עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת כתובות
פ"א ה"א הדא אמרת דלית רביעי כלום. בשיטה מקובצת לכתובות (ט"ו ב') כ' כלומר שאינה תקנה קבועה דהא היכא דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום ע"ש ותמהני ע"ז דהא לעיל בירושלמי איתא על דעתי' דר"א במקום שב"ד יושבין בכל יום תנשא בכל יום כו' שלא לעקור זמנו של רביעי כו' ע"ש דמבואר דלר"א אף במקום שב"ד יושבין בכל יום אין נושאין יום לשיטות ר"א (וגם כאן קיימינן על דעתי' דר' אליעזר) וע' פ"מ ומראה הפנים שם וזה הוא היפוך דברי הרא"ה וגם א"כ איך פשוט הירושלמי דבתולה מן הנישואין וגם בוגרות או מוכת עץ אינה נשחת ברביעי אם הפי' כאן משום דב"ד יושבין בכל יום. ומה שייכות הוא להאיבעיא. ולא ידעתי אמאי לא פי' כפשוטו דלכן אינה קבועה משום דשמא בתולה מן הנישואין הוא או בוגרות דממוכת עץ לא חיישינן דשמא מוכת עץ הוא דלא שכיח כמבואר לקמן (פ"ב ה"א) וצ"ע וראיתי בשו"ת שואל ומשיב (ח"א סי' רפ"ז) ובציון ירושלים בכתובות (פ"ב ה"א) שכ' וז"ל וקשה לי טובא שהרי בפ"א ה"א אמר ע"ד דר"א בוגרות כו' ופי' הפ"מ דאין שוב ראי' מרביעי דשמא בתולה מן הנישואין או מכ"ע היתה ע"ש. ולפ"ז ממ"נ מאי ראי' מהא דיוצא בהינומא דהא דלמא מוכת עץ הוא ואין לומר כדמשני הכא דלא חשו לדבר שאינו מצוי דא"כ שוב ראי' מרביעי וכדאמר לעיל וצע"ג עכ"ל מבואר מדברי' שהבין דאין ראי' מרביעי שיכול להנשא ברביעי ועכ"ז אין לה טענת בתולים וכ"כ להדיא בשואל ומשיב ולכן הקשה קושיתו. אולם באמת הא ליתא דאדרבה הפי' דאין ראי' מרביעי דהיינו אף שהיא אינה נשאת ברביעי ועכ"ז כתובתה מאתים וכ"כ הפ"מ והקה"ע. גם עיקר קושיתו לק"מ דדוקא על מ"ע בעצמה אמרו שאינו שכיח אבל בוגרות ובתולה מן הנישואין ומ"ע בהצטרפו כולם י"ל דשוב שכיחו ומעיקרא לק"מ: ה"ב חונה בשם שמואל בשקל הקודש כו' ע"ש כל הסוגיא ופ"מ ומראה הפנים שם.
והנה מה שהשיג שם על השדה יהושע דהכתובה אם הי' דאורייתא הי' התנאי קיים דהוי דבר שבממון זה אמת ומבואר כן בחי' הרמב"ן כתובות (נ"ז א') ובלח"מ (פי"ב מה' אישות ה"ו) אך עיקר פי' הפ"מ הוא דחוק ולא ראה דברי הרמב"ן כתובות (ק"ג ב') ששם הביא הסוגיא הזאת וביארה בדרך יפה דמקשה מדר' מנא אדר' ענא כו' ע"ש וגם מ"ש הפ"מ ויתור מעונה דהוא שם חכם לא נמצא בכל הש"ס שם חכם כזה ובחי' הרמב"ן שם מבואר דהגירסא משום הותנה היינו כיון שהתנה עמה כן וכתב לה כן פחות לכן אינה גובה רק מה שכתב לה:
שם ואם מתה היא יורשה כו' כ' הש"ק יש לתמוה למה השמיטו הפוסקים דין זה כו' גם לא ביארו הפוסקים דין פיקח שנשא חרשת שאינה יורשה כו' ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ם (פכ"ב מה' אישות ה"ד) ובראב"ד שם וטוש"ע אה"ע (סי' כ' ס"ג) שמבואר שם הדינים האלו:
ה"ד הבא על שפחה משוחררת מהו כו' ע' פני משה ומראה הפנים. הפי' שכ' בשם השדה יהושע הוא תמוה וכמ"ש הפ"מ וגם פי' הפ"מ היא תמוה מה שפי' האיבעיא לענין קנס ובאמת אינו ענין להך דהכא דהא בענין כתובה עסקינן וגם לשון ר' יודן וכי בקנס הדבר תלוי משמע שהוא קושיא. ומצאתי פי' נחמד בכפתור ופרח פ"ו דהאיבעיא לענין כתובה רק הגירסא הוא שפחה משומרת והיינו דתנן שפחה שנפדית יתירה על בת ג' שנים ויום א' כתובתה מנה ומקשה אם הוא משומרת מהו ופשיט דכיון שיש לה קנס כתובתה מאתים. ומקשה ר"י וכי קנס תלוי בכתובה ואמר ר"י תפתר האי ברייתא בפחות מבת ג' אבל לאחר ג' אפי' משומרת אין לה קנס ואמר ר מנא דלא אפשר דאם בפחותה מבת ג' ישראלית היא זה נכון. (ושוב נדפס ציון ירושלים רמז לזה) וראיתי בכפתור ופרח שם שכ' דתימה על הירושלמי דסובר דבתולה מן הנישואין יש לה קנס הא אנן נערה שנתארסה ונתגרשה תנן ולא מן הנישואין ע"ש ויש ליישב דמאי דתנן שנתארסה היינו לרבותא דאע"פ שנתארסה מ"מ לר"י הגלילי אין לה קנס אבל לדידן אפי' בתולה מן הנישואין יש לה קנס. וע' בפני משה בפ"א ה"ב והבן:
פ"ב ה"ג וכן העדים שהעידו בין לטמא כו' בא"ז בתשו' (סי' תשמ"ה) גרס מבודין היינו והיינו שאמרו שמעושין הי' מתחילה לשקר והביא ראי' דאין נאמנין לומר שחתמו בשקר מדלא אמרו מבודין היינו וע"ש שגרס ההוא דאמר ר' יוסי תיכף אחר מימרא דרשב"ל והאריך בביאור הירושלמי:
ה"ה אתמול אמרה טמאה יומא דין טהורה בערוך (ערך סמרון) הי' גירסתו אתמול אמרה טמאה אני סמרון טהורה ופי' סמרון הוא היום בלשון יון יע"ש:
ה"ט אמרין בשם ר' יוחנן אשת לסטים כלסטים. בש"ק כ' וז"ל וגדולה מזו דמסיק אמרו בשם ר"י אשת לסטים כלסטים הרי דר"י כרב נשי גנבי כגנבי. ומכאן נ"ל ראי' לפסק הריטב"א שפסק כרב ודלא כלוי דהא ר' יוחנן קאי כותי' דרב עכ"ל ודבריו תמוהים דמאין מוכח זה דאם הי' ר' יוחנן אומר אשת גנבי הי' מוכח כן אבל באמרו אשת לסטים אדרבה נראה ההיפוך דסתם לסטים היינו לסטים מזוין והוי כההוא כלוי דאשת בן דינאי. וע' בש"מ שכ' שבן דינאי ליסטים הי' וא"כ באמרו אשת לסטים היינו כלוי ועכ"פ אינו מוכח להיפוך דפסק כרב וז"ב:
שם אפי' קרוב וקטן כו' בש"ק כ' לא ראיתי להפוסקים שהביאו דין זה דקרוב וקטן כשר כו' וצ"ע ע"ש. והנה לא ראה שמובא הירו' הזה בשו"ת הרא"ש (כלל ב' סי' ה') ובא"ז בתשובה (ח"א סי' תשמ"ז) וע' בה"ה פ"כ מהא"ב שכ' דבנו ובתו נאמנים בין גדולים בין קטנים ועבדה ושפחתה צריכים להיות מסל"ת כו' מבואר להדיא דבנו ובהו קטנים נאמנים אף שהם קרובים. ובח"מ הביא ג"כ דברי הירו' הללו ולפ"מ שנראה מהר"מ דהאי מעשה קאי אקטן וכן פי' הבית מאיר דברי הש"ע א"כ מבואר כן להדיא בר"מ וש"ע:
פ"ד ה"ח נמנו באושא שיהי' אדם זן את בניו קטנים כו' אמר עולא מתני' אמרה כן אם היתה מניקה כו' כ"ל מתוך דברי הירושלמי הללו דסובר דתקנות אושא היתה כוללות גם לקטני קטנים וע' במהרי"ט בחי' לכתובות דק"ו ע"ש ובהכי א"ש דברי הרא"ש בנדרים (ל"ו א') שכ' דתקנת אושא היתה לקטני קטנים ובראותי זאת נפלאתי דהא בש"ס כתובות (מ"ט) מבואר דתקנות אושא היתה בקטנים ובקטני קטנים הוא מימרא דעולא שם (דף ס"ה) וא"כ נראה דתקנות אושא לא היתה לקטני קטנים ושוב ראיתי בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ע"ט) שתמה כן על הטאה"ע (סי' קי"ב) שגם הוא כ' דבקטני קטנים היתה תקנות אושא וכ' דגם בהגמי"י כתב כן ע"ש. ותמהני עליו שלא העיר מדברי הרא"ש הללו אך לפמ"ש י"ל דסמכו א"ע על דברי הירושלמי הללו וראיתי להבית הלל ביו"ד (סי' ) שכ' ואפשר שהרשב"א בתשובה פי' דברי הג"מ כמו שפירשם הרא"ש שם שטעם שזן את בני' הוא מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתנן בפ' נערה מצוה לזון את הבנים קטנים ואפי' אם נאמר דכופין בע"כ הטעם משום צדקה והוי דומיא דשוקל את שקלו ע"ש. והוא תמוה דאיך אפשר שהרא"ש יפרש כך דא"כ תינח בנים אבל אשתו מאי איכא למימר דבזה ודאי חובה איכא ואף שכ' שם הרא"ש דבבנים מצוה הוא דאיכא ולא חובה כדתנן בכתובות כו' ובקטנים ליכא לאוקמי. דתקנתא דאושא הוא ולא מתני' אבל לא מטעם מצוה דהוא רק מצוה וע' בפסקי הרא"ש ותראה שכן הוא ודברי הב"ה צע"ג:
פ"ה ה"ב ואיזהו אשה כו' בש"ק כ' ופליגא אסוגיין דמשמע דלכ"ע פילגש הוא בקידושין כו' ע"ש ולא ידענא מנ"ל בפשיטות דמוכח כן מסוגיין. ובאמת ביש"ש יבמות (פ"ב סי' י"א) הוכיח אדרבה מהסוגיא הזאת להיפוך ומדברי היש"ש נסתרו ג"כ דברי המראה הפנים בירושלמי סנהדרין (פ"ב ה"ג) שכ' דמהסוגיא דשם יש ראי' למאן דגרס פילגשים בקידושין כו' ע"ש. אולם ביש"ש מבואר שם דאין ראי' כלל יעו"ש:
ה"ג מתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה וע' בשיטה מקובצת לכתובות (דנ"ג ע"ב) שכ' בשם הרמב"ן וז"ל ונוסחא אחרת ראיתי בירושלמי מתו בעליהן אוכלת בתרומה והיא נראת עיקר עכ"ל:
ה"ו לא סוף דבר הכניסה אלא אפי' היא ראויה להכניס כהדא דתניא אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו בקה"ע פי' על מה דאמרו אפי' הוא ראויה להכניס שהכניסה לו נדוניא רבה ויש לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשים וכן פי' הפני משה ותמהני שבמח"כ לא ראו בר"ן פ' אע"פ ובמ"ע ה' אישות פכ"א ה"ו שהשיגו על פירש"י שפי' האי ראויה להכניס שהכניסה לו נדוניא רבה דליתא והביאו ראי' מהירושלמי הזה דפירושו דדרך בנות משפחתה בכך וכ"כ הריטב"א שם מבואר שפי' הירו' כשדרך בנות משפחתה כך ולא כשהכניסה לו נדוניא רבה. אך מצאתי בשו"ת ב"י חאה"ע דיני נישואין (סי' ט"ו) שכ' שאפשר לומר ולפרש ג"כ דברי הירו' כפירש"י ומה שמסיים בה דעולה עמו ואינה יורדת אינו פי' לשון ראי' להכניס אלא שזה הדין של המכנסת נדוניא רבה הוא נלמוד מדין עולה עמו ואינה יורדת מק"ו יע"ש עוד שהוכיח כן ולפ"ז א"ש דברי הפ"מ והקה"ע אולם תמהני שלא ראו כל זה:
הי"א על דעתי' דרב כו' ע' בפני משה מה שפי' ופי' דחוק למאד ובמראה הפנים כ' א"א להחליף הגירסא דא"כ מאי קמ"ל לר' יוחנן ועוד מאי משלה הא בשבת נמי חייב במזונותיה עכ"ל ודברי' תמוהים דהא הכא במשרה אשתו ע"י שליש עסקינן דנותן לה קביים חיטים ותני במשנה דאוכלת עמו ליל שבת וע"ז פליגי רב ור' יוחנן דמאן דמפרש אכילה תשמיש א"כ בליל שבת הוא אוכלת משלה מהקביים שנתן לה ור' יוחנן דס"ל אכילה ממש ס"ל דאוכלת משלו היינו מלבד הקביים שנתן לה צריך הוא ליתן אליה סעודת ליל שבת וז"ב ונכון בפשט הירו' והגירסא מהופכת. ומצאתי בחי' הרמב"ן לכתובות (דס"ד ע"ב) שכ' וז"ל אבל בירושלמי גרסינן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אכילה ממש ואמרינן עלה על דעתי' דר' יוחנן אוכלת משלו אלמא למ"ד אכילה ממש משלו הוא אוכלת עכ"ל מבואר שגם הוא מהפך הגירסא ודברי הפני משה תמוהים. ומתוך דברי המגדל עוז ה' אישות (פכ"א הי"א) הבנתי שמפרש דברי הירו' הללו דקאי על מניקה דמוסיפין לה מזונות אם היא רוצה יותר פליגי אם אוכלת משלו או משלה ופי' זה דחוק וגם להראב"ד לא יוצדק זה וכמ"ש בעצמו והנכון כמ"ש וכן נראה מהרמב"ן שמפרש כן:
פ"ו ה"ה ישתבוק למועדא א"ל ר' זעירא גרמית יפסיד כו'. ע' פני משה אולם בא"ז ה' צדקה (סי' כ"ח) גרס ודמיתי יפסיד כלומר אם ימות הגבאי יפסיד המצוה אלו יתאכל כו' מלשון ותכל העבודה שיסיים המצוה ע"ש וכ"ה בהגמ"ר פ"ק דב"ב ע"ש שוב ראיתי שהביאו הש"ק:
פ"ז ה"ו ר' בא בר כהן כו' נשים שאמרו כו'. עפ"מ וקה"ע שמחקו תיבת אחד לפי שלא יכלו לפרשו כמו שהוא לפנינו אולם לא ראו בשו"ת הגמי"י לה' אישות (סי' כ"ה) שהעתיק שם הגירסא אחד נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאת שלא בכתובה כו' ולפ"ז א"ש הגירסא אחד. ולפ"ז נסתר פי' הפ"מ להלן בירושלמי ונראה הפי' כמו שפי' שם הקה"ע ועשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (ח"ג סי' ש"י):
שם תרעה טריד סוטה אגף צריכה. בש"ק הביא בשם הרשב"א בתשו' (ח"א סי' א' נ"א) שפסק האיבעיא להקל והוא הניח בצ"ע דהא ס' סוטה להחמיר ע"ש ולק"מ דהא בירו' חשוב אותה כאן בין דברים מכוערים וזה הוי רק מדרבנן כמ"ש הפנ"י פ"ק דכתובות (ד"ט) וא"כ ס' להקל ומצאתי בשו"ת הגרע"א (סי' ק"א) שכ"כ והוא פשוט. ועבש"ק שהביא דברי הרשב"א (ח"א סי' א' רל"ז) דפיו על פיה משמע דאינה סוטה כדמשמע בירושלמי פ' המדיר וכ' הוא ע"ז וז"ל ותימה אדרבה כאן מפורש דתצא וצ"ע עכ"ד ולק"מ דהרשב"א קאמר דאינה סוטה רק הוא מדברים המכוערים דכן קחשיב אותה בירו' בין הדברים המכוערים ובזה לדידן לא תצא דאנן מפרשינן תצא מהרוכל ולא מהבעל. וגם דברי הירו' יש לפרש דלא תצא רק אם מוציאה תצא בלא כתובה כמו בעוברת על דת יהודית דתליא בהבעל אם רוצה להוציא ואף אם נאמר דמהירושלמי משמע דס"ל דתצא כשיטות השאלתות וכמו שהביא מזה ראי' בשו"ת מהר"ם בר"ב ((ח"ג סי' ש"י) עכ"ז שפיר כ' הרשב"א דמהירושלמי מוכח דאינה סוטה רק הוא מדברים המכוערים וא"כ אף אם הירושלמי לשיטתו סובר דתצא עכ"ז לדידן לא תצא וא"ש:
ה"ז הרי דדים הרי נוי באשה כו' הש"ק כ' וקשה הרי מתני' הוא בפ' אלו מומין דדין שוכבין כשל אשה ה"ז מומין בכהן וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ דהא במשנה שם בבכורות (מ"ד ב') איתא שוכבין והיינו שהם שוכבין על בטנו וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' ביאת המקדש ה"ט) משא"כ כאן לא כ' דדין שוכבין והיינו דסובר דלענין נישואין הוי מום באיש כל שיש לו דדין אף שהם אינם שוכבין על בטנו דגם זה הוי שינוי. (וע' שבת (נ"ג ב') ומקרי מום כן נ"ל ברור ופשוט:
ה"ח אתי עובדא קומי ר' ירמי' בכופיח כו' ואתיא דרב כו' הפני משה פי' כופיח שם מקום כו' ע"ש וביאורו אין לו מובן כלל ומתוך דברי ר' שמחה שבא"ז (סי' תשס"א) והובא ג"כ בתשו' הגמי"י ה' אישות (סי' ל"ג) הבנתי מתוך דברי הירו' כך דאותו עובדא בכופח והיינו שם שחין בבכורות (ע"ה ב') וכפאו ואתיא דרבנן כשהי' ודרשב"ג כשנולדו כלומר דהירושלמי פוסק הלכה כרבנן כשהי' וכרשב"ג כשנולדו דאז במומין גדולים כופין כן נ"ל מתוך דבריהם לפרש הירושלמי והוא נכון:
פ"ח ה"א שמדעתו הבקירו. בשירי קרבן הקשה דא"כ גבי הפקר לעניים נמי נימא דחומרא היא לגבי בעה"ב שמא יחזור בו ועמ"ש בגליון הש"ס פאה (פ"ו ה"ב) ושניהם לא ראו שכבר העיר בזה המהרי"ט בחי' לכתובות דע"ה ע"ש מ"ש ליישב זה:
פ"ט ה"ח תפתר שערב לו מן העכו"ם. בש"ק הניח בצ"ע לפמ"ש ביו"ד סי' ק"ס סט"ז דריבית מותר ע"י שליח לוקמי בכה"ג ע"ש. וע' גם מ"ש בש"ק גיטין (פ"ה ה"ב). אולם לפמ"ש בשו"ת הגמי"י לספר משפטים (סי' י"ד) להקשות למה לא מוקי בשלוה ממעות של צדקה ותירץ דלרווחא דמלתא נקט א"כ י"ל ג"כ קושיא הזאת והבן:
שם ה"י אורחא דאיתתא כו' אלא כי אפשר כו'. ע' פני משה ומראה הפנים שדחק מאד בביאור הירו' וע' חי' הרמב"ן כתובות הובא בש"מ כתובות (פ"ט ב') דגרס בייא כשר יודי לי' וע"ש מה שהאריך בביאורו. וכן פי' הריב"ש שם ועח"י הריטב"א (ע"ד א') שפי' פי' אחר והפ"מ לא ראה:
פי"א ה"א ואין חייבין בקבורתה כ' הפ"מ ודוקא אם נשבעה על כתובתה קודם שמתה אבל אם נשבעה עכשיו אין היורשין גובין כתובתה ועל יורשי הבעל מוטל לקוברה עכ"ל ותמהני למה כ' נגד פסק ההלכה המבואר בטוש"ע אה"ע סי' (פ"ט ס"ג) ע"ש:
שם א"ל אין ש"מ מזכה כו'. בש"ק כתב וז"ל בש"ע ח"מ (סי' רנ"ג ס"כ) כתב וכן אם אמר ש"מ ש"ח שיש לי על פלוני תנו לפלוני זכה במה שיש בשטר כאלו כתב ומסר אע"פ שלא משך השטר. וכ"כ הר"מ פ"י מה' זכי' והרשב"א חולק וע"ש בהה"מ ואני תמה שבסוגיין מפורש דלא קנה וכדעת הרשב"א ולא ראיתי לא' מהראשונים שהביאו דברי הירושלמי כו' וצ"ע עכ"ל ואחרי המחילה הנה דברי' תמוהין דמ"ש דדעת הרשב"א הוא כדעת הירושלמי הוא מהתימה דהנה פלוגתת הר"מ והרשב"א הוא בש"מ שאמר תנו לפלוני ש"ח זה ולא אמר וכל שיעבודו דהר"מ סובר דבש"מ א"צ שיאמר וכל שיעבודו והרשב"א סובר שצריך שיאמר וכל שיעבודו אבל אם אמר וכל שיעבודו גם הרשב"א מודה דמהני כמבואר להמעיין בדבריו וש"ס מפורשת הוא בב"ב (קנ"א א') בההוא מלוגא דשטרא דהאחים אמרו והא לא משך והשיב ר"נ דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי מבואר דבש"מ מהני אף שלא מסר וכתב רק שהר"מ פי' ההוא עובדא כשלא אמר גם וכל שיעבודו והרשב"א פי' כשאמר וא"כ מה ענין דברי הרשב"א לההוא דהירושלמי דסובר דכיון דצריך כתיבה ומסירה לכן לא מהני בש"מ. ובזה סרה התמי' מדוע לא הביאו הפוסקים ההוא דירושלמי משום דהוא היפוך ש"ס דילן ובודאי דנקטינן כבבלי וע"כ דברי הקה"ע תמוהים. ודע דגם כשלא אמר וכל שיעבודו מהני ג"כ להרשב"א בשאמר כל נכסי דגם שטרות בכלל בזה א"צ לומר וכל שיעבודו וכמ"ש הנמ"י בפ' מי שמת ובפ' הספינה ועכצ"ל כן גם להרשב"א דאל"כ יהי' תמוהין דבריו שבתשובותי' (ח"א סי' תתקי"ח) וכמו שהכריח הגידולי תרומה (שער נ"א ח"ד סי' ח') ומוכרחין אנו לחלק בזה דאל"כ תקשי מההוא דב"ב (ק"נ ב') דשטרות אקרי נכסי וכמו שהכריח המל"מ פ"י מה' זכי' ה"ב ע"ש ובאמת הבעה"ת המחזיק בדעת הר"מ הוא הכריח מההוא דשטרות אקרי נכסי כדעת הר"מ ולהחולקים עכצ"ל לחלק כן בין אמר ש"ח לאמר נכסי וא"כ מבואר מכל זה דלא כהקרבן העדה דאין ענין דברי הרשב"א לההיא דירושלמי: שם ה"ב ובלבד מן השיפוי הא מאונס לא כו' הנה הרי"ף והרמב"ם השמיטו זה (ומה שנרשם בעין משפט מיי' פי"ח מה' אישות הכ"ו ליתא דלא נמצא שם כלל) וע' בשירי קרבן סוטה (פ"ג ה"ד) שכ' שלכן השמיטו אותן הרי"ף והרמב"ם לפי שאין צורך בו דהא לכך הפסידה מזונותיה משתבעה כתובתה בב"ד לפי שמחלה על מזונותיה וכיון דמחילה בטעות הוי לא גרעה משאר מחילות ממון שהם בטעות שאינן כלום כו' ע"ש. נראה שס"ל שהטעם דתובעת כתובתה בב"ד דאין לה מזונות הוא מטעם מחילה. והא ליתא כמבואר בכמה סוגיות וכמו שהוכיחו בהוכחות ברורות בישועת יעקב (סי' צ"ג סק"ג) ובקרבן נתנאל כתובות (פ"ד סי' ל') וע' בבית מאיר סי' צ"ג וא"כ לא הועיל כלום בתירוצו ומ"ש בישועת יעקב לתרץ דברי הרמב"ם הוא הנכון ע"ש:
ה"ז שמענו שמוציא שמענו שכופין כו' בשירי קרבן כ' וז"ל כ' תוס' ר"פ המדיר דהירושלמי סובר דשייך כפי' בדברים ולא ידעתי איך אפשר לומר דבכפי' בדברים מיירי הא מעשין קאמר ואין עישוי בדברים וכ"כ תוס' ד"נ דמעשין דקאמר היינו בשוטים ע"ש עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא הא התוס' כתבו שם דהאי דקאמר שם עשיתינהו בעי היינו בדברים וסיימו ומיהו מצינו עישוי שלא בדברים כגון אין מעשין אלא לפסולות עכ"ל. הנה מבואר מדבריהם דעישוי יוכל להיות בדברים. וכ"ה בהירו' בההוא דאין מעשין אלא לפסולות ומה שהם בעצמם פירשו ההוא דאין מעשין אלא לפסולות דהיינו בשוטים אזלי לשיטתם בר"פ המדיר דש"ס דילן סובר דמעשין בשוטים אבל להירושלמי גם ההיא [דאין] מעשין אלא לפסולות הוא בדברים וז"ב: שם כשם שקנסו בה כך קנסו בו כו'. הק"נ כתובות (פ' אלמנה ניזונת ס"ק מ"ה) כ' וז"ל ואיני יודע אהיכי קאי אממאנת ואיילונית לא שייך קנס ואי אשניה הלא מה שקנסוה חכמים בשני' כדי לעקור ממנה תורת נישואין ואם כסף קידושין לדידה נראה כמו שיש נישואין. גם לא ראיתי כו' וצ"ע ע"ש. והנה מתוך דברי ר' ירוחם שהביא הב"י באה"ע (סי' נ') למדתי ביאור דברי הירושלמי שכ' הב"י וז"ל כ' ר' ירוחם נכ"ו ח"ב בשם הירושלמי כן אותם שיש להם כתובה דרך קנס כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט כשם שקנסו לענין כתובה כך קנסו לענין קידושין שאם קידשה בליטרא זהב מאבד הכל עכ"ל מבואר מדברי' דהי' מפרש הירושלמי כשם שקנסו לענין כתובה כן קנסו לענין קידושין וצ"ל דגירסא אחרת הי' לו. ומצאתי בשירי קרבן שהביא דברי ר' ירוחם הללו ותמה עליו דמדוע אמר שהכתובה הוא קנס אדרבה מה"ת יש להם כתובה ע"ש שהניח בצ"ע. ולא ידענא מאי קושיא ה' כ' רש"י בכתובות (ד"ק ע"ב) וז"ל אלמנה לכה"ג יש לה כתובה מפני שהוא פסולה וולדה פסול ע"י נישואין לפיכך אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא לו לפיכך קנסו אותו ליתן כתובה עכ"ל וכ"כ הר"ן א"כ מבואר דהכתובה הוא דרך קנס וא"ש דברי ר' ירוחם: פי"ב ה"ג אל תרבו עלי תכריכין כו'. מדברי התוס' כתובות (דקי"א ע"ב) מבואר שהי' גירסתם כאן שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן וע' בבאר שבע פ' חלק (ד"ע ע"ב) שהעיר בזה שלא נמצא כן לפנינו וכ' ולי נראה לפרש פשט הלשון שלפני דלהכי ציוה לבניו מעטו תכריכין משום שמרבה עליו הרימה כו' עכ"ל ותמהני שלא העיר שכן מבואר להדיא (בב"ר פקס"ג) אל תרבו עלי תכריכין מפני הרימה מבואר להדיא כן:
פי"ג ה"ח ארבע מאות וששים ביהכ"נ כו'. ע' בקה"ע שכ' ד' מאות ושמונים כו'. וכן מצאתי בבבלי עכ"ל וזה אינו דאדרבה בבבלי (ק"ה א') איתא והא אמר ר' פנחס אמר ר' אושעיא ג' מאות וצ"ד ב"ד כו' וכנגדן בתי כנסיות כו' וע"ש בחי' אגדות שכ' שרש"י בישעי' כ' תפ"א כמנין מלאתי ע"ש. אולם כדברי רש"י איתא בירושלמי מגילה (פ"ג ה"א) וכ"ה במדרש איכה בפתיחה סי' י"ג ת"פ בתי כנסיות הי' לבד הבה"מ כמנין מלאתי (וע"ש במ"כ שכ"ה בירושלמי ר"פ דייני גזירות אולי גירסתו היתה ג"כ בירושלמי) ובפסוק בלע ד' איתא דמלאתי חסר כתיב ובילקוט נביאים (רמז רנ"ז) ת"פ ב"כ כמנין מלאתי וברמז אלף י"ב תפ"א ב"כ כמנין מלאתי ע"ש: ה"ב מפייס הוינא לי' הוא מחיל לי. בציון ירושלים כ' שמכאן מוכח דאף בשטר מועיל מחילה אף שהוא תופס השטר ע"ש. אולם לפמ"ש הנה"מ (סי' רמ"א סק"א) דאף מאן דס"ל דאינו מועיל מחילה כשתופס השטר היינו דא"צ להחזיר אלי' השטר אבל אינו יכול לתבעו עם השטר דשיעבוד הגוף (אינו) נפקע ע"י מחילה ע"ש א"כ אין ראי' מזה דהוא הי' יכול לומר אף שיש לו השטר לא איכפת לי כיון שאינו יכול לתבעו אותו ויתפוס השטר ואיני רוצה שיחזיר לי השטר וא"כ לא קשה מידי: