עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
קונטריסים לחכמת האמת
בעזה"י וית' ארשום לי למזכרת עיון ענין אחד עמוק עמוק והאל הבוחן סרעפי לבבי ישפיע על ניבי. להעלות בכתבי. את אשר עם לבבי. בפנים מסבירות. מדובר נכבדות. ענינים עמוקות. וצפונות בלבבות. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
הנה ידוע ומפורסם הקדמה אמיתית ומקובלת שענינים הרוחניים אינם תופסים שום מקום ואפילו כגרגיר חרדל אינה תופסים מקום ודבר זה קשה לצייר מציאות ענין אחד שלא יהי' תופס מקום כלל ועיקר ועכ"ז יהא לענין הרוחני מציאות חזק וגמור, ובעל שומר אמונים בויכוח שני דף מ"ב ע"א התעורר על זה בסימן מ"ו וז"ל שם איך יתכן שהרוחניים לא יהיה להם מקום כי אנה יעמדו בעמדם אם הם באפס מקים והיכן יעלו וירדו בהתפשטותם ובהסתלקית אם אין שם מקום והרי כל החכמה הזו סובבת על ב' קוטבים הללו של עליית ספירה בספירה והתלבשות וירידת ספירה בספירה עכ"ל בעל שומר אמונים. והגם שתירץ שם ע"ז עדיין לא יצא ידי חיבתו וקיצר במקום שהיה לו להאריך. ועתה שמע נא ודע לך כי ענין מהות הרוחניים א"א להיות מושגים לחוש ואינם מושגים אלא בשכל כי ענינים הרוחניים הם שכליים פשוטים וכמו שהגוף שהוא ענין גשמי וגופני מושג לחוש מפני שהחוש הוא ענין גופני כמו כן ענין הרוחני הוא עצם שכלי ולכן אינו מושג אלא בשכל וכמו שהאדם נבון ומשכיל ממציא לפעמים המצאה שכליית מחודשת אשר בתחל' היתה נעלמת ההמצאה ההיא וענין השכלי ההוא והנכון ההוא השכיל בשכלו והוציא ההמצאה ההיא מתוך הקדמות פשוטות ידועות ומפורסמות אלא שאדם אחר שאינו משכיל כמוהו לא ידע לחבר אלו שני הקדמות לאחדים להוציא מהם ההקדמה השלישית המושכלת ויוצאת מחיבור ב' הקדמות הקודמת משא"כ האיש המשכיל השכיל בשכלו וחיבר אלו השני הקדמות הידועות ומפורסמות לאחדים והוליד מהם בשכלו תולדה שכליית והתולדה ההיא אין ספק שהיא נקראת ענין שכלי ויש לתולדה ההיא מציאות חזק ועצום ואמיתת מפני שהתולדה ההיא מיוסדת על אדני ההקדמות האמיתיות המפורסמות וכל מי שהוא משכיל לא יכחיש האמיתית של התולדה ההוא זולת מי שאין לו השגה כלל לא יאמין היות התולדה ההיא אמיתיית כי אינו יכול להשיג בשכלו איך תתחייב התולדה ההיא מחיבור ב' ההקדמות הידועות אצלו אבל לא מפני שהטפש הזה אינו משיג אמיתית מציאות התולדה ההיא ואינו מודה על אמיתותה ומציאתה יכחישו המשכילים אמיתת מציאת התולדה ההיא מפני שהמשכילים מודים ומעידים על אמיתת מציאות החזק והעצום של התולדה ההוא. ואביא לך משל אחד כאשר הוגד לי ענין שכלי שהוציא אדם נבון ומשכיל תולדה שכליית מב' הקדמות ידועות שהאדם הנבון ההוא מידי עברו פעם אחד דרך יער גדול באורך ורוחב מאוד מאוד עד שלגודל היער ההוא אין מספר לאילנות שבתוכו כי ודאי יש יותר מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות אילנות בתוכו ועל כל אילן ואילן יש עלים באילן אחד עלים מרובין ובאילן אחד מועטין אבל אין שום אילן בכל היער שלא יהי עליו עלים כלל אפי' עלה אחת כי לכל הפחות יש על האילן הפחות והמועט עכ"פ עלה אחת לפחות וזה ג"כ ידוע ומפורסם אצל כל מי שיודע שיעור הגודל של היער ההוא שסכום האילנות שביער הם בודאי יותר מסכום העלין שבאילן היותר גדול שבכל היער והשכיל הנבון ההוא והמציא בשכלו תולדה שכליית שבודאי יש ביער הזה לא פחות משני אילנות בשווים בסכום העלין שלהם שסכים העלין שיש באילן האחד יש ג"כ באילן השני לא פחות ולא יותר והתולדה הזאת תתחייב משני הקדמות הידועות ומפורסמת אל כל מי שיודע ענין היער ההוא וגדלו והב' הקדמות הם אלו האחת הוא שסכום האילנות שביער הוא בודאי יותר מן סכום העלין שבאילן היותר גדול שבכל היער וההקדמה השנית היא כי אין בכל היער אילן שיהי' רק לגמרי שלא יהיה עליו אפי' עלה אחת ומאלו שתי הקדמות כאשר יחוברו תתחייב מהם ההקדמה השלישית שבודאי יש ביער הזה לא פחות משני אילנות שסכים העלין שלהם שווים. ונמשיל על דרך משל שביער ההוא יש מאה אילנות ונמצ' על האיל הגדול שבכל המאה האילנות בודאי לא יש מאה עלין כי כבר הותנה שסכום האילנות שביער הם יותר מהעלין שבאילן היותר גדול ואם י יה על האילן היותר גדול מאה עלין א"כ יהי' שוה סכום האילנות שביער עם סכום העלין שבאילן היותר גדול אלא ודאי שבאילן היותר גדול לא יש מאה עלין אבל צ"ט עלין יכול להיות. והנה אם נעלה במחשבתינו שעל האילן האחד יש עלה אחת ועל האילן הב' ב' עלין ועל האילן הג' ג' עלין ועל הד' ד' עלין ועל האילן החמישי ה' עלין וכן על האילן הצ"ט צ"ט עלין וא"כ על האילן הק' כמה עלין יש שאין לומר מאה עלין יש על האילן הק' כמו שהוכחנו לעיל א"כ על כרחנו שעל האילן הק' יש עלה א' או ב' או ג' עלין או ד' או ה' עד צ"ט וא"כ נמצא ששני האילנות בודאי שווים הם בסכום העלין שלהם דהיינו האילן הק' עם אחד מהצ"ט אילנות נמצא מי שהוא משכיל יודע היטיב אמיתת מציאות התולדה ההיא שבודאי יש ב' אילנית שווים בעליהן ויכול הוא ממש אף לשבע שטעה חמורה לגודל אמיתת מציאות התולדה ההיא מפני שאצל משכיל זה נתברר התולדה ההיא כל כך בבירור ואמת כמו שאם הי' מונה העלין של שני האילנות ומצאם שווים במנינם. והנה נמצא שהתולדה ההיא יש לה מציאות חזק ואמיץ כמו מציאות דבר הגשמי המושג לחוש ואע"פ שאותן שני האילנות השווים אינו מושג לו בחוש לשיוכל להורות באצבע עליהם לומר אלו ב' האילנות שווים הם בעליהם אבל עכ"פ מושג הוא אצלו שיש ב' אילנות שווים ואע"פ שאינו יודע איזה מקים שלהם נמצא העולה מכל זה שענין התולדה ההיא שהיא ענין שכלי יש לה מציאות אמיץ וחזק לומר שב' האילנות השווים יש לה מציאות חזק כי זה אין צורך לומר כי פשוט הוא שיש להם מציאות חזק ומציאותם הוא מציאות גשמי לא מציאות שכלי אבל רצוני באמרי שלתולדה ההוא יש לה מציאות חזה רצוני לומר על הענין השכל של ההווה ההיא והוא ענין ציור השכלי של התולדה ההיא המצטייר במוח הנבון והמשכיל ההוא ענין התחייבות התולדה ההיא מחיבר ב' הקדמות הקודמים ועכ"ז שיש לציור השכלי ההיא מציאות חזק מ"מ אינו תופס שים מקו' כלל ועיקר אפי' כחוט השערה כמו כן תבין בכל הרוחניים כולם שמציאותם החזק הוא ענין ציור שכלי ממש והם ג"כ כמו הציור השכלי שציירנו באילנות אלא שהציור הנ"ל הוא ציור אחד קטן מאוד אבל הוא רוחני וכן הוא הנשמה שבאדם שהוא עצם שכלי חכמניי מתפשט על הגוף ומשפיע זה העצם השכלי והרוחני חיות וכח הרגשה לאיברי הגוף וכשהוא מחדש איזה המצאה מהקדמות הקודמת אזי עיקר מוצאה היא מהנפש שהיא עצם שכלי פשוט ופעמים שההקדמות ההם מפורסמים וידועי' ומושגי' בחוש ועל ידם מוצא האדם תולדה מחודשת שכליית נמצא שיש בנידן דידן יתרון להתולדה על ההקדמות מפני שההקדמות ההם אינם מושגי' לנו בשכל כ"א מורגשי' לנו בחוש והתולדה ההוא מושגת בשכל מחמת חיבור אלו השני הקדמות ונמצא כי יפה כח הבן מכח האב ואם כלומר כח התולדה מכח ההקדמות ולפעמים גם ההקדמות הם ענינים שכליים אשר כל הקדמה מהם היא תולדה שכליית מהקדמות הקודמי' גם לה ודע והבן מ"ש המקובלים שא"א להוציא אורות כ"א ע"י זיווגו כן הוא ג"כ בהמצא' תולדה שכליית שלעולם לא נוכל להוציא תולדה מהקדמה א' הקודמת לה ולא מהקדמה הב' הקודמת לה אלא מחמת חיבור ב' הקדמות יחר והם כמו אב ואם להתולדה ההיא. והבן עוד ענין א' כשאדם מוציא תולדה שכליית מב' הקדמות המושגות לו בחוש לא תאמר שהמלאך א"א לו להשיג התולדה השכליית ההוא בעבור שיצאה מב' הקדמו' חושיות ולמלאך אין השגה חושיית וא"כ אין ההקדמות מושגים לו ומניין יוציא התולדה השכליית ההיא לא תאמר כן כי כל הענינים הגשמיים המושגים לנו בחוש מושגים הם למלאכים ולנשמות המופשטות מן החומר השגה שכליית צוריית כמו ההקדמות דלעיל האחת היא שהאילנות שביער הם יותר מהעלין שבאילן היותר גדול וההקדמה הזאת היא מושג' למלאכים בשכל מפני שידוע שאין שום מין צומח שלא יהיה כח רוחני מתפשט בתוכו להצמיחו ולהגדילו,. וזהו מ"ש רז"ל אין לך עשב מלמט' שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל וההכאה והאמירה הזאת אינה כפשוטה דאיך יצדק שריחני יכה הכאה בגשמי ובאיזה דבר יכה איתו וגם האמירה לא יצדק בכח הרוחני בפשיטותו כי אין בו חמשה מוצאות הגשמיים שיצא ממנו דיבור גשמי אלא הכח הרוחני ההוא הוא ענין שכלי וגם איך ישמע הצומח דברי אלו הכח הרוחני כיון שאין לצומח כלי השמיעה שהם אזנים אלא הענין היא שההכאה והאמירה היא ענין התפשטות הכח הרוחני ההוא בתוך הצומח להיות צומח וגדל עד כי גדל בתכלית שלימותו שאפשר להיות וכן הלין שעל כל אילן ואילן הוא כפי רבוי בחינות שבכח הרוחני ההוא המתפשט בצומח אם הבחינות של היצאת העלין מרובין בו גם העלין הם מרובין ואם הבחינות הנ"ל הם מועטי' גם העלין הם מיעטי' וכיון שכל מין צומח הן המין הגדול והן הקטן כולם נשפעים מכחות הרוחניים וכיון שכל מלאך ודאי משיגים אצלו הכחות הרוחניים ההם המתפשטים בצומחים והבחי' שבכל כח וכח בפ"ע מפני שהרוחני ישיג רוחני כמותו או שפל ממנו כדרך שהגשמי משיג את הגשמי וא"כ ודאי ידוע אצל המלא שהאילנות שביער מספרים יותר מהעלין שבאילן היותר גדול מפני שידעו שהכחות הרוחניים המתפשטים באילנות הם רבים יותר מן הבחינות שיש בכח הרוחני ההוא המתפשט באילן היותר גדול וא"כ ההקדמות השניים שאמרנו למעלה לנו הם מושגים בחוש ולא בשכל מפני שקודם שאנו רואים האילנות אין אנו יודעים כמה הם הכוחות הרוחניות שלמעלה המתפשטים בכל אילן ואילן לשנדע בהם מספר האילנות כמו המלאכים אלא שאנחנו משיגים להיפוך ממטה למעלה כשאנחנו מונים האילנות אז נשפוט שכמנין האילנות כך מנין הכוחות הרוחניים שלמעלה כפי קבלתינו שעל כל אילן צריך להיות כח רוחני אבל אין אנו משיגים אותם רק מספרם ומציאותם ולא מהותם אבל למלאכים ההשגה היא מהופכת מהשגה שלנו כי הם משיגים מלמעלה למטה כי הם משיגים תחלה הכוחות הרוחניים ההם במהותם וממילא משיגים בשכלם שכפי מספר הכוחות הרוחניים ההם המתפשטים באילנות כך הם מספר האילנות עצמם והכוחות הרוחניים ההם ידוע למלאכים שמספרם יותר ממספר הבחי' שבכח הרוחני ההוא המתפשט באילן היותר גדול ומפני זה פשוט הוא למלאכים שהאילנות שביער הם יותר מהעלין שבאילן היותר גדול ונמצא התולדה הנ"ל הנולדה מחיבור ב' הקדמות הנ"ל אפשר שיושג גם להם על הדרך שאנו משגים אותה והיא שבהכרח ב' אילנות מספר עלין שלהם שווים כמ"ש לעיל וגם אפשר להיות דרך אחרת בהשגתם התולדה הנ"ל והיא שב' אילנות שווים העלין שלהם כיון שיודעים מספר הבחי' שיש, בב' הכוחות הרוחניים ההם המתפשטים בב' אילנות השווים ע"כ ידוע אצלם ג"כ שמספר העלין שבב' האילנות ג"כ שווים ולנו בני אדם הגשמיים אין לנו שום דרך בהשגה הזאת מפני שנשמה שלנו יש לה מסך מבדיל בהשגת הרוחניים על בוריים ומהותם ואין אנו יודעים מספר הבחי' שבכל כח הרוחני המתפשט באילן ועוד יש הפרש בין. השגתם להשגותינו כי אנו אע"פ שאנחנו יכולים להשיג שבהכרח ב' אילנות שווים הם במספר העלין עכ"ז אין אני יכולים לידע כמה הם מספר העלין שבב' אילנות האלו השווים ואין אנחנו יכולים להשיג אלא בחי' ההשתוו' ביניהם משא"כ למלאכים מושג מספר' על בוריים ועוד יש הפרש בין השגתה שהיא מלמעלה למטה ובין השגתינו שהיא ממטה למעלה כי אנו אין יכולים להשיג כמה אילנות שווים במספר העלין מפני שאין אנו יודעים בכמה סך הוא יותר האילנות ממספר העלין שבאילן היותר גדול לשנדע כמה אילנות שוים בעלין ש' הם כי בשלמא אם היינו יודעים עד"מ שסכום האילנות הם יותר מעלין שבאילן היותר גדול במספר ארבעה כגון שהאילנות הם עשרה והעלין שבאילן היותר גדול הם ששה אזי נוכל לשפוט שחמשה אילנות שווים בעלין שלהם והיינו בבחי' השתוות' לבד אנו משיגי' אבל מספר העלין אין אנו משיגים כי אפשר שיהיה על החמשה אילנות השווים על כל אילן עלה אחת או ב' עלין או ג' או ד' עלין אי אפשר שכל האילנות החמש אינם שווים כי אפשר שעל שנים מהם יש עלה א' על כל אחד ועל שלשה מהם על כל אחד ב' עלין או ג' או להיפוך משא"כ השגת המלאכים בזה היא השגה ברורה אינה מסופק' כפי מה שיודעים ומשיגים היטיב מספר הכוחות הרוחניים ומספר הבחי' שיש בכל כח הרוחני המתפשטים באילנות וגם יש הפרש אחר בין השגתם להשגת שכלנו כי השגתם היא השנה פשוטה ואינה השגה נעלמ' להם ואינה עמוקה כל כך כי אינה מדרך סברא עמוקה כל כך כמו השגה שלנו עד"מ בהשגה דלעיל אם נאמר אף לאיש משכיל וחכם ונבון דע שיש בודאי ביער הזה לא פחות משני אילנות שסכום עלין שלהם שווין ותמיה האיש הנבון הזה לומר מנא לך הא האם ספרת את האילנות ומצאת אותן שיוים וכאשר נסביר לו איך שהתולדה היא יוצא מחיבור ב' הקדמות הקודמית אזי יאמין למציאות התולדה ההיא ובתחלה לא האמין אף אם הודענו לו ההקדמות מפני שלא ידע להוכיח מתוכן ולחבר השתי ההקדמות יחד ולהוציא מהם התולדה ההיא אבל אם נאמר לאדם אחד ב' הקדמות מקובלות ואמתיית שיש כחות הרוחניים המתפשטים באילנות להצמיחם ולהגדיל ובכל כח הרוחני יש כמה בחי' שכפי מספר הבחי' יהי' מספר העלין שבאילן ונאמר לו דע שיש בכחות הרוחניים המתפשטים ביער הזה ב' כוחות שמוספר בחי' להוציא העלין שווים הם אז מושכל ראשין ישפוט הוא אצלו שבודאי יש שני אילנות ג"כ שמספר עלין שלהם שווים וזה יוכל לידע אסי' בר בי רב דחד יומא נמצא שלמלאכים שמשיגים מספר הרוחניים ומספר בחיניתוהם וכוחותיהם מושכל פשוט הוא אצלם להשיג התולדה שהוצאנו אנחנו מדרך החקירה הסברא ולא עוד אפי' מושכל עמוק מאוד מאוד שצריך להכריח המשכיל ההוא מתוך כמה חקירות עמוקות וחקירה מתוך חקירה אשר קשה אצל השגת בני אדם להשכיל המושכל ההוא אפי' לרוחב לב נבון מאוד מאוד לגודל עומק המושג ולמלאכים לא תהי' קשה להם ההשגה ההיא כי להם לא סוגרו שערי החכמה כי לא נתלבשו במסך החומר כי כל עיכוב השגות שלנו הוא מחמת עכירות החומר שלכן כאשר אנחנו יגעים בתורה מאוד אנו מוצאים בה מושכלות עמוקות מפני שאז אנו מתישים כח החומר ומזככים אותו ואין חוצץ כ"כ בפני ההשגה וכפי רוב היגיעה וההתמדה והשתברות כח החומרי והזדככותו כן תתרבה השגתו אבל אם לא יתיגע בתורה ולא נזדכך החומר אזי הוא מסך מבדיל בפני ההשגה ואינו יכול להשיג עומקה וזשארז"ל. יגעתי ולא מצאתי אל תאמין מצאתי ולא יגעתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין כללא דמילתא כל ענינים הגשמיות שאינם מושגי' לנו השגה ברורה כ"א בחוש מושגים למלאכים השגה ברורה שכליי' מפני שלכל הגשמי אפי' הפחות שבכולם יש לו שורש רוחני למעלה והשרשים הרוחניים נודעים לרוחניים ומושגים השגה ברורה לכן משיגים אף הגשמיים הנשפעי' מהרוחניים השגה שכליות לא השגה תושיי'. ובזה תבין מ"ש המקובלים על הא"ס כי בהשיג את עצמו ישיג את כולם ודבר זה צריך ביאור רחב מאוד מאוד ויתבארו ג"כ שאר מאמריהם בענינים הרוחנים. דע כי הנה יש כמה מיני השגות דקות ועמוקות שהאדם לא יכול להשיגם בעודו בחיים חיותו בגוף ונפש מפני עכירות חומרו אבל כאשר תתפשט הנפש מתוך הגוף ותהי' אז עצם נבדל מחומר אז תוכל להשיג אותם ההשגות הדקות והעמוקות וזהו עיקר השכר והנתת רוח בעוה"ב בעולם הנשמות כי אין נחת רוח כנחת השגות עמוקות שמתחלה היו נעלמים ממנו אבל בעוד הנשמה בגוף לא תוכל להשיג אותם ההשגות לעולם וההשגה ההיא היא דבר נמנע אצלו כמו שהיא דבר נמנע שהבהמה תשיג חכמת הכלי המורה על השעות הנקרא זייג"ר בל"א ואע"פ שאדם משיג אותו על בורי' ועל מה אדניו הוטבעו עד כי יכול הוא לעשותו מחדש ועכ"ז היא השגה נמנעת אצל הבהמות כמו כן תאמין ותבין שיש השגות נמנעות מהשיג אותם האדם ולא מפני זה תכחיש אמתת מציאות ההשגה ההיא כמו שתמצא ענין נפלא שהובא בס' שומר אמונים בויכוח שני בסימן י"ז בדף ל"ו ע"ג שקודם בריאת העולם לא היה שום זמן כי הזמן נברא הוא כמו שאר הנבראים ולא היה שייך אז לומר זמן עבר ועתיד והוה ולא היה שייך ג"כ לומר קודם הבריאה ענין קודם ומתאחר כי כל אלה הם ממשיגי הזמן ואז לא הי' שום זמן ואע"פ שהאדם חושב ומדמה בדעתו דקודם הבריאה היה המשך זמן שאין תכלית לו ודאי דאינו כן רק הוא דמיון כוזב שהדמיון הוא שמדמה שהיה אז זמן אע"פ שבאמת אינו כן וכו' ולפי שהבנת דבר זה קשה לאדם איך יצוייר משך קודם הבריא' בלי קודם ומתאחר לכן אסרו רז"ל להסתכל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור כו' ע"ש דברים נפלאים עכ"ל ספר ש"א. ועל השגה הזאת וכיוצא בה אמר הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם כי כאשר גבהו שמים מארץ כן גבהו מחשבותי ממחשבותיכם והכוונה בלשון גבהו שמים מארץ לא אל גובה המקום כי איך יצדק במחשבה שהיא רוחניית ענין גובה המקום אלא כוונתו גובה המדרגות באיכות הזכות והעכירות כי השמים שהם הגלגלים הם חומריים זכים וספיריים מאוד:
בתכלית הזכות והבהירות אשר בהירות האבן ספיר ודומאנט"י כאין נחשבים נגד בהירות וזכות הגלגלים כידוע שהכוכבים הם בגלגל השמיני שהוא גלגל המזלות שרחוק ממנו כמה אלפים שנה ואעפ"כ נראים לנו דרך כל הגלגלים בעבור שהם בתכלית. הזכות והבהירות שאפשר להיות בגשם ואם היה. בהירותם רק בהירות אבן הספיר לח היו נראים לנו הכוכבים ונמצא ודאי מרחק גדול מאוד במדרגה בין זכות ובהירות הגלגלים ובין עכירות הארץ וכמו שזה גבוה על זה במדרגה כן גבוה במדרגה מחשבותי ממחשבותיכם ואע"פ שהכתוב אימר כן גבהו מחשבותי וגו' אינו בדקדוק מכוון כי כל זה לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע כי אין אצלינו מרחק היותר גדול במדרגה כמו המרחק שבין זכות ובהירות הגלגלים לעכירות הארץ הלזו לכן הסביר והמשיל לנו הכתוב למרחק הזה אבל ודאי מרחק זה נגד מרחק מחשבותיו ממחשבותינו הוא כאפס ואין כי באמת למרחק מחשבותיו ממחשבותינו אין קץ ותכלית:
וכן הביא הרמב"ם הפסוק הזה כי לא מחשבותי מחשבותיכם לתשובה על שאלה עמוקה בבחירת האדם עיין במדרש שמואל על אבות בפרק שלישי במשנת הכל צפוי והרשות נתונה כו' ע"ש ותראה דברים נכונים וישרים כללא דמילתא שיש כמה מיני השגות עמוקת ודקות אשר לא ישיגם האדם על תכליתם בעודו בגוף ונפש ולא מפני זה שאינו יכול להשיגם, מחמת חלישות השגתו יכחיש ח"ו אמתת מציאות. ההקדמה ההיא רק יאמין ויבין שיש מציאות אמיתי להקדמה ההיא אלא שעד כאן הגיע גבול שכלו שאינו יכול עתה להשיג יותר בעודו בגוף ונפש ועל כיוצא בזה כתוב בהקדמ' מבוה"ש של האריז"ל דכל מאן דעייל ולא נפיק טב לי' דלא איברי וע"ש פירוש המאמר הלז והשכל מחייב זה שנאמין אמתת מציאת ההקדמות האמיות אע"פ שאין אנו יכולים להשיגם רק נתלה בחסרון דעתנו ונשכיל זה מבהמות הארץ שיש להם קצת שכל לרדוף אחרי הנאות להם כגון אחר אכילה ושתיה בעת רעבונם או לברוח מן הכאה והאש שלא ישרופו ובודאי כפי מה שבדעת הבהמה המעוטה שאין חכמה בעולם יותר מחכמות הבהמית ואע"פ שבאמת יש מ"מ הם אינם משיגים זאת וחושבים שחכמתם היא תכלית החכמה שבעולם, ואנחנו יודעים שמה שהם חושבים כן הוא בעבור שטותם וחסרון דעתם כמו כן אנחנו מחוייבים להאמין שיש כמה מיני השגות עמוקות ואע"פ. שאין אנו יכולים להשיג אותם וע"ז אמר הכתוב מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים וחכמנו כלומר ממחשבות בהמות הארץ שחושבים שאין חכמה יותר מחכמתם נשכיל אנחנו שלא נחשוב אנחנו כמוהם וזה מלפנו מבהמות הארץ כי באמת מי שחישב שהגיע לתכלית החכמה הוא סכל וכן אמר שלמה המלך ע"ה איש חכם בעיניו תקוה כסיל ממנו ובזה תבין מ"ש רז"ל המסתכל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור ראוי' לו שלא בא לעולם וכן אמרו בלשון זה מה שהזכרנו בסמוך דכל מאן דעייל ולא נפיק טב לי' דלא איברי וכן בכל מקום שרוצה להזהיר לבני האדם שלא יחקרו בהשגות דקות הנמנעות מלהשיגם בעודם בגוף ונפש ומי שחושק להשיגם ראוי היה לו יותר שלא יבא לעולם מאלו בא לעולם שעיקר ביאת הנשמה בזה העולם לתקן ולעשות מה שלא היתה יכולה לעשות מקודם כגון עשיית המצות שאין לנשמה איברים גשמיים שתעשה מצית גשמיים ובענין זה הפסידה שמקדם לא נתלבשה בחומר והיתה לה השגה ברורה ושלימה ועכשיו הפסידה ואת אבל מי שמאמין אמיתת ההשגה ההיא לא הפסיד ובמעשה המצות ירויח וכמו שאנחנו השפלים מאמינים ומשיגים שיש שכליים נפרדים מחומר גבוהים הרבה ממדרגתינו וכן יש גבוה על גבוה וגבוהים עליהם וכן יתרבה עילות ועלולים מעלול הראשון שהוא אד"ק שכל פשוט בתכלית הפשיטות שאפשר להיות בעלול נאצל ממנו עלול אחר פחות במדרגה ממנו וכן נתרבה מדרגות לאין תכלית עלות ועלולים עד הגיע הדבר אל הגבול והגשמות שהוא עולם השפל הזה וענין הגשמיים הראשונים מתחילין מגלגל היומי ולמטה מגלגל היומי הוא הגשם הראשון ולמעלה ממנו מעט אין שם שום בתי' מקום כלל כי שם מתחיל עולמות הרוחניים וידוע הוא כי הרוחניים אינם תופסין מקום כלל ועיקר אבל ענינם ומהותם הם שכליים פשוטים שכל גבוה בעל שכל כאשר הסברנו לך למעלה ומה שתמצא כתוב בדברי המקובלים וז"ל שם בס' מבוה"ש דע כי טרם שהאציל המאציל העליון את האצילות וכל העולמות היה הא"ס ממלא את כל המקום הזה אשר בו עומדים עכשיו ד' עולמות אבי"ע ולא היה שום דבר חוץ ממנו וכו' והנה אחר שהכל היה ממולא מן האור ההוא הנקרא א"ס ולא היה אז מקום פנוי הוצרך שהא"ס עצמו יצמצם מציאותו ואורו ויניח מקום פנוי להאציל בתוכו העולמות ואמנם מקום הצמצום הזה לא היה בצד מצדדיו רק באמצעותו ממש בנקודה אמצעית שבו וצמצם עצמו אל הצדדים בשוה מכל צדדיו ונשאר המקום פנוי באמצע והוא מקום עגול וכו' עכ"ל והנה אם תפרש המאמר הזה כפשיטות משמעות לשונו אתה נופל בכמה כפירות גדולות רח"ל ואתה הורס וסותר כמעט רוב עקרי האמונה והנה רב בעל שומר אמוני' העמיק הרחיב לדבר בפי' המאמר הזה בויכוח שני בדף ל"ט ע"ב בסימן ל"ד עד סימן כ"ב בדף מ"ג ע"א ע"ש דבריו הנפלאים העמוקים והאמתיים אבל עדיין קיצר מעט במקום שהיה לו להאריך יותר בהסברת הלשון וברוך החונן לאדם דעת שחנני דעה ובינה להסביר הדבר יותר וזה החלי בעזר צורי וגואלי. ואמשיל משל בתחלה לשני אנשים ושמם ראובן ושמעון וראובן הוא חכם גדול ועמוק יודע להבין ולהשכיל המצאות שכליות עמוקות ודקות ושמעון הוא חכם פשוט אינו יודע להבין ולהשכיל המצאות שכליות עמוקו' רק המצאות שכליות פשוטות ויותר מזה אין בשכלו יכולת להשיג והנה כל מה ששמעון יכול להשיג בודאי הגמור הוא שראובן ג"כ יכול להשיג וגם ראובן יודע היטיב עד כמה גבול שכל שמעון מגיע ויודע איזה דבר יכול להשיג ואיזה דבר אינו יכול להשיג אבל שמעון אינו יודע גביל שכל ראובן עד כמה יכול להתפשט שכל ראובן בהשגה לדעת איזה דבר יכול להשיג ראובן בשכלו ואיזה דבר לא יוכל ראובן להשיג בשכלו כל זה אינו יכול לידע השמעון הזה כי קצרה יד שכלו מלהבין שכל ראובן עד כמה מתפשט אבל ראובן הוא רוחב לב נבון ומשיג הוא את כל שכל שמעון עד תכליתו והנה כשראובן הזה משיג בשכלו המצאו' שכליות עמוקות והשיג ג"כ המצאות שכליות פשוטות שאינם עמוקות והנה זה הראובן הוא איש טוב גמור בתכלית ומטובעי להיטיב ולהשפיע משכלו והמצאותיו השכליות לשמעון הנ"ל והנה שמעון ג"כ חפץ מאוד מאוד לשמוע השכלות והמצאות מראובן וזה הדבר יודע שמעון היטיב שמטבע ראובן הטוב להשפיע ולהטיב לזולתו בתכלית ההטבה והנה רצונו של ראובן הטוב היה שיסביר לשמעון גם ההמצאות העמוקות אשר השיג בשכלו איך זה הראובן יודע עד כמה יכול להתפשט שמעון בשכלו ויודע היטיב שקצר שכל שמעון מלהשיג ההמצאות העמוקות לכן אינו מסביר אותם לו אבל מסביר לו ההמצאות הפשוטות אשר שמעון יכול להשיגם היטיב ומי גרם שראובן לא יוכל להסביר לשמעון ההמצאות העמוקות קיצר שכלו של שמעון גרם ולא רוע מזגי של ראובן שלא יחפוץ לגלות לשמעון מה שהשיג הוא כי אדרבה ראובן הוא טוב גמור ומטבעו להשפיע מאוד לאחרים כל מה שיכולין שאת לקבל ולהשיג וגם שמעון לא יכחיש אמיתת ההמצאות העמוקות בעבור שאינו יכול להבין אותם ולהשיגם כי בודאי יאמין שראובן הוא חכם גדול יותר ממנו אלא שאינו יודע עד כמה מגיע שכל ראובן אבל זה יודע שמעון היטיב שראובן הוא הטוב הגמור ומטבעו הטוב להטיב ולהשפיע משכלו לאחרים וא"כ יודע הוא שמעון שעיקר המניעה שלא יוכל ראובן לגלות לו ההמצאות עמוקות הוא קוצר שכלו וכמו שציירנו ערך שכל שמעון למד ערך שכל ראובן כן הוא ערך שכל לוי לנגד שכל שמעון וא"כ משיב שמעון שבודאי יש חכם גדול יותר ממנו והיא ראובן כמו שהוא משיג שהוא חכם גדול יותר מלוי. והנה במעמד שלשת האנשים האלה יצדק לומר ששמעון כולל ומקיף בשכלו כל שכל לוי שיודע היטיב עד כמה מגיע גבול שכל לוי ואיזה דבר ישיג לוי ואיזה דבר לא ישיג וכן שכל ראובן כולל וחובק בתוכו שכל שמעון ולוי שהם למטה ממנו במדרגה והנה עד"ז נסביר בעלות ועלולים הרוחניים העליונים השכליים שכתבו המקובלים כל עילה מקפת את עלולה וכל עלול מוקף מעילתו וההקפה ההוא אינה הקפה גשמיות ח"ו כהקפת הקו הסובב את המרכז העגולה שהרי הם אינם גשמיים ואינם בעלי מקום ואינם תופסים שום מקום אבל ההקפה ההיא היא הקפה שכליית צוריית כמו שציירנו לעיל ששמעון מקיף את לוי וראובן מקיף את שמעון ולוי שאין ענינו שאחד מהם מקיף את חבירו הקפה גשמיית כ"א הקפה רוחניית ושכליית כן עד"ז בעלות ועלולים השכליים הנבדלים מחומר כמו שנאמר ששכל ראובן הוא עילת שכל שמעון ושכל שמעון הוא עילת שכל לוי ושכל לוי הוא עלול משכל שמעון כמו ששכל שמעון עלול הוא משכל ראובן ובדרך כזה תבין ג"כ היטיב מ"ש המקובלים שהאצילות הוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום כי הוא ממש כעין מה שהמשלנו בהשגת ראובן ושמעון ולוי כי אחר שהסביר ראובן לשמעון ההמצאות הפשוטות ושמעון השיג אותם בשכלו לא נאמר שהשגות הפשוטות ההם לא נשתרו חרותים וחקוקים בשכל ראובן כ"א בשכל שמעון זהו אנו רואים שבודאי אינו כן אלא ההשגות הפשוטות ההם ראובן משיג אותם לשחר השגת שמעון אותם כמו קודם השגת שמעון אותם והנה כמו שתצייר עד"מ אלף אנשים או מאה אלפים אנשים ובכל המאה אלפים אנשים אין מדרגת אחד מהם דומה למדרגת חבירו אלא אחד גדול מחבירו כמו שתאמר ראובן שמעון לוי יהודה וכו' כן תצייר בדעתך עד מאה אלפים אנשים וראובן גדול בשכל משמעון ושמעון מלוי ולוי מיהודה וכן כולם א"כ ראובן משיג וחובק וכולל ומקיף השגת כל המאה אלפים אנשים שתחתיו במדרגה ושמעון משיג ג"כ כל השגת האנשים שחחתיו חוץ מראובן שהוא למעלה ממנו במדרגה ולוי משיג ג"כ כל האנשים שתחתיו חוץ מראובן ושמעון כמו כן ממש תצייר בשכלך עילת ועלולים העליונים הרוחניים השכליים שכל עילה מקפת בהשגחה ובשכלה השגת ושכל העלול שלה הנאצל ממנה ומה שאפשר להעלול להשיג כל כך משפעת בו פילתו שפע וחיים הרוחניים שהשפע ההיא הוא ענין שכלי צוריי ומה שלא יוכל לסבול העלול לקבל זה נשאר בעילתו לבד וגם מה שהשפיע בעלול ג"כ נשאר בשלימותו בו כי הוא כנר מנר ולעולם א"א להיות מדרגות העלול דומה אל העילה אלא מוכרח שתרד מאת פני עילתה הרחק גדול מאוד להיות עיקר מציאותה נאצלת מהעילה לפיכך א"א להיות דומה לה ממש וזהו טבע אורות העליונים שכל אור שמאציל אור אחר א"א שתהיה התולדה דומה אל אביה בשום פנים והנה אותה הבחי' שאין העלול יכול לסבול ונשארה בהכרח בעילה זהו עצמו מציאות ומהות העילה ההוא ומציאות העלול שהוא בחי' קיר השכל שיכול לסבול העלול היא כלולה וחבוקה ודבוקה בעצמות העילה באחדות נערץ בכר והעלם גמור ולא בפועל כי כמעט אותה הבחי' המעוטה כשהיא חבוקה ודבוקה בתוך הבחי' הגדולה כמעט אינה נחשבת לכלום בערך בחי' הגדולה ההיא בחי' העילה כי שרגא בטיהרא מאי אהני אך אח"כ כשהעילה מאצלה את עלולה אז ניכר בחי' המעוטה ההיא שהיא בחי' העלול וכן ערך זה העלול שהיא עילה לעלול שתחתיו ג"כ כמו ערך העילה הראשננה לעילה השניה וכן נעלה מעלול לעילה ומעילה לעילה עד כי נעמוד בעלול הראשון מכל העלולים שהיא אד"ק שנאצל מא"ס עצמו שכל מה שהי' אד"ק הזה יכול לסבול השפיע בו הא"ס ואותה הבחי' נשארה בא"ס ג"כ כי הוא כמדליק נר מנר אלא שאותה הבחי' שהיא בחי' אד"ק היא בכח נמרץ והעלם גמור בא"ס כשלהבת הקשורה וגנוזה בגחלת ופעם אחד שמעתי שהאצילו' הוא מלשון אצלי ויתכן זה במ"ש כי העלול הוא. תמיד אצל העילה רצוני לומר כי בחי' העלול הוא. כולל וחביק בבחי' העילה ואין הפרש בין התכללות בחי' העלול בתוך העילה קודם אצילות העלול לאחר אצילות העלול כי כמו שהיתה בחי' העלול גנוזה בתוך העילה בכח והעלם נמרץ קודם מציאות העלול כמו כן בחי' העלול גניזה בתוך העילה בכת והעלם נמרץ אתר מציאת העלול ואין הפרש רק מציאות העלול בפועל כי בתחלה לא היתה נמצאת בחי' העלול בפועל רק בכח ועכשיו היא נמצאת בכח בתוך העילה ובפועל א לעילה שהיא מציאותה החזק וקודם צאת העלול לפועל מן הכח לא שייך אז לומר על בחי' העלול הזה שבכח העילה שם עלול כלל כי אז היה הכל בחי' עילה כי אז בחי' העלול. אדוקה ומיוחדת וחבוקה בכח העילה באחדות גמור כשלהבת הגנוזה בתוך הגחלת שלא יכונה אז השלהבת ההוא בשם שלהבת כי אז הוא שמה גחלת קודם שליבו בנחלת להוציא השלהבת ממנה חוצה לו ולאחר שליבו בגחלת ויצאו מקצת שלהבת לחוץ ומקצת שלהבת נשארה בכח והעלם נמרץ בגחלת הנה אותה בחי' שלהבת שיצאו לחוץ יכונה בשם שלהבת ומה שלא יצא לחוץ עדיין נקרא בשם גחלת. ואמשיל לך משל על זה שתבין היטיב שבענין בחי' העלול הגנוז בתוך העילה אין הפרש בהתכללות הבחי' הזאת בתוך העילה א קודם מציאות העלול בפועל לאחר מציאות העלול בפועל הנה בציור הנ"ל בג' אנשים ראובן ושמעון ולוי וראובן הזה השיג בשכלו ובמחשבתו המצאות עמוקות והמצאות פשוטות ולא הוציא אותם המחשבות מן הכח לפועל ע"י דיבור פה כ"א גנוזים במחשבתו בהעלם נמרץ בערך אחרים אבל בערך עצמו אין הפרש בין מה שבפח ובין מה שבפועל כי אצלו ברורה כ"כ ההשגה ההיא המצויירת במחשבתו לבד כמו שהיא ברורה אצלו לאחר שהוציאה לפועל ע"י דיבור פה והסבירה לשמעון השיגה גם שמעון ואצל שמעון ודאי יש הפרש גדול בין ערך שהיתה ההמצאה ההיא גנוזה במחשבתו של ראובן שאז לא השיגה שמעון ועתה נתגלה לשמעון ג"כ אבל אצל ראובן לא נוסף שום בירור השגה בהסבירו אותה לשמעון אבל אצל ראובן יש בחי' אחרת כחנית שהיא נקר' גם אצל ראובן בכח ולא בפועל והיא כשהיתה ההשגה ההיא נעלמת בכח ההיולאני שלו ולא השיג אותה עדיין ראובן אפי' במחשבתו אלא שאחר שטרח ויגע בכח שכלי ההיולאני להוציא המצאות מן הכח הגמור אל הפועל בהשגת המחשבה בלבד ולא בדיבור פה אז השיג אותה במחשבתו וזה הענין יכונה בערך ראובן עצמו ג"כ מן הכח אל הפועל אבל זה הפועל של ראובן אינו נק' פועל אצל שמעון כ"א כח לבד והנה כל ענין זה הוא שייך אצלינו בני אדם שנשמותינו ומקור שכלינו שוכנים בתי חומר הגוף העכור וחוצצים החומריים שלנו בפני שכלינו שלא נוכל להשכיל השכלות עמוקות בהשקפה ראשונה וצריך שנתיש כחות החומר שלנו ואח"כ אנו משיגים דבר מה אבל בשכליים הנבדלים מחומר אין הפרש בבחי' עצמם רצוני לומר בבחי' העילה בין כח לפועל אלא בבחי' מציאות העלול יצדק ענין זה אבל מ"מ מפני שגם השכליים העליונים כלולים מחומר וצורה כמו שידוע ומפורסם דבר זה בכתבי האריז"ל אורות וכלים והכוונה גוף ונשמה הגם שהגוף אינו גוף גמור כי גם הוא רוחני אלא בערך הנשמה שהיא רוחניית ודקה יותר מאוד מאוד נק' הכלים גוף ואי"ה אסביר פנים גם לזה הענין ומפני כן שייך גם בהשגת רוחניים עליונים ענין כח וענין פועל מפני היות בחי' האור מתפשט ומתלבש בכלים שהם עכורים יותר מן האור חוצצים בפני האור שלא ישיג בהשקפה ראשונה כ"א אחר הזדככות הכלי אבל בא"ס אין שם שום בחי' כלי ח"ו כלל ועיקר כלל וכלל לא. לכן כל מיני השגה נק' אצלו השגה בפועל ולא היו ההשגות אצלו מעולם בכח שיצאו אח"כ לפועל חלילה וח"ו להעלות זאת על לב כי הוא כפירה גדולה והנה האדם שאע"פ שיכול להשיג בשכלו כמה מיני השגות. מהשגות שונות עכ"ז לא יוכלו להצטייר בציור שכלי שני מיני השגות בב"א ברגע אחד כי בודאי צריך להוציא שכלו מן כת ההיולאני לפועל וצריך בתחלה להוציא השגה אחת מן הכח לפועל ואח"כ מוציא ההשגה שנית טן הכח לפועל וההשגה הראשונה אע"פ שכבר יצאה מן הכח אל הפועל במחשבתו ואינו שוכח אותה ההשגה באופן שמי שירצה להסביר אותה לאחרים או שירצה לחשוב במחשבתו ההשגה ההיא הראשונה שהוציאה כבר לפועל יכול לחשוב היטיב מפני שלא שכחה מ"מ ברגע הזאת שחושב במחשבתו ההשגה השנית א"א שיחשוב בהשגה הראשונה מחשבה ברורה וחזקה כמו שהיתה מחשבה ההשגה הראשונה ברורה אצלו בשעה שחושב בה לבד כי השגה אחת מבלבלת האחרת ולעולם לא יוכלו להצטייר ברגע אחד כ"א מין השגה אחת ע"ד אין מלאך אחד עושה שתי שליחות בפעם אחת ברגע אחד. וכל זה הוא בסבת השכל המתפשט בגוף ואין השכל ההוא יכול להכיל בתוכו שני מיני השגות ברגע אחד בעבור היותו מתלבש בגוף אבל בא"ס ית"ש ברגע אחת משיג כל מיני השגות הנמצאים כי אין מי שיעכבנו כי אין בו בחי' כלי ח"ו ומזה חבין בענין מ"ש במס' ר"ה וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון מאי כבני מרון כמעלת בית מרון שהוא דרך קצר מאוד ואין שנים יכולין לעבור בב"א כ"א אחד אחד ועכ"ז אמרו שם בגמ' וכולם נסקרין לפניו בסקירה אחת וכבר הפליג התי"ט לדבר במעלת הענין הנפלא הזה בשם הרמב"ם ובאמת בבחי' גודל ועומק מחשבותיו של הא"ס ית"ש אין זה ענין נפלא כלל כי אם פשוט גמור כי מאחר שאין אצלו ענין כחני מעולם ולעולם הוא בפועל גמיר וכל הנמצאים בעולם מושרשים היו בו השרשה נעלמת מאוד בערכנו כי הלא כולם מושרשים בכתר א"ק ובחי' כתר א"ק מושרש הוא בא"ס כי בחי' העלול כלולה היא לעולם בבחי' העילה אלא שאינו עילה בשם עלול כי הבחי' הזאת נחשבת לאפס ואין נגד בחי' אור א"ס הגדול כענין שרגא בטיהרא מאי אהני וז"ש בתיקונים כתר עילאה אע"ג דאיהו אור קדמון אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילות העילות והכוונה באמרי כתר עילאה הוא כתר א"ק ולכן אמר עילאה שהוא הכתר היותר עליון שבכל הכתרים של כל הפרצופים כי הוא עלול הראשון וזהו דקאמר אע"ג דאיהו אור קדמון פירושו כי בחי' כתר א"ק ע"כ מושרש הוא בא"ס בין קודם אצילות הכתר הזה בין אחר אצילות הכתר הזה ולפ"ז נמצא שהוא אור קדמון ועכשיו במציאות הכתר הזה בפועל בבחי' עצמו הוא אור צח אור מצוחצח מ"מ אוכם הוא קדם עילות העילות ואינו מכונה בשם אור כלל נגד א"ס ית"ש כי שרגא בטיהרא מאי אהני וזהו שאמר אוכם הוא קדם עילות העילות כלומר שלא יכונה בשם איר כלל אבל לא יתכן לומר שהוא כאפס ואין המוחלט כי מ"ם יש לו מציאות חזק בפועל שאז נק' ומכינה בשכל עלול אלא שאינו נק' בשם אור כלל אלא אוכם הוא והנה יצאנו מן הענין הראשון שהתחלנו להסביר שאין הפרש בבחי' התכללות בחי' העלול בתוך העילה בין קודם אצילות העלול לאחר אצילות העלול כי הנה המצאה הפשוטה ההיא שהשיג ראובן במחשבתו ברורה אצלו ההשגה ההיא בהיותה מצויירת במחשבתו לבד כמו שהיא ברורה אצלי בהסבירו אותה אח"כ לשמעון כמו כן ממש הוא בחי' מציאות העלול בתוך העילה בין קודם מציאות העלול בין אחר מציאות העלול והנה עיקר הסבה של ידיעת שמעון את ההמצאה הפשוטה ההיא הנה עיקר הסיבה הוא הציור השכלי של ההמצאה הפשוטה ההיא בשכל ראובן כי אלו לא הי' מצוייר הציור ההוא במחשבת ראובן לא הי' שמעון יכול להשיגה כי אין מי שיסבירה לשמעון כן הדבר ממש בכתר א"ק הנאצל מסיבה הראשונה ובהרכח קודם מציאת הכתר א"ק הזה בפועל בבחי' עצמו היתה הבחי' ההיא גנוזה בעצמותו של א"ס ואז אינה נק הבתי' ההיא בשם כתר א"ק ולא יכונה בשם עלול ג"כ כי הכל הוא אור אחד פשוט ואחדות אחד עצום ונשגב אלא אז גם הבחי' ההיא נק' עצמותו של א"ס ממש אלא שהבחי' ההיא נגד אור הגדול של הא ס היא כשרגא בטיהרא והיא בערך קו וחוט דק נגד עצמותו הגדול ולבחי' הכתר א"ק הגנוז בעצמות א"ס הוא אשר יכונה בשם קו אור דק ובשם חוט הא"ס בעבור כי באמת הבחי' הזה היא עצמות א"ם ג"כ אלא שהיא כשרגא בטיהרא והנה עיקר הסיבה של מציאות כתר א"ק בפועל הוא בחי' מציאות כתר א"ק הנעלם בעצמותו של א"ס כי הבחי' הזאת גילתה את עצמה בפועל הגמור ונתגלה מציאות כתר אד"ק בפועל בבחי' עצמו ואף לאחר שנתגלה מציאות כתר אד"ק הרי היא ג"כ אדוקה וחבוקה בעצמות א"ס ולדעתי חוט הא"ס המוזכר בכתבי האריז"ל רומז לבחי' הכתר א"ק הגנוז בעצמות א"ס ועל זאת הבחינה קרא הרמ"ע רצון כמו שנסביר אי"ה לפנינו ואל זו הבחינה קרא הרמ"ע בשם סבה הראשונה והיא המושגת לכתר אד"ק אבל אותה הבחי' מה שכתר אד"ק אינו יכול להשיגו קרא לה הרמ"ע בשם בעל הרצון ואמר שלא יכון לכנותו אפי' בשם א"ס ולא בשם סיבה ראשונה ודברי הרמ"ע אלה הובא בס' שומר אמונים בויכוח שני סימן כ"ב בדף ל"ז ע"ג והאריך שם בזה בענין הרצון ובעל הרצון עד סימן ל"ד בדף ל"ט ע"ב ושם הביא שכת הרמ"ק חולק על כת הרמ"ע מפאנו ושהבעל שומר אמונים נטה דעתו לדעת הרמ"ק וכתב ע"ז בסי' ל"ב שדרך הרמ"ק הוא דרך סלולה ובטוחה מסכנת המכשול באמונה וכפי מה שאסביר אי"ה לפנינו אינה סכנה כלל ועיקר ומה גם שבסי' כ"ג כתב בשם הרמ"ק שכתב בפרד"ס דבעלי סברא זו הם בעלי תריסין והגם שכתב מ"מ אין ראוי להאמינו ע"ש מ"מ לענ"ד נראה שראוי להאמינו כפי מה שאסביר אי"ה הנה ידוע מ"ש המקובלים שא"ס לא נרמז אפי' בבחי' קוץ כלל ועיקר וכדי שתבין זה נסביר מהו מציאות כלים ברוחניים השכליים העליונים דע הנה האריז"ל כתב שפירוש הנגלה של התורה היא בחי' גוף לערך פי' התורה על פי נסתר וז"ש בגמ' הן הן גופי תורה והפירוש הנסתר היא הנשמה של התורה ופנימיותה וכן מצאתי כתוב שמה שהתורה נק' כלי חמדה הוא בחי' פי' הנגלה שהיא הכלי לחמדה הגנוזה בתוכה והיא הנסתר יודע שכמו שזה פי' הנגלה הוא בחי' כלי ובחי' גוף בערך פי' הנסתר כמו כן זה הפירוש הנסתר הוא ג"כ כלי וגוף לערך פי' השלישי שהיא נסתר יותר מפירוש השני והוא יותר פירוש עמוק ויותר פנימי מפירוש השני וכן השלישי בערך הרביעי עד אין חקר ודע כי התורה מתפרשת בכל עולם ועולם כפי רוממות מדרגת העולם ההוא כן רוממות מדרגת פירוש התורה בפנימיות היותר עצום וכפי מספר המדרגות הרוחניות כן מספר הפירושים של התורה ואין בכל אלו הפירושים שני פירושים שווים אלא אחד יותר פנימי מחבירו והג' יותר פנימי מהב' והענין כי כל המדרגות העליונות נק' בשמות גשמיים ע"ש סוף התפשטותם שהם ענינים גשמיים וע"י זה יתורץ לך הרבה דברים קשים כי הנה כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו והנה הפסוק הזה יתפרש בעוה"ז שהוא עולם גשמי פירושי ג"כ הוא פירוש גשמי והוא כפשוטו ממש שאסור ליקח בשר ולבשלו בחלב והנה מ"ש בפסוק גדי וחלב היא גדי ממש גדי הגשמי וחלב הוא ג"כ חלב ממש והוא גם כן גשמי והשורש של גדי הוא למעלה ענין רוחני אשר ברוב השתלשלות והתפשטות השורש הרוחני ההוא שלמעלה מלמעלה למטה נתגשמת ענין הבחי' ההיא ונעשה גדי גשמי ממש וגם למעלה ברוחניותן ג"כ נק' שמו גדי ע"ש התפשטותו למטה ונתהפך מרוחני לגשמי ולכן נקרא הבחינה ההיא גם למעלה בעוד היותה במדרגת הרוחניות וכן הוא ממש הציור הלז בחלב הגשמי והנה אע"פ שכל אחד מהם מין מותר הבשר לבד והחלב לבד מ"מ כאשר יערבם בבישול וירכיב הטעמים טעם בשר בחלב וטעם חלב בבשר אז מתערבים גם השרשים של בשר בחלב למעלה ברוחניותם מפני שהענין הזה הוא ממש כשלשלת שבהתנועע הקצה שלמטה יתנועע גם הקצה שלמעלה ואפשר יהיה למעלה התערבות הכחות כח הדין שהוא בשר אדום ומלא דם עם חלב שהוא לבן והוא גוון רחמים שנתהפך מדין לרחמים כשארז"ל דם נעכר ונעשה חלב וכל מה שיתעלו השרשים ההם למעלה ברוחניות' בכל העולמות מתערבים גם הם וגם שם למעלה נק' ענינם גדי וחלב ע"ש סוף הפשטות' שהם ענינים גשמיים למצא גדי וחלב דעולם היצירה הוא רוחני וגדי וחלב דעולם הבריאה הם יותר רוחניים וגדי וחלב דעולם האצילות הם יותר ויותר רוחניים ואעפ"כ אין האדם יכול לפגום למעלה משורש נשמתו כלומר קודם שיתחיל מציאות שורש נשמתו להתפשט והטעם היא מפני שידוע כי העשר ספירות דקדושה הם דפוס וחיים ושורש של כל הנמצאים טהורים דהיינו בני ישראל וחיות ובהמות ועופות טהורים וכן כל מיני הצמחים ודוממים מושרשים הם בספירות השרשה נעלמת בדקות נמרץ וכן ספירות דמסאבותא הם דפוס של כל מיני נמצאים טמאים כגון העכו"ם ובהמות וחיות ועופות טמאים וזה ג"כ ידוע שהנשמה היא פרצוף שלם כלולה מעשר ספירות הנארגים משס"ה גידים רוחניים ורמ"ח איברים רוחניים והנה גם בנשמת מושרשים כל בחי' מציאות הקדושים או הטהורים והנה גם שורש גדי וחלב ברוחנית נמצאים בנשמת אדם בדקות והעלם והנה כשאדם מערב ומבשל בשר בחלב ביחד מערב השרשים ההם המצויירים בנשמתו והבורא ית' אינו חפץ בתערובתן לכ הזהירה התורה על זה וכן הוא בענין כלאי הכרם וכלאי זרעים וכלאי בגדים וכלאי בהמה בכולם הוא הטעם שלא לערב השרשים ההם למעלה ברוחניות' ועד מקום ששורש נשמתו מגיע עד שם יכול לפגום ולא יותר:
ובזה תבין היטיב מ"ש השל"ה שהנגלה הוא גלוי ההסתר והתפשטותו ונמצא בכל עולם ועולם כפי רוחניותו יכונה הרוחניות ההוא בשם גדי וחלב ולפ"ז בכל עולם יש פי' אחר של גדי וחלב ובעול' היותר רוחני גם פירוש גדי וחלב הם יותר רוחני' כפי התעלות רוחניות עולם ההוא כן התעלות הפי' ההוא שהוא פי' יותר רוחני ונעלם והפי' של התורה דעשי' הוא גוף לפי' התורה דיצירה ופי' התורה ביצירה היא גוף לפי' התורה בבריאה ופי' התורה בבריאה הוא גוף לפי' התורה באצילות ופי' התורה באצילות הוא נשמה לפי' התורה בבריאה וכן דבריאה ליצירה ויצירה לעשי' וכמו שפי' התורה דיצירה היא נשמה לפי' התורה דעשי' לפי שפי' התורה דעשי' היא פי' פשוט ופירוש התורה דיצירה היא יותר מוטע' ומתוק ועמוק ונעלם יותר מפי' התירה דעשי' כחשיבות נשמה לערך הגוף כמו כן ממש פ' התורה דבריאה יותר עמוק ופנימי ומוטעם ומתוק ונעלם מפי' התורה דיצירה והנה כמו שפי' התורה בעשי' מושג לנו בפשיטו' גמור לנו בני אדם הגשמיי' ואנו משתוקקי' לדעת ולהשיג פי' התורה דיצירה כמו כן הרוחניי' שבעולם היצירה פשוט להם הפי' של היצירה כמו שפשוט לנו הפי' דעשי' והם משתוקקי' לדעת הפי' של הבריאה וכן מבריאה לאצילות. והנה כתוב במבוא שערים שער קליפו' נוגה פ"ו והובא במבו"פ באות א' דף ס' ע"ג וז"ל שם בכל עולם יש חומר וצורה שהם עצמות וכלים אלא שחומר עולם העליון הוא אור וצורה בערך עולם שלמטה ממנו. עכ"ל והנה כבר הרחבנו והסברנו בקונטריס הלז ענין מהות הרוחניים שהם עצם שכלי פשוט והנה השכל פשוט שבעול' היצירה משיג את עצמו ומשתוקק להשיג עילתו מפני שהשגת עצמו היא פשיטא לו ומשתוקק להשגה יתירה לדעת עילתו ולהשיג אותו והנה זה העלול הוא כעין גוף לערך עילתו אע"פ שהוא רוחני שכלי פשוט עכ"ז בערך עילתו שהוא יותר רוחניית ויותר שכלית היא כעין גוף וכן הוא ג"כ פ' התורה דיצירה הוא כעין גוף לפי' התורה דבריאה אע"פ שהפי' דיצירה ג"כ פי' רוחני הוא והיא נשמה בערך פי' דעשי' עכ"ז בערך פי' דבריאה הוא כעין גוף ומעתה תבין היטיב ענין הכלים בעולמות העליונים אע"פ שהם רוחנים ס"מ נק' כלים בערך נשמתם ופנימיותם המתפשט בהם שהוא יותר דק ונעלם והנה הפי' היותר פנימי שבתורה הוא רומז על עצמות כתר א"ק אשר אין עלול למעלה הימנו והוא נק' כתר דכתר דכללות העולמות ונק' ג"כ בשם יחידה דיחידה בכללות העולמות והנה ידוע הוא איך שעשר ספירו' של כל פרצוף ופרצוף רמוזים הם בשם הוי' הכולל כל הפרצוף ההוא וסדר' ממטה למעלה הוא כך מלכות דפרצוף ההוא רומזה בה"א אחרונה וו"ק רמוזים בוא"ו ובינה רמוזה בה"א ראשונה וחכמה ביו"ד של הוי' וכתר בקוצה של יוד זאת של ההו' ההיא הכוללת את הפרצוף ההוא וכאשר נעריך עולם אחד שלם בפרצוף אחד היות שבאמת יש בו חמשה פרצופים הידועים ובכל פרצוף ופרצוף יש בו הווי' אחת בפ"ע עכ"ז יש שם הוי' אחד גדול הכולל כל העולם ההוא בבחי' חמשה פרצופים שלו אשר המה נכללים בעשר ספירות של העול' ההוא וכך המה רמוזים הפרצוף אחרון שהוא ספי' מלכות הפרטי בבחי' כל העול' ההוא רמוזה בה"א אחרונה של ההוי' הגדולה ההיא הכוללת כל העולם ההיא ופרצוף ז"א של העול' ההוא הכולל ששה ספירות שהם חג"ת נה"י רמוז בוא"ו של ההוי' הגדולה ההיא הכוללת כל העול' ההוא ופרצוף שלישי שהיא אן אימא ובינה רמוז בה"א ראשונה ופרצוף ד' שהוא אבא הנק' חכמה דעול' ההוא רמוז ביו"ד של ההוי' הגדולה ההיא הכוללת כל העול' ההוא בהיותו נערך בדמות פרצוף אחד ופרצוף א"א שהוא בחי' כתר של עולם ההוא הוא רמוז בקוצה של יו"ד של ההוי' הגדולה הנ"ל ועם היות שכל פרצוף ופרצוף יש לו הוי' שלימה בד' אותיות בפ"ע עכ"ז בהוי' הגדולה הכוללת את כל העול' ההוא בהיותו נערך בדמות פרצוף מרומז כל פרצוף ופרצוף בבחי' אחת ר"ל באות אחד משם הוי' וכשנעריך כל העולמות בכללן בדמות פרצוף אחד יהיה הוי' אחת יותר גדולה כוללת כל העולמות ועד"ז הם רמוזים עשי' בה"א אחרונה ויצירה בוא"ו ובריאה בה"א ואצילות ביו"ד וא"ק בכללותו בקוצה של יו"ד של שהוי' הכוללת כל העולמות אבל כתר א"ק אינו מרומז בפשיטותו אף בקוצה של יו"ד של ההוי' הכוללת כל העול' אלא בצירוף שאר ט' הספירות של א"ק עם הכתר הזה שהם פרצוף א"ק בכללותו הוא מר מז בקוצה של יו"ד רק בהוי' שלו הכוללת פרצופו נרמז כתר א"ק בקוצה של יוד דהוי' הכוללת כל פרצוף א"ק. והנה אם נצייר הוי' אחת שבכל הויות שבכל התורה רומזת לא"ק יצדק לומר שכתר אד"ק מרומז ג"כ בתורה והיינו בקוצה של ההוי' הזאת שבתורה הרומזת לא"ק וקוצה של יו"ד של הוי' הזאת היא רומזת לכתר א"ק אשר מהות כתר הא"ק הנ"ל אינו מושג לעלול זולתו כ"א לו לעצמו והנה כתבני לעיל שבפי' היותר פנימי שבכל הפירושי' של התורה היא עצמות כתר א"ק אשר אינו מושג לשום עלול זולתו כלל אבל עצמות הא"ס אינו יכול להיות נרמז בתורה אפי' בבחי' קוץ האות מפני שמהותו אינו מושג לשום נמצא זולתו ואיך יוכל להיות נרמז בתורה אחרי כי התורה מחודשת ממנו בשלימותה עם הטנת"א שלה והקוצין שלה ואיך יוכל קוץ לרמוז על עצמות א"ס שהוא קדמון מוחלט וגם האותיות הם מחודשות בחידוש גמור ע"י התחדשות והתאצלו' מספר עשר הנולד ויוצא מכח אצילות עלות ועלולים והנה מי שרוצה לכתוב שום אות בהכרח התחלת הכתובה היא נקודה קטנה שאין קטנה הימנה והיא בחי' קוץ לבד נמצא כמו שבנקודה קטנה כלולים כל האותיות בכח כי אם ירצה להמשיך הנקודה ההיא ולכתוב א' יכתוב או ב' או ג' וכן כל האותיות נמצא כל האותיות כלולים בנקודה אחת כמו כן כל הנמצאים כלולים בזה הקוץ הרומז לכתר א"ק אשר כל האותיות והשמות יוצאים ממנו וממנה למטה התחיל בחי' מספר עשר אשר מקודם לו לא היה שייך שום בחי' מספר כי אפי' בספירות עצמן לא שייך מספר עשר כמ"ש בעל שפע טל וזה ענין כוונתו אע"פ שאין זה לשונו מאין יצדק מספר בספירות כי הלא אין שם ריקות ואויר פנוי מפסיק בין ספי' לספירה וכולם הם אחודות ואדוקות זו בזו כמו חוט אחד שלא נתחלק לחלקים עדיין ומי נתן בהם מספר עשר והתשובה כי מספר עשר נתחדש בהם מצד אצילותם בדרך עילה ועלול המשל בזה כתר א"ק קודם שהאציל חכמה דא"ק לא הי' שום מספר בעולם כי אם בחי' אחד ולא הי' אז מספר שנים בעולם וכשהאציל והוציא לפועל בחי' חכמת א"ק שהוא עלול מכתר ומדרגתה ירדה הרבה ממדריגת הכתר דא"ק שאינה יכולה להשיגו על מתכונתה אז נתחדש מספר שנים בעולם ואע"פ שהעלול הזה שהוא חכמ' א"ק הוא אחוד ואתוז ותלו וקשור בכתר א"ק בקשר אמיץ וחזק נמרץ ולעלם ואין שם אויר פנוי ביניהם עכ"ז להיות מדרגתם אינם שווים שכתר א"ק הוא מדרגה רמה וסתימא מאוד ואינה מושגת על מתכונתה כ"א לא"ס שהוא עלתו והוא עצמו ג"כ משיג את עצמו על מתכונתו אבל חכמת א"ק אינה משיג בחי' כתר אלא את עצמה לבד היא משגת על מתכונתה לכן להיותם מדרגתם אינם שווים לכן יצדק בהם מספר שנים בבחי' מדרגתם כלומר שהם שני מדרגות אבל עדיין לא הי' שום שייכות בעולם למציאת מספר שלשה רק אחר שהאציל חכמת א"ק את בינת א"ק אז נתחדש מספר שלשה מצד שאז יש מציאות שלשה מדרגות זה למעלה מזה ולא משום שיהא אויר פנוי ח"ו מפסיק ביניהם וכשנאצלו כל הי"ס של א"ק אשר אז הם עשרה מדרגות משונות זו מזו אז נתחדש מספר עשר בעולם ויותר מעשר באמת אין שום מספר יותר כי מספר עשר הוא תכלית כל המספר כי אין שום מספר יותר כ"א כפילת העשר לכמה פעמים שתרצה לכפלו מאה פעמים עשר או אלף פעם עשר או יותר מאלף פעם עד אין תכלית ועפ"י מה שכתבתי תמצא טוב טעם ודעת למציאות מספר עשר לא פחות ולא יותר כי המספר הזה איניו הסכמיי כי אם היה הסכמיי הי' קצת מקום לפקפק לומר מדוע בחרו להסכים דוק' למנין עשר לא פחות ולא יותר הלא כמו שאנו כופלין עתה מספר עשר לאין תכלית כמו כן היינו כולין לכפול מספר תשע או שמנה לאין תכלית או מספר אחד עשר ג"כ היינו יכולין לכפול לאין תכלית ומדוע בחרו להמשיך בחי' המספר בעשר לא פתות ולא יותר אבל הענין הוא באמת שענין גבול בחי' המספר איננו בחיריי והסכמיי כי אם עצמותיי כי מפת אצילות והתפשטות המדרגות מעילה לעלול עד עשר עלולים נתהוה המספר עשר כללא דמלתא כי מספר עשר איננו קדמוני כ"א מחודש בחידוש גמור ואל תחשוב חס וחלילה לומר אחר שהאציל הא"ס את כתר א"ק אז תיכף נתחדש מספר שנים בעבור שאז נמצאים שני מדרגות משונות שהם מדרגת הא"ס ומדרגת הכתר דא"ק ושיהיה ח"ו עתה אחר אצילות כל הספירות מנין אחד עשר חלילה וח"ו לומר כן להצטרף עצמות א"ס לעצמות הספירות למנותם אחד עשר מדרגת כי הם אינם דומים לו כלל ועיקר בשום פנים כי הם עלות ועלולים מחודשים בבחי' עצמם והא"ס הוא עלה ולא עלול והוא קדמון בהחלט אפי' בבחי' עצמו כי מספר עשר הוא בבחי' מה שהספירו' הם עלולים שונים זה מזה ואע"פ שבכל ספי' וספיר' יש ב' בחי בפועל בחי' עילה ובחי' עלול המשל בזה כתר א"ק הוא עלול מא"ס ועלה לחכמת א"ק וכן חכמה הוא עלול מכתר א"ק ועילה לבינ' א"ק וכן כל הי"ס שגם מלכות א"ק הוא עלול מיסוד א"ק ועילה לעתיק דאצילות עכ"ז בחי' המספר בספירות איננו מצד בחי' העילה אשר בכל ספי' וספי' אלא מצד בחי' העלול שבכל ספירה וספירה ובסמוך אי"ה אכתוב טעם נכון לזה וכיון שבחי' המספר בספי' אינו מצד בחי' העלה אשר בהם אלא בצד בחי' העלול אשר בהם שוב לא יצדק להצטרף עצמו' א"ס לספירות בבחי' המספר כיון שהוא בחי' עילה לבד ולא בחי' עלול ח"ו וז"ש בס' יצירה עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה כלומר שלא יעלה בדעתך ח"ו שעצמות א"ס ג"כ במספר הספירות ויהי' המספר י"א חלילה מלומר כן כי הוא א"ס והם ספירות ועוד שהם יש בם ב' בחי' בחי' עילה ובחי' עלול והוא יש בו בחי' עילה ולא בחי' עלול ח"ו. ועוד כי הוא קדמון בערך עצמו והם מחודשים בערך עצמו ואולי תאמר לאידך גיסא כי אפשר שלא יתכן למנות גם הכתר בכלל הספירו' בעבור כי הוא משונה מהם כי הוא עלול מקדמון והם עלולים ממחודשים ועוד כי הוא עלול מא"ס לבד והם עלולים מספירות ע"י כח הא"ס המתפשט בהם ועוד כי הוא עלול מעילה לבד והם עלולים מאוד שיש באור ההוא בחי' עילה ועלול ועוד אולי תאמר אחרי שלא נתחדש מספר שנים עד אחר שהאציל כתר א"ק את חכמת א"ק אבל אחר שהאציל א"ס את כתר א"ק עדיין לא נתחדש מספר שנים כ"א מספר אחד היה במציאו' לבד והנה מספר אחד היה במציאות גם קודם שהאציל הא"ס את כתר א"ק שהרי מציאות הא"ס הוא אחדות פשוט וא"כ כבר ישנו מציאות מספר אחד והנה באמת מספר אחד הוא מספר קרמוניי בעבור כי מלת אחד נגרר ותלוי במציאות הא"ס וכמו שהא"ס הוא קדמון כך ענין אחד הרומז על אחדות הא"ס הוא ג"כ עלין קדמוניי בעבור כי מעולם ומעולמי עולמים הוא אחד פשוט וכך יהיה פשוט לעולמי ולעולמי עולמים לאין תכלית ומאין ראשית וכ"כ ג"כ בעלי המספר ועיין באבן עזרא פ' שמות וז"ל ודע כי אחד סוד כל המספר ויסודו ושנים תחלת מספר הזוגות ושלשה תחלה מספר הנפרדים עכ"ל הרי שהאחד אינו בגדר שם המספר כלל כי גדר המספר הוא שסופר דברים הנמנים בהשקפת כמותם לידע כמה הם ועכ"פ צריכים להיות דברים יותר מאח' וכשאדם רוצה לתפוס כמה הם מנינם סופר ומונה אותם לדעת כמה הם אבל בדבר אחד אין צורך לספרו ולא שייך בו בחי' מספר כלל ואם תאמר אעיקרא דדינא פירכא מדוע באמת לא נאמר כי אחר שהאציל הא"ס את כתר א"ק מדוע לא נתחדש מספר שנים מאחר כי מספר אחד הוא קדמוניי אף קודם שהאציל הא"ס את כתר א"ק ואחר שהאציל את כתר א"ק והיה אז שני מדרגות משונות זו מזו במציאות וא"כ היה שייכות אז למספר שנים בעולם. ע"ז אשיב ואומר כי לא יתכן להצטרף א"ס עם כתר א"ק לסכום שנים כי ענין המספר לא שייך חלא בדברים השווים עד"מ אם יש לפניך ששה ספרים יצדק לומר שסכום הספרים הם ששה ואם יהיה לפניך ג' קנה הכתיבה המכונים בשם קולמסים ג"כ יתכן לומר שסכום הקולמסים הם שלשה אבל לא יתכן להצטרף הספרי' עם הקולמסים ולומר שסכום הספרים והקולמוסים הם תשעה אחר שהם אינם שווים אבל יתכן שיחול מספר תשע עליהם בבחי' אחרת דהיינו בבחי' גשמותם יתכן לומר שיש כאן ט' גשמיים או בבחי' מציאותם יצדק לומר שיש כאן ט' נמצאים אבל בבחי' עצמותם לא יתכן שיחול מספר תשע עליהם כי עצמותם הוא משונה זה מזה שאלו עצמותם הם ספרים ואלו עצמותם הם קולמוסים אבל מספר ששה שפיר נופל על הספרים בבחי' עצמותם ומספר שלשה על הקולמוסים ג"כ שפיר נופל בבחי' עצמותם אבל לא יתכן לצרפם ולעשות מנין אחד גדול בבחי' עצמותם מאחר כי משינים הם וכן נמי בנדון דידן כי לא יתכן להצטרף עצמות א"ס עם עצמות כתר א"ק ולמנותם שנים כי עצמותם אינם שווים כלל ועיקר ח"ו חדא כי זה קדמון וזה מחודש זה עילה וזה עלול וזה א"ס וזה ספירה וזו התשובה היא תשובה נצחת לשאלה הלזו מדוע לא נתחדש מספר שנים אחר שהאציל הא"ס את כתר א"ק תיכף עד שהאציל כתר א"ק לחכמת א"ק כי במה שכתבתי לעיל טעם מה שא"ס אינו נמנה במספר הספירות לא יתיישב שאלה זו הלא לעיל כתבתי הטעם שלא יתכן להצטרף הא"ס עם הע"ס במספר ויהי' י"א כי הלא המספר בספי' אינו מצד העילה שבספי' אלא מצד בחי' העלול אשר בהם ולמעלה יעדתי טעם ליתן טעם ע"ז ובאמת יש טעם פשוט ע"ז כי עילה הוא שם המצטרף כמו אב ובין כי מי שאין לו אב לא יכונה בשם אב וכן מי שאין לו עלול איך יכונה בשם עילה והנה הכח ההוא שיש לעילה להאציל העלול הוא בכח ורצון הא"ס כי אם הא"ס יסתלק מהם גם הם בעצמם לא יהיו במציאו' ומכ"ש שיאצילו עלולים והנה אנחנו לא נוכל לכנות את כתר א"ק בשם עילה וכן שאר ספירות לא נוכל לכנות בשם עולה ולמנותם במספר לומר כך וכך עילת הם מפני שאנחנו אין רשאים לכנותם אלא בשם החלטי להם וזה העלין אינו החלטי להם ואין אנו רשאים לתארם בתואר שיורה על גדלותם וזה הגדלות אינו בידם לחלוטין כי כולם תלויין ועומדים קיימין בכח ורצון של הא"ס אבל בשם עלולים נוכל תאר אותם ולמנותם במספר כך וכך עלולים הם דמה תאמר שגם תואר עלולים אינו החלטי להם כי ח"ו אם סלק הא"ס שפעו מהם יתבטל מציאותם והיו כלא היו ולא נוכל לתארם בשם עלולים זה אינו כי מה שאנו קוראים אותם עלולים יורה על גדלותו ורוממתו ויכלתו של הא"ס ית"ש כי מי הוא עילה שלהם אם לא הוא ית"ש וכן כולם השבחים ותוחרי' וכינויים של כל הפרצופים העליונים עיקר כוונת שבהם הוא מגיע לא"ס בדרך כל שכן כי, מגדולת העבד ניכר גדולת האדון ומגדולת העלול ניכר גדולת העילה ועיין בס' שומר אמונים בויכוח ראשון דף י"ח וזהו דרך נכון מאו' כשנתא' הפרצופים העליונים בשבחים נכוין שממילא ישתבח הא"ם בדרך כל שכן כי לא"ס עצמו בלבד בפשיטותו אין אנו רשאים לתארו בתוארים כי התוארים מורים רבוי ח"ו בא"ס והנה זה הדרך נכון הוא מלבד הדרך שכתב בעל שומר אמונים בויכוח שני דף מ"ה מסימן ס"ב עד סימן ס"ח ע"ש ודבריו נפלאים המה מאוד ומתוקים והנה עתה יצדק לומר שכל התוארים והשמות של הפרצופים הם שמותיו של הא"ס כי הוא משתבח ממילא בדרך כ"ש והנה עד"ז יפורש מ"ש ר"א הגדול עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד וכינה ר"א הגדול לכל האצילות בשם שמו של הא"ס ובעזר הבורא אבאר לקמן מאמר זה בביאור רחב אי"ה. והנה ממ"ש לעיל שכתר א"ק משונה מכל הספירות בבחינות שונות ולכן אולי תטעה לומר שגם הכתר אינו ראוי להצטרף במספר שאר הספירות ויהיה המספר תשע ולא עשר ע"ז אמר בעל ספר יצירה לא תחשוב כן כי באמת הם עשר ולא תשע כי גם הכתר נמנה עמהם והנה מה שאנו אומרים שכתר א"ק נמנה עם שאר הספי' ע"כ ודאי הוא אחרי היות מציאות ספירות בפועל דהיינו לכל הפחות אחר שהאציל כתר א"ק לחכמת א"ק כי קודם שנאצל חכמת א"ק לא יצדק. לומר שכתר נמנה עם שאר ספירות כיון שאז לא היה עדיין שם בחי' ספי' במציאות בפועל והנה אז ג"כ היה כתר א"ק אחדות פשוט ואין בו רבוי בחינות כי כמו שא"ס הוא אחד פשוט בחינתו ג"כ הוא אחת פשוטה שהבחי' ההיא היא בחי' עילה לבד ולא בחי' עלול ח"ו כמו כן כתר א"ק ג"כ בחינתו אחת פשוטה שהיא בחי' עלול ולא בחי' עלה מפני שאז לא האציל עלולו בפועל ואיך יתכן לקרוא אותו עילה נמצא שאז לא היה לו כ"א בחי' אחת שהיא בחי' עלול ואע"פ שמ"מ יצדק לקרותו עילה ג"כ מפני שבכחו להאציל חכמת א"ק כמו שיצדק לקרות הא"ס עילה אף גם קודם שהאצול כתר הא"ק מהאי טעמא מפני שבכחו להאציל כתר א"ק אין הנדון דומה לראי' שכח הא"ס הוא כח מוחלט והכח ההוא נק' ממש פועל גמור כמו שהסברנו למעלה ואין מי שישנה רצונו וכחו ח"ו אבל כתר א"ק הוא תלוי ברצון א"ס ולא יתכן לקרוא אותו בחי' עילה עד לאחר מציאות חכמה א"ק בפועל ונמצא כי אז היה בו בחי' אחת פשוטה שהיא בחי' עלול לבד אבל לאחר שהאציל חכמת א"ק אז גם בכתר א"ק יש בו ב' בחי' שהם בחי' עילה ובחי' עלול אבל חכמת א"ק לא נק' אז בשם עילה עד לאחר שהאציל בינת א"ק מפני שכחו הוא יותר חלוש מכתר א"ק כי כח כתר א"ק אינו תלוי אלא בכח א"ס אבל כח חכמת א"ק הוא תלוי בכח א"ס ובכח כתר א"ק אם ירצה כתר א"ק לאסוף השפע לעצמי אזי יתבטל מציאות חכמת א"ק וכן כל מה שישתלשלו המדרגות למטה יתרבה החלישות והתשת כח במציאות המדרגה ההיא וכל מה שיתעלו המדרגות למעלה יתרבה הכח והעוז והגבורה עד כי נעלה לעצמות א"ס כי הוא הגבור בהחלט מפני שגבורתו אינו תלוי בז לתו כ"א בו בעצמו ואין מי שישלוט עליו אבל כל שאר המדרגות אין הגבורה בהם גבורה החלטיית בפועל בעבור כי כולם תלויים ברצונו וכחו והנה מצאתי כתוב בס' מבחר הפנינים שפעם אחת ספרו לחכם מאיכות גודל הגבורה של איש אחד חזק ואמיץ מאוד ותמה החכם ואומר תמה אני איך יקרא גבור מי שהמות תלוי בצוארו ע"כ כלומר שאינו גבור בהחלט וא"כ אין גבור בהחלט אלא הא"ס בלבד וכן כל השלמיות של הא"ס שהם שלמיות מוחלטים הכל הוא מצד שהוא קדמון שאין למעלה ממנו ולפיכך כל שלמיותיו הם מתאחדים במציאות בעבור שאין מי שישלוט על שלמיותיו לחסרם ממנו כי כל הנמצאים שיש להם השלמיות הכל שואבין ושואפין שלמיותם מא"ס שהוא מקור כל השלמיות כולם עד"מ האנשים החכמים נובע חכמתם מרוחניות הנשמה שהיא עצם שכלי והנשמה מספירות והספירות מהא"ס והא"ס אינו שואב משום נמצא ח"ו כי אדרבה הם שואפים ממנו ואין מחסרין ממנו כלום כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום וכן אין מי שישלוט על ענין היכולת של הא"ס או ענין ההטבה והרחמנות וכן ענן נמצא או מצוי לא יצדק בהחלט כ"א בא"ס כי מציאותו אינו תלוי בזולתו ח"ו ולטעם זה יקראו הפילוסופים לסבה הראשונה בשם מחויב המציאות משא"כ כל הנמצאים הם אפשרי המציאות הרי כל השלמיות הם מתאחדות בקדמותו אלא שאין אנו יכולין לתאר בפשיטותו בתואר אחד שיהא התואר ההוא יכלול כל שלמיותיו כי אין אצלינו מלה לחת שתכלול כל שלמיותיו והיותר מובחר שבכל השבחים של הא"ס הוא שנאמר כי הוא אחד פשוט קדמון ושלם בלי חסרון כי באמרו אחד פשוט יורה שאין פשוט זולתו שהרי אנו אומרים אחד פשוט ובאמרנו קדמון יורה שאין קדמון זולתו שהרי אנו מתארים אותו בתואר אחד קדמון פשיט ובאמרנו שהוא שלם בלי חסרון יורה שכל השלמיות הם בו ואין שלימות אחד פרטי מחוסר ממנו כי אם נאמר ח"ו שיש שלימות אחד חסר ממנו הרי הוא אינו שלם בתכלית והרי יש בו בחי' חסרון וכבר אמרנו שהוא שלם בלי חסרון וכדי שלא נאמר ששלמיותיו מורים בו בחי' הרבוי כמו השלמיות שבבני אדם מורים בחי' הרבוי אם יתואר איש בתואר חכם וגבור:
ורוצה ייכול וטוב גמור שמטבעו להטיב לזולתו הרי השלמיו' הללו הם בבני אדם חמש דברים בהחל' כי ענין החכמה אינו ענין הגבירה ולא ענין הרצון והיכולת וההטבה לזולת וכן כל מין שלימות פרטי מאלו ה' מיני השלמיות אין נוגע בחינתו כלל לבחי' מין שלימות הפרטי הא' מה' מיני השלמיות וכדי שלא נאמר שגם בא"ס הם על זה הצד כמו שהם בנו לכן אנו אומרים שהוא אחד פשוט לומר שאין בו רבוי ח"ו אלא כל השלמיות הם מתאחדים ומתייחדי' עם עצמותו ולא תטעה בדברינו שאנו אומרים כי השלמיות שלו הם מתאחדים בעצמותו לומר שעצמיתו היא דבר אחר והשלמיות שלו הם דבר אחר אלא שהם מתאחדים באחדות והרי א"ס יש בו בחי' בחי' עצמותו ובחי' שלמיותיו אלא רצוני לומר שהשלמיות ועצמותו הוא ענין אחד בהחלט כי עצמותו הוא שלמיותיו ושלמיותיו הוא עצמותו ואינם ב' בחינות כלל כי אם בחינה אחת כי הוא וחכמתו אחד הוא והוא ורצינו אחד והוא וחייו אחד והוא ושמו אחד והוא ויכלתו אחד וזהו שאימרי' המקובלי' הוא חכם ולא בחכמה מבין ולא בבינה יודע ולא בדעת כי הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת והוא החיות והוא הרצון והוא היכולת והוא שמו ושמו הוא ובעזה"י נבארם בפרטות גמור הנה כבר בארתי איך הרוחניים הם ענינים שכליים כמו מי שיוליד בשכלו איזה המצאה משכלו וההמצאה ההוא היא ענין ציור שכלי נאצל מעצם שכלי הכללי אשר מתפשט בו והיא הנשמה שלו וההמצאה ההיא שממציא בכח שכלו הכללי היא כעין ניצוץ מן השכל הכללי והנה כמו שיש לנשמה מציאות חזק כידוע כי מציאותה ניכרת ע"י פעולתה שפועלת באיברי הגוף כי זולתה הגוף הוא כאבן דומם כן יש מציאות חזק אל הניצוץ המתאצל מן עצם השכלי הכללי שהיא הנשמה והנה ידוע שההמצאה ההיא שיש לה מציאות אינה תופסת שום מקום אפי' כגרגיר חרדל כידוע לכל משכיל אם לא כשירצה להלותה על הכתב לא ישכח ההמצאה ההיא אז יהיה האותיות והתיבות שעל ידיהם מוסבר איכות ההמצאה ההיא ואיכות עומקה ומתיקותה יהיו האותיות תופסים מקום הנייר אבל כשהמצאה ההיא מצויירת בשכלו אינה תופסת שום מקום והראי' כי לפעמים תמצא חכם גדול ובקי וזכרן נחקוק בזכרונו יותר ממ"ש במאה ספרים או יותר ואע"פ שהמוחין שלו הם קטנים יותר בכמות מכמות ספר אחד הרי שהחכמ' אינה תופסת מקום והנה כמו שהניצוץ ההוא הנאצל משכל הכללי איני תופס מקום כי השכל הכללי שהיא הלשמה אינו תופס שום מקום וכמו שמציאות הנשמה יודע מפעולותי' הגופניים שפועלת ע"י איברי הגוף כמו כן מהות הנשמה יודע מפעולתו' הרוחניים והשכליים המתהווים מכחות הנשמה עצמה בלי הצטרפות כחות הגוף לה כי אדרבה כחות הגוף מזיקים לה כי הפכיים המה וכשזה קם זה נופל והנה יודע מהות הנשמה מפעולותי' השכליים שהם המצאו' שממצי' בשכלו וכמו שהמצא' היא רוחניי' ואינ' תוספ מקום כ"כ הנשמ' היא עצם שכלי ואינ' תופס' מקום ונשפוט בשכלנו ממהו' התולדה שהיא הניצוץ על מהות האב שהוא הנשמה שממש מהות הניצוץ ומהות הנשמה מהות אחד הוא אלא שהניצוץ הוא עלין אחד פרטי והנשמה היא עצם שכלי כללי הכוללת כמה וכמה ניצוצות והנה יש בכח הנשמה להמציא ניצוצו' חדשות נוספות על מספר בחי' הנצוצות אשר בה בעצמותה כאשר באה בעולם הזה להתפשט בגוף ועכ"ז לא יחסר בחי' תחלת עצמותה לשנאמר כאשר האדם ממציא איזה המצאה שכלית מחודשת שהמצאה ההיא היא ממש חלק וניצוץ מנשמתו שנתאצלה ההמצאה ההיא מנשמתו ועחה לאחר שהמציא ההמצאה יהיה נחסר בחי' ניצוץ אחד מנשמתו ממש לא כן הוא כי אפי' אם ימציא האדם האום המצאות שכליות לאלפים ולרבבות לא יחסר בעבור זה מספר ניצוצי הנשמה שהיה בה בתח' התפשטותה בגוף והענין הוא ממש כמו בעניני אצילית הרוחניים העלות ועלולים העליונים שכאשר שהעילה מאצלת את עלולה ממנה לא יחסר משום זה בחי' העילה כלל ועיקר אלא הוא ממש כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום וזהו כעין מה שאמרו הקדמוני' בהדריכ' אותנו שלא נהי' בשכלינו עקר שאינו מוליד רק שנחדש בשכלינו פלפולים והמצאות חדשות אשר ההמצאות ההם הם תולדת הנשמה ממש והן הנה תולדותי' כיוצא בה שכליים ורוחנים כמותה והנה כמו אם יוליד אדם איזה ילד גשמי לא יחסר בשביל זה כח מן האב כי עצמות האב לא נשתנה כלל אחר לידת הבן מכמות שהיה קודם לידת הבן כי ככחו אז כחו עתה כמו כן ממש בתולדות הנשמה אפי' אם תוליד ותמציא המצאות שכליות לאלפים ולרבבות לא יחסר בשביל זה מספר בחי' ניצוצי הנשמה מכמות שהיו בה בתחלת התלבשה בגוף הינה אלו התולדות הרוחניים משובחים הם יותר מתולדו' הגשמיים אשר מולידו האדם מכמה טעמי' אחד שמהות התולדה הרוחניית בעצמה היא מעולה ממהות התולדה הגופניית שזאת רוחני וזאת גשמי ועוד שכשמוליד המצאה מחודשת בשכלו בורא איזה מלאך אחד רוחניי קדוש כפי איכות שלימות כוונתו כוונת המוליד ההוא אם לשם שמים גמור או איזה פני' מעורבת בו משא"כ בהולידו תולדה גשמיית וע"ז אמרו רז"ל עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים ובמקום אחד ביארתי עפ"ז הפסוק ואל ואמר הסריס הן אני עץ יבש כי כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי ונתתי להם יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת ואין כאן מקום ביאור הפסוק הזה ונחזור לענינו הנה העולה מדברינו שהנשמה היא עצם שכליי רוחניי ממש כעין ענין שכלי שממציא האדם בשכלו וכאשר תתפשט זה העצם השכלי בגוף תתן ותשפיע בגוף חיות וחכמה ושמחה וזכרון ודע נאמנה כי זה לעומת זה עשה אלהים כי כמו שיש סטרא דקדושה כן יש סטרא דקליפה והנה כל עצמות סטרא דקדושה היא שכל וחכמה ודעת ובינה וחיות ושמחה וזכרון כי אין שכחה לפני כסא כבודו ית"ש ויש שם רחמי' פשוטים וחסד אמתי וטוב בתכלי' ובסטרא דקליפה הוא הפך כל אלה כי עיקר עצמותם הוא מות וטפשות ועצבות ושכחה ואכזריות ולכן נקר' הקדושה עץ החיי' כי הוא עצם החיות כי אפי' כשמתפשטת הנשמה שהיא מסטרא דקדושה בגוף מת תשפיע בו חיים מכל שכן היא בעצמה שהיא עצם החיות וכן השמחה הוא ענין עצמותיו בקדושה כמאמר הכתוב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו כללא דמילתא כל מיני השלמיות שבעול' הם בסטרא דקדושה בעצם וההפוך ח"ו במקר' ע"י עונות התחתונים ובסטרא דקליפה כל החסרונות הם בעצם והשלמיות הם ח"ו במקרה ע"י מעשה התחתוני' כגון שכל וחכמה ובינה ודעת וחיים ושמחה ואור וזכרון ועונג והגבורה ומתיקות ושעשוע וענין הולדה והשקט ובטח ושאנן והתפארת והטבה והרחמי' והחנינה והחמל' והמחילה והיכולת והרצון והשפעה כל אלו ודומיהם הם בקדושה בעצם והפך כל אלה הוא בעצם בסטרא אחרא שהוא הטפשות כמ"ש מלך זקן וכסיל והמות והחושך והשכחה והעצבות והיסורין ומרירו' ודאגה ושערור' ובלבול והעדר הולד' כמ"ש בזוהר אל אחר יאסתורם דלא עבד פירין ואכזריות והקטרוג וחלישות והעדר היכולת והכיעור והכע' והזע' והרע והעדר השפעה וזכור הטיב כל זה ומי שסטרא דקדושה גובר בו מכונה בכל מיני השלמיות וההפך בהפך כמ"ש רז"ל צדיקים אפי' במיתתן קרויים חיים ורשעים אפילו בחייהם קרויים מתים הרי שהצדיק הוא חי והרשע הוא מת וכן הצדיק ששורה עליו השכינה כי מסתמא הוא שמח בחלקו שהיא הנשמה מסטרא דקדושה אשר שם הוא מקור השמחה ולכך מוצאה השכינה מקום לשרות עליו ומצא מין את מינו וניעור אבל במקום שיש עצבות אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה שהוא ענין הקדושה הנאמר בכל מקום בבני אדם אינו אלא השמחה והשעשוע רוחניית בעבודת אלוה והיא ענין דבקות והתלהבות כמבואר אצלי באריכות במקום אחר ומי שיש לו דבקות והתלהבות נמרץ באותה שעה הוא נק' קדוש כי ענין הקדושה גובר' בו אז וכן כל עבודה מאהבה גדולה היא ענין קדושה ומעורר השעשוע והחדוה בקדושה עליונה כי מצא מין את מינו וניעור ונלע"ד בכל מקום שהזהירה התורה על ענין הקדושה כמו שתמצא בכתוב קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים וכיוצא בזה הכוונה הוא על שמחה של מצוה והדבקות והתלהבו' ומה שפירשו המפרשים כמו הרמב"ן וגם בתלמוד הוזכר זה קדש עצמך במותר לך ג"כ הוא כמו שאמרנו כי מי שהוא דבוק בהשי"ת ומתלהב לבו לעבודתו אזי כל תאות העול' כאין נגדו ואינו חושב איתו לכלום וממילא פירש עצמו אפי' מן המותר לו וזכור היטיב ענין הקדושה ולכן מי שנהרג על קדוש השם הוא נק' קדוש בעבור שבודאי אוהב השי"ת במאוד מאוד וכל היסורין אינם נחשבים לו למאומה נגד אהבתו לבורא העולה מכל זה ששלימו' השמחה הוא בסטרא דקדוש' בעצם ולכן מי שנתוסף לו נשמה יתירה בשבת היא שמח במאוד מאוד שמחה רוחניי' כמו ענין דביקות והתלהבו' לא שמחה גשמיי' שאדם שמח בתענוגי המאכלים שמנים ומתוקים ויינות טובים או בעונג המשגל ונלע"ד הטעם בדרך פשט שהזהירה התורה מהרבות התענוגים הגופניים בחול רק בשב' כמו האכילה והשתי' והתשמיש שמפני שאם ירבה בתענוגים בח"ל ימשוך כל כוונתו אחרי ההנאה גופניי' בהם משא"כ בשב' שאז ניתוספה לו נשמה יתירה וגובר אז השמחה רוחניים והדבקו' והתלהבו' ואז אפילו כשיאכל וישתה דברים טובים לא ימשך אחר ההנא' הגופניי' אלא לקיים מצות בוראו לכבד את השב' וכן בענין העונה לא יתכוון להנאה הגופניי' כ"א לקיים מצות עונה ויהיה א"כ כל כוונתו לשם שמים ואפילו אם ירגיש הנאה גופניים יערב וירכיב ההנאה ההיא והשמחה ההיא בשמחה רוחני' שיש שיש לו ויתהפך ההנאה גופניי' ההיא לרוחניים או אפשר תתבטל ההנאה גופניי' המועט' בתוך השמחה רוחניי' הגאולה באהבה רבה אשר מים רבים לא יוכלו לכבות אותה ואז אפשר איש כזה לא ירגיש ההנאה גופניי כלל מפני שהיא בטלה במיעוטה ואע"פ שהטבע עושה פעולתה שירגיש הנאה גופניים ע"י משגל מ"מ תגבורת הקדושה והשמחה רוחניי' והאהבה וההנאה רוחני' הגדילה שיש לו מכבה הרגש' ההנאת גופניי' כי ענינים הפכיים המה כשכחות הרוחניי' מהגברות אז הכחות הגופנית מתחלשות וכשכחות הגופניות מתגברות אז הכחות הרוחניות נדלדלת ולעול' אין לאלו השתי כחות תקומה ביחד וזה כענין לא נתמלאה צור שהוא סטרא דקליפה אשר מכחה באים התאוות הגופניות אלא מחורבנה של ירושלים שהוא סטרא דקדוש' אשר כל עצמה הוא ענין שמחה ורחניי' וכשזה קם זה נופל לכן תמצא בנביאים כשהתבודרו והכינו את עצמם שתחול הנבואה עליה' ע"י מחשבות קדושות והתלהבות מופלג אז לא היה לגוף שום תקומה בעולם כי אז נתחלשו הכחות הגופניות שלו עד כי עצר כחו מלעמוד על רגליו והיה אז רוח הנבואה שורה עליו והשיג כן מה שהשיג והדבר הוכרח להיות כן בלאו הכי כי אלולי שנתפשטה הנשמה מתוך הגוף ונשאר הגוף כמת ממש כי נתבטל כל חושיו לא היה יכול להשיג ההשגה העצומה ההיא בהתלבש הנשמה בגוף כי הגוף היה לו כמסך מבדיל בפני ההשגה ועפ"ז נתתי טעם לשבח במקום אחר למה החלום אחד מששים בנבואה לפי שהשינה אחד בששים ממיתה ויחס אחד להם וענין אחד המה נוגעים זה בזה כאשר בארתי במקום אחר וז"ש כז"ל האדם צריך שיקדש את עצמו בשעת תשמיש ר"ל שיתעורר אהבתו לבוראו אהבה עצומה ונפלאה יותר ויותר מאהבת נשים כמאמר דוד ליהונתן כאשר בארתי במקום אחר ענין נאה במאמר דוד ליהונתן וכיון שיהיה לו התלהבות נמרץ מאוד בודאי תגמור שלא ימשך כוונתו אחר הנאה גופניות כ"א כל כוונתו תהיה לקיים מצות בוראו בשמחה רוחניית ולא ירגיש הנאה גופניית כלל אפילו אם ירגיש הנאה גופניית לא תהי' ההנאה גופניית מסטרא דקליפ' כ"א מסטרא דקדושה כי ירכיב השמחה גופניית ההיא בשמחה רוחניות ובזה הוא עושה מיצה"ר יצ"ט כי את הרע עצמו מהפך לטוב שהרע בעצמו נתהפך ונעשה עצם טוב וזהו כעין משארז"ל באברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך פרו ג"כ לענ"ד כוונת רז"ל באמרם על ת"ח שלא יהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים שמפשיטות המאמר משמע שהכוונה הוא על העדר רבוי תשמיש כמו התרנגולי' ולדידי ניחא לי שכוונו ג"כ שלא יכוונו בעונתם ענין עונג הנא' גופניית כמו התרנגולים אלא שמחה והנאה רוחניית. והנה קודם חטא אדה"ר שהיה במעלה עליונה מאוד ובקדושה גדולה ובשמחה רוחניית והחלהבות גדול לא היה מרגיש שום הנא' גופניית כנ"ל ואז לא היה בענין זה שום בושת והיתה מצוה זאת אצלו כמו שאר מצות לן מצות תפילין כן היתה מצות פריה ורביה והיה רשאי לבא על אשתו לעין כל ולא יבוש מהם כי מאיזה צד יהי' בושה באבר הזה יותר מאבר היד להניח תפילין כיון שאין בו שום הנא' גופניית כמו הנחת תפילין כ"א שמחה רוחניית שמחה של מצוה אבל לאחר אכילת אדה"ר מעץ הדעת טו"ר הטיל הנחש זוהמא בחוה וזהו ענין הטלת זוהמא שהקדושה נתמעטה מהם ובטלה גודל השמחה הרוחניית וההתלהבות הנמרץ וממילא לעומת זה נתגברה התאוה וההנאה הגופניית ואין לך זוהמא גדולה מזו כי ערך הנאה גופניות לערך הנאה רוחניית הוא כמו צואה מסרחת ביותר נגד ריח שמן אפרסמון ומאז ממילא נמשך מסוה הבושה בענין זה וגם באיברים הפועלים ענין זהב עושה גדולה לגלותם אפי' מקצת מהם כי מה שהיה מתחלה פועל משובח קודם חטא אדה"ר נתהפך עתה לפועל מגונה בתכלית הגנות והבזיון כי אין לך בזיון גדול יותר ממי שרודף אחר פעולה מגונה ואחרי הנאות גופניות כזה שבודאי יבוש ויכלם מי שרודף אחר דבר זה וכשירצה לקיים מצות עונה אזי יסתר במסתרים חדר לפנים מחדר ויעשה הדבר הזה בבושה ובצניעות כגנב הנמצא במחתר' ומן הראוי היה שיבוש אדם ויסתר גם באכילה ושתיה מפני שגם הוא מכלל הנאות הגופניות אלא מפני שאין התשוקה גדול' כ"כ כמו במשגל לכן נתפשטה החרפה ביותר על הפועל הזה ועל האיברים אלו ומי שהוא בעל נפש ירגיל עצמו גם באכילה ושתיה להסתר מפני הרואים מפני שהוא דומה למעשה בהמה זולת בסעודת מצוה מותר לסעוד ברבים והנה קודם חטא אדה"ר היה הקשוי מצד הקדושה מצד התעוררו לשמחת קדושה בעשותו מצות בוראו משא"כ עתה הקשוי בא מצד ההנאה גופניית מס"א ונחזור לענין הראשון שענין השמחה הוא בסטרא דקדושה בעצם ולכן כל מי שיש לו תוספת נשמה בשבת הוא שמח במאוד מאוד וההשגה ג"כ אז היא כפולה מבשאר ימות החול מפני שניתוסף לו עוד עצם שכלי ולכן ראוי להשתדל מאוד לעסוק בתורה בשבת כי אז ישיג בה מה שלא ישיג בימות החול וההשגה היא השמחה האמתיית שהדבר זה יהיה ג"כ שכר רוחני לעוה"ב שהוא ענין יתרון דעת והשגה מופלא מאוד מאוד אשר עין לא ראתה כלומר שלא תוכל עין לראות השכר ההוא בעודו בחיים חיותו כ"א אחר התפשטות הנשמה מתוך הגוף שהוא עיקר עדון הנשמות בעוה"ב והנה עפ"ז שענין השמחה הוא ענין עצמו בקדושה יובן מה דאי' בזוהר על פסוק כי שמחתני ה' בפעליך כי הנה ידוע שדוד היה ראוי להיות נפל רק אותן שבעים שנה שהיה לו לאדה"ר לחיות להשלים אלף שנים ניתנו לדוד והנה ידוע שאדה"ר היו יציר כפיו של הקב"ה וזה"ש דהע"ה כי שמחתני ה' בפעלך כלומר בפועל כפך בעצמך שמחתני שנתת לי משנותיו והנה שמחתני שנשמה שנתת בי הוא עצם השמח' והחדוה ובה שמחתני שקניתי שמחה רוחניית והתלהבות נמרץ וכמאמרו דהע"ה כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים וכדפירש האריז"ל פסוק זה הלא הוא כתוב אצלי במקום אחר וכן מלשון שבחין והלוליו ניכר שהתלהבותו לאהבת הבורא הי' לאין תכלית ולכן אמר לשון שמחתני. ונחזור לענינינו שכאשר תתפש' זה העצם השכלי בגוף תשפיע ותאיר בו חיות וחכמה ושמחה וזכרון וכל כחות הנפשיית תשפיע בו כי הנשמה עצם אחד ויש בה כחות רבות והנה גם עצמית הרוחניות המתפשט בבהמה גם הוא עצם שכלי ובעבור כן יכולה שהבהמה להסכיל השכלותי' הגסות כגון לרדוף אחר תועלתה ותברח מנזקה אבל השכלות דקות ועמוקות לא תוכל להשיג מפני שהעצם שכלי המתפשט בגופה אינו כ"כ שכל עמוק וזך כמו עצם שכלי המתפשט באדם אבל היא יותר עב ועכור וגם החומר של הבהמה הוא יותר עב ועכור מחומר האדם לפיכך אינה יכול' להשיג השגות עמוקות כמו האדם. והנה החומר של בהמה הוא יותר נאות ומוכן לקבל צורתה שהוא העצם השכלי המתפשט בגופה יותר משתקבל צור' אחרת כפי מה שסידר ושיער הבורא ית' שיעור איכות מדרגת החומר שלה ושיעור איכות מדרגת צורתה שיהי' במזג השוה ואם היה חומר הבהמה מקבל צורה אחרת לא היתה על זאת המדרגה מה שהיא עתה וגם לא היתה יכול לקבל צורה אחר' משני' טעמי' אחד כי אין ביכולת חומר שלה לקבל ולסבול צורה נכבדת יותר מזו כי לא תוכל לסבול אור גדול יותר מאיר' כמו שלא יוכל לסבול חלוש הראו' מלהביט בשמש ואדרבה יכהה אורו יותר ממה שהי' קודם וטעם שני מפני שגנאי הוא לצורה יותר גדולה שתתלבש בחומר הבהמה אחרי שיכולה להתלבש בחומר יותר זך מחומר הבהמה והי' צער לצורה הזאת שתתפשט בחומר יותר עכור והבורא הוא מטיב לכל נמצא בתכלית מה שאפשר לו לסבול לא פחות ולא יותר לא פחות כיון שאפשר לו לסבול טובה גדולה יותר מזו וגם לא יותר כיון שלא יוכל לסבול טובה גדולה יותר וכיון שלא יוכל לסבול טובה יותר גדולה הרי הטובה ההיא אינה טובה לו בעצם אלא לרעה נחשב' כי כל יתר כנטול דמי דוגמ' אור השמש לחלושי הראו' ולא כן היה רצון הבורא כ"א להיטיב לכל נמצא כפי מדרגתו בתכלית מה שיכול לסבול מרום המעלות עד שפל המדרגות נמצא ההטבה של כל נמצא משוער' בדקדוק עצום ומכוון לחומר ולצורה כי צורת הבהמה הנאה לה יותר זה החומר מחומר אחר בין שהחומר האחר יהי' יותר עכור או יותר זך וגם החומר של הבהמה לא היתה יכולה לקבל טובה זו שיש לה עתה לא מצורה יותר זכה ולא מצורה יותר עכורה ונמצא החומר והצורה של הבהמה קבלו כל אחד מהם תכלי' הטובה שבטובו' שאפשר לכל אחד מהם לסבול כפי מדרגתו וכל זה הוא ע"י שיעור ומשקל של הבורא ית' כי זולתו לא הי' אפשר בשום נמצא להבחין פלוס הזה במדה ומשקל בהזדווגו' כל חומר לצורתו והצורה לחומרו וזהו ענין כל מעשה בראשית לדעתן נבראו ר"נ לתכלי' טובתן כמו שאז הי' להם דעת בין לחומר בין לצורה לבחור הטוב הנאות לו בודאי הי' בוחר החומר הצורה ההיא לא זולתה והצורה ג"כ היתה בוחר' החומר ההוא ולא זולתו כמו כן עתה אע"פ שאין בהם דעת להבין ולהכיר בחי' טובתם שהיא בתכלית ההטבה מה שאפשר להם לסבול עכ"ז עשה הקב"ה להם טובה בתכלית מה שיוכלו לסבול כיון שסוף סוף עתה הוא טובה להם יותר והוא ט"ד זכין לאדם שלא בפניו פי' שלא מדעתו ר"ל אע"פ שאינו מבין איכות ההטבה ההיא מ"מ טובה הוא לו דאנן סהדי אם הי' בו דעת בודאי הי' בוחר בטובה זאת דוגמא זאת כתבו התו' במס' קדושין בדף ה' ע"א בד"ה שכן ישנה בע"כ כו' שהביאו שם ויש מיישבים פי' הקונטריס כו' ע"ש ועד"ז נתן האריז"ל טעם המדרש נעשה אדם במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים נמלך ה"ה כתוב אצלי במ"א בתוספות נופך משלי ולכן כל מעשה בראשית נחתמו בשם אלהים שהוא בגי' הטבע כי הטבע נגמר ונחתם בששת ימי בראשית שנבראו בהם כל מיני הנמצאים התלויים כולם בל"ב אלהים דמעשה בראשית והנה אלהים הוא דין והנה הדין הזה הוא טוב גמור כי אלו הי' באחד מהם לפנים משורת הדין כגון שחומר הבהמה יקבל צורה יותר נכבדת הי' אדרבה רעה לו ואדרבה מה שיהי' מכונה לפנים משורת הדין לא הי' אפי' דין אלא רעה לכן הדין ההיא הוא תכלית הטוב שהוא במזג השוה לכל נמצא במדה ובמשקל ובדקדוק מכוון לא פחות ולא יותר ולכן נברא העולם בל"ב אלהים דמעשה בראשית וזה"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וארז"ל בתחלה עלה במחשב' לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים בדין שותף עמו מדה"ר והנה על קושיא כי לא בן אדם הוא ויתנחם תרצתי במקום אחר הלא היא כתובה על קונטריסים שלי ולדרכנו יובן הענין בדרך אחר והנה הלשון עלה במחשבה הוא לשבר את האוזן ולהשכילנו ענין רצונו ית' אלינו המשיל על דרך הענין שהוא בנו בני אדם ור"ל בתחל' עלה במחשב' לברוא העולם במדת הדין כלומר מה שהוא לפי האמת עתה בחי' הדין ואם הי' נק' לפנים משורת הדין דהיינו שישפיע בכל חומר צורה נכבדת יותר ממה שהשפיע עתה והוא לכאורה על צד הטובה גדולה ויתיר' שיהי' לחומר אור יותר צלול וזך וראה שאין העולם מתקיים בדין היינו באותו בחי' הנק' אז לפנים משורת הדין לא הי' יכול העולם להתקיי' בי החומר לא הי' יכול לסבול כח האור הגדול ההוא ואדרבה הי' נחלש כח החומר כמו חלושי הראות באור השמש לכן שיתף עמו מדה"ר באחדות עצום ונמרץ כי המדת הדין הוא היא בעצם מדה"ר כי ע"י שהשפיע בכל חומר צורה שלה למזגה ואיכותה א"כ החומר יוכל לסבול האור ויהנה מאורו וטובו ואדרבה זהו תכלית ההטבה ואם הי' מטה מקו היושר לימין או לשמאל שוב לא היה ההטבה בתכלית כי אם הי' נוטה לשמאל מקו היושר דהיינו שהי' משפיע בחומר צורה פחותה ממה שהשפיע עתה הי' העדר הטבה בעצם כיון שיש לו כח לסבול צורה נכבדת יותר וגם אם הי' נוטה מקו הישר ומכוין לימין דהיינו שהשפיע בחומר צורה יותר נכבדת אז מצד עצם הפעולה הי' באמת הטובה יותר גדולה אך מצד בחי' המקבל שאין לו כח לסבול אור גדול לא היתה ההטבה ההיא תכלי' הטבה לכן שיתף לדין זה מדת הרחמים שהיא בחי' מוצעת בין ימין לשמאל דהיינו בקו היושר ממש זקוף כי ידוע שמדת הרחמים ממוצעת בין מדת החסד שהוא לפנים משורת הדין ובין מדת הדין גמור שהוא חוץ לשורת הדין ונמצא בענין זה עלם מדת הדין הוא הוא מדה"ר בעצמו שהוא קו היושר ועוד בלאו האי טעמא שחומר אינו יכול לסבול צורה נכבדת מותר מזי כי הי' בחי' קנאה אל הצור' בהיותה יכולה להתלבש בחומר יותר זך ולמה ייטיב לחומר יותר מלצורה ומה גם עתה בהצטרפות שני הטעמים גזרה חכמתו ית' להאיר לכל חומר צורה כפי איכותה וכפי ערכה כי עי"ז יהי' הטבה בתכלי' לחומר ולצורה והצורה הגרועה ג"כ לא יכלה להתלבש בחומר יותר זך מכפי ערכה ג"כ משני טעמי' טעם א' שזה החומר הונח לצורה יותר זכה ועוד כי הצורה לא תרויח כלום כי כמעט קרובים להיות שמים כי חומר זך מאוד קרוב היות במדריגת צורה. וצורה יותר עכורה קרוב להיות במדרגת החומר כי כל צורה נקרא צורה בערך החומר שלה וכל חומר נקרא חומר בערך הצורה שלו ונמצא עתה עי"ז שהבורא משפיע בכל חומר צורה במדה ובמשקל כפי קו הדין עושה שלום במרומיו בין החומר והצורה ואין קנאה במעשה בראשית ונמצא שמדה"ד הוא מדת השלום ומדת האמת שאין שום משוא פנים בדבר וגם שההטבה היא הטבה אמיתית ומיושרת במשפט השוה שא"א להיות לא פחות ולא יותר וזש"ה מעשי ידיו אמת ומשפט וזש"ה עושה שלום במרומיו ולדעתי זה יהי' פירוש המשנה על שלשה דברים העולם מתקיי' על הדין ועל האמת ועל השלום כי הדין הוא האמת והוא השלום כאשר ביארתי והכל הוא דבר אחד. ונלע"ד ליתן טעם לכינוי חוט הא"ס בשם קו היושר מפני שאור שהאציל הא"ס שיתפשט בפנימיות כתר א"ק הי' מדוד ומשוער באופן שיוכל כלי כתר דא"ק לסבלו והוא כדמות קו היושר שאינו נוטה לצד ימין או לצד שמאל כ"א באמצע ממש כקו היושר עומד זקוף כן הי' אצילות אור פנימי של כתר באופן ממוצע לא פחות ולא יותר לא פחות כי אין כילות וצורת עין לפניו ולא יותר מפני שכלי הכתר דא"ק לא יוכלו לסבלו וגם לטעם אחר נקרא חוט הא"ס המתלבש בכלי כתר א"ק בשם קו היושר ויבואר ג"כ הפירוש סתרו יושר בחרוז של אתה הוא כמו שנבאר בעזה"י לפנינו והנה כאשר תתפשט העצם השכלי בגוף תשפיע בו חיות ושכל וזכרון מפני שהם ענינים עצמותים בה מפני שעצם הנשמה עיקר מהותה אינה אלא שכלית חיונית בעצמה וכשתתפשט בגוף מתראים כוחותיה ובחינותה בגוף במה שהוא מתנועע ומרגיש מתראה כחו החיונית שלה ובמה שהוא משיג ומשכיל וממציא או מבין המצאה שכלית מתראה בחי' מהותה בבחי' שכליותה וכבר הסברתי לך פעמים רבות מהות הנשמה אינה אלא כדמות המצאה שכלית שאדם ממציא בשכלו ואם יקשה לך האיך אפשר שכאשר יתפשט כח השכלי באדם חיות והרגשה אומר לך אני תשובה וליטעמיך שהוא עצם חיוני איך ישכיל האדם שכליות עמוקות ע"י עצם חיוני וע"כ צריך אתה לומר שבעצם חיוני הזה יש בו כח שכליי כמו כן אני אומר לך שבעצם שכלי הזה המתפשט בגוף יש בו כח חיוני ולעולם כל עיקר מהות הנשמה אינה אלא שכלית ועוד כמו שלא תוכל להשיג עצם חיוני לדעת מה מהותו כמו כן לא תוכל להשיג מהות עצם השכלי ועוד כי יותר אתה יכול להשיג מהות עצם שכליי ממהות עצם חיוני כפי מה שהסברתי לך שהוא כעין המצאה שכלית שיחדש האדם כמו כן ממש מהות הנשמה ממש אלא שמהות הנשמה אינה מושגת לחוש הראות כי עיני בשר הגשמיים לא יוכלו לראות ענין רוחני אלא מהותה מושגת לנו בשכלינו כי מצא מין את מינו שהיא ג"כ שכלית והנה המצאה שכלית אשר יחדש אדם ג"כ אינה מושגת לחוש כ"א לשכל כי אף אם ראובן יסביר לשמעון המצאה אחת הרי תושג ההמצאה ההיא לחוש השמיעה של שמעון או אם ראובן יכתוב ההמצאה ההיא על הנייר לשמעון הרי שמעון ישיגנה בחוש הראות זה אינו דאינו מושג לחוש רק הדברים ההם שההמצאה ההיא מוסברת על ידם הם מושגים בחוש הראי' או בחוש השמיעה אבל עצם הציור השכלי אינו מושג לחוש כ"א לשכל כי הלא אם יסביר ראובן לשמעון איזה המצאה שכלית ע"י דברים היוצאים מפה של ראובן ושמעון ישמע אותם עכ"ז לא יצוייר ענין השכלי ההוא במוח שמעון אם לא ישים לבו אל פנימית וציור שכליי שבדברים ההם ויכין את עצמו ללטוש שכלו לכך להבין ציור השכלי שבדברים הללו עם היות ששמע אותם מפה ראובן עכ"ז לא תועיל שמועתו (כלל) להבנת ציור השכלי כי אם לבחי' הדברים בעצמם בהפשיט ענין ציור השכלי מהם ולא יהי' הפרש אצל שמעון בין פרשת אלה הדברים ובין דברים אשר ידבר משוגע אחד אשר אין ציור שכליי כלל בדברים ההם ואין להם חיבור וקישור כלל אבל כאשר שמעון ישים לבו ומוחו וילטוש שכלו לדברים אשר ישמע מפה ראובן אז יבין היטיב ציור השכלי שבדברים ההם ויוחקק הציור ההוא במוח שמעון כמו במוח ראובן הרי לפניך שהציור השכלי אינו מושג לחוש כ"א בשכל הוא מושג והציור השכלי הוא כעין נשמה לאותן הדברים שהציור השכלי ההוא מוסבר על ידם לשמעון והדברי' ההם הם כעין גוף לציור השכלי שבדברים ההם והציור השכלי ההוא המתפשט בדברים ההם נתן חיות וקיום וחזוק והמשך ראוי ונכון והמלות הם דבוק אחד בחבירו כמו איברי אדם שדבוקים אחד בחבירו בקשר אמיץ וחזק והנה זהו כל עיקר חיות של הדברים ההם כי בחי' הרגש ועניני חוש לא יצדק בדברים מפני שהדברים אין להם תפיסה ממשיית בידים רק כל עיקר חיותן של הדברים ההמשך והדבוק והחזוק של המאמר משא"כ המדבר דברים שאין להם ציור שכלי כלל ועיקר ואין להם שום שייכות וקשור ודבוק זה בזה והוא כמו שמדברים המשוגע אותן אותן הדברים הם באמת כגוף בלא נשמה והדברים בעצמם הם דברים מתים כי אין בהם שום חיות ועפ"ז תבין היטיב כמה פסוקים שמכנים דברי תורה בשם חיים כמו כי חיים הם למוצאיהם וכדומה יש פסוקים לאלפים ולרבבות בתורה נביאים וכתובים וכמה מאמרים בתלמוד בבלי וירושלמי ומדרשים המכנים בשם חיות לדברי תורה והנה מזה תבין מ"ש המקובלים כי כשאדם לומד דברי תורה בורא מלאכים ע"י קול ודיבור והבל שבדברי תורה הללו והנה ע"י הדברים בעצמם בורא גוף המלאך וע"י הדיבור והקשור וההמשך והבנת המאמר או ציור השכלי אשר בהם בורא נשמת המלאך והנה ענין ציור השכלי כמו שהוא נשמה לדבור של דברי תורה כן היא נשמה לקול או להבל של ד"ת והנה המלאך שגופו נברא בקול או בהבל ג"כ נשמתו ענין הציור השכלי כי הציור השכלי משותף הוא לכל הג' בחינות שהם קול ודבור והבל וכמו שהנשמה מקנה בגוף ענין שמחה כן נשמת המלאך מקנה בגוף המלאך ענין שמחה כי השמחה בדבר שבקדושה הוא ענין עצמי וז"ש רז"ל בן עזאי שהדברים היו שמחים כנתינתן מסיני כלומר שגוף המלאך הנעשה מדבריהם הי' שמח מאוד וכן תבין מזה כמה מאמרים לאין תכלית כי עיקר גדול הסברתי כאן בעזה"י:
ועתה אגיד לך הקדמה אחת אשר על ידה תבין ענין המוזכר בספרי המקובלים שיש אורות וכלים בי"ס אורות הם הנשמות של הספירו' והכלים הם גופי הספירות והכלים של עולם העליון הוא אור וצורה בערך עולם שלמטה ממנו ידוע תדע נאמנה כי ד' מינים הם כוללים כל הנמצאים שבעוה"ז והם דצת"מ דומם צומח חי מדבר וכל א' מהם מורכב מד' יסודות ארמ"ע אש רוח מים עפר ובכל אחד מדצח"ם יש חומר וצורה שהם גוף ונשמה והנה הדומם החומר שלו הם הד' יסודות והצורה היא הכח המחבר הד' יסודות ומערבן וממזגן עד שהפסידו כל אחד מד' היסודות צורתו הפשוטה ושבו עצם אחר חדש ואינו ניכר כל יסוד בפני עצמו עד"מ העיסה מורכבת מקמח ומים ואינו ניכר בו לא צורת קמח ולא צורת מים והפסידו הקמח והמים צורתן בעיסה ושבו עצם אחר שהוא צורת העיסה והצומח החומר שלו ג"כ הם הד' יסודות כמו בדומם אלא שנתוסף בחומר שלו עוד בחי' נוספת על בחי' החומר של דומם והיא כח המחבר והמערב הד' יסודות שהם בדומם בחי' צורה ובצומח הבחי' הזאת בכלל חומר היא נחשבת וצורת הצומח הוא כח הגידול והצמיחה אשר בו אשר על ידו יהי' הצומח צומח מן הארץ והולך וגדל עד כי גדל מאוד ומן הצורה הזאת שבצומח מסתעפים שלש כחות והם כח הזן שהצומח ניזון מן הארץ ויונק מלחותה ושמנינותה וזן ומפרנס לכל הענפים והעלים והפירות וכח השני הוא כח המגדל שהוא כח הצמיחה שהולך וגדל וכח הג' כח המוליד בדומה שאם יזרע גרעין התפוח בארץ יצא עמנו אילן שיגדל עליו תפוחים והחומר שבחי הוא הד' יסודות וכח המערבן וכח הצמיחה כל אלו הם בכלל חומר החי שגם בחי יש בחי' אלו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד בדומה אך צורת החי הוא כח החיוני אשר מתפשט בחי וממנו באים כמה כחות כח התנועה ממקום למקום וכח ההרגש בה' חושים שהם חוש הראי' והשמיעה והריח והטעם והמשוש ויש בה ג"כ קצת שכל והיא שכל בהמיי שיודעה לרדוף אחרי הנאתה ולברוח מנזקה ובמדבר שהוא מין האדם החומר שלו כולל חומר הדומם וצורתו וצורת הצומח וצורת החי כל אלו הם בכלל חומר מדבר והצורה של מדבר הוא הנשמה שהיא עצם שכלי זך וצלול ועמוק ומשפעת בגוף שכל עיוני להבחין בין אמת לשקר שהיא הבנה דקה הרי לפני שהצורה של המדרגה שלמטה הוא בחי' חומר א המדרגה שלמעל' כמו צורת הדומם חומר הוא לערך צורת הצומח וצורת הצומח הוא חומר לערך צורת החי וצורת החי שהוא נפש הבהמיית הוא חומר לערך צורת האדם שהוא הנשמה השכליית ואע"פ שהצורות שלמטה ממדרגת האדם הם כולם רוחניים כשתפשוט בשכלך הצורות מן החומריי' מ"מ הם בחי' חומר לערך צורת האדם שהיא יותר פנימיות ויותר נעלמת ויותר דקה מן הדקה משאר צורות שלמטה ממנו עם היות שגם בצורת החי כשתפשיט בשכלך הצורה מן חומרה הוא ג"כ עצם שכלי הגם שאינה כ"כ עצם שכלי כמו צורת האדם מ"מ היא עצם שכלי שהרי אפילו כשמתלבש העצם השכלי ההוא בגוף הבהמה גם הבהמה יש לה קצת השגה להשכיל איזה דבר הוא טוב לה כגון חציר יבש ותבן ומספוא ומים לשתות ותברח מדבר המזיק לה כגון שלא תטבע בנהר או שלא תשרף באש או שתברח כשתרגיש חי' רעה האורבת אחרי' ואם הבהמה משגת כל זה בעוד הצורה שלה מתלבשת בגופה אשר הוא חומר עכור ועב עד למאוד וא"כ הרי הוא מסך מבדיל מאוד בפני השגת צורתה על אחת כמה וכמה שהעצם הצוחיי של הבהמה כשמתפשטת מן הבהמה על אחת כמה וכמה שהשגתה יותר ויותר ממה שתשיג בהתלבשה בגוף הבהמה וא"כ הרי צורת הבהמה ג"כ היא רוחניית שכליית עכ"ז בערך צורת האדם שהוא יותר רוחניית והיא השכל' עמוקה יותר מהשכלת צורת הבהמה לכן צורת החי הוא חומר בערך צורת המדבר וצורת המדבר מקפת בהשגתה את השגת צורת הבהמה וכן ג"כ ערך צורת הצומח בערך צורת החי ואע"פ שגם צורה הצומח הוא ג"כ עצם רוחני שכליי אלא שאין כח בצורת הצומת שהיא צורה עכורה להשפיע בחומר שלה שהוא ג"כ חומר עכור ועב מאוד חיות ורצון ותנועה והרגשת חושים והמניעה ההיא היא ע"י עכירות החומר וע"י עכירת הצורה ואין בה כח רק להשפיע א אלו השלש כחות הידועי' שהם כח הזן וכח המגדל וכח המוליד בדומה ואע"פ שגם צורת הצומח הוא ענין רוחני עכ"ז הוא בחי' חומר בערך צורת החי והנה אם היה במציאת רק צורת חי אבל לא צורת דומם וצומח לא היית מאמין שיש צורה שפלה מצורת החי ולא צורה נשגבת יותר מצורת החי דהיינו צורת האדם לכן עתה תשכיל בשכלך שיש מצורה שלך שהוא צירה נכבדת יש בחי' צורת יותר נכבדת עד שצורתך תהי' חומר בערך הצורה הה"א הגבוה ממך מדרגה אחת והצורה הגבוה ממך תהיה ג"כ חומר בערך הצורה הגבוה ממנה וכן לאין תכלית כי מבשרך תחזה אלוה ומן הנגל' תשכיל ותבין הנסתר וכן אפי' באד' עצמו יש ג"כ מינים ממינים שונים וא' חומר וגוף לחבירו וחבירו הוא צורה לו והצורה היא חומר למדרגה שלמעלה ממנו כמו שנסביר לך בעזה"י. והמשל בזה הנה האדם יש לו חמשה מוצאות שהם כלי הדיבור והנה בחי' הדיבור היא בחי' נשמה לאותן הכלים כי אע"פ שקצת מן המצאות הם משמשים לדבר אחר ג"כ כמו הלשון והחיך לטעום טעם וחוש הטעם שוכן בהם מ"מ בחינה זו ישנה גם בבהמה והנה בבהמה הרי זה ההרגש של חוש הטעם הוא כדמות נשמה להאיברים עצמן שהם פה ולשון וחיך דאי משום שהם משמשים לחוש המשוש ג"כ הנה בזה אין להם יתרון על כל איברי הגוף שהם ג"כ משמשים לחוש המשוש ובמה יוכר יתרונם על כל שאר איברי הגוף אם לא ע"י חוש הטעם השוכן בהם וא"כ הנה כח החוש הטעם הוא בחי' נשמה לכלים אלו של בהמה וכבר נתבאר בסמוך דצור' הבהמה היא בכלל חומר באדם והצורה של האדם היא הנשמה השכליי' אשר ממנה בא כח הדיבור והחכמה והתבונה וא"כ כח חוש הטעם השוכן בחיך ולשון הוא בבחי' חומר אצל ערך כח הדיבור השוכן בכלים הללו והרי כח הדיבור הוא יותר פנימי ורוחני בערך חוש הטעם השוכן ג"כ באיברים הללו והנה יש ג"כ ענין יותר פנימי ורוחני מענין הדיבור והוא המחשבה והמחשבה היא כדמות נשמה אל הדיבור כי לפעמים כשאדם מדבר מתוך השינה הנה הדברים ההם נאמרים שלא במחשבה כלל ועיקר עם היות שנפעלים ויוצאים ע"י כלי הדיבור מ"מ הם בלי מחשבה והדברים ההם הם ממש כגוף בלא נשמה והם יותר גרועים מצפצופי העופות שמדברים במחשבה והנה א"כ המחשבה נותנת קצת חיות וקיום בדיבור ויש עוד ענין יותר פנימי ממחשבה והוא הציור השכלי שבאדם והציור הזה הוא באמת הנשמה האמתיי' של הדיבור כי כשאדם מדבר אפי' במחשבה אך לא בציור שכלי הנה עם היות שכל עלה ומלה בפני עצמו יש לה פירוש יותר ממי שמדבר מתוך השינה שאין מובני' הדברים כלל לשומען ואין שום מלה אחת שיהיה בה שום משמעות עכ"ז הדברים ההם אין להם המשך ואין המלות מקושרים היטיב זו בזו מפני שנאמרים שלא בציור שכלי ואין חיות מובחר בדברים אלו רק משמעות כל מלה ומלה בפני עצמה משא"כ כשאדם מדבר ע"י ציור שכלי שבמחשבתו הנה הדברים ההם יש להם חיות ונשמה רוחניי' כי המלות הם מסודרי' ומקושרי' היטיב וכל המאמר כמעט למלה אחת נחשבת כי נעוץ סוף המאמר בתחלתו ותחלתו בסופו וא"א להקדים מה שבסוף המאמר בתחלתו או לאחר מה שבתחלתו בסופו כי הכל בנוי ומתוקן ומסודרי עפ"י שכל ברור ואמתי והרי אלו הדברים הם חיים וקיימים והנה במה שנזכר נתבאר שיש כמה דקות מן הדקות וא' לבוש לחברו וא' מקיף לחברו וא' צורה לחברו וחברו חומר לו כמו צורת הדומם הוא חומר לצור' הצומח וצורת הצומח הוא חומר לצור' החי וצורת החי חומר לצור' המדבר והדיבור הוא צורה לכלי הדיבור שהם חמשה מוצאות והחמשה מוצאות הם גוף לבחי' הדיבור ושמם מוכיח עליהם שנקר' כלי הדיבור לפי שהם בחי' כלים וגוף לבחי' הדיבור שהוא בחי' נשמה לכלים ההם והציור השכלי הוא נשמה לדברים שהציור השכלי נתפס על ידם כי בלא הדברים א"א להיות שום תפיסה בפועל בגלוי גמור בציור השכלי כ"א תפיסת המחשבה בלבד שאינה בגלוי גמור כמו ע"י דיבור ומכאן תשכיל ותבין מן הנגלה לך תעלה אל הנסתר שהי בחי' רוחניים עליונים שהם יותר דקים ונעלמים והשכלות יותר עמוקות מן העצם השכלי שלך שהעצם השכלי שלך הוא חומר למדרגת הרוחניים שלמעלה מעצם שכלך והמדרגה העליונה ההיא שהיא למעלה מציור שכלך היא חומר למדרגה שעלי' וכן תעלה מעלול לעילה ומעלול לעילה לאין תכלית שכל עלול הוא במדרגת חומר לערך עילתה והעילה היא צורה לערך בחי' העלול וכן תעלה ממושכל למושכל יותר דק עד כי תגיע למושכל קדמון ראשון שהוא כתר א"ק שעצמותו הוא מדרגת חומר למד בחי' א"ס העליון הנעלה ונשגב ונעלם מכל רעיון ואינו מושג שכלו הפשוט כ"א לו לעצמו וכתר א"ק לא יוכל להשיגו לגודל רוממותו ועמקו הבב"ת עמוק עמוק מי ימצאנו: ועתה נבא לבאר בעזה"י מאמר אליהו בתיקוני' וז"ל פתח אליהו ואמר אנת הוא חד ולא בחושבן פי' אנת הוא חד בפני עצמך ולא בחושבן הי"ס שיהא ח"ו המנין י"א ח"ו לא תאמר כן ואחדו' שלך אינו כאחד המספרי כי אחד המספרי אינו א' בעצם כי אם יצטרף לו עוד דבר אחד כמוהו הרי כל אחד יצדק לומר עליו שהוא אחד ובהצטרפותם ביחד סר מהם מקרי האחדות וחל עליהם מקרי השניות שנקר' אז שנים משא"כ אחד הנאמר על הא"ס אינו אחדות מקרי אלא אחדות עצמי וזהו שאנו אומרים בחרוז יגדל אחד ואין יחיד כיחודו כלומר אין אחדות כאחדות' שכל מיני האחדות שבעולם שאומרים עליהם שהוא אחדות אינו אחדות עצמו ואחדות אמתי אלא על דרך השאלה לפי בחי' המסופרת עליו עד"מ כשאנו אומרים על דינר זהב שהוא דינר זהב אחד כוונתינו לשלול ממנו ענין הרבוי והשניות כלומר שאין כאן דינרים רבים ולא שנים דינרין אלא דינר זהב אחד נמצא כי מה שאנו אומרים עליו שהוא אחד אינו בבחי' עצמותו כי עצמותו יש בו באמת בחי' הרבוי מפני שמורכב מארבע יסודות ומחומר וצורה אלא בבחי' שמו שהוא דינר זהב נקרא אחד כלומר שהוא לא שנים אלא אחד וא"כ ענין האחדות אצל הדינר זהב אינו אחדות פשוטיי ועצמותי ואמיתיי אלא אחדות מקריי שהיה חל עליו כשנגמר המטבע ונעשה דינר זהב אז קרה לו מקרה האחדות וכשיצטרף עוד דינר זהוב אליו אזי יסור ממנו מקרה האחדות אבל א"ס ית"ש אחדותו הוא פשוט ואמיתי מכל צד ובחי' שבעולם כי אין בכל הנמצאים שבעולם מי שידמה לו ואפי' הנמצאים עליונים כמו כתר א"ק שהוא במנין עשר ספירות דא"ק אין דומה לו כי הא"ס הוא העילה של כתר א"ק וכתר א"ק הוא עלול וז"ש אליהו אנת הוא עילאה על כל עילאן כלומר אע"פ שהם עליונים גבוהים מאוד מאוד אעפ"כ אתה הוא יותר עליון מהם מפני שאינך עלול אלא עילה והם עלות לשלמטה מהם ועלולים משלמעלה מהם והנה כשנמנה עשר פרוטות נתחיל למנות כן אחד שנים שלשה ארבעה כו' עד עשר הרי שאנו מכנים לפרוטה הראשונה שתופסה בידו בראשונה בשם אחד והשני' בשם שנים הנה בהכרח שהפרוטה השני' אין עצמותה אלא אחד אלא כשאדם תופסה בידו למנותה בשני' קורא אותה בשם שנים והנה הפרוטה השני' בהצטרפה אל הראשונ' נקרא שניהם שנים והרי פרוטה הראשונה כבר נמנית במנין א' ועתה נמנית פעם שנית הרי כשנגמר המנין עש נמנית הפרוטה הראשונה עשר פעמים והשני' ט' פעמים והשלישית ח"פ והרביעית ז"פ והחמישית ו"פ והשישית ה"פ ובהצטרף כל הפרוט' בחי' מספר בעצם ובחי' מה שנמנה כמה פעמים הרי יש בכל פרוטה ופרוטה מספר עשר הרי כל פרוטה ופרוטה יש בה בחי' עשר וע"י מי קנאה הפרוטה שם זה להיות בה בחי' עשר ע"י המנין והמספר שמונין את העשר פרוטות ובזה הבחי' של המספר מרומז כאן ענין נכבד מאוד כי כבר כתבנו לעיל שהמספר עשר נתחדש בשעת אצילות ע"ס והנה קיום החכמ' הוא בכתר וקיום הבינה הוא בחכמה וכתר שהרי אם כתר יאסוף האור לעצמו אז יתבטלו מציאות חכמה וממילא יתבטל מציאות הבינה כי קיום הבינה תלוי בחכמה ואם אין חכמה אין בינה ואפי' אם כתר יאסוף האור לעצמו אלא ישפיע לחכמה רק שחכמ' יאסוף אורו מבינה ג"כ תתבטל מציאות הבינה הרי שכח הכתר הוא בכל הט"ס אחרונים ואין כחם ככחו מפני שהם צריכין לו והוא אינו צריך להם וא"כ בין כשנאמר שחכמה נמצאת או בינה או חסד הרי בהכרח שיש כתר נמצא הרי כשאנו מונים כל ספירה וספירה בהכרח שכח הכתר נמנה עמהם ולזאת הסבה האחד המספרי נספר עשר פעמים והב' ט"פ והג' ח' עד כלות העשר כמו שכתר נמנה עשר פעמים והחכמה ע"פ ובינה ח"פ וכן כולם נמצא שכתר קיבל בחי' מספר עשר מפני שנמנה בבחי' עצמו בא' ואח"כ נמנה כחו עוד ט"פ בספירת כל הט' ספירות התחתונים והבן זה אבל א"ס לא שייך למנותו בכלל הספירות אע"פ שכולם תלוי בו יותר ממה שתלויים בכתר מ"מ הוא בחי' בפ"ע ולהורות הבחי' הזו שכולם תלויים בא"ס אמר שם בהדיא אליהו ז"ל וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כלהון כגופא בלא נשמתא והנה א"ס ית"ש הוא אחדות פשוט מכל צד ובחי' והנה אם ח"ו היינו מונים גם הא"ס בכלל הספירות מלבד מה שהיינו פוגמי' ועושים רעה גדול בהצטרפו לספירות עוד רעה אחרת ח"ו היינו עושים מפני שאז גם הוא הי' נספר כמה פעמי' ואז גם הוא הי' מקבל בחי' מספר כמו הספירות כמו שעכשיו הכתר אע"פ שהוא אחד נעצמו מ"מ הוא מקבל מספר עשר בבחי' מ"ש נסמוך ואין שייך לומר אלא שהוא אחד ולא בחושבן הי"ס ח"ו וקאמר אנת הוא עילאה על כל עילאין כלומר שהם עילאין והוא יותר עילאה מכולם והנה מגדולת העבד ניכר גדולה האדון לכן קאמר עילאה על כל עילאין והדר אמר סתימא על כל סתימין פי' אע"פ שהפרצופי' פי' העליונים סתימין הם ואין השגה נופל בהם רק הם עצמן משיגים את עצמן והמדרגות שלמטה מהם אין יכול להשיגם ואנת הוא יותר סתום מכולם עד שכל הסתימין שלמעל' אינם יכולים להשיגך וזהו דקאמר סתימא על כל סתימין פי' על הסתימין אתה סתום שאינם יכולי' להשיגך ופירושו של על זה השני אינו כמו על הראשון גבי עילאה על כל עילאין אינו פירושו כמו על ממש אלא כמו מעל וכאלו אמר אנת הוא עילאה מעל כל עילאין אבל כאן פירושו כמו על ממש כלומר אפי' לפני השגת הפרצופים הסתומין שהשגתם גדולה עד מאוד אעפ"כ אתה סתום מהשגתם שאפי' כתר א"ק אינו יכול להשיגך אם שהוא יותר סתימא מכל הסתומין וזהו שמסיים ואמר לית מחשבה תפוסה בך כלל אפי' מחשבת כתר א"ק אין שום תפיסה בהשגתך:
ועתה הנה באתי לבאר הענין שיעדתי לבאר ענין הצמצום הנזכר במבוה"ש המובא בס' שו"א בויכוח שני בסימן ל"ד בדף ל"ט ע"ב והבאתיו לעיל בקונטריס הראשון שלי אשר כל תוכן ומרכז כוונתי בהסברתי הבנת הדרוש הלז על אמתתו ובוריו הנה מ"ש שהא"ס הי' ממלא כל המקום הזה אשר עומדים בו עכשיו ד' עולמות אבי"ע ולא הי' שום דבר חוץ ממנו אין הכוונה ח"ו שהי' הא"ס תופס המקום הזה כי חלילה להעלות זאת על הדעת שאפי' רוחניים השפלים הרבה ממדרגתו אינם תופסי' שום בחי' מקום כמו שהסברתי לך כל זה בקונטריס ראשון שלי אלא הכוונה הוא כמו שאבאר כי הנה כל מדרגה שברוחניים העליונים חובקת וכוללת בתוכה כל מציאות מדרגות רוחניים התחתונים שלמטה ממנו כאשר הסברתי לך לעיל בקונטריסים שלי כמו ששכל ראובן מקיף וחובק וכולל בתוכו כל שכל שמעון ועד כמה מגיע התפשטות השגת שכל שמעון ואיזה דבר יוכל להשיג שמעון ואיזה דבר לא יוכל להשיג והנה א"כ כל מציאות המדרגות התחתוני' היו חבוקים בהעלם נמרץ בכתר א"ק באחדותו הפשוטה אשר אז לא יצדק בו ריבוי בחי' אלו אשר עתה אחר השתלשלות המדרגות נמצאים בפועל ממש והנה טרם שהאציל הא"ס את כתר הא"ק הי' הא"ס כולל ותובק באחדותו הפשוט מציאות השכל פשוט של כתר א"ק ואז לא הי' צודק על בחי' זו שבא"ס לומר שהיא בחי' עלול כי ת"ו כל העלולים נתחדשו בחדוש גמור והבחי' זו שבא"ס הוא ממש עצמות א"ס ולא הי' שייך לחלק בחי' זו משאר עצמות הא"ס כי הכל הי' אחדות פשוט מכל צד רק עכשיו לאחר שנתגלה מציאות כתר א"ק יצדק לומר שבחי' זו הי' ג"כ גנוזה בעצמות א"ס והרי נוכל קצת לכלכל דברינו לשבר את האוזן להפריש בחי' כתר א"ק הגנוזה בעצמות א"ס ובין אותו העצמות א"ס שכתר הא"ק אינו יכול להשיגו ומי גרם שנוכל עתה להפרי' בחי' כתר א"ק מבחי' שאר עצמו' א"ס אצילו' כתר א"ק גרם זה אבל קודם אצילו' כתר א"ק לא היה שום מחשבה יכולה לתפוס שום חילוק והפרש בעצמות א"ס בין בחינה לבחינה כי הכל היא בחי' אחת הגם כי גם עתה לאחר אצילות כתר א"ק ג"כ כתר א"ק בכל עצמותו עדיין חבוק וגנוז תוך עצמו' א"ס ואין שום הפרש בין אותה בחי' לשאר העצאו' א"ס כי ענין האצילות הוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום והכל אחדות אחד הוא והבחי' זו ג"כ עצמות א"ס נקרא' מ"מ עתה שייך לומר בחי' א"ס המקיף והכולל את מציאות כתר א"ק הרי בהכרח כשנפתח פינו לדבר בהכרח נדברים ב' בחינות והנה כשרצה המאציל להאציל כתר א"ק ממנו לחוץ צמצום כחו ואורו ושכלו הבב"ת ואותה הבחי' שאין כתר א"ק יכול להשיגו צמצם ונסתלק אותה הבחי' העצומה מן הבחי' הפשוטה מה שכתר א"ק יכול להשיגה כדי שיוכל להתגלות מציאות כתר א"ק כי בהיותה גנוזה בעצמו' א"ס ההשגה הפשוטם ההיא הי' נחשבת כשרגא בטיהרא לכן כשרצה הא"ס שיתגלה היטיב מציאות ההשגה ההיא הוכרח להסתלק ולהתחלק ולהתפרש האבוקה הגדולה מן בחי' השרגא כדי שיתגלה השרבא וזה ההסתלקות הוא ענין הצמצום (וכן עד"ז הוא סי' הפסוק בר אלהים נשמת אדם שנשמת אדם הוא נגד עצמות השכינה הוא כבחי' נר שהוא שרגא בטיהרא שאי ניכר כלל משארו"ל למה הצדיקים דומים כפה השכינה כנר בפני האבוקה) וקודם הצמצום לא הי' אפשר להתגלות מציאות השרגא שהוא פתר. א"ק וזהו דקאמר שם ולא הי' אז מקום פנוי לברוא העולמות מחמת שהכל הי' ממולא מן האור א"ס כלומר שלא הי' שום מקום כלל להתגלות השרגא מחמת אור העצום של האבוקה שהוא א"ס לכן הוצרך שהא"ס יצמצם את עצמו כדי שיהיה מקום פנוי לברוא את העולמות כלומר שא"ס יבדיל את עצמו ממציאות השרגא בפועל אע"פ שקודם זה הי' ג"כ מציאות השרגא בפועל שהרי אור השרגא לא נדלק מחדש אלא שנבדל ונתפרש מן האבוקה עכ"ז לא הי' ניכר אור השרגא בפני עצמו כי היה הכל אור גדול ביחד והנה בשרגא הזו היא עצמה מציאות כתר א"ק והיא ג"כ אבוקה למדרגה שלמט' ממנו ולכן תמצא במבוא שערים בא"ק ג"כ בחי' צמצום והוא ע"ד הנ"ל וכתר א"ק כדי שיוכל להנות מאורו לכן נתגלה רק מציאות שרגא דקה כשיעור שיוכל לסבול וכמו שכתבתי לעיל שלסבה זו נק' חוט הא"ס בשם קו היושר ומ"ש שם במבוה"ש ואמנם מקים הצמצום הזה לא הי' בשום צד מצדדיו כ"א באמצעותו ממש בנקודה אמצעות שבו צמצם עצמו חל הצדדים בשוה מכל צדדיו ונשאר המקום פנוי באמצע עכ"ל הדברים הללו א"א להבינם כפשוטו כי ח"ו תבא לידי כפירות גדולות בעיקרי האמונה. בבעל שומר אמונים הביא עשרה דברים הפוגמים בעיקרי האמונה מי שיחשוב המאמר ההוא כפשוטו אבל הכל הוא על דרך משל כי כמו ששכל ראובן מקיף שכל שמעון וחובק את שכל שמעון באמצעות שכלו ואע"פ שהשכל רוחני הוא ולא שייך בו ענין אמצע מ"מ לשבר את האוזן אנו אומרים אמצע עד"מ שאנו יודעים בבירור שראובן מקיף וחובק וכולל את שכל שמעון וכשנרצה לספר הדבר הזה בפני לוי איך ששכל ראובן גדול מאוד משכל שמעון נאמר לו כי ראובן מקיף בשכלו הגדול את שכל שמעון וכולל אותו ויודע עד כמה התפשטות שכל שמעון ואיזה דבר ישיג ואיזה דבר לא ישיג ועד במה מגיע גבול שכל שמעון ומה שאמרנו בפני לוי שראובן מקיף בשכלו שכל שמעון לא יבין לוי שהקפה ההיא היא הקפה גשמי' כי אם הקפה שכליית שאנו מסבירים בפני לוי כמו שכדור העגולה סובב את מרכזה ומקפת אותו מכל צד והמרכז הוא באמצע העגולה ממש הרי שכדור העגולה מקפת וכוללת וחובקת בתוכה את המרכז כמו כן מקיף שכל ראובן את שכל שמעון וא"כ לוי יפשיט ענין הגשמיית מן הכדור העגולה ויבין בכמותה ההקפה שכליי' של שכל ראובן את שכל שמעון וכן ג"כ בגבהי מרומי' שא"ס מקיף וחובק בעצמותו מציאות כתר א"ק והכתר הזה הוא כדמות קו וחוט בערך מציאות הגדול של א"ס הבב"ת כנ"ל כעין שרגא בטיהרא. ובבחי' גניזת החוט הזה בעצמות א"ס יקרא החוט ההוא א"ס ממש כי הכל אחדות פשוט הוא ואין שם חלקים לגמרי ובבחי' אצילותו וגלויו בפועל מבחוץ לא"ס ההוא יקרא פנימי' כתר א"ק ובאמ' ראוי הי' לקרו' הבחי' ההיא בשם נקוד' שקטן יותר הרב' מן הקו והקו הוא מורכב מנקודו' וא"כ הי' ראוי לקרותה בחי' נקודה בערך קוטנה לעצמות אור הגדול של א"ס אלא בבחי' מה שכל העולמות שואבים ושואפים על ידו שפע וחיות וכל העולמות מלבישים לא"ק והוא מלובש. בתוכם והוא כדמות בריח התיכון המבריח כל העולמות וקושר ומייחד אותם באחדותו הפשוט לזה הטעם כינוהו בשם חוט וקו אבל בערך עצמות א"ס הגדול אפי' כנקודה אינה נחשבת כמו שאינה נחשבת המצאה פשוטה נגד המצאה עמוקה מאוד מאוד והנה כמו שהסברנו לעיל בראובן שהשיג המצאה עמוקה מאוד בשכלו והשיג עוד המצאה פשוטה וראובן יודע היטיב ששמעון קצר שכלו מהשיג אותו ההמצאה העמוקה רק ההמצאה הפשוטה ונמצא כשראובן מסביר לשמעון ההמצאה הפשוטה ע"י דיבור פה אז גם נחקקת במחשבתו של שמעון ששמעון משיג ההמצאה ההיא במחשבתו עד תכליתה ולפעמים שמעון יוכל להסבירה ללוי ג"כ ע"י דיבור פיו והסברתו והנה אע"פ ששמעון השיג ההמצאה הפשוטה מ"מ לא נעתקה ונעקרה ההמצאה ההיא משכל ראובן כי עדיין חקוקה וגנוזה במחשבתו של ראובן דהשגת שמעון שהיא מראובן היא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום נמצא שיש כאן להמצאה הפשוטה ההיא ב' מיני מציאות אחד מציאותה הנעלם במחשבתו של ראובן ומציאותה הנגלה שנתגלה בפועל לשמעון ע"י דברי' שההמצאה ההיא מוסברת על ידיהם והנה אחר גלות ראובן ההמצאה הפשוטה ההיא לשמעון הנה הציור השכלי של ההמצאה הפשוטה ההיא היא שוה אצל ראובן ואצל שמעון כי כמו שראובן משיג אותה על בורי' כמו כן שמעון משיג אותה על בורי' כמו ראובן ממש ואין ביניהם הפרש כלל בבחי' השגת ההמצאה הפשוטה רק הפרש אחד יש בין ראובן לשמעון שאצל ראובן אינה חשובה ההמצאה הפשוטה ההיא לכלום נגד בחי' עומק שכלו ורוחב בינתו אבל בערך שמעון ששכלו פחות משכל ראובן הרבה חשובה ההמצאה ההיא אצלו מאוד כמו שחשובה ההמצאה העמוקה אצל ראובן עוד יש בחי' אחת דקה במשל הזה והוא כי טרם שהשכיל ראובן ההמצאה העמוקה וההמצאה הפשוטה ועדיין לא היו ההמצאות ההם בפועל במחשבתו של ראובן כ"א בכח שכלו ההיולאני שיש בכח שכלו להשיג כל מיני המצאות שבעולם הכח ההוא שבשכלו ההיולאני הוא כח אחד פשוט ושוה כי הוא כדמות היולי שמוכן לקבל כל צורה כמו כן הכח הזה הוא כח כללי שיש בכוחו להשיג בין המצאות פשוטות בין המצאות עמוקות והנה לאחר שהשכיל ב' מיני המצאות הנ"ל או נוכל לצייר ב' מיני ציורים פרטיים בשכל ראובן אחרי אשר הוציאם והפרישם והפשינם מכח הנעלם שבשכלו ההיולאיי לפועל במחשבתו של ראובן אבל טרם שהפרישם מכח שכלו לפועל אבל עדיין הם בכח הנעלם שלו אז לא יצדק עליהם לומר שהם ב' מיני השגות ואפי' מין השגה אחת לא יצדק לומר שם בפרטות ומכ"ש שלא יצדק שם הפרש כלל בין המצאה עמוקה לפשוטה כי הם הכל מאוחדים ומיוחדים באחדות פשוט ונמרץ והסתכל במשל הזה כמו כן הוא הנמשל כי הסבה האמתיית של גלות ראובן לשמעון ההמצאה הפשוטה היא הציור השכלי שלה שנצטיירת ההמצאה ההיא בשכל ראובן כי לולי שהיתה ההמצאה ההיא מצויירת בשכל ראובן לא היתה יכולה להתגלות לשמעון הרי עקר הסבה והעלה הוא מציאותה במחשבת ראובן והמסובב. הוא מציאותה בשכל שמעון הרי שהעלול דומה לעילה בכל צד אלא מצד הנושא הכוחות ההם יש הפרש כי שמעון שהוא הנושא כח העלול חשובה אצלו מאוד ואצל ראובן שהוא הנושא כח העילה אין חשובה אללו בחי' העילה ההיא כנ"ל אבל מצד עצמותם הם שווים והנה כמו כן הוא בתי' כתר א"ק שהוא חבוק ואדוק ומיוחד בעצמות א"ס היא הסבה האמתיות לעלול שהוא מציאות כתר א"ק בפועל מחוץ לא"ס והנה אז לא יצדק לומר על הבחי' הגנוזה לומר שהיה בחי' עלול ח"ו כי היא עצמות א"ס ממש והיא מיוחדת באחדות נמרץ עם עצמות א"ס הגדול והעמוק עמוק עמוק מי ימצאנו ולכן לא יצדק אז לומר ג"כ ב' בחי' ח"ו בחי' א"ס המושג לכתר א"ק ובחי' א"ס שאינו מושג לכתר א"ק כי קודם הצמצום מי חלקם ומי הבדילם והפרישם זה מזה לשנאמר עליהם שהם ב' בחי' אבל אחר הצמצום שצמצם כוחו הבב"ת מה שאין א"ק יכול להשיג ונסתלק מן אותה הבחי' שא"ק יכול ללהשיגה ואח"כ האציל את כתר א"ק מחוץ לא"ס ואז כשנפתח פינו לדבר בהכרח נדברים ב' בחינות אבל מ"מ הם באחדות אחד אחר הצמצום כמו קודם הצמצום ורק בשעת הצמצום ממש הי' בחי' הגנוזה בערך המצאה פשוטה שבמשל ועצמות א"ס הגדול הוא בערך ההמצאה העמוקה שבמשל וקודם הצמצום הי' הכל אחדות אחד פשוט כמו שהי' ההמצאה עמוק' ופשוטה בכח השכלי ההיולאני של ראובן שם באחדות אלא שכאן אין לומר ח"ו כח היולי כי הכל הוא בפועל גמור כי אצל א"ס ית' אין הפרש בין מה שבכח ובין מה שבפועל ואצלו אין שייך לומר ח"ו יצא מן הכח לפועל ואחר הצמצום חזר הדבר לכמות שהי' קודם הצמצום והי' הכל אחדות א' פשוט אדוק ומיוחד אחדות פשוט ונמרץ ועל אותה הבחי' הגנוזה בעצמות אור א"ס הגדול אמרו המקובלים שא"ק מלביש חוט הא"ס שאותה הבחי' היא כבחי' חוט בעלמא בערך עצמות אור א"ס הגדול וענין התלבשות א"ק לחוט הא"ס איננו התלבשות גשמי ח"ו אלא התלבשות השגה כי אותה בחי' לבד משיג שהיא בחי' עילה שלו אבל שאר עצמות א"ס הגדול אינו יכול להשיגו לכן לא יצדק בו שום התלבשות כלל ועיקר ואותו חוט הא"ס שהיא בחי' הגנוזה ומיוחדת עם עצמות אור א"ס הגדול הוא המאיר ומשפיע ונותן חיות אל כתר א"ק ועל זה הבחי' הוא שאמרו שחוט הא"ס מתלבש בא"ק. והנה שני פירושים יש בדבר הזה פירוש אחד היא לאותה בחי' שנתגלה מא"ס לחוץ והיא היא הפנימיית של כלי כתר א"ק קורא אותה חוט הא"ס לפי שזה הוה לגבי עצמות אור הגדול כבחי' חוט בעלמא ומה שאומרים שא"ק מלביש לחוט הא"ס פירושו שכלים דא"ק מלבישים לחוט הא"ס שהיא הפנימיית של א"ק המתפשט בכליו. ופי' השני הוא שהמלביש הוא הפנימייה של א"ק שנתגלה מחוץ לא"ס והמלובש היא בחי' הגנוזה שבא"ס המשפיע ונותן חיות לפנימיית א"ק בבחי' השפעות האור והחיות אנו אומרים שחוט הזה מתפשט בפנימיית א"ק ואע"פ שאחר הצמצום חזר גם אותה הבחי' להיות כמו בחי' עצמות אור א"ס הגדול ממש והאיך אנו קורין אותו בחי' חוט בלבד מ"מ לפי שא"ס משפיע לא"ק במדה ובמשקל כפי מה שיוכל א"ק לסבול לכך קורא לבחי' השפעה זו בשם חוט לבד שהיא השפעה מצומצמת ודע כי אותה הבחי' הגנוזה גם עתה בא"ס יצדק לומר בה בחי' הכתר לפי שכשנתפשטה אותה הבחי' בגלוי מחוץ לא"ס נתהוה פנימיית כתר א"ק ויצדק לומר ג"כ שהיא בחי' א"ס כי באמת מכלל הא"ס היא ושם היא גנוזה ואפשר שע"ז כיון הר"מ באמרו בפ' פנחס שכתר א"ס אתקרי והנה תורת משה שלנו יש לה פירושים רבים שונים זה מזה ואין שני פירושים שווים אלא מדרגה למעלה ממדרגה והנה הפי' הפשוט שלנו של התורה היא כלי לפירוש הנסתר שבה כי פירוש הנסתר מלובש בתוך הנגלה פי' להנגלה מלבוש לנסתר לכן תמצא שקוראין לפי' הנגלה של התורה בשם גושי תורה כאמרם ז"ל קינין ופתתי נדה הן הן גופי הלכות ובמקום אחר אמרו ג"כ בזה הלשון הן הן גופי תורה וכן מצאתי בספר אחד שהפירוש הנגלה הוא הנקרא כלי חמדה כלומר שהיא כלי לחמדה שהחמדה היא הפי' הנסתר שהיא חמדה גנוזה בתוך הנגלה והנגלה מלביש אותה וענין הלבוש הוא כמו הלבוש של האדם שהוא המכסה את גופו של אדם שלא יתראה לחוץ כן לבוש התורה ג"כ שמלביש את הפנימית שלא יתראה פי' הנסתר כי אם לא יהי' הפי' הנגלה על התורה ותהיה כעין ספר החתום אשר אין לדברים הללו המשך כלל ועיקר וע"כ צריך אתה לומר שיש בחי' סוד בתורה הנותן צורה וקשור וחזוק וקיום והמשך והבנה בדברים הללו אבל אם יש בה פי' נגלה א"כ הפירוש הנגלה הוא הנותן המשך בדברי התירה ולא ניכר שיש בה בחי' הסוד והנה כמו שברוחניים העליונים מדרגה התחתונה היא בחי' גוף למדרגה שלמעלה ממנה ומדרגה שלמעלה היא נשמה למדרגה שלמטה ממנו כן בענין פירושי התורה כמו שפירוש הנגלה הוא גוף לפירוש' הנסתר הפנימי המתלבש בנגלה כמו כן הפי' הנסתר הוא בחי' גוף לפירוש יותר נסתר ונעלם ויותר פנימי מזה הפירוש הראשון הנסתר והפירוש השני הוא כדמות נשמה לפירוש הראשון וכן הפי' השני הוא בחי' גוף לפירוש הג' שהוא יותר פנימי מפירוש הב' וכן מתרבים פירושי התורה לאין תכלית וכל אחד יותר פנימי מחברו ויותר נעלם. ודע כפי רבוי מדרגות רוחניים העליונים וכל אחד יותר מחברו עד א"ס ית"ש כן רבוי בחי' פירושי התורה עפ"י סיד וג"כ כל פי' יותר פנימי מחברו עד הפי' היותר פנימי ונעלם מכולם שהוא מקביל אל א"ק אבל כנגד עצמות אור הגדול של הא"ס אין שום פירוש בתורה כלל נגד שכלו הפשוט בתכלית הפשיטות כי שום רעיון לא יכילהו ושום שכל לא ישכילהו ואפי' א"ק אינו משיגו כ"א א"ס בעצמו הוא משיג את עצמו הוא ולא אחר ולכן אינו מרומז אפי' בקוץ של אות כי קוץ של אות מציאותו בתורה והוא אינו נרמז בתורה אבל א"ק הוא רמוז בקוץ היו"ד (והנה הקוץ הוא מושפע מא"ס אבל א"ס אפי' בקוץ אינו נרמז) מפני שבחי' רוחניותו מרומז בתורה ואפי' הבחי' הזאת איננו משיג אותה כ"א פרצוף עתיק דאצילות המלביש את א"ק מחצי ת"ת ולמטה כי עד שם הוא משיגו לכך שייך לומר שעד שם הוא מלבישו כי ענין התלבשות הוא ענין השגה וגם א"ק עצמו ג"כ משיג בפשיטות יותר הבחי' הזאת שהיא לעומתו והנה כמו שעצמות א"ק נקרא נשמה בערך עתיק ועתיק גוף לו כן הפי' שלעומת א"ק היא נשמה פנימיית בערך הפירוש שלעומת עתיק והנה כמו שפי' הנגלה שלנו הוא מלביש את פי' הנסתר שלנו שלא יתראה בחי' הנסתר כמו כן פי' שלעומת עתיק מלביש פי' שלעומת א"ק והוא קדמות פי' הנגלה בערך פי' שלעומת א"ק וא"ק ג"כ מלביש בהשגתו את חוט הא"ס דהיינו בחי' הגנוזה בא"ס שהיא פי' היותר פנימי מכל הפירושים וכמו שכתר א"ק כולל בפשיטותו כל מציאות הרוחניים באחדות נמרץ כמו כן הפי' היותר פנימי ונעלם מכל הפירושים שלעומת כתר א"ק כולל בפשיטותו ועומקי כל הפירושים שלמטה הימנו באחדות נמרץ כללא דמילתא בחי' הגנוזה בא"ס אשר אח"כ נתגלה לחוץ ונתהוה בעלול הראשון שהוא כתר א"ק היא היא בעצמה התורה בפירושה היותר פנימי מכל הפירושים החובקת בפשיטות שכלה כל הפירושים שלמטה ממנה. והנה ידוע כי התורה היא גלוי רצונו של הא"ס והיא קדמוניית כמו הא"ס שהיא היא הבחי' הגנוזה הנ"ל וז"ש התורה ואהי' אצל אמון שעשועים יום יום כלומר שאני קדמוניית חבוקה ודבוקה בעצמות א"ס הגדול ואז היתה היא מוצנעת ומכוסה כי אח"כ נתגלה אותה הפנימיית לחוץ וז"ש במ"ר אמון מכוסה אמון מוצנע והנה התורה נקראת רצון הא"ס כנ"ל וזאת הבחי' קראה הרמ"ע הרצון שהיא בחי' הגנוזה ואל אור עצמות הגדול הא"ס קרא בעל הרצון המובא בס' שומר אמונים בויכוח שני בסימן כ"ב וכ"ג וע"ש ותבין דבריו היטיב מתוך מ"ש כאן והשומר אמונים הביא שם בשם הרמ"ע כי ענין הצמצום היה ברצון ולא בבעל הרצון ונ"ל להבין דבריו דהנה ידוע שכתר נקרא בשם רצון כמ"ש במקומות רבים בזוהר רעותא עילאה רעוא עילאה רעוא דכל רעוין והנה י"ל לטעמים רבים נקרא רצון שהוא יותר דק מענין מחשבה שהוא בחכמה אבל רצון היא בכתר והענין כי הוא רחמים פשוטים וכח שוה לכל לרשעים ולצדיקים וכולם נרצים לו מרוב רחמיו וחסדיו ואינו מואס בשום אחד מהם לכן נקר' רצון שרוצה את הכלל ועיין בראב"ד בפירושי על ס' יצירה בדף י"א ע"ב וז"ל והוא האחדות השוה ביחוד האמתי בין צדיק לרשע במחילתו והסוד וחנותי את אשר אחין וגו' אע"פ שאינו הגון ובדף כ"ד ע"א כתב וז"ל ואין בכל הספירות פשוט גמור רק כתר עליון ובדף כ"ד ע"א וז"ל וכשהוא (ר"ל כ"ע) פועל בכח ההשואה הגמורה בסוד וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אע"פ שאינו ראוי כגון כל ישראל משומדים ומוחל להם עכ"ל ולפיכך ראוי לקרותו רצון פשוט ושוה בהשואה גמורה לפי שהכל נרצה אליו כצדיק כרשע והרשע ג"כ מרוצה אליו ממש כמו הצדיק ממש ואין שם נשיאת פנים לצדיק ולרשע כי אם יהי' כך יהי' שנוי ברצון ואינו רצון פשוט ושוה וזהו סוד י"ג מדות שבא"א שהוא הכתר דאצילות שהוא רחום וחנון ורב חסד ואמת נוצר חסד נושא עון ופשע וחטאה והנה שני מדות שבא"א שהם ארך אפים שלכאורה נראה מדהוצרך להאריך אף ש"מ שהרשעים אינם מרוצין אליו בפשיטותו והרי יש בו שינוי רצון ח"ו כבר פירשו בו בא"ז ארך אפים אסוותא דאנפין שהוא רפוא' וחיים לכל וארך מלשון מרפא ארוכה ומלשון תעלה ארוכה והנה כ"ע הוא רצון שוה אבל זו"ן שהם עוד ההנהגה של כל העולם ובפרט בני ישראל הקדושים ובפרט מן הפרט אותן השוכנים בארץ ישראל כולם מתנהגים ע"י זו"ן והנה אצלם ודאי יש הפרש גדול מאוד בין צדיק לרשע כי שם יש מדת הרחמים ומדת הדין והרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין והצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים. והנה כפי הנראה מדברי הרמ"ע בפלח הרמון וביונת אלה המובא בס' שומר אמונים בויכוח שני מסימן כ"ב עד סימן ל"ד משמע שבחי' הגנוזה הנ"ל הוא הנק' בשם רצון ובשם עילת העילות וסבות הסבות ובשם א"ס כי היא המתפשט' בכתר א"ק ומשפע' בה שפע וחיות וברצון הזה הי' הצמצום אבל עצמות אור א"ס הגדול והוא המתואר בפי הרמ"ע בשם בעל הרצון ואין שם בחי' רצון והתעוררות ומחשבת לאיזה דבר ולא יצדק בו שעשוע כלל ועיקר שהששוע הוא התעוררות מחשבה שמחיית לפעול איזה דבר שפעולת הדבר ההוא יהיה לו שמחה ונחת רוח ובעצמות אור א"ס הגדול לא שייך כל זה ולא יצדק לקרותו אפי' בשם א"ס כי אפי' בהרהור אסור ומכ"ש שלא יצדק לקרותו עילות העילות שהו' משמע שהוא האציל את פנימיית כתר א"ק ואם נאמר שהוא האציל את כתר א"ק הרי ודאי מקודם שהאצילו התעורר במחשבתו ורצונו להאצילו וכבר אמרנו שבו אין שום ציור מחשבה ורצון כלל ולא שעשוע אלא הוא שכל פשוט ומרומם ונשגב בתכלית הפשוטות ואין שם זולת בחי' השג' והשכל' פשוטות שמשיג את עצמו ובהשיג את עצמו ישיג את כולם ולא תטעה לומר ח"ו הרי עכ"פ מורכב מעצמותו והשגותו חס וחלילה לא תאמר כן כי הוא היודע והוא הידוע והוא הדעת והוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל כי הוא ודעתו וחייו הכל אחד וכמו שאבאר ואסביר לך בעזה"י כל זה והנה לדעת הרמ"ע לא יצדק עליו לומר שמטבע ועצמות האור הא"ס הגדול להיטיב ולהשפיע לזולתו כי לענין זה צריך ג"כ התעוררות מחשבה ובחי' רצון וחפץ להשפיע ולהטיב לזולתו וכבר אמרנו שאין בו שום התעוררות רצון כלל ועיקר כי כל הדברים הללו יוצדקו ברצון שהיא הבחי' הגנוזה בבעל הרצון ומ"ש שברצון הי' הצמצום ולא בבעל הרצון אפרש לך דעת וכוונת הרמ"ע בענין הזה בעזה"י וזה החלי. דע שכדי להאציל פנימיי' כתר א"ק שיתגל' היטיב מחוץ לא"ס ראה המאציל שלהיות הכתר א"ק קדם קדום אליו ההעדר ולא יוכל לקבל שלימות יותר ממה שיש לו עתה לאחר האצילות כמו שהביא בשומר אמונים בשם הראב"ד בהקדמת פירושו לספר יצירה וז"ל עילות העילות יתחייב ממנו כתר עליון שכל פשוטו בתכלית הפשיטות עד שאין בינו ובין עילתו דבר רק שזה עילה וזה עלול עכ"ל ועיין בשומר אמונים בויכוח ראשון סימן מ"ד ומ"ה והנה כתר א"ק הוא גלוי הרצון הפנימי הגנוז באור הא"ס הגדול שנתגלה ויצא לחוץ ועכ"ז נשאר אותה הבחי' בפנים כי הוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום והנה בהיות בחי' הגנוזה הנ"ל מתאחדת בא"ס הגדול אז גם הבחי' היא ג"כ עצמות א"ס ממש ולא היתה יכולה להתגלות לחוץ לא"ס לכן הוצרך צמצום ולא תבין ענין הצמצום לדברי הרמ"ע ז"ל שעצמות אור א"ס הגדול עלה ונתעלה ונסתלק מעל בחי' הגנוזה כדי שלא תשאר במדרגת עצמות א"ס הגדול אלא שתשאר במדרגת כתר א"ק לאחר אצילותו ואז תהי' הבחי' הזו יכולה להתגלות לא תחשוב כן שא"כ והי' הצמצום בבעל הרצון וכבר כתב הרמ"ע ז"ל שהצמצום הי' ברצון לא בבעל הרצון אלא הכוונה היא שאותה הבחי' הגנוזה בא"ס שהיא הרצון היא עשתה פעולת הצמצום ועיקר פעולת צמצומה הי' מה שהיתה מתחלה מתאחדת ואדוקה בא"ס והי' אורה גדול מאוד בעצמות אור א"ס הגדול ממש שהוא בעל הרצון ולכן לא היתה יכולה להתגלות מבחוץ לא"ס לכן מה עשתה הבחי' הגנוזה הנ"ל סלקה את עצמה מעצמות אור הגדול שהוא בעל הרצון כדי שלא ישאר במדרגת בעל הרצון אלא במדרנת רצון ואו תהי' יכולה להתגלות מבחוץ לא"ס ואחר שנאצל כתר א"ק בפועל גמור אז אפשר שהבחי' הגנוזה ההיא חזרה ונתאחדה עם בעל הרצון ונשאר' היא במדרג' בעל הרצון ממש ולפי שכשהיתה הבחי' ההיא מסתלקת מבעל הרצון אז נשאר' היא במדרג' כתר א"ק לבד לכן בבחי' הזאת יצדק לומר עליו כביכול שהיה עלולה מבעל הרצון ואע"פ שהיא קדמוניי' כקדמותו וכשחזרת ומתאחדת ומתערבת עם עצמות אור הגדול נקרא' כמו יונקת מבעל הרצון. והמשל בזה אם יתערב ויתרכב מלא רביעית צבע שחור בתוך אלף רביעית צבע לבן אז הצבע שחור ההוא בטל במיעוטו נגד צבע לבן ההוא הרב ואז גם הרביעית השחור ההוא קבל צבע הלבן מאלף רביעית הלבני' והרביעית הזה ממש לבן כ"כ כמו האלף רביעי' הלבני' לא פחות ולא יותר כי מאחר שנתרכב הרביעית הזה בתוך האלף רביעי' הרכב' מזגיית ומדובקת לא הרכבה שכניית והאלף רביעית הללו לבנונית' עצום עתה כ"כ כמו קודם התערבות' עם הרביעית שחור הזה ולא אבדו לבנוניתם עתה כלל ועיקר ממה שהי' מקדם והנה מי מקבל ממי הוי אומר שהרביעית השחור מקבל צבע הלבן מהאלף רביעית נמצא בנדון זה האלף רביעיות הם עלה וסבה לרביעית השחור הזה והשחור נק' עלול עם היות שצבעה שוה ממש זה כמו זה. והבן היטיב ענין הצמצום לדברי הרמ"ע ז"ל שהוא ברצון ולא בבעל הרצון כן נ"ל להמליץ ולהסביר פנים בעל הרמ"ע ז"ל והנה ידוע ששם העצם שם הוי' ב"ה פירושו שהוא שם לעצם האלהות סוד ההנהג' שהם סוד הספירות לא לעצם האלוה המנהיג העליון ח"ו כי הוא אינו מרומז אפי' בקוץ האו' כ"ש שלא יאמרו עליו הוי' שלמה ועיין בשומר אמונים דף ל"ח ע"א מה שהביא בשם הרמ"ע מ"ש בספרו מאה קשיטה ע"ש וזה ג"כ ידוע שכל הפרצופים והספירות של כל העולמות מרומזים בשם הוי' ב"ה והנה כתר א"ק כולל כל הנמצאים בעצמו באחדות גמור לא בכללות ר"ל לא שהם כלולים בו שיהא מקבל שום חלוק ולא חבור חלקיו אלא הוא ומציאות' שם הכל אחד כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות ולפיכך כתב האריז"ל שאין אנו יכולים לדבר מזה הכתר של א"ק כלל וזה הובא בשומר אמונים בדף כ"ב ע"א ע"ש והנה ידוע ג"כ שהא"ס ית' אינו מושג מצד מהותו כלל כ"א מצד פעולותיו הנוראים והנפלאים כי מגדולת העבד ניכר גדולת האדון וכמו ששם האדם כמו ראובן ושמעון הוא מורה לסימן תבנית עצם האדם המכונה בשם ההוא וע"י השם ההוא נדע דע וניכר על דרך משל כשראובן מראה איזה כתב ללוי ולוי שואל אותו מי כתב את האגרת הזאת וראובן משיב לו ששמעון כתבה ואע"פ שאז אינו מורה באצבע על שמעון לומר שהוא האיש אשר אתה רואה עתה הוא כתבה אלא אינו מזכיר אלא שמו ולוי כבר ראה את שמעון ויודעו ומכירו היטיב ויודע ג"כ ששמו שמעון ואז כאשר ראובן אומר ללוי ששמעון כתבה אז נודע ללוי היטיב עצם האדם הזה שכתב את האגרת הזאת הרי ששם האדם מגלה כל עצם האדם המכונה בשם ההוא והנה בבחי' הזאת יצדק לומר שהספירות שהם פעולות הא"ס ועל ידם נגלה הא"ס כנ"ל מצד פעולותיו לכן הם נק' שמו של הא"ס ושם הוי' שרומז על כל הספירות ג"כ יצדק לומר בדרך השאלה שהוא שמו של הא"ס וכיון שכל הספירות כמוסות בכתר א"ק כנ"ל וכתר א"ק הי' כמוס וגנוז בעצמות א"ס באחדות גמור כנ"ל וזהו שמו של הא"ס וזהו סוד שארז"ל בפרקי ר"א עד שלא נברא העול' הי' הוא ושמו בלבד כלומר מיוחדת באחדות אחד ואע"פ שאז עדיין לא הי' צודק בהם ענין בחי' עילה ועלול לשיתפשטו לי"ס ולא הי' אז עדיין שם הוי' במציאות והיאך אומר הוא ושמו יש לומר שפירושו כך מה שעתה נק' שמו הי', אז באחדות אחד עם עצמות אור א"ס הגדול ורמז לדבר כי רצון גי' שמו כי בחי' כתר א"ק הגנוזה בא"ס אשר הוא בחי' הרצון של הא"ס הוא הוא הנק' שמו והנה יעדתי לעיל לבאר מאמר המקובלים הא"ס ית"ש הוא ודעתו אחד הוא וחייו אחד והוא ורצונו אחד כי הנה ידוע שכל עצם שכלי המלובש בחומר נחלש כח השגתו מבעודו מופשט מן החומר כי החומר מסך מבדיל בפני ההשגה כי החומר בעצמו אינו בעל השגה ומין שלא במינו חוצץ בפני ההשגה והנה מפני זה א"א לאדם להשכיל ב' מיני ההשכלות אף שיהיו פשוטות לא עמוקות א"א לו להשכילם ולציירם לפניו ברגע אחת כ"א בתחל' ישכיל השכלה אחת כשירצה להשכיל האחרת בהכרח ישלח ההשכלה הראשונה מתוך מחשבתו לחוץ ויחביאנה בכח הזכרון שלו להוציא אותה משם בעת צרכו לה אבל כל זמן שלא ישלח ההשכלה הראשונה מתוך מחשבתו והיותה עדיין מצויירת במחשבתו א"א להצטייר לפניו השכלה שני' בשום פנים ועם היות שהמחשבה היא בחי' דקה מאוד עכ"ז א"א להצטייר ב' מיני השכלות ברגע אחד להיות שהעלם השכלי מלובש בחומר ולסבה הזאת שייך לומר על אדם חכם שהוא משיג בחכמה כי החכמה היא בחי' אחרת חוץ מעצמותו כי עצמותו הוא בחי' אחרת וחכמתו ג"כ היא בחי' אחרת כי החכמה מלובשת בעצמותו שהוא החומר וגם לא יצדק לקרותו חכם באמתות משני טעמים אחד שהחכמה שלו אינה בשלימות לחולשת השגתו המתלבשת בחומר ועוד כי החכמה שלו א"א להיות נצחיית אצלו כי אם יסתלק ממנו העצם השכלו בעת פקודתו או אפי' בחייו כשישתגע האדם רחמנא ליצלן וכן כל מיני השלמיות שבעולם כשהשלימות ההוא אינו תלוי בעצמו אלא בזולתו לא יקרא השלימות ההוא שלימות אמתי שאפשר להסתלק ממנו השלימות ההוא והנה ידוע שכל הרוחניי' שבכל העולמות העליונים אפי' כתר א"ק מורכבים מחומר וצורה ונק' בשם אורות וכלים ואע"פ שהכלים ההם הם כלים דקים מאוד וכמעט שאינם בכלל כלים כי הם אור זך וברור ובהיר מאוד מאוד עכ"ז בערך אור הפנימי שלו המתפשט בו שהוא זך וצלול וברור ובהיר צח ומצוחצח הרבה יותר ויותר במאוד מאוד מן הכלי שלו יקראו שפיר כלים והנה כי עכ"פ שכיון שירדו לכלל הזה לקרותם כלים בהכרח הם מסך מבדיל קצת מן הקצת בפני השגת אור השכל הפנימי הנובע מא"ס מבעודו מופשט מן הכלי שלו ולפ"ז שיש השגה עצומה יותר לאור פנימי המתפשט בכלי הכתר דא"ק בהיותו משופע מן הכלי מבהיותו מתפשט בתוך הכלי כתר דא"ק לכן יצדק ג"כ בכלי כתר דא"ק לומר שהוא משיג בחכמה שהוא חוץ מעצמותו כי עצמותו הוא הכלי והשכל שלו הוא העצמות המתפשט בו הטבע מא"ס וגם לסבה הזאת לא יקרא השגת כלי כתר דא"ק השגה חכליתית לומר שאין השגה שלימה יותר ממנו לא כן הוא כי באמת יש השגה שלימה יותר ממנו והיא השגת העצמות בהיותו מופשט מן הכלי ומכ"ש השגת העצמות האור הגדול של א"ס ית' וית' מה שאין כלי הכתר דא"ק יכול לסובלו ולהשיגו כלל ועיקר כ"א הוא לבד משיג את עצמו וגם הסבה האחרת שהזכרנו למעלה ישנה גם בכלי כתר דא"ק שהשגתה וחוותה תלוי בזולתה שהוא הא"ס הגדול האור הנפלא והנשגב ואם ירצה הא"ס להסתלק שפעו וחיותו מבלי כתר דא"ק ישתאר וכו' כמאמר אליהו בתקונים וכד אנת חסתלק מנהון אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא א"כ ההוא לא יקרא משיג בהחלט מפני שהשגתו תלוי' בזולתו משא"כ בעצמות אור א"ס הגדול שהוא נשגב ונעל' מכל הבחי' האלו שאין לו שום בחי' כלי בעולמי עולמים כלל ועיקר כלל וכלל לא והוא אינו תלוי בזולתו כי אין למעלה ממנו דאדרבה הוא למעלה מכל הנמצאים וא"כ כל שלימות הא"ס הוא שלימו' אמתיי והחלטיי ולפי הקדמות האלו שהקדמנו תבין היטיב כי הא"ס ית' הוא וחכמתו ודעתו וחייו אחד הוא דבשלמא שאר הנמצאים חיים בחיות שחוץ מהם והוא החיות שרשו נובע ממקור המקורות העליונים שהוא עצמות הא"ס אבל א"ס ב"ה אין שייך לומר שהוא חי בחיים כי אין החיים ההוא זולת עצמותו הפשוט כי הוא החיות בעצמו ועצמו הוא החיות וכן שאר הנמצאים משכילים בשכל שחוץ להם אבל עצמותו הוא השכל והשכל הוא עצמותו והשכל הוא החיות בעצם והחיות הוא השכל בעצם והם אינם ענינים נפרדים כי מי שימצא בו שכל קצת ודאי א"א שלא ימצא בו חיות וא"כ הא"ס הוא ודעתו א' וכן הוא ורצונו אחד הוא כי שאר הנמצאים רצונם הוא בכח הנשמה המתפשטת בו אבל א"ש הוא נשמה לכל מיני הנשמות וא"כ עצמותו ורצונו הפשוט הוא אחד. ועוד נבין ענין אחר נשגב בא"ס הנעלם והוא מה שנאמר בגמ' בר"ה וכל באי עילם עוברין לפניו כבני מרון מאי כבני מרון כמעלת בית מרון פירש"י שביל קצר מאוד שאין בו אלא כדי הילוך אדם אחד וכשרוצים הרבה בני אדם לילך שם בהכרח אינם יכולים להלוך שתים בבת אחת בשביל הזה כ"א זה אחר זה ותנא בברייתא וכולן נסקרין לפניו בסקירה אחת. והנה התי"ט הביא בשם הרמב"ם במשנה ב' פ"א דר"ה וז"ל הרמב"ם וכולם נסקרין לפניו בסקירה אחת והנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאוד בלי ספק ע"כ וסיים התי"ט כי האדם א"א לציירו שני הפכיים בנושא אחד בזמן אחד שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרין בסקירה אחת אבל כמו שא"א להשיג מהותו ית' וית' זכרו נצח כן א"א להשיג השגתו וסקירתו שאם היינו משיגים דרך השגתו וסקירתו כבר היינו משיגים עצמותו וזה א"א בשום פנים עכ"ל התי"ט ובעזה"י אסביר לך זה הדבר כי ידוע כל מה שהדבר הוא בדקות יותר ישיג יותר במהרה ממה שישיג הדבר שאינה כ"כ בדקות והמשל בזה חוש הראות הוא היותר זך וצח מכל החושים שהם חוש השמע וחוש הריח וחוש המשוש לכן הוא משיג יותר למרחוק מכל החושים כי האדם יראה בעיניו לכמה פרסאות אבל לא ישמע אפי' על פרסה אחת ואחר חוש הראות הוא חוש השמע והוא יותר דק מחוש הריח ומשיג יותר למרחוק ממנו וחוש הריח משיג דבר הקרוב דוקא אבל מ"מ אינו נוגע בו אבל חיש המשוש והטעם אינו מרגיש אלא ע"י נגיעה ממשיית וכן המחשבה היא יותר דקה מן הדיבור ולכן המחשבה תוכל לתפוס ולקלוט בתוכה דברים הרבה בזמן מועט מאוד ואח"כ כשירצה לדבר ולהוציא המחשבה מכח לפועל ע"י דיבור בהכרח שידבר חצי שעה או יותר מה שחושב ברגע אחד והשכל הוא דק יותר מן המחשבה כי הוא כלי לשכל והשכל הוא נשמה לא ישיג יותר ויותר במהרה ממה שתשיג מחשבתו אע"פ שבהכרח צריך שתתלבש ההשגה ההיא במחשבתו עכ"ז ישיג השכל יותר במהרה ממה שתשיג מחשבתו כי לפעמים יפול בשכל אדם המצאה עמוקה למאוד ברגע כמימרי' כמעט וכשצריך לדבר ההמצאה העמוקה ההיא בפני שאר בני אדם בהכרח שידבר ב' שעות או יותר ופועל הכתיבה הוא יותר עב ועכור מפועל הדיבור לכן בכתיבה צריך לשהות יותר מבדיבור כי מה שידבר ברביעית שעה צריך לכתוב ב' שעות או יותר הרי הראיתיך כמה פעולות דקות זו מזו דהיינו פועל הדיבור הוא יותר דק מפועל הכתיבה ופועל המחשבה הוא יותר דק מפועל הדיבור ופועל השכל הוא יותר דק מפועל המחשבה והנה בפועל השכל ג"כ מדרגות מדרגות יש כי הנה שורש כל החמשה חושים הוא במוח וכלם כוחם נובע מהנשמה המתפשטת בתוכם והנה הנשמה היא עצם פשוט ומתלבשת בגוף וא"כ למה לא יוכל האוזן לפעול פעולתו כ"כ למרחוק כמו העין וגדולה מזו למה נא יראה האוזן כמו העין התשובה לזה הוא כן כי הנה העינים חומרים הוא זך וצח מאוד ולכן כח הנשמה המתפשט' בעינים צופה יותר למרחוק ובמהרה משא"כ שאר האיברים שבגוף העכור הוא מסך מבדיל בפני פעולת הנשמה וכן הוא ג"כ בענין השכל עצמו כי כבר מדע לעיל איך יש הרבה מדרגות רוחניות לאין מספר שהם יותר זכים וצחים מהשכל והנשמם שלנו היא בחי' כלי לבחי' העצם השכלי אשר למעלה מאתנו והוא המכונה בשם המדרגה הב' ממטה למעלה כי העצם השכלי שלנו שהיא הנשמה שלנו נכנה בשם מדרגה הראשונה והמדרגה שעלינו הוא מדרגה ב' והמדרגה הב' היא בחי' כלי להמדרגה הג' וכן עד אין תכלית עד שתגיע לכלי כתר דא"ק שהיא בחי' כלי לאותה בחי' ההשגה שמשיג כלי כתר דא"ק מא"ס והוא השגה מעט מן המעט בערך עוצם אור א"ס הגדול ואין שום כלי יכול לסבלו ונשאר למעלה מא"ק כדמות אור מקיף של כל הפרצופים שאין הכלי ההיא יכול' לסבלו והנה כל מה שיתעלו המדרגות הרוחניים למעלה למעלה השגתם יותר דקה שהם עצמם ג"כ דקים מאוד ולסבה הזאת תכלול השגתם כמה מיני השגות ברגע אחד ובמהרה משיגה אותם עד שכמעט שיעור ההשגה ההיא אינה בערך זמן כלל ולא יצדק לומר אפי' מלת רגע על השגתם לומר שהם משיגים ברגע אחד כי הרגע היא ממיני הזמן והוא הזמן היותר קצר בעינינו אלא שכדי לשבר את האוזן אנו אומרים על השגת הרוחניים העליונים מלת רגע והנה במשל שהסברנו לעיל בענין השגת ראובן ושמעון ולוי וכן תוכל להמשיל לך עד"מ עד עשרה בני אדם דהיינו מראובן עד אשר וראובן הוא חכם גדול ומשיג הרבה יותר משמעון וכח שכלו של ראובן הוא חובק וכולל בתוכו את כח ההיולאני של שמעון באופן שכל מה שבכח ההיולאני של שמעון להשיג בודאי הוא שכח ההיולאני של ראובן ג"כ יכול להשיג אבל לא להיפך דהיינו מה שראובן יכול להשיג אינו יכול שמעון להשיג וכן ממש כדמיון כח ההיולאני של שכל שמעון לנגד כח ההיולאני של שכל ראובן כן הוא ממש לוי בערך שמעון ויהודה בערך לוי ויששכר בערך יהודה וכו' ואשר בערך גד עד שכח ההיולאני של אשר הוא חלוש מכולם ושל ראובן הוא גדול מכולם והנה השגת אשר היא חבוקה וכלולה בשכל גד ושכל גד ואשר כלולים בשכל נפתלי ושכל נפתלי וגד ואשר כלולים בשכל דן וכו' עד ששכל כל הטו' משמעון עד אשר כלולים בשכל ראובן ואלו לא הי' במציאות רק ראובן ושאר הט' לא היו נמצאים כלל אז לא היינו יכולים לחלק השגת ראובן לעשר מיני השגות זה למעלה מזו כ"א כל השגה של ראובן היינו מציירים בתואר השגה אחת פשוטה ומיוחדת אבל עתה שנמצאים ט' השגות בפועל וכולם הם למטה במדרגתם משכל ראובן וכולם כלולים בשכל ראובן אז שייך שפיר לומר ששכל ראובן הפשוט כולל וחובק בתוכו ט' מיני השגות שלמטה ממנו בשכלו הפשוט אבל מ"מ כח ההיולאני של שכל ראובן הוא כח אחד פשוט לבד רק שחובק בתוכו ט' מיני השגות בהשגתו הפשוטה האחדיות ושמעון חובק בתוכו ח' מיני השגות ועם בחי' השגתו הרי ט' ולוי כולל בתוכו ז' מיני השגות וכו' עד אשר שאין בו רק מין השגה אחת והיא ההשגה שלו והנה מחמת השגת שמעון נודע לנו שהשגתו של ראובן מתחלה לב' מיני השגות ומחמת השגת לוי נודע לנו ששמעון יש בתוכו ב' מיני השגות וראובן יש בו ג' מיני השגות וכו' עד אשר שממנו נדע שהשגתו של ראובן מתחלק' לעשרה מיני השגות ועכ"ז כולל את כולם בהשגתו הפשוטה באחדות והנה כל מה שיתעלו ההשגות למעלה יתאחדו ויתייחדו יותר ויותר באחדות נמרץ כדמיון ענפי אילן שכל מה שיתקרבו הענפים לשרשם יתאחדו ויתמעטו מספרם עד"מ בהתרחקם משרשם הם אלף ענפים דקים ובהתקרבם לשרשם הם מאה ענפים עבים וכל מה שיתקרבו לשרשם יתמעט מספרם ויתעבה רחבם עד כי יגיעו לגוף האילן ושרשו שם הם מתאחדים ומה שהיה בתחלה אלף עתה הם אחד ממש מפני ששם אחודים וחבוקים ודבוקים כל הענפים באחדות נמרץ ואין ניכר שם התחלקות ענפים כלל כ"א למעלה בהתפצלם לענפים רבים. והנה ברוחניי' העליונים ג"כ הוא כך שכל מה שיתעלו ההשגות יתייחדו ויתאחדו יותר ממה שהם למטה שמה שלמטה הם הרבה מיני השגות מהשגות פשוטת ולמעלה הם מין השגה אחת פשוטה וכמו שהסברתי לך בענין עשרה אנשים מראובן עד אשר כמו כן תשכיל בענין עשר ספירות שכתר כולל כל כוחות הספירות שלמטה ממנו באחדות נמרץ ונעלמים הם שם בתוכו ואינ' חשובים לכלום בערך השגת הכתר כי השגת' הם כשרגא בטיהרא בערך השגתו הפשוטה והיחידה ומכ"ש וק"ו אור א"ס הגדול אשר אין שום כלי יכול לסבול אורו הגדול מרוב דקותו ועומקו וכבר התבאר לעיל כל מה שהדבר בדקות יותר ישיג יותר במהרה ממה שישיג הדבר שאינו כ"כ בדקות וכיון שהוא דק מכל דק ועמוק מכל עמוק וחובק בעצמותו את כל המדרגות שלמטה ממנו עד טבור הארץ באחדותו הפשוט וכולם בערכו כשרגא בטיהרא א"כ הדבר פשוטו ברור מאוד בעיני כל בעל שכל מה שאמרו רז"ל בר"ה כולם נסקרין לפניו בסקירה אחת לגודל דקותו ועומקו לאין תכלית:
ועתה נבאר בעזה"י כמה דברים פרטיים קטנים אחד לאחד:
איתא במדרש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד זה המות. ונ"ל כי הנה במבוה"ש רצה לדמות ענין צמצום א"ק את אירות נה"י שלו למעלה מן הפרסא שלו לענין ביטול המלכים וכתב שם וז"ל וכל זה הוא קרוב אל ביטול המלכים ודי בזה שלא נחטא כי הוא מקום גבוה:
ונ"ל ליתן טעם ע"ז וגם לשבירת הכלים עצמם הל שהאריז"ל תירץ להבדיל האוכל מתוך הפסולת ואני אענה חלקי לענ"ד בס"ד באופן אחר כי אם הא"ס הי' משפיע במדה ובמשקל בשיעור שיוכלו לסבול הנה הי' מקום להתלונן על הא"ס שאינו טוב גמור במה שלא השפיע עליהם אור יותר גדול ולא היינו יכולין לתרץ אדרבה זהו מגודל טובו שהשפיע עליהם במדה לשיוכלו לסבלו כי אז לא היה שכלינו יכול להשכיל איך מחמת רבוי אור לא יוכלו לסבול ולעולם לא היינו מאמינים שהוא טוב גמור בהחלט לכן השפיע עליהם קצת יותר מדאי ולא יוכלו לסבול ונשברו ומתו ואח"כ החי' אותם והשפיע עליהם אור במדה ובמשקל כפי שיוכלו לסבול עתה אנו משכילים בשכלינו שהוא טוב גמור בהחלט והנה גוף ענין המיתה היא טובה גדולה לנו להיישיר שכלינו ולחזק אמונתינו שהא"ס הוא טוב גמור וכן עד"ז תירץ מהר"ם לונזאנו בס' עומר מן שלו ואסור להרחיב פה בזה וזהו מדוקדק בפסוק ובמדרש וירא אלהים את כל אשר עשה כל לרבות המות כלומר שאפי' המות שלכאורה הענין בעצמו לא טוב לזה אמרו שבבחי' מה שנמשך ממות הוא טוב מאוד ואדרבה זהו הטובה הגדולה שבכל הטובות כי לעולם היינו מתלוננים עליו והיינו בצער והשתוקקות ליתרון אור לעולם וגם היינו מכחישים את עיקר הגדול שהא"ס הוא טוב גמור משא"כ עתה נתקן אלו השני דברים אחד שאנו משכילים ומאמינים שהוא טוב גמור ואין לנו צער והשתוקקות לאור יותר גדול כי אדרבה אנו שמחים בחלקנו כמו שאנו אומרים מה טוב חלקנו וזהו הענין ג"כ חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת כי מאחר שנשברו תחלה מרוב האור הגדול ואח"כ השפיע עליהם במדה שיוכלו לסבול זהו חסד של אמת כי עתה יודעים שזהו חסד של אמת כלומר שהוא חסד אמתי בתכלית החסד מה שאפשר להיות כפי יכולתם לסבול והנה התקון ותחיית המתים היה ע"י תיקון הפרצופים שבתחלה היה לכל אור רק נקודה אחת ולא היה יכולת לסבול האור הגדול ואח"כ נתפשטו בסוד פרצופים והיה מספיק לכל פרצוף אור אחד והנה מתחלה האציל המאציל עשר נקודות לבד והשפיע בכל אחד מהם אור גדול כדי שלא יוכלו לסבול וישברו כדי להראות טובו הגדול שאינו מקיף אורו ואין כילות וצרות עין לפניו ואח"כ החי' אותם ע"י תיקון הפרצופים ולא רצה המאציל להאציל מתחלה פרצופים ולהשפיע אור יותר עצום וגדול ממה שהם עתה לשלא יוכלו אף בהיותם פרצופים לסבול אור הגדול והתיקון הי' יכול להיות בהשפיע אח"כ אור מועט מאור הראשון זה אינו כי מגודל טובו של המאציל מיהב יהיב מישקל לא שקיל לכן האציל המאציל בתחלה האור במדה ובמשקל כדי שיהי' אח"כ יכולת בהיותם פרצופים לסבול האור שבתחלה בהיותם נקודות לא יכלו לסבול ניכר ונודע גודל טובו ית' שאין צרות עין לפניו. והנה ב' בחי' יש באור העליון שבכל בחי' מהב' בחי' יצדק לומר עלי' שהיא בחי' דין ויצדק עלי' לומר ג"כ שהיא בחי' רחמים ולא בחי' דין והמשל בזה אם הי' המאציל משפיע אור גדול יותר מדאי הנה בבחי' ההשפעה עצמה היא חסד גדול שודאי אור גדול עדיף יותר מאור קטן ובבחי' הנמשך קלקול מזה שאין יכולין לסבול אור הגדול א"כ יקרא התפשטות אור העצום בחינת דין וכן באור המצומצם מה שיכולין לסבול היא להיפוך כי בבחינת ההשפעה פצחה היא בחינת דין כי ודאי אור גדול עדיף יותר מאור קטן ובבחי' הנמשך ממנה תיקון וקיום בעבור שיכולין לסבול הוא בחי' רחמים ועפ"ז יש לפרש המאמר בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין היינו להשפיע עליהם אור גדול שהוא דין בבחי' אחת וראה שאין העולם מתקיים בדין אפי' בהיותם פרצופים שלא יוכלו לסבול האור הגדול לכן שיתף עם מדת הדין מדת הרחמים כלומר והשפיע אור במדה א"כ הרי בבחי' אחת יש דין ורחמים דין בבחי' האור עצמו שאינו אור גדול יותר מדאי ורחמים יש בו בבחי' הקיום והתיקון והנה כמו בכלים הנזכרים לפי שלא יכלו לסבול האור הגדול נשברו לגמרי ואבדו אף בחי' האור שהיו יכולין לסבול ונסתלק מהם האור הגדול הכל ביחד כמו כן בבני אדם מי שיטריח עצמו להשיג דבר מה שאין ביכולת שכלו להשיג דבר מה שאין ביכולת שכלו להשיג יאבד אפי' מה שהי' ביכולת שכלו להשיג מתחלה אינו יכול להשיג עתה וכן כתבו ג"כ חכמי הטבע בענין חיש הראות מי שיאנוס את עצמו לראות למרחוק יותר ממה שמגיע גבול הראי' שלו לא יוכל אח"כ לראות אפי' מה שהי' יכול לראות מקודם ודבר פשוט הוא ממה שאנו רואים מי שיכול לישא משא מאה ליטרות על כתיפו ולא יותר וכשיאנוס את עצמו לישא ב' מאות ליטרות על כתיפו יחלה ויחלש כוחו ולא יוכל אח"כ לישא אפי' משא חמשים לטרות על כתיפו וזהו כענין קובץ על יד ירבה כלומר מי שקובץ מעט מעט על יד על יד זה יוכל להרבות אבל מי שרוצה להרבות הרבה הרבה בפעם אחת יאבד הכל ולא ישאר לו אפילו מעט והנה התבאר לעיל שא"ס ב"ה אין כילות וצרות עין לפניו ואין מקמץ את אורו ממי שיכול לסובלו ולהשיג את האור הזה והנה ראוי ללמוד לנו שאנחנו ג"כ נחפוץ בכך להשפיע משכלינו ולימודינו לזולתינו ולא נקמץ ונעצור הכל לעצמינו אפי' אם היינו מפסידים בזה מעצמינו וכ"ש וק"ו שאנחנו לא נפסיד כלל ועיקר כי מי שלומד עם חבירו פרק אחד או הלכה אחת לא יאבד אותה ההלכה מדעת המלמד אלא שניהם יהיו יודעים אותה וכל זה הוא מפני שהתורה והחכמה אצולה מהאור העליון ובאור העליון ג"כ הדבר הוא כן שכל עילה שמאצלת עלולה ממנה ומשפעת עלי' אור לא יחסר מן העילה בחי' האור ההוא כי הוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום ואין דבר זה נוהג כ"א בענין השכל והחכמה שהם רוחניים משא"כ בענינים גשמיים אין הדבר כן כי מי שנותן לחבירו מתנה איזה חפץ גשמי יחסר החפץ ההוא מהנותן ולכן בדברים הגשמיים לא שייך זה הענין לומר שישפיע כל מה שיש לו לזולתו רק מי שצותה התורה לעשות מצות בענינים הגשמיים כגון ליתן תרומות ומעשרות וכל הכ"ד מתנות כהונה או ליתן צדקה או להכניס אורחים אף שיראה לכאורה שע"י כל אלו הדברים יפחות ממונו והונו אבל באמת אינו כו אלא אדרבא ירבה לעצמו בקיומו מצות הבורא לפי שהמצות הם ג"כ עכ"פ מהתורה והרוחניות העליון ויש להם ג"כ, טבע הרוחניות שהוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום ולכן ודאי מצות הבורא לא יפסידו אותו כלל ועיקר כי הם כבחי' מדליק נר מנר והקב"ה ימלא חסרונו במה שמחסר ממונו אבל אם יחסר ממונו ליתן מתנה לזולתו ולא יעשה בזה מצוה בודאי יחסר לעצמו כי אז חזר הענין לטבע הגשמיים ולכן הזהירונו רז"ל המבזבז א יבזבז יותר מחומש כי עד חומש מקיים מצות בוראו כמרומז ביעקב באמרו כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וא"כ בודאי לא יחסר ממונו ע"י זה אבל אם יתן יותר מחומש זה היותר אינו בדרך מצוה ויחסר לעצמו והוא קודם לכל אדם וזהו ג"כ כמצוה דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון ואולי יאמר האומר אפי' כשאתן צדקה לא אפסיד מ"מ ג"כ לא ארויח ולפ"ז לא אתן כלל וג"כ לא אפסיד ולא ארויח לא תאמר כן ח"ו כי בודאי ירויח בקיימו מצות בוראו ובכמה מקומות ארז"ל שאדם אוכל פירות המצות בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. וכבר הוקשה לי איזה דבר יכונה אצל מצות השם פירות ואיזה דבר יכונה בשם קרן ונראה לפי עניות דעתי כי הנה אמרו רז"ל גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה בעבור כי מי שמצווה בדבר היצה"ר יפתנו לעבור על מצות בוראו בטענות ומתלאות שלו המזויפות וצריך לכבוש את יצרו ומי שאינו מצווה ועושה א"צ לכבוש את יצרו. והנה הם שנים עושין מצוה אחת ואחד מהם הוא מצווה ועושה והשני הוא אינו מצווה ועושה הנה גוף המצוה אצל שנים שווים ואין הפרש ביניהם זולת כבישת היצר הרע. והנה ודאי אף מי שאינו מצווה ועושה יש לו שכר עכ"פ מדקאמר גדול מצווה ועושה יותר משמע שזה ג"כ גדול אך זה גדול יותר מזה והנה שכר גוף עשיית המצות בזולת ההשקפה לבחי' כבישת היצר נקרא קרן ושכר של כבישת היצר נקרא פירות ויש ליתן טעם למה דוקא הפירות הפירות בעוה"ז והקרן שמור לעוה"ב ולא איפכא הוא משום שבענין הפירות לאו כל אדם שוה כי מי שאינו מצווה ועושה אין לו פירות ואם יהיו הפירות שמורים לעוה"ב א"כ מי שאינו מצווה ועושה ח"ו לא יזכה לעוה"ב וזה אינו נכון כי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב לכן הקרן שמור לעוה"ב שהוא שכר גוף המצוה ובגוף המצוה כולם שווין ובזה יזכו כולם לעוה"ב ובזה תבין מ"ש רז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשין לישב בשלוה גם בעוה"ז והקשה הר"מ אלשיך למה מנע הקב"ה שכר פירות מיעקב בעוה"ז ולפי דברינו ניחא דיעקב הי' אינו מצווה ועושה שהי' קודם מתן תורה ולא הי' לו פירות אלא קרן מה שמתוקן לעוה"ב ובחי' אחרת גדול אינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה שזה אע"פ שאינו מצוה מהקב"ה ע"ז אעפ"כ עושה שיודע שזה רצון קונו וא"כ ודאי זה עובד מאהבה ולא מיראת העונש כיון שאינו מצווה עליו כלל. והנה ענין עבודה מאהבה הוא בודאי עבודה נפלאה ומשובחת מאוד בעיני הבורא וכמעט שלא תשלוט בעבודה ההוא שום יצר הרע כי מי שעובד מאהבה בודאי יש לו נחת ותענוג רוחני בזה העולם כגון מי שמתפלל בהתלהבות ובחשק נמרץ באותה שעה הוא שמח מאוד בתפלה זו שמחה רוחניות שאין לה ערך כלל לשמחה גשמיית כמו מי שאוכל למעדנים ומיני מתיקה ודברים שמינים שמי שיש לו שמחה רוחניות אינו מתאוה לתענוג גופניות כלל ועיקר שהתענוג הרוחני מכבה תאוות התענוג הגשמי ומצאתי כתוב בספר אחד ואינו זוכר לעת עתה באיזה ספר שמי שעושה איזה מצוה מאהבה גדולה באותה שעה באה לו תוספת נשמה וכשבא לו הנשמה ההיא אז יוסיף אומץ בתפלה או במצוה ההיא יותר ויותר עד כי נכספה וגם כלתה נפשו בהשתוקקות נמרץ לבוראו וכשיגמור התפלה או התורה או המצוה ההיא אז מסתלקת ממנו תוס' נשמה ההיא כללא דמילתא שאין עבודה קלה בעולם יותר ממי שעובד את השם מאהבה מופלגה ובהתלהבות נמרץ כי אפילו אם יתענה ולא יאכל כמה ימים עד כי נחלשו חושיו ונבהלו ונרתעו איברי גופו מכוחו לאחוריהם כשיתעורר את עצמו לאהבת בוראו וישבחנו בחשק ובשמחה גדולה יחליף כוחו וישבע שביעה רוחניית מזה השבח או התפלה וכבר שמעתי מאדם אחד שפעם אחד הי' מתענה התעניות הגדול משבת לשבת וכשהגיע ליום ה' ונחלש גופו ולבו מאוד אז ביקש תחבולת לעצמו והתעורר לאהבת הבורא מאוד והתחיל לזמר שיר היחוד של הפילוסופים המפורסם הנדפס בסדורים בשמחה מופלג' ולא הרגיש צער התענית כלל ועיקר בעבור השתקעות מחשבתו בשיר ההוא באהבת בוראו והחלישות כוחו לא הטרידו כלל מלשבח לבוראו ואח"כ ככלותו לדבר דברי השיר ההוא אז הרגיש חלישות כחו ובלי ספק שבהיותו משבח לבוראו באה לו שפע רוחניית מלמעלה כעין תוס' נשמה לאמצו ולחזקו ואח"כ נסתלק השפע ההיא ממנו ופנה למעלה לשרשה ובדרך הישר והנכון ועצה היעוצה לכל משכיל לחפוש אחר הדברים המעוררים את האדם לאהבת בוראו וירשום אותם על הנייר להיותם שמורים לו לזכרון ולעיין בזכרון דברים אלו קודם כל עבודה ותפלה ותהלה והודאה ומצוה כדי לעשות כל זה בשמחה מופלג' ושורש גדול ומנין תפלה ותחנונים הוא שיאהוב כל ישראל באהבה נמרצה ולקיים מ"ע ואהבת לרעך בשלימות וצריך שיצייר בתחלתם איכות האהבה בלבו כגון לצייר בלבו מעלת ישראל בעצם שהם עם קדוש וטהור ושנקראים עם ה' ואוהביו וחמודיו ושאין עם נחמד כמוהו כמ"ש מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ועיקר אהבתו את ישראל הוא שיצטער בצערם כמעט יותר מעל צערו וישמח בשמחתם והנה מי ששורש מצוה זו קבועה בלבו בודאי תפלתו שלימה מאוד בהתפללו בכל פעם לשון רבים בפרט בהתפללו על ענינים גשמיים שאינם הכרחיים מאוד שלכאורה היא חרפה לאדם שיתפלל עליהם כי בשלמא על עניינים הרוחניים כגון אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה או השיבנו אבינו לתורתך או סלח לנו אבל בענין רפאנו או ברך עלינו את השנה הזאת אם יתפלל בל' יחיד ולא יחוש כ"א בעד עצמו אזי חרפה היא לו עם היות שחכמי המוסר פירשו שיכווין בברכות האלו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת בוראו או שענין הרפואה יתפרש על רפואת הנפש מ"מ אין העל יוצא מידי פשוטו ובפרט באמרו ותן ברכה ע פני האדמה הגם שגם זה יש לפרשו בענין נסתר ורוחני ואם יכוין בתפלתו רק לתועלת עצמו כמעט חרפה היא לו ותפלתו מגונה ואינה מקובלת כי ראוי לעבוד את השם אפילו אם לא ישלח לו רפואה למכותיו או אפילו אם יחסר לחמו ראוי לקבל את כל זה באהבה אך עיקר הכוונה היא שיתפלל בעד כל ישראל ושיחוש בעדם יותר מבעד עצמו ושיגמור בלבו לאמר לא על עצמי אני מתפלל כי איני חושש כלל על עצמי אלא צר לי מאוד ומר לי מעי המו על עם קדושיך אהובך אמודיך אשר הם מוכים ומעונים ומבוזים ושפלים בתכלית השפלות ומר לי מאוד בזכרי את צערם מגודל אהבתי אותם כי איני יכול לסבול צערם ודוחקם כמו מי שאינו יכול לסבול צערי בנו היחיד האהוב והנחמד הנתון בכבלי ברזל ועטוף ברעב ובצמא בראש כל חוצות ומוכה ומעונה מאויביו ביסורין קשים ומרים ואין בידו להושיעו מיד אויביו בודאי יתמרמר מאוד ויאמר או לעינים שלי שכך רואות טוב מותי כדבש מתוק מחיי חיה צער ותמרורים כמו כן ממש ראוי שיצטער בצער. וצרות ישראל ושיתן נפשו תחת נפשם מגודל אהבתו אותם כמאמר רז"ל בסדר תנא דבי אליהו שאמרו אליהו כמה פעמים הריני כפרת כל ישראל וכמאמרו משרע"ה ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ומי שיכוון בתפלתו בדרך הזה שאמרנו בודאי יתעוררו בתפלתו במאוד מאוד ויהי' נקל לו לבכות בכיות עצומות ועי"ז יתעוררו אנשים אחרים ג"כ לבכות ויהי' על ידו תועלת גדול ונפלא כמו שמובא בספר חמדת הימים בחלק המועדים בדף פ"ג ע"ב על אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך וכו' וז"ל שסו טרם אכלה לבאר אלפא ביתא אבאר לך סוד הוידוי וסגולתו כי רבה היא מאוד כתבו חכמי האמת כיי ע"י הוידוי מתקן מה שפגם גם במדות העליונות כי כשאדם חוטא פוגם כל שרשי נשמתו ונסתמו אז אותם הצינורות ואין מימי השפע נוזלים בהם, וכשמתעורר בוידוי ותשובה ומעורר מים בוכים ע"י דמעה שמוריד ע"י עונותיו מעורר מים העליונים והם יורדות זרם ושטף מים רבים ומרחיצים כל אותן הכתמים והפגמים שפגם בכל בחי' ואותם המים שופכים נוטל הס"ס חלקי ואינו עולה לקטרג ומבואר הדבר יותר בס' החסיד בעל חסד לאברהם ז"ל וסוד הוידוי דע כי החוטא פוגם למעלה וגורם דין וחושך ופגם זה נאחז במקום העון כפי המדה שפגם החוטא וכפי שיעור עונו והמתודה חטאתו וחטאות כל ישראל גורם לטהר מדות עליונות ולנקותו באותו פגם ומוריד שפע ידוע מלמעלה ומעבירו ומטהרו כמ"ש נושא עון ועובר על פשע והוא מימי טהרה לרחוץ חטאת הפגם כמ"ש אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח בקרבה ואותן המים היורדים המה מזון וחלק הניתן לחיצונים ולכן נתקן הוידוי בא"ב כדי לטהר כל כ"ב אותיות התורה אשר פגם בחטאו ואשמו וז"ל זוהר פקודי היכל ז' ומההיא צלותא חילקא דסט"א פי' שנבדלה להתפרנס ממנה הוא כל אינון חובין והטאין דאידי עלייהו ונטיל לון לחולקי' מפני שהם חלק שמרים אל פרנסת החיצונים כמ"ש ותשליך במצולות ים כל חטאתם ע"כ לשון הזהב הנחמד בעל חמדת הימים. גם הובא שם תיכף אחר הנ"ל וז"ל שם גם מסגולת הוידוי הוא לסלק מעליו כל המקטריגים ואין דינו מסור אלא ביד הקב"ה כי יאמר לו הוא ית' למקטרג מה תאמר לו יותר ממה שהוא עצמו מתודה ומפרש חטאיו ומודה ועוזב ירוחם עכ"ל והנה הוא כמודה בקנס ואפי' באים עדים אח"כ כגון עידי הקטרוג פטור הוא וגם דבר זה גדיל הוא מאוד מאוד במה שמסלק בוידויו כל המקטריגים מעליו ואין דינו מסור אלא ביד הקב"ה כמבואר אצלי במ"א בפירוש הפסוק מלפניך משפטי יצא עיניך תחזנה מישרים ובפירוש הפסיק חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע כלומר אפי' שהם בעצמם רשעים מ"מ אולי יצא מהם צדיקים וראוי שינצלו בזכות הצדיקים העתידים לצאת מהם כמו שאמרו רז"ל הטעם גבי עמון ומואב מפני ב' פרידות טובות העתיד לצאת מהם רות המואביה ונעמה העמונית וכן ארז"ל גבי שמעי בן גרא בזכות מרדכי העתיד לצאת ממנו ניצול וזה יאמר נא חלילה לך מעשית כדבר הזה להמית צדיק עם רשע כלומר בזה שתמית את הרשע תמית גם צדיק העתיד לצאת ממנו וזהו חלילה לך למה שאתה צופה עתידות להמית צדיק עם רשע וכן יש אצלי פי' אחר על זה הפסוק והו עולה בקנה אחד עם פי' פסיק מלפניך משפטי יצא וגו' והנה מבואר אצלי במ"א טעם נכון על מה שהקב"ה איני מעניש על מחשבה רעה מפני שעל זה לא יכול להיות שום מקטרג שאין מי שיודע מחשבה שבלב בלתי ית' וכשאין מקטרג הוא מוחל לנו לגודל רחמנותו ואהבתו אותנו ולכן כשאדם מתודה בבכיה עצומה וחרטה גמורה ועזיבה מוחלטת כל המקטריגי' בדילין ממנו וא"כ הקב"ה מוחל לנו והנה ראוי שיתעורר האדם לאהב' ישראל מאוד מאוד לקיים מצות ואהבת לרעך בשלימות מופלג והנה ענין מצוה של ואהבת לרעך כמוך אינו ענין שיאמר בפיו הריני אוהב כל ישראל ובלבו לא תהיה האהבה חקוקה ומצוייר' אלא עיקר קיום המצו' הנ"ל הוא שיציי האד' ויחקוק בלבו אהב' נפלאה לכל ישראל ודרך הציור יהי' כך כי הנה ידוע שיותר יחמול האדם על בנו האהוב ונחמד לו אלף פעמים יותר מעל עצמו כי יותר יחשוק האב לסבול רעבון משיסבול בנו ח"ו רעבון וכן ביותר הטובות האנושיות וכל זה הוא כמעט ענין טבעי כי הנה ידוע שתענוג הרוחני גדול מאוד מתענוג הגשמי וכן כאב הרוחני גדול מאוד מכאב הגשמי והנה כשישקיף אדם על עניני' הללו ימצא אמיתת' והנה תענוג הגשמי הוא כשיתענג במאכלים שמני' ומתוקים לחיך או במשגל ותענוג הרוחני הוא ענין נחת רות במחשבה לבד וישמח שמחה נפלאה והשמחה ההיא היא התענוג הרוחני ולעולם תענוג הרוחני יבטל תאוו' תענוג הגשמי עד"מ כשאדם אחד יהי' לו בן יחיד נחמד מאוד ומושל' בכל מיני השלמות ואח"כ מת הבן היחיד ההוא ובודאי צער האב הוא גדול מאוד ועי"כ יתענה האב ששה ימים רצופים משבת לשבת ושעה א' קודם ליל שבת יבשרו לו שבנו היחיד שהי' מת עכשיו חי הוא בודאי זה האיש שבע משמועה טובה הזאת יותר מתרנגול' פטומה ויין ישן וכל מיני תענוגים הגשמיים שבעולם והשמחה יגדל אצלו לאין תכלית ויחליף כח ממה שהי' חלוש מאוד הרי שתענוג הרוחני גדול הוא מאוד מתענוג הגשמי וכן כאב הרוחני גדול מאוד בכאב הגשמי כי יותר יצטער האדם בבוא לו צער רוחני ממחשבה בלבד כעין אותו הצער של האב שהזכרנו במות בנו יחידו יותר מאם היו מכים. אותו במקלות וברצועות ונמשל משל לאדם שיש לו ילד קטן שאינו יכול לדבר ולגלות תאוותו לא בדברי' ולא ברמיזה ולפעמים יבכה הילד ההיא מחמת איזה כאב שיש לו בראשו או בגופו ואביו לא הי' לו מעולם שום כאב גופני ובראו' אביו שבנו הילד בוכה מאוד מחמת כאבו אז מצטער אביו צער כפול ומכופל אחד שכאב הילד היא כאב גופני וכאב האב הוא כאב רוחני שהוא הצער שמצער על כאב הגופני של בנו ועוד אלו היה לפעמים כאב הראש לאב וזה הבן היה יכול להסביר ולגלות לאביו את כאבו ולומר לו שראשו כואב לו או הי' הצער הרוחני של האב במד' ובמשקל כפי שיעור וערך הכאב הגופני של הבן משא"כ כשאביו לא הי' לו כאב הראש מעולם א"כ מסתפק הוא בכאב בנו אולי יש לבנו כאב גדול למאוד עד שאם הי' לאביו כאב כזה לא היה יכול לסבול מרוב היסורין של זה הכאב ומכ"ש זה הבן שהוא ילד קטן ונמצא לפ"ז צער הרוחני של האב הוא יותר גדול כשאינו יודע שיעור יסורי וכאב בנו משאלו הי' יודע שיעור הכאב או אפי' הי' לפעמי' כאב הראש לאביו אך זה הבן אינו יכול לדבר ולהסביר לאביו ולגלות לו שיעור כאבו ושזה הכאב הוא בראשו ולפ"ז ג"כ אביו מסתפק לומר אולי יש לבנו צער מופלג ויסורים קשים שאין להם שיעור ועד"ז ראוי להצטער בצרות אחרי' ע"ד כשאדם נהרג מלסטים שפצעו את מוחו בקרדומות וע"י היסורין הללו יצאה נפשו ממנו ראוי לכל אדם להצטער בשמוע יסורים של הנהרג הזה אשר לא ישוער שיעור איכות היסורים ההם כי מעולם לא בא אדם אחד שנהרג ולהסביר לנו שיעור גודל היסורין והכאב שהיה לו לכן ראוי לכל השומע שנהרג יהודי אחד לומר אולי הי' לאחר יסורים גדולים ומרים מאוד מאוד וכן עד"ז יצער כל אדם מישראל בצער גלות השכינה כי תדע נאמנ' כי מה שאלו אומרים לשם יחוד קב"ה ושכינתיה לא יעלה על דעתך ח"ו שהוא כעין יחוד הגשמי ח"ו חלילה להעלות זאת על הדע' כי אין כפירה גדולה מזו אלא הוא ענין התייחדות השכליים הפשוטים והנשגבי' והתמזגות מדת הדין במדת הרחמים כי א"א לעולם שיתנהג ע"י א' מהם כלל ועיקר לא מבעי' על פי מדת הדין לא הי' אפשר להתנהג העול' כי קצר כוחם מלסבול דינם קשים ומרים אלא עפ"י מדת הרחמים בלבד ג"כ לא היה אפשר לעול' להתנהג בעבו' כי רובם ככולם לא היו מתיראים מעונש הדין והיו רובם חוטאים זולת בני עלי' העובדים מאהבה גמורה ומיראת הרוממות ולא מירא' העונש והנה המה מועטים מאוד וכיון שהיו רובם חוטאים בהיות שאין פחד אלהי' לנגד עיניהם באמרם לית דין ולית דיין והיו פוגמי' מאוד ח"ו והי' מתהפך מדה"ר בעצמו למה"ד הגדול והיו נענשי' בהכרח ביסורין קשים ומרים אשר לא יוכלו לסבול ונמצא כי ממדה"ר לבד הי' נמשך אדרבה דין גדול יותר מדאי לכן גזרה חכמתו ית' להתנהג העול' אע"פ מדה"ר ומדה"ד ויש כאן עתה יראת העונש ובזה אין חוטאים כ"כ ונמצא עצם כוונת מדת הדין הוא ענין רחמים גדולים והיסורין שבאים עליהם לפעמים קצת בחטא' הם משורש האהבה כדי להדריכם בדרך נכון וישר וכמאמר הכתוב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך כי בודאי כאשר ייסר איש בנו האהוב לו מאוד בודאי אינו מייסרו בדרך רוגז ושנאה כי אם מחמת אהבה מסותר' בעמקי לבבו ועם היות שהיא תוכח' מגולה כנראה בעיני הבן לא כן הוא כי בנו חדל להשכיל שלהטיב לו עושה לו אביו כזה אלא אדרבה חושב שעושה לו רעה בזה ואביו הוא משכיל לכן מיסרו עם שהוא בעיני הבן רעה גדולה מ"מ טובה גדולה ימשך לו מזה ואם לא ייסרו יהי' בהיפוך שעתה יהיה טובה בעיני הבן אבל מזה ימשך לו רעה עצומה ולכשיגדל הבן וישכיל כל זה יבין שאביו עשה לו טובה בייסרו אותו וכן הוא מבין אהבת אביו אותו כן בנדון הזה ממש ה' אלהיך שהוא שם הוי' מדה"ר ואלהי' הוא מדה"ד מייסרך ועיין בס' קול בוכים שחיבר הגילאנטי על מגילת איכה על המדרש כי ה' הוגה על רוב פשעיה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה ע"ש דבר נפלא חכו ממתקי' העולה מכל זה כי היחוד שלמעלה הוא יחוד רוחני והתמזגות אורות שכליות פשוטים והתמתקו' מדה"ד במה"ר והנה מהתולדו' שמולידים ע"י יחודם תבין ענין יחודם. שהם מולידים ע"י יחודם נשמות הצדיקים והנשמה הלא היא ענין רוחני ושכלי זך ודק ובהיר ואינו תופס מקום כלל ועיקר וכבר הסברתי לך למעלה מהות וענין הרוחניים והנה כמו שכל מיני הגשמיי' שרשם הם ברוחניים עליונים כי מרוב השתלשלות והתפשטות הרוחניים למטה יתגלו ויתעבו ויתעכרו ויתגלמו עד כי יתהוה גשם גמור כמו כן עונג הרוחני שהוא יחוד העליון ששם אינו אלא השתוקקו' השגה עצומה ועמוקה ושניהם חפצם בהשתוקקות זה המושפע לינק והמשפיע להשפיע כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק ואצלינו בני אדם הגשמיי' גם היחוד שלנו הוא גשמי וכמו שאין ערך ודמיון בין מהות הגשמיים למהות הרוחניים כן אין ערך ודמיון כלל ועיקר בין יתודנו ליחודם אלא לפי שיחוד הגשמי הוא תענוג היותר גדול מכל התענוגים הגשמיים המשילו חכמני וקראו ליחוד העליון ג"כ בשם יחוד להורות על גודל עונג הרוחני של יחוד העליון שהיא שמחה מופלגת רוחניית והשתוקקות השגה והשכלות עמוקות הלא תראה גם בנו כשאדם משכיל בשכלו איזה המצאה עמוקה אז ישמח לבנו ותגל נפשינו וכן הוא הענין ברוחניי' עליונים שכל עצמם אינם אלא שכליים פשוטי' וכל חשקם ותאותם הוא להשגה בלבד וגם להשפיע השגה למטה מהם וכל מה שמשתוקקים הרוחניים היותר עליונים להשפיע ברוחניים שלמטה מהם הוא לגודל ההטבה שלהם שמטבע הטוב להטיב ומדעת קונם יש בם שעיקר כוונת המאציל העליון באצילות העולמות הי' ג"כ מגודל טובו שמטבע הטוב להטיב וגם לגלות אלהותו וגדולתו ועוצם יכולתו שקודם אצילות אין מי שהיה משיג מציאותו אלא הוא את עצמו וכל הרוחני העליון המשפיע למה שלמטה ממנו אינו להתפאר את עצמו בפני עלולו ולהראות לו גודל יכלתו אלא שורש כוונת' כדי שע"י רבוי העלות והעלולים יוכר יותר כח המאציל העליון כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת ובזה הם עובדים כולם אתה מאציל העליון א"ס ית"ש כי רצונו להרבות עלות ועלולים בכל מה דאפשר עד שיגיע ההתפשטות אל הגבול והגשמות. והנה הובא במבוא פתחי' בדף ס"ד ע"א באות חסדים וגבורות וז"ל הגבורות חשקם ותאותם להדבק בחסדים כדרך הנוק' שנא' בה ואל אישך תשוקתך מה"ש שי"ו ח"ב פ"ב עכ"ל בעל מבוא פתחים וזהו הענין משארז"ל במיעוט הירח לכי ומעטי את עצמך כי הנה הרמ"ע כתב בס' פלח הרמון בשער הירח המכונה בשם שער מיעוט הירח וז"ל שס טבע הדין וסגולתו להיות נכנע אל החסד וסר אל שעתו אבל זה הטבע אינו גבי מדת הדין בעצם וראשונה כי אדרבה טבע הדין לפעול פעולתו שהוא דין החזק אלא שהמאציל קבע זאת הטבע במדה"ד שיהא נכנע אל החסד וזהו לכי ומעטי את עצמך כלומר שלא תרצה לפעול הדין החזק וזהו ואל אישך תשוקתך כלומר שתמיד תהי' התשוקה שלך אל אישך שהוא מדת הרחמים וחס ושלום שיהא המאציל העליון כופה את מדה"ד לעשות פעולה היפוך רצונה כי (ח"ו) למעלה עוז וחדוה ושמחה ואין שם עצבות כלל (ח"ו) אלא המאציל שינה רצון מדה"ד כדי שיחשוק ברצונו הטוב למה"ר וזהו ואל אישך תשוקתך תשוקתך דייקא וגם מדת הרחמים חושק ומתאוה להתייחד עם מדה"ד כדי שייראו בני אדם ממדת הדין ולא יחטאו וא"כ אדרבה זהו שורש הרחמים שלא יענשו בני אדם ח"ו בפועל וזהו הפירוש ואל אישך תשוקתך כלומר שלא תרצה לפעול דין כ"א לתועלת אישך שהיא מדה"ר שיהי' לו קיום ע"י מה שייראו בני אדם מעונש ולא יחטאו ולא יתהפך מדה"ר למה"ד והבן זה והנה עתה כשהושם זה הרצון בטבעת אוהבת מאוד לבניה שהם נשמות הצדיקים אהבה עזה מאוד לאין תכלית כמובא בזוהר על פסוק הן שמים לא זכו בעיניו כלומר שכל שמשפיע לנו טובה נראה בעיני השם שעדיין יקצר בשפע טובותינו ולעולם לא ישבע אהבתו אותנו וכיון שכן הוא ראוי שנהי' חרדים לעבוד השם כפי תכלית יכלתינו האפשרי ולמסור למית' את עצמינו על דבר כבוד שמו וזה המסירה למיתה על קידוש השם יהיה בשלשה בחי' הבחי' האחת היא מרוב הצער לבלתי יכולת לסבול כי איככה נוכל וראינו ברעה אשר ימצא את אמי בגלות המר שדודה ובדודה מאין דודה ונעדר יחוד' אשר אין אנחנו יכולים להשיג גודל איכות צער השכינה כשהוא בגלות ומחמת העדר יכולת לסבול כ"ז יבקש נפשו למות בחשק נמרץ כדי להפטר מצער הזה כי הצער הזה הוא אצלו יותר חמור מצער המיתה לגודל אהבתו אותה וזהו כי עזה כמות אהבה כלומר שהאהבה בוערת בו כ"כ עד שאם יבין בהעדר כבודה ישאל את נפשו למות ואל יראה ברעתה אשר ימצא אותה. בחי' הב' הוא ג"כ בא מכח האהבה שמקבל על נפשו למות וישלוט עליו דיניה כדי לנקות את השכינה מדיניה העצומים ובבחי' הזאת יוכל ג"כ לקבל עליו בחיים חיותו יסורין קשין ומרים מאוד כדי לנקות אותה מדיניה וזהו יסורין של אהבה והבחי' הג' שיבחר נפשו למות על דבר כבוד שמו מגודל אהבתו איתה ואינו יכול להשביע את אהבתו לקררה כי בוערת בקרבו בתוקף החמימות לאין תכלית ותמיד כל הימים מצטער מתי יבא לידו קידוש השם וימסור את עצמו למיתה בגינה כדי להשביע אהבתו אותה ועל בחי' אהבה כזאת יצדק לומר ג"כ כי עזה כמות אהבה כלומר שהאהבה בוערת בלבו עד שלא יוכל לכבות אותה כ"א במיתה והנה גם בבחי' הזאת יחשוק ג"כ לקבל עליו יסורים קשים ומרים ויהיו אצלו למעדנים מתוקים מפני שהאהבה בוערת בו יותר ויותר וחול' האהבה הגדולה שיש לו הבוערת בקרבו כואב לו יותר מכל אלו היסורים מפני שמשתוקק להשביע אהבתו בכל מאודו ואין לו במה להשביע לכן בבוא עליו יסורים קשים ומרים מחוקים הם בעינו כי בהם ירוה צמאונו קצת משא"כ בבחי' הראשונה לא יחפוץ ביסורים כי מה יועילו לו רק במות יחפוץ כדי להפטר מהצער והמשכיל יכלול ויצרפם כל הג' בחי' ביחד במחשבתו ואז יהיה בודאי צדיק תמים והנה כמו שראוי לאהוב מאוד לשכינה ולקבל כל הנזכר עליו כן ראוי לאהוב את כל ישראל בכלל ובפרט ועם היות שלכאורה ראוי שאהבתינו את ישראל תהי' כרחוק מזרח ממערב מאהבתינו את השכינה אבל כי דייקת שפיר תמצא כי לא כן הוא כי הנה ידוע שהשכינה יותר אוהבת אותנו ממה שאוהבת את עצמה כנזכר לעיל בשם הזוהר על פסוק הן שמים לא זכו בעיניו וכן הטבע ג"כ בקצת בני אדם שאוהבים יותר לבניהם מעצמם והנה א"כ ראוי שנאהב מה שהיא אוהבת דהיינו את ישראל ובזה אנו עושים לה נחת רוח מלבד בחי' האחוה אשר לכל אדם עם כל ישראל אחוה האמיתי' שהיא מצד נשמותינו שכולנו בני קוב"ה ושכינתיה ואב אחד לכולנו ואם בל חי הולידה אותנו והאחוה הזאת ראוי שתפעול בנו אהבה גדולה יותר ממה שפועל בנו האחוה הגופנית כמו שני אחים אוהבים זה לזה מצד שבאים מאב ואם אחת גופנים שהגופים הם לבד אחים אבל מצד הנשמות אין להם יתרון אותה מכל ישראל כללא דמילתא מי שיצייר בלבו אהבת כל ישראל בשלימות נמרץ עד שהיצר לא יוכל לזוז אותו ממחשבתו התקועה בלבו בענין אהבתו את ישראל אהבה עזה מאוד אזי בודאי תפלתו תהי' שלימה וזכה וברורה מאוד כי בודאי יתפלל בכוונה עצומה בפרט כשיגיע בתפלתו ללשון רבים ר"ל שמתפלל בעד רבים דהיינו בעד כל ישראל כמו השיבנו אבינו לתורתך או סלח לנו שכמעט כל תפלת י"ח נתקנה בלשון רבים יכמרו רחמיו על צרות ישראל והעדר מעלתם ושלימותם ויתפלל ודאי בדמעות שליש ובלב נשבר ונדכה ובלי ספק תהיה תפלתו מקובלת ואם היו כל ישראל מתפללים על זה הדרך בודאי כבר הי' נבנה ביהמ"ק כי הלא עיקר סיבת חורבן ביהמ"ק הי' בעבור שנאת חנם וכאשר הי' הדבר הזה מתוקן הי' ג"כ ביהמ"ק נבנה:
וארשום לי למזכרת איזה דברים המעוררים את האדם לתפלה בכוונה שלימה האחד הוא כאשר יצייר שבתפלתו יעלה ניצוצי נשמות הקדושות שנשתקעו בעמקי הקליפות קשות אשר לא ישוער רוב הכאב והצער והמרירות של הנשמות הקדושות הללו בהיותם תחת ממשלת הקליפות וענין זה הובא כמה פעמים בזוהר ובתיקונים בכיוצא בזה על גלות השכינה ומביא הפסוק] תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש בירתה והמשל בזה לאיש אחד שהי' לו כל השלימיו' שיות האפשריות להיות לאדם בעוה"ז דהיינו י' גדול ואדיר ומלכותו משלה במרחבי מדינות רבות ועצומות והי' לו עבדים ושפחות לאין מספר וכסף וזהב הי' נחשב אצלו כאבנים מרוב עשרו וזה המלך היה ג"כ למדן גדול וחריף מופלג וחסיד גדול ומופלג מאוד והיה מקיים כל מצות התורה ודרבנן בזריזות וחשק נמרץ אפי' המצות קלות שאדם דש בעקביו הי' נזהר מאוד מאוד שמרם וכאשר אירע לו פעם אחת איזה אונס פעם אחת ביובל שבשביל זה לא הי' יכול לקיים איזה מצוה קלה מדרבנן שאדם דש בעקביו הי' מגיע למלך הזה צער גדול והי' מקיים בכל עוז ותעצומות והגית בו יומם ולילה ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך והי' מתפלל תמיד בכוונת ויחודים עצומים לייחד העולמות העליונים והיה לו בכל תפלה שמחה רוחניית ושרתה עליו רוח נבואה מרוב אהבתו והתלהבתו לבוראו ית' והי' לו השגה עצומה ונפלא' בתורה ותמיד הי' מחדש בתורה חידושים עצומים ונפלאים ואחר כל זה נפל ביד אחד מעבדיו הבזווים ושפלים והוא איש רע ובליעל ואכזרי במאוד מאוד וחבשו בבית האסורין וישם בסד רגלו ויאסרהו בנחשתים ובכבלי ברזל כבדים ועצומים אשר לא יוכל לסבול גודל כובד המשא שלהם וחבשו בדירה סרוחה ומטונפת ועשה עמו מלאכות כבדית ועצומו' בשבתות ובחגים וביום הכיפורים וכופהו לאכול מאכלים אסורים ואינו מניחו לעשות שום מצוה מן המצות לא הנחת תפילין ותפלה ותלמוד תורה ויאכילהו לחם צר ועב ומי' סרוחי' ועכורי' ומייסרו ביסורין קשים ומרים ושוחט את בניו לעיניו ומכה אותם ואותו בהכאות עצומות ואכזריות ועושה בו פצעי' וחבורות האם ישוער איכות הצער של המלך הלז אשר נפל מאיגרא רמה בתכלית הרוממות והגדולה לבירא עמיקתא בתכלית העמקות ובזכרו גודל השלוה והשלמות אשר הי' לו מקדם בשבתו על כסא מלכותו ועתה לא בלבד שנעדר ממנו כל השלמיות אלא שאף נתייסר ביסורין קשים ומרי' וגדל כאבו וצערו ויגונו' והנה כדוגמת המלך הלז כן בנמשל הצער והיגון של ניצוצי נשמות הקדושות שנשתקעו בעמקי הקליפות בנפלם ממקום רם ונשא אשר היו חונים בצל כלפי השכינה והיתה מרחפת עליהם תמיד והיו אוכלים לחם חוקם מלחם אביהם שבשמים לחם ומזון רוחני משובח מאוד לאין תכלית והיו ניזונים מזיו השכינה אם כל חי אשר לא ישוער גודל התענוג והשמחה רוחניית שלהם שאין אנו יכולים להשיג בחיים חיותינו גודל השמחה ההיא להיות נשמותינו מלובשי' במסך הגוף שהוא חומר עכור וחשוך ועב מאוד ועתה נפלו ביד הקליפות ונמנע ונעדר מהם טובם הגדול ואדרבה נכפלה דאגתם ורב יגונם על אחד אלף אלפי אלפי' ואין לאל ידם להושיע' ולגאלם מיד אוביה' האכזריי' בעבור כי עונותינו גרמו להם את כל אלה והנה מי שמתפלל בכוונה מוציא אותם מתחת יד הקליפות ואיך לא יחוש אדם לתועלת' אשר הם אחינו וקרובינו קורבה רוחניית כי הלא אב אחד. שבשמים וכולנו ואם כל חי הולידה נשמתינו ואיך לא נחוס עליהם ולהושיע' מיד אויביהם ולהכניסם למקומ' הראשון אשר בודאי הי' נחשב לנשמותינו הדבר הזה לטובה גדולה לאין תכלית והנה ידוע הוא בלב כל משכיל כשאדם אחד רוצה לעשות טובה לחבירו אם הטובה ההיא נחשבת לו טובה גדולה אצל חבירו אז המטיב יתאמץ יותר להיטיב לו משא"כ אם הטובה ההיא אינה חשובה בעיני חבירו כ"א לדבר קטן אז לא יתאמץ המטיב ההוא להיטיב לחברו הטובה ההיא וא"כ כאשר אנחנו נוציא ע"י תפלותינו כמה ניצוצי נשמות קדושות שנשתקעו בין הקליפות בודאי הי' נחשב אצל הנשמות הנ"ל לטובה גדולה לאין תכלית וא"כ ראוי שנתאמץ מאוד מאוד בתפלתינו בכוונה להושיע את אחינו מיד אויביהם:
והנה ג"כ ידוע לכל משכיל כשראובן מטיב לשמעון איזה טובה והטובה ההיא אין שום אדם בעולם שיוכל להיטיב לשמעון רק ראובן ושמעון מבין כל זה ודאי הוא שהטובה ההיא נחשבת אצל שמעון לטובה גדולה מאוד משא"כ אם גם אדם אחר היה יכול לעשות טובה לשמעון אזי לא היה נחשבת הטובה ההיא כ"כ אצל שמעון בחשבו שאף אם ראובן לא יעשה לו טובה זו אדם אחר יכול לעשות לו טובה זו וכן יתרבה או יתמעט חשיבות הטובה אצל מקבל הטובה כפי רבוי או מיעוט המטיבים לו בעולם ושכשיש מטיבים רבים אז יתמעט חשיבות הטובה אצל מקבל הטובה ואם יהיה מטיבים מועטים יתרבה חשיבות הטובה אצל מקבל הטובה והנה כעת בדורינו דור יתום בני עלי' מועטים המה להתאמץ מאוד לכווין בתפלתם כוונה עצומה להוציא נשמות קדושות מבין עמקי הקליפות א"כ ראוי ונכון לכל משכיל ישר לכווין בתפלתו להוציא הנשמות הקדושות מבין הקליפות אשר בודאי יהי' נחשב אצל הנשמות הקדושות הנ"ל לטובה גדולה מאוד כפי מ"ש לעיל כי המטיבים מועטים המה וכיון שנחשב אצלם לטובה גדול' מאוד ראוי שנתאמץ יותר ויותר בעסקי הוצאות הנציצות הקדושות מבין הקליפות כי כפי גודל חשיבות הטובה אצל מקבל הטובה כן יתרבה ההתאמצות למטיב להטיב (וזהו שאמרו בפרקי אבות ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש) ומלבד התועלת הזאת אשר אנו עושים בתפלתינו להנשמות הקדושות הנה יש עוד תועלת גדול אחר יותר נפלא שהנשמות הקדושות הללו עולים בסוד מ"ן אל שכינת עוזנו וגורמים יחוד קב"ה ושכינתיה וא"כ מיחודם נשפע עלינו עם בני ישראל שפע שלימה וממולאה הן שפע גשמיית שהוא בניי חיי ומזוני לחם לאכול ובגד ללבוש וחיים וגבורה הן שפע רוחניות בענין השגת החכמה וזכרון וכן ואהבה ויראה וחשק ושמחה לעבודתו ית' ובמה שאנחנו מכינים את עצמינו לקבל שפע גדול בזה הדבר עצמו אנו עובדים לקב"ה ושכינתיה כי הם אוהבים אותנו בתכלית האהבה וחפצים להטיב לנו בתכלית ההטבה אלא שאין אנו יכולים לקבל רוב טובה מחמת תשות כוחינו ורוע הכנתינו כדמיון תענוג בית המרחץ שהוא לאיש חזק ובריא תענוג גדול ותשושי כח אינם יכולים לסבול זה התענוג מרוב חלישתם ואדרבה נחלשים יותר בבית המרחץ ובזה יש להם צער גדול שרוצים להיטיב לבניהם טובות גדולות ואינם יכולים לסבול וזהו כדמיון מי שיש לו בן קטן ורוצה להיטיב לו ללמוד עמו ענינים פלפולים עמוקים ואם הבן הקטן ההוא היה יכול לסבול הפלפולים העמוקים בודאי היה נחשב אצל הבן לטובה גדולה מאוד אך שאינו יכול לסבול הפלפולים העמוקים לקוצר מצע שכלו ומה טוב ונעים היה בעיני האב אם היה הבן יכול לסבול כדי שיוכל להשפיע לו טובה גדולה מרוב אהבתו אותו ועכשיו כמה מהצער מגיע לאביו על שבנו אינו יכול לסבול טובתו ואין לו למי להיטיב כן הדבר הזה ממש אצל קב"ה ושכינתיה שחפצים מאוד מאוד להשפיע עלינו שפע קדושה אלא שאין בנו כח לקבל השפע ההיא אשר עצם שפע הקדושה היא בחי' השגת החכמה ואנחנו בעו"ה מטונפים בטומאת טינוף חלאות זוהמת הנחש וס"מ אשר אנו ממשיכים עלינו ע"י עונותינו ובמקו' הטומאה א"א לחול ולשרות שפע קדוש' משא"כ אם אנו שבים אנו בתשובה שלימה ומטהרים את עצמינו להכין אותנו לקבל שפע קדושה העליונה והקליפה ממילא נדחית מעלינו כי זה דרכם של הקליפות לברוח מן הקדושה כי אינם יכולים לסבול אור הקדושה ואז אנו עושים נחת רוח בזה לקב"ה ושכינתיה שיכולי' להשפיע לנו טובה ומרובה ושפע קדושה כי יש לנו כח לקבל השפע ההיא נמצא כי במה שאנחנו מכינים את עצמינו להחליף כח לקבל שפע קדושה בזה הדבר עצמו אנו עובדים לקב"ה ושכי' כי הם חפצים בכך: ודע נאמנה כי הטובה האמיתיות הנמשכת עלינו מן שפע הקדושה מלמעלה כוללת ענין השגת החכמה והזכרון והסיוע לעבודת הבורא למי שמתעורר מתחלה מעצמו כאמרם ז"ל הבא לטהר מסייעין אותו רק התחלה צריכה להיו' מהתעוררו' האדם בעצמו שאם יסייעו אותו מלמעלה גם אל ההתחלה א"כ בטלה הבחירה ועל מה יקבל שכר כי מוכרח הוא לעבוד השם בעבור כי מן השמים הפכו את לבו לעבודת השם לכן בהכרח צריך להיו' התחלת ההתעוררות מן האדם עצמו ואח"כ יסייעו אותו מן השמים לגמור כד"א ה' יגמור בעדי והסיוע לעבודת הש"י מלמעלה היא ג"כ מין שפע קדושה וטובה מלמעלה כי במה שהאדם מתעורר מתחלה לעבודת הש"י ממשיך עליו שפע קדושה מלמעלה אשר השפע ההיא היא בעצמו הסיוע מלמעלה לילך בכחו זה מאז ולהלאה להתחזק יותר לעבודת השם ואח"כ כשמתחזק יותר בעבודות ה' אזי ממשיך עליו עוד שפע קדושה מלמעלה ש סיוע יותר גדול מן הסיוע שבתחלה וכן מתחזק והולך מידי יום ויום יותר ויותר בעבודת ה' והולך וגדל עד כי גדול מאוד וגורם לייחד קב ושכינתיה ואח"כ מהיחוד ההוא נוסף עליו עוד שפע קדושה יותר ואז הוא הולך ומתחזק יותר ויותר בעבודת השם וגורם מאז והלאה בכל יום ויום לייחד קב"ה ושכינתיה והדבר חוזר חלילה מסייעים לו ואנו מסייעים להם לעשו' יחוד ביני והנה ידוע לפעמים ייטיב ראובן לשמעון ולוי טובה אחת לשניהם ואין מטיב לאחד יותר מלחבירו ואעפ"כ חשיבה הטוב' ההיא אצל שמעון יותר מאצל לוי וכל זה הוא מפני ששמעון הוא איש משכיל ומשיג בחכמתו חשיבות הטובה ההיא ולוי הוא טפש ואינו משיג חשיבות הטובה ההיא כמו התינוק שאינו מבחין בין חשיבות הפרוטה לחשיבות דינר זהוב ועד"ז יאמר הכתוב ה' יהיב חכמתא לחכימין לנו שהוא חכם ויודע מעלת החכמה וחשיבותה לאיש כזה הוא נותן חכמה:
חסר :
בעזה"י אתחיל לכתוב פירוש קצת ענינים המובאים בדברי הראב"ד בפי' על ספר יצירה ובהקדמתו לפי' הנ"ל ביאור שם ה"ב נתיבות חכמה וארשום לי למזכרת מה שנלע"ד על צד הספק בביאור מקצת דבריו ואולי לא כוונתי אמיתות כוונתו ועכ"ז ארשום כי למזכרת כי אולי והיה הדבר כן ואשאל מהאל האמת שידריכני על האמת וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
בתחלת פירושו לנתיב הראשון בד"ה דע כי דרך וארח כו' כתוב שם כל חקיקות התיבות נחקקו ככדור אטום כדמות יו"ד אטומה:
פירוש ההיו"ד אין כום חלל בתוכה כמו בשאר האותיות שיש בהם בחי' אויר ריקני ומקום פנוי וחלל משא"כ י' כי היא כדמות נקודה קטנה אשר היא גולם לכל האותיות ובה יצויירו כל האותיות וכל ליבותיהם והיא בכל האותיות והיא ראשית' ואחרית' פי' כמו שהגולה מוכן לקבל כל צורה שתהיה מפני היותר משולל מכל הצור ת כן היו"ד מוכנת לקבל צורת כל האותיות כי היא משוללת מכל צורת אותיות וכשתרשום יו"ד על הנייר תוכל להמשיך ממנה איזה אות שתרצה הן לאורך והן לרוחב הן למעלה והן למטה לאורך כזה ין לרוחב כזה למעלה כזה א למטה כזה ומ"ש ובה יצויירו כל האותיות ר"ל שעמה יצויירו כל האותיות פירוש שכל קוי' הנרשמי' על הנייר מטפת הדיו השחור בהכרח מורכבי' מנקודות רבות שהם צורות יודי"ן ואין שום אות שאינה כלולה מיודי"ן רבים:
ומ"ש וכל לבותיהם ר"ל החללים והאויר הפנוי, שבתוך האותיות כמו לב שהוא בתוך ובאמצע הגוף ומ"ש ובה יצויירו כל לבותיה ר"ל עם בחי' היוד שהיא בחי' השחור הנרשם על הנייר מצוייר' על ידה כלל חזות מפני שבהתחלה הו שיתחיל לרשו' על הנייר קווים השחורים של האותיות המורכבין מיודין אין שום צורה ניכר' על הנייר כי הנייר הלבן משולל ונעדר מכל צורה וכשירשו' הקוי' השחורי' נצטייר על ידם שני מיני צורת עד"מ כשירשו' מ"ם סתומה כזה בל הרי יש כאן תמונ' ריבוע מקוים השחורים ובתוכ' תמונת ריבוע לבן מלבנוני' הנייר ומ"ש והיא בכל האותיו' מבואר הוא כי כל קווי האותיות מורכבי' מנקודו' שהם צורת יודין ומ"ש והיא ראשית' ואחרית' ג"כ מבואר כי מאחר שקווי האותיות מורכבים מנקודות בהכרח ראשית כל אות התחלתו הוא יו"ד ואחרית כל אות ג"כ יו"ד ועם היות שאמצעות הקווים ג"כ מלאים יודי"ן מ"מ אין היודי"ן ההם ניכרים כ"כ לפי שאין להם גבול בפועל רק בציור המחשבה נוכל לציי' באמצע הקו צורת יוד אבל בתחל' הקו ובסופו ניכר יותר צורת היודי"ן לפי שסמוך להתחל' הקו ולסופו יש שם לבנונית הנייר משא"כ באמצע הקו ומ"ש ונעלמת מכל פי' כי אפי' בתחלת הקו ובסופו אינו ניכר היטיב בחי' היו"ד כי בשלמא אם תרשום על הנייר רק נקודה קטנה לבד שהיא צורת יו"ד הרי היא בודאי ניכרת היטיב כי סביב סביב לה מכל צד יש לבנונית הנייר משא"כ בתחלת הקו אין שם כ"א לצד מעלה בחי' נייר ובסוף הקו אין שם כ"א לצד מטה בחי' נייר ומכ"ש באמצע שהוא נעלמת מאוד והנה כל האותיות יש בתוכ' אויר פנוי ולבן מלבנונית הנייר משא"כ ביו"ד שאין שם בתוכו בחי' לבנונות כלל כ"א חוצה לה ואחשוב הרמז לזה כי יו"ד הוא אותיות דיו לומר כי אין בה רק בחי' הדיו שהיא השחור ולא הלבנונית ואחשוב ג"כ רמז כי היו"ד רומזת לחכמה וכמו שחכמה היא ראשית כמ"ש ראשית חכמה יראת ה' והיא ראשית להשגה כי כתר הוא פלא העליון מופלא ומכוסה מכל כן היו"ד היא ראשית לכל האותיות וכמו שבחכמה כלולים כל הספירו' שלמטה ממנה כן ביו"ד כלולי' כל האותיו' כנ"ל:
בפירושו לנתיב הראשון וז"ל הנתיב הראשון נק' שכל מופלא פי' מלשון כי יפלא ממך דבר שתרגומו ארי יתכסי פי' שהוא נעלם ונסתר ומכוס' מכל מה שזולתו וכשם שעילות העילו' אינו מושג לכל מה שזולתו כן השכל הזה נעלם מהשיגו זולתו עכ"ל הראב"ד פירוש כי ידוע שכל ספירה היא עילה למה שתחתי' עד"מ כתר הוא עילה לחכמה וחכמה נקר' עלול מכתר ואחר שהכתר האציל מעצמותו את החכמה לא נחסר ח"ו מהכתר אותה הבחי' כי האצילות הוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר כלום ונמצא יש כאן ב' מיני חכמות חכמה א' היא ספירת חכמה בפועל שהכתר האציל אותה והיא לחוץ לכתר ובחי' אחת היא בחי' חכמה הגנוזה בכתר והנה השני מיני חכמות הנ"ל אינם נכנסים ח"ו תחת מספר שנים שיצדק לומר עליהם ח"ו שהם שני מיני חכמות כי הם שווים ממש זו כזו עד"מ כשראובן יאמר לשמעון בזה הלשון שמע ממני שני המצאות שכליות אשר למדתי ויגיד ראובן לשמעון המצאה אחת ואח"כ בכלותו לגמור ההמצאה ההיא יחזור ראובן לומר ההמצאה ההיא שהגיד כבר לשמעון אותה ההמצאה ממש בעין כדמות' וכצלמה אות באות ממש וכשמוע שמעון מראובן חזרת ההמצאה ההוא פעם שנית יתמה תימה גדולה על ראובן באמרו וכי לזה קראת שני מיני המצאות בעבור שחזרת אותה פעם שנית הלא היא בעצמה כדמותה וכצלמה והמצאה אחת היא ממש ולא תאמר כהמצאה אחת ולא המצאה אחת אלא המצאה אחת ממש הוא ולגלג זה השמעון על ראובן לאמר לו הלא תוכל להגיד מאה המצאות כשתגיד ההמצאה ההיא עד מאה פעמים כמו כן בשני מיני חכמות הנ"ל כי הם ממש חכמה אחת אלא שלא נטעה לומר ח"ו אחר אצילות הכתר את החכמה נחסר מעצמותה אותה בחי' ח"ו לכך אומרים שגם אותה הבחי' נשארה בכתר ולעולם שב' הבחי' הללו ממש בחי' אחת הם וזהו בודאי הגמור שכל ספירה משגת את עצמה ובהיות כן נמצא שחכמה משיג ג"כ מקצת אור הכתר והיינו אותה הבחי' הגנוזה בכתר כי עצמות' אחת היא ושוה ממש הוא באחדות אחד אבל שאר אור הכתר אין החכמה יכול להשיג כי אור הכתר גדול הרבה יותר מאוד לאין תכלית מאור החכמה וכן כתב האריז"ל בפירוש כל בחי' אור נק' א"ס בערך מדרגה שלמטה ממנה נמצא חכמה אינו יכול להשיג כלל את אור הכתר הגדול ונמצא בבחי' העדר ההשגה אצל החכמה שוה אור הכתר לאור הא"ס ששניהם אין החכמה יכולה להשיג ואל תטעה בדברינו לומר במה שאמרנו שחכמה משיג מקצת אור הכתר והיינו בחי' הגנוזה והנשארת בכתר לא תטעה לומר כמו שספירת חכמה משגת את עצמה שעצמותה הוא בפועל מחוץ לכתר כן בנידון הזה ממש משגת חכמה באור הכתר חלקו הנשאר גנוז שם כי לא יצדק שם מלת חלק כלל כי אין שם חילוק ופירוד כלל ועיקר והכל אחדות אחד אותה אור הכתר הגדול מה שאין חכמה יכול להשיגו ובחי' הגנוזה שחכמה יכול להשיג הכל אחדות אחד ואין החכמה משגת אותה הבחי' הגנוזה בפני עצמה כמו שמשגת את עצמה בפני עצמה בפועל אלא השגת החכמה את הבחי' הגנוזה כך הוא כלומר שמשגת שבחי' עצמותה ודאי יש באור הכתר הגדול הנשאר ג"כ ע"ד ישנו בכלל מאתי' מנה ולא תנקוט בידך זה המשל לדווקא כי שם שייך להפריש מנה ממאתי' בפ"ע ויצדק לומר אח"כ מנה מונח ומנה מוטל אבל כאן אין להפריש כלל ח"ו אבל הכל הוא אחדות נמרץ ועצום מאוד וכדי שתבין לשונינו מהו כוונתינו באמרנו אחדות נמרץ ועצום אמשיל לך משל הנה ידוע בדברי החוקרי' המדברי' מהרכבת היסודות באדם כנו את ההרכבה הזאת בשם הרכבה מזגיית כי יש שני מיני הרכבות א' הרכבה שכניית ואחת הרכבה מזגיית הרכבה שכניית היא עד"מ כשתצבע טבלא אחת חצי' בצבע שחור וחצי' בצבע אדום יצדק לומר שצבע הטבלא הזאת מורכבת משני גוונים גוון שחור וגוון אדום והשני גוונים הללו אינם מעירבים זה בזה אלא שוכנים זה אצל זה ולכן נקראי' הרכבה שכניית והרכבה מזגיי' היא עד"מ כשתערב אלו השני גוונים ביחד ויתמזגו בבישול יתהפכו אותם השני גוונים לגוון אחר לא גוון שחור ולא גוון אדום אלא גוון ירוק וכשתצבע את הטבלא בגוון הירוק יצדק לומר שצבע זאת הטבלא מורכבת משני גוונים משחור ואדום ההרכבה הזאת היא הרכבה מזגיי' לפי שנתמזגו ועתה הסר קליפת הגשמות מהמשל ותבין ותשכיל כי הבחינ' הגנוזה בכתר אינה עומד' בפני עצמה אצל האור הכתר הגדול כמו שבמשל הגשמי הרכבה שכניית אלא בחי' חכמה הגנוזה בכתר היא באחדו' נמרץ עם אור הכתר הגדול כמו שבמשל הגשמי הרכבה מזגיית ולא שתבין ששם בכתר יש ח"ו ענין הרכבה אלא היא אחדות פשוט ונמרץ ומזה תבין מ"ש בעל שומר אמונים בענין הצמצום של הא"ס שהוא צמצום כחו הבב"ת מעצמו אל עצמו כביכול לשיתאצל ממנו בעל תכלית כי קשה מאוד אצילות בעל תכלית מבלתי ב"ת והמשל בזה כמו שאם נתערב צבע לבן בצבע אדום ונתמזג היטיב הרכבה מזגיית קשה אח"כ להפריש' זה מזה ולהיות צבע הלבן בפ"ע כקוד' ההמזגה וצבע אדום בפ"ע זהו דבר בלתי אפשר אך אם יוסיף וירבה מאוד על צבע הלבן עד שיהיה צבע האדום חלק אחד ממאה אלפים מצבע הלבן אז יתבטל צבע האדום בתוך הלבן ויהיה כולו הפך לבן ודמי' להא אם יצוייר שכתר יתעלה ויתעלם בשרשו בא"ס שוב לא נוכל לרמוז אליו בפרטות לומר כי הוא זה מה שהיה בתחלה מחוץ לא"ס לא כך הוא כי בהיותו לחוץ לא"ס הוא בעל תכלית ובהיותו מתעלם בשרשו חזר להיות עצמות אחד עם עצמות א"ס באחדות נמרץ והרי ב"ת חזר להיות בב"ת כמו שגוון האדם חזר להיות גוון לבן בהיותו מרבה עליו צבע לבן כנחל שוטף: