עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת פסחים
פ"א ה"א ויתחיל אור לי"ג כו' אפי' מר"ח כו' ע' בקה"ע שפי' דפריך דיתחיל אור לי"ג לבדוק הנר וקס"ד דאם בדק ליל י"ב צריך לבדוק עוד הפעם בליל י"ד ומשני דאה"נ אפי' מר"ח סגי אם בדק וקשה לי ע"ז דא"כ איך כ' הראב"ן והובא במרדכי פ"ק דפסחים דאם בדק קודם י"ד יבדוק בי"ד והביא ראי' מהירושלמי דהא בכאן מבואר להיפוך ושוב ראיתי להפר"ח (סי' תל"ג) שהקשה כן. אולם לדעתי לק"מ די"ל דהרמב"ן פי' הירו' כמו שפי' השדה יהושע וז"ל ויתחיל יום י"ג והוי היום והלילה משומרים וגם בדיקת הנר יפה בלילה ומשני שזה רחוק מאד דא"כ תימא שיבדוק מר"ח והוי רחוק טובא עכ"ל. וא"כ מסקנת הירושלמי דלא מהני בדיקת י"ג וכן פי' הראב"ן.
ושבתי וראיתי להברכ"י (סי' תל"ג ס"ק י"ג) שהאריך על הראב"ן מהירושלמי ולפמ"ש א"ש בפשיטות:
שם חורי הבית העליונים ותחתונים והיציע כו' ע' בשירי קרבן עה שהקשה שם על פירש"י בש"ס (ד"ח ע"א) דהגגים הי' משופעים דא"כ פשיטא וגם דהא איתא אח"כ בירושלמי ובאותו שלא נשתמש בו חמץ כו' משמע דנוכל להשתמש שם. ע"כ כ' דאם שימש במגדל גם הגג צריך בדיקה והוא תמוה דאם מסיק בירושלמי דלנפילה לא חיישינן מכ"ש דלא נימא גוד אסיק והחמץ יעלה מהמגדל על הגג ולהדיא כ' רש"י שם גג המגדל שנותנין לתוכו כלים ואוכלים תוכו צריך בדיקה ולא גגו עכ"ל מבואר דהגג א"צ בדיקה אף ששימש בתוכו וכ"ה בש"ס (ד"י ע"ב) הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה וע"כ צ"ל לפירש"י דמ"מ יכול להשתמש בהגג ע"י הדחק וקמ"ל דלא חיישינן שמא שימש ע"י הדחק עלי' וכן בירושלמי אח"כ מיירי בששימש ע"י הדחק ולפמ"ש השדה יהושע לפרש דברי הירושלמי דהאי גבוה ג' היינו השיפוע ע"ש א"כ מבואר להדיא בירושלמי כפירש"י דמיירי במשופע:
שם לית כאן אפי' נשים כו' בשירי קרבן כ' דהרא"ש כ' ובירושלמי פליגי איכא מ"ד לא תתני נשים לפי שהן עצלניות כו' והקשה דהא האי מ"ד לא תתני נשים סיים שהן עצמן נאמנות וצ"ל שהי' לו גירסא אחרת כו' יעו"ש. אולם כבר ביאר הרדב"ז והשדה יהושע (ד"ב ע"ב) דהרא"ש פי' סיום הירושלמי מפני שהן עצלניות כו' פליג על הע"ד הא' וסובר דנשים אין נאמנות כלל דה' עצלניות יע"ש:
שם שואלין בה' פסח ה' עצרת כו' הקה"ע כ' דה"ג ה' פסח בפסח. וע' בס' תורת אבגדור (סי' תכ"ט) שפי' פי' זר בירושלמי ולא גרס בה' פסח יעו"ש ולא ראה ברוקח (סי' רמ"ד) שהעתיק הירושלמי ה' הפסח בפסח כו'. ותו אשתמיטתי' שהירושלמי הזה נובע מדברי התוספתא פ"ג דמגילה ושם הגירסא שואלין ה' הפסח בפסח וגם מ"ש על החק יעקב שהעתיק ובבית הועד שהגירסא הוא בית הועד ע"ש מ"ש בזה לא ראה בחי' הריטב"א לר"ה (ד"ז א') דגם הוא העתיק ובבית הועד ונפלו כל דבריו:
ה"ג כפה עליו כלי ולא מצאו אני אומר יד נטלתו. לכאורה קשה מהא דאמרינן בחולין (ד"י ע"א) דדרכן של שרצים לגלות א"כ ניחוש שמא גילו השרצים הכלים וראיתי במ"א (סי' תל"ד סק"ד) שכ' ונ"ל דאסור ליתן הכלי בחמץ ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות כדאי' בחולין ד"י אבל כשכפה עלי' כלי רחב אין יכולים לגלות עכ"ל ומצאתי למהר"ם חלאו"ה בחי' לפסחים (ד"ו ע"ב) שהביא הירושלמי הזה וכ' וז"ל ומסתברא לי בשמצא הכלי כפוי' או לא מצא כלל אבל אם מצא הכלי בלתי כפויה ולא מצא החמץ חיישינן לחולדה כו' א"נ התם בצליחות שהכיסוי תלוי ועומד כו' אבל כאן בכפי' ע"ג קרקע כו' יע"ש:
פ"ב ה"ב גגו של עכו"ם שהי' סמוך לגגו של ישראל כו' ראיתי בחי' מהר"ם הלאו"ה לפסחים (ד"ו ע"ב) שהביא ראי' מהירושלמי הזה דגם כשלא ביטל עכ"ז אסור כשמצא חמץ ביו"ט לטלטלו דהא הכא מה דהוצרך הירושלמי שידחפנו בקנה הוא בכדי שלא יעבור על בל יראה ומשמע דהאי חמץ הוא במקום שאין היד שולטת בו ומה דהוצרך דחיפה הוא דאל"כ תזכה לו חצירו ועכ"ז אסור בשבת ויו"ט לדחפו בקנה ש"מ דגם כשלא ביטל אסור ביו"ט ושבת לטלטלו עכת"ד ובאמת לא מוכח מידי מזה דמה דמצריך דחיפה בקנה ולא ביד הוא משום דחיישינן דלמא אתי למיכל. ועשו"ת ריב"ש (סי' ת"א) ובש"ע סי' תמ"ו ס"ב וט"ז ומ"א ואחרונים שם מבואר כן ולא מוכח מידי ולא ידעתי למה הביא הריב"ש הדין הזה בשם ר"י ן' גיאות והוא ירושלמי:
ה"ד מה פליגן במחמץ במימיו כו' כ"ה הגירסא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' של"ג) ותוס' מנחות דנ"ד. אולם הסמ"ג (ה' חמץ לאוין ע"ט) גרס הדא דאמרת במחמץ בגופו של תפוח אבל במחמץ במימי' ד"ה מותר וע"ש ביאורו: ה"ז ר' חנינא ברי' דר' בחיי הוי לי' דבש מזויף בסלת שאל לר' מנא א"ל צריך את לבער כ' הפני משה מזויף בסלת שאל לר' מנא משום דהי' סבור הואיל ומי פירות אין מחמיצין אפשר דאין בכך כלום וא"ל ר' מנא צריך אתה לבער שאע"פ כשהסלת מעורב בו ונשתהה הרבה בא לידי חימוץ והוא תמוה דמעולם לא שמענו חילוק בין נשתהה במי פירות ללא נשתהה ובודאי מה דמי פירות אין מחמיצין הוא אפי' בנשתהה הרבה ובמראה הפנים הקשה על ההגמי"י שכתבו דמהירושלמי ס"פ כל שעה משמע דס"ל מי פירות מחמיצין דא"כ יהי' ר' מנא סותר א"ע דבר"פ אלו עוברין בירושלמי ס"ל דכולהון ע"י מוי כו' יע"ש ובמחכ"ת נעלמו ממנו דברי הב"י בסי' תס"ז שעל מה שהביא שם בשם ראבי"ה והמרדכי דדבש אסור לאכלו משום שמערבין בו סלת הקשה הב"י דמה בכך הא הוי מי פירות וע"ז כ' וז"ל ומיהו שמא עירב בו סלת אפשר דחיישינן שהסלת אנו מחזיקין בו חמץ גמור משום שלותתין את החיטים במים קודם טחינה וכמ"ש בתה"ד סי' ק"מ עכ"ל. וא"כ הכא מה דאסר לו ר' מנא הוא משום הסלת שהי' חמץ שלתתו אותו מקודם ומה דלמד בהגמי"י דהירושלמי סובר דמי פירות מחמיצין הוא משאר עובדי דהירושלמי דמייתי כאן אבל הך עובדא דדבש היתה משום הסלת וא"ש ועשו"ת דברי נחמי' (חא"ח דל"א) ע"ש:
פ"ג ה"ב כאן בתלוש וכאן במחובר בפר"ח סי' תמ"ב כ' כלומר דאי הבצק דבוק ומחובר בעריבה הכלי מצרפו ומתני' דקתני דאי ליכא כזית במקום א' אע"ג דאיכא ב' חצאי זתים בטלי מיירי בתלושים ואינם דבוקים בעריבה עכ"ל והוא תמוה דבתלוש לא יהי' מצורף. ובאמת הוא להיפוך דבמחובר אינו מצטרף ובתלוש מצטרף וכן פי' הפ"מ והקה"ע ומצאתי להפחד יצחק אות ב' ערך בצק שתמה כן על הפר"ח ואין להאריך:
פ"ד ה"א ר' אמא מיקל להון שהן ממעטין משמחת יו"ט. בשירי קרבן הביא מה שהקשה המ"א בסי' תקל"ג על דברי הרמ"א שהתיר לצוד דגים בפרהסיא וכ' הוא דיצא לו להרמ"א מדברי הירושלמי ע"ש. ולדעתי לא הועיל כלל בתירוצו דביאור דברי הירושלמי נראה דלפי שמבואר במשנה דמ"ק (פ"ב ה"ה) דמותר לצוד בצינעא וחכמי טברי' קבלו עליהן שלא לצוד אף בצינעא וע"ז מיקל להון שהם מונעים משמחת יו"ט ולא הניח להם שהחמירו מה שהוא מותר מצד הדין וא"כ מניין לנו להתיר בדגים בפרהסיא טפי מעופות וחיות ואם המשנה לא התירה בדגים רק בצינעא גם ר' אמי התיר כן ואם נימא דהמשנה לא מיירי מדגים דלמא ר' אמי ג"כ לא התיר בדגים וצ"ל דכוונת הש"ק עפ"י מ"ש בביאורי הגר"א (סי' תקל"ג ס"ק י"ב) ע"ד המרדכי והרמ"א שמתירים בדגים דהמשנה לא מיירי בדגים וכ' וז"ל ובירו' רפ"ב קבלו עליהן כו' צד הוא בחכה צד הוא במכמורת כו' אלמא מתני' בציידי דגים מיירי מדאמר בחכה וכמ"ש ותעש אדם כדגי הים כלה בחכה העלה ויאספהו במכמרתו עכ"ל. וא"כ כיון דחכה ומכמורת המה בדגים ש"מ שר' אמי מתיר גם בדגים. והן אמת שקושיות הגר"א על המרדכי לא הבנתי דהא יש לפרש להירושלמי דהמשנה לא מיירי מדגים דבדגים מותר גם בפרהסיא והציידים החמירו על עצמן אף שמותר דהא בין כך ובין כך נצרך לומר דהן החמירו על עצמן מה שמותר מן הדין וא"כ לא קשה כלל על המרדכי ורמ"א. גם מה שהכריח הגר"א דר' אמי מיירי בדגים מדנקט חכה ומכמורת אין זה הכרח כלל ונוכל לפרש דמיירי בחיות ועופות ולא התירו רק בצינעא דבחכה ומכמורת צדין גם חיות ועופות ע' פכ"ג מכלים מ"ה הרשתות והמכמרות וכ' הרע"ב שם מיני מצודות שצדין בהן חיות ועופות ודגים והר"ש כ' שם מכמורות מיני חכה וכ"ה בערוך ערך מכמר ורשתות ומכמורת פי' מיני חכין הן. מבואר דבמכמורת וחכה צדין בהם חיות ועופות ודגים וא"כ לא הועיל כלום הש"ק בתירוצו והנכון כמ"ש הגר"א שם שכא הי' גורסים בגמרא ודגים. וראיתי בספר הפרדס (סי' קנ"ד) שכ' וז"ל וצדין חיות ועופות ודגים במכמורת ובחכה כדי שלא ימעט בשמחת יו"ט מבואר ג"כ מדברי' דצדין במכמורת ובחכה חיות ועופות אולם צ"ע שלא פסק כר' אמי דמיקל להון וגם אמאי לא התנה שיהי' בצינעא ואולי דזה נכלל במ"ש במכמורת וחכה שהוא בצינעא ובחרם הוא בפרהסיא ובזה נוכל ליישב קצת דברי השירי קרבן אבל אין זה מוכרח:
ה"ד אפי' בשר עגל כו' הקשה בש"ק בפ' כיצד צולין (ה"א) דאיתא שם מכניסים עגל מקולס כו' וזה היפוך ממה דמבואר כאן ובגליון הש"ס כתב דהכא מיירי במקום שנהגו לאכול צלי ובפ' כיצד צולין מיירי במקום שלא נהגו לאכול צלי. ובאמת שכבר כ"כ הפר"ח סי' תע"ו והוא מוכרח ומזה קשיא לי על רש"י פסחים (ע"ד א') שעל מה דאיתא שם איזהו גדי מקולס דתנן פ' מקים שנהגו שאסור לאכול צלי בע"פ בזה"ז במקום שלא נהגו והיינו דהוא סובר דגדי מקולס אינו אסור רק במקום שנהגו ואף במקום הזה אינו אסור רק בגדי מקולס ובמקום שלא נהגו גם גדי מקולס מותר וכן פי' הא"ז ה' פסחים (סי' ר"ל) דבריו. והוא מהתימה דהא מהירושלמי כאן מוכח דגדי מקולס אסור אף במקום שלא נהגו ותו קשיא עליו ממשנה דביצה (כ"ב ב') ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרים מבואר דחכמים דהלכתא כותייהו אוסרין ולא תליא במנהגא. וראיתי במחוקק יהודא (סי' תע"ו סק"א) שכ' שכל הפוסקים כתבו שלא כדברי רש"י ע"ש. והנה זה אמת שהפוסקים כ' היפוך דברי' כמבואר בר"מ (פ"ח מהחו"מ) ובטוש"ע (סי' תע"ו) וכן ראיתי בחי' הר"ח לפסחים וכ"ה בשאר פוסקים אולם יותר הו"ל להעיר דמבואר במשנה ובירושלמי דלא כותי'. וע' בא"ז שהביא פרש"י והביא לשון הירושלמי דביצה מותר לפי שאינו ממין השחיטה והקשה דאיך אפשר בביצה מקולס וכ' דאפשר לפרש דבמקולס אסור אף במקום שלא נהגו וגם עליו תקשה שלא הקשה על רש"י מהמשנה והירושלמי הנ"ל. וראיתי להצל"ח פסחים שם שכ' שדברי רש"י תמוהין מאד דמה ענין מקולס למקום שנהגו. מקולס בכל המקומות אסור ובמקום שלא נהגו אפי' אינו מקולס אין אוכלין צלי עכ"ל וזה לא קשיא על רש"י דרש"י ס"ל מקולס במקום שנהגו ואינו מקולס מותר אף במקום שנהגו וכמ"ש הא"ז. עוד כ' הצל"ח וז"ל ועוד שרש"י כ' דתנן בפ' מקים שנהגו אסור לאכול צלי ואומר אני לרש"י תנא תני מנהגא ורש"י קאמר איסורא והרי לא נזכר במשנה שם כלל לשון איסור וגם זה לא קשיא לרש"י דהוא אזיל לשיטתו בפסחים (ד"ב ע"ב) שכ' מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה דמיירי במקום שנהגו והתוס' הקשו שם תנא תני איסורא ואת אמרת מנהגא וכ' במגיני שלמה שם באורך דשייך מנהג גם במקום איסור כו' ע"ש וא"ש גם דבריו בכאן. וע' במהרש"א פסחים דכ"ה ע"א ובפנ"י שם שכ' דאוסרין שייך במנהגא. ובזה י"ל ג"כ דברי רש"י מהמשנה דביצה שהבאתי דאיתא וחכמים אוסרין דלרש"י י"ל דאוסרין במקום שנהגו ולר"ג אף במקום שנהגו מותר דלית לי' כלל המנהג הזה אך מדברי הירושלמי הללו מוכח שלא כפירש"י:
ה"ט אלא שלא הי' מפסיקין בין אחד לברוך. עתיו"ט פסחים (פ"ד מ"ח) שכ' שרש"י הי' גירסתו בירושלמי בין אחד לואהבת וכ' דמ"מ אין למחוק הגירסא דנ"ל דהרוקח גירסתו כך היתה שכ' ב"י בסי' פ"א בשמו להפסיק בין אחד לברוך ונ"ל שע"פ הירושלמי כתב כן עכ"ל. והנה ברוקח סי' ש"כ כ' בפסיקתא פ' מקום שנהגו משמע שצריך להפסיק בין ד' א' לבשכמל"ו נ"ל דט"ס ברוקח מ"ש בפסיקתא וצ"ל בירושלמי וזה כדברי התיו"ט (או שצ"ל בפסיקתא ובירושלמי כו') ועתוס' מנחות (ע"א א') שכתבו ובירושלמי אמרינן שלא הי' מפסיקין בין תיבה לתיבה ויש מי שאומר שלא הי' מפסיקין בין אחד לברוך הנה הך ויש מי שאומר הוא ג"כ מהירושלמי ומבואר שהי' גירסתם כך בין אחד לברוך:
פ"ה ה"א ריב"ל אמר תפלות מאבות למדו כו'. ע' בקרבן העדה שכ' ולא אסמכוה רבנן אקרבנות כו' וקשה דהא בבלי ברכות (כ"ו ב') איתא דריב"ל ס"ל דתפלות כנגד תמידין תקנוהו ולפ"ד הקה"ע יהי' דברי ריב"ל סותרים זה את זה. ותו דהא מסקינן התם דגם ר"י בר חנינא דס"ל דאבות תקנום עכ"ז מודה דגם אקרבנות סמכוהו דאל"כ תפלת מוסף מאן תיקן ואיך כ' הקה"ע דלא סמכוהו אקרבנות. ונראה דריב"ל ס"ל דסמכוה אשניהם אקרבנות ומאבות תקנום ואין סותר א"ע. ואח"כ ראיתי להפני משה ברכות (פ"ט הי"ג) כ' שם דמוחלפת השיטה דריב"ל מבבלי לירושלמי ואין צורך. ומצאתי להפנ"י בחי' לברכות (דכ"ו ע"ב) שכתב כמו שכתבתי:
פ"ו ה"א דר' אליעזר בן עזרי' תנאי הוי כו' היפה מראה והקה"ע בפי' א' פירשו שהי' תנאי אצלו שבאם שיעלו לר"ג יחזירוהו וצ"ע שא"כ איך אמרו בש"ס ברכות (כ"ח א') נעברי גמירי מעלין בקדש ואין מורידין הא תנאי מועיל בדבר שבקדושה שיוכלו להורידו כמבואר בטוש"ע א"ח (סי' מ"ב) ובכמה דוכתי. וראיתי בחי' המאירי למס' אבות בפתיחה שהביא הירושלמי הזה וכ' וז"ל א"ר שילא יונתן בן שאול אפי' נשים יודעות שדוד עתיד למלוך ראב"ע אישתייר לי' תנין לר"ג כלומר שנשאר לו שני לר"ג אחר שהחזירוהו לר"ג עכ"ל וזה כפי' הקה"ע בפי' השני וכן נכון:
ה"ד הדין דאכיל חביץ ובדעתו מיכל קיפר צריך מבער פיסת. הפני משה פי' שצריך לבער חתיכת הגבינה מעל השלחן שמא יבא לאכול ממנה אחר הבשר וע"כ הקשה דמאי קמ"ל הלא מתני' הוא בחולין ר"פ כל הבשר ע"ש מה שדחק בזה. ותמהני שנעלם ממני מ"ש הטיו"ד (סי' צ"א) שפי' דברי הירושלמי שעי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה וכן פסק בש"ע (סי' פ"ט) וא"כ לא קשה קושית הפני משה דמהמשנה דר"פ כל הבשר אין ללמוד רק שהגבינה אין להעלות על השלחן שאוכל בשר וכאן קמ"ל דגם שיורי הפת צריך לבער. וע' בא"ז ה' בב"ח (סי' ת"ס) שכ' דראה בירושלמי זקן שהי' מנוקד תיבת לפיסתה ולא הי' כתוב אלא למיעברה והיינו שצריך לבער הכל מעל השלחן ע"ש ובה' פסחים (סי' רל"ו):
ה"ו שכן נצרכה לחלל כו' ע' בשירי קרבן מה שהאריך לתמוה אדברי תוס' פסחים (ע"ג א' ד"ה שחטו) אולם לפמ"ש בשו"ת נודע בשערים מה"ת חאה"ע (סי' ס"א) ובחידושיו לכתובות (דק"ח ב') ובשערי ירושלמי בחידושים (ד"ג ע"א) שט"ס בתוס' וצריך לציין על שחטו ונודע שמשכו בעלים א"ש דברי התוס'. הן אמת שמדברי המהרש"א נראה שהבין דהתוס' קאי על שחטו ונמצא טריפה אך האמת יורה דרכו דהצדק עם הנודע בשערים וע"ש שהאריך דהיכא דהי' יכול לבדוק אף שאינו מחויב מקרי שוגג ולא אונס. וכ"כ בשירי טהרה (סי' קפ"ז) ותמהני על השירי טהרה שלא ראה שעיקר השאלה שלו היא כתובה בשו"ת פמ"א (ח"ב סימן מ"א וח"ג סי' י"ט) יעו"ש: פ"ז ה"א אין תימא כירך עבה עביד לי' ר' יוסי הגלילי פסול כו' ע' בא"ז ה' פסחים (סי' רכ"ט) דבמקום שכתוב בנוסחתינו פסול כתוב שם כשר ובמקום כשר נכתב שם פסול וצ"ע בזה:
ה"ו להוריה הלכו אחר כו' ע' בספר באר שבע בחי' להוריות (ד"ה ע"ב) שתמה דלמא האי קרא אתי לאוריי דבפסח בטומאה הלכו אחר רוב אנשי א"י ולא מצרפין אנשי ח"ל ומנ"ל דהולכין אחר רוב הנכנסין בעזרה ע"ש שהאריך והעלה בצ"ע ומזה הי' נ"ל לסייע לדעת התוס' פסחים ד"ג שכתבו דאנשי ח"ל פטורים מפסח ועמל"מ (ה' ק"פ פ"א) שהקשה על דבריהם מנ"ל זה וי"ל דילפי זה מש"ס הוריות (ד"ד ע"א) והירושלמי הזה דילפי מהך קרא להוריה וקשה דדלמא קאי לענין פסח דלא מצרפין אנשי ח"ל אע"כ דאנשי ח"ל בלא"ה פטורים מפסח. ומזה מוכח דצדקו דברי הקרבן העדה שגרס כאן דלהוריה הלכו מלבוא חמת כו' ולא כהפני משה שכתב בירושלמי הוריות פ"א דקאי לענין ראיה בעזרה דהא ליתא דהא אנשי ח"ל פטורים מראיה וכמ"ש התוס' שם והבן:
הי"ג ולא שמעינן דא"ר הילא ר' איסי ר"א בשם ר' הושעי' בשו"ת ברכת אברהם לבנו של הרמב"ם (סי' ח') בשאלת ר' דניאל הבבלי שם איתא הגירסא דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר' אלעזר בשם ר' הושעי' ע"ש:
פ"ח ה"א ר' חייא בשם ר' יוחנן מי שחצי' עבד כו' ראיתי להמל"מ (פ"ב מה' קרבן פסח הי"ג) שתמה ע"ז דהאיך משכחת לה גירושין בלא קידושין ואין לומר דמיירי משליח להולכה דבירושלמי פ' השולח לא נראה כן ע"כ העלה דהא דאין חוששין לקידושין היינו ביום של רבו והא דמשכחת גירושין היינו שקידש ביום של עצמו עכ"ד וראיתי להקצה"ח בח"מ (סי' רמ"ט סק"ב) שתמה ע"ז דאדרבה מפ' השולח בירושלמי מבואר בהא דאמרינן ולא כן אמר ר' יוחנן כו' דאפי' ביום של עצמו אין חוששין לקידושין מדאמרינן ולא כן כו' ע"כ העלה דט"ס במל"מ וצ"ל איפכא דהי' סבור לפרש דיש חילוק בין יום של עצמו ליום של רבו רק מירושלמי פ' השולח לא נראה כן וע"כ נראה דמיירי בשליח להולכה עכת"ד הקצה"ח ולענ"ד דדברי המל"מ צודקים כמו מה דאיתא לפנינו והכוונה בירושלמי פ' השולח דמתחלה אמר בקידש ביום של עצמו חוששין לקידושיו וביום של רבו אין חוששין וע"ז אמר לא כן אמר ר' חייא בשם ר' יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקידושי' דכותי' גירש אין חוששין לגירושי' וא"כ איך משכחת לה גירושין בלא קידושין ע"כ דיש חילוק בין יום של עצמו ליום של רבו וא"כ מוכח כמו החילוק שחלקנו בין יום של עצמו ליום של רבו ודכותי' בירושלמי טובא דמייתי ולא כן לראי' למה שאמר לעיל וזה כוונת המל"מ דלפי' הראשון דמיירי בשליח להולכה מה ראי' הוא אע"כ דיש חילוק בין יום של עצמו ליום של רבו (דאל"כ יפרש דמיירי בשליח להולכה וביום של עצמו) ומצאתי להפני משה שפי' כן בירושלמי וא"כ חילוקו של המל"מ מבואר בירושלמי:
פ"י ה"א רבי לא הי' אוכל לא חמץ ולא מצה כו'. ראיתי להישועת יעקב (סי' ת"ע סק"א) שכ' והב"י הביא בשם ספר התניא דבתענית בכורים בע"פ מותר לאכול מיני תרגומא ולא הביא ראי' ע"ז ונראה להביא ראי' מהירושלמי הלז דבמאי פליגי אם הי' הטעם משום ר' יהודא בן בתירא או הטעם משום בכור דהא אי הי' הטעם משום בכור אסור לאכול גם מיני תרגומא ואי הטעם משום ריב"ב מותר לאכול מיני תרגומא אע"כ דגם אם הטעם משום בכור מותר לאכול מיני תרגומא ובלא ספק יצא להחכניא זה מדברי הירושלמי הללו וכשהוא חלוש קצת יוכל לסמוך ע"ד התניא כי הי' גדול בדורו עכ"ד והנה מ"ש דהב"י כתב כן בשם ספר התניא ליתא דהרי ספר התניא לפנינו ושם (בסי' י"ד) העתיק רק דנהגו הבכורים להתענות ערב הפסח מההוא דמ"ס כו' ומשמעות דברי' אדרבה דהוא תענית גמור וגם הא הביא ראי' ממס' סופרים דשם איתא ואין מתענין עד שיצא ניסן אלא שהבכורות מתענין ערב פסח ושם הכוונה תענית גמור דומיא דיומי ניסן דאס"ד דבע"פ מותר לאכול מיני תרגומא במה נשתנה ע"פ מכל ימי ניסן דבהם בודאי אין החיוב לאכול פת דכי חמירי מר"ח דאינו מחויב לאכול פת ויוצא במיני תרגומא שלא יתענה וא"כ בע"פ גם מיני תרגומא אסור וא"כ הרי דדעת התניא להיפוך ממ"ש בשמו הישועות יעקב אולם הב"י כתב כן בשם ר' יחיאל שבמרדכי פ' ע"פ והוא אינו ר' יחיאל בעל התניא כנודע אולם הראי' שהביא הישועות יעקב מההיא דירושלמי אינו ראי' כלל דהא באמת אדחי לה האי טעמא דהוא משום ריב"ב א"כ י"ל דאה"נ הי' יכול לדחות דא"כ מדוע אכל רבי מיני תרגומא ועדיפא מיני' אמר דלית הלכתא כלל כריב"ב ואינו דומה להראי' שהביא התה"ד לענין אם חל פסח ביום א' אם יש להתענות ביום ה' והביא ראי' ממה דחקרו בירושלמי אם התענה מטעם בכור או מטעם איסטניס דאמאי לא איפשט להו מע"פ שחל בשבת (וע"ש בתה"ד שדחה זה משום שחל לעתים רחוקות וכן דחה בשו"ת מהרי"ל סי' קנ"ח. ונפלאות בעיני על המגן האלף (סי' ת"ע סק"א) שהקשה כן ודחק בזה ונעלם ממנו דברי התה"ד והמהרי"ל הללו) דאלו השני טעמים לא אידחי והשני מ"ד פליגי בזה וכמ"ש הברכ"י (סי' ת"ע סק"א) וע"כ הביא שפיר התה"ד ראי' מזה (א"כ דגירסתם הי' בירו' ר' מונא אמר אבא הי' בכור ולא הוי אכיל וכמו שהוא בר"ן ועמ"ש השדה יהושע. ומ"ש הברכ"י עליו דהא מקור דברי הר"ן המה מהרמב"ן איתא הנוסחא הוי אכיל הנה לפנינו הנוסחא ברמב"ן לא הוי אכיל) דאיך פליגי בזה הא ניקום ונחזי איך עשו בע"פ שחל בשבת משא"כ הישועות יעקב שהביא הראי' ממה שרצו לומר דמטעם של ריב"ב אינו מוכרח וכמ"ש דעדיפא מיני' מקשה דהאיך רצו לומר כן הא לית הלכתא כריב"ב וע"כ קשה לדעתי לסמוך ע"ז לאכול מיני תרגומא דאין ראי' מהירושלמי. שבתי וראיתי בשו"ת חוט השני (סי' כ"ה) שכ' ראי' לר' יחיאל מהירושלמי הזה אולם באופן אחר והוא דאיך פליגי השני ע"ד בירושלמי אם רבי לא אכיל מטעם בכור או מטעם איסטניס הא אי משום איסטניס הי' לו לאכול מיני תרגומא המושכים לבו של אדם לאכילה ואי משום בכור אסור גם במיני תרגומא יעו"ש (ותמהני על הישועות יעקב שלא הביאו אף שבסק"ג רמז לתשובה הזאת). אולם גם זה אינו מוכרח לפמ"ש בש"ע סי' ת"ע דאיסטניס מתענה לגמרי בע"פ ונראה מזה דלאיסטניס מזיק גם מיני תרגומא המושכים לבו של אדם לאכילה דזה אינו רק לאדם בריא ולא לאיסטניס ועמ"ש החוט השני שם בשם תוס' פע"פ בתירוצם השני והבן. וראיתי להעיר על דברי הישי"ע (סי' תע"א) שעל מ"ש הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ג) דאסור לאכול בערב סוכות מחצות ולמעלה כדי שיאכל לתיאבון וז"ל אני תמה דבסוכה ל"ש כלל שיאכל לתיאבון ואם נאמר דבסוכה שייך כדי שיאכל לתיאבון א"כ מהראוי שאיסטניס יתענה ובאמת בש"ס קאמר רב ששת הוי יתיב בתעניתא מעלי יומא דפסחא ולמה לא הוי יתיב בתעניתא גם בערב סוכות כו' ואם נאמר דגם בערב סוכות יתענה האיסטניס הא דמסופק בירושלמי שם גבי רבי שהי' מתענה בע"פ ומסופק שם אם הטעם משום איסטניס או משום בכור ואם נאמר דגם בערב סוכות יתענה האיסטניס א"כ שפיר נוכל לידע כו' א"ו דבסוכה לא בעינן כלל שיאכל לתיאבון עכ"ד הישי"ע. ואני תמ' עלי' דנראה מדברי' דהרמ"א חידש מדעתו הך דינא דבעינן בסוכה שיאכל לתיאבון ובמח"כ אשתמיט עיני' דברי הירושלמי (פ"ב דסוכה ה"ז) חבריא בעו מה להלן עד שיכנס למצה בתאוה וכא עד שיכנס לסוכה בתאוה כו'. והירושלמי הזה הביאו ג"כ התוס' בסוכה (כ"ז א' ד"ה חשבו) והרא"ש שם. ובא"ז מס' סוכה (פ"ב סי' ש"א) סיים ע"ד הירושלמי והואיל ולא איפשטא אזלינן בה לחומרא. ובד"מ סי' תרל"ט כ' בשם מהרי"ל דאסור לאכול מו' שעות ולמעלה בערב סוכות דומיא דערב פסח וזהו נ"ל חומרא בלא טעם כו'. מיהו אחר שכתבתי זה מצאתי בא"ז כדברי מהרי"ל ומייתי לי' מירושלמי כו' יע"ש מבואר מכל זה דדברי הרמ"א יסודם בהררי קודש דבערב סוכות דמיא לערב פסח. ומה שהקשה הישי"ע מרב ששת שלא התענה בערב סוכות כמו שהתענה בערב פסח אינו ראי' כלל דהא בע"ש שבודאי מחויב לאכול בשבת לתיאבון וע"כ התענה ר' אבין בכל ע"ש וכמ"ש המ"א סי' רמ"ט סק"ז דר' אבין הי' איסטניס והתענה בכל ע"ש שיאכל בשבת לתיאבון א"כ מדוע לא התענה רב ששת בכל ע"ש. וע"כ צ"ל דבאמת התענה רב ששת בכל ע"ש ומה דלא חשיב רק ערב פסח דרבותא קמ"ל דגם בע"פ התענה אע"ג די"ל דיו"ט הוא כיון דהוא יום הקרבת קרבן ואין להתענות בו. וע' משנה למלך ה' כלי המקדש (פ"ו ה"י) ועכ"ז התענה וה"ה דהתענה ערב סוכות. גם עם שהביא מהירושלמי גבי רבי לא אכיל כו' לא מוכח מידי דאולי רבי ס"ל כר"א דחייב לאכול י"ד סעודות ולא ס"ל הג"ש דסוכה איתקש לחג וגם אם ס"ל כחכמים י"ל דהוא ס"ל דרק לזה הוקשה ולא לשאר הפרטים. אולם לדידן כיון דהאיבעיא לא נפשטה בירושלמי ס"ל להחמיר וכמ"ש הא"ז וצדקו דברי הרמ"א. גם מה שהקשה שם על הרמ"א דס"ל בערב סוכות דאסור אחר חצות דאם הטעם משום פסח א"כ הוי דוקא גבי פסח ולא גבי סוכה (מלבד די"ל דכיון דילפינן בג"ש ואין ג"ש למחצה ילפינן לי' בכל פרטיו) אך י"ל דהרמ"א פי' דברי הר"ן דס"ל מנחה גדולה וכמ"ש הרדב"ז ח"ג סי' תק"פ) דלאו דוקא הקרבת הפסח רק שטרוד במצות פסח שצריך להכין מצה ומרור כו' יעו"ש וא"כ גבי סוכה נמי טרוד להכין סוכה וד' עינים וא"ש גם מה שהקשה שם על החק יעקב שכ' שלהכי לא הגיה הרמ"א דבע"פ אסור ממנחה גדולה דליכא נ"מ דלמנהגינו אין אוכלין מצה עשירה וע"ז כ' הישועות יעקב וז"ל ובאמת יש נ"מ לרמ"א ז"ל לענין שאר דברים מה' מינים דברכת בורא מיני מזונות. ועוד נ"מ לענין אם יאכל הרבה פירות וירקות וכיון שיש נ"מ למה לא הגיה דמ"א ז"ל כלום והדרא קושיא לדוכתה עכ"ל י"ל דברי החק יעקב דבאמת אין נ"מ לדידן דגם ברכת מזונות לא שייך לדידן דסבירא לן דאין בקיאין בחליטה כמבואר בסי' תנ"ד ס"ג א"כ אין מבשלין מיני דגן ואי ממצה מבושלת בזה מודה הרא"ש דאסור וכמ"ש בשו"ת הר המור להג' ר' מרדכי בנעט (סי' ו') ומה שהקשה הישי"ע מפירות הרבה י"ל דזה באמת מותר ממנחה גדולה ומה דאסר הר"מ ושאר פוסקים היינו לפי שיטתם דסמוך למנחה קטנה וזה אסור גם פירות הרבה דלא יוכל לאכול בלילה אבל אם אכל במנחה גדולה בזה מותר לאכול פירות הרבה וא"ש. ודע דממה דאיתא בכאן בירושלמי ורבי תלמידי' דר"י בן בתירה הוי לא תלמידי' דר' יעקב בן קודשיי הוי משמע מזה דרבי לא הי' תלמידו דר' יהודה ומזה הקשה השירי קרבן לעיל (פ"ד ה"א) על מה שאמרו שם בירושלמי רבי תלמודי' דר' יהודא הוי ע"ש ולא ידענא מאי קושיא דכאן אמרו דלא הי' תלמידו של ר' יהודא בן בתירה אבל יוכל להיות שהי' תלמידו של סתם ר' יהודא דהוא ר' יהודא בר אלעי. וע' ש"ס שבועות (י"ג א') דאמרינן או דלמא מדרבי סבר לה כר' יהודא אף ד' יהודא סבר לה כרבי מיהו אורחא דמילתא קתני למימרא דתלמיד סבר לה כרבי' מבואר דרבי הי' תלמיד דר' יהודא:
שם ד' כוסות שאמרו ישנן רביעית יין האטלקי בא"ז ה' חלה (סי' רכ"ו) הביא הירושלמי הזה בזה"ל וכמה הוא רביעית האטלקי לוג וכמה הוא לוג שיתא ביעין רביעית לוג ביעא ופלגא וכד את בעי משערין ללוגין את נסיב שיתא ביעין לא רב' ולא זעירין אלא מצעין ואת נסיב קדירה או כל מה דהוא מלא מים ומלא לי' ויהיב מלרע מנא חורין וקביל מיא ויהיב שית בעין ואלין מייא דנפלין במנא ארעיא הוא יהיב שיעורא דלוגא כזה הוא שיעורו של כוס עכ"ל ולפנינו ליתא לכל זה ועתוס' עירובין (ד"ד ע"א) ובשאר דוכתי:
ה"ג הביאו לפניו מצה כו' בא"ז ה' פסחים (סי' רנ"ב) כ' וז"ל דאמרינן בירושלמי פי ע"פ תני איזהו ברכת מצה מניח פרוסה ע"ג שלימה ופורס מן הפרוסה ומברך כו' וטמיש במלחא ולא אכיל עד דמברך על ההיא אומצא דהמוציא אק"ב כו' עכ"ל ולפנינו ליתא לכל זה ועטוא"ח (סי' תע"ה) שכ' וז"ל וכ"ה לשון הירושלמי וטמיש לי' במלחא ולא רשמו האחרונים אי' מקום הירושלמי אולם ברור שכן היתה נוסחות הטור בירושלמי. וע' בר"מ ה' חמץ (פ"ח ה"ח) שכ' הנוסחא על אכילת מצה וה"ה כתב שם בהי"ב שהאחרונים השיגו עלי' ובירושלמי שהעתיק הא"ז מבואר כהר"מ:
ה"ה כל שכתוב מקרא קודש צריך להזכיר בו זמן כ' השירי קרבן ותימה הא גבי שבת נמי כתיב מקרא קודש וליכא למ"ד שאומר בו זמן עכ"ל. וי"ל לפמ"ש בשו"ת איתן האזרחי בק"א פ' אמור וז"ל שמעתי כד הוינא טליא הטעם שלא הוזכר בכל התורה גבי שבת מקרא קודש כ"א גבי מועדים וכאן מזכיר מקרא קודש גבי שבת ושמעתי שה"ט כי בודאי אין שייך להזכיר מקרא קודש שממילא ביום הז' הוא שבת שבתון ואין שייך להזכיר כ"א גבי מועדים שהן מוקדשין עפ"י ראי' שאז נקראו מקרא קודש אך בכאן מזכיר מקרא קודש אם מי שהולך במדבר או נתפס ואינו יודע איזו יום הוא שבת שאחז"ל שהוא מונה והולך ששה ימים ויום הז' הוא קודש וזה שכתב וביום השביעי שבה שבתון מקרא קודש כי למי שאינו יודע איזהו יום השבת אז לדידי' מקרא קודש שמונה לעשות יום השביעי שבה ונקרא מקרא קודש לדידי' עכ"ל וא"כ שבת לחודי' אינו נקרא מקרא קודש רק למי שהולך במדבר וא"ש קושית הש"ק. אך ממה שתקנו בקידוש מקרא קודש נראה דלא כהאיתן האזרחי. אולם קושית הש"ק בלא"ה לא קשה כלל דהא קיי"ל גבי זמן דכל שהוא בתוך ל' יום אין אומרים זמן וא"כ שבת דהוא בכל ז' ימים אין אומרים זמן וז"פ וברור:
פ"ד ה"ג מותר לגדל אמר רבא כגון מהיר כ' הקה"ע ה"ג מותר לגדל וה"פ מהו שיהי' מותר ליתן להם בהמה לגדל כו' פירושו תמוה ולא ראה בירושלמי ב"ק (פ"ז ה"ז) דאיתא התם על המשנה דאין מגדלין בהמה דקה בא"י אבל מגדלין במדבריות שבא"י אמר ר' בא כגון מהיר כו' שמבואר שמפרש שמגדלין במדברות שבא"י הכוונה על מצהיר שהוא במדבר בא"י והכא פירושו דכי מותר לגדל ומשני במדבריות וכן פי' הפ"מ ((כאן ובע"ז פ"א ה"ו) והוא פשוט ולכאורה קשה מכאן שמקשה דמניין לנו בהמה דקה בא"י דכי מותר לגדל כו' על שו"ת הרמ"ע (סי' פ"ה) שכ' דהא דאין מגדלין בהמה דקה בא"י דהיינו דוקא בשליח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכת הטלאים. ועוד הוי לי' גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה עכ"ל דאי הכי אמאי הקשו בירושלמי דאמאי מותר לגדל בהמה דקה הו"ל לתרץ דמיירי שגדלו במקום שמור ומיהו י"ל דאה"נ דהי' יכול לתרץ כן רק חדא מינייהו נקנו ותפס ההיתר השנויה במשנה דגידל אותם במדבריות וכן צ"ל לדעת המפרשים שהביא ה"ה פ"ה מה' נזקי ממון ה"ז דמותר לגדל בהמה דקה בא"י ע"י רועה שאין הבהמות שלו דחזקת הרועה שאין ארם חוטא ולא לו א"כ הו"ל לאוקמי בירושלמי בשגדל אותן ע"י רועה ועכצ"ל דחדא מינייהו נקט. אולם דברי הרמ"ע תמוהים מההוא עובדא דמייתי בב"ק (ד"פ ע"א) שקשרו להחסיד העז בכרעי המיטה ועכ"ז אסרו שם וערש"י תמורה (ט"ו ב') שכ' בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת ורועה בשדה אחרים. ומצאתי בכסא רחמים באדר"נ פל"ה שהעיר קצת בזה. וגם יש לתמוה על מ"ש הרמ"ע דהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ובב"ק (דע"ט ע"ב) דאיתא התם אין מגדלין בהמה דקה אבל מגדלין בהמה גסה לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ יכולין לעמוד בה בהמה דקה אפשר להביא מח"ל בהמה גסה א"א להביא מח"ל. וע' בפיר"ח שם שבשיטה מקובצת שכ' בהמה דקה אפשר להביא מח"ל ולשחוט כל זמן שצריך אבל בהמה גסה לחרישה ולמשוי ולמלאכה א"א בכל יום להביא מח"ל עכ"ל א"כ מבואר דבבהמה דקה אינו גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וע"כ דברי הרמ"ע צ"ע. ועטוח"מ סי' ת"ט שכ' אפי' בבית אסור וכ' הב"י שם דכן משמע בגמרא דאפי' קשירה בכרעי המיטה אסור ע"ש: