עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים· רבי ישראל איזנשטיין
מסכת גיטין
פ"א ה"א הוא עצמו שהביא גיטו א"צ ליתן לה בפני שנים. הפני משה פי' שא"צ ליתן כפשוטו ואינו מובן מדוע לא יהי' צריך ליתן בפני שנים וע' בש"ק שנתקשה בזה. אולם ראיתי בשו"ת נ"ב מה"ת (חאה"ע סי' קי"ד) שפי' שהוא בתמי' וכי א"צ ליתן כו' וכן פי' השדה יהושע והוא נכון: שם אמר ר' אבון אינו חשוד לקלקלה בפני שנים. ע' בשדה יהושע שכ' שהר"ן ריש גיטין נעלם ממנו דברי הירושלמי הללו ע"ש והיינו לפי שהר"ן כתב שם כן מדעת עצמו אולם באמת לא נעלם ממנו דברי הירו' רק שקיצר שם ובתשובותי' (סי' מ"ג) ובחידושיו לגיטין סיים שכן הוא בירושלמי ומבואר שלא נעלמו ממנו דברי הירושלמי:
ה"ב הלכה כר"מ בגיטין והוה ר' זעירא מסתכל בי' כו'. בשירי קרבן תמה על הרשב"א שמפרש אהא דאמר בסמוך המביא גט ולא אמר בפ"נ וע"ז תמה דאיך אפשר לומר כן הא בזה ר"מ לחומרא ואיך קאמר דאתמר הלכה כדברי המיקל בד"ס כו' יע"ש ותמהני עליו דהא מבואר מדברי הרשב"א להדיא דהאי דיתמר כו' הוא מדברי רב זעירא וכמבואר ממ"ש הרשב"א שם וז"ל ואפשר לומר דכיון דמתמה עליו רב זעירא ואמר כיון דד"ס הוא ועוד דיחיד אצל רבים הוא לית הלכתא כר"מ א"כ כר"ז ק"ל עכ"ל מבואר להדיא דר' זעירא הוא שהשיב לר' יעקב בר אדא שתמה עליו מה דהוה מסתכל בו והשיב לו ר' זעירא דלכן הוי מסתכל בו משום דהלכה כהמיקל בד"ס ועור דגם לענין הקולא דביחיד אצל רבים אפי' לקולא לא אמרינן ומכ"ש לחומרא וא"כ א"ש דברי הרשב"א. וע' בפ"מ שפי' כן אף שלא ראה דברי הרשב"א והן אמת שראיתי בא"ז ה' גיטין (סי' ת"ט) שכ' וז"ל והא דכ' בפי' ר"ח גמ' לקמן ר"מ אומר עכו כא"י לגיטין ירושלמי ר' יעקב בשם ר' לעזר הלכה כר"מ כו' דהיינו דפסק כר"מ דעכו כא"י לגיטין ואצ"ל בפ"נ ובפ"נ אבל לחומרא לא פסק כותי' כו' עכ"ל מבואר שלא פי' דברי הירו' כהרשב"א עכ"ז אין תמי' על הרשב"א אם פי' דברי הירו' דפסק כר"מ גם לחומרא. וראיתי בציון ירושלים שם שתמה ע"ז דמאי קאמר דהלכה כהמיקל בד"ס דהא ס' דרבנן באיתחזק איסורא הולכין להחמיר וא"כ הא הכא איתחזק איסורא ע"ש שהניח בצ"ע ומלבד דאינו קושיא כ"כ דהא דעת כמה פוסקים דסד"ר גם באיתחזק להקל והוא פלוגתא דתנאי א"כ י"ל דר' זעירא סובר דהולכין להקל גם באיתחזק. אולם בלא"ה זה אינו בספיקא דפלוגתא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין והולכין בזה להקל וא"ש:
ה"ד אתיא כמ"ד אין העדים חותמין כו'. הפני משה הביא פלוגתת הראב"ד והרמב"ן דהראב"ד ס"ל היכא שאמר לעדים חתמו גט לאשתי דב' משום ערים ואינך משום תנאי כמבואר בגיטין די"ח דמ"מ צריכים שיחתמו הנך דמשום תנאי במעמד כולן אף דסני שיחתמו עד עשרה ימים והרמב"ן ס"ל דא"צ שיחתמו במעמד כולן ומאי דאמרינן דאין עידי הגט חותמין זה שלא בפני זה גזירה משום כולכם הוא כשאמר כולכם משום עדים וכ' הפני משה דמהרמב"ם מבואר דס"ל כשיטות הרמב"ן שכ' בפ"ט מה' גירושין אמר להם כולכם חתומו אם חתמו זה היום וזה למחר אפי' לימים הרבה ה"ז גט כשר הרי שלא הצריך שיחתמו במעמד כולן וטעמא משום שאמר כולכם סתם ולא אמר משום עדים עכ"ד ובמח"כ שגג בזה ונעלמו ממנו דברי הר"ע בהלכה כ"ט שכ' ולמה אמרו חכמים עידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה גזירה שמא יאמר לרבים כולכם חתומין אם תאמר חותמין זה שלא בפני זה שמא יעירו שנים ותטול הגט בידה ותחשוב שכבר העידו בו ועדיין לא נתקיים התנאי עכ"ל מבואר להדיא דהר"מ ס"ל דעיקר הגזירה משום כולכם הוא היכא שאמר חתומו סתם דהוי משום תנאי ושמא לא יחתמו כלל וכדברי הראב"ד ולא כהרמב"ן וסובר דצריך לחתום זה במעמד זה וכ"כ להדיא הב"י באה"ע סי' ק"כ דהרמב"ם סובר כהראב"ד וז"ב וראיתי להק"נ (פ"א דגיטין ס"ק ל"ח) שכ' וז"ל אבל לשיטות הראב"ד לק"מ דפי' גזירה משום כולכם הוי משום עדים כו' ובפ"ט מה' גירושין בהשגות לא מצאתי זה בשמו עכ"ל וכ"כ בפ"ב ס"ק כ"ח ובפ"ח סק"א לשיטת הראב"ד. ובמח"כ כ' בשם הראב"ד מה [דלא] ס"ל דאדרבה הראב"ד סובר גזירה משום כולכם סתמא וסובר דצריך שיהי' במעמד כולם כמבואר בבעה"מ ובמלחמות ובכל הפוסקים בשמו. וראיתי בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קצ"ז) שנשאל אם צריכים לחתום זה בפני זה וכ' מדלא אמר בש"ס הך איכא בינייהו משמע דאף אם משום תנאי צריכים לחתום זה בפני זה וכן מצאתי לריטב"א שפסק כן עכ"ד ותמהני שלא זכר שהוא פלוגתת הראשונים בזה ודעת התוס' ור' משולם והרא"ש והר"ן דצריכים לחתום זה בפני זה וכ"ה שיטות הראב"ד והרמב"ן סובר דא"צ. וראיתי להעיר גם על הפני משה פ"ב דגיטין שכ' על מה שתלו שם בירושלמי הא דגט שיש עלי' כמה עדים אם צריכים שהשליח יראה חתימת ב' העדים דתליא זה בפלוגתת ר"י ור"ל וכ' הפ"מ דמש"ס דילן מבואר דליתא מדלא אמרי הך איכא בינייהו בין ר"י ור"ל ואפי' אם המה עדים מסתמא עשו כהוגן ע"ש ובמח"כ נעלם ממנו מ"ש בשו"ת הרא"ש (כלל ע"ו ס"ק ג') שהביא דברי הירושלמי ופסק כן. וע' בבית שמואל (סי' קמ"ב ס"ק ל"ד) ותורת גיטין שם וע"ש ברא"ש דלשיטות הפוסקים דרק בשעת הדחק סברינן דהן משום תנאי ה"נ כן בנ"ד. ומה שהקשה הפ"מ מדלא אמרו בש"ס הך איכא בינייהו אין להוכיח מזה כלל וכמ"ש הר"י ן' מיגא"ש הובאו דבריו בש"מ לב"ק (כ"ג א') וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בגיטין (ס"ג א') וכן מוכרח בלא"ה דלשיטות הרמב"ן דלמ"ד משום תנאי א"צ לחתום זה בפני זה מדוע לא אמרו הך איכא בינייהו אע"כ דליתא. ובזה מיושבים ג"כ דברי השואל בתרומת הדשן (סי' י"א בפסקים) דבזה"ז יש להקל בזמן והתה"ד הקשה עלי' מדוע לא אמרו בש"ס הך נ"מ ע"ש ולהנ"ל לק"מ:
ה"ד שטר יוצא בבית שאן והי' עדי' עידי נכרים כו' ור"ל אמר כשר. ע' בקה"ע שהקשה דבמאי מיירי אם בערכאות לכ"ע כשר כי' ע"ש ובאמת שלק"מ שי"ל בערכאות. ומה שהקשה דבזה לכ"ע כשר. נעלמו ממנו דברי הרמב"ם (פכ"ז מה' מלוה ה"א) בשם רבותיו. וכ"ה דעת הראב"ד שם דבשטרי מלוה פסול וכאן מיירי בשטרי מלוה. ומצאתי בתומים (סי' ס"ח סק"ג) שכ' שמהירושלמי הזה ראי' לרבותיו של הראב"ד דאל"כ במאי מיירי הירושלמי. הן אמת שאינו קושיא להר"מ די"ל דמיירי בשנעשה בהדיוט ובעידי מסירה וכמ"ש הש"ק ומצאתי בא"ז בתשובתו סי' תשמ"ה) ובה' גיטין (סי' תש"ה) שכ' וז"ל והבנתי מתוך לשונך כי זה השטר לא נעשה ע"פ ערכאות אלא בכנופיא דארמאי כו' וא"כ הוא נראה בעיני דהאי שטרא חספא בעלמא הוא ולית בי' ממשא מדאמר פ"ק דגיטין רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן כו' הא למדת דשטר שנעשה בכנופיא שלא ע"י ערכאות דלאו כלום היא וה"נ אמרינן בירו' דפרקין שטר יוצא בבית שאן כו' רשב"ל אמר כשר וקיי"ל ר"י ורשב"ל הלכה כר"י עכ"ל מבואר מדבריו דפי' הירושלמי בהדיוטות שלא ע"י ערכאות ומיירי בכנופיא ור"ל מכשיר בכנופיא ופי' המשנה שלא בכנופיא ור"י פוסל והכי קיי"ל וא"כ סרה הוכחות התומים מהירושלמי הזה שמוכח כרבותיו של הרמב"ם ולפי המבואר לא מוכח מידי:
ה"ה עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי הא אם הבריא לא. ע' תועים (סי' קכ"ה ס"ק י"ג) שהניח בתימה על הסוברים דשכיב מרע שאמר תן מנה לפלוני שאינו יכול לחזור בו אף אם עמד שבירושלמי כאן מבואר להיפוך יע"ש ולא ידענא מאי קושיא דהא הקה"ע פי' דקושית הירושלמי הוא דאם בשכיב מרע למה לי' לומר בברייתא בהדיא א"צ לומר זכה לו התקבל לו וע"ז אמר דמיירי בהבריא דיכול לחזור דבזה באומר זכה לו אינו יכול לחזור וא"כ י"ל דמיירי בשכיב מרע שציוה מחמת מיתה דבזה לכ"ע אם עמד חוזר וכמ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' שמ"ו) ובש"כ סימן קכ"ה ס"ק ל"ט) וא"כ לק"מ די"ל דהירושלמי מיירי בכה"ג ובזה אם עמד חוזר לכ"ע משא"כ היכא דהש"מ הוא נותן במתנת בריא כזה אינו חוזר ואף שפי' הקה"ע הוא דחוק כמבואר להמעיין והעיקר נראה כפי' הפני משה עכ"ז גם לפי פירושו י"ל דהירושלמי מיירי במתנת שכיב מרע ולק"מ: פ"ב ה"ד אמר ר"א מה פליגן בגיטין אבל בשטרות כו' ע' במראה הפנים שכ' שסוגיא זו פליגא אבבלי כו'. ומצאתי כן בבעל העיטור מאמר ז') שכ' ע"ד הירו' ואיני יכול ליישבה דהא בגמ' דילן מחמיר ר"א בשטרות והכא מיקל ולישנא ונוסחא דילי' נמי לא דייקא עכ"ל:
פ"ג ה"ז ביורשי כהונה ולויה הוא מתניא אבל ביורשי עני אין לעני נחלה כ' הפני משה דשמא עשירים הן ולא הבינותי דאמאי לא חיישינן בעני גופי' שמא עשיר הוא וע"כ דידעינן זה וא"כ גם ביורשים נוכל לידע. וראיתי בדגול מרבבה ביו"ד (סי' רנ"ז ס"ה) שנסתפק בפי' הירו' אם הוא דוקא כשהיורשים עשירים או אפי' הם עניים ע"ש. אולם מצאתי בחי' הריטב"א לגיטין (נ"ו א') שכ' וז"ל פי' בירושלמי דדוקא כהן ולוי שהן זוכין במתנה מכח אביהן וכירושה דמי אבל עני אינו זוכה במתנות מכח אביו אלא מחמת שהוא עני וכך אמרו שם אין לעני כחלה עכ"ל. וא"כ נתברר פי' הירו' דאפי' אם הם עניים בבירור מ"מ כיון שאין הדבר בתורת ירושה רק מחמת עצמו הוא זוכה לכן הם אינם שייכים בגוי'. וכן הוא בבעל התרומות (שער ס"ה ח"ג סי' ב') בשם הרמב"ן. וראיתי להג"ת שתמה שם על הרמב"ן שפי' לדברי הירו' לית ציבור כולא עתיר דהיינו שגובה כשיתנו רשות דלמה לו רשות הא המלוה לעני כו' א"צ רשות ואי כשמתו הא כ' הרמב"ן דלא מהני רשות ע"ש. אולם צדקו דברי הרמב"ן ובמלחמות ביאר דעתו דמיירי כשמתו וסיים וז"ל ואע"ג דאמר לעיל אבל ביורשי עני אין עוני נחלה ולומר שאפי' נתן רשות אין מפריש עליהן התם במלוה עני א' שאם הוא עני אפשר שאין עוני ירושה לדורות אלא שגלגל הוא שחוזר בעולם אבל ציבור אין כולם עשירים ולפיכך מפריש עליהן ברשותן עכ"ל ול"ק קושית הג"ת. וראיתי ביד שאול (סי' רנ"ז סק"ג) שכ' שהוא מסופק אם בעני יוכל לחזור בו והעלה דאינו יכול ע"ש ונעלמו ממנו דברי הריטב"א שכ' וז"ל ומיהו אפי' בב"ד אם רצה לחזור בו נראה שיכול לחזור בו כיון שאינו מפסיד מעותיו אבל ביורשים שהוא מפסיד מעותיו אינו יכול לחזור בו עכ"ל וזה קאי אעני כמבואר למעיין בדבריו מבואר דלא כהיד שאול: פ"ד ה"ב בתחילה צריך לומר אני פלוני כו'. כ' הפ"מ לכתחלה צריך לכתוב אני פלוני שמיהודא עם כל שם שיש לי בגליל הואיל והוחזק כאן בב' שמות כו' ולפי פירושו כ' במראה הפנים שהירו' הזה הוא דלא כהלכתא דסובר דמקום הכתיבה הוא העיקר ומקדימין אותו למקום הנתינה דלא כמו דאיתא בגיטין (ל"ד ב') דמקום הנתינה עיקר ולפ"ז תקשה על הרשב"א בחי' שם שכ' דבתוספתא מבואר שמקום הכתיבה הוא העיקר אמאי לא כ' דגם בירו' מבואר כן וביותר תקשה על הרא"ש פ' השולח שכ' להוכיח דמקום הנתינה עיקר מהירושלמי הזה ע"ש דהא אדרבה מבואר בירו' דמקום הכתיבה עיקר. אולם בחנם עשה הפ"מ מחלוקת בין הבבלי להירושלמי דבתוספתא דהגירסא שם אני פלוני שביהודא ושם דגליל עמו וכיון דכתוב שביהודא מבואר דעומד ביהודא ששם הכתיבה והאשה היא בגליל ושם מקום הנתינה ע"כ מוכח דהתוספתא חושבת עיקר למקום הכתיבה אבל בירו' דהגירסא שמיהודא שפיר י"ל דעומד בגליל ששם מקום הכתיבה וכותב אני פלוני שמיהודא ושם דגליל עמו וס"ל ג"כ דמקום הנתינה עיקר והבן. גם מה שפי' הפ"מ הגע עצמך טעמא דמתני מפורש. תמהני דלמה נטה מפי' הרמב"ן בחידושיו שכ' וז"ל פי' קס"ד שיכתוב בפי' אני פלוני דמתקרי פלוני ופריך מה הועילו חכמים בתקנתן אם כותב שמות אחרים אלא כותב איש פלוני עם כל שמות שיש לו סתם וכל שום אחרין דאית לי' עכ"ל וצ"ל דגם הר"ן פי' כן דאל"כ אין הבנה לדבריו. ע' בשדה יהושע בגיטין פ"א. וע' שו"ת הרא"ש (כלל ט"ו סי' ד') וכ"ז נעלם מהפני משה:
ה"ד היוצא בשן ועין בניו עבדים מה יוצא משום יאוש כו' בשו"ת שנות חיים (סי' שד"ם) דחק א"ע מאד בביאור הירושלמי הזה ולבסוף מיירי בבניו שהי' לו מקודם והמעיין יראה שדברי' תמוהים ומצאתי בא"ז בתשובה (סי' תשנ"ט) שר' שמחה הביא הירו' הזה ופי' דמשום דמעוכב גט שיחרור לכן בניו עבדים דקרינן או חופשה לא ניתן לה ופליגי האמוראים בירושלמי אם מעוכב גט שיחרור או לא ע"ש ומבואר דקאי על הבנים שנולדו אח"כ ובמה שאיתא בירו' הואיל ולא שחררתה התורה כו' כ"ל לפרש עפ"י מ"ש התוס' סוכה (ל"ב ב' ד"ה וקרקע) לפרש דברי הירו' (פ"ז דכלאים) דהא דיש יאוש לקרקע אינו אנא מדרבנן ע"ש באורך ובתוס' דרבנן (אות קנ"ט) ועפ"ז י"ל כיון דעבד איתקש לקרקע א"כ היאוש בעבד אינו אלא מדרבנן וא"כ זו כוונת הירו' דיאוש כיון דאינו מה"ת לכן לא מהני לגבי הבנים ואולי זה הפלוגתא שבין האמוראים שנחלקו אם היאוש הוא מה"ת או רק מדרבנן והבן:
ה"ז כל נדר שידעו בו רבים כ' הפני משה עשרה מישראל או יותר תמהתי למה פי' נגד ההלכה דבטוש"ע יו"ד סי' רכ"ח מבואר דרבים הם שלשה וכ"ה בבעל העיטור (אות כ' כתובה) ואמת שהר"מ בפי' המשנה והרע"ב כ' ג"כ כתפ"מ ואולי פסקו כן לדינא אולם הפ"מ לא ה"ל לפרש נגד ההלכה דרבים הם ג' [וע' בש"ס גיטין (דף מ"ו) א') דרבים הם שנים וכן יש פוסקין כן וכמ"ש הב"י שם וכן ראיתי בפסקי תוס' נדרים סי' נ"ד ובפסקי תוס' שבועות סי' כ"ט וצל"ע דבתוס' כ' דאין ללמוד מכאן דרבים הם שנים דדעת הקב"ה שאני וא"כ מדוע פסקו בפסקי תוס' מה שדחו התוס']. וראיתי להמראה הפנים בגיטין (פ"ה ה"ו) שכ' על מ"ש הכ"מ (פ"ה מה' איסורי מזבח) לתמוה על הר"מ שהשמיט הדין בנודע לרבים שהוא גזול' אינה מכפרת כמה הם רבים וע"ז כ' המראה"פ דכבר ביאר רבינו בפ"ז מה' נזיר דרבים הם ג' ולדעתי אין ראי' מזה דנראה לדעתי מה דאיתא בירושלמי שם אחר דאמר ר"ל דרבים הם ג' ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי כ"ל דר' אבין פליג על ההוא דר"ל דסובר דסגי בג' והוא סובר דצריך עשרה בכדי שיהי' בגלוי ושוב ראיתי להתיו"ט והשדה יהושע בגיטין (די"ג א') שפי' כן א"כ ה"ל להר"מ לבאר כאן בכדי דלא נטעה ללמוד מפסח וחולה ויש לדחות ואח"כ נדפס שירי קרבן ע"ש מ"ש בזה:
ה"ט מהו קנין נכרים כו' במראה הפנים השיג על התיו"ט פ"ק דע"ז שכ' דכשנגמר ביד העכו"ם כ"ע מודו דיש קנין והביא ראי' מירו' שם ע"ש. אולם לפמ"ש בס' כפתור ופרח (ד"ז ע"ב) דפי' הירו' דנ"מ לגזילה וכן פי' הר"א פ"ד דדמאי א"ש דברי התיו"ט. והן אמת שהכ"מ (פ"א דתרומות ה"י) פי' כהפ"מ וכ"ה בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ע"ט) אך זה פי' להר"מ אבל להראב"ד בהשגות דס"ל דגם כשנגמר ביד העכו"ם חייב שפיר קשה לי' להתיו"ט והבן:
פ"ה ה"א דרש ר' סימאי והאיש זה שליח ב"ד כו' וכ"ה בב"מ (פ"ט הט"ו) מבואר מזה דהירו' ס"ל דב"ח מה"ת בבינונית ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף והרא"ש בפ' הנזקין שכ' הנוסחא מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית. וראיתי להק"נ שם שכ' וז"ל וטעות הוא היכן מצינו בינונית בתורה הא אמרינן להדיא בב"ק ד"ח ב"ח בזיבורית ע"ש. אולם לפ"ד הירו' א"ש דילפינן דב"ח בבינונית מקרא דוהאיש כו' ומצאתי להפנ"י בחי' בפ' הנזקין שכ"כ ובקצה"ח (סי' ק"ב סק"א) השיג עלי' וכ' דפלוגתת הבבלי והירו' אם שליח הב"ד רשאי לכנוס ובאמת זה אינו דהא כ' התוס' בב"ק (ד"ח ע"א) דגם אם שליח ב"ד נכנס לא הי' רשאי למשכנו רק מה שהלוה נותן לו ע"ש וי"ל דבזה פליגי הבבלי והירושלמי דהירו' סובר דהשליח ב"ד הי' רשאי למשכנו בעצמו. אולם הא גם לפ"ד הקצה"ח הא הביא דברי הרמב"ן בס' המצוות דדרך הגמ' לומר אמרה תורה ע"ד דרבנן ואף שיש לפקפק בזה ממ"ש בארעא דרבנן (אות שמ"ז) דלא שייך לומר מפני מה אמרה תורה אלא בדבר שהצדוקים מודים בו אבל אמרה תורה שייך גם בדבר דרבנן ע"ש שכ"כ בשם תוס' מנחות דס"ה א"כ כאן שאמר מפני מה אמרה תורה כו' הוא רק בדבר שהוא מה"ת. אולם באמת דברי הארעא דרבנן המה תמוהים דבתוס' מבואר להיפוך וכבר העיר בזה ביעיר אזן (מערכת מ' אות כ"ה) ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף והרא"ש וא"צ לשבש הגירסא כמו שכתב הקרבן נתנאל:
ה"ד אמר ר' יוחנן בתחלה אין מעמידין כו'. ע' מה שפי' הפ"מ ולפי פירושו הי' דברי ר' יוחנן היפוך שכ' בגיטין (כ"ב א') אולם מצאתי בתמים דעים (סי' רל"ט) שאוקים לההוא דר' יוחנן בשהאפטרופוס רוצה לגבות מהאחרים בשביל טענת היתומים עליהם בזה אמרינן אם חבו חבו אבל היכא שהאחרים טוענים על היתומים בזה לא אמרינן אם חבו חבו וא"ש: ה"ז אמר ר' יוסי לעולם השדה בחזקת הבעלים כו' כ' הש"ק וז"ל. כ' הרמ"א בח"מ סי' רל"ו ס"א בהג"ה הי' הבעלים אומרים שהי' בידם ליקח והלוקח אמר שלא הי' בידם ליקח על הבעלים להביא ראי' דהקרקע בחזקת הלקוחות ע"כ והוא מדברי הר"ן בסוגיין ונוסחא מוטעת הוא בר"ן כו' וכצ"ל לעולם השדה בחזקת הבעלים כו' ע"ש ומהתימה ממנו שחשד לרבינו הרע"א שפסק כפי הנוסחא המוטעת לפי דעתו. אולם באמת הוא נוסחא צודקת בר"ן ולהכי כ' הר"ן שכ"כ הרשב"א בתשובה וכוונתו לאפוקי מע"ש הרשב"א בחי' להיפוך וכן מצאתי שהביא הבעה"ע (באות ע' מכירות שטרות) ירושלמי בגיטין כו'. הן אומרים בידינו ליקח כו' הקרקע בחזקת הלקוחות שהממע"ה עכ"ל. הנה הביא הנוסחא כפי המבואר בר"ן וכן פסק הרמ"א. ואם גם בכאן יאמר הש"ק דהוא ט"ס. הנה עד הנאמן עלינו הוא ה"ה (פי"ב מה' שכנים הי"א) שכ' שם וז"ל זה נראה לפי ששדה בן המיצר אינו אלא מדבריהם ולפיכך הוא נקרא מוציא ועליו הראי' וכ"כ מהעיטור עכ"ל מבואר להדיא מדבריו דבעה"ע סובר שהלוקח נקרא מוחזק וע' בב"ח (סי' קע"ה) שכ' לענין בעל המיצר מי נקרא מוחזק תליא בב' הגירסאות והר"מ גורס כגירסא דידן ע"ש וא"כ לפ"ע דאנן פסקינן בסי' קע"ה דהלוקח הוא המוחזק א"כ קיי"ל כהך גירסא וגם הכא נקרא הלוקח מוחזק וע' שו"ת הלק"ט (ח"ב סי' ק"ח) שגם הוא הביא דברי הירו' דהקרקע בחזקת הלקוחות וכ' שכן פסק הרשב"א (סי' תתקט"ו) וע' מהרימ"ט חיו"ד סי' מ') מבואר מכל זה דצדקו דברי הרמ"א ומה שהשיג עוד הש"ק על הסמ"ע דס"ל דאף בשלקחו תוך יב"ח אם אין ביד הבעלים לקנותם אז יכולים הבעלים לסלקו כו' דהא ליתא כו'.
הנה מצאתי תנא דמסייע להסמ"ע הוא הר"ן בחי' לגיטין (כ"ה ב') שכ' וז"ל ומיהו משמע דבתוך יב"ח כל שיש בידם ליקח הן קודמין ואע"ג דמשמע בירו' דכי אמרינן דביש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם דוקא כשיש בידו ליקח בשעת המקח אבל לאחר מכאן לא דגרסינן התם הן אומרים כו' בחזקת בעליה כו' (וצ"ע שזה סותר גירסתו בחי' להלכות) דאם איתא דבכל שעה שירצו יכולים לקנות לא הי' מקום למחלוקת זה אפ"ה משמע לי דכל שלקח בתוך יב"ח ויש לבעלים ליקח תוך זמן זה הם קודמים דבתוך יב"ח לא קפדינן אם הארץ הי' בתוך סקריקין עכ"ל. הנה מבואר ממש כדברי הסמ"ע בזה הן אמת שראיתי להריטב"א בחי' שם שכ' וז"ל והא דאמרינן דבזמן שיש בידם ליקח שהן קודמין לכל אדם ה"מ בשעת המקח או אחר המקח מיד שידעו בדבר אבל אם ידעו בדבר ולא רצו הבעלים ליקחו או שלא הי' בידם ליקח אחר זמן אין לבעלים כלום כו' והכי משמע בירו' כו' ואם [איתא] (ירצו) דכל זמן שירצו יכולים הם לקנות מה עיקר יש למחלוקת זה ואע"פ שזה ברור הצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי בזה מי שסובר דהבעלים מוציאין מיד הלוקח לעולם כ"ז שהי' בידם ליקח כו' וז"א כדמוכח בירו' עכ"ל וזה היפוך דברי הסמ"ע וע' בתיו"ט בגיטין במה שהשיג על הסמ"ע ובנה"מ כ' שכדברי הסמ"ע כן מבואר בריב"ש ואני בעניי לא מצאתי כלל בריב"ש שיהי' מוכח כדברי הסמ"ע אולם בחי' הר"ן מבואר כן וכמ"ש:
ה"ט ומכניסין כלי עכו"ם כו'. עיין בקה"ע ששיבם הגירסא ולא ראה בטוח"מ (סי' רס"ו) שכ' ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים עם כל ישראל מפני דרכי שלום ומקורו הוא מכאן וכמ"ש הב"י שם מבואר שגרס ומכניסין כגירסא דידן וכ"ה הגירסא בירו' ע"ז (פ"א ה"ב). וע' בש"ק שהוכיח מדברי הר"מ ספ"י מה' מלכים דס"ל דאפי' בפ"ע קוברין מתיהם מדהביא הקרא דורחמיו על כל מעשיו ואינו מוכרח כל כך דהא הוא אינו רק מפני דרכי שלום ואינו מה"ת והקרא שהביא הוא רק להראות שאינו איסור ואדרבה הב"ח ביו"ד (סי' קנ"א סי"א) כ' מיהו יש לדייק ממ"ש פ"י דמלכים דלקבור מתיהם הוא רק עם מתי ישראל דוקא מדכ' עם מתי ישראל הרי שהוכיח מדברי הר"מ היפוך ממה שהוכיח הש"ק ומש"ש הב"ח לפרש דברי הר"מ מ"ש עם מיתי ישראל דרשאי לקבור ג"כ בחצר א' מפני דרכי שלום אני בעניי לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי לומר כן וחס להתיר דבר זה. והנכון לפרש האי עם כמו שפי' הרשב"א בחידושיו לגיטין (דס"א ע"א) לפרש כשם שמתעסק קאמר יע"ש וכן הפי' בר"מ ולא כפי' הב"ח וז"ב: שם גירדאי שאל לר' אימי יום משתה של עכו"ם כו'. ע' בשירי קרבן שתמה איך נסתפק ר' אימי ורצה להתיר הא מתני' בע"ז (ח' א') דאסור וגם על ר' אמי קשה למה לא הביא ראי' ממתני' ע"ש והנה בע"ז שם כ' הב"ח דלא גרסינן ביש ספרים במשנה שם שעשה משתה לבנו ע"ש. וכן נ"ל ממה דאי' התם בד' י"ד ע"א והתניא עכו"ם שעשה משתה כו' משמע דאינה שנויה במשנה ועמש"ש בגליון מהרי"ף דצ"ל והתנן. אולם להיש ספרים א"ש דכן היתה גירסת התוס' ולפ"ז א"ש קושית הקה"ע. הן אמת שבירו' ע"ז (פ"א ה"ג) ממה דמקשה שם והתני משתהו ומשתה בכו כו' משמע דהי' כן במשנה שלהם וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אולם לפמ"ש הפ"מ דקאי אלבקר את החולה אם מותר במשתה שלהם א"ש. אולם ראיתי בר"ן פ"ק דעכו"ם שכ' דבנכנס שלא בכוונה לעכו"ם ביום אד שלו דמותר לשמוח עמו כיון דנכנס שלא בכוונה ובאקראי בעלמא ואינו אלא כמחניף ואעפ"כ בעל נפש ימעט ומביא ראי' מדברי הירו' הללו ע"ש שכ"כ בשם הרמב"ן מבואר להדיא מדבריו שפי' דברי הירו' דמיירי בנכנס שלא בכוונה ביום משתה שלו וא"ש דברי הירו' והתימה על הקה"ע שלא ראה זה. ועל הפ"מ יש להפליא ביותר שבמס' ע"ז הביא דברי הר"ן וכאן פי' דקאי על לבקר חולה ואולי נכלל זה בתוך פי' הר"ן והבן:
שם והתני ר"ח יום משתה של עכו"ם אסור. מה שכתב הש"ק דצ"ע בפוסקים שלא חילקו בכך לק"מ דהפוסקים פי' דהירו' קאי לבקר אותו ביום משתה ולא לשאת ולתת עמהם וכמו שפי' הפ"מ ועמ"ש לעיל בשגם שאפי' לפי פי' הקה"ע דמיירי במו"מ לא קשיא כלל דכיון דהירושלמי מסיק דאסור ביום משתה וכן פסקו הפוסקים עטוש"ע יו"ד (סי' קמ"ח ס"ח) א"כ לא קשיא מידי ודברי הש"ק צ"ע:
פ"ו ה"א אמר ר"ח הלכה כר"ג כו' חד בר נש כו' הפני משה חילק דאם אמר יהא בידך לא מהני לחודא ואם אמר יהא לי בידך מהני ולא נמצא כלל החילוק הזה בפוסקים אולם מצאתי בחי' הרמב"ן לגיטין (דס"ג) דגרס רבא קמי' דרב אם בא לחזור יחזור והקושיא דרב סותר את עצמו ותירץ דאם אמר יהא בידך דלא מהני ואם יהי' לי בידך מהני ולא יחזור (אולם בבעה"ע אות ש' שלישות גרס בעובדא דרב לא יחזור כגירסת הפני משה וע' בתעים דעים סי' רל"ט) וגם במה שפי' הפ"מ אם אומר אחר הדלת הי' עומד ושומע דפי' בתמי' ומבואר מזה דבסתמא לא קפיד רק דוקא היכא דידעינן הוא נגד דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א וכל הפוסקים דאף בסתמא אמרינן דקפיד רק היכא דידעינן בודאי דלא קפיד ופירשו הירושלמי בניחותא והבן: ה"ב נשאת בין היא בין אביה אם יש בה דעת כו' כ' הפ"מ כלומר היא ביש לה דעת להבחין בין גיטה לדבר אחר כדלקמי' ואביה בשאין לה דעת. והיא דחוק לפרש בין היא בין אביה לצדדין וע"ש אח"כ אם יש בה כו' קאי אדלעיל והנכון דהירו' סובר דבאין לה דעת בין היא בין אביה שוין דאין יכולין לקבל גיטה וזה שכ' דבין הוא בין אביה שווין בדבר וכן פי' הרמב"ן בקידושין דמ"ג. ועשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקע"ז מה שהאריך בביאור דברי הירושלמי הללו:
ה"ג הרי הוא במקום פלוני כו' הפ"מ כ' כלומר בזו היא שמודה ר"א כו' ולא פליג כו' והוא תמוה דא"כ אמאי נקט הירושלמי בהרי הוא הרבותא דר"א פליג באומר תן גט לאשתי במקום פלוני אבל בהרי הוא גם חכמים עידים והנכון דמתחלה אמר דר"א פליג גם באומר תן לאשתי במקום פלוני ואינו אומר רק במיחד ואמר אלא במקום פלוני ואח"כ אמר דבהרי הוא גם ר"א מודה כו' אף חכמים מודו כלומר דבזה גם חכמים מודו לר"א וא"ש ומצאתי להשדה יהושע שגם הוא פי' כן:
ה"ד מ"ט דר"י אני אומר א' קרוב מצאו ולקח ממנו הפ"מ פי' שמצא קרוב להעיר א' ולקחו ממנו כו' ולדעתי יוצדק יותר לפרש דמצא א' שהוא קרוב לו ולכן לקח ממנו אע"פ שייחד לו ליקח מאחר מ"מ כיון שהוא קרוב אליו לכן לקח ממנו. ושוב ראיתי להרא"פ בדמאי (פ"ד ה"ד) שפי' כן:
פ"ז ה"א מי שאחזו קורקודיקוס כו' כ' הפני משה דבבבלי אומר מי שאחזו רוח רעה מחמת שתיית יין ובירושלמי מפרש לה בענין אחר עכ"ל ולא ידעתי מניין לו דהירו' מפרש דלא כהבבלי דהא בירו' אי' מאי קורקידיקוס אמר ר' יוסי המים ופי' הפ"מ שהוא מין חולי הנקראת כך ומי יודע אם החולי הזה אינה החולי שנזכרת בבבלי (והיינו שמחמת שהוא חולה ובריאתו נפסדת יש רשות להשר לחול עלי' וכמ"ש בשו"ת ח"ס חיו"ד יע"ש. וראי' יש דהוא א' עם מה שנאמר בבבלי ממה דאמרינן אתי עובדא קומי ר' יוסי בחד טרסיא דהוי יהבין לי' סמוק גו אכים והוי לעי אכים גו סומק והוי לעי והוא בשר עם יין והוא עצמו הרפואה הנאמרת בבבלי (ס"ז ב') וא"כ משמע דא' הם. וראיתי בפני עשה שכ' דהוי לעי היינו שהי' חולה עדיין ופי' זהו קורקודייקוס שאמרו חכמים היינו על הטרסיא הזה ולא נהירא כן. ולעי פירושו שנתרפא וכן פי' השדה יהושע והוא כמבואר בבבלי ומ"ש זהו קורקידייקיס כו' קאי אלמטה דקורקודייקיס כו' פעמים שוטה פעמים חלים וא"כ הבבלי והירושלמי המה שפה אחת: שם אדם מעיד עדותו מיושב כ' המראה הפנים משמע אפי' לכתחלה ופליג אהא דקיי"ל בבבלי יושב פסול לעדות ובחנם עשה פלוגתא בין הבבלי להירושלמי דגם כוונת הירו' הוא בדיעבד כשא"א בענין אחר כמו הכא באחזו קורקודייקיס ומצאתי להדיא כן בתולדות אדם להרשב"א (סי' ס"ד (שהביא מהירו' הזה ראי' דבדיעבד כשר וכ"כ הר"ן בחי' שבועות ד"ל ע"ש באורך וכן ראיתי בבעה"ע (אות ק' קבלות עדות) שכ' ר' אבא בשם ר' הונא צריכים העדים להיות עומדים בשעה שמקבלים עדות שנאמר ועמדו כו' ומסתברא דע"י הדחק וכדאמרינן בירו' פ' מי שאחזו עכ"ל. ונראה דצ"ל ומסתברא דע"י הדחק שרי והביא ראי' מהירו' הזה והיינו דפי' הירו' דמיירי בע"י הדחק וכמ"ש הרשב"א ושוב ראיתי בשו"ת חו"י (סי' כ"ב) שתמה על הרשב"א דמה ענין הירו' דמעידין יושב לכאן והחו"י (סי' כ"ג) כ' דנוסחא אחרת ה"ל להרשב"א. אולם להרשב"א הי' הגירסא כגרסתינו ופי' הירו' הא דיליף דאף בעדות מהני הבדיקה ואי דבעת שהוא חלוש מסתמא הוא יושב על המטה אדם מעיד עדותו מיושב והדר מיבעיא אף לנדרים כן היינו דאף לנדרים בודקין אותו ולא כהפני משה שפי' דהאיבעיא אם גם לנדרים נשאלין מיושב. והנכון כמ"ש וע' בשער המשפט (סי' כ"ח סק"ה) מה שהקשה ע"ד הירו' הללו ולפמ"ש החו"י דהוא מימרא בפ"ע א"ש. אך לפי הנוסחא שהביא הרשב"א זאת אומרת א"א לפרש כן. שוב ראיתי בפני משה בירו' סנהדרין (פ"ז ה"ח) שמצא בחי' הרשב"א שבועות (ל"ב) שמשוה דעת הבבלי והירו' וחזר בו ממ"ש כאן והיינו כמ"ש למעלה. וע' בהגה"ה הר"פ לסמ"ק (סי' רכ"ג) שכ' על מ"ש הסמ"ק דבדיעבד מותר בישיבה גבי בע"ד וז"ל מדאמר בירו' סנהדרין דיינים שקבלו עדותן מעומד פי' שהדיינים עומדים גבי מברך את השם ומסתמא ה"ה גבי עדים עכ"ל וקשה אמאי יליף לה מסתמא ולא מהירו' הזה דמבואר כן גבי [עדים] וצ"ל דהי' מקום לחלק בין עדות אשה לשאר עדות ושוב ראיתי בחי' הגהות בטוח"מ (סי' י"ז סק"ה) שהביא דברי הפני משה בגיטין ולא ראה מ"ש בסנהדרין גם לא ראה דברי החו"י ושוב נדפס פי' ש"ק. וראיתי שפי' אף לנדרים כמו שפרשתי דקאי לענין בדיקה והניח בצ"ע דהא בנדרים קיי"ל גמר בלבו א"צ שיוציא בשפתי' ולא ידענאי מאי קושיא הא הבדיקה הוא דלמא מחמת חולי הוא אינו צלול בדעתו א"כ צריך לבדוק אותו אם מה שחשב הוא צלול בדעתו וז"פ:
ה"ג חברייא בשם ר' יוחנן אינה אוסטרה ר' זעירא בשם ר' יוחנן אינה כגיטין אינה כמתנה ופי' הפ"מ אינה אסטריה כלומר דחבריא אמרו דכן השיב לו ר' יוחנן כו' ובלישנא בעלמא פליגי עכ"ל. וכן פי' הפני משה בירו' ב"ב (פ"ח ה"ט) ועמ"ש השדה יהושע (דנ"ד ע"ב) והוא דוחק לומר דפליגי בלישנא בעלמא וגם מלת אסטריה אין לו מובן כלל ונעלם ממנו שו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ט"ו) ששם הובא הירו' הזה והגירסא הוא איסתריתא והיינו שר' יוחנן מחלק בין איסור למתנה דגט דהוי איסורא הוי חזרה ובממונא דהוי מתנה לא הוי חזרה וא"ש. וראיתי בשו"ת רב"א שם שתמה על הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תקס"ג) שפסק בהקדש דלא אמרינן באומר מהיום ולאחר ל' דיהי' הקדש דכיון דא"א להיות הפרי מהיום ולאחר ל' והגוף יהי' של הקדש דא"כ תינוק החולין מהגוף של ההקדש וזה א"א לכן אמרינן דהוי חזרה וע"ז הקשה הר"ב דהא בירו' אמרינן להדיא דבהקדש כיון דאמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לא הוי חזרה ע"ש ולענ"ד לק"מ עפ"י מה שראיתי בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' קכ"ג) דמביא שם ירושלמי בקידושין (פ' האומר) דמבואר שם דסובר דההקדש יכול לינוק מהחולין ויכול להקדיש הגוף מהיום והפירות יהי' של חולין וכ' ע"ז הרשב"א דהוא נגד ש"ס דילן בב"ב ע"ש באורך וא"כ לפ"ז א"ש דאין ראי' מהירושלמי דגיטין דאנן קיי"ל כש"ס דילן דא"א להיות הגוף מהיום והפרי לאחר מיתה ושפיר פסק הרשב"א דלא חל ההקדש כלל ואין ראי' מירושלמי דהוא סובר בקידושין דיכול להקדיש הגוף מהיום והפירי לאחר מיתה והירו' מקשה שם איך הדין בהקדש (ולא כפי' הרב"א דלמה לא קחשיב גם ההקדש בין ההפקר וכדומה דאינו חל רק דבאמת יוכל להיות הפירי מהיום רק מקשה איך הדין בהקדש) ומשני דבהקדש כ"ע מודו כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט א"כ לא הוי חזרה וא"ש. וראיתי במחנה אפרים (ה' צדקה סי' ד') שהשיג ע"ד הרשב"א שהביא הר"ן שכ' שיכול לחזור דהוא פלוגתא בירו'. וכ' המחנה אפרים דכמדומה שכיון לירו' פ' האומר ואם לזה כיון אדרבה משם איכא למילף איפכא דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן עכ"ד ולק"מ דהא הני תרי אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן ור' זעירא ור' אבוהו דסברי דהוי מכירה הוי תרי וכ"כ הרשב"א (בסי' קכ"ב) להדיא ועוד דהא ש"ס דילן פליגי אר' יוחנן לאותו מ"ד וז"פ. ושוב נדפס פי' ש"ק וראיתי ג"כ שהעיר ע"ד הרשב"א וכנראה שלא ראה דברי הרשב"א בתשו' שהבאתי שמשם באר"ה דדבריו צודקים ולק"מ:
פ"ח ה"ד אית תניי תני מאחר שנתנו לה כו'. וראיתי להבני יעקב (דקכ"ו) שכ' דהפי' דמאן דתני שכתבו בגט ישן דמשמע דוקא אחר שכתבו אם נתיחד איכא למיחש לגט ישן אבל לאחר שנתנו ליכא למיחש והיינו כב"ש דהמגרש את אשתו ולנה בפונדיקית דא"צ גט שני ומ"ד שנתנו חיישינן ג"כ לגט ישן היינו כב"ה ע"ש והוא תמוה דהמעיין בירושלמי יראה דקאי על ב"ש בגט ישן ולא על לנה בפונדקית ועוד דא"כ יהי' דברי ב"ש סתראי דהא משמע להדיא דב"ש סוברים דאף אם נתיחד בין כתיבה לנתינה עכ"ז מותר לגרש באותו גט ולפירושו הוא להיפוך ע"כ נראה הנכון כפי' הפני משה: ה"ט בד"א בזמן שנישאו כו' ע' בפ"מ ובמראה הפנים שכ' שהר"ן פי' האי נשאו היינו שנשאו לאחר אבל לא נשאו לאחר מותר והפ"מ כ' דנראה לו דהאי נשאו היינו להבעל בנישואין אבל ארוסה מותר. והנה הפי' הזה לאו חדש הוא וכבר פי' כן בשו"ת הראנ"ח (סי' ו') והובא בג"פ סי' קי"ט ובפר"ח ע"ש שהאריכו בזה. וראיתי בשדה יהושע בגיטין (ק"ו א') שכ' דאחר העיון יש להכריח כפי' הר"ן בירו' הכא דאמר נשאו אנישואין האשה אחר גירושין קאמר דאל"כ אלא אנישואין דמגרש ומתגרשת קאי היכא קאמר ובכהנת אפי' לא נשאו ואמאי בכהנת אפי' מן האירוסין מ"ש כהן מישראל לענין זה ע"ש. ותמהני דבודאי גם להך פי' יש נ"מ דבשלמא בכהן שאף מן האירוסין יש איסור דאורייתא ע"כ החמירו אף מן האירוסין משא"כ בישראל שקודם שנשאת א"כ אף אם תזנה עמו ליכא איסור גמור לכן הקילו בו מן האירוסין כיון דליכא רק איסור דרבנן לכן לא החמירו בארוסה שאין לבו גס בה משא"כ בכהנת שיש איסור לאו ס"ל להירושלמי דאסור גם מן האירוסין. ומצאתי בא"ז (ה' יבום סי' תרי"ח) שפי' להדיא הירו' כפי' הזה והאריך בביאורו ע"ש ולא ידעתי עה הקשה השדה יהושע ע"ז דהדברים נכונים כמ"ש ולפ"ז גם הירו' סובר דאסור בישראל גם בשלא נשאת לאחר ואינו צריך למיעבד פלוגתא בין הבבלי להירו' וע' ריטב"א כתובות (כ"ח א') שכ' להדיא דבישראל כל זמן שלא נשאת מותר אפי' בחצר ע"ש שפי' כן גם דברי רש"י ג"כ. וע' מחנה אפרים בהג"ה לר"ן כתובות (דת"פ ע"ב) שגם הוא פי' הירו' כן:
ה"י השיב רבי ע"ד ר"ח בן גמליאל גופו של גט כו'. ע' פני משה שפי' שרבי השיב ע"ד רחב"ג כו' וע' ברמב"ן בחי' לב"ב (דקמ"ב) שלחד פירושא גרס כאן השיב רבי לקיים דברי רחב"ג כו' ע"ש באורך:
פ"ט ה"א תמן התורה אסרה עליו ברם הכא האי אסרה עליו כו'. כ' הפ"מ דכיון דהוא בעצמו הגורם לאוסרה עליו לכן לא חשיב אותו והוא דחוק ולא ראת ברמב"ן ורשב"א וריטב"א בחי' לרפ"ק דיבמות שכ' הפי' דהיכא דאיסור אחר גורם לאוסרה עליו לא מקרי צרת ערוה והצרה מותרת:
שם ר"י בר אחא בשם ר' ינאי אפי' ריח פסול אין בה עפ"מ שפי' דקאי אמגרשה חוץ מפלוני. אולם ראיתי בשי"ת מהרי"ט (ח"א סי' כ') שהסכים הש"ס ירו' לבבלי דסוברת דבזה פסולה לכהונה אך זה קאי אכנסי שטר חוב זה ע"ש שהאריך לבאר הירו' בדרך יפה. והפני משה לא ראה דברי המהרי"ט האלו ועע"ש השדה יהושע (דק"ח ע"א) ע"ש:
ה"ה ר' אליעזר בי ר' יוסי בעי קומי ר' יוסי כו' ראיתי להבני יעקב (דק"מ) שכ' בביאור הירו' שהקשה דכי היכא דגט א' לב' נשים לא מהני משום דכתיב לה ולא לה וחברתה ה"נ ב' גיטין ואשה א' לא תהני ופריך והא תנן נותן ב' לא' ומשני התם הי' כתוב מתחלה לשם כריתות ותערובות הוא שגרמה אבל ב' גיטין שנכתבו לשם ספק לא נכתבו לשם כריתות ומשני כיון שנמסר אח"כ לידה שרי וא"כ קשה על טעמא דמהרנא"ח שכ' בב' גיטין דהוי ברירה דהא כיון דנמסר אח"כ לידה לא הוי ברירה וכן הקשה על המהרי"ל יע"ש באורך ולענ"ד אינו קושיא כלל דפי' הבני יעקב בירו' הוא תמוה חדא דמאי הקשה דלא תהני ב' גיטין לאשה א' כי היכא דגט א' לב' נשים הא שם איכא מיעוטא וכאן ליכא מיעוטא ועוד דבאמת אין דעתינו כ"א על גט א' ומחמת ספק עושין כן א"כ לא הוי רק גט א' ועוד דהירו' הזה הובא ג"כ בפ' כל הגט ה"א ושם א"א לפרס כן יעו"ש וע"כ הנכון כפי' הפ"מ ולפי ביאורו אין זה ענין לההיא דמהראנ"ח ומהרי"ל ולק"מ:
ה"ז אני אומר אפי' בע"א ודיין א' מקיימין כו' כ' הש"ק וז"ל כ' הב"י סי' מ"ו מחודש ט' בשם תשו' הרשב"א שטר שכתוב בו הנפק אם גובין בו אע"פ שאין מכירין חתימות הדיינין כו' אלא שבירו' משמע שא"צ קיום ועליו סמך מי שאומר שגובין בו ואנו אין לנו אלא גמרא שלנו ע"כ ותימה אנה מצא הרב הזה משמעות בירו' אדרבה כולה סוגיא מבוארת שצריך קיום ומהא דפליגי אם עד ודיין מצטרפין או לא נמי מוכח כן והיא גופה הראי' שמביא הרשב"א מגמ' בבלי וצ"ע עכ"ל. ובאמת צדקו דברי הרשב"א. דהנה בחי' הרמב"ן לכתובות (דכ"א א') ובחי' הריטב"א שם ותשב"ץ (ח"א סי' קע"ג) (וח"ג סי' כ"ב) הביאו הירושלמי ממס' שבועות פ' בתרא דאיתא התם ר' יודא אומר פרוזבל המקושר הדיינים חותמין מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו אין מעשה ב"ד צריכים קיום ומזה כ' הרמב"ן שלמדו דהירו' ס"ל דאין מעשה ב"ד צריך קיום והתשב"ץ הביא שהרשב"א הקשה מההיא ירו' להירו' דגיטין דשם משמע דצריך קיום וחילק בין ב"ד מפורסם לאינו מפורסם וא"כ א"ש קושיות הש"ק. והן אמת שבירו' שלנו במס' שבועות לא נמצא עה שהביאו בשמו אך נאמנים עלינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והתשב"ץ שכן היתה גירסתם בירו' ולזה הירו' כיון ג"כ התשב"ץ בתשובה שהביא הב"י באה"ע סי' קמ"א ע"ש:
שם צריכין הדיינים מכירין את הנידונין כו' הש"ק הניח בצ"ע על ע"ש הר"מ בה' סנהדרין (פכ"ג ה"ו) דאם הדיין אינו מכיר הנידונין בודאי מה טוב דהוא היפוך המבואר כאן ומש"ש הש"ק וסתמא דמתני' דפ' ג"פ משמע כדעת הרמב"ם דתנן כותבין גט לאיש כו' ובלבד שיהי' מכירן משמע דוקא] בגט ושובר הוא דבעינן שיכירן אבל לא בשאר דברים משמע מדבריו דסובר לדעת הר"מ דדוקא בגט ושובר בעינן שיהי' מכירין ובמח"כ הא ליתא דהא כתב הרמב"ם בה' מלוה (פכ"ד ה"ג) דה"ה בכל הדברים הדין כן וליישב דברי הר"ם נראה דסובר דבשעת הדין יותר טוב שלא יהי' הדיין מכיר אותו וזה מ"ש כאן. אולם בעת כתיבת הפס"ד אין כותבין אא"כ מכירין דלא יבא להערים וזה מ"ש בה' מלוה וז"ב:
הי"א ואתיא דזקנים כב"ש כו'. ע' בא"ז ה' נדה (סי' שס"ח) שהביא פלוגתת זקנים ור"ע ההובא בבבלי שבת (דס"ד) וכ' ונראה בעיני דרבנן כב"ש ור"ע לטעמי' כו' ע"ש ותמהני למה תלה אותו דנראה בעיני והא מבואר להדיא כאן בירו' כן. וע' חה"ר שם ובמשנה למלך ה' גירושין (פ"י הכ"ב) וצע"ק: