עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת יבמות
פ"ב ה"ד אי תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה כו'. ע' בישועת יעקב אה"ע (סי' ט"ו) שכ' וז"ל קשה לי רצפה היתה פילגש לשאול ולא תהי' אשת חמי' חמורה מחמותו דקיי"ל ע"י אונס ומפותה מותר וה"ה פילגש ע"ש. ומצאתי בא"ז ה' יבום וקידושין (סי' תקצ"ו) שהביא דברי הירו' האלו וכ' ומשמע לי ששאול קידש רצפה בת אי' דאם היתה פילגש לא היתה ראי' עכ"ל וא"ש. וכבר העיר על הקושיא הזאת הכנה"ג בא"ח בלשונות הר"מ לה' מלכים. וע' בק"נ פ"ב דיבמות.
ובשו"ת ח"ס (חאה"ע ח"א סי' ל"ט) שם העתיק הישועות יעקב בעצמו דברי הכנה"ג ע"ש. וראיתי להעיר על דברי שו"ת נ"ב מה"ק חאה"ע (סי' כ"ו) שהניח בתמי' על דברי התוס' יבמות (כ"א א' ד"ה ומותר) שכ' באשת חמי' וב' חורגין אסורין מפני מ"ע וכ' ע"ז ואע"ג דשמעתין שרי להו אשת חמי' וחורגו שמא אח"כ אסרום וע"ז תמה הנ"ב דהרי התוס' כ' בע"ב ד"ה לא אסרו דקים להו דהנהו שרי והרי רבא הי' זמן רב אחרי ר' חנינא כו' ע"ש שהניח בתימה על התוס'. וכן ראיתי להכתונת פסים (ד"ז ע"ב) שתמה כן. ואני בעניי איני יודע מה קשיא להו הא ביש"ש יבמות (פ"ב סי' ה') כ' וז"ל וכ' התוס' והרא"ש אף דבגמ' משמע דתרווייהו להיתר כו' מ"מ שמא אחר התלמוד אסרו הגאונים עכ"ל א"כ מבואר הפי' שהוא גזירת הגאונים עכ"ל א"כ סרה תמיהת הנ"ב דכוונת התוס' אינו על בעלי הגמרא רק על הגאונים דבימיהם אסרו וכמו כן מצאתי להב"ח באה"ע (סי' ט"ו ס"ח) שכ' בשם האגודה וז"ל על מעשה דר"ת ושמא אחר התלמוד אסרום הגאונים עכ"ל שוב ראיתי בשו"ת ח"ס חאה"ע ח"א (סי' ל"ח) שכ' וז"ל והנה היש"ש כ' דבדורות האחרונים שכ' התוס' והרא"ש היינו בימי הגאונים וכו' וכונתו בימי בה"ג גזרו. והנה התוס' והרא"ש לא להכי נתכוונו דא"כ לא הוי מייתי מידי מב' חורגים דר"פ משוח מלחמה דמה ראי' מש"ס לתקנות הגאונים עכ"ל ותמהני עליו שבמח"כ לא שפיל לסיפא דדברי היש"ש שכ' וז"ל וכ' התוס' והרא"ש ומיהו בתלמודא דידן מצאו דלא חשו למ"ע כו' וצריך פי' לפירושם כי אין שייך לומר כאן שלאחר התלמוד אסרו מאיזה טעם נאסר בשלמא אי לית להו שפיר איכא למימר דלאחר התלמוד אסרוה כי בימי התלמוד הי' נזהרים בעריות כולם וידעו בי' לא גזרו אח"כ ראו דלא זהירא כל כך ולא ידעו כל כך גזרו אבל השתא שאף בימי התלמוד רצו לאסור משום גזירה והתירו חכמי התלמוד משום שיש לה קול שחורגים הם ולא יטעו העולם לומר אחותה היא א"כ מזה הטעם לא נשתנה עידי לאסור אחרי התלמוד עכ"ל וא"כ מבואר שהיש"ש הרגיש בזה ופי' דבריהם לפ"ז. וגם לא הזכיר הח"ס כלל מדברי האגודה והב"ח שמבואר להדיא כן. וראיתי להבאר שבע (דס"א ע"ב) שכ' וז"ל וכ' הרא"ש פ"ב דיבמות גבי הא דתנן חורגו מותר בבתו ובעל הלכות כ' כדברי הירושלמי וקשה לי טובא האיך הניחו מסקנת הגמרא ערוכה דידן בשמעתין ותפסו דברי הירושלמי עכ"ל ותמהני עליו דהא כ' התוס' והרא"ש דשמא אח"כ אסרוה והיינו בימי הגאונים וס"ל להה"ג דאשתני דרא וגזרו בזה ולק"מ. וראיתי להעיר ע"ד הכנה"ג באה"ע (סי' ט"ו) שכ' וז"ל בת חורגו אסורה לו מפני מראית העין תשובת הגאונים סי' רנ"א. אמר המאסף ונ"ל שט"ס הוא דבת בנה אסורה לו מה"ת וסבור הייתי להגיה אשת חורגו אלא שגם זה אינו דבפ"ב דיבמות תנא מותר אדם באשת חורגו וחורגו מותר באשתו ולא נתבאר שם שמפני מ"ע אסור ומנ"ל לתשו' הגאונים ז"ל לומר דמפני מ"ע אסור כו' גם מהרי"ל ז"ל בתשובה סי' פ"ה כ' דאשת חורגו אסורה לו וצ"ע עכ"ל. ותמהני ע"ז דודאי לפי שיטת הירושלמי דב' חורגין אסורין מפני מ"ע ה"ה אשת חורגו דהטעם שהעולם לא ידעו שהוא חורגו ויסברו שהוא אחותו או אחי' וא"כ מטעם זה גם אשת חורגו אסור וראי' דהא התוס' כ' על ההוא דירושלמי ואע"ג דשמעתין שרא להו אשה חמי' וחורגו שמא אח"כ אסרוה עכ"ל מבואר שאשת חורגו שוה לב' חורגין ועוד תמהני עליו שבמח"כ לא ראה דברי הב"ח שהביא תשובת הגאונים הזאת והגיה כן ע"ש וע' בשירי קרבן ירושלמי מכות (פ"ב ה"ד ד"ה אלא) שכ' שגם בפסיקתא (פ' אחרי) כ' דאשת חמי' וחורגו אסורים מפני מ"ע ע"ש ואינו תחת ידי ועע"ש בשו"ת מהר"ח כהן ראפופרט חאה"ע (סי' י"ז) ותפארת צבי חאה"ע דיני עריות (סי' ה') ע"ש:
שם הי"א מתני' פליגא על רב כו' תמן הוחזקה כו' וכ"ה בקידושין (פ"ג ה"ז) וכ' הפני עשה דהתם הוי בחזקת א"א כו' ואין לזה הבנה דכיון דהתורה האמינה לאביו על בתו כשהוא קטנה מאת בתי נתתי לאיש א"כ מדוע יהי' נגד החזקה. אך לא ראה דברי הרמב"ן בחי' ליבמות (דק"ו ע"ב) שפי' דהתם הוחזקה בא"א ודאי ואפי' בא עליה מ"מ יש לחוש שמא זה מוציאה מתחת בעלה שיבא אחרי' אבל הכא שאין כאן אלא גט מזה או שכונסה אין לחוש שהרי אם יבאו עדים יוצאה מידו של זה:
ה"ו ר' אבין בעי ובנו לכל דבר אפי' לפ"ו ולשני' כו' ע' בשירי קרבן שתמה על רמ"א באה"ע (סי' א') שפסק בממזר דקיים פ"ו והכא איבעיא דלא איפשטא. ומהתימה ממנו אחרי שראה שהרשב"א בחידושיו כתב כן. וכן ראיתי להריטב"א שכתב כן וכ"כ הרב המאירי כמו שהביא בשמו הברכ"י (סי' א' סי"ב) שכן היתה גירסתם בירושלמי א"כ מה לו כי יזעק על הרמ"א ומ"ש שהרשב"א לפרש דברי הירושלמי בא. לא ניתן להיאמר כלל. וע' בברכ"י שכ' שנוסחתינו בטילה אחרי שהראשונים לא גרסו כן וא"ש דברי הרמ"א. ומה שהקשה על הגירסא דלשני' דאמאי נקט טפי שני' מכל עריות שבתורה. י"ל דהיינו יכולים לומר כיון דהוא זרע פסול לא גזרו חכמים בו איסור שני' דאינו זרע כשר בלא"ה להכי אשמעינן דבזה ג"כ גזרו גזירתם ומכ"ש בעריות שבתורה דבזה בודאי אסורין וז"פ:
פ"ג ה"א אמר לו עבור על ד"ת כו' ע' בשירי קרבן שכ' קשה הא ודאי שפיר קא חליץ דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאלמנה כו' וצ"ע עכ"ל ולדעתי י"ל זה לפי שיטות הירושלמי לעיל (פ"א ה"א) דמדאורייתא חייבי לאוין אינם עולים ליבום והי' מהראוי שגם לא יעלו לחליצה ורק יבמתו ריבה לחליצה א"כ י"ל דהריבוי הוא רק לשאר חייבי לאוין אבל לאלמנה לכה"ג דכתיב לא יקח ומשמע אפי' קידושין (כשיטות אביי בקידושין דע"ח) ואם קידש לוקה א"כ אם נימא דחליצה הוי קנין כמו קידושין א"כ עושה איסור בהחליצה וע"כ אסור לחלוץ ומוקמינן הריבוי לשאר חייבי לאוין דבהם אם קידש אינו לוקה ולא באלמנה לכה"ג דעושה איסור בהחליצה ולכן הקשה שפיר אמר לו עבור על ד"ת. ובזה י"ל מה שבירושלמי פ"ק אמרינן אחרי דאמרינן יבמתו ריבה לחליצה איבעיא אלמנה לכה"ג מהו ודחק שם הפני משה דלית לי' דרשא דיבמתו והוא דחוק ולהנ"ל א"ש דאפי' אם אית לי' הדרשא דיבמתו מ"מ איבעיא לי' משום דס"ל דחליצה קנין והוי כמו הקידושין וא"כ מסתברא דלא קאי ע"ז הריבוי. ובזה י"ל מה שהקשה שם השירי קרבן דהא מתני' היא אלמנה לכה"ג חולצת וע"ש מה שדחק בזה. ולהנ"ל י"ל דהאיבעיא הי' די"ל דהמשנה ס"ל דחליצה פוטר והוא ס"ל דחליצה עושה קנין. ובמ"ש י"ל מה שהקשה הש"ק ביבמות (פ"ו ה"ד) על מ"ש התוס' ביבמות (ס"א א' ד"ה כה"ג) שכ' דאשמועינן דחולץ דסר"א דמשום בזיון לא תחלוץ קמ"ל. והקשה השירי קרבן דהא כבר תני לה ברישא ועוד היכי סד"א דמשום בזיון לא תחלוץ ע"ש ולהנ"ל י"ל דה"א דהא דחייבי לאוין צריכין חליצה הוא מריבוי דיבמתו ועל אלמנה לכה"ג לא קאי כיון שעושין לו בזיון וקאי על שאר חייבי לאוין. ומ"ש הש"ק דכי חמיר כבוד כה"ג מכבוד הת"ח. י"ל דהוי אמינא דחמיר דהא כ' התוס' בסוטה (מ"א ב' ד"ה מצוה) דמצות כיבוד המלך הוא מוטל גם על הת"ח ועכ"ז כבוד הכ"ג חמיר משל מלך דהכ"ג אינו עומד לפני המלך אלא המלך עומד לפני הכ"ג כמ"ש הר"מ (פ"ב מה' מלכים ה"ה) קמ"ל דלא וגם בכ"ג חולץ. ומ"ש הש"ק דמ"מ שמעינן לה מרישא לק"מ דדרך התנא לאשמועינן אגב דין אף שכבר שנאו במקום אחר וכמ"ש התוס' בברכות (ד"ב א') וכ"כ התיו"ט (בפ"ו מ"ד) אחרי שהביא דברי תוס' אלו וז"ל ועמ"ש בריש ברכות וכוונתו למה שכתבתי. ובדרך אגב אעיר על מ"ש התפארת ישראל בסנהדרין (פ"ב ציון כ') על מש"ש במשנה ר' יהודא אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב וז"ל דס"ל דיכול למחול על כבודו ואפי' שלא במקום מצוה כנשיאת אלמנה והלוית המת דמתיר לקמן במשנה עכ"ל ושגה בזה ונעלם ממנו ש"ס מפורש בסנהדרין (די"ט ע"ב) דמקשה הש"ס על ר' יהודא והא אמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומתרץ מצוה שאני מבואר להדי' דגם לר' יהודא אין המלך יכול למחול על כבודו אלא הכא משום מצוה שאני. ומה שהביא התפארת ישראל ראי' מנשיאת אלמנה לא מוכח מידי דלר' יהודא אין זה כלל בזיון מה שהמלך נושא אלמנתו והרי הר"מ בפי' המשנה והרע"ב פסקו באמת בזה כר' יהודא ומ"ש מהלוית המת גם זה מצוה ודברי התפארת ישראל תמוהים: פ"ד ה"א ובדמים ר' יהודא אומר מטמא מעל"ע כו' הפלוגתא הזאת הובאה ג"כ בתוספתא נדה (פרק א') וראיתי שם בפני זקן שכ' וז"ל לא ידעתי מהו אם סובר דמעל"ע בעוד שהיא עכו"ם לא מיטמאה פשיטא ואם כבר היתה גיורת מה חילוק יש בין גיורת לישראלית עכ"ל ובמח"כ לא ראה שהפלוגתא הזאת הוא ג"כ בש"ס בבלי בכתובות (ל"ו א') ופי' שם רש"י דראתה בו ביום דם דר"י ס"ל דיה שעתה דכיון דלא אפשר לקיים בה טומאת מעל"ע דבהמעל"ע עדיין היתה עכו"ם לכן גם מפקידה לפקידה אינה מטמאה ור"י ס"ל דמטמאה מעל"ע כלומר בתורת מעל"ע משעת הטבילה וכן פירשו שם התוס' והרא"ש והריטב"א ובשיטה מקובצת פי' שם דאפי' אם ראתה אחר מעל"ע אינה מטמאה למפרע דטומאת מעל"ע גזירה דרבנן היא ולא גזרו בגיורת רק משעה שתראה ואילך. וראיתי להשירי קרבן שכ' וז"ל וקשה למה תהא מטמאה מעל"ע דאימור כותלי בית הרחם העמידוהו הא מיהת אין הנכרי מטמאה כנדה ואין כאן שום טומאה ועוד קשה דהא בלא"ה טמאין הטהרות שנגעה בהן דקיי"ל דגזרו על העכו"ם שיהי' מטמאין כזבין לכל דבריהם ואפשר דנ"מ דעל טומאת עכו"ם אין שורפין תרומה משא"כ בטומאת מעל"ע עכ"ל. ובמחכ"ת דברי' תמוהים דקושיתו הראשונה שהקשה דלמה תהא מטמאה כו' לק"מ ונעלם ממנו מ"ש רש"י דגם אחר הטבילה אינה מטמאה כיון דאי אפשר לקיים בה גזירת מעל"ע ומ"ש דבטומאת מעל"ע שורפין תרומה הוא תמוה דהרי בטומאת מעל"ע אין שורפין כמבואר בש"ס נדה (ד"ו ע"ב) וברמב"ם המו"מ (פ"ג ה"ט) ובטומאת עכו"ם מבואר בת"כ (פ' מצורע) בפרשה זבים דשורפין עליהן וכ"ה בתוספתא זבים פ"ב וער"ש שם. אולם י"ל קושיתו דנ"מ בגיורת פחותה מג' שנים ויום א' שאז לא גזרו עליהם כמבואר בש"ס ע"ז (דל"ז) ובר"מ (פ"ב מהמטמו"מ) ולענין דמיה מטמא למפרע מעל"ע כשראתה ב' פעמים ונראה דלכן השמיט הר"מ הך דינא כיון דאין כ"מ רק לענין תינוקת כשראתה ב' פעמים שזה לא שכיח. ומה שהקשה השירי קרבן עוד על עבדים דהא אף שאינם משוחררים מטמאים בזיבה ע"ש הי' נראה מזה לסייע לגירסת הילקוט פ' מצורע (רמז תקס"ז) דגרס עבדים משוחררים ע"ש. אך לא נראה כן ע' בנה"כ ביו"ד (סי' א') ובעיקר קושיתו נראה דפלוגתתן הוא רק בגיורת ולא בעבדים ולכן אמרו בירושלמי שם דיה שעתה ולא שעתן דקאי רק על גיורת וכ"ה בתוספתא הפלוגתא רק בגיורת ולק"מ ולפמ"ש הגן המלך (סי' ק"א) דשפחה אינה מטמאה רק מאסמכתא א"ש אך דברי' תמוהין וכמ"ש הס"ט ביו"ד (סי' קפ"ג סק"א) ע"ש וע"כ הנכון כמ"ש לעיל:
פ"ו ה"ד בוגרות כלו בתוליה במיעיה כ' הפני משה כלומר שנתמעטו קצת. לא ידעתי מדוע כ' שנתמעטו קצת ולפי המבואר בפוסקים כלו בתוליה לגמרי. וע' כתובות (פ"א ה"א) בוגרות כחביות פתוחה היא ועמ"ש הרשב"א בתהה"א (בית ז' שער א') והרא"ה בבדק הבית ובמשמרת הבית שם והבן: ה"ו נשאת לחמישי וילדה מהו תחזור על רביעי אומרים לה שתיקתיך יפה מדיבורך. ראיתי להיד המלך ה' אישות (פט"ו הי"ד) שכ' ע"ד הירושלמי הללו וז"ל ובגמרא דילן אדחי טעם זה ומסיק דטעמא הוא משום דהשתא הוא דבריית ומהתימה על תלמוד ירושלמי דלשיטתו קיימא קושיות גמרא דידן דאם הוא שתק אנן מי שתקינן לי' ונמצא הגט בטל ובניה ממזרים וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ והוא בהקדם מה שראיתי בחי' הריטב"א יבמות (דס"ה א') שכ' וז"ל אמר רב פפא השתא הוא דבריית פי' בתוס' דהכא לא מצי לקלקלה משום דיכולה למימר השתא הוא דבריית ומש"ה התם דבאיילנות ליכא למימר השתא היא דבריית כו' ורש"י ז"ל פי' אלא אמר רב פפא כו' ע"ש מבואר מדבריו דשיטת התוס' דלא גרסי אלא והיינו דלח חזרו מהא דאמרינן לה שתיקתך יפה מדיבורך דבאמת אינו יכול לקלקלה דאמרינן השתא הוא דבריית רק אם תתבע כתובתה לומר דגם מעיקרא היתה בריאה אמרינן לה שתיקותך יפה מדבורך דלפי דבריך א"כ יכול לקלקלה וע"כ תשתוק ולא תתבע הכתובה ולפ"ז א"ש דברי הירושלמי דגם הירו' ס"ל כש"ס דילן ואמרינן לה שתיקתך יפה מדיבורך. ובזה א"ש מה דקשה על הירושלמי דהא שם אמרו לעיל הטעם דאם נשאת לרביעי וחמישי ולא ילדה דאין יכולים הראשונים לחזור עליהם דאמרינן השתא הוא דנתעקרה א"כ אמאי לא אמרו גם הכא הטעם דהשתא הוא דאברית. ולפמ"ש בביאור הירושלמי א"ש דגם כאן הכוונה כן רק דנקט לה ביתר שאת דאמרינן לה שאם תדבר אז תקלקל ובאמת אינו יכול לקלקל דאמרינן השתא הוא דאברית וא"כ אינו מגיע לה כתובה וא"ש:
פ"ז ה"א א"ל הרי עבדי מלוג כו' משלך נתנו לך כו'. ע' בפני משה שכ' משלך נתנו לך כלומר בעבדי צאן ברזל דלאו מדאורייתא אכלו כדמסיק בדין הוא שלא יאכלו דהרי הם לאו כשלו ממש אלא הואיל וחייב באחריותן קתני וכן אמר רב ספרא בבבלי שם כו' ולפ"ז לא תירץ ר"א כלום לר' יוחנן וא"כ הודה ר"א לר"י כיון שלא מצא מענה וא"כ איך מבואר אח"כ בירושלמי דעדיין הוא מחלוקת וגם הדבר הוא תמוה דעבדי צאן ברזל לא יאכלו מדאורייתא הא הוא חייב באחריותן ופשיטא דאכלו מדאורייתא עבור זה ואין זה דומה להא דמבואר בבבלי יבמות (ס"ו ב') דהתם קאי כשגירשה והוא רוצה ליקח הנכסים שלה וע"ז אמר דהדין עמה דאין לו עליהן כ"א חיוב אחריות וכשרוצה ליקח אותן הדין עמה אבל לענין אכילת תרומה בודאי דמה"ת הן אוכלין בשביל חיוב אחריות. האמנם מצאתי בתמים דעים להראב"ד (סי' רל"ט) שגרס אמר לי' ר' אליעזר הגע עצמך כו' ונ"ל פירושו דר"א אמר לר"י על מה שהקשה לו דהלא גם עבדי מלוג מכוחו הן אוכלין בתרומה ועכ"ז אינן מכורין כשמכרן ה"ה בנכסי צאן ברזל אע"ג דהן אוכלין בתרומה מכוחו לא יהי' מכורין ותירץ לו ר"א דאיני דומה דבשלמא נכסי צאן ברזל דהן אוכלין מדאורייתא בתרומה שפיר י"ל דגם אם מכרו אינן מכורין כיון דחזינן דיש לו כח להאכילן בדאורייתא בתרומה משא"כ בנכסי מלוג דרק מדרבנן הן אוכלת בתרומה ומדינא לא הי' להם ראוי לאכול כלל בתרומה א"כ י"ל דכיון דרק מדרבנן הן אוכלין הן אמרו והן אמרו כנ"ל לפרש דברי הירושלמי:
. פ"ח ה"ב אמר ר' מתני' משחררין לו שפחה כו' בשירי קרבן תמה ע"ז וגרס משיאין לו שפחה ולפ"ז מוכח דעמוני מותר בשפחה ולא כהחלקת מחוקק (סי' ד') שנסתפק בזה וכבר תמה עלי' השער המלך (פט"ו מהא"ב) מדברי הירושלמי הללו ובישועת יעקב העיר ג"כ על הח"מ כן. ומ"ש הישועות יעקב דהרשב"א גרס ג"כ משיאין הוא תמוה דהרשב"א גרס משחררין לו וכמבואר בחי' הרשב"א יבמות (דע"ז ע"ב) ע"ש:
ה"ג הוו להון לנשים לקדם כו' ע' במראה הפנים שכ' דאף שהקושיא שעל עמוני במקומה עומדת מ"מ הואיל וכללם הכתוב בחד קרא דרשינן הכא לתרווייהו ע"ש. וקשה לי דהא קיי"ל דכל מקום דאיכא למיקש לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן א"כ אדרבה הי' להם להקיש לחומרא דיאסרו בתרווייהו ומצאתי בחי' הרשב"א יבמות (ע"ו ב') שכ"כ להדיא דאם הי' גבי עמון לא שייך הך טעמא דהי' להם לקדם הי' אסורין תרווייהו ועוד דהמעיין בסמ"ג (לאוין קי"ד) ובעמודי שלמה שם וברמב"ן (פ' תצא) מבואר דהירושלמי ס"ל כש"ס דילן בהא וע"כ צ"ל דהירושלמי לא חש לקושיא הזאת משום דחיה דש"ס דילן ולא ביארו להדיא וכיוצא בזה יש הרבה בירושלמי ועי"ל דהפי' הי' להם לנשים לקדם בתמי' דכי הי' להם לנשים לקדם וכן נראה דלהפני משה העיקר חסר מן הספר דהפי' לקראת נשים אח"כ ראיתי בגליון הש"ס שכ"כ. וע' בזוהר חדש רות ((ד"ה ויקחו) שכ' ועוד כתיב באורייתא תרי טעמא ע"ד אשר לא קדמו כו' ואשר שכר כו' עיקרא דמלתא גוברין הי' כו' ע"ש ודו"ק:
פ"ט ה"א במשנה כשר שנשא כשירה ויש לו אח חלל כו' כ"ה הגירסא כאן בירושלמי והיינו דהמשנה סוברת דהזהרו כשירות להנשא לפסולין. וכ"ה גירסת הרמב"ם שם בפי' המשנה. ומזה תמיה לי על שו"ת מאיר נתיבים (ח"ב פ' תצא) שכ' שם דבכה"ג מותרת להתייבם דבביאה הראשונה מתקיימת מצות יבום. וזה מותר מה"ת לחייבי לאוין ואינו אסור רק משום גזירה אטו ביאה שני'. וכאן בביאה הראשונה תעשה חללה ותהי' מותרת לו אח"כ דהא מבואר כאן להדיא דאסורה להתייבם. ועל שאר הפוסקים לק"מ די"ל דהם סוברים כפי' התוס' דבחללה איכא ג"כ עשה והוא עשה ול"ת ומה"ת אינו עולה ליבום אבל מה יעשה לשיטות הרמב"ם שגם הוא העתיק הגירסא הזאת והוא ס"ל בפי"ז מהא"ב דליכא רק לאו מוכח דלא ס"ל כשיטות המאיר נתיבים:
ה"ד אמר ר' ירמי' שאין לו עליו אלא אכילות פירות כו' ולפי דבריו תקשה עה שמקשה אח"כ מהו ולא פירות ובשירי קרבן הקשה כן וכ' דנ"ל דה"ג אמר ר"י שאין צו עליו אכילות פירות ע"ש.
ומצאתי בחי' הרמב"ן ליבמות (פ"ד א') שהביא דברי הירושלמי הללו וגרס שם כן יעו"ש: פ"י ה"ג. לא תדמינה לחלבים שכן כו' ע' בשירי קרבן שהניח בצ"ע על הרשב"א בתהה"א שהוכיח דסד"א לחומרא מ"ה דאל"כ אשם תלוי האיך משכחת לה דהא לר' יוסי ליכא לדמויי אשם תלוי לשאר ספיקות יעו"ש. וי"ל זה לפמ"ש בק"א לשו"ת שמן רוקח (ח"ב סי' י"ח) דר' יוסי ס"ל כר' אלעזר דאדם מתנדב אשם תלוי בכל יום והכא כוונתו מטעם נדבה ע"ש. א"כ א"ש דלדידן דלא ס"ל כר"א שפיר הוכיח הרשב"א והבן:
פי"א ה"ה. מהו שיעידו עדות א' ותעלה להן עדות אחת או ייתא כהדא כו' ע"ש. וע' בשירי קרבן שתמה ע"ז דהא קיי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ע"ש שהניח בקושיא וכן תמה בשו"ת שיבת ציון (סי' ק"א) וכ' דדברי הירושלמי סתומים וצריכים ביאור. ומהתימה מהם שנעלם מהם דברי התוס' סנהדרין (ל"א א') שכתבו דהא דקיי"ל א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה הוא דוקא היכא שידעינן עי הוא העד הפסול אבל היכא דלא ידעינן מי הוא העד הפסול לא שייך הך דינא יעו"ש. וא"כ הכא דלא ידעינן מי הוא העד הפסול ועל כל חד מהן מספקינן אם הוא הכשר או הפסול לא שייך הך דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וז"ב:
ה"ז שאל לר' יוסי א"ל לית צריך כו' ע' מה שפי' בו הפני משה והקה"ע. וע' חי' הרמב"ן יבמות (ד"פ ע"א) שהביא דברי הירושלמי האלו ולפי מה שפי' בו נראה ההיפוך ממה שפי' הפ"מ והקה"ע דסימנים הי' בו כו' קאי על העובדא והי' בו סימנים בן ח' וכן במה שמשני כשפי' כו' היינו שהי' בן ח' וכבר האריך בזה בשו"ת בית דוד בק"א (סי' ב') ע"ש. וע' בשערי ירושלמי בהגהות וחידושים (ד"ג ע"א) שמחלק בין אנינות דאורייתא לאנינות בזה"ז ע"ש וצ"ע מעובדא דירושלמי הנ"ל דהעובדא הי' לאחר החורבן ויש להאריך בזה:
שם הכה את זה כו'. ע' כל הסוגיא בירושלמי ובמה שפי' הפני משה. הנה מבואר מהסוגיא דהיכא דאגלאי מלתא למפרע סובר ר"י דכ"ע מודו דלא הוי התראת ספק. ור"ל סובר דאין חילוק כלל בין היכא דאגלאי מילתא להיכא דלא אגלאי מילתא למפרע. וע' בירושלמי (ס"פ האשה שהלך) ובפרק ב' נזירין (ה"א) ופני משה שם ובזה נ"ל ליישב מה שהקשה המל"מ (פי"ז מה' סנהדרין) מסתירת דברי התוס' יבמות (ד"פ ע"א) שכתבו דבאגלאי מילתא למפרע הוי התראה אף דהוי ה"ס ובנדה (דמ"ו ע"ב) כתבו דהוי התראת ספק ע"ש שהניח בצ"ע ולי קשה ג"כ מתוס' חילין (די"א ע"ב ד"ה וכ"ת) דגם שם הוי אגלאי מילתא. ומ"מ כ' דהוי ה"ס וכן קשה לי על המהרש"א קידושין (י"א ד"ה חייבים) שכ' דמ"מ הוי ה"ס אף דהוי נגלה הדבר למפרע. אולם לפי דברי הירושלמי הללו אתי שפיר דביבמות כתבו דלא נצרך לומר דרב סובר דה"ס לא שמה התראה די"ל דסובר כשיטות ר' יוחנן משא"כ בנדה אזלי לר"ל ולדידי' אין חילוק כלל וא"ש הכל ומצאתי בשער המלך (פ"ב מה' אישות) שחקר בזה והמעיין יראה דלפמ"ש א"ש. ובזה י"ל דברי האלגזי שהוכיח דהתוס' ס"ל דה"ס לא שמה התראה ממ"ש בכתובות (ל"ג א') שכתבו ותיפוק לי' דהוי ה"ס ומאי קושיא דלמא ס"ל לרבא דה"ס הוי התראה אע"כ דס"ל להלכה דלא שמה התראה. וראיתי בכסף נבחר (כלל נ"א) שכ' שאשתמטתי' ש"ס מפורש בחולין דפ"א דרבא ס"ל דלא שמה התראה [והנה כמו כן ראיתי בריטב"א בקידושין (דע"ח) שהקשה לרבא דאם בעל אח"כ לוקה דהא הוי ה"ס. ותירץ דס"ל שמה התראה אף ה"ס. וכ"כ הריטב"א בחידושיו למכות (ט"ו א') וכן מוכח ממ"ש הרשב"א בחי' לשבועות (ט"ז ב') דההיא בעיא דשהיה למלקות קאי למ"ד דה"ס שמה התראה ושם רבא בעי לה. מוכח דס"ל דלרבא ה"ס שמה התראה. וכ"כ הריטב"א בחי' לשבועות שם ועתוס' ב"מ ד"י ע"ב ובשיטה מקובצת שם ודו"ק וא"כ תקשה על הרשב"א והריטב"א דס"ל לרבא דה"ס שמה התראה דזה היפוך ש"ס חולין הנ"ל (וע"ש בגירסת רש"י ותוס')] וע' באור חדש פסחים (ד"ה ע"א) שכ' דרבא ס"ל דה"ס ל"ש התראה ע"ש וכ"כ בפני יהושע בפסחים ד"ס וליתא. אמנם עם האמור י"ל דעד כאן לא אמר רבא בחולין דלא שמה התראה אלא בספק אם ישפך הדם אם לא ואף שאח"כ נשפך הדם מ"מ בשעת ההתראה הוי ספק ולא הוי גילוי מילתא משא"כ הכא כשבאו העדים לב"ד והעידו ומקודם התרו בהן שלא יעידו שקר ואח"כ העידו שקר א"כ הדעת נוטה דגם מעיקרא בא לב"ד על מנת כן והוי כמו אגלאי מילתא למפרע וא"כ מנ"ל להתוס' להקשות דלמא מודה רבא בהו דהוי התראה אע"כ דסוברים דבכל מקום לא הוי התראה [וע' סנהדרין (דע"ז ע"ב) דאיתא התם ואמר רבא זרק צרור בכותל וחזרה לאחורי' והרגה חייב ותנא תונא כגון אלו המשחק בכדור שהרגו במזיד נהרגין בשוגג גולין פשיטא במזיד נהרגין איצטרך לי' מהו דתימא ה"ס הוא מי יימר דהדרה קמ"ל וא"כ גם רבא הוצרך לאשמועינן זה משום דה"א דהוי ה"ס ש"מ שס"ל שה"ס לא שמה התראה] ודע דהר"מ פסק דה"ס לא הוי התראה רק כשהוא מפורש ופי' בשו"ת כ"ב מה"ת (חאה"ע סי' ע"ז) דדוקא היכא שלעולם תהי' בספק אז שמה התראה משא"כ היכא שיוכל להיות ודאי. ומיושב בזה מה שהקשה השער המלך (פ"ט מה' כלאים) דמשמע מהר"מ דאפי' הרביע עליו בהמה וחיה אינו לוקה דלדעת הר"מ דה"ס שמה התראה ילקה. ולהנ"ל א"ש דלאו דהרבעה משכחת לה בודאי.
[ודברי הלח"מ פ"א מה' ק"פ צע"ג ובפרט לפמ"ש בעצמו בפ"ה מה' שבועות. אך ראיתי ביד דוד פסחים דס"ג שכ' שט"ס הוא בלח"מ ובתפארת ישראל פ"ד דפסחים תמה ג"כ על הלח"מ] ובזה י"ל דברי ה"ה (פ"כ מהא"ב הי"ג) שכ' על מ"ש הר"מ שם דמי שבא בזה"ז ואמר שכהן הוא אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה אבל אוסר עצמו בזוכה גרושה וחללה ואם נשא או נטמא לוקה וכ' ה"ה הטעם דכיון שהחזיק עצמו לכהן כשהן מתרין בו לאו ה"ס הוא לגבי עצמו. וראיתי בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג האחרונים חאה"ע (סי' י"ב) שכ' ע"ד ה"ה דהוא משנה שאינה צריכה דלו יהא ה"ס הלא רבינו פסק בה' סנהדרין דה"ס שמה התראה ע"ש. ולהנ"ל א"ש דכיון דיוכל להיות ודאי בזה סובר הר"מ דלא שמ' התראה. ובזה י"ל דברי החכם ההובא בשו"ת תפארת צבי (ה' נדה סי' קפ"ה) שכ' וז"ל ומה שאמר החכם שאינו לוקה מפני הספק שגג שגגה גדולה דאנן פסקינן דלוקין על ה"ס דה"ס שמה התראה. ולהנ"ל צדקו דברי החכם דבנדה פסקינן דה"ס לא שמי' התראה דיוכל להיות ודאי בזה ודו"ק. וראיתי להנודע ביהודא שם שכ' וז"ל דפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לדעתי לא נחלקו אלא במלקות אבל במיתה מודה ר"י לר"ל דלא שמי' התראה. ובכלילות שמואל (אות ז' סי' ל"ג) חיזק דבריו ובזה י"ל דברי רס"י סנהדרין (ע"ח ב') שכ' בנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם דפטור משום דהוי ה"ס. וראיתי להתפארת ישראל בסנהדרין פ"ט שכ' ע"ז ותמוה דהרי קיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י לבר מתלת ור"י ס"ל דה"ס שמה התראה ע"ש. האמנם לפי האמור דבמיתה לכ"ע לא שמי' התראה א"ש. ומיושב בזה קושית תוס' [גיטין] (ל"ג א' ד"ה אפקיענהו) שהקשו שם דהא הוי ה"ס. וראיתי בשו"ת מנחת עני (סי' ק"ח) שהקשה דהא קיי"ל שמה התראה.
ולהנ"ל א"ש דבמיתה כ"ע ס"ל דלא שמי' התראה. הן אמת שמדברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' קמ"ו) ומדברי ר' ירוחם ספר אדם (נתיב א' ח"ד) מבואר דגם במיתה קיי"ל דשמי' התראה. האמנם תמי' לי' על הנ"ב דא"כ נסתרה קושית הירושלמי דמקשה לר"י ור"ל דאיתפלגין בב' יו"ט של גליות מהכה זה וחזר והכה זה. דשאני התם דהוי מיתה אע"כ דאין לחלק ומדברי הירושלמי הללו יש להעיר ג"כ על שו"ת תועפת ראם (חאה"ע סי' ל"ד) והתורת גיטין בחי' לגיטין (דע"ו ע"ב) שחילקו בין היכא שהספק הוא בעיקר האיסור להיכא שספק בגברא וכבר קדמם בזה השער המלך ונסתר זה מדברי הירושלמי הללו דהא מבואר דגם בב' י"ט של גליות אגלאי מילתא למפרע אף דהוי הספק בעיקר האיסור. וגם במ"ש הנ"ב דהיכא דהדבר תלוי בידי אחרים ולהעובר בעצמו הוא ספק לא אמר אדם מעולם דיהי' שמה התראה קשה מב' י"ט של גליות דלא נודע להעובר בעצמו אם קידשו ב"ד את החודש ועכ"ז נחלקו בזה. וראיתי להפני משה ס"פ האשה שהלך שכ' על מה דמקשה הירושלמי דלמה אינו נעשה סריס בן סורר ומורה דשמא יביא שערות בתוך ג' חדשים כמ"ד אין מקבלין התראה על הספק. וכ' הפני משה דאף דאגלאי מלתא למפרע: התם דנתרי בי' מספק למיקטלי' לא שייך אגלאי מלתא למפרע עכ"ל והדברים המה סתומים וחתומים אין לו ביאור כלל דמ"ש זה מאוכל חלב כו'. ובאמת נראה הפי' בירושלמי כמ"ד אין מקבלין התריה על הספק היינו אף בכה"ג וכמו שסובר ר"ל וכמ"ש למעלה (ולדעת הנ"ב שכ' לחלק בין מלקות למיתה י"ל ג"כ דלענין בן סורר ומורה דהיא קטלא לא אמרינן כן. אך כבר כתבתי דלא נראה כן מהירושלמי) וי"ל לפי מ"ש הרמב"ם (פ"ז מה' ממרים) דטומטום שנקרע אף דאגלאי מלתא למפרע דהוי בן מ"מ כיון שבשעת ההתראה לא ידענו אינו נעשה בן סורר ומורה א"כ נימא כן גם לענין גדול כיון דבשעת ההתראה לא ידענו אף דאח"כ אגלאי מילתא לא נעשה בן סורר ומורה אך י"ל דדוקא לענין אי הוי זכר גלי קרא ולא לענין גדלות דהא לפירש"י צריכין אנו לידע שהוא בן משעת לידה ופשיטא דלא שייך זה לענין גדלות א"כ ה"ה לפי' הר"מ. ובביאור הירושלמי י"ל לפמ"ש בשו"ת ת נ"ב מה"ק (חאה"ע סי' ו') די"ל כוונת הש"ס לענין חטאת אבל מלקות אין לוקין ע"ש א"כ מתיישבין ג"כ דברי הירו' הנ"ל. גם י"ל לפי מה דאמרינן דבן סורר ומורה נידון על שם סופו וא"כ י"ל דאינו דומה לשאר איסורין דהמה איסור בעצם משא"כ בבן סורר ומורה דאינו אסור בעצמותו רק גזירת הכתוב שיהי' נידון על שם סופו וא"כ כשהקטן אינו ראוי לכך אינו איסור דלא הי' בזה גזה"כ ואינו דומה לאכילת חלב והבן. שוב נדפס שו"ת נודע בשערים. וראיתי במה"ת (חאה"ע סי' ר"ז) שפי' דברי הירושלמי עפ"י דברי הר"מ וכבר כתבתי שיש לפקפק בזה. עכ"פ נראה מדברי הר"מ דדוקא בבן סורר ומורה אם נקרע אח"כ גלי קרא דלא מהני ומשמע דבשאר איסורים לא אמרינן כן ולהכי תמהתי על הפרמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח (ח"ב סי' כ"ה) שכ' ואם טמא עצמו ונקרע ונמצא זכר אין לוקין עליו דאע"ג דה"ס שמה התראה כה"ג לא שמה התראה לכ"ע עכ"ל והוא מהתימה דמדברי הר"מ נראה להיפוך ושוב ראיתי בשו"ת שיבת ציון (סי' פ"ט) שנראה שהעיר מהירושלמי על הנ"ב. ועשו"ת ח"ס (חיו"ד סי' ט') וחח"מ (סי' כ"ה):
פי"ב ה"ב סנדל של עץ חבריא בשם רב הן שיהי' חובטין על עץ כו' כ' הפני משה והן שיהי' כו' תחתיתו של סנדל שהן מעמידין אבל על גבי' צריך שיהי' של עור. אולם הלשון הוא דאמר והן שיהי' משמע דקפידא הוא שיהי' לו חובטין של עץ והל"ל דדוקא החובטין יהי' של עץ דרשאי אבל ע"ג לא. אולם ראיתי בחי' הרמב"ן שבת (ס"ו א') שהביא הירושלמי הזה בזה"ל חבטיא של עור תמן אמרין כו' והוא שיהי' תרסיותיו של עור פי' חבטי' מה שהרגל חובט עלי' והיינו מבפנים מחופה עור ותרסיותיו עור וכ"ה בחי' הרשב"א שם וא"ש:
ה"ג אמר לי' כן אנן אמרין לסתום אוירא כו' כ' הפני משה דלפיר"ח דבחלון המצרית קאמר צ"ל דאתיא הך דהכא דלא כר' אלעי דאמר שם דיכול למחות ובאמת אינו מוכרח לדייק כן די"ל דהר"ח פי' הירו' כפי' הי"א ההובא בחי' הרמב"ן לב"ב דנ"ח דהפי' הוא בניחותא דלסתום אוירא באפי' והיינו ההיא דר' אלעי וא"ש:
פי"ג ה"ב וקשיא דר' כהנא על דר' יהודא כו' כמ"ד מאליהן כו' בשירי קרבן כ' קשה הא ר"י סובר תרומה בזה"ז דאורייתא כמפורש בבבלי פ' יוצא דופן וצ"ע עכ"ל. ולא ידענא מאי קושיא דהיכן מוכח דר"י ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא אי משום דאיתא התם (דמ"ו ע"ב) קטן שלא הביא ב' שערות ר' יהודא אומר אין תרומתו תרומה לק"מ מזה על הירושלמי דאזיל בזה לשיטתו בתרומות (פ"א מ"ג) דגורס שם ר' יהודא אומר תרומתו תרומה וכמו שהאריך בזה הר"ש שם דמוכח כן מהירושלמי שם. וע' ביאורי הגר"א שם ואם ממה דאיתא התם (דמ"ז א') דעיסה שנדמעת כו' חייבת בחלה י"ל דס"ל דנהי דחייבת בחלה דאורייתא עכ"ז בתרומה ס"ל דהוא דרבנן וכדס"ל לרבנן דבי רב שם וכ"ה שיטות הירושלמי ולא קשה כלל ועמ"ש בשו"ת עדות ביהוסף (סי' י"ד ענף ז') והבן:
פי"ד ה"א אפי' אשם תלוי אין בה כו' ע' בשירי קרבן שתמה על הר"ם למה פסק שקידושי חרש אינן מה"ת הא בש"ס יבמות (קי"ג א') איכא ב' לישני והר"מ פוסק כל"ב וגם ר"א סובר כן ע"ש ולדעתי י"ל דהר"מ סמך א"ע על הסוגיא דשבת (קנ"ג ב') ששם מבואר דקיי"ל כרבנן וכמ"ש התוס' שם וגם הא אי נימא דקידושי חרש הם סד"א היינו משום שספק שמא חייבים במצוות וכמ"ש רש"י שם. והנה בש"ס חגיגה (ג' א') מבואר שם בלא מחלוקת דחרש פטור ממצוות ולהכי כ' הר"מ וכל הפוסקים דקידושי חרש הם דרבנן וראיתי בשו"ת מהרי"מ מווארשא (חאה"ע סי' כ"ז) דהש"ג שפסק בשבת דנותנין לקטן היינו משום דס"ל כר"א ע"ש ולענ"ד אינו מוכרח לומר כן ומ"ש דנותנין לקטן י"ל דס"ל כדעת רש"י ההובא בתוס' ע"ז (ז' א' ד"ה ב"ש) ובר"ן שם בשם הרי"ף דבשל ד"ס קיי"ל כאיכא דאמרי בתרא ולכן כיון דהאיכא דאמרי בתרא ס"ל דגם לרבנן יהבינן לקטן דחרש אתי לאחלופי לכן פסק כמותן וכל הפוסקים ס"ל דקידושי חרש המה רק מדרבנן. וראיתי להעיר ע"ד הפנ"י בגיטין (ע"א א' ד"ה אמר ר"ז) שכ' וז"ל אמנם ראיתי שהרמב"ם ז"ל כ' בה' עדות דעשרה פסולין לעדות וקחשיב חרש בהדייהו ויהיב טעמא לכולהו מהיכא מימעטו ובחרש לא כ' שום טעם וכן הא דחרש אינו שייך במצוות נמי לאו הלכה פסוקה דבמס' תרומות בירושלמי מייתי תנאי דחרש שייך בכל המצוות וקידושיו קידושין גמורין ובתלמודא דידן נמי מצינו ביבמות דאשת חרש לר"א חייבין באשם תלוי כו' עכ"ל. והנה מ"ש דהר"מ לא יהיב טעמא למה חרש פסול לעדות תמהני עליו דלהדיא כ' הר"מ בה' עדות (פ"ט הי"א) החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצוות עכ"ל הרי שכ' להדיא שהטעם משום שאינו בן מצוות. ומ"ש דלאו הלכה פסוקה הוא הנה אצלינו הוא הלכה פסיקה דחש"ו פטורים מכל המצוות ואנן לא קיי"ל כר"א וכמ"ש למעלה. ודברי הירושלמי ממס' תרומות פ"א שהביא דקידושיו קידושין גמורים אף דאיזה אחרונים פירשו דמיירי לענין קידושי אשה עכ"ז העיקר דמיירי לענין קידושי אפר פרה עת"ג (סי' קכ"א סק"ה). [וע' מ"ש ה"ג מהרי"ש בהקדמתו לפתחי תשובה אר"ע וז"ל ואני תמה על הגאון כב"י והנמשכים אחריו איך אפשר לטעות בזה שקאי על קידושי אשה לא יפול הלשון קידש בינו לבין עצמו או בינו לבין אחרים רק שקידש לפני עדים או שלא בפני עדים עכ"ל והא ליתא דהא הכוונה לפי שיטתם שיהי' אחרים עומדים על גבי' וילמדו אותו. (ע' ישועת יעקב סי' קכ"א סק"ד) וא"כ שפיר שייך הלשון לפני אחרים] וע"כ דברי הפנ"י המה תמוהים:
פט"ו ה"ט הוא אמרה על מטתו מת כו' עמ"ש הפני משה וע' בא"ז (ה' עגונה סי' תרצ"ג) שגרסתו היתה היא אומרת במלחמה ואינו על מטתו מת סבורה היא להתיר א"ע והיינו דמותרת. שמה שאמרה במלחמה שהוא סבורה שבזה תהי' מותרת ביותר ולפי שאנחנו יודעים שלא הלך במלחמה אנו אומרים שאמת שמת רק על מטתו מת יעו"ש באורך:
ה"ט קידש א' מה' נשים כו'. ע' בפני משה דמיירי בקידושי ביאה דקנסוהו חכמים כו'. וכ"ה בבבלי (דקי"ח ע"ב) ומצאתי בבעל העיטור אות ק' קידושין ד"ח ע"ב) שנראה שגירסתו היתה בירושלמי בשינוי ממה שלפנינו וז"ל וה"ג בירושלמי בד"א שקידשה בשטר אבל בכסף נותן גט וכתובה לא' וגט וכתובה לא' ומסתברא דלא גרסינן בה' ביאה ואם קידשה בביאה קנסוה חכמים ונותן כתובה לכ"א עכ"ל והן אמת שצל"ע ע"ז מירושלמי ב"מ (פ"ג ה"ג) שאיתא שם אמר ר' אילא אף אנן תנינא ואמר הוא גזילה הוא בעילה היא מלוה (כלומר דבכולהו פליג ר"ט עם ר"ע) וא"כ מדמכנה לדינא דהמשנה בלשון בעילה ש"מ שמיירי בקידושי ביאה וכדמוקי בש"ס דילן וצע"ק: פט"ז ה"ג אע"פ שיש סימנין בגופו ובכלי' ולא כן תני כו'. ע' בישועות יעקב באה"ע (סי' ז' ס"ק כ"ב) שכ' שהירושלמי הלז נראה שנעלם מכל האחרונים וגם מדעת הקדמונים. ע' בראב"ד הובא בש"מ לב"מ כ' שם שאין שייך סברת עשוי' להשתנות זולת בשומא ולא בשאר סימני הגוף ועשו"ת גבעת שאול ונעלם עהם הירושלמי הלז עכ"ל ובאמת חלילה לומר כן על מאור עינינו הראב"ד שנעלם ממנו דברי הירושלמי ונראה שפי' הירושלמי כמו שפי' השירי קרבן דהירושלמי מיישב דלא קשיא מהמשנה על הברייתא דמתני' מיירי בסימנין העשויין להשתנות והברייתא איירי בסימנין שאין עשויין להשתנות רק שהשירי קרבן חילק בין מובהקין לאין מובהקין ולהראב"ד החילוק בין שומא לשאר סימנין וא"כ א"ש דברי הראב"ד והאחרונים. ועשו"ת משכנ"י חאה"ע (סי' ט') שכ' ע"ד הירושלמי הללו וז"ל משמע להדיא דס"ל דסימנים דאורייתא רק משום דסימנין עשויין להשתנות ואיירי בשומא וכיוצא בה עכ"ל הרי שפי' דברי הירושלמי דמיירי בשומא. אולם לפמ"ש בביאור הירושלמי א"ש יותר:
(שייך לעיל לפ"ד הט"ו) אע"ג דר' יהושע אמר כו' וכ"ה בקידושין (פ"ג הי"ב) וראיתי להיד המלך (הא"ב פי"ח ה"א שכתב והנה מלתא זו דהירושלמי נאמרה ונשנית בלא טעם כו' ע"ש ונעלם ממנו ש"ס יבמות (דמ"ה ע"א) דאיתא התם דין הזה ומייתי לה בק"ו מאלמנה לכה"ג ע"ש וכ"ה דברי הירושלמי וז"פ: