עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת תרומות
פ"ד מ"ז ואע"ג דבר פדי' אמר אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד כו' הפר"ח ביו"ד (סי' ק"ט סק"ג) כ' ומיהו בירו' פ"ד דתרומות משמע דהא דאמרינן לכל אין בילה חוץ כו' לאו דוקא דגרסינן התם כו' מודה הוא הכא שהן נבללות עכ"ל ולא מוכח מידי דהא הכא קאי על דברי ר' יהושע דתאנים שחורות מעלות את הלבכות וע"ז אמרו דאע"ג דאין בילה מ"מ הכא שרי והיינו כיון שא"צ רק שיהי' מעורבים ולא יהי' ניכרים וגם כיון דדמוע מדרבנן א"כ מוכח אדרבה דבשאר דוכתא אין בילה. ודע דדברי רב פדא מקורם בירושלמי דמאי (פ"ה ה"ה) ואע"ג דלפנינו לא נזכר שם בר פדא הוא לפי שחסר לפנינו וכצ"ל שם ר' יוסי בשם ר' פדי' ר' יונה בשם חזקי' וכן מצאתי שהעתיק המל"מ ה' מעשר (פי"ד ה"ח) ולפנינו חסר זה: שם אפי' חיטין בחיטין טוחנן ומתיר בספר זכרון אברהם ביו"ד (סי' ק"ט) כ' וז"ל ולא הבנתי מאי טוחן ומתיר על מה קאי אם על תערובות הראשון הא קמח בקמח נמי מאה בעי גם אם מקרי לח דבדבר לח נמי תרומה במאה ואי על תערובות השני נמי לא מועיל כיון דנפל מקופה מדומעת שאינה נבלל ויש לתלות דתרומה נפלה כו' ע"ש. אולם הדברים הם ברורים דקאי על מה דאמר ר' יהושע דתאנים שחורות מעלות את הלבנות וע"ז אמרו דה"ה חיטין וחיטין שהן שתי מינים לבנות ואדומות הוא מבטל אותם וטוחן ומתיר ומיירי בדאיכא כשיעור וזה פשוט וברור:
פ"ה ה"א ר' אליעזר כדעתי' כו' ע' מה שפי' הרא"פ ופני משה אולם ראיתי בשיטה מקובצת לבכורות (דכ"ב ע"ב ד"ה ומי פירות) שהאריך הרבה בשם תוס' חיצוניות לבאר הסוגיא כולה יע"ש שביארה בדרך יפה:
פ"ו ה"ב הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו שהוא חייב להעמיד לו מקחו ע' פני משה שכ' ע"ד הר"ש שכתב דפ"ק דמציעא משמע שאינו חייב להעמיד מקחו ויש לחלק בין מקרקעי למטלטלי וע"ז תמה הפ"מ וז"ל והרבה יש לתמוה ע"ז דהא קיי"ל אף במטלטלין אם מכר לו אפי' דבר שאינו גזול אצלו אלא שאינו ברשותו אין המקח כלום כו' אבל לא שייך כל זה להא דקאמר הכא חייב להעמיד לו מקחו דמשמע דמדינא המקח קיים עכ"ל ואני בעניי לא ידענא מה קשה לו על הר"ש וכי ליכא דעת ר' ניסים גאון שס"ל באמת הדין דמטלטלין חייב להעמיד לו ולמד כן מהירושלמי הזה וכאשר הועתקה תשובתו בהגמי"י לה' קנין (סי' כ"ד) וכ"ה בבעה"ע (אות מ' מכירות קרקעות) והביא שם כן בשם תוספתא. וע' בשיטה מקובצת לב"ב (דס"ט ע"ב) שהרשב"א הביא דברי ר' ניסים אלו והאריך ליישבם וסיים וז"ל אלא שבדקתי אחר נוסחאות שבתוספתא ירושלמי הוא פ' האוכל תרומה ע"ש ולא מצאתי כן עכ"ל. (נראה דמתיבת ירושלמי עד ע"ש הוא הג"ה מר' בצלאל אשכנזי דהרשב"א כ' דבדק בתוספתא ולא מצא וע"ז כ' ר"ב אשכנזי דהוא ירושלמי) וכן דעת הראב"ד בהשגות (פכ"ד מה' מכירה הי"ב) וכתב שכן דעת הרי"ף והיינו שהי' בנוסחו כן ברי"ף. וע' בתה"ד (סי' ש"כ) שכ' שכ"ד ראבי"ה וכ"ה בשמו במרדכי פ' המוכר את הבית וא"כ מה תמי' הוא אם הר"ש ג"כ ס"ל כן. וע' בתשו' הר"י ן' מיגא"ש ההובא בש"ע לב"מ (דמ"ז ע"ב) שחולק ע"ד ר' ניסים וכ' וכן הדברים שהביא בשם הירושלמי אין לנו לסמוך עלי' כיון שהבבלי חולק עלי' מבואר מזה שאף שהר"י ן' מיגא"ש חולק על ר"כ גאון עכ"ז בפי' הירו' הסכים עמו רק שסובר שאין הלכה כמותו מבואר מזה דכל הראשונים פי' הירו' דלא כפי' הפ"ע. והנה בחו"מ (סי' ר"ט) כ' דהבעה"ע ס"ל דחייב להעמיד מקחו והרא"ש חולק על זה וע"ש בב"י שהעתיק דברי בעה"ע במאמר קנין שכ' ומסתברא כו' וכ"כ ה"ה בשמו ע"ש ובדרישה (ולפנינו חסר בבעה"ע הך ומסתברא ומבואר מזה דלא כהר"ד ערמא"ה בחי' להר"מ (דע"ח ע"ד) שכ' דבעה"ע סברתו דלא קנה ומ"ש הה"מ בשמו הוא שכ"כ בשם ר"נ ולי' לא ס"ל כן ואמנם הא ליתא דבעה"ע ס"ל כן להלכה. וראיתי בדרישה (בסימן ר"ט סק"ו) שכ' ע"ד הב"י שכ' בשם הרא"ש פ' המוכר דחולק על בעה"ע וכתב דהוכחתו מדכתב שם הרא"ש דלא מיחייב להעמיד לו דקלים מוכח דגם בלא ידע אינו מחויב להעמיד לו דאל"כ לוקי הס"ס בלא ידע וע"ז כ' הדרישה אלא לפ"ז קשה דהא גם בעה"ע מוקי להאי ארעא ודקלי כו' דאינו מחויב לקנות וכמ"ש בעל המ"מ בשמו בפכ"ד דמכירה וא"כ מוכח דלא ס"ל חילוקא דר"כ וצ"ע עכ"ל והוא תמוה דהא אדרבה הבעה"ע הביא שרב אלפסי פי' הש"ס דאינו מחויב לקנות רק שאם רצה שיהי' ממכרו קיים מחויב לקנות לו ב' דקלים ור"נ חולק ע"ז ולפ"ז אתיא הש"ס כפשוטו וא"כ מאי קשה לי' על בעה"ע וכפי הנראה הבין הדרישה דהאי ויש חולקין ופירשו השמועה כדרכי המחבר כו' הוא מדברי בעה"ע וליתא דהם דברי ה"ה וז"ב. גם הלום ראיתי בשו"ת ר' עקיבא איגר (סי' קל"ד) שכ' וז"ל ע"ד הב"י שכתב שהרא"ש חולק על בעה"ע דלפ"ז גם הרי"ף והרמב"ם חולקים על בעה"ע וע"ז כ' דאינו מוכרח דהא הר"ש פ"ז דתרומות הקשה על התוספתא דבפ"ק דמציעא לא משמע כן וחילק בין מטלטלין לקרקע וא"כ אין קיום להעיטור לפסוק כהתוספתא רק כחילוקו של הר"ש לחלק בין מטלטלין לקרקע וא"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכ"כ גבי דקלים דהוא קרקע אינו מוכרח דיחלקו על העיטור במטלטלין עכ"ד ולפענ"ד דבריו תמוהים דהא העיטור שהביא דברי ר"כ גאון שחולק על הרי"ף גבי דקלים מוכרח דס"ל דגם בדקלים שהוא קרקע מחויב להעמיד מקחו (וע' במרדכי פ' המוכר שהעתיק התוספתא מי שמכר בית לחבירו דהוא קרקע) ומה שהכריח מקושיותו של הר"ש במח"כ לא ראה דברי הרשב"א ההובא בש"מ לב"ב שהבאתי למעלה שהקשה כן על התוספתא מפ"ק דמציעא וכ' וז"ל ואולי נאמר דשאני התם דכיון דהושבה אצל נגזל א"א לומר לו עכ"פ אותה קח לי דשמא לא יתרצה הנגזל למכרה לו ואף בכפלים מדמיה וכיון שכן כל שהוציאה הנגזל מיד הלוקח כבר נסתלק הלוקח ממנה ולפיכך גם כשהגזלן חוזר ולוקחה מנגזל אינו חייב להעמידה בפני הלוקח עכ"ל הרשב"א. א"כ אינו מוכח שהבעה"ע יחלק ג"כ בין קרקע למטלטלין וצדקו דברי הב"י ועשו"ת רשד"ם (חח"מ סי' קכ"ג) שנראה שפוסק כבעה"ע ובש"כ סי' ר"ט סק"ט הביאו והש"כ כוונתו דנ"ע לאוקים בהימנותא וכמ"ש הנה"מ שם אך הרשד"ם נראה שחושש לדעת בעה"ע ומבואר מכל זה דתמיהת הפני עשה על הר"ש אינו תמי' כלל: פ"ח ה"א הסוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה ור' יונה אמר אסור באכילה עמ"ש הרא"פ בביאורו והוא דחוק ואשתמיט מיני' מ"ש בשו"ת מהר"ם מרוטינבורג (סי' תקי"ב) דגרס יונה אסור היינו אם מצא יונה אסור ועטיו"ד סי' י"ג ובתב"ש ((שם סקכ"א) שכ' שכן העיקר:
שם מ"ט דר"א כיון שהתחיל בהיתר כו' שהי' אומר הלעוס כבלוע ע' ברא"פ שכ' ולפ"ז אכלהו פליג ר"א וקשה דהא במשנה מבואר ההיפוך וצ"ל דר"נ פליג על רבי וכ"כ הר"ש. אולם מצאתי בתוס' רי"ד לנדה (י"ג א') שכ' לפרש דברי ר"כ דבהתחיל באיסור ס"ל לר"א דבודאי לא יגמור אולם גם אם התחיל בהיתר מ"מ אם הי' בעין הי' ס"ל לר"א דבודאי לא יגמור. אולם אם לעוס אז ס"ל דיגמור ע"ש ולפ"ז לא נצרך לומר דפליג על המשנה והבן: ה"ג יין שנתגלה אסור לשתותו ואם שיהוי והחמיץ מאלי' אסור. ע' בב"י יו"ד (סי' קט"ז) שכ' שם וז"ל וקאמר שם בירושלמי דה"ה ליין שנתגלה והחמיץ מותר עכ"ל מבואר שהי' גורס כאן מותר במקום שכתוב לפנינו אסור וע' פר"ח שם:
שם הגילויין נוהגין בין בארץ בין בח"ל ע' פ"מ שכ' דמאי קמ"ל ודחק בזה ועפר"ח יו"ד (סי' קט"ז סק"א) שכ' דקמ"ל אע"ג דלא הזיק נחש בירושלים עכ"ז הגילוי נוהג ע"ש ועמ"ש הברכ"י שם:
פ"ט ה"א בדישו ולא בדרכי כו' הרא"פ פי' בענבים שדורכן אותן וליתא ועיקר הפי' כמו שפי' הרמב"ן והריטב"א בב"מ (פ"ט ב') הובא בשיטה מקובצת שם דהן פרות המרכסות בתבואה וירט להן הדרך וכמ"ש ג"כ הרמב"ם בה' שכירות בסופו:
פ"י ה"ה מהו טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כ"ש מטמא עמ"ש הרא"פ. וע' בראב"ד ה' טומאת אוכלין (פט"ז ה"ה) שכ' דהוא איבעיא דלא איפשטא אולם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רפ"ו) מבואר דלא פירשו בלשון איבעיא ועמ"ש הראב"ד בביאורו לת"כ פ' שעיני (פ"ד סי' י'). וע' בהשגות הראב"ד המ"א (פ"ג הכ"ב) שכ' ציר חגבים טהור בירושלמי שאינו מכשיר עכ"ל והמפרשים לא פירשו בו כלל ונ"ל כוונתו שמשיג על הר"מ שסובר דציר חגבים מותר דז"א דרק לענין הכשר מתניא אבל הוא עצמו אסור ושוב ראיתי להפר"ח (סי' פ"ה סק"ה) שכתב כן:
ה"ו ביצים שהקרימו אסורות ע' ברא"פ שהגיה ולא ראה ברוקח (סי' תמ"ו) שכ' ביצים שהקרימו מותרות ופי' בו שיש עליהן קרום אף בלא קליפה הקשה הן מותרות אבל בלא קרימה אסור וכ"ה דעת הראב"ן והרשב"א וכמו שהאריך בזה הפר"ח ביו"ד (סי' פיו ס"ק י"א) ע"ש ולפי פי' הרא"פ י"ל דברי הרשב"א גם לפי גרסתינו והבן:
שם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן העיד אדא חברינו לפניו בששים כו' הפני משה כ' בששים שהוא אסורה והוא דחוק דבכל הסוגיא היכא דאמר השיעור הוא להיתרא וע' בא"ז (ה' ג"ה סי' תנ"ד) דהביא הגירסא בששים ואחד וא"ש וע"ש שהעתיק כל הסוגיא בשינוים רבים ע"ש:
פי"א ה"ה מהו להדליק שמן שריפה בחנוכה כו' עשו"ת נ"ב מה"ת (חא"ח סי' צ"ו) שהקשה דהא אין שורפין תרומה טמאה בלילה א"כ איך מותר להדליק בחנוכה הא הוי בלילה ע"ש וי"ל דהא בלא"ה הקשה ע"ד השער אפרים (סי' ל"ח) שנסתפק אם מותר להדליק באיסורי הנאה דנאמר כתותי מכתת שיעורא וא"כ אמאי מותר הכא להדליק ולא נימא דכתותי מיכתת שיעורא וכן הקשה בשו"ת גור ארי' יהודא ועכצ"ל כמ"ש בשו"ת שנות חיים (סי' ק"ל) דהירושלמי מיירי בעודנו ביד הישראל דאז לא חל עדיין מצות שריפה עד שיתנו ליד הכהן ע"ש וא"כ לפ"ז י"ל ג"כ קושיות הנודע ביהודא והוא דעד כאן לא אמרינן דצריך לשרפו דוקא ביום הוא רק הכהן שחל עליו לשרפו וילפינן מקודש דצריך לשרפו דוקא ביום אבל כשהוא עדיין ביד הישראל שלא חל עלי' עדיין עצות שריפה מותר לשרפו גם בלילה: