עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת כלאים
פ א ה"ד זיתין ורימון מה נפיק מביניהון שיזפין. ע' בפני משה שכ' בגמ' קאמר כשמרכיבין זיתין עם רימון נפיק מביניהון שזיפין והנה גם הרע"ב כתב כן וראיתי באגודת אזוב (דל"ה ע"א) שכ' שאשתמיט להו הירושלמי לקמן הלכה ז' דזתים אינם מקבלים הרכבה ע"ש. אולם לפמ"ש במעשה אורג דזתים ורימונים המה פירות שנקראים כן ואינם הזתים והרימונים המבוארים בקרא יעו"ש לק"מ על הרע"ב והפני משה:
ה"ו צרכה להדא דר' יוחנן כו' ע' ברא"פ ששיבש הגירסא וע' בפני משה. אולם בא"ז ה' כלאים (סי' רנ"ח) פי' הירו' לפי הגירסא שלנו יע"ש: ה"ז כאינש דאמר ליט ביזא דכן איינק. ערש"י בביאורו לב"ר פ"ה שכ' וז"ל לייטין ביזא דהדין מיניק כאדם שאומר לחבירו ארורים השדים שהניקוהו ובתלמוד ירושלמי כתוב בזיעייא כמו קריעות ומתרגמינן בזועו על שם שהדדים נקובים במקום יניקת התינוק עכ"ל מבואר שהיתה גירסתו כאן בזיעייא:
פ"ד ה"ב אמר ר' זעירא מודה רשב"ל לענין שבת שאין הפאה מצלת יותר מעשר כו'. ע' במראה הפנים שכ' ה"נ אמרינן אליבא דרשב"ל בפ"ק דעירובין די"א ע"ב בהאי דקאמר ורמי דר"י אדר"י כו' ע"ש דבריו תמוהים דהא אדרבה מסקינן התם דגם רשב"ל מודה לענין שבת דגם ביותר מעשר מהני צה"פ ורק במן הצד פליג עם ר' יוחנן. וע' ברא"ש פ"ק דעירובין (סי' י"ג) שהביא הירו' הזה ופירשו דמיירי בבקעה ובבבלי מיירי בחצר ומבוי ובזה אינם סותרים הבבלי והירו' זה את זה. וע' בק"נ שם דלהר"מ שאינו מחלק בין בקעה לחצר מיירי הירו' בפרוץ מרובה על העומד ודברי הפ"מ תמוהים:
פ"ח ה"ג והאודם מן האשה שממנו העור והבשר והדם. בש"ס נדה (ל"א א') לא חשיב גבי אשה הדם אמנם בשאלתות פ' יתרו איתא כן הגירסא. וכ"ה בליקוטי הפרדס (די"א ע"א) וע' הגהת הרי"פ שם ובב"ק כ"ה וזבחים ס"ט שנתקשה במ"ש ר"ת שהקב"ה נותן כנגד שניהם דהא באשה לא חשיב רק ד' וכ' דהי' לר"ת הגירסא כהשאלתות ובאמת לא הי' צריך להאריך בזה. דכ"ה להדיא בדברי ר"ת ההובאו בשלימותן בתמים דעים (סי' קס"ב) ובקצרה בס' הישר (סי' תמ"ה) אולם ביתר הדברים אינם שוים הבבלי והירו' ששם חשיב גבי אביו ה' דברים וגבי אמו ה' דברים וגבי הקב"ה עשרה דברים וכאן קחשיב בכל א' שלשה:
פ"ט ה"ב הוא בלנרי אנשים הרא"פ כ' דהוא לשון סתמא דהש"ס דפליג על ר' יוחנן אולם בא"ז ה' יו"ט (סי' שמ"א) רצה מתחלה לומר כן ואח"כ מסיק דהוא מלשון ר' יוחנן דהוא עצמו מסיק כן ע"ש שהאריך בזה:
ה"ד כיון ששקעה חמה קרא הגבר כו' מבואר להדיא מדברי הירושלמי הללו שהי' דואגים שמא חיללו שבת וגם הקצר דאג כן שמא חילל שבת. וכ"ה ג"כ כוונת ש"ס דילן בכתובות (ק"ג ב') וכמש"ש המהרימ"ט בחידושי' וכן פי' בשיטה מקובצת שם בשם ר' קלונימוס איש ירושלים ולכן קשיא לי על שו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' מ"ג) שכ' לחדש דמי שלא רצה להטפל עם עושי מצוה רשאי לחבול בעצמו ע"ש שלמד כן מהעובדא דהקצר ואינו מוכרח כלל דהכא לאו הטעם משום שלא טיפל עצמו רק מפני חילול שבת. ובלא"ה בעובדא דידי' שאינו רוצה לאבד עצמו רק את הוולד נראה דזה בודאי אסור ודברי' שם צע"ג:
שם ז' ימים כו' ימא דשליית כו' הוא ט"ס וצ"ל אילת. ע' בספר תבואות הארץ פרק ב' (דכ"ח ע"א):
ה"ה דאי לא שלח עילייא לא שלח ארעיי'. ע' במראה הפנים שכ' שמכאן ראי' למ"ש ההג"א דאסור ללבוש אנפלאות של צמר ע"ג אנפלאות של פשתן ובאמת מבואר כן להדיא בא"ז ה' יו"ט (סימן ש') שלמד כן מהירו' הזה. וע' בב"י שם מה שפי' הירו' והקשה מזה על הא"ז ובד"מ יישב שם ע"ש:
ה"א תמן את אמר בין צבועין בין לבנים והכא את אמר ובלבד לבנים א"ל שניא היא ששנה עליו הכתוב צמר צמר שני פעמים. בספר חידושי הש"ס להג' ר' ישעי' פיק (די"ז ע"א) הניח בתימה על מה דאמרינן דנדמה מותר בכלאים ומשמע דלבגדי כהונה ג"כ מותר כיון דאינו מבואר בו שיהי' צריך צמר ופשתים וא"כ מנ"ל דבגדי כהונה הי' של כלאים דלמא הי' של נדמה גם כיון דבצבועים מותר בנגעים דאינו מטמא כמבואר פט"ו מנגעים מצמר ופשתים א"כ בכלאים ג"כ הדין כן וא"כ תכלת ואבנט אין בו כלאים עכ"ד ולק"מ דלקושיא הא' י"ל דילפינן בגדי כהונה מתכלת דציצית וכן כתב בנחל איתן בפ"ב מה' ציצית ולקושיא הב' דצבוע אינו מטמא בכלאים וא"כ מדוע תכלת ואבנט הי' כלאים. במח"כ אשתמיט מיני' דברי הירושלמי הללו שמבואר דבכלאים גם צבוע אסור והירו' בעצמו מקשה זה דמ"ש מבגדי כהונה ומתרץ זה. ומהתימה מה"ג הרי"פ שנעלם ממנו זה ועתשב"ץ (ח"ב סי' ד') מ"ש בזה:
שם מה צמר שאין לו שם לוי כו'. ראיתי להעיר ע"ד מהרי"ק (שורש כ') שכ' וז"ל ועוד לכשתמצא לומר טעם האומר מכירת קוטע"ו איקר' מכירה סתמא לא אקרי ומשום כך ר"ל שהי' הח' יצחק ס"ל יכול ליתן החנות בקוטמ"ו הנה הוא סתור מעיקרא דאף אם כן אפ"ה הוא בכלל מכירה סתם כדמוכח בחולין פ' כיסוי הדם דגרס שם ת"ר אין מכסין אלא בעפר דברי ב"ש ובה"א מצינו אפר שנקרא עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וב"ש עפר שריפה אקרי עפר סתמא לא אקרי והרי דלדברי ב"ה דהלכתא כוותייהו אנו למדין דאפר אקרי עפר מהאי קרא דולקחו לטמא כו' ולית להו לחלק משום דעפר שריפה אקרי כו' דב"ש הוא דאית להו להאי טעמא אבל לא ב"ה וה"נ ל"ש דאף דמכר סתם לא אקרי מ"מ הוי בכלל מכר כו' עכ"ד. ואני המ' ע"ז דמלבד דהוא סותר את משנתו מ"ש בשורש ז' לענין פדיון שבויים דצדקה סתם לא אקרי והביא ראי' מעפר שריפה ע"ש וזה היפוך מ"ש בשורש כ'. ושוב ראיתי להמל"מ פ"ז מה' מתנות עניים שרמז לזה והעלה בצ"ע אמנם בלא"ה קשיא לי עליו דהא חזינן בכמה דוכתי בסתמא דש"ס חשבה להכלל הזה לאמיתי וכדאמרינן בש"ס ברכות (ל"ה א') כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי. וכ"ה בב"מ (פ"ז ב') ובש"ס עירובין (ד"ב ע"א) פתח שער אקרי פתח סתמא לא אקרי ובסוכה (י"ג א') הני מרוריתא דאגמא אדם יוצא בהן י"ח בפסח מיתיבי איזוב ולא איזוב יון ושני שם אביי ורבא ובדף ל"ג א' אמר אביי ש"ע האי אסא מצראה כשר להושענא פשיטא מ"ד הואיל ואית לי' שם לויי לא מתכשר קמ"ל ואימא ה"נ עץ עבות אמר רחמנא ע"מ. וכ"ה שם בד' ל"ד ע"א אמר אביי ש"מ האי חילפא גילא כשר להושענא מ"ד הואיל ואית לי' שם לויי כו' מוכח דאי לא גלי קרא הי' פסול כיון שיש לו שם לויי ובמנחות (ל"ז א') יד ימיני אקרא יד סתמא לא אקרי. ובחולין (ס"ב ב') הני כופשני צוצייני כשרים לגבי מזבח איתיבי' איזוב ולא איזוב יון ושם (קל"ט ע"ב) דרך נשר אקרי דרך סתמא לא אקרי. ובבכורות (ד"ז ע"ב) אמרינן מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לויי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לויי. ובמשנה נגעים (פי"ד מ"ו) איזוב ולא איזוב יון לא איזוב כחלי לא איזוב רומי ולא איזוב מדברית ולא כל אזוב שיש לו שם לוי. וכ"ה במשנה פרה (פי"א מ"ז) כל איזוב שיש לו שם לויי פסול. וכ"ה בירושלמי כאן מה צמר שאין לו שם לוי כו' ומכל זה מבואר דלא כדברי מהרי"ק וגם להלכה סבירא לן דכל שיש לו שם לוי פסול ומ"ש המהרי"ק מדס"ל גבי אפר שנקרא עפר גבי שריפת החטאת י"ל דס"ל לב"ה דהוא רק מורה מקום מאיזה עפר יקח דהא לא כתיב עפר שריפה ובלא"ה הי' פשיטא להם דאפר ועפר חדא הוא וכמ"ש רש"י בתענית (ט"ו א' ד"ה אפר) וגם הא כתיב וישרוף אותו בנחל קדרון וידק אותו לעפר הרי דנקרא עפר וע' חי' ריטב"א בחולין שם ובתוס' ביצה (ח' א') ובחולין שכתבו שמה שני תירוצים לתירוץ א' שב"ש מודו דממתכות וש"ד נקרא עפר רק מאוכלין לא ס"ל דנקרא עפר ולתירוץ השני גם מתכות ועצים לא ס"ל דנקרא עפר (והוא מחלוקת ר"ת ור' שמואל בספר הישר סי' שע"ו ושע"ז) ולתירוץ השני צ"ע מהקרא דוידק אותו לעפר ובש"מ בביצה שם כ' בשם הריטב"א רק תירוץ השני אבל בשאר דוכתי כל שיש לו שם לויי לא נכלל בשם סתמיי וע"כ דברי מהרי"ק צל"ע ושוב ראיתי ביעיר אזן (מערכת ש' אות כ"ג) שרמז לדברי המוצל מאש כנראה שנרגש בדברי המהרי"ק האלו ואינו תחת ידי:
שם אילין פליגין עלי' דרב ולית להון קיום. השערי דעה ביו"ד (סי' ה' סק"א) הקשה על הר"ת שפוסק כרב בכל מקום כו' דזה נגד הירושלמי הזה דמקשה עלי' דרב וסיים דלית להון קיום ותירץ דהר"מ פי' דברי הירושלמי ולית להון קיום היינו דהמשניות לית להון קיום נגד רב דהלכה כמותו ולא הועיל כלום בתירוצו דהא הר"מ פוסק גם כאותן משניות כדמקשה ממתני' דבשוק לא יעשה כן שהוא מחקה את המינים ופסקה הר"מ פ"ב מה' שחיטה וכן שאר המשניות ולפי פירושו א"כ המשניות האלו המה נגד רב וכיון שפסק לההוא דרב למה פסק כהמשניות האלו. גם הלום ראיתי להשירי קרבן בירושלמי עירובין (פ"ח ה"ט) שתמה על הפוסקים שלא הביאו דברי הירושלמי הללו שמוכח מזה דלא כרב האומנם נעלם מהשערי דעה ומהשירי קרבן דברי התוס' חולין (מ"א א') שהביאו דברי הירושלמי וכתבו שהש"ס דילן חולקת על הירושלמי. וע"כ א"ש שהר"מ והפוסקים לא השגיחו בדברי הירו' שהוא נגד ש"ס דילן. ומצאתי בבעה"ע בעשרת הדברות ה' שחיטה שפסק באמת דלא כרב מההוא דירושלמי הזה והביא כן ג"כ בשמו הר"ן בחי' לשבת (דס"ד) וכ"ה בא"ז ה' שחיטה (סי' שפ"ה) וה' שבת (סי' מ"ח) ופסק דלא כרב. האומנם שאר הפוסקים נגררו אחרי ש"ס דילן ופסקו כרב וכמתני' האלו ושוב נדפס גליון הש"ס וראיתי שגם הוא פי' ולית להון קיום כמו השירי קרבן ולא הועיל כלום וכמ"ש וגם ממנו נעלמו דברי התוס' חולין האלו והנה הב"ח ביו"ד (סי' ס"ו) כ' דבדרבנן לא אסרו בחדרי חדרים. וראיתי להדמשק אליעזר בחולין (פ"ח ססמ"א) שכ' עלי' דלא דק דאפי' באיסור דרבנן אסור כו' ע"ש ולא ידענא מאי קושיא דשיטות הב"ח הוא כשיטות התוס' כתובות ד"ס ובשאר דוכתי שחילקו כן וכן כתב הבאר שבע והאחרונים ועמ"א (סי' ש"א סק"ג) וגם הדמשק אליעזר בעצמו בחולין (פ"ב ססי"ח) העתיק לדברי התוס' האלו והנה הצל"ח ביצה (ח' ב') כ' שהתוס' לא כתבו לחלק בין דאורייתא לדרבנן רק להלכה אבל לרב גם המה מודים דסובר דגם בדרבנן אסור ע"ש. ובזה י"ל מה שהקשה בציון ירושלים בעירובין שם דהא ממה שמקשה בירושלמי על רב מצינורת מקלחין מוכח דגם בדרבנן ס"ל דאסור ולהנ"ל א"ש דרב בעצמו ס"ל דגם בדרבנן אסור ורק להלכה כתבו כן אולם תמה אני על הצל"ח שלא ראה תוס' חולין (מ"א א') שכתבו כן להדיא לחלק בין דאורייתא לדרבנן גם לרב וי"ל בזה מה שהקשו תוס' ע"ק (ח' ב') על ההוא דמנסרן בצינעא שהקשו מההוא דכ"מ שאסרו כו' ולהנ"ל א"ש עפ"י מה שכתבו התוס' חגיגה (י"ח א') דמלאכת חוה"מ דרבנן. וראיתי להעיר על מ"ש בשו"ת בר לואי (חא"ח סי' כ"ד) על דינא דפסחים דנ"ג דאם אמר בשר זה לפסח דאסור דפירשו התוס' דמחיים אקדיש דמבואר בע"ז די"ג דמוסר להטיל מום בזה"ז בקדשים כיון דלא חזו לא לדמי ולא לגופו א"כ בזה"ז דאינו מחויב בפסח כלל איך יחול קדושת הפסח באמירתו עכ"ד ולק"מ דהא כ' הכפתור ופרח פ"ו כי אמר הר"ר ברוך להר"י מפרי"ש שיבא לירושלים להקריב קרבנות ע"ש ופי' בשאילת יעבץ (ח"א סי' צ"ט) שרצה להקריב קרבן פסח. וא"כ שפיר יוכל לחול עלי' ההקדש גם מש"ש דלהכי השמיע הר"מ הך דינא כיון דעיקר האיסור אינו אלא מדרבנן וא"כ כיון דהוא משום מ"ע ובדרבנן לא חיישינן למראית העין כמ"ש התוס' כתובות ד"ס עכ"ד ליתא דבאמת גם בדרבנן חיישינן למראית העין והתוס' לא כתבו רק דבדרבנן לא חיישינן בחדרי חדרים למ"ע וכמו שהאריך בזה הש"כ ביו"ד (סי' פ"ז סק"ו) ואדרבה הש"כ הביא מדברי התוס' האלו דבדרבנן חיישינן למ"ע. וע' בבני דוד ה' שבת (פ"ו הט"ו) שכ' וז"ל ומ"ש ר"ת דמלאכת חוה"מ הוא דרבנן אמאי אסור להשכיר שדהו לעכו"ם משום חשדא הא דרבנן הוא ולא חיישינן לחשדא כההוא דפ' אע"פ עכ"ד ולא ידענא מאי קושיא הא התם הטעם משום דהוי חדרי חדרים אבל בלא זה גם בדרבנן חיישינן למ"ע וכמ"ש למעלה: