עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת שביעית
פ ג ה"ז שאול לא זכה למלוכה אלא ע"י שהי' זקינו מדליק נר לרבים וקרא שמו נר כתוב א' אומר ונר הוליד את קיש וכתיב א' אומר וקיש בן אביאל והלא אביאל הי' שמו אלא ע"י שהי' זקינו מדליק נר כו' ב"ל דתיבת זקינו השני הוא ט"ס וצ"ל אלא ע"י שהי' מדליק נר ונשתרבב הטעות ממה שמבואר למעלה גבי שאול שהי' זקינו ע"כ נכתב גם כאן זקינו והוא ט"ס ותמהני מהיפה מראה והפ"מ שלא העירו בזה להגיה כן וראיתי להיפה מראה שכ' וז"ל אביאל הי' זקינו צ"ע במה שכתוב בשמואל ונר אבי אבנר בן אביאל דמשמע דאביאל אביו של נר הי' עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא די"ל דאה"נ דאבי אבנר הי' נר וזה הי' שמו העצם ואביהם הי' אביאל שמו העצם ונקרא ג"כ נר לפי שהי' מדליק נירות לרבים וכ"כ רש"י בשמואל (י"ד נ') וז"ל אבינר בן נר ונר הי' דוד שאול אחיו של קיש ושניהם בני אביאל וגם אביאל נקרא נר בדברי הימים שהי' מדליק נרות לרבים עכ"ל מבואר כמ"ש:
פ ד ה"ו או מאחר שהוא מכניסן לתוך הבית ע' מה שפי' הפני משה והוא דחוק והברור שהוא ט"ס וצ"ל או מאחר שאינו מכניסן לתוך הבית. ומצאתי בשו"ת מהרימ"ט (ח"א סי' פ"ג) שהעתיק כן וע"ש שכ' וז"ל ומסיק דהכל מודים בשביעית שאינו אוכל כלומר ושרי לעשותם מלוגמא כו' ומזה מבואר דס"ל דהאיבעיא נפשטה להקל דמותר לעשות מלוגמא יע"ש מה שהקשה ע"ז המהרי"ט ומה שתירץ שם ולא כהפני משה במראה הפנים שכתב דהאיבעיא נפשטה להחמיר וע' ברא"פ שפי' דאינו מטמא טומאת אוכלים יע"ש וגם ממנו נעלמו דברי מהרי"ט האלו:
ה"ח תני ר' חנינא בר פפא חרובן של שולן הוא חנטן ע' פני משה שכ' לענין מעשרות קאמר דאמר רבנן באילן אזלינן בתר חנטה כו' אולם בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פ"ג) הוכיח דכל אילנות משיוציאו לענין קציצת האילן הפי' הוא חניטת הפירות והביא ראי' מירושלמי הזה מבואר דפי' הירו' לענין שביעית. אולם מדברי רש"י שפי' משיוציאו העלין והמהרי"ט הקשה מהירו' הזה על רש"י ע"ש י"ל דרש"י פי' הירושלמי כהפני משה ולא קשיא עליו והבן:
שם מאימתי קטני ישראל חיין כו' היפה מראה הקשה וז"ל וא"ת וכי מאי נ"מ וכי הלכתא למשיחא עכ"ל ונראה ליישב זה דהנה בירושלמי שם סיים תמן אמרין משימולו. וכ"ה בש"ס בבלי סנהדרין (ק"י ע"ב) לדעת רב נחמן בר יצחק (וגם שם הכוונה על תחיית המתים כמבואר בחידושי הר"ן שם) והנה בספר באר שבע (דע"ז ע"א) כ' ע"ז ומפני זה תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן ח' מלין על קברו כן נ"ל. וא"כ זה הנ"מ בין האמוראים דאותן שס"ל שמשעה שנימול ס"ל דצריך למולו ואינך לא ס"ל כן ולא צריך למולו וע' בא"ז ה' מילה (סי' ק"ד) שהעתיק תשובת הגאונים להוכיח דאותו מ"ד דס"ל משעה שנולד ס"ל דצריך למולו והיינו דרב נחמן בר יצחק ע"ש באורך ועכ"פ זאת הנ"מ ביניהם:
פ"ה ה"ד וסתמא לאו כפירושו אני אומר יפה לספור בו מעות כו' ע' באור לישרים שעל ספר הישר (סי' ק"ג סק"א) שפי' בהירושלמי פי' חדש וז"ל לדעתי הכל הוא מדברי ר' מנא ובלשון בתמיה הוא אני אומר יפה לספור בו מעות בתמיה הא ודאי לא שכיח וממילא דהוי כמפרש ושפיר קם דינא דאפי' במפרש שרי עכ"ל ושגה בזה ונעלם ממני דבירושלמי סוטה (פ"ה ה"ו) איתא התם להדיא אמר לי' וסתמא לאו כפירוש הוא א"ל אני אומר יפה לספור בו מעות כו' ע"ש מבואר להדיא דהוא מדברי ר' זעירא ולא מדברי ר' מנא וע"כ הפי' כהתוס' וז"ב. וראיתי להשירי קרבן בסוטה שם שהביא דברי הרשב"א בחי' לגיטין (דס"א ע"א) שכ' דהיכא דלית לי' הנאה מיני' צריך דוקא דרכי שלום ואם לאו לא הו"ל לעיולא נפשי' לספיקא אבל במכירה כיון דאיכא למחלי התירו לצורך עצמו וכ' ע"ז השירי קרבן דקשה דהא ר' מנא דסבר דסתמא כפירושו ואפ"ה התירו משום דרכי שלום ובשביעית תנן דאין האומן רשאי למכור כו' וטעמא משום דליכא למיתלי ולא התירו מפני דרכי שלום וצ"ל דלר' מנא יש להתיר טפי בשאלה ממכירה א"כ סברא זו היפוך סברת הרשב"א יע"ש שהניח בקושיא ולא ידענא מאי קושיא דהא הרשב"א כ' שם להדיא דאף במכירה דליכא משום דרכי שלום מבואר דבמכירה לא שייך דרכי שלום והיינו כשיטות התוס' בגיטין (דס"א א') ור"ת בס' הישר (סי' ק"ג) ולא כשיטות הריטב"א בע"ז (דט"ו ע"ב) דגם במכירה שייך דרכי שלום וא"כ מעיקרא לק"מ קושית הקה"ע דלמה התירו כאן משום דרכי שלום להשאיל ובשביעית לא התירו לאומן למכור מפני דרכי שלום כו' דהא ליתא דבמכירה לא שייך דרכי שלום וצע"ק על הרשב"א בחי' שם בראש דבריו על המשנה דמשאלת אשה לחברתה כו' דק"ל מפ"ק דע"ז לא ימכור לו פרה החורשת כו' וב"ה מתירין מפני שיכול לומר כו' דאלמא אי ליכא למתלי אסור דאמאי לא משני דכאן מפני דרכי שלום התירו אף בליכא למתלי והתם במכירה דליכא דרכי שלום לשיטתו לכן הוצרך דוקא היכא דאיכא למתלי בהיתרא וצ"ל דקושטא דמלתא אמר דלפי המסקנא בירושלמי אינו מותר רק היכא דאיכא למתלי בהיתרא ואה"נ דלר' מנא מותר מפני דרכי שלום גם היכא דליכא למתלי ובזה פליגי ר' זעירא ור' מנא וז"ב:
פ"ו ה"א וישב בארץ טוב זו סוסותא ולמה נקרא כו'. הנה בילקוט נביאים (רמז כ"ו) איתא וישב בארץ טוב אמר ריב"ל למה נקרא שמו טוב שהוא פטורה מן המעשרות כ' הזית רענן צ"ל שהי' ח"ל ומ"מ צ"ע עכ"ל ולא ידענא מאי מספקא לי' דנראה בודאי דהוא ח"ל דמבואר בירושלמי כאן דהוא סוסותא ובתוספתא דאהלות (פ"ז מ"ז) איתא כגון ססותא וחברותיה מובלעות בא"י אע"פ שפטורות מן המעשרות מן השביעית אין בהם משום ארץ העמים וא"כ מבואר דהן מח"ל ומובלעות בא"י ומה דאיתא בתוספתא פ"ד דמס' שביעית עיירות שחייבות במעשר בתחום ססותא כו' כבר תרגמה בכפתור ופרח פרק חמישי דמה דהיא בתחום ססותא חייב במעשר אבל ססותא עצמה פטורה ע"ש וא"כ ליכא ספיקא כלל. וע' מדרש איכה בפסוק צוה ד' ליעקב כגון כו' סוסותא לטברי' כו' משמע דססותא סמוכה לטברי':
פ"ז ה"א מהו לצבוע בטובת הכאה כו' הדא אמרה שאסור לצבוע בטובת הנאה בספר שערי צדק שער מצות הארץ (פי"ח בבינת אדם סק"ד) הניח בצ"ע מזה על הר"ן בפ"ד דע"ז שכ' דאם מוכר פירות שביעית בשביל טובת הנאה פורתא שרי דלאו סחורה מקרי שאין זה כעין מקח דהוא היפוך הירושלמי הזה ע"ש והנה הפני משה כ' דלהכי השמיט הר"מ הדין הזה משום דס"ל דהאי סוגיא ס"ל דטובת הנאה הוי ממון אבל הר"מ פסק דאינו עמון ולכן דחה דין זה מהלכה ע"ש. וא"כ היינו יכולים ליישב גם דברי הר"ן כן אך באמת נראה מהר"ן ס"פ האיש מקדש דס"ל דטובת הנאה הוי ממון והדרא קושיא לדוכתה אולם יש לחלק דדוקא כשלוקח קצת מעות עבור הסחורה זה לא מקרי דרך מקח שימכור בזול כל כך. אולם אם אינו לוקח כלל ורק הוא נותן לו בשביל הטובה שהי' לו ממנו או שעבור זה יהי' לו טובת הנאה ממנו ויוכל להיות שהי' לו טובת הנאה כסך ששווה הסחורה יש לומר דשוב הוי דרך מקח וא"ש דברי הר"ן:
פ"ח ה"ב אין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקח הוא שמן ערב שביעית ואינו חושש כו' כ' הרא"פ אבל שמן של ערב שביעית ולא חיישינן שמא יאמרו של שביעית הוא עכ"ל וקשה לי ע"ז דאם פירושו כן א"כ מפני מה אמרו אח"ז ר' אמא סבר מימר אפי' מן החשוד דאמאי הוי ס"ל דמותר לקנות מן החשוד דהא בחשוד בודאי הי' לן למיחש שמא יכשילנו ע"כ נלע"ד הפי' כך עפ"י מה שראיתי בתוספתא דשביעית פ"ה אין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקחין שמן ערב לסיכה ע"כ והיינו דלא חיישינן שמא פיטם אותו בשביעית דתלינן דפיטם אותו מקודם וכ"ה הפי' בירושלמי דאין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקחין שמן ערב בשביעית ואינו חושש היינו דלא חיישינן שמא פטמו בשביעית דתלינן דפיטמו אותו מקודם וע"ז הי' ס"ד דר' אמא דגם מן החשוד מותר ליקח וע"ז השיבו דדוקא מי שאין אנו יודעין בבירור שהוא חשוד תלינן דפיטמו מקודם אבל בחשוד חיישינן שמא פיטמו בשביעית. ונ"ל דכן פי' הירושלמי הפר"ח ביו"ד (סי' קל"ט סק"א) שעל מה שהביא הש"כ שם ראי' מדברי הירושלמי האלו דמותר ליקח דבר מסתם אדם כ' הפר"ח וז"ל מ"מ הראי' שהביא הש"כ לזה מירושלמי פ"ח דשביעית אינו כלום דהתם לקנות שמן ערב בשביעית עיירי ואין לו ענין בדינים אלו ע"ש עכ"ל. וראיתי להשערי דעה שם סק"א שכ' וז"ל וט"ס יש בדבריו וצ"ל לקנות שמן של ערב שביעית בשביעית כי כן הוא בירושלמי אבל לא ידענא מאי קאמר דהא ע"ז אנו דנין אם נאמינו שהוא של ערב שביעית והרי גם כאן עיירי שהוא מוכר בחזקת כשרות עכ"ל. והנה מ"ש דט"ס הוא בפר"ח ליתא דהפר"ח פי' דברי הירושלמי כמו שכתבתי ולפ"ז א"ש דברי הש"כ דכיון דחזינן דקל איסורו דתלינן דנעשה מקודם שביעית ולהכי הוי ס"ד דירושלמי דגם בחשוד נאמין על זה ולהמסקנא לסתם בני אדם מאמינין ואין מזה ראי' לשאר דוכתי וע' ירושלמי שבת (פ"ה ה"ה) ושוב נדפס פי' הפני משה וראיתי שגם הוא פי' הירו' כמ"ש ונהנתי:
פ"ט ה"ד ר"ג אומר כל שכלה מינו בשדה כו' תני והלכה כדבריו כן היתה ג"כ גירסת הר"מ ע' בה' שמיטה ויובל (פ"ז ה"ו) וע"ש בכ"מ ומהתימה על המגיה שם שכתב שלא נמצא כן בירושלמי ולהדיא מבואר כן דפסקו הלכה כמותו:
פ"י ה"ב ר' חזקי' בשם ר' ירמי' ואפי' נתונים ברומי המראה הפנים פי' דאפי' אם הוא במקום רחוק מוסר לב"ד ע"י כתב. אולם ע' בר"ן פ' השולח שנראה שהוא מפרש שאפי' השטרות הן ברומי עכ"ז יש לו למסור תביעותיו לב"ד אבל המלוה צריך להיות אצל הב"ד וע' מ"ש בתומים (סי' ס"ז ס"ק כ"א) ע"ש:
ה"ג רב אמר והוא שיהי' קרקע למלוה וללוה ע' פני משה מה שדחק בזה והרא"פ כ' דאפשר דחד מינייהו מהני ובמח"כ אשתמיט מהם דברי הב"י בח"מ (סי' ס"ז) בשם בעה"ת דטעמו של רב שצריך להקנות השטר אגב קרקע ולכן צריך שיהי' לו קרקע. וע' בתומים שם שכ' שלכן לא פסק בעה"ת כר' יוחנן אף דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן משום דר' יוחנן אזיל לשיטתו שס"ל שעל שטר בלא"ה אין כותבין פרוזבל לדידן דאחריות ט"ס וצע"ק דהא ר' יוחנן בעצמו לא ס"ל כן כמבואר לעיל בהלכה א' ובבלי גיטין דל"ו ע"ש וצ"ע:
שם מי מידע כו' ע' ברא"פ שפי' דקאי על פרוזבל ע"ש. אולם בכל הראשונים מבואר דפירשו דקאי על שטרות ועל מה דאיתא בירושלמי ר' יוחנן אמר פסולין ממש ע' ביאורו באורך בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' ג' וסי' ד') ולפי המבואר בחי' הריטב"א ר"ה (ד"ב ע"א) ובחי' הר"ן בב"מ דע"ב מבואר דכן הי' גירסתם גם במס' ר"ה בירושלמי פרק קמא ולפנינו ליתא שם וע' בשיטה מקובצת ב"מ שם שכ' בשם הרמ"כ ירושלמי ולא הביאו הרי"ף ז"ל כו' ע"ש ולענ"ד י"ל דעה שהשמיט הרי"ף הירושלמי הוא עפ"י מ"ש התומים (סי' מ"ג ס"ק ז') יעו"ש ודו"ק:
פ"ח ה"ח א"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. ע' תוס' ע"ז (ס"ב א' ד"ה נמצא זה) שכ' דמשום פרי' ורבי' הקילו לקדש אשה לכתחלה מפירות שביעית והניח הגרע"א בצ"ע מהירושלמי הזה דמבואר דאסור. ונראה שאין ראי' מזה דבירושלמי בקידושין (פ"ב ה"ו) איתא התם את ש"מ חמש כו' ומקדשין בפירות עבירה כו' וכ' הפני משה דהירו' סובר דגם לכתחלה מקדשין ופליג על הסוגיא דשביעית וע' במראה הפנים שם וברפ"ק דמעשר וא"כ אין קושיא על התוס' והם אזלי בשיטות הבבלי ויש לפרשו דלכתחלה מותר ויש לפרשו רק בדיעבד ועתוס' קידושין (כ"ב א') ששם כ' דוקא בדיעבד ושוב ראיתי במל"מ ה' אישות (פ"ה ה"ג) שגם הוא הקשה על התוס' מהירושלמי ולק"מ ועמ"ש בנחל איתן בה' אישות שם: מעשר שני:
פ"א ה"ג מה הפרט מפורש שהוא וולד וולדות הארץ כו' וכ"ה בפסחים פ"ג ה"א) הנה בת"כ בתחלתו בי"ג מדות הובאו ג"כ זה והתם ר' ישמעאל דרש כן ושם סיים ג"כ וגדולי קרקע והקה"ע מחק זה ובתוס' העזרה כתב שאין זה נכון בעיניו אולם לא ראה בירושלמי כאן ובפסחים שמבואר כגירסת הק"א וכן כתבו הראב"ד והר"ש בת"כ שם כגירסת הק"א.
וראיתי להיד דוד (דס"ח ע"ב) שכ' שהר"א פי' וולדות הארץ היינו שגדל מאחר ותמה עליו ע"ש. ואני לא ראיתי זה כלל בר"א שהרי כתב וולד וולדות מן הארץ דבר שנברא מו' ימי בראשית מן הארץ כו' ואח"כ כ' אבל ר' ישמעאל בעי שיהי' דומה לפרט אף בוולדות הארץ וממעט לדגים הרי שר' ישמעאל ממעט מוולדות הארץ דגים ומוכח שלא פי' כהיד דוד. ומה שתמה עוד עלי' על מה שפי' דכמהין לא הוי פירי מפירי הנה כן פירשו ג"כ הראב"ד והרא"ש בת"כ והוא כשיטות רש"י בכמה דוכתי וע' בבאר שבע (דצ"א א') שהאריך לתמוה על הר"מ ה' מעשר שני (פ"ז ה"ד) שכ' דכמהין ופטריות אין נקחין בכסף מעשר לפי שאין גידוליהן מן הארץ דהא בש"ס ברכות ונדרים (נ"ה ב') מבואר דהם גדלים מן הארץ ואין יונקים מן הארץ ולק"מ דהא כ' הר"מ ה' נדרים (פ"ט הי"א) ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות אע"פ שאין יונקין מן הקרקע גדלין הן בקרקע עכ"ל מבואר דגדולי קרקע נקראין ולא גדולן מן הארץ וע"כ שפיר כ' הר"מ דכמהין ופטריות אין גידולן מן הארץ והאי תנא דקאמר בש"ס אינו משבש הגירסא אלא ה"ק כל דבר שאינו יורק מן הארץ לאו גידולו מן הארץ מקרי וכמ"ש הלח"מ שם. וכן מבואר להדיא ברש"י סוכה (י"א ב') על בהמות וז"ל דנהי דגידולי הארץ מקרי על שם שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה אבל גידולים מן הארץ לא אקרי אלא דבר הצומח מן הקרקע ולא בהמות דתניא בהשוכר את הפועלים כו' מה דיש מיוחד דברי' שגידולי' מן הארץ יצא החולב והמחבץ והמגבן אלמא לאו גידולין מן הארץ קרי להו תנא עכ"ל מבואר כחילוק שחלקתי וכ"כ הריטב"א בעירובין דכ"ז ע"ב ע"ש ועתוס' סוכה שם מ"ש מקידושין גבי הענקה ודברי התוס' האלו הי' בהעלם עין מהיד שאול סי' רי"ז ביד יוסף ס"ק ל"א ע"ש:
שם ר' יונה בעי נפל כיסו לבור כו'. ע' בכ"מ פ"ד מה' מעשר שני שכ' שלא הי' בגירסת הר"מ ר' יונה בעי אך לפשיטות וע' מ"ש המגיה שם: פ"ד ה"ו עד כדון חדשות כו' הפני עשה מהפך הגירסא וצ"ל עד כאן ישינות כו' וקאי אדברי ר' יוסי דאמר אשתקד היתה מלאה תרומה ופינה דזה הוא רק באותיות ישינות דאיכא למיתלי באשתקד חדשות מאי איכא למימר וקאמר דאפי' כן אני אומר אתמול היתה מלאה תרומה ופינה עכ"ד וא"כ מבואר דאף ביום א' אמרינן שהי' שם תרומה ופינוהו ומזה יש לתמוה על התפארת ישראל פ"ד ממעשר שני שכ' וז"ל והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא הי' כותב עליו תרומה אלא אמרינן אשתקד דלשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה עכ"ל והוא תמוה דהא מבואר להדיא בירושלמי דאפי' ליום א' אמרינן שפינה התרומה והניח החולין. אולם י"ל דהתפארת ישראל פי' הירושלמי כמו שפי' הרא"פ ובמעשה אורג במעש' שם והגירסא היא כפשוטה עד כאן חדשות דהיינו דהתבואה היא חדשה אבל אם התבואה ישינה א"כ לא שייך לומר שפינה וקאמר דאעפ"כ אמרינן שפינה התבואה הישינה מתרומה והניח חולין ישנים וא"כ אין מזה סתירה להתפארת ישראל. אולם בלא"ה אין דבריו מסתברים כלל וכמו שיראה המעיין ואין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט:
שם כהדא דר' יונה ור' יוסי כ' הפני עשה ר' יונה ור' יוסי גרסינן כו'. הנה כן הוא הגירסא בתוס' יבמות (קט"ו ב' ד"ה אימר) ובשו"ת הרא"ש (כלל פ"ו סי' א' וכלל ק"ג סי' ג') אולם בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"א ענף ד') הגירסא ר' יונה ור' אסי. והנה הפני משה סיים ע"ז וזהו כר' יוסי התנא דמתני' וכן פי' הרא"פ דזהו כר' יוסי ואישתמט מינייהו דברי ר' ירוחם ההובא בב"י ח"מ (סי' קע"ו) ונפסקה שם בש"ע בלא שום חולק דבשותפין שיש סימן בחביות אמרינן דהוא משל אשתקד ועתה היא של השני והיינו דבממון מודו רבנן לר' יוסי. וכן נראה מפי' ר"ח שהביאו התוס' ביבמות שם שהביא דברי הירו' להלכה אף דפסקינן כרבנן דהם מודו לר' יוסי בממון. ועשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' רל"ב) שכ"כ בפשיטות וא"כ זהו אינו דוקא כר' יוסי דאתיא אפי' כרבנן. וראיתי להעיר ע"ד הח"ס שם שכ' וז"ל ובפ' המפקיד גבי שנים שהפקידו אצל א' כ' הרי"ף ופסק רבא הא דקתני רישא נותן לזה מנה ולזה מנה משום פשיעותא דהו"ל למיכתב שמא דגברא דמפקיד גבי' כו' ע"ש אע"ג דאפי' אי כתב שמא עדיין י"ל אשתלאי או לפנחא שבקי' ז"א בודאי אי הנפקד המוחזק או יורשיו אחרי' אומרים דלמא שלנו הם והאי שמא אישתלוי או לפנחא לא הי' מוציאים מיד המוחזק אבל היכא דהנפקד יודע שאינו שלו אלא של א' משני אלו אז בודאי כתבו מוכיח וז"פ. ולפ"ז ע"ש רמ"א ביו"ד ססי' רנ"ט מי שמצא כיס של מעות בתיבתו וכתב עליו צדקה סמכינן אכתיבה והרי הן צדקה נמי איירי בכה"ג שיודע שיש לו כיס צדקה ואינו יודע איזהו וס"ל להרמ"א דבצדקה לעניים הוי ספק וסמכינן אכתיבה כיון שודאי שיש לצדקה כיס כאן אבל אי לא ידע כלל שיש לו שום כיס אז לא ברירא אם מוציאין מהמוחזק ע"י כתיבה ותליא בפלוגתא אי ספק צדקה דומה לאיסורא או לממונא עכ"ד הח"ס. ולענ"ד לא נהירא כן וראי' מתשו' הרא"ש (כלל פ"ו סי' א') שמבואר שם שיש לסמוך אכתיבה והביא ההוא דפנחא וכ' וז"ל דלא דמי דהתם דרך הוא דבני ביתו אוכלים פירות הנמצאים בבית ואין איסור בדבר הלכך מניח הסימן עליו כדי למנעם מלאכול אבל הכא כך יש איסור לגזול ולגנוב ממון אבי' או אשה ממון בעלה כמו ממון אחר ואם אינם נמנעים מליקח ממון אבותם או אשה ממון בעלה גם לא ימנעו ליקח ממון אחרים וע"ש שכ' שרק גבי ההוא דר' יונה דהוא בשותפין דסתם דרך השותפין לרשום כ"א שלו אחר שחלקו ואחרי שכבר נעשה אין מקפידין להסירן כי כ"א מכיר בשלו אבל בסתם בני אדם שאין דרכו לרשום אין לנו לומר שעשה לפנחא בממון ע"ש ולפ"ז לא קשה מה שהקשה הח"ס על הרי"ף דהכתיבה הוי סימן מובהק וגם דברי הרמ"א אתיין כפשטן דאפי' אי לא ידעו שהי' לו כיס צדקה צריך ליתן אותו לצדקה דבממון לא חיישינן לפנחא ומהתימה מהח"ס והאחרונים שלא הזכירו כלום מדברי הרא"ש האלו: פ"ה ה"ג שלחו תלמידיו אמור לו אתם כתיב כ' הרא"פ דכיון שהוא אינו יכול לכנוס שם אין מחויב לו כלל והוא תמוה דבשביל שנסתם הפתח דמצד זה על כן לא יוכל לשלוח שלוחו וגדולה מזו קיי"ל בר"מ ה' תרומות (פ"ז הי"ב) דהערל וכל הטמאין אע"פ שהן אסורין לאכול בתרומה נשיהן ועבדיהן אוכלין ומכ"ש בזה. אולם הפי' הברור דהא אתם כתיב היינו כמו שאמרו שם בתחלה דאתם וביתיכם כתיב ואשה בעזרה מניין וא"כ מוכח דכהן אינו יכול ליקח המעשר וז"פ וכן פי' הפ"מ: