הי' הדא הוא דכתיב שופך דם האדם וגו' וגרמה לו חוה מיתה לפיכך נמסרה מצות נדה לאשה שישופך דמה ופירש שם הכותב בעין יעקב בהאריכות וזהו תכלית עניינו כי נודע הוא אם אירע לאדם היזק בגופו ע"י איזה פרי או מאכל מהראוי הוא שלא יאכלם לעולם שלא יבא לו היזק עוד והנה חוה גרמה היזק לאדם הראשון בעלה שנגזר עליו מיתה והי' מהראוי להפרידה ממנו לגמרי שלא ישאנה כלל שלא חזיקיהו עוד אבל דבר זה הוא מן הנמנע שיהי' אדם בלא אשה כי לא תוהו בראה לשבת יצרה וגם להיות לו עזר כנגדו ונתן הקב"ה תיקון וגדר גדול שתהא האשה נזהרת ולא תגרום היזק לבעלה ושפך נדתה דוגמת היזק שגרמה לו ששפכה דמו כדי שתראה זאת תמיד כל היום ותהיה זהירה מלהוסיף פשע ויהא בטוח בה לב בעלה שלא יבא לו עוד היזק על ידה ע"כ ולכך נ"ל מסמיך הכתוב נדה למיתת בני אהרן כי ארז"ל לא מתו שני בני אהרן אלא על שלא הי' להם נשים. וא"כ בשלמא בלא זה בלא אזהרת נדה לאשה ודאי לא היו ראוין למות שני בני אהרן כי היו יכולין לומר שדין הוא שלא לישא אשה אחרי שהאשה היא גרמה כבר היזק לבעלה ויש לחוש שלא תגרום עוד ויש לפרוש ממנה אבל אחר שהזהיר הקב"ה על הנדה וכל זה הי' לעשות תיקון וגדר לבל תבא עוד מכשילה כזו מתחת ידה וא"כ ראויות הם להנשא ולפי שהם לא נשאו לפיכך מתו בני אהרן ודע משרז"ל בילקוט פרשת וזאת הברכה בפסוק כימיך דבאיך שבנות אשר לא הי' להם דם נדה והזקינו כבתולה ובתולה אין לה דמים. ולכך נ"ל שהתפלל עליהם משה יהי רצוי דבשלמא על אחרים לא התפלל כי מהיכי תיתי לא יתרצו בהם אי משום שהאשה מוחזקת שגורמת היזקות לבעלה הרי הקב"ה תיקן ועשה גדר לזה ושפך דם בנדתה ועל ידי זה היא נותנת אל לבה לבל תצא מכשיל' עוד על ידה אבל בנות אשר שלא הי' להם דם נדה ודאי ימנעו מהם הבריות מלישא אותם לפיכך התפלל עליהם שיתרצו אחיו גם עם בנותיו ובזה יבואר גם מדרש תנחומא הנ"ל כי הקשו רז"ל במדרש רבה פרשת יתרו למה הקדים הקב"ה בסיני הנשים לאנשים ותירצו אמר הקב"ה כשבראתי את עולמי לא צוויתי אלא לאדם הראשון ואח"כ נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות התורה ע"כ והנה הני מילי אם לא הי' שופך דם נידתם והי' לחוש פן יבא קלקול לבעליהם על ידם כמו שבא לאדם ע"י חוה אבל אחר ששפך הקב"ה דם נידתם וזה הי' תיקון וגדר גדול שיראו תמיד שפיכת דמם לבל יעשו כמו שעשתה חוה בראשונה וא"כ לא הי' צריך לצוות לנשים תחילה ונ"ל שזה שאמר המד' הנ"ל הנשים שהיו במדבר לא היו רואים דם נדה מאימת השכינה וכשבאו לסיני הקדים הנשים תחילה ר"ל מה שצוה הקב"ה הנשים תחילה זה הי' לפי שלא ראו דם נדה כי אחרי שלא ראו דם נדה ולא היה להם תיקון וגדר לבל יכשילו בעליהם כמו שעשתה חוה והי' לחוש פן יקלקלו כמו חוה ולפיכך צוה תחילה לנשים אבל באמת אם היו רואים דם נדה לא הי' מקדימם כי אז לא הי' לחוש שלא יקלקלו כמו חוה שהרי הי' להם גדר נדה לבל יקלקלו. ודע שכל איש ואשה הם סוד חמה ולבנה כנ"ל בעמוד שני פחד יצחק סי' א' וכשם שהלבנה מקבל אורה ושפעה ע"י החמה כך האשה מקבלת מבעלה וכשם שהלבנה היא בחסרונה ומיעוטה עד שבעה ימים ומשם ואילך מתמלאות באור רב מחסרונה כן האשה הוא בחסרונה ומיעוטה ע"י דם נדה כל שבעה ומשם ואילך היא טהורה כמ"ש חכמי הקבלה וזכר גם כן החסיד בעל שני לוחות הברית בפ' בא משא"כ האיש היא תמיד במילואו כמו החמה ואם כן אשה שאינה רואה דם נדה יש לה שני מדריגות מצד שהיא מקבלת מבעלה אורה היא במדריגת לבנה ומצר שהיא אינה בחסרון דמים היא במדריגת חמה ושני מעלות ומדריגות אלו יש בשחר כי אז מאיר חמה ולבנה יחד כמ"ש רש"י בפ' לך לך בפסוק וה' המטיר על סדום ע"ש וגם מדריגה זו היה בדגלים שבמדבר כי ארז"ל שהדגלים היו י"ב כמו הלבנה שיוצאת בי"ב מזלות והמפרשים פירשו שמהלכם היה כמהלך החמה ולכך היה דגל יהודה הראשון חונה קדמה מזרחה כמו השמש שיוצאת ראשונה במזרח וא"כ הדגלים היו במדריגת חמה ולבנה ולכך נ"ל שבעל המאמר הנ"ל כאשר הגיד שהנשים לא ראו במדבר דם נדה סיים בדבריו ואמר עליהם מפורש בקבלה מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות ר"ל אותן הנשים היו ממש נראין במעלתם כמו השחר מה השחר הזה יש לו שני מדריגות שמאירין בו חמה ולבנה כן אותם הנשים היו יפים כלבנה מצד שהם מקבלים מבעליהם כלבנה וגם היו ברים כחמה שהיו תמיד במילואן כמו החמה ולכך נקט גבי לבנה יפה וגבי חמה ברה כי הלבנה היא ליפה כנראה לעינים אבל אינה ברה אחר שהיא בחסרונה לעתיד ובא החושך ומכסה אורה עד שנתמלאית ואז חזר אורה וכן האשה היא אינה ברה מצד זוהמת נדה שבקרבה ועכשיו שנפסק מהם הזוהמא היו ג"כ ברים כחמה ומי גרם זאת ואומר הכתוב איומה שהי' להם אימה גדולה מפני השכינה כנזכר ולכך מסיים כנדגלות ר"ל בדבר זה היו אלו הנשים ממש דומים כמו הדגלים שגם לדגלים היו אלו שני מדריגות שהיו יוצאת בי"ב דגלים כמו הלבנה בי"ב מזלות והמהלך היה כמו החמה כנ"ל:
(לא)
במדרש ילקוט תהלים יראת ה' טהורה עומדת לעד בשכר היראה שנתיירא אהרן שנא' ואתנם לו מורא ויראני זכה לפרשה טומאת המת שאינו זזה ממנו ומבניו לעולם וקשה ולמה זכה זאת דווקא על ידי יראה ומאי ואתנם לו מורא ויראני משמע שזו היראה הנזכרת כאן אינה יראת ה' לעשות מצות ולהבין זאת נבאר מאמר א' בפסוק וישם ה' לקין אות רבו בו הדיעות מה היה תאות יש אומרים מצורע ובתנחומא אומר שבת שנקרא אות מסר לו ובתיקוני זוהר אמר אות ו' ויש לידע בין למר בין למר מה היה מועיל האות ההוא נגד מוצאו שבאו להורגו כמש"ה לבלתי הכות אותו כל מוצאו ונבאר תחילה למ"ד מצורע ויבואר אגב מדרש רבה פ' בראשית במה שחלקו קין והבל על בית המקדש זה אומר בתחומו יבנה ב"ה וזה אומר בתחומיו ומתוך כך ויקם קין והרגו שנא' ויהי בהיותם בשדה אין שדה אלא ב"ה שנ' ציון שדה תחרש וקשה שהרי בא לנו להגיד שנחלקו בבניינו של ב"ה והביא ראיה מפסוק ציון שדה תחרש שזה מדבר בחורבנו אבל דע דפליגי רז"ל בגמ' דיומא אם נחלקה ירושלים לשבטים ולא ניתנה אלא לשבט יהודה ובנימן לבד או לא נתחלקה לשבטים ויד כל ישראל שוה בו ומסיק בגמרא דפליגי בפלוגתא אחרת אם ירושלים מטמאות בנגעים או לאו שנא' ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם שאין מטמא בנגעים אלא דווקא דבר אחוזה ומ"ד נתחלקה ירושלים לשבטים ונקראת אחוזה סבר כמ"ד ירושלים מטמאות בנגעים ומ"ד לא נתחלקה לשבטים סבר שאין ירושלים מטמאה בנגעים ובמדרש רבה פ' מצורע ארז"ל בפסוק ונתתי נגע זו ע"א שהוא כנגע בבית ארץ אחוזתכם זה ב"ה ובא אל הכהן זה ירמיה ונתץ הבית שחרב ב"ה ע"ש בהאריכות שדורש כל הענין על בית המקדש וכשם שאם נטמאה הבית בנגע דין הוא להתיץ הבית כן ע"י עכו"ם שהיא הנגע העיקרית הוכרח הקב"ה להחריב ביתו והנה הני מילי למ"ד ארץ ישראל נקרא אחוזתכם שנתחלקה לשבטים ומטמאות בנגעים אבל למ"ד לא נתחלקה לשבטים ודאי לא היה ראוי לחרוב ב"ה כי לא נקרא אחוזה ואין מטמא בנגעים. והנה זה היה הוויכוח בין קין והבל כי קין היה סבר בתחומי דווקא ניבנה ב"ה כי היה סבר כמ"ד נתחלקה לשבטים ולא יהי' חלק להבל בו ובפרט מי שבא בסוד ה' בכתבי הקודש האר"י יודע שיהודה ובנימין הם שורשו של קין והבל היה סבור כמאן דאמר לא נתחלקה לשבטים ויד כל ישראל שוה ואמר בתחומי ר"ל גם כי כולם יהיו שוים ולא היה הכרעה ביניהם ויהי בהיותם בשדה זה בית המקדש ציון שדה תחרש ר"ל אבל אח"כ כאשר הגיעו לענין ב"ה שנקרא שדה שהוא על שם חורבנה קשה למה וראה שהטעם הוא משום שנטמאה בנגע ועי"ז ראה שאם איתא שהאמת הוא כדברי הבל שלא נתחלקה לשבטים ודאי לאו אחוזה היא ולמה יטמא בנגע אלא ודאי הוא כדברי שנתחלקה לשבטים ועל כן מתוך כך ויקם ויהרגהו כי ראה ע"י שם שדה שהדין עמו וזה היה טענת קין נגד הקב"ה שאמר הן גרשתי אותי היום והי' כל מוצאי יהרגני ואמרו רז"ל אמר קין אתמול גרשת את אבי ועכשיו למה אתה מגרשני וקשה מה ענין גירוש אביו לגירושו וכי רצה לפטור עצמו בגירוש אביו אלא הוא הדבר שדברנו כי ארז"ל ויגרש ה' את האדם חורבן ב"ה ראה שנאמר ויגרס בחצץ שני ולכך אמר קין אחרי שגרשת אבי והראית לו חורבן ב"ה מוכח הוא שהדין עמי שלשבטים נתחלקה ארץ ישראל והיה כל מוצאי יהרגני כי מי יוכיח להם שב"ה חרב בשביל שהכניסו נגע בב"ה ושמא יעלה על דעתו שב"ה חרוב מטעם אחר ולא יהי' לו הוכחה שהדין עמו ולפיכך וישם ה' לקין אות מצורע הזריח לו כדי שיראו הכל שחורבן ב"ה הי' על שהכניסו מצורע בב"ה וזה לו ראיה והוכחה לבלתי הכות אותו כל מוצאו והנה למ"ד ו' מסר לו יבואר אגב מדרש תנחומא פ' בראשית כשהלך קין נע ונד באו החיות להרגו התחיל לבכות ואמר אנא אלך וגו' אם אסק שמים שם אתה וקשה אחרי שהי' לו אות להגין עליו מה ראו החיות שבקשו להרגו ומה זה שאמר אם אסק משמע שהי' יכול לעלות לשמים אלא חשב ששם אתה ונתיירא מהקב"ה הלא הקב"ה נתן לו אות להציל אפילו מאחרים אבל דע משרז"ל בגמ' דמכות אב שהרג בן אחד בן השני נעשה גואל הדם להרוג את אביו ע"כ וכל שכן שאם אח אחד הרג את שני שהאב נעשה גואל הדם להרוג את בן השני וא"כ הי' אדם הראשון גואל הדם הבל להרוג את קין. ואיתא בזוהר חדש פ' בראשית ששבע ארצות הם אדמה ארץ וכו' ותחילת דירתו של אדם הראשון הי' בגן עדן וכאשר חטא השליכו הקב"ה לגבול הנקרא אדמה שנאמר וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה ושם נולדו קין והבל וכשהרג קין את הבל השליכו הקב"ה מן גבול האדמה אל גבול אחר הנקרא ארץ וזהו סוד הכתוב גרשת אותי מעל פני האדמה והייתי נע ונד בארץ וא"כ לפ"ז לא הי' מורא על ראש קין מפני אביו גואל הדם שהרי הי' בגבול אחר מרחק גדול שלא קרב זל"ז למי שיודע השיעור שבין כל גבול וגבול הארצות ורז"ל פליגי בגמרא דמכות בדין הרוצח שאין גואל דם מה דינו וז"ל תנו רבנן ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם אין גואל הדם רשות ביד כל אדם דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו מאי טעמא דר' יוסי הגלילי מי כתיב אם רצח ור' עקיבא מי כתיב ירצח שם ורצח בו כתיב. והנה יזה הי' ענין קין שאמר רבש"ע מה לי ליראה אם מפני אבי גואל הדם אין אני מתיירא ממנו כי הן גרשת אותי מעל פני האדמה מגבול אשר שם אבי והייתי נע ונד בארץ שהוא גבול אחר אבל מזה אני מתיירא והי' כל מוצאי יהרגני דייקא כי פן ואולי כל מוצאי ילמדו כמאן דאמר מצוה ביד גואל הדם אין גואל הדם רשות ביד כל מי שימצא אותי ויהרגני כי רשות בידו לעשות עמי מה עשה הקב"ה וישם לקין אות ו' מסר לו ואם איתא כמאן דאמר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם א"כ מה עניינו של ו' שכתיב ורצח וכו' אלא ודאי הוא בא ללמד שרשות ביד גואל הדם ואם כן כשבגואל הדם רשות אז כל אדם חייבין עליו ואם הו' זו היא לאות והוכחה לבלתי הכות אותך כל מוצאו דייקא אבל אם היה באפשר שאדם הראשון יקרב אליו היה באמת חייב מיתה על ידו. והנה כאשר הלך קין נע ונד באו עליו החיות להרגו כי היו סבורים כמאן דאמר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם ולא סברו דיוקא דו' כמו שאמר רש"י שם שיש ו' שהוא ציווי כמו ועשה בצלאל וכאשר ראה קין זאת חשב בלבו והרי יש לי אות ודאי הם סבורים שירצח הוא גם כן מצוה מדלא כתיב מלת אם ולכך אמר אנא אלך אם אסק שמים שם אתה אם דייקא ר"ל מדלא כתיב אם הוכרח אני לעלות לשמים ושם אתה והצילני כי אתה אינו סובר כן והא ראי' שמסרת לי דיוקא דו' להציל אותי מיד כל הקמים עלי ולמאן דאמר שבת מסר לו אגב זה יבואר משרז"ל שם שם לו חק ומשפט שבת ופרה אדומה וקשה מה ענין זה לזה אבל דע שענין פרה אדומה היא לטהר מטומאת המת ודע ענין פלאי מהיכן נמשכה טומאת המת כתב הרקנטי פרשת חקת כי הקב"ה כאשר ברא העולם ובא זמן ע"ש וקדש היום עי"ז לא ברא גוף למזיקים כי כבר קדש יום שבת ולפי שנשתיירו בלא גוף כאשר רואים כלי ריקן והיינו אדם מת שנשמתו פורחת ממנו וכלי גופו נשתיירו ריקם אז הם באים ומלבשים בו ועי"ז האדם המת הוא טמא ומי שמוציא קרי לבטלה בורא גוף להם והוא טמא טומאת מת ע"כ. ובזה יש ליישב קושיא גדולה למה צוה הקב"ה לשמור השבת לנוח ממלאכה לפי שגם הוא נח ממלאכתו ודלמא המלאכה הי' דיה שלא הי' לו לעשות עוד ועם מ"ש יובן כי הרי מזיקין יוכיחו שהי' לעשות להם גוף ולא עשה משום שקדש השבת ועל כן כל איש יש לו גם כן לנוח ממלאכה ולכך נ"ל שצוה הקב"ה שתים אלו יחד במרה שבת ופרה אדומה דהא בהא תליא אחר שצוה שבת וקשה למה וצ"ל משום שגם הוא שבת ממלאכתו שלא ברא גוף למזיקין ואם כן זה גרמה טומאת המת שבאים ומתלבשים בגוף המת אחרי שאין להם גוף וע"כ צוה מיד פרה אדומה מי שנטמא בטומאת המת שיבא פרה לטהר אבל אם לא הי' מצוה על שבת והי' בורא גוף להם ודאי לא הי' טומאת המת ולא הי' צריכין גם לפרה אדומה ובזה תבין מה שאמרו רז"ל ויגרש את האדם כדין הורג נפש בשגגה וקשה למה הי' שוגג ועם מ"ש יובן כי מביא בזוהר פרשת בראשית ובתיקונין והנחש הי' ערום לכל בריות עבד הקב"ה לבושין שהן גופין לנשמה חוץ לנחש וחייליה שהם המזיקין שנשתיירו בלא לבוש הגוף ועי"ז נתקנא נחש ופיתה את חוה וגרם מיתה לאדם עד כאן וא"כ ודאי שוגג הי' וכביכול הגורם שלא ברא להם לבושי הגוף וא"ת מאן יימר שלא ברא להם גופין הלא כבר זכרנו ששבת יוכיח ודע מ"ש עוד שם שקין לא נתחייב בהריגת הבל משום שאדם הראשון הי' הגורם במיתתו שהוא הוציא המלאך מות לעולם אלא שפקד הקב"ה עון אביו אדה"ר עליו וכבר זכרנו בעמוד שני פחד יצחק בשם האר"י זלה"ה שפוקד עון אבות על בנים אינו אלא כשהאב עושה עבירה במזיד כי עון הוא מזיד אבל בשוגג לא יומתו אבות על בנים ואיש בחטאו יומת וחטא הוא שוגג וזה הי' טענת קין הן גרשת אותי היום והי' כל מוצאי יהרגני כי באמת אני לא חייב כלום אלא מצד אבי ואבי שוגג הי' וגם אני אין חייב לפקוד עלי אלא כפי חטא אבי ודין שוגג הוא לגרש והן גרשת אותי אך כל מוצאי יחשוב שאבי מזיד הי' ויהרגוני ומי יעיד שאבי שוגג הי' לפיכך נתן לו אות שבת שצוה לשמרו וקשה למה וצ"ל משום שגם הוא שבת ממלאכת גוף המזיקין ואם כן ודאי שוגג הי' כי אני כביכול הגורם ובוודאי לבלתי הכות אותו כל מוצאו. העולה לנו מזה המוציא קרי לבטלה ועושה גוף לחיצונים הרי הוא כמחלל ועושה מלאכה בשבת וכבר נודע שהמוציא זרע לבטלה בידים נקרא רע כמ"ש ויעש ער רע בעיני ה' וז"ש אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו ושומר ידיו מעשות כל ר"ע דייקא ונ"ל שזה הי' הנס שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים כי איתא בזוהר חדש פרשת בראשית שבגן עדן עומדים הכרובים וכשעולה עד שם הנשמה אם היא ראויה ליכנס מכניסין אותה ואם לאו דוחין אותה ושורפין אותה בלהב וכנגדם היו ג"כ במקדש שני כרובים לפני ולפנים והוא דוגמת גן עדן וכשנכנס כהן גדול לשם נכנס בנשמה ולא בגוף באימה ביראה ברתת בזיע בנקיות בטהרה והכרובים עומדים שם שוערים זכה הכהן נכנס שם ויצא בשלום ואם לאו יצא אש מבין הכרובים ונשרף וימות ואם כן זה הי' הנס הגדול אחר שנכנס בנשמה והגוף נשתייר ריקן וכל כלי ריקן של אדם באים המזיקין ומתלבשין בו ומטמאין הגוף כמו קרי ושם לא נתלבשו ואעפ"כ לא אירע מעשה טומאת קרי לכה"ג ביום כיפורים והטעם כי כהן גדול מעלתו גבוה עד מאד ואפי' בגוף ריקן שלו לא היו החיצונים יכולים לשלוט כי אין להם דבק ונגיעת באלו וזה הטעם שנצטוו הכהנים שיהיו טהורים ולא יטמאו לטומאת מת ובזה מיושב המדרש הנ"ל יראת ה' טהורה ר"ל לפי שהי' אהרן ירא ה' כשנכנס לבית קדש קדשים שאז הוצרך ליכנס באימה וביראה כנ"ל ואותו שעה הי' היראה טהורה כי פרחה מצד יראה הנשמה והגוף הי' כלי ריקן ואפי' הכי לא נתלבשה בו איזה טומאה שיהא טמא בטומאת המת זה גרמה שאותו טהרה לא זו שהי' להם באותו שעה אלא גם עומדת לעד שצוה הקב"ה שלא יגע בהם טומאת מת לעולם ולכך מביא ראיה מפסוק ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי נחת הוא כי המורא שהי' לו באותו שעה הי' מפני הכרובים שהי' צריך להיות טהור ביותר כדי להזכיר שם המפורש ופירוש ואתנם לשון רבים שהוא על שני הכרובים שנתתי אותם שם בשביל מורא ויראני ומפני שמ"י דייקא נחת הוא שהי' מזכיר שם המפורש לפיכך נחת הוא ואם תאמר הרי כהן גדול הי' מלובש שמונה בגדים ואיך נאמר שנכנס בנשמה ולא בגוף ונ"ל שזה הי' דוגמת המת שאפי' אחר כמה שנים הוא מתראה בלבוש בתכריכים כי כח הנשמה מתפשטת דוגמת גוף כן הי' הענין גבי כהן גדול וזש"ה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו וקשה מדקאמר אחרי מות למה לי וימותו ולפי"ז הכי קאמר אותו שעה שהיו קריבים לפני ה' דהיינו לפני ולפנים היו ממש דוגמת וימותו שפרחה נשמתם מגופם:
(לב)
במדרש רבה פרשת בהר וזה לשונו וכי תמכרו ממכר הדא הוא דכתיב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן חנו לדגליהם ואהרן היכן הי' ר"י בר נחמיה אמר כיון שבא ליחסן הונו אותו ואמרו לו אתה מיחסנו עד שאתה בא ליחסנו לך ויחס את בנך אלעזר למי הוא נשוי לא לבתו של פוטיאל הה"ד ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל כיון שראה הקב"ה שהן מזלזלין בו התחיל מייחסו הה"ד פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן לפיכך הקדים הקב"ה כבודו של אהרן לכבודו של משה הה"ד ואלה תולדות אהרן ומשה משה ואהרן אין כתיב כאן אלא אהרן ומשה לפיכך משה מזהיר את ישראל וכי תמכרו ממכר לא תונו ע"כ:
והנה המאמר הזה הוא מפליאה וסתרי תורה, והספיקות שבו מובנים מאליהם ואין להאריך בם ותחלה נבאר מענין הדגלים איידי דאתי לידינו נימא בהן מלתא מש"ה בפרשת במדבר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וגומר ראשונה יסעו מחנה ראובן תימנה וגו' ושנים יסעו דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה ושלישים יסעו דגל מחנה דן צפונה וגו' לאחרונה יסעו ע"ש וקשת למה אמר יחנו בני ישראל שהרי אחר כך כתיב יחנו וכפל למה לי ועוד לא אמר בראשונה בשנים בשלישים באחרונה שלשון זה נופל על נסיעת בני אדם מאי ראשונה וכו' ועוד מאי לאחרונה בתוספות אות למ"ד. והנה קושיא זו לבד יש לפרש לפי שהדגלים היו דוגמת המזלות ברקיע ההולכים בדרך עיגול כמו שאמר בפרש' זו שהטע' הוא שיעשה שלו' במרומיו שלא יהי' ביניהם קנאה ותחרות לומר זה הוא ראשון לפני וכשהם בדרך עיגול כל אחד חשב שהוא הראשון ולכך אפשר לא נקט אחרונה יסעו דלא לישתמע שהוא הי' האחרון ממש אלא לאחרונ' יסעו ר"ל אל האחרון שהוא הי' חושב שהוא הראשון ואותו שלפניו הוא האחרון אבל בדרך אחר יבואר ביותר ויבארו כל שאר הספיקות הנ"ל כי מביא בעל הפליא' בענין הדגלים וז"ל בארבעה דגלים היו בכל דגל ג' אותיות מן האבות חקוקים בתוך אמה של ענן דהיינו בדגל מחנה יהודה אותיות ראשונות מן האבות והם אי"י בדגל מחנ' ראובן אותיות שניות בצ"ע בדגל מחנה אפרים אותיות שלישיות רח"ק בדגל מחנה דן אותיות אחרונה מק"ב ונשאר ה' מאברהם שהוסיף הקב"ה משמו ואותן ב' אותיות היו פורחים הנה והנה כנגדם כל ימי השבוע לפעמים על דגל זה ובמקום שהיו עומדים כשקדש היום שבת שם היו נחים ולא היו זזים ממקומם עד מוצאי שבת אז היו חוזרין לפרוח כמנהגן וכו' ע"ש בהאריכות הובא בספר שכחת לקט בערך משה סימן ל"ה. והנה הה' של אברהם פעלה שתי פעולות אחת שעל ידה ידעו זמן שבת ומנוח' ועוד שעל ידי הה' הי' אברהם מוליד כמו שארז"ל בגמרא דנדרים אברם אינו מוליד אברהם מוליד ונ"ל שזה שאמר הכתוב כה אמר ה' לסריסים אשר שמרו שבתותי רצו לומר מה שנתן הקב"ה לסריסים אברהם ושרה שלא הולידו ונתן להם הה' והולידו זה הי' גם כן לפעול' אשר ישמרו שבתותי כי על ידי פריחת ה' זו ידעו שבת ודע שכל תיבת שבעולם אפי' שם הוא נקרא בית וכל אות שבו בפני עצמו נקרא אבן כי על ידו נבנה אותו התיבה שנקרא בית כמו שאמר בספר יצירה וזה שאמר הכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם באותות דייקא לשון אות ר"ל כל אחד ואחד היו על דגלו אותיות ומנין היו אלו האותיות ואומר הכתוב לבית אבותם רוצה לומר האותיות החונים בשם אבותם שהשם נקרא בית כנזכר ומכל שם ושם שבאבותם הי' אות א' על כל דגל באופן שבד' דגלים היו שלשה על כל דגל ודגל ואם תאמר ומה נעשה באות ה' של אברהם שהיא נשתייר לבד ותירץ הכתוב יחנו בני ישראל רוצה לומר היא נשתייר' לסימן שידעו על ידה אימתי יחנו ישראל בשבת ומנחות שכל ימי השבוע הי' פורחת וכשקדש היום נחה וידעו ישראל שיש להם גם כן לנוח והרי להודיע לנו איך הי' סדר אותיות על כל דגל אומר הכתוב דגל מחנה יהודה ראשונה ר"ל אותיות הקבועים ראשונה בשמות אבות הם אותיות אי"י ולכך לא אמר הכתוב בראשונה כי לא מדבר בנוסעי הדגלים עצמם אלא באותיות הקבועים ראשונה שאין נופל בהם לשון בראשונה ודגל מחנה ראובן שנית יסעו רוצה לומר האותיות הקבועים בשמות אבות שנים והם אותיות בצ"ע ודגל מחנה אפרים שלישים יסעו ר"ל האותיות הקבועים בשמות אבות שלישים והם אותיות רח"ק ודגל מחנה דן לאחרונה יסעו רוצה לומר האותיות הקבועים לאחרונה בשמות אבות והם מק"ב ולכך לא נקט רביעים יסעו שלא הטעה לומר שהה' של אברהם הי' בדגל מחנה דן שהוא אות רביעית בשמו ובאמת הה' הזו לא נסעת שהי' לסימן אימת יהי' שבת ומנוחה ולכך אומר לאחרונה וממילא שמעינן שהה' לא נסעה. ובזה מדויק נמי למה אמר לאחרונה בלמד ולא אמר אחרונה כמו ראשונה בלא למד או הוי לי' למימר אחרונים כי אם הי' נאמר אחרונים הי' מקום לטעות שגם הה' והמם של אברהם שניהם נסעו כי הם אחרונים בשם אברהם והי' בדגל דן ד' אותיות ואם הי' כתוב אחרונה הי' מקום לטעות לומר שהה' נסעה ואף על גב שכתיב אחרונה הוה אמינא שבודאי נגד המם של אברהם נקט הה' ראשונה אבל נגד האותיות הקודמים אלי' היא נקראת אחרונה ולכך נקט לאחרונה לומר שהיא אחרונה שבאחרונית והוא ע"ד משרז"ל כל מקום שצריך למ"ד בתחילתו הטיל ה' בסופו ומקשה והכתיב ישובו רשעים לשאולה ותירצו לביטי התחתונ' שבשאול ר"ל למדריג' תחתונ' שבתחתונ' שבשאול ולכך נ"ל שכתב כאן לאחרונה לרמז זה וכדי לבאר המאמר הנזכר לעיל נבאר תחילה הפסוקים בפרשת וארא ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לאשה ותלד לו את פנחס אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם הוא אהרן ומשה וגומר והקשו בזוהר מאי אלה הרי פנחס אחד הוא ואלה לשון רבים ותירצו לפי שפנחס נתגלגלו בו שני נשמות נדב ואביהו לפיכך אומר לשון רבים וקשה מה ראתה התורה כאן לרמז ענין גלגולים אחרי שגיל' לנו בפרשת פנחס כמו שאמר שם בזוהר פנחס בן אלעזר בן אהרן בן בן שני פעמים למה לי ותירץ שהי' גם כן בן אהרן הכהן ממש מצד שהיו בו נשמות נדב ואביהוא שהם בני אהרן ועוד קשה מה ענין הוא אהרן ומשה לזה. אבל דע ביאור הענין כי אלעזר שלקח אשה מבנות פוטיאל הוא הדבר תמוה ליקח בזויה שאינה מישראל ויש לזה שני טעמים חדא כמו שאמר בעשרה מאמרות בחיקור הדין לפי שפנחס הי' תיקון של נדב ואביהו והתיקון צריך שיהי' היפוך הקלקול וקלקולם הי' שבתולותיו לא הוללו וגאלו ע"י פנחס שהי' מבנות פוטיאל וגם קנא בזמרי שנתן עיניו בבנות נסיכים ע"כ ובלי ספק שמאת ה' היתה זאת לפנחס שיתוקנו על ידו דאם לא כן לא היו מתוקנים כתיקונם מפגם בתולותיו לא הוללו. וטעם שני כתב הרקנטי ריש פרשת שמות אל תתמה על משה אדון הנביאים ושאר צדיקים שבאו מנשים פסולות כי הי' כוונתם ליתן חלק לטומא' כי מרחמים יוצא דין והכל כלול זה בזה והיא מנהג החסידים משום ועולתה תקפוץ פיה עד כאן וביאור הענין כי אחר שאין דבר בעולם שלא יהא כלול מדין ורחמים דין מצד עכו"ם ורחמים מצד ישראל כדי שבכל מקום יהי' חלק דין כדי שלא יקטרג והחסידים הראשונים שהיו כל כך ישרים וצדיקים בלי שום תערובות דין הי' לחוש שיהי' על ידיהם הקטרוג ולפיכך כדי שלא יהי' פירוד נתחברו לנשים פסולות מה שאין כן בדורות אלו שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכבר הוא כלול מצד החטא בחלקי הדין אסר' לנו התורה ובזוהר בפרש' זו אמרו מנין שיש כלול רחמים בדין אש במים ומים באש והביאו ראי' מפסוק זה הוא אהרן ומשה ובמקום אחר מקדים משה לאהרן אלא משום ששניהם היו אינן שוים זה הי' מצד הדין וזה מצד הרחמים לפיכך פעמים מקדים זה לזה לומר ששקולים הם וכלולים זה בזה ואין להפריד דין מרחמים. והנה הפסוק הנזכר לעיל בא להגיד לנו שאלעזר לקח לו מבנות פוטיאל לאשה והי' לחוש פן יאמר האומר איך עשה כזאת ליקח בת כומר לעכו"ם ובא כמתרץ שני תירוצים האלה חדא ותלד לו את פנחס אלה ראשי וגומר וקשה מאי אלה לשון רבים וצריך לפרש שנדב ואביהו נתגלגלו בו ואם כן לא קשיא איך לקח בת כומר והוליד ממנה פנחס כי בהכרח היתה זאת כי אחרי שבפנחס היו שני נשמות נדב ואביהו לתקן כל מה שפגמו ובמה היו מתכפרים מעון שבתולותיו לא הוללו ועל ידי שנגאלו על ידי אחד שהוא משפל אנשים כזה הסר חטאתם ועוד תירוץ שני הוא אהרן ומשה. וקשה ולמה מקדים אהרן למשה אלא ודאי שזה לכלול דין ברחמים ואם כן לא יקשה לך איך לקח בת יתרו כי אחרי שהי' מצד הרחמים הי' מהראוי לכלול בו גם מצד הדין. וכבר זכרנו שמה שאמר הכתוב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן זה יורה שהי' בו נשמת נדב ואביהו ובזה בא המאמר על נכון כי כאשר בא אהרן לייחסם התחילו להונות אותו בדברי' ואמרו עד שאתה מיחסינו לך ייחס בנך אלעזר שנשא בת יתרו כי הם לא ידעו סוד הדבר וכיון שראה הקב"ה שהם מזלזלין אותו ואין יודעין הסוד התחיל ליחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וקשה בן אהרן הכהן למה לי וצ"ל להגיד שהוא גלגול מנשמות נדב ואביהו וא"כ ודאי כדין הי' שנשא מבנות יתרו ולפי שיש עוד תירוץ שני ע"ז שיש לכלול דין ברחמים וראי' שמקדים אהרן קודם משה וזהו שאמר המד' לפיכך הקדים כבודו של אהרן קודם משה כדי לגלות להם שיש לכלול דין ברחמים ובודאי לא יעלה על רוחם לבזות אותו כללא דמילתא לפי תירוץ האחד שאין להונות ולבזות שום אדם כי אפשר הוא מגולגל מאיזה נשמה שבהכרח לעשות לו מה שעושה וראי' מפנחס שהי' מבנות פוטיאל וזה הי' מצד גלגול נשמות נדב ואביהו שהי' בו ודע שהתורה כולה הוא נגלה ויש לה נסתר וסוד מקח וממכר הוא בנסתר סוד הגלגול כמ"ש בזוהר פ' פנחס ברעיא מהימנא ע' שצ"ו שהיא במכר בגוף ואיברים שאינו שלו ולכך נ"ל כאשר גילה לנו בעל המד' שלא יפה עשו שהונו את אהרן אודות בנו שלקח מבנות פוטיאל משום שהי' מצד הגלגול נדב ואביהו וסיים בדבריו וא' לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר וכי תמכרו ממכר לא תונו איש את עמיתו ר"ל וכי יבורר לכם הדבר בממכר שהוא הגלגול אין להם להונות איש עמיתו. ובפ' פנחס קצת גירסה נשתנה וז"ל לפי שהיו השבטים מבזים אותו ואמרו הראיתם בן פוטי שפיטם אבי אמו עגלים לעכו"ם יהרוג נשיא שבט מישראל וכיון שראה הקב"ה שהן מבזין אותו התחיל ליחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וקשה וכי בשביל שהוא מבנות פוטיאל לא הי' לו להרוג אותו ומה ענין היחוס לכאן ואכתי הוא בן פוטיאל אבל הוא הדבר שדברנו רק נבאר בתוספות ביאור כי איתא בזוהר שם שנשמת נדב ואביהו באו לו לפנחס בזמן שנכנס בין החיילות וקשה מה יום מיומים והגם שזכרנו לעיל בשם עשרה מאמרות כדי לתקן פגם שבתולות לא הוללו והוצרכו לגאול ע"י איש מבנות השפלים וגם לקנא בזמרי ולהרוג אותו שנתן עיניו בבנות גדולים היפך מעשיהם הראשונים שנתנו דווקא עיניהם בגדולים גם לדרכנו יבואר הענין כי שבעים פנים לתורה ואגב יבואר מה שאמר במלאכי הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כל חלל יהודה קדוש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה וגו' וביאור הענין כי הקשה האר"י זלה"ה בענין היבום אשת אח שהוא בא ומייבם אשת אחיו ועי"ז הוא מביא האח לאויר העולם כי האח המת בלא בנים הוא מניח רוחו באשתו וע"י היבום בא אחיו השני ומתקנו והוציאו לאויר העולם וזה נתקן דוקא ע"י האח ולא ע"י האב וער בן יהודה שמת בלא בנים וייבם אונן אותה למה לא נתקן ע"י אונן והוציא זרעו לבטלה עד שבא אח"כ יהודה אביהם וייבם כלתו תמר והוציא שניהם יחד לאור העולם והם פרץ וזרח שנתגלגלו בהם נשמות ער ואונן ותירץ שיהודה הי' הגורם בזה שלקח בת כנענית והולידם והבא מן העכו"ם די לו שיתקן את עצמו ואין בו כח לתקן אחרים ונודע כל מי שמוציא זרעו לבטלה מחלל בריתו הקודש וזש"ה הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו ומדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבותינו שבא אונן ובגד באחיו ולא הוציאו לאויר העולם וחלל ברית אבותינו ע"י שהוציא זרעו לבטלה ובא הכתוב כמתרץ הקושיא ואומר בגדה יהודה וגו' ובעל בת אל נכר ר"ל כל זה בגד יהודה שלקח בת אל נכר ואם כן אונן שנולד מבת אל נכר הי' די לו לתקן עצמו ולא אחרים ולכך נעשה בגידה זו עד שבא אביו ותקנם וז"ש אח"כ יכרת ה' לאיש אשר יעשה ער ועונה ר"ל כל מי שעושה מעשה ער ואונן ומוציא זרעו לבטלה יכרת ה' אותו ואע"ג שכתיב עונה ולא אונן הדבר ידוע אצל חכמי אמת שכל מלה שהוא דומה לחברתה במבטה הוא כאלו כתיב כן. ולכך נ"ל שהוצרכו נשמות נדב ואביהו לבוא לפנחס בזמן שנכנס בין החיילות להרוג את זמרי כי בהריגת זמרי בא לתקן פגם נדב ואביהו שבתולותיו לא הוללו והוצרך לקנא בזמרי שנתן עיניו בבנות גדולים ולהרגו כנזכר לעיל ופנחס נולד מן הגויה בת יתרו בנות פוטיאל כנזכר לעיל והבא מעכו"ם די לו לתקן עצמו ואין לו כח לתקן אחרים ולכך באו אז נשמות נדב ואביהו בעצמם אליו ובכחם נהרג זמרי וכמי שהם. עצמם תיקנו פגמם. והנה כבר כתבנו שמדכתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בן בן שני פעמים זה יורה שהיה גם כן בנו של אהרן הכהן עצמו מצד נשמות נדב ואביהו שהיו בו וזה שאמר המדרש הנ"ל שהיו השבטים מבזין אותו ואמרו הראיתם בן פוטי שפיטם אבי אמו עגלים לע"א יהרוג נשיא ר"ל ודאי אם לא היה מבנות פוטיאל י"ל שיבא לתקן חטא נדב ואביהו שחטאו ובתולותיו לא הוללו וקנא להרוג את זמרי כנ"ל אבל אחרי שהוא בן פוטי שבא מן ע"א די לו לתקן עצמו ואין בו כח וזכות לתקן אחרים וא"כ למה יהרוג נשיא ולכך בא הכתוב ומייחסו אחר אהרן וקשה למה וצריך לומר מצד שהיו אז נשמות נדב ואביהו אצלו וא"כ הם עצמם תקנו פגמם ולא מכחו של פנחס עצמו. וז"ש במדרש רבה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. ר"ל דאם לא הי' יתייחס אחר אהרן הכהן לא הי' ראוי ליטול שכר על שקנא בזמרי כי אין בו כח לתקן אחרים. והנה שאר פגמי נדב ואביהו נתקנו ע"י אליהו ע"ש בהאריכות מאד כי פנחס הוא אליהו ובזה יבואר מאמר פלאי ברבה פרשת מסעי בענין הפרים של אליהו שצוה לעובדי הבעל ליקח שני פרים תאומים מאם אחד והטילו עליהם גורלות אחד עלה לשם ואחד לבעל והפר שעלה לשם הלך מיד אחר אליהו וזה שעלה לשם בעל נתקבצו כל נביאי הבעל וכל נביאי האשירה ולא יכלו לזוזו ממקומו ואמר אליהו לך עמהם אמר הפר אני וחבירי יצאנו מבטן אחד והוא עלה בחלקו של מקום ושמו של הקב"ה מתקדש עליו ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס בוראי אמר אליהו כשם שאותו הפר שעמי מתקדש שמו של הקב"ה עליו כך מתקדש עליך א"ל הפר וכך אתה מיעצני שבועה איני זז מכאן עד שתמסרני בידם שנאמר ויקחו את הפר אשר נתן להם ומי נתן להם להם אליהו ע"כ וקשה למה לא אמר כן הפר תחילה ועוד מה נפקא מינה היה לפר שדווקא אליהו ימסור אותו בידו ממש ולא בדיבורו אבל אחי המעיין יש בזה סודות גדולים ונפלאים שלאו כל מוח יוכל לסבול אותם ואני לא באתי לסתום אלא לפרש לפיכך באנו לבארו במעט כ"ש והמשכיל יבין הסתום מן המפורש דע מ"ש האר"י זלה"ה ונדפס הוא בספר נובלות חכמה בסופו ששני פרים אלו דאליהו היו שני נשמות דנדב ואביהו והיו תואמים כי נדב ואביהו היו תרי פלגא דגופא כמו התאומים שטיפה אחת נחלקת לשנים ועל שהקריבו אש זרה נמסר אחד מהם לעבודת אלילים לבעל ומה שנתחלל שמו תחילה על ידם עתה ע"י הפרים נתקדש שמו ונראה לי שזה הי' הוויכוח ביניהם כי הפר לא רצה להקרב לע"א כמו שטען בפני אליהו והשיב לו אליהו שבהקריבו לע"א יקודש שם הקב"ה וכאשר שמע זאת הפר והבין הדבר שאמר שהוא נשמה אחד משני נשמות נדב ואביהו שחטאו באש זרה עתה יתוקן ע"י שיקודש שמו על ידו ולפי שכל תיקונו של נדב ואביהו אינו אלא ע"י אליהו לפיכך אמר וא"כ איני זז מכאן עד שאתה תמסרני כי עליך דווקא הדבר מוטל לעשות במעשה כמו שפגמנו תחילה במעשה ודי בזה לחכימא וה' יראנו נפלאות מתורתו:
תם ונשלם עמוד החמישי קרבן אהרן