אור ברסלב

עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין

מסכת נדרים

מסכת כתובות

פ"א ה"א כל כינויי נדרים כנדרים כו' הנה התוס' בנדרים (ד"ב ע"א) והר"ן שם והתוס' נזיר (ד"ב א') הקשו למ"ד כינויין המה לשון שבדו להן חכמים איך מביאין חולין לעזרה ומ"ש התוס' דבנזיר לא אמרו כן צ"ע מירושלמי ריש נזיר דגם שם הובא הפלוגתא הזאת. ולכאורה לא זכיתי להבין מה הקשו דהא בנזיר (כ"ט א') מבואר דר"ל סובר חב"ע דרבנן וא"כ מאי מקשו על ר"ל דסובר לשון שבדו להם חכמים איך מביא חב"ע הא מדרבנן הוי קרבן וחב"ע הוי רק מדרבנן ושוב ראיתי להאורח מישור שהקשה כן. ונ"ל לתרץ זה עפ"י מ"ש הג' מהרש"ק אלי בתשובה והוא נדפסה בשו"ת שיורי טהרה (ח"ב סי' פ"ג) דהיכא דמביא בתורת קרבן כ"ע ס"ל דחב"ע דאורייתא ואני הקשתי עלי' מסוגיא דנזיר הנ"ל דמבואר לר"ל דחב"ע מדרבנן אף דמביא בתורת קרבן וע"ז תירץ הג' הנ"ל (שם סי' פ"ז) דמיירי שהאב נתן לבנו מתנות והקטן הקדישן ומדאורייתא לא הוי הקדש וא"כ לא הוי בתורת קרבן וע"כ לא הוי האיסור כ"א מדרבנן דהקדישו הקדש ומדרבנן הוי נזיר עכ"ד וא"כ מקשי התוס' שפיר דבשלמא בנזיר דמיירי בקטן יש לצייר כן עפ"י הדרך שכ' הג' מהרש"ק משא"כ הכא דמיירי בגדול והוא יביא אותו בתורת קרבן כ"ע ס"ל דהוא מה"ת לכך הקשו התוס' שפיר ובזה י"ל מה שהקשה השער המלך (פי"ב מה' עכו"ם הי"א) וז"ל מיהו הא קשיא לי דהא מבואר בפ' כ"ש דכ"ב דר' יהודא ס"ל חב"ע דרבנן וא"כ איך אמר רבא אליבא דר' יהודא דעל ס' נזיר לא מצי מייתי קרבן משום חב"ע הא כיון דחב"ע דרבנן כל תיקונא גברא לא גזרו רבנן דומיא דהקפה עכ"ל והניח בקושיא ולהנ"ל א"ש כיון דמייתי בתורת קרבן הוא מדאורייתא ואין מתירין משום תיקונא גברא איסור דאורייתא והן אמת שמתוס' זבחים (ס"ח א' ד"ה אומר) ושם (ע"ז ב' ד"ה הדם) מוכח דס"ל דאף היכא דמייתי בתורת קרבן הוא ג"כ מדרבנן. אך י"ל דהתוס' בנדרים ונזיר ס"ל כן. וע' בא"ז ה' בכורות (סי' תק"ד) שהי' לו הגירסא אמר רשב"ל אמר ריב"ח וכ' שם שהוא תנא ע"ש. וכ"ה הנוסחא בנזיר בקצת דפוסים וא"כ י"ל דרשב"ל אמר כן בשם ריב"ח ולי' לא ס"ל כן וא"כ א"ש דבריהם בפשיטות:

שם אמר ר' יהודן בנדרים אסור כו'. ע' במראה הפנים שכ' דהרשב"א פסק כר' יודן דנדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר לא מהני וכ"כ הר"ן וז"ל משום דר' יודן ור' מנא קיימו בחד שיטה וע"ז כ' המראה הפנים ואפשר דגרם ר' מנא במקום ר' חנני' דלעיל דס"ל נמי כר' יודן כדפרישה לעיל עכ"ל. גם ראיתי בהש"ק שכ' דמדברי הרשב"א והר"ן נראה דגרסו ר' יודן ור' מנא בין בנדרים ובין בשבועות מותר אולם מדברי הרמב"ן מוכח דגרס כגרסתינו עכ"ד. אולם המה כתבו כל זה לפי שלא נגלה בימיהם דברי הרמב"ן דשמה מבואר גירסתו ושליכא חילוק כלל בינו ובין גירסת הרשב"א ושלא גריס ר' מנא במקום ר' חנני' וכך הוא גירסתו א"ר יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר (פי' כשאומר עלי אסור בנדרים ומותר בשבועות) ) איסור הרי הוא עלי אסור הרי הוא עלי איסור אסור שבועה הרי הוא עלי מותר הרי הוא עלי שבועה מותר אר' מונא איסור הרי הוא מותר (פי' כשהזכיר בנדר לשון שבועה) הרי עלי איסור אסור שבועה הרי עלי אסור הרי עלי שבועה מותר (פי' דר' מנא ס"ל ג"כ דנדר בלשון שבועה לא מהני ושבועה בלשון נדר ג"כ לא מהני ורק כשהזכיר בתחילה שבועה ובסופו עלי ס"ל דאסור) וכ"כ הריטב"א פ"ב דנדרים בשם הרמב"ן בחי' שבועות שפי' כן דברי הירושלמי והנוסחא הלז הוא ג"כ ברמב"ן לנדרים פ"ב ומבואר מכ"ז גירסת הרמב"ן והרשב"א והר"ן בהירו' ורק שהרמב"ן ס"ל דש"ס דילן חולקת על הירושלמי ומדי דברי בהך דינא דנדר בלשון שבועה ראיתי להעיר בדין נזירות בלשון שבועה אי מהני וראיתי להש"כ ביו"ד (סי' ר"ו סק"י) עמש"ש בש"ע דבנזירות בלשון שבועה לד"ה אסור. וע"ז כ' הש"כ דז"א בב"י אבל במבי"ט (ח"א סי' ע"ב) בשם הרדב"ז כ' דלכ"ע מהני דהוא איסור גברא והמבי"ט חלק עלי' והש"כ ס"ל כהרדב"ז ע"ש. והנה מש"ש הש"כ שבב"י לא נמצא זה לכאורה חשבתי למצוא. שכ"ה דעת הב"י שכתב כן בתשובתו באבקת רוכל (סי' קצ"ח) דנזירות מועיל בלשון שבועה ותמה ע"ז שם. אולם אחרי אשר עיינתי במבי"ט מבואר דהתשו' הזאת איננה מתורת מרן והוא למהר"י טיטייצ"ק ובטעות נחתם ע"ז שם מרן. אולם בבדק הבית מבואר כן וכמ"ש היד שאול ואולם מ"ש הש"כ בשם הרדב"ז דס"ל דבנזירות לכ"ע מהני. הן אמת שכ"ה ברדב"ז (ח"א סי' מ"ב וקל"ג) ובח"ד (סי' קכ"ו ורע"ט) דבנזירות לכ"ע מהני בלשון שבועה דהוי איסור גברא [ועוד כ' שם דכיון דנהגו כן להוציא בלשון שבועה מהני וכ"כ בח"א סי' קכ"ד והמבי"ט תמה עלי' דזה לא מועיל רק בלשונות השבועה ולא בנ"ד ע"ש ותמהני עלי' שבמחכ"ת הקדושה לא ראה ברא"ש פ"ק דנדרים שכ"כ לענין נדר בלשון שבועה דאף שדעתו דלא מהני מ"מ כיון שנהגו כן צריכין להתירן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ע"ש דהוא כדברי הרדב"ז] וכ"כ בח"ה (סי' ש"א רמ"ד) והיא היא התשובה שהביאה המבי"ט. וצל"ע על הרדב"ז ממ"ש בח"ה (סי' ש"א פ"ה) באשה שאמרה הריני נזירה כשמשון שלא אתקן לך בגד. וכ' הרדב"ז דנידון זה הוא במחלוקת ואמאי תלה אותו במחלוקת הא בזה לכ"ע מהני וצע"ק (וי"ל כיון שבלא"ה דעתו שם להקל לכן לא רצה להאריך והוא דוחק) אמנם צל"ע עמ"ש הרדב"ז (ח"א סי' תל"ו) בא' שנדר נזירות שמשון שיעשה השתדלות לישא אשה והוא מושבע ועומד שלא ישא אחרת וע"ז כ' הרדב"ז וז"ל. כבר ידעת כי הנזירות הוא מכלל הנדרים והנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות הלכך חלין נמי על השבועה עכ"ל והוא לכאורה תמוה דכיון דס"ל בכל אלו המקומות דנזירות הוא איסור גברא כמו שבועות א"כ מהראוי שלא תחול ע"ד מצוה כמו שבועה ואמאי כ' כאן בהיפוך והי' מקום ליישב זה דמפקינן לה מהא דאמרינן בנזיר (דף ג') דמיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיון הרשות א"כ מבואר דס"ל דנזירות חלין ע"ד מצוה דמלבד דאין המסקנא בש"ס כן עשו"ת מהרי"ט בתשו' מהר"י באסון (ח"א סי' נ"א) עוד זאת תקשה דדברי הרדב"ז שפתי' ברור מללו דהטעם דחלין ע"ד מצוה דהוא כמו נדרים וא"כ מבואר דכאן כ' ההיפוך ממ"ש בכל המקומות שהבאתי למעלה דס"ל דנזירות דמי לשבועה דהוי איסור חפצא. וכן יש לתמוה ע"ד הריטב"א שבספ"ק דנדרים כ' דנזירות הוי איסור חפצא וכ"כ בפ"ב דנדרים ואמנם בחי' לשבועות [דכ"ד ע"ב הובאו דבריו בדברי המגיה לחי' נזיר להרב המאירי ד"ג] כ' על ההיא דבעי רב אסי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וז"ל ופרש"י דאין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא קיי"ל דשבועה חלה על הנדר ונדר על השבועה דהאי חיסור גברא והאי איסור חפצא כו'. וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליו מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסרו כו' עכ"ל הרי דס"ל דנזירות הוי איסור גברא היפוך דבריו מנדרים וצ"ע ע והנה דברי הרדב"ז האלו יש ליישבם לפמ"ש הרדב"ז (בח"ג סי' תקי"ט) ובסי' תקנ"ב באורך דנזירות מועיל בין בלשון נדר בין בלשון שבועה דיש בהן מה דאסר חפציו עלי' כמו יין ולגבי טומאה ותגלחת אסר נפשי' מן חפצ' דלא שייך בהו אסר חפצי' עלי' ע"ש באורך וכיון שכן זכינו דס"ל דנזירות הוי איסור גברא ואיסור חפצ' ודנינן להו לחומרא וע"כ חל על דבר שאין בו ממש כמו שבועה וג"כ חל על דבר מצוה כמו נדר וא"ש דבריו והבן כי נכון הוא. אולם דברי הריטב"א א"א ליישב כן. וע' ברדב"ז שם בסי' תקי"ט שהביא דברי הריטב"א בריש נדרים דגם שם כ' דנזירות הוי איסור גברא ע"ש וזה סותר דברי' מ"ש בפ"ק ובפ"ב דנדרים ואמת שלא שלא מצאתי זה בחי' הריטב"א נדרים שלפנינו וגם דבריו אלו הי' מקום ליישבם כמ"ש לדעת הרדב"ז דהוי איסור גברא ואיסור חפצא אולם דבריו שבשבועות א"א ליישב כן דאם הוי איסור גברא ואיסור חפצא מהראוי שתחול על שבועות לחומרא ובעיקר הדין ע' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג ונ"ד) ורשד"ם (חיו"ד סי' ע"ו) ופמ"א (ח"א סי' ע"ז):

פ"ב הי"א שבועה שלא אוכל ג' ימים כו'. הנה בילקוט נביאים (רמז תתרנ"ו) איתא איך הי' צמים ג' ימים לילה ויום ולא הי' מתים אלא שהי' מפסיקין מבעוד יום וראיתי בשו"ת איתן האזרחי בק"א (דס"ג ע"א) שכ' וז"ל המדרש הזה צריך נגר ובר נגר להלמו וחל עלינו חובת הביאור כו' כי הקושיא אינו מה שהקשה ואיך הי' צמים כו' והוא תמוה הלא אנחנו רואים כמה אנשים ונשים צמים כו' גם התירוץ שכ' לפי שהי' מפסיקין מבע"י אינו מובן כלל כי איך יתיישב הקושיא ואדרבה קשיא איך לא הי' מתים עכ"ל ובאמת לק"מ דמה שנתקשה על מה שהקשה המדרש ואיך הי' צמים כו' לק"מ דהא מבואר בירושלמי כאן שבועה שלא אוכל ג' ימים ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו ופי' הפ"מ שקרוב להסתכן וכ"כ הר"ן בשבועות פ"ג. וע' בכ"מ פ"ה מה' שבועות והיינו אף דנמצאו אנשים שיכולים להתענות כמה ימים [ע' בש"ס ע"ז ד"ח דאדם הראשון ישב ח' ימים בתענית והיינו לילה ויום ע' בתורת חיים שם. וע' בפרקי דר"א פרק א' גבי ר"א בן הורקינוס עשה שתי שבתות ולא טעם כלום] אבל איך הכריזו כן על כל העדה אנשים ונשים דבודאי ימצאו בהם אנשים שמסתכנים שלא יהי' יכולים לעמוד בהצום ויסתכנו וכמו שכתב בירושלמי דממתינין אותו כו'. ומה שהקשה על מ"ש המדרש דמפסיקין הי' לא ראה מ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' תט"ז) וז"ל פי' שלא הי' ג' צומות שקבלו ג' צומות בלתי רצופים אלא שבכ"א יפסיקו מבע"י כמו שאנו עושין בט"ב ובי"ה ולזה אמר לילה ויום עכ"ל וא"ש דברי המדרש ואינו ט"ס כמו שחשב האיתן האזרחי:

פ"ג ה"ה למפריען קדשו או מיכן ולבא כו' כ' בשירי קרבן והפוסקים השמיטו בעיא זו ולא ידעתי למה וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ עפ"י מ"ש בס' קהלת יעקב (אות א' סי' ק"ד) להוכיח דש"ס דילן ס"ל דאמדינן דעתו שיחול ההקדש משעה הראשונה והוי כאמר מעכשיו כו' ע"ש באורך וא"כ אין מציאות להאיבעיא זאת לפי סוגיית ש"ס דילן דבודאי ס ס"ל דחל ההקדש משעה הראשונה והוי כאמר מעכשיו וא"ש:

ה"ט אמר ר' יוחנן בר מרייה כתיב ביום ההוא כרת כו' כ' הפני משה דצ"ל וירא ד' אל אברהם כו' ואתנה בריתי כו' ע"ש ובזה מיושב מה שהניח בצ"ע הש"ק על הר"מ בפי' המשנה והתיו"ט שכ' דההתחלה היא מואתנה את בריתי וכ"כ ג"כ הרמב"ם בחיבורו (פ"ג מה' מילה ה"ט) דהוא היפוך דברי הירושלמי ולהנ"ל א"ש דגם הם הי' גורסים כגירסת הפני משה. אמנם ראיתי בחי' המאירי לנדרים (ל"א ב') שכ' וז"ל וכשעיינו בשניהם לא מצינו בפרשת מילה אלא י"ב בריתות כו' ומ"מ פירשו בתלמוד המערב י"ג בריתות אלו מביום ההוא כרת ד' את אברהם ברית כו' והוא בפרשת בתרים עכ"ל מבואר שגרס כגרסתינו בירושלמי. אולם תמהני דלא קחשיב לברית עולם (ועמ"ש המגיה שם) ואולי דסובר דוהקימותי את בריתי אתו לברית עולם הם א' דהפי' שהברית שהקימותי אתו הוא ברית עולם וע"כ הם נחשבים לא' והוא דחוק. וע' בס' המפתח לר' ניסים גאון (דנ"ב א') שגם שם קחשיב הי"ג בריתות אך שם נדפסו בשיבוש וכמ"ש המגיה שם:

פ"ד ה"ג ואפי' בבע"ח דוחק נישמענה מן הדא כו' תדע לך כו'. ע' פני משה כתובות (פי"ג ה"ב) מה שפי' בו ותמהני שלא זכר מדברי הש"כ (סי' קכ"ח סק"ג) שכ' דהירושלמי מוכיח מדמקריב עלי' קינין כו' אע"פ שהי' ממשכנין אותו ומשני דהתם מיירי שכבר הפריש קרבנותיו ונאבדו ביד הכהן דתו לא מיחייב בעה"ב. וראיתי לההפלאה בכתובות (דק"ח א' ד"ה אפי') שכ' ע"ד הש"כ ודברי' אינם מובנים כלל חדא דהא קיי"ל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן וה"ה בכל מחוסרי כפרה ומ"ש דכשמסרם ליד הכהן ונאבד הכהן חייב באחריותן קשה דהא נתמעטו קרשים מדין שמירה אפי' מפשיעה כדקיי"ל בח"מ סי' ש"א עכ"ל. וכן הקשה השירי קרבן כאן. ולענ"ד להצדיק דברי הש"כ דמה שהקשה ההפלאה דהא בחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן נ"ל דדעת הש"כ דבאשם יולדות ממשכנין אותן דהא הטעם דאין ממשכנין משום דכיון דאסור לאכול בקדשים א"כ ממילא מביא הקרבן אבל אשם יולדת דאין מעכבו מלאכול בקדשים כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מח"כ ואמת שהכ"מ כ' שם דהוא ט"ס. אולם בלח"מ (פ"ו מה' נזירות) כ' דהעיקר הוא כנוסחתינו א"כ שוב ממשכנין דחיישינן דיאחר אותו מלהביא כיון שאין מעכבו מלאכול בקדשים והכא במשנה נזכר אשמות וע"כ צדקו דברי הש"כ ועי"ל לפמ"ש הרמב"ן הובא במל"מ (פי"ד מה' מעה"ק הי"ז) דהיכא דעברו ג' רגלים ממשכנין גם בחייבי חטאות ואשמות א"כ י"ל דהירושלמי הוכיח דהא סתמא קאמר כאן דמביא הכהן אע"ג דעברו עליו ג' רגלים וא"ש דברי הש"כ ומה שהקשה ההפלאה על הש"כ דהא קדשים נמעטו מדין שמירה י"ל דהש"כ אזיל לשיטתו בח"מ (סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) דחייב בפשיעה. וע' בשדה יהושע בכתובות (דמ"ב ע"ד) שנוסחא אחרת היתה לו בירושלמי ע"ש וראיתי בתומים (סק"א) שכ' על מ"ש הש"כ דאם הפריש קיני זבין ונפסלו דאין הבעה"ב חייב לקנות אחרת דמעולם לא שמענו כזאת ובודאי משנפסל חייב להביא אחר. וראיתי להקצות החשן סק"ב ולהנה"מ שם שכתבו עלי' דנעלם ממנו משנה מפורשת בשקלים (פ"ז מ"ז) דהקינין הפסולות הי' באין משל ציבור או משל המספק והיא תמי' נפלאה דא"כ הבעה"ב פטור וליישב דברי התומים נראה לפמ"ש בס' תפארת ישראל בשקלים שם דדוקא אם נפסלו מאותן שקנו הב"ד אבל אם הביאו הן עצמן צריכות להביא אחירות וא"כ י"ל דגם דעת התומים היתה כן וסובר דכיון דבמשנה סתמא קתני משמע אפי' הביאו הן עצמן ולא הב"ד וא"ש דבריו:

ה"ה לא יעשה עמו באומן דברי ר' מאיר הקרבן העדה העיר בכאן דלמה לא פסקו כר' מאיר הא הלכה כר"מ בגזירותיו ועשו"ת חקר הלכה (סי' ה') שנשאל בזה ובשב שמעתתא (שער ז' סי' י"א) תמה בזה וכ' שלא ראה מי שהעיר בזה ולא ראה דברי הש"ק כאן. וגם מ"ש שכל הראשונים ס"ל דאין הלכה כר"מ בקנסותיו לא ראה בס' יראים (סי' י' שנ"ב) דגם בקנסותיו הלכה כמותו וע' שאילת שלום סי' ט"ז:

פ"ה ה"ד קונם שאיני נהנה כו' כמ"ד לאחר האיסור. הנה ראיתי להמחנה אפרים ה' שבועות (סי' ט') שכ' ונלע"ד דהפי' דלמ"ד לאחר האיסור כלומר דאין חכם מתיר אא"כ חל הנדר מ"ה קתני נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני שאין חכם מתיר הנדר עד שיחול ולמדנו מזה דאע"פ שהוא נדר א' לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו כל כמה דלא חל האיסור עכ"ל ובמחכת"ה לא ראה בירושלמי נדרים (פ"ו ה"ג ופי"א ה"ט) שמבואר שם להדיא דהך מ"ד דפליגי אם לאחר הנדר או לאחר האיסור המה ר' ישמעאל ור' עקיבא דפליגי אם הולכין אחר אמירת הנדר או אחר השעה שהנדר חל ולא כהמחנה אפרים שסבר דפליגי אם מתירין קודם שיחול הנדר ובירושלמי באלו המקומות מבואר ההיפוך והוא ברור וע' בקה"ע שכ' וקאמר הך ברייתא דתני בה נשאל בין על הראשון בין על השני אתיא כר"י דאזיל בתר חלות האיסור ואין שני הנדרים חלין כא' ולא שייך נדר שהותר מקצתו הותר כולו הלכך צריך לשאול גם על השני והך ברייתא דתני בה ואין נשאל על השני אתיא כר"ע דבתר אמירה אזלינן ואז הי' הב' נדרים כא' הלכך כיון שנשאל על הראשון ה"ל כנדר שהותר מקצתו ובטל כולו וא"צ לשאול על השני. ה"ג ברם כמ"ד לאחר הנדר עכ"ל. והנה מ"ש דגרסינן כמ"ד לאחר הנדר הוא ט"ס לפי שיטתו וצ"ל ברם כמ"ד לאחר האיסור אולם לפ"ד תקשה על הרמב"ם שפסק בה' נדרים (פי"ג הט"ז) כר"ע דאזלינן בתר האיסור ומדוע פסק בה' שבועות (פ"ו הט"ו) דצריך לשאול על שניהם וכ"פ כל הפוסקים והא לפ"ד הוי תרתי דסתרי וע"כ נראה העיקר כמו שפי' הפ"מ להיפוך וא"ש פסקי הרמב"ם והפוסקים:

שם ר' יוחנן אמר מפני הבושה כו' בשירי קרבן הביא פי' הר"ן דבנודר לתועלת חבירו לא יתירו לו אלא בפניו כדי שיתבייש ממנו ויקיים נדרו והשיג עלי' דהא העודר הנאה בפניו קתני משמע שאסר עליו הנאתו וע"ש מה שדחק ליישב דברי הר"ן. ובמחכ"ת לא ראה בשו"ת הר"ן (סי' י"ז) שכ' ועוד ששם בנדרים יש מי שגרס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו משמע דהא שלא בפניו מתירין לו אפי' שלא בפניו וסמכתי לפי גירסא זו לפי שאמרו בירושלמי דנדרים פ' השותפין והביאו בתוס' גיטין מטו"ך בלשון הזה המודר הנאה מחבירו בפניו כו' ר' יוחנן אמר מפני הבושה כו' והיא שיטה מחוורת ואע"פ שאינה מסכמת עם מה שכתבתי בפרישתי מנדרים לפי שכתבתיה ע"פ ספרינו ועדיין לא באו לידי התוס' מטו"ך אפשר שאתקן שם מעט ואודיעכם עכ"ל וא"כ מה שדחק ליישב דברי הר"ן ליתא דהר"ן בעצמו הודה שדברי' המה נגד הירושלמי רק שהתנצל שכתב אותו קודם שראה אותו הגירסא:

ה"ו הדירו אביו מנכסי' כו'. ע' בשירי קרבן שכ' וז"ל כ' תוס' בב"ב דקל"ג ע"ב בד"ה בא עליה כו' כו' נראה לרשב"א דהאי גברא הדירו נכסי' מבניו בחייו ובמותו כו' ע"ש וקשה למה לי שהדירו במותו הא אפי' אם הדירו בחיי' אסור בהן כל ימי חיי' וכדתנן בב"ק פ' הגוזל וצ"ע עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא הא אם לא הי' אומר במותו בודאי הי' זוכין הבנים בלא המתנה. מיונתן מכח ירושה כדאיתא במשנה בב"ק (דק"ח ע"ב) דאם אמר בחיי' ירשנו הבנים וכ"כ הרש"ל בח"ש והב"ח בהגהותיו שם והוא ברור:

פ"ו ה"ח עולשין חשיבין הן לטמא טומאה אוכלין בשביעית בשירי קרבן כ' וז"ל הרמב"ם בה' טומאת אוכלין השמיט עולשין שהן מטמאין טומאה אוכלין והי' נ"ל לפום ריהטא שטעמו דמסיק הש"ס משהתיר רבי וכו' לעולם אין העולשין מטמאין טומאת אוכלין אך קשה וכו' וצ"ע עכ"ל ובמחכ"ת לא ראה בר"מ ה' טומאת אוכלים (פ"ג ה"ג) וז"ל עולשין שזרען לבהמה ונמלך עליהן לאדם אין מקבלין טומאה עד שיחשוב עליהן אחר שיתלשו שמחשבת חיבור אינה מחשבה. עולשין שליקטן לבהמתו והדיחן ונמלך עליהן לאדם צריכין הכשר שני אחר המחשבה עכ"ל מבואר להדיא שלא השמיט הדין דעולשין מטמאין טומאת אוכלין דלא כהשירי קרבן:

ה"ג כל נון דנא אכיל פחות מן ליטרא כילכוד אנא טעים כו'. ע' בתפארת ישראל (ד"ע ע"ד) שהביא הגירסא פחות מליטרא כולכית כו' וכ' ומכאן קשה על המפרשים דכולכית הוא מין דג טמא וצ"ע עכ"ל. וראיתי בביאורי מהרא"ל (פ' שמיני דמ"ו א') שיישב זה עפ"י מ"ש הב"ח ביו"ד סי' פ"ג דקודם שפירשו מותר. ורק אחר שפירשו אסור יע"ש. ולדעתי שגה בזה ואינו עולה ארוכה כלל דהא אמרינן להלן בירושלמי לית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם לית אורחי' דבר נש מימר לחברי' זבין לי נון וזבין לי' כלכוד וא"כ נראה שהוא זבין לי' ומוציאו מן הציר כמו שמוציא שאר דגים כשקונה אותן וא"כ שוב הוי פירש וגם אם נדחוק לומר דמיירי דלוקחו עם הציר נראה ודאי דאין לשון בני אדם כן כשיאמר לחבירו ליקח לו דג בודאי כוונתו על סתם דג שיקח אותו ויבשלהו או יצלהו ולא שיקח לו כולכית שלא יוכל ליקח אותו מן הציר ויוכרח לישתות אותו בהכלי שקנהו אכן נראה דהסוברים דכולכית הוא דג טמא גורסים כילכוד כגירסא שלנו והוא עין דג אחר שהוא טהור ואינו כולכית וז"ב:

פ"ז ה"א קרבייא לאו בשר כו'. בקה"ע הניח בצ"ע ע"ד ר"י ההובא בטיו"ד סי' ק"י דקרבייא אינם חה"ל דהא בגמ' אמרינן דזה לענין זביני כו' וגם זה רק דברי רשב"ג ולא קיי"ל כן ע"ש. ולא ידענא מאי קושיא הא סוף סוף חזינן דאמרינן דמי שיכול לקנות בשר וקונה קרביים לאו בר אינש הוא א"כ איך נאמר דהוא חה"ל הא בודאי אינם מכבדים בזה אף שנאמר שהוא אכילה שע"י הדחק עכ"ז בודאי אינם מכבדים בזה ומ"ש דזה רק מדברי רשב"ג הנה רש"י פי' דהיא מילתא אחריתא ואינו חולק כלל בזה ומצאתי בחי' המאירי שגם הוא פי' כן ומ"ש הקה"ע בשם הרשב"א נ"ל דגם לדעת הרשב"א שכ' דדברי רשב"ג הוא לענין נדרים. ובזה הלכה כר"ע עכ"ז הדבר ההוא בעצמו גם ר"ע מודה ולא נחלקו במציאות. וראי' מהא דאמר רבא בביצה (ל"ג א') לשמעי' טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא א"כ מבואר שלא הי' אוכל המעים ואף לפמ"ש התוס' שם ורש"י בשבת (קמ"ג א') דביו"ט שיש בשר אינם אוכלים המעיים מבואר עכ"פ מזה שאינה אכילה חשובה ושוב לא מקרי חה"ל כנ"ל פשוט וברור:

פ"ח ה"א ר' אבון ציים כל ערובת סוכות ע' בקה"ע שהגיה שצ"ל ערב שבת. וכן מצאתי ברוקח בשורש קדושת היחוד שהעתיק כן רק ששם הגירסא ר' אבא. וע' בהגהת מהר"ם די לנזנ"ו בסוף המס' שכ' ר' אבון ציים כל ערובת שבא כצ"ל כ"ב שבת שבין ר"ה ליה"כ עכ"ל ונ"ל שכן היתה דעת הטור. ומיושב מ"ש בסי' רמ"ט שדרך אנשי מעשה להתענות בכל ע"ש שהביא ראי' מדאמרינן בעירובין בפ' כל מערבין הכי בני בי רב דיתבי בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי אלמא שדרך להתענות בע"ש. וראיתי למרן הב"י שכ' ע"ז שהראי' שהביא אינה מוכרחת וממקום אחר הו"ל להביא ראי' מבוארת מירושלמי פ"ב דתענית ר' אבין ניים כל ערובת שבא עכ"ל. אמנם אם נאמר דהטור פי' כפי' הר"מ די לנזנו שקאי על שבת שבין ר"ה ליה"כ א"ש. וע' במ"א סי' רמ"ט סק"ז כתב והב"ח כתב בשם הפוסקים והירושלמי דאסור להתענות בע"ש לא ידעתי היכן מצאו בירושלמי כן ועיינתי בב"ח לא כתב כן בשם הירו' רק בשם הרוקח ודברי המ"א צ"ע או שט"ס בהם. ומה שהקשה שם מההיא דר' אבון ציים כו' ודחק לומר שהי' איסטניס לפמ"ש בשם הר"ם דילנזנו א"ש בלא"ה:

פ"ט ה"ה וגובים מן המטלטלים אמר ר' בא אע"ג דתימר דגובין מן המטלטלין כו'. עיין מה שפירש הפני משה והוא דחוק ואתיא מרחוק ואין לו ביאור כלל ולולי דמסתפינא הייתי אומר דט"ס ס בירו' וצ"ל אע"ג דתימר אין גובין כו' והכוונה. דהנה הב"י באה"ע סי' קי"ט הביא פלוגתת הפוסקים אם יכול לגרש את אשתו אם אין לה לשלם כתובתה ולדעתי הי' נראה דהוא פלוגתא בין שני התלמודים. דהנה בירושלמי ב"מ (פ"ח ה"ד) איתא דאשה שנתגרשה ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה והרי"ף פ' בתרא דכתובות כ' דמתלמודא דידן לא נראה כן. והי' נראה דבזה תליא פלוגתתן דלהירושלמי דחייב במזונותיה א"כ משמע דאינו יכול לגרשה בלא כתובתה וכן כשגירשה חייב עדיין במזונותיה. אולם לשיטת תלמודא דידן דסובר שאינו חייב במזונותיה נראה דסובר דיכול לגרשה בלא כתובתה. ושוב ראיתי להג"פ (סי' קי"ט ס"ק מ"ו) שכ"כ ע"ש (והן אמת שצל"ע ע"ז דהא הב"י הביא שם בשם תשו' הרי"ף דאין לו לגרשה כשאין לה כתובתה וא"כ לפ"ז יהי' דברי הרי"ף סותרין זה את זה. אך הב"י כ' דלאו הרי"ף חתים עלה ע"ש) וא"כ איש. דהנה לכאורה מסוגית הש"ס דנדרים שם מוכח דיכול לגרשה כשאין לו לשלם כתובתה דאמרינן שם דהמטלטלים הם לפרנסתו ואינו צריך למכור המטלטלים לשלם לה כתובתה. ומצאתי בשו"ת ס' יהושע בפו"כ (סימן מ"ו) שהתעורר בזה. אך באמת הש"ס דילן אזיל לשיטתו והירושלמי אזיל ג"כ לשיטתו לכן אמר ר' בא דאע"ג דהמטלטלים אינם משועבדים לכתובתה עכ"ז אומרים לו שיתן כיון שנדרת ואתה מוכרח אותה לגרשה וצריך אתה לשלם לה כתובתה לכן תמכור המטלטלין לשלם כתובתה: פ"י ה"ח אין נשאלין נדרים אלא [עטופים] (מעומד) כו'.

ע' בשירי קרבן מה שתמה על הש"כ סי' רכ"ח סק"ט שכ' דבפתח צריך מיושב אבל בחרטה מתירין מעומד דהא מסקינן בסוף פרקין דגם בנדר הניתר ע"י חרטה צריך עטיפה ע"ש. ולא ידענא מאי קושיא הא אדרבה אמרינן שם דלא צריך עטיפה בע"י חרטה כמו בע"י פתח וסגי בפלינס בעלמא וא"כ חזינן דיש חילוק בין חרטה לפתח ומזה ראיית הש"כ לענין מיושב. ומ"מ בעינן עטיפה קצת מפני הכבוד. ומ"ש שהש"כ סותר א"ע ממ"ש בסי' רמ"ו דהא דשואלין הלכות מעומד היינו בזמן הבית א"כ איך יליף מהירושלמי הזה דמתירין הנדרים מיושב (ט"ס וצ"ל מעומד) לק"מ דהא הש"כ כתב דאף דמן הדין הי' השואל הלכות צריך לשאול מעומד עכ"ז אחר הבית שירד חולשא לעולם והי' לומדים בישיבה שוב הי' רשאין לישב אבל שאר דינים ונדר בזה גם היום מעומד והדינים המבוארים בירושלמי שצריך עטיפה והנשאל מיושב נשארים אדינם. ומה לי בזמן הבית או אח"כ. ולכן מה שהקשה עוד שם ממה דמבואר בירושלמי דגם אחר החורבן הי' מתעטפין לק"מ דבזה גם הש"כ מודה וז"ב. ודרך אגב אעיר על מ"ש הר"מ בה' ת"ת (פ"ד ה"ז) דהשואל הי' בעמידה והרמ"א בד"מ השיג עליו מהירושלמי הזה וכן ממה דאיתא בבבלי עמד השואל וכו' ובש"כ שם חילק בין זמן הבית לאחר הבית וביד שאול השיג עלי' דההוא ר"ג הי' נכדו ע"ש. אולם בחי' הרשב"א למגילה (ד"כ ע"ב) מבואר כדברי הש"כ ובק"נ פ"ג דמגילה השיג עלי'. וע' ביערות דבש (ח"ב סי' י"א) הירץ דהיכא דשואל לפילפולא צריך לישב והשואל להלכה ומעשה צריך לעמוד וצל"ע דהא בירושלמי אי' אגדות מעומד ומאי הלכה למעשה יש באגדות. וע' בס' סדר משנה שכ' שדברי הר"מ מבוארים בתוספתא פ"ז דסנהדרין וכ' שם שהר"מ ס"ל דגם קודם חורבן הי' לומד הרב מיושב.

ומיושב בזה מה שתמה הטורי אבן במגילה דנ"ד מש"ס עירובין דמשה רבינו הי' לומד מיושב ולהנ"ל א"ש. ועע"ש הפר"ד דרוש ט"ו:

פי"א הי"ב איסטרטיות נכנסו לעיר כו' ע' בס' בני אהובה (פכ"ד מה' אישות ה"כ) שהוכיח מדברי הירושלמי הללו כהמהרי"ק דאשה שסברה שמותר לזנות אסורה לבעלה ע"ש. ולכאורה לפי מה שפי' הפני משה אין ראי' כלל אולם דבריו תמוהים ע' בשו"ת נ"ב (מה"ת חאה"ע סי' י"ב) ולפ"ד צדקו דברי הבני אהובה:

תוכן העניינים

עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה