עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
לקוטי אמרים
הנה כתבו חכמי המוסר כשאדם מתפלל על איזה דבר ונענה לא יתלה שבזכות תפלתו הגיע לו הדבר הזה אלא בתורת חסד חנם נתנו לו והוא ותפלתו אינם ראוים לדבר הזה:
ואני אומר דהאי לאו מילתא היא דהנה ידוע דאחד מעיקרי האמונה היא אמונת ההשגח' שנאמין שהקב"ה משגיח עלינו ועל מעשינו השגת' פרטיית ומדוקדקת ולא תחטא אפי' כחוט השערה והנה ארז"ל על בסאסאה בשלחה תריבנה שהקב"ה דן את כל האדם מדה כנגד מדה וגם זה הוא יתד שהכל תלוי בו כי במה יודע איפא שהקב"ה מתגלה ומתראה לנו ואינו מתנכר אלינו אם לא במדה כנגד מדה הן שכר והן עונש וכל זה הוא מגודל חסדו ית' אלינו וכמו שפירש הר"מ אלשיך ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר כמעשה המצות כן שכרו וכמעשה העבירה כך עונשו והנה אם חטא אדם ביד תלקה היד ואם ברגל הרגל ועי"ז מתראה ומתגלה אלינו מרוב אהבתו אלינו והנה כמו כן כשאדם מתפלל והוא ית' ממלא רצונו עי"ז הוא ית' מתגלה אלינו במה ששומע תפלתינו ועונה אותנו בעת צרותינו ובזה מראה לנו איך תפלתינו חביבים לפניו שהוא עונה אותנו כדי שנשתוקק להתפלל אליו עוד יותר ויותר אבל להתפלל בעבור זכיות שקדמו לו זה בודאי אסור כי מי מי הקדימני ואשלם אבל אנחנו נתפלל אליו ית' שיתן לנו בתורת חסד ואח"כ כשעונה אותנו וממלא משאלותינו רשאים אנו לתלות שקיבל תפלתינו ותפלתינו גרמה לנו הטובה הזאת כי בזה יודע השגחתו עלינו ועי"ז נשתוקק עוד להתפלל אליו ית' מאחר שאנו רואים שמקבל תפלתינו ביום קראנו אליו ואם ק"ו לפעמים לא ימלא משאלותינו נתלה החסרון בנו לומר שחטאתינו גרמו לנו ולא נפגום השגחתו ית' עלינו ועפי"ז נלע"ד לפרש מ"ש רש"י בפ' ואתחנן וז"ל אין חנון בכ"מ אלא לשון מתנת חנם אע"פ שיש צדיק' לתלות במעשיהם הטובים אעפ"כ אין מבקשין מאת המקום אלא מתנת חנם והקשו המפרשים היאך יש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים הלא כתיב מי הקדימני ואשלם ועוד ראיתי באיזה מדרש כל מם שסגלו הצדיקים כל ימיהם מצות ומעשים טובים לא יספיק בעד מה שהוא ית' הזריח השמש בעולם וזה"ש הכתוב מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול בעבודת בוראו תחת השמש מה שהזריח להם השמש ותירץ בעל כלי יקר עפ"י משארז"ל שעיקר כוונת משה לכנוס לא"י לקיי' מצות התליות בארץ וז"ש רש"י אע"פ שיש לצדיקי' לתלות במעשיה הטובים אשר יעשו לעתיד אעפ"כ אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם דדילמא יארע להם איזה אונס ולא יוכלו לקיים המצות ההם ולענ"ד נראה לפרש כך כי הנה ידוע שהן שכר הן עונש הכל הוא מדה כנגד מדה נמצאו כשצדיק עושה איזה מצוה ואח"כ הקב"ה מטיב עמו טובה המתייחסת לאותה מצוה כלומר שהטובה היא מכ"מ ודאי יש לצדיק לתלות הטובה ההיא במצו' ההיא אבל מתחלה אין נכון שיתפלל הצדיק שהוא ית' ייטיב לו טובה בעד המצוה כי מי הקדימני ואשלם ואין זה מדרך מוסר להתפלל ככה לשמו ית' כ"א מתנת חנם יבקש וזה"ש רש"י אע"פ שיש לצדיקים לתלות טובתם מן הבורא במעשיהם הטובים שעשו כבר בפרט כשמתכווין שהם מכ"מ אעפ"כ על טובה שלא נעשתה להם עדיין אינ' מבקשים מאת המקום בעד מעשיהם שעשו כבר אלא מתנת חנם לבד מבקשין וע"ד המבואר אצלי בעזה"י על פסיק פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופיה וגו' עוד אפשר לומר שבאמת אפי' אם הש"י מטיב לו טובה המתייחסת למצוה שעשה הצדיק דהיינו שהיא מדה כנגד מדה אין לצדיק לתלות הטובה ההיא בעד המצוה שעשה אלא יתלה הטובה ההיא במתנת חנם שמטיב עמו ית' בתורת חסד וממה שהטיב עמו ית' טובה המתייחסת למצוה ההיא אין ראי' שאינם מתנת חנם כי יש לומר לעול' שהוא מתנת חנם ומה שהטוב' היא מכ"מ אינה אלא לחזק אמונת השגחתו ית' בנו ומתגלה אלינו בזה ומראה לנו שהמצו' ההיא חביב' בעיניו ועי"כ נשתוקק עוד לעשות מצות וע"י סברא זאת תירצתי קושיא אחת דאי' במשנת אבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס וא"כ למה הבטיחה לנו התורה בהרבה מקומות שכר על המצות כמו אם בחקותי תלכו ולמען ייטב לך ולמען ירבו ימיכם וימי ביניכם אמנם הכוונה בזה שנדע שאלו המצות חביבות מאוד בעיניו ונתאמץ לעשותם מאהבה ולא ע"מ לקבל פרס כי הבטחת הפרס כוונתו להודיע חביבות וחשיבות המצות ההם בעיניו ית':
ארז"ל הטעם דמקרא מגילה ונר חנוכה משו' פרסומא ניסא הנה כתיב ודבר בעתו מה טוב והענין הוא כי הנה כתב האריז"ל והובא במבו"פ דף ע"ה ע"ד בכל שבת ושבת ובכל מיעד ומועד ממועדי השם לעולם חוזר וניעור אותו האיר ושפע ממרומים שהיה לזו"ן ולכל העולמות באותן הזמנים עד כי אין הפרש בין שבת בראשית וכל שאר השבתות שאנו מקיימין אותן בגלות המר הזה כידוע מדרוש מיעוט הירח וכן אין הפרש מפסח מצרים לפסח דורות וכן כל שאר המועדים וכן בימים טובים דרבנן ככתוב בענין פורים כי בכל זמן וזמן ובכל שנה ושנה מתגלית אותה הארה של מרדכי בימי הפורים שאז נעשה הנס וה"ה בכל חנוכה שחוזר הדבר לכמות שהיה בזמן הנס עכ"ל שם המבו"פ ובמקדש מלך הובא בשם האריז"ל דכשאנו מספרים ניסים ונפלאות שעשה עמנו הש"י מימי קדם הרי ע"י הספור הזה אנו מעוררים אותו האור העליון שבכחו נפעל אז אותו הנס ההוא עכ"ל וזהו הטעם של מ"ע דזוכרין יציאת מצרים בכל יום ונלע"ד כי בודאי כל מי שמספר הניסים והנפלאות בקדושה עצומה ובדבקות נמרץ ודאי שישורר למעלה אותו האור שע"י נפעל הנס ההיא בתוקפו ובגבורתו כמו שהיה בזמן הנס ממש ומי שספורי ניסים שלו אינם, כ"כ בקדושה ובדבקות הוא כ"כ מעורר אבל לא כ"כ בתוקפו ובגבורתו כמו בשעת הנס אמנם כשיגיע זמן הנס הרי אם בדבקות מועט יכול לעורר אותו האור העליון בתוקפי ובגבורתו וזהו דבר בעתו מה טוב כלו' אפי' שהוא דבר מה ר"ל שאינו כ"כ בקדושה הוא ג"כ טוב ופועל בספור הנס כמו שהיה פועל שלא בזמן הנס בקדושה יתירה ומה"ט כשיגיע הזמן של הנס הכל חייבין בספור הנס כי אז אף שכחו חלוש יכיל לעורר אור הנס בספור משא"כ בשאר ימות השנה זולת יציאת מצרים אנו מחוייבים בהם בכל יום ובכל לילה מפני שע"י נס מצרים נתגלה אלהותו ויכלתו כי קודם ניסי מצרים היו האומות אומרים אין אלוה בעולם ועולם כמנהגו נוהג וכשראו שנוי הטבע אז הכירו שיש אלוה שחקק הטבע ומי שחקק הוא יכול לשנות הטבע הוא מותיב והוא מפרק הפה שאסר הטבע לבל תשתנה היא הפה שהתיר הטבע ושינה אותה ופעל ההפוך הטבע שהוא הנס וזהו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח חדא כי מורה עי"ז יותר גדלו ויכלתו שפעל ניסים הרבה כ"כ ועוד שמעורר אותן אורות עליונים שפעלו אז אותן הניסים ועי"ז משובח הוא למעלה ועי"ז שופע עליו שפע קדושה מלמעלה מאותן האורות שנתעורר על ידו ועי"כ הוא קונה שבח וקדושה בפועל ממש וזהו הרי הוא משובח כלומר בפיעל ממש והנה ידוע כי פרסום ענינו גלוי וזהו אמרם משום פרסומי ניסא כלומר שיתגלה אותו האור למעלה שפעל הנס בזמן ההוא:
הנה כל מה שאנו מרבים בדוגמאות אנו מעוררים יותר השרשים של הדוגמאות למעלה עד"מ הי"ג מדות של אל רחום וחנון הנה התיבות והאיתיו' של הכנויים הללו הם הדוגמא של הי"ג ת"ד דז"א כידוע כי השמות הן הם עצם הספירות והספירות הן הם עצם השמות כי השמות והכנויים הן הם הדוגמא של הספירות והספירות הן אותיות רוחניות אצילות קדושות ואינם ח"ו כצורת האותיות שלנו שהם גשמיים והנה הי"ג ת"ד הם רמוזים בדיקנא ובפנים שלנו והנה מי שמכוין בעת אמירת הי"ג מדות המקומות הרמוזים בדיקנא שלנו שהם הדוגמ' לדיקנא שלמעלה ודאי הוא יותר מעורר אותו הדיקנא שלמעל' ומגביר יותר כחות רחמי' שלמעל'. כללא דמילתא כל המרבה בדוגמאות מעורר יותר למעלה ולזאת הסבה החיוב עלינו לומר ק"ש של שחרית בתפילין כי התפילין בעצמם הם דוגמא אחת של התפילין העליונים הרוחניים והתיבות של ש' תפילין הם דוגמא שנית של התפילין שלמטלה ומי שיודע סוד התפילין בפרטית ויודע לאיזה רוחניות הם רומזים הרי עוד דוגמא אחת רוחניית ומשובחת יותר ודאי שמעורר יותר התפלין העליונים הרוחניים וכן כשמגיע לפ' ציצית צריך לאחוז בציצית עצמן כדי להרבות בדוגמא ת כל מה דאפשר כי הציצית בעצמן הם דוגמא דציצית הרוחניים שלמעלה ובתרהת איצית שבה כחוב המצו' ההיא היא דוגמא שנית ומי שמכוין בעת אמירתו פ' ציצית לסוד הציצית וראי שמעורר יותר ולסבה זאת אנו קורים בכל המועדות הפרשה מענינו של יום כמו בר"ה שאנו תוקעין בשופר בפועל ממש ומחוייבים אנו להזכיר בתפלה פסוקי שופרות וגם אנו קורין במפטיר פסוקי הקרבנות שנעשו בו ביום בזמן שבהמ"ק קיים ואע"פ שעתה אין אנו יכולין להקריב בפועל ממש מחוייבים אנו עכ"פ לקרות הדוגמא הן בקריאת הס"ת הן בתפלת מוסף ולכן פירש"י במגילת אסתר קפיטל ט' פסוק כ"ח והימים האלה נזכרים ונעשים פירש"י נזכרים בקריאת מגילה ונעשים משתה ושמחה וי"ט לתת מנות ומתנה וכן אני רואים שהעובד וכלי העבודה שהם הכלי שרת ומקים העבודה שהוא המשכן יש להם זה לזה התייחסו' במה שכולם נמשחו בשמן המשחה ומשנגנז שמן המשחה היו הכלים מחונכים בעבודתם והכהני' בבגדי כהונה שלהם וכ"כ בס' עבודת הקודש בפ' י"ו בחלק העבודה והכלל כי לא יתעורר הכבוד העליון אלא ע"י מי שיש לו יחם עמו באמצעות דבר ויש לו יחוס עמו המתייחס ומשלים זמן שניהם עכ"ל ביאור דבריו הקיצו' כי הנעבד שהוא הכבוד העליון והעובד שהוא האדם וכלי העבודה שהם התרי"ג מצות כל השלשה האלו בהכרח שיהי' להם התייחסות זה לזה ואם לא היה להם התייחסות זה לזה לא הי' מועילים בעבודתם כלל ולא היה מעוררים למעלה שום דבר כי הנה ידוע שהאורות הרוחניים העליוני' שסודי התורה והתרי"ג מצות רומזים עליהם הן רמ"ח איברים וגידים של ז"א שהם רמ"ח איברים רוחניים מאוד וכן השס"ה גידין והתורה בכללה רומזת על ז"א בכללו כי ז"א הוא הנק' תורה שבכתב וכל המצוה פרטיית רומזת לאבר פרטי רוחני של ז"א והנה ידוע שנשמת ישראל נחצבו ממחצב התורה ומכל מצוה פרטיית נחצבו כמה וכמה נשמות ולדעתי הקל והדל נ"ל שזהו ביאור אחד מביאורי תלת אז דמהימנותא אורייתא וקב"ה וכנסת ישראל כולא חד ודע כי כמו שכל מצוה פרטיית כלולים בה כל התרי"ג מצות כמו כן כל נשמה אע"פ שלא נחצבה אלא ממצוה אחת הנה ודאי שיש בה כח כללות כל תרי"ג הכלולים במצוה שהיא נחצבת ממנה ואילו לא היה בה רק כח אחד דהיינו הכח של המצוה ההיא לבד שנחצב ממנה לא היתה אפשריית לקיים שאר מצות זולת אותה המצוה שנחצבת ממנה אבל עתה שיש בה כח כל התרי"ג יכולה להוציא הכח שבה אל הפועל ממש לקיים כל התרי"ג בפועל ממש ומאחר ששלשתם יש להם התייחסות עצום זה לזה דהיינו אורייתא וקב"ה וכ"י שהם העובד והנעבד וכלי העבודה שהם תרי"ג מצות עי"כ תשרה השכינה עלינו באמצעות התרי"ג מצות שאנו מקיימים וזהו ענין המפורסם שהנשמה הוא חלק אלוה ממעל כי ז"א כולל כל תרי"ג בפועל ממש והנשמה כוללת כל התרי"ג בכח אבל בפועל אין בה כ"א מצוה אחת פרטיי' אבל מי שזוכה להוציא הכח אל הפועל ולקיים התרי"ג ההוא נק' אח וריע להקב"ה כמ"ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך ועליהם ארז"ל עתידין צדיקים להקרא בשמו של הקב"ה וזהו משארז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום נק' בנים וכו' כי מה שכתוב בתורה שהאדם נברא בצלם אלהים אינו קאי על הגוף ח"ו כי אם על הנשמה:
בס' חובת הלבבות כתב ואל ימעט בעיניך שום מעשה הטוב לשמו ית' כי המעט ממך הוא רב אצלו ית' ונלע"ד לפרש כי הנה ידוע שתפלה והתורה והמצות שלנו עוברים דרך עשי' רוחני' ויצירה ובריאה עד אצילות ומדי עברו בכל עולם קונים איכות ודקות ובהירות מעין אותו העולם שעוברין דרך שם והנה בשעה שהתפלה והתורה שלנו יוצאים מפינו כאן בעולם העשי' אין בהם רק מדרג' עשי' וכשעולים לעשי' רוחניית בהכרת קונים איכות מעין עשי' רוחניים וכשעולים מעשי' ליצירה אז הם בהכרח במדרגת אור היצירה וכן מיצירה לבריאה ומבריאה לאצילות והנה באצילות שם התורה והתפלה שלנו מבהיקים לאין שיעור והנה כל זה נעשה שלא על ידינו רק ההתחלה נעשה על ידינו דהיינו בעת צאתם מפינו שאז הם במדרגת עשי' לבד ואח"כ מתעלים מאליהם מעולם לעולם ואם לא היינו מתחילין ההתחלה הקטנה לא היה מצוייר שים עלי' כי העלי' לא היה לה שום מקום על מה לחול ואפשר יהיה זה ג"כ פירוש אחד משארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו כי העלי' מעולם לעולם היא סיוע גדול והקב"ה משלם לאדם שכר כאלו היה מעשה ידיו של אדם לבד וזש"ה ולך השם החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר כאלו הי' הכל מעשהו לגמרי וזהו ואני בחסדך בטחתי פי' בחסדך הכתוב בפסוק ולך ה' החסד וע"י כן יגל לבי בישועתך במה שאתה מסייע אותי אשירה להשם ה' גמל עלי כאלו אני עשיתי הכל וממילא יובן המעט ממך הוא רב:
כשם שהנשמה היא חלק אלוה ממעל כך מוכרח להמצא בם מקצת פלאות מפלאותיו ית"ש וכ"ז עשה הוא ית' כדי שבמצוא האדם בעצמו מקצת מפלאותיו ית' יקל עליו להאמין פלאות הש"י וזהו שאמר התנא כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו ר"ל כדי שיכירו ויבינו כבודו ית' ויאמינו בנפלאיתיו ית"ש והנה ידוע שבו ית"ש השכל והמשכיל והמושכל אחד הוא כמבואר אצלי, במ"א בעזה"י כמו כן ימצא רושם באדם שגם באדם יש עת וזמן שהשכל והמשכיל והמושכל אחד הוא כמבואר אצלי במקום אחר בעזה"י וכן ג"כ בענין שכל שלמיותיו ית' הנס בו ית' באחדות פשוט והוא הכל יכול וכוללם יחד כמו כן באדם כחות החמש' חושים כלולים בנשמ' באחדות פשוט וכן נמי בזכור ושמור בדבור אחד נאמרו יש ג"כ רושם באדם שהאדם יכול לדבר הברת שני איתיו' בדבור א' ובהבר' א' דהיינו הברת שי"ן וזיי"ן וכן כמי שהבורא ית' ממית ומחי' ומניע ברצונו כל המתנועעים וברצונו יבטל תנועתם כמו כן הנשמה ברצונה מניעה את כל האיברים שחושקת להניעם וברצונ' תבטל מהאיברים תנועתם וכל איברי הגוף נכנעים ומשועבדים לרצונה והנה כמו כן בענין הבחיר' כמו שהוא ית' ברא כל העולמות ברצונו ובבחירתו ולא בהכרח כמו כן נשארת הבחירה לאדם שיחפץ וינטה בדעתו ובבחירתו לרע או לטוב ולא יוכרח על מעשיו וכמו שהוא ית' ברא טוב ורע ולא שחפץ במציאות הרע ח"ו אלא שכל זה הוא לתועלת טוב שיובדל הפסולת מתוך האוכל ויזוכך הכל והפסולת כעשן תכלה והי' כלא היה כמו כן אמר' תורה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כשם שהוא ית' חפץ במציאות הטוב ומאס במציאות הרע ושורש בחירת האדם נמשכה מהטוב והרע שבמאנין תבירין וכן כמו שהקב"ה אוהב עמו ישראל אהבה שאין לה קץ וגבול כך צריך להמצא רושם ודוגמא בנשמת האדם שתאהוב כל אחד מישראל כנפשו ולפיכך אמר' תורה ואהבת לרעך כמוך והנה ידוע שבעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא ובהתעורר החלק יתעורר הכלל לכן כל מי שאוהב כל ישראל אהבה עזה גורם שגם הוא ית' יאהב כל ישראל אהבה עזה כמ"ש הכתוב ואהבת לרעך כמוך אני ה' כלומר כשתאהוב לרעך כמוך אז תגרום שאאהוב וארחם אתכם כי הוי' הוא מדת הרחמים וזהו אני ה' שהוא מדה"ר ועוד יש לפרש ואהבת לרעך כמוך אז תגרום שאני שהיא כנוי לשכינה שהיא מדה"ד תהפך למדה"ר שהוא הוי' והנה כל התורה כולה נאמר' צווי' בלשון עתיד לא תגנוב לא תגזול שמשמעותו הוא בלשון עתיד כלומר אין אתה עתיד לגנוב ולגזול והנה הלשון הזה לפי שיצא מפי הקב"ה בלישנא דמשתמע לתרי אפי בלשון צווי ובלשון עתיד לפיכך הוא עזר וסיוע גדול להטות הבחירה של אדם לטוב וכן מ"ש הכתוב ובחרת בחיים הוא ג"כ בלשון עתיד הוא עזר נפלא להטות בחירה אדם לטוב כי כל דבור שיצא מפי הקב"ה לא ישוב אליו ריקם ח"ו:
והנה כשיזדמן איזה מצוה לאדם לא יתקוטט עם שום אדם לומר אני חפץ לעשות מצוה זו ואתה רוצה לעשותה כי מי שאומר כן הרי עיקר כוונתו לעבוד ע"מ לקבל פרס והוא אינו אוהב את חבירו כמו שאוהב את עצמו לפיכך מתקוטט עם חבירו לעשות מצוה זו כדי שיקבל הוא עצמו שכר מצוה זו ולא חבירו משא"כ מי שעובד מאהבה כדי שיגיע נחת רוח לבורא הרי אין הפרש אצלו בין יגיע נחת רוח לבורא ע"י עבודתו או עבודת חבירו וכ"כ הוא שמח בעבוד' חבירו כמו בעבודת עצמו ובלבד שיגיע נחת רות להקב"ה נמצא אף בענין עבודת הבורא ראוי לאהוב את חבירו כמו שאוהב את עצמו למען לא יתקוטט עם חבירו בעבור עשיות איזה מצוה ואדרבה כשחבירו יעשה איזה מצוה תתרבה האהבה בינו ובין חבירו בעבור שע"י חבירו יגיע נחת רוח לבורא ית' שהוא אהובו ונחת של אהובו הוא נחת שלו ועוד הרי כשחבירו עושה איזה מצוה הרי בודאי הבורא אוהב את חבירו וראוי לאהוב את מי שהבורא אוהבו נמצא יושג מזה חידה נאה לשואל היכן תמצא אם יתאמץ אדם לעשות איזה מצו' יקבל שכר פחות משאם לא היה מתאמץ לעשות מצוה זו והנה ודאי מי שעובד ע"מ שלא לקבל פרס ודאי שכרו גדול ממי שעובד ע"מ לקבל פרס והנה מי שמתקוטט עם זולתו לעשות איזה מצוה שחבירו רוצה לעשותם הרי ודאי כוונתו ע"מ לקבל פרס משא"כ מי שמניח לחבירו לעשות המצוה ובלבד שיגיע נחת לבורא ית' ע"ז והוא שמח בנחת רוח של הבורא נמצא זה עובד מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס נמצא ודאי שכרו גדול מאוד והנה באופן כזה שניהם עובדים כי חבירו עובד במצוה שעושה כי אע"פ שכוונת חבירו ע"מ לקבל פרס מ"מ מיקרי עובד אלא שאינו בשלימות והשני ששמח במצות חבירו הרי הוא עובד יותר כמ"ש עבדו את השם בשמחה שעיקר העבוד' היא השמחה והנה מלבד עבודת שמחתו הנה מקיים עוד מצוה של ואהב' לרעך וגו' במה שאינו מתקוטט עם חבירו ומניח לחבירו לעשות המצוה ואין טענה עליו לומר למה יניח מצוה זו לחבירו בעבור מצוה של ואהבת לרעך כמוך הלא טוב לו ג"כ שיקיים מצוה זו ולא יקיים מצוה ואהבת לרעך כמוך ומאי נ"מ הלא זו מצוה כזו יש לומר כי ואהבת לרעך כמוך היא שקולה ככל התורה כולה וזו אינה אלא מצוה פרטיית ועוד כשאינו מתקוטט עם חבירו הוא מקיים ג"כ ואהבת את השם אלהיך שהרי בשביל כך אינו מתקוטט כי חושב מה לו אם יגיע נחת לו ית' ע"י או ע"י חבירי נמצא מצות ואהבת לרעך צומחת ממצות ואהבת את השם אלהיך ולדעתי זהו שארז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום כי הנה במ"א ביארנו איך כל מצוה מחזיק, בית קיבולו של אדם לשכר עוה"ב ומי שמקיים ואהבת לרעך כמוך שהוא ענין השלום שהוא שקול ככל התורה אין ספק שמחזיק כח קיבולו יותר מכל מצוה פרטיית כי זו מצוה כלליית היא ששקול' ככל התורה כולה ובמה שבארנו במ"א על פסוק עבדו את ה' בשמח' שעיקר העבודה היא השמח' יובן מה שקש' עלינו במה שאנחנו מעשירים את עצמינו ומחזיקי' טובה לעצמינו במה שאנו מקיימים תרי"ג מצות הלא הרבה מצות מתרי"ג הם מצות של כהנים כמו שארז"ל בכמה מקומות שאני כהנים דריבה בהו מצות יתירות אבל לדברינו ניחא כי כשישראל רואה שכהן מקיים איזה מצוה והוא שמח בעבור שמגיע ע"י מצוה של כהן נחת לו ית' הנה נחשב הוא כאלו קיים הוא בעצמו המצו' ההיא וכן היא במצות יבום וחליצ' שא"א לאדם לקיימם אם לא תבוא לידו המצוה ההיא:
הנה ידוע שכל מין הרגשה בין הרגשת גופני או רוחני או הרגש' כאב רוחני או גופני לא יצוייר מבלתי כח רוחני חיוני כי בלי כח חיוני הגוף הוא כאבן דומם בלי הרגשה כלל והנה יש שני מיני חיות חיות אחד הוא מסטרא דקדוש' וחיות השני הוא מסטרא דקליפ' והנה כל סטרא דקדוש' הוא הוא עצם ומקור החיות אמנם סטרא דקליפ' בעצם הוא גוף מת רק ע"י שמתלבשים בה ניצוצי קדושה היא מקבלת מהם חיות וכמו שהנשמ' משפע' חיות אל הגוף וע"י החיות ההיא מרגיש כאב או עונג כמו כן הניצוץ הקדוש המתלבש בקליפ' משפיע חיות וכח הרגש' בקליפ' וזהו משארז"ל אין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף דהיינו עד שיגמרו כל ניצוצי הקדושה להתברר מתוך הקליפת לגמרי שאז לא יהי' בהם כח וחיות כלל לגמרי לא לפתות ולהסית לעשות עבירה שאז תתבטל הבחיר' לגמרי כמ"ש ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה וגו' ולא יהי' למלאך המות כח להמית בני אדם ולא יהי' כח לע' אומות להרע ולהצר לישראל ויהיו כולם כפגרים מתים ויהי' חירות ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות והנה כמו שיעקב ועשו חלקו בנחלת שני עולמות ליעקב עוה"ב ולעשו עוה"ז כמו כן חלק הקב"ה הקיום והפרנסה בין סטרא דקדושה לסטרא דקליפה כי קיום ופרנסת סטרא דקדושה היא רק ע"י רוחניות דהיינו תורה וחכמה ומע"ט וקיום פרנס' סטרא דקליפה, רק ע"י תענוגים גופניים כי הגוף כל עיקרו ויסודו הוא מסטרא. דקליפה כי הוא מורכב מד' יסודות ששרשם הוא חוטר היול"י הנעשה משמרי האופנים דעשי' כמ"ש במשנת חסידים במס' עשיי' גופנית פרק א' משנה א' והנה כל דבריו הם. מהאריז"ל והנה ידוע שמפועל טוב לא יצא לעולם פעולה רעה ומפועל רע לא יצא לעולם פעולה טובה והנה אנחנו רואי' בחוש שהצדיק בעשותו מצוה יהנה ממנה ומרגיש נחת ושמח' כי היא להקב"ה וחושק לעשות רצונו כי הנחת והרצון של הקב"ה הוא נחת ורצון שלו וכשהצדוק ירא' שאדם אחר הוא עובר עביר' גורם צער להש"י מצטער גם הוא והרשע בעשותו עביר' יתענג ויהנה ממנה וכל חשקו תמיד לרדוף אחר תענוגי גופניי' והנה מצינו באדם אחד בעצמו יתחלף וישתנה לעתים פעמים והנה ויתענג מן המצוה ופעמים יהנה מן העבירה והנה קשה לכאורה איך יצא מפועל אחד פעולות הפכיות על כרחינו אנו מוכרחים לומר ששני כוחות חיונית יש באדם אחד מסטרא דקדושה והוא היצ"ט ואחד מסטרא דקליפה והוא היצה"ר ותברא מי ששונא זה לא שונא זה ומי שאוהב זה לא אוהב זה ולפי ששניהם מלובשים בגוף אחד לכן כפי העתים דהיינו כפי התגברות כח אחד על חבירו אז תתגבר הקדושה על הקליפה ויהנה מן המצוה ויצטער מן העבירה שעובר זולתו ואם להיפוך להיפוך ומזה נתבררה ענין מציאות הבחירה בבירור גמור כי מאין ימשך מכח חיוני אחד פעולות הפכיות ואם יטעון בעל ריבנו לנגדינו מנא לך הא שהמצות והעבירו' הם פעולות הפכיות ושהם צומחים מכחות הפכיים כי לא תספיק לו עדות התורה שצותה לנו על המצות והזהירה אותנו מן העבירות כי הוא כופר ואפיקורוס וע"כ טוען דילמא לעולם אין באדם אלא כח א'רוחני חיוני ואי משו' שנמשך ממנו פעולו' הפכיות מאן יימר שהם הפכיות. נשיב לבעל ריבנו שאנו רואים בחוש שהם פעולו' הפכיות שהרי באות' שעה שנהנ' האדם מן המצו' לא יצוייר לעוצם שיחשוק בעת וברגע ההיא לעבור להרשע שנהנה מן העביר' לא יחשוק לעולם בעת וברגע ההיא למצוה ואדרבה המצוה אז מאוסה בעיניו כמו שהעביר' היא מאוסה בעיניו בעת חשקו למצוה ואעפ"כ בעתים ובזמנים שונים לפעמים יחשוק למצוה מאוד ולפעמים יחשוק לעבירה, מאוד ומאין ימשך מכח אחד חיוני רצונות מתחלפים והפכיים ע"כ אתה מוכרח להודות ששני כחות מלובשים באדם ולפעמים תתגבר הקדושה על הקליפה ולפעמים להיפוך והנה כתבנו למעלה שהגוף הוא עיקר נחלת היצה"ר וקיומו כי אחים הם יתלכדו ולא יתפרדו כי ממקור אחד יצאו מן השמרים והזוהמא וכמו שתענוג הגוף הוא תענוג היצה"ר כמו כן כאב הגוף היא כאב וצער של יצה"ר והנה ידוע שהקדושה והקליפה הם שונאים עצומים זה לזה והנה ידוע שנחת אהובו הוא נחת שלו וצערו הוא צער שלו ובשונא הוא להיפוך כי צער השונא הוא נחת שלו ונחת השונא הוא צער שלו ונמצא בשעת הנאת האדם בעשותו מצוה מי הוא המרגיש ההנאה ההיא הוי אומה סטרא דקדושה המלובשת בו היא המרגשת ואז ס"א המלובש' בו יש לה אז צער עצום על ששונאה שהיא סטרא דקדושה יש לה נחת ובשעת הנאת האדם מן העבירה מי הוא המרגיש ההנאה ההיא הוי אומר הס"א המלובש בו נהנה מן העבירה ההיא ואז סטרא דקדושה המלובשת בו יש צער עצום על שנעשה הפוך רצונה אלא כרצון שונאה ובשעה שאדם מענה ומסגף את הגוף אז צד הקדושה המלובשת בו אינו מרגיש כאב כלל כ"א החלק הס"א שבו הוא המרגיש הכאב כי הגוף הוא נחלת הס"א וחלקה משא"כ סטרא דקדושה שבו אדרבה צהלה ושמחה מכאב וסגוף הגוף כי עי"ז יש לה נקמה מס"א שהוא שינאה העצום ואין מתיקות בעולם כמתיקית הנקמ' בשונא והכל הוא כפי התגברות הקדושה על הקליפה או להיפוך, ח"ו והנה נסיון גדול יש כשיש לאדם יסורין והוא קץ ומואס בהם אז ידע בודאי הגמור שהקליפה שבו גברה על הקדושה והקדושה אז ישינה בתרדמה ואין ניכר כמעט אם היא נמצאת ומלובשת בגוף וכמעט בטל מציאותה וכשיש לאדם יסורים והוא שמח בהם אז ידע בודאי הגמור שהקדושה שבו גברה על הקליפה והיא היא המרגשת אז תענוג רוחני שהיא ראות נקמה בשונאה ועוד ע"י יסורים מתגלה כח הקדוש' ותוקפה במה שמתגדלת השגתה אז כי הגוף שהוא המסך המבדיל בפני השגת הנשמה היא מתדקדק ומזדכך וניכר אז אהבתה לבורא ית' מחמת שהיא רואה שהבור' ית' אוהב אותה במה שנתן לה מתנה טובה שהן יסורים וכמים פנים לפנים כן לב האדם אל האדם וכל מה שתתרבה השגת הנשמה תתבונן יותר ויותר בתועל' היסורין וכמעט מה שהיסורין נקראים בשם יסורין אינם אלא בערך הגוף ובערך הרגש' הס"א שאצלם הם יסורין אבל לנגד הנשמה אינם נקראי' בשם יסורים אלא בשם תענוג ומי שקדושתו עצומה ידבנו לבו לסגף את הגוף בחשק נפלא וישמח בהם כדי להנקם משונאה העצום וזה הוא שקרא ר"א בר"ש את היסורין על עצמו ואמר להם בואו אחי ורעי כי היו עוזרי' לו להנקם משונאיו וז"ש בגמ' הנעלבין ואנם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליה' הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו דלכאורה הדבר קשה מאוד איך יצוייר שמחה ביסורין די לנו כשלא נבעוט ביסורין אבל כפי מה שהסברנו ניחא מאוד וקאמר עושין מאהבה ושמחין ביסורין לפי שעושין מאהב' הבור' לכך שמחין ביסורין כדי לנקום משונאו של הקב"ה שהיא הס"א ויסורין כאלו נקר' יסורין של אהבה וארז"ל יסוריו שאין בהם ביטול תורה הרי הם יסורין של אהבה לכאורה קשה הלא כל היסורין של עוה"ז יסורין של אהבה הן למי שמבחין היטיב שכל יסורי עוה"ז אינם חלק אחד מאלף אלפי אלפים מיסורי עוה"ב ושלוח עוה"ז הם יסורין אמתיים שמשלם לשונאו על פניו להאבידו ומחליף שכר עוה"ב בשכר עוה"ז שאינם חלק א' מאלף אלפי אלפים משכר עוה"ב ומקרא מלא דבר הכתוב כי את אשר יאהב השם יוכיח וכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו ואפילו יסורי' שאדם קץ בהם מ"מ הם יסורים של אהבה שאם לא הי' הקב"ה אוהב אותו לא הי' מייסרו בעוה"ז כ"א בגיהנם אבל כוונתם ביסורין של אהבה היא בבחי' אהבת האדם את היסורין והנה אותן היסורין שאדם אוהב ודאי הם מדקדקים ומזככים את הגוף שלא יהי' מסך מבדיל כ"כ בפני ההשגה וזהו שארז"ל שלש מתנות טובו' נתן הקב"ה לישראל וכולם לא ניתנו אלא ע"י יסורין ואלו הן עוה"ב וארץ ישראל ותורה כי היסורין מזככין את הגוף ומדקדקין את מסך המבדיל בפני ההשגה ועי"ז יוכל לבא להשגה אמתיית בתורה וכן עוה"ב כי היסורין ממרקין עונותיו של אדם שהן עיקר המסך בפני ההשגה כמש"ה כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וכבר בארתי בעזה"י בפסוק אחת שאלתי מאת השם אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' עפ"י החקירה איך יסורין ממרקין עונותיו של אדם ק א"י הוא נוגע אל החכמה וההשגה כמו שארז"ל אוירא דא"י מחכים ועוד שע"י יסורין יבחן היטיב אהבתו את שלשה דברים האלה שהם ארץ ישראל ועוה"ב ותורה כי אע"פ שהיסורין הם מרים וקשים מאוד מ"מ מקבלים עליהם באהבה כדי לזכות לשלשה דברים האלו הרי ששלש' דברים הם חשובין אצלו הרבה יותר מהעדר היסורין מאחר שעי"ז נוקם נקמת ה' צבאות משונאיו של הקב"ה והם ג"כ שונאי עצמו שהם הס"א וזהו שארז"ל כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח כי הרב בעל עקידה דף פ"ח ע"ד מפרש משארז"ל כל הנהנה מסעודה שת"ח מסב בה כאלו נהנה מזיו השכינה ומפרש שם כי השכל והנשמה היא הת"ח כלומ' שלא יכוין בסעודתו למילוי הכרס לצבות בטן כ"א להבריא את גופו לעבודתו ית' והכוונה הזו היא עיקר שביעת הנפש לא גשמיית המאכל כמש"ה צדיק אוכל לשובע נפשו וגו' ויהי הכוונה כל ת"ח דהיינו הנשמה שהוא מסטרא דקדושה שאינו נוקם ונוטר מן הס"א כנחש הן בקבלת היסורין הן בשארי המלחמ' עם היצה"ר אינו ת"ח דבשלמא כשהוא נוקם ונוטר הרי אז מקבל על עצמו יסורין מאהבה ועי"ז מזדכך המסך המבדיל ותהי' השגתו שלימה וברורה משא"כ אם אינו כן אינו ת"ח. ואפשר לפרש ג"כ דכשהוא נוקם ונוטר כנחש מן הס"א הרי בודאי כבר שכלו שלם וברור מאחר שמשיג בשכלו מעלת היסורין ותועלתם מה שרבים מבני אדם אינם משיגים זה נמצא הרי הוא כבר ת"ח והנה ארז"ל והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכן בנדון הנקמ' כמו שהוא ית' נקמו' ה' כמו כן ראוי לנו ללחום מלחמ' השם עם הס"א וכשהמרכבה יש לה התייחסות עם הרוכב אז שורה הרוכב על המרכב' דהיינו השרא' השכינה. והנה אנו מבקשי' אתה אל נקמות אל נקמו' הופיע כלו' הופיע עלינו השגה ברורה וקדושה נפלאה כדי שתוכל לנקום בנקל מן הס"א וכן כמו שהשם איש מלחמה בשונאיו כמו כן נלחום אנחנו ג"כ עם הס"א ונלע"ד לפרש מ"ש הכתוב ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל שהוא ית' מבטיח לנו שיתן לנו מתנה טובה וזש"ה ונתתי שהוא לשון מתנה ואמר ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל שתחת מה שהי' ראוי לי נקום נקמת אדים הנני נותן ומוסר הנקמה זו באדום ביד עמי ישראל כי הנה ארז"ל אין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה שנאמר יפקוד השם על צבא מרום במרום והדר על מלכי האדמה באדמה והנה היא ית' ימסור לנו נקמת שרו של אדום בידינו ועי"ז ננקום אנחנו הנקמה הגשמיות מאומ' אדום אכי"ר בב"א:
מה שארז"ל ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כי כל עבודתינו הו, להתיש כח הס"א ולהחזיק כח הקדושה וע"י מ"ע מחזיק כח הקדישה וע"י ישיבתו ממל"ת מתיש כח הס"א וידוע שכזה נופל זה קם כי ע"נ של שונאיו הוא נחת רוח לו וכמש"ל:
שמעתי מר' דוב ומר' ליפמאן ביאור מאמר הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה כי לפעמים יעשה אדם מצוה בכוונ' שלא נתכוין כלל למצוה ההיא אלא כמתעסק בעלמא כמו אדם שהוא בעל מחשבה נמצא הוא בורא גוף המלאך בלי נשמה ופעם אחרת יחשוב לעשות איזה מצוה ויאנס ולא יעשה אותה הרי כאן חיות בלי גוף מצרף הקב"ה המחשבה שהיא בלי מעשה להמעש' שהיא בלי מחשבה כדי שיהי' מלאך שלם בגוף ונפש משא"כ מחשב' רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וכ"ז לסבת אהבתו את ישראל ואע"פ שהמעש' היא של מצוה אחרת והמתשב' היא של מצוה אחרת אעפ"כ מצרפן לפי שכל מצוה כוללת כל התרי"ג לכן אע"פ שבפועל המה שני ענינים מ"מ יש להמחשבה של מצוה אחרת ולהמעש' של מצוה אחרת שייכות זה לזה בסוד הכללות:
ארז"ל אמר הקב"ה פתחי לי פתח כמחט סדקית ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. והענין הוא ממה ששמעתי ממוהרי"ל על פסיק אם זכרתיך על יצועי באשמורות אהגה בך כי לפעמים יאמר אדם לא אלמוד בתחלת הלילה קודם השינה אלא אשכב ואישן תיכף בתחלת הלילה כדי שאוכל לקום באשמורות ה' או וא"ו שעות קודם איר היום ואז אלמוד כל זה הוא מפתויי היצר אבל האמת הוא בדוק ומנוסה כי אם יתאמץ אדם ללמוד בתחלת הליל' קודם השינה יעזור לו הבורא שיוכל לקום באשמורות וילמוד אז ג"כ הרבה ומי ששומע לפתויי היצר לשכב ולישן תיכף בתחלת הלילה בלא לימוד יכבד עליו לקום באשמורות כי היצר יאסרהו כמו בנחשתים ע"י מה שהגביר על עצמו היצר בתחלת הלילה קודם השינ' וזהו שאמר דוד שאם זכרתיך על יצועי ללמוד קודם השינ' הרי אז ודאי באשמורות אהגה בך והענין הוא כי הלימוד שקודם השינה הוא בחי' מ"ן נוקבין שמעל' בקדוש' וע"י העלאת המ"ן אף שהן מועטין יכול לשאוב מן הקדוש' העליונה חלק הרבה מן הקדוש' שהיא ענין אהבת הקדוש' העליונה והתדבקות מחשבתו בה ותמיד יחשוק מאוד להתדבק בקדושה ויומם לא יניח ולילה לא ישקיט אלא תמיד יתגעגע בעוצם להתדבק בקדושה והעיקר הוא ההתחלה כמאמר החכם כל התחלות קשות וחכם אחד אמר כי ההתחלה קשה יותר מחצי הכל ואם יתגבר על היצר בתחלה הרי עי"ז יעלה מ"ן מועט ויעזור לו שישאב חלק גדול מן הקדושה בקלות ואחר שיושפע עליו שפע קדושה מלמעלה ועי"ז יתרבו המ"ן בפעם שנית ויגרום שיושפע עליו שפע קדושה מלמעלה עוד יותר ויותר ובכן יעלה למעלה למעלה עד אין תכלית ומה גם בכל עסק קדושה שיעסוק יהי' כוונתו שבשביל כך הוא ל מד או מתפלל או עושה איזה מצוה כדי שיקל עליו ללמוד או להתפלל יותר ויותר ובשביל כך הוא מתחיל לעבוד את הבורא כדי שיעבדהו יותר ויותר עד אין תכלית וזהו שארז"ל פתחו לי פתח כמחט סדקית שהיא ענין התחלה והעלאת מ"ן ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם שהיא שפע רבה ורחבה, מן הקדושה וזש"ה מן המיצר קראתי יה כלומר כשהעליתי מ"ן מועט אז ענני במרחב כפתחו של אולם ועוד נוכל לפרש כשמן המיצר קראתי יה כלומר כשהי' צר לי מאוד והתפללתי בעומק הלב מאוד הרי אז כאשר דבקתי מחשבתי בענין הישועה בהשתוקקות עצום והמשכתו במחשבתי ענין הישועה עלי ומה שבתחלה היה צר לי מאוד נעשה לי אח"כ רחב מאוד וכללא הוא כל מה שהוא יותר צר בתחלה גורם לו אח"כ שיתרחב לו מאוד בעבור עומק השתוקקותו לדבר החסר לו ומי שאינו צר לו מאוד א"א שיתרחב לו כ"כ בעבור שאינו משתוקק מאוד לדבר החסר לו וכדומה לזה פי' במ"א כי שומע אל אביונים השם ונותן לחם לרעבים וקרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת והיה טרם יקראו ואני אענה כי הבורא ית' הפקיר כל שלמיותיו וטובתיו בעולם כל מי שירצה ליטול יבא ויטול כל דכפין ייתי ויכול כמו שהוא בנוסח אל אדון גדלו וטובו מלא עולם וכן מלא כל הארץ כבודו כי כבוד רומז על הארותיו וטובותיו הפרטיים הנכללים בעצמותו באחדות פשוט כמאמרינו על הפייט הכול יכול וכוללים יחד ובסגנון הנ"ל פירשתי ג"כ הרחב פיך ואמלאהו:
הנה הקדוש ברוך הוא עושה עמנו ניסים ונפלאות הרבה יותר ממה שעשה במצרים ועל הים ובמדבר ובמקדש אלא שהניסים הם נסתרים ואינם נגלים לנו מפני שאין אנו ראויים לניסים נגלים וגדולים כמשארז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו וכמש"ה לעושה נפלאות גדולות לבדו שהוא ית' לבדו יודעם אבל אנו אינם ראויים לידיעת הניסים ההם ע"ד חביבין ישראל שנק' בנים למקום חבה יתירה נודעת להם ועתה בחטאינו אין החבה יתירה כ"כ עד שנהיה ראויים לדעת להניסים ההם והנה הדורות הראשונים היו עובדין מעומקא דלבא מאהבה עצומה לפי שהיו רואים את הקב"ה בשכלם כלומר שהמה ראי ניסים ונפלאות שעשה להם ית"ש הרי ראו עוצם יכלתו והשגחתו אבל עתה אין אנו רואים ניסים ונפלאות:
)חסר(:
לעושה נפלאות גדולות לבדו ארז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו כי הוא ית' עושה ניסים נסתרים לאדם והוא ית' לבדו יודע שהוא נס והאדם אינו יודע שנעשה לו נס ולענ"ד נראה לפרש בדרך פשוט כי הנה כל הפעולת שבעולם נפעלות ע"י אור א"ס המתלבש בכלים שהם הספירות והנה עיקר הפועל האמיתי הוא הפנימיית שהוא אור א"ס והספירות אינם אלא כגרזן ביד החוצב בו וכי יתפאר הגרזן על החוצב בו והנה בעבור מיעוט כח הקבול של המקבלים הוצרכו הכלים להמעיט את האור אבל מ"מ עיקר הפעולות יתייחסו לאור א"ס כדאי' בתיקונים במאמר אליהו וכד אנח תסתלק מנהון אשתארו כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא נמצא א"ס ית"ש הוא לבדו עושה הנפלאות הגדולות בלי שום צירוף כח אחר כי הנה אף הכלים עצמן הם מעשה א"ס ית"ש:
ארז"ל במס' ברכות אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמתא לחכימין וכו' וכענין כי כבר מבואר אצלינו בעזה"י כי עיקר הקשור והדבקות של אדם בבורא ית' הוא ההשתוקקות והנה כל השלימות שבעולם נשתלשלו מכבודו ית' כמו החכמה והגבורה ודומיהם והנה אם ישתוקק האדם לחכמה הנה כפי עוצם השתוקקותו כך ימשיך על עצמו שפע החכמה וכל מה שיעמיק במחשבתו להשתוקק לחכמה ימשיך על עצמו חכמה עמוקה יותר והנה מי שהוא חכם וטעם כבר מתיקות החכמה ממילא משתוקק מאוד למתיקות' ולעולם לא ישבע מן החכמה ולפיכך אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה:
ארז"ל רשעים בחייהן קרויין מתים וצדיקים במיתתן קרויין חיים ושמעתי מר"ד לפרש עפ"י מה שפירשתי כי ביום אכלך ממנו מות תמות והנה הצדיקים בעבור שאינם מעותדים לעיתה כי אף במיתתן נפשם צרורות בצרור החיים לכן נקראים חיים לעולם בין בחייהם בין במיתתן אבל הרשעים שמעותדין למיתה לכן אף בחייהם קרויים מתים כי מיום הולדם מתחילין למות ומיתה אריכתא היא אצלם ולענ"ד נראה לפרש בדרך אחר בדבר מוסר כי הנה כבר בארנו מ"ש תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם כלומר במה שהוא ית' מדכא את האדם ביסורין בזה הדבר עצא הוא אומר להם שישובו בתשובה כי באופן אחר א"ח לעוררם כי מן הנמנע היא שידבר הוא ית' אל האדם כאשר ידבר איש אל רעהו והנה לפעמים אדם ישן ורוצה להקיץ באמצע השינה מוסר שינתו לאדם אחר לעוררו באמצע השינה והנה מי שאינו ישן שינה עמוקה יכול להתעורר ע"י דבור קל או ע"י נענוע כל דהו אבל מי ששינתו עמוקה צריך לצעוק אליו בקול גדול ואם זה לא יועיל צריך לנענעו מאוד ואם זה לא יועיל צריכין לעוררו בדקירת מחט בבשרו ואם אף זה לא יועיל צריכין לנסות הרגשתו בחתוך החרב על בשרו והנה באמת אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא מתחלה מייסרו בדברים קלים כי אולי שינת אולתו ותרדימת עצלותו אינה עמוקה כ"כ ואם לא התעורר עי"ז משינתו לעשות תשובה מייסרו ביסורין קשים יותר ומי שהוא רשע מוחלט והקב"ה יודע שכל היסורין שבעולם לא יעוררוהו לשוב בתשובה כי אין בו שום ניצוץ קדושה רק מלא זוהמא וס"א ואין בו שום נשמה כלל מסטרא הקדושה והרי היא מת גמור ומי שהוא מת ודאי יתייאש כל אדם מלעוררו אם אנו רוצים לידע אם אנו מקורבים לו ית' או לא ח"ו נסתכל ביסורין הבאים עלינו אם הם יסורין קלים נמצא עדיין אין אנו ישנים שינה עמוקה ואם הם יסורים גדולים ודאי אנו ישנים שינה עמוקה ורחוקים ממנו ית' וראוי לשית עצות בנפשנו להתקרב לו ית' ולפייסו על אשר הטרחנו אותו לעוררנו ולא נתעוררו מעצמינו לשוב אליו בתשובה והלה מי שאין לו יסורין כלל ואדרבה הוא שלו ושקט מעולם ומעולם לא עבר עליו קול צוחה והוא חוטא ועובר ושונה ואין משגיח כלל למוכיחים אותו זהו ודאי רשע גמור והוא לאחר יאוש מלעוררו. והנה ארז"ל יאה עניותא לישראל כיורדא סומקא לסוסיא חוורא והנה מלבד מה שכתבנו כבר בעזה"י טעם לדבר למה יאה עניותא לישראל ניתן עוד טעם אחר מחדש כי הנה כתיב נותן לחם לרעבים וכתיב שומע אל אביונים וכמו שכתבתי בסמוך בביאור אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה כפי עוצם ההשתוקקות שהאדם משתוקק לאיזה דבר הצריך לו כך ממשיך עליו כי ענין ההשתוקקות הוא בעצם קישור ודיבוק מחשבתו באותו דבר הצריך לו ומאחר שהדבר ההוא הצריך לו הוא ענף מהאל ית"ש כי כל הטובות והשלמיות משתלשלים ממנו והם חלק מעצמותו ית"ש א"כ מקרב ומדבק עצמו לבורא ית' וכל מה שמשתוקק יותר הרי הוא מקורב ומדובק יותר בו ית' והוא ית' מרעיב את הצדיק כדי שיהי' לו השתוקקות עצום ללחם ויתפלל אליו ית' בעומק הלב נמצא ע"י רעבונו מתקרב הוא לבורא ית' וכן ארז"ל מפני מה אמותינו עקרות היו מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וכן הדין בש"ע שאין מעמידין ש"ץ רק מי שביתו ריקן כי עי"כ יתפלל בעומק הלב ובלב נשבר ותתקבל תפלתו וזהו מ"ש נותן לחם לרעבים שמרעיבן כדי לקרבן אצלו ית' ע"י השתוקקותן כללא דמילתא הצדיקים עפ"י רוב הם חסירים כל טוב כדי שיתפללו על הטובות החסדים להם ובני אדם המלאים כל טוב ודאי הם רחוקים ממנו ית' ובמה שנותן להם כל טוב הוא עוזבם ומרחיק אותם ומשליכם מעל פני ית' וזהו מ"ש שומע אל אביונים פירוש רוצים כי אביון נגזר מלשון אבה שפירושו רצה כמ"ש ולא אבה לשמוע אל בלעם כי כפי עוצם הרצון של אדם לאיזה טובה כך תפלתו מתקבל' אבל לפעמים יש אדם שמח בחלקו ומסתפק במעט שנזר לו הבורא ית' וכל מה שיעבור עליו מקבל בשמחה והנה איש כזה לא יתפלל על מה שחסר לו כי לא חסר לו שים דבר מאחר שכל מה שעובר עליו מן הרע הוא מקבל בשמחה ועל איש כזה יאמר רצון יראיו יעשה שהקב"ה עושה לו רצון, שישתוק לטובות הפך טבעו כדי שיתפלל עליהם ואחר שמתפלל עליהם אינו מחזירו לטבעו שלא ישתוקק לטובות ההם אלא את שועתם ישמע ויושיעם דהיינו שימלא רצונם באותן הטובות שהתפללו עליהם והשפיע להם הטובות ההם והנה מה שכתבנו פה הוא אחד מהדברים שהאדם יכול לידע על ידו אם הוא מקורב לבורא ית' אם לא ח"ו והנה יש עוד נסיון אחר והוא אם יראה אדם אחד עובר עבירה ויכאב לו או אם יעשה מצוה ויהנה ויתענג' הרי אן ודאי הוא מקורב לבורא ית' ואם לא יכאב לו בראותו עבירה ולא יתענג בראותו מצוה הרי אז ודאי אינו מקורב.
ועוד יש נסיון אחר כי הנה לפעמים בענין משא ומתן או באיזה ענין שיהי' הנה דרך הטבע של האדם להתיישב בדעתו ולהמלך בשכלו באיזה דרך ובאיזה השתדלות יוכל לגמור רצונו ותשוקתו וכאשר יוגמר הענין בדעת וישתדל על הדרך והסדור ההוא שנסדר במחשבתו ואם יצליח בענין ההוא אז אינו מקורב לו ית' מפני שהקב"ה עוזבו מהשגחתו ומרחיקו מאתו ית' ומתנהג בעצת שכלו ואם לא יצליח הרי הוא מקורב לו ית' ובכוונה עושה הוא ית' למען ידע כי רק עצת השם הוא תקום ולא עצתו ולא יחשוב שכחו ועוצם ידו עשתה כל אלה רק הוא וכל עניניו הם בידו ית' נמצא העולה מדברינו כי יאה הוא עניותא לישראל כי ע"ו העניות הם מקורבים לו ית' ואחר שיש להם לב נשבר כמשארז"ל דרכו של הקב"ה להשתמש בכלי' שבורים שנאמר לב נשבר ונדכה וגו' ומי שלבו אינו נשבר לא יתפלל ולא יתחנן להקב"ה והנה ע"י שהעניות מקרב את האדם לבורא ית' אין טובה גדולה כמוהו מפני שאין טובה בעולם כמו הדבקות להקב"ה ועפי"ז תירצתי דקדוק אחד על מארז"ל שאמר משה להקב"ה מפני מה יש צדיק ורע לו צדיק וטוב לו רשע ורע לו רשע וטוב לו וקשה הלא עיקר הקושיא היא על טוב הרשע ורע הצדיק ולמה מזכיר בשאלתו צדיק וטוב לו רשע ורע לו כי הלא הדין נותן כך ונלע"ד בעזה"י כי למה שרעות עוה"ז מקרב את האדם לבורא ית' והטובות מרחיקו ממנו ית' א"כ הטובות הם רעות והרעות הם טובות א"כ נכון הוא שיהי' לצדיק רע לו כי הרע ההוא הוא טוב לפי שע"י הוא מקורב לבורא ית' כמ"ש בכל עת צרה וצוקה אין לנו מלך אלא אתה וברשע הדין נותן שיהי' טוב לו כדי שירוחק ממנו ית' ולכך שאל משרע"ה ממה נפשך ואם הגה"ה וזהו ה' שהיא מדה"ר לרשעים בענין עוה"ז הוא האלהים) שהוא מדה"ר לעולם הבא שמרחיקים מהתקרב לו ית' ועי"כ יורדים לגיהנם ובצדיקי' להיפוך והנה רשעים מהפכין הדבר הוא כן א"כ למה מצינו לפעמים צדיק וטוב לו ורשע ורע לו והיה ראוי להיות כל הצדוקים מדה"ר שלהם למדת הדין בסגנון אחד וכל הרשעים וצדיקים על ידי מדת הדין בסגנון אחד שלהם מקרבין לו ית': עשה רצונו כרצונך ומהפכין אותו למדת הרחמים כדי שיעשו רצונך כרצונו הנה קשה מלת כדי שהוא ע"מ לקבל פרס וכל מילי דאבות שהם מילי דחסידותא ראוי שיצדקו יחדיו ולא יסתרו זא"ז ונלע"ד בעזה"י כי הנה אי' בברייתא דיומא אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה והענין הוא כי מה שבתחלה מקדש עצמו מעט הוא דוגמת מ"ן וע"י המ"ן הוא מושך על עצמו קדושה עצומה וזהו כלל גדול וזהו ג"כ מצוה גוררת מצוה כי המצוה הראשונה היא בחי' מ"ן ומושך ע"י קדושה עצומה שעי"כ יוכל לקיים מצוה השניה באהבה ואח"כ תהי' המצוה השני' דוגמת מ"ן ויוכל לקיים אח"כ מצוה שלישית וכן לעולם וזהו ג"כ משארז"ל פתחו לי פתח כמחט סדקית בחי' מ"ן ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם וזה"ש הכתוב מן המיצר שהוא כמחט סדקית קראתי יה ענני במרחב שהוא כפתח של אולם וזהו שאמר דהע"ה ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך כלומר כל מה שאני מהלל ומשבח אותך הוא בחי' מ"ן כדי שאח"כ אוסיף עוד להלל אותך יותר ויותר על כל מה שהללתי אותך עד הנה ובאמת כוונה זאת היא תועלת גדול לכל אדם שימשיך על עצמו קדושה נפלאה כשיעשה איזה ענין קדושה או מצוה או לימוד תורה או גמילות חסד שיכוין שמה שעושה היא בחי' מ"ן וירויח עי"ז שימשיך קדושה נפלאה ויהיה נקל לו לעבוד את הבורא בחשק נמרץ באהבה עזה וזהו שאמר התנא עשה רצונו כרצונך כמו שאתה עושה רצון עצמך שאפי' יהי' לך מונעים תמנעם בכל יכולתך כדי להשיג חפצך כך תשתדל בכל עוז לעשות רצון יוצרך ולא יטרידוך המונעים וכשתעשה רצונו כרצונך תכוין שעשייתך זאת היא בחי' מ"ן כדי שתמשיך על עצמך שפע קדושה עד שאח"כ לא תצטרך לכבוש היצר אבל מרצונך תעשה רצונו ית' וזה"ש כדי שיעשה הוא ית' רצונך כרצונו כלומר שרצונך יהיה כרצונו מה שיהיה רצונו ית' יהיה רצונך ג"כ ומה שלא יהי' רצונו ית' לא יהי' רצונך וכ"ז הוא מעוצם האהבה שתאהוב אותו בלב שלם:
בטל רצונך מפני רצוני מיירי במצות ל"ת לומר אם רצונך לעבור עבירה בפתויי היצר תבטל רצונך מפני רצונו ית' שלא תעבור ותכוין בהתגברך נגד היצר שבזה תחליש כחו כ"כ עד שלא יוכל שוב לפתותך עוד לעשות עבירה ושוב לא תצטרך עוד להתגבר נגדו רק בפעם ראשון יהיה קשה לך כמאמר החכם כל התחלות קשות וזהו כדי שיבטל רצון אחדים שהה הקליפות שהם נקר' אחרים מפני רצונך ויהיה היצר כבוש תחת רציוך. ואחשוב שזהו ג"כ כוונת בן עזאי באמרו הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה הנה היא ג"כ עצה יעוצה לכל הבא לרוץ למצוה שיכוין שבעבור כן הוא רץ למצוה כדי שאותה מצוה תגרור אחרת ויעשה השני' בחשק ובאהבה ובברחו מפני עבירה יכוין שמפני כן בורח ממנה מפני שעבירה גוררת עבירה ויהי' כבוש תחת יד היצר ואע"פ שלא יהנה מן העבירה השניה יוכרח לעבור אותה מרוב תוקף היצר כי הנה ארז"ל עבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר. ונלע"ד לפרש בעזה"י כי הנה ארז"ל משחרב ביהמ"ק ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה והנה היצר בתחלת פתויוו ממתיק לאדם תענוג העבירה כי גם אצל היצר כל התחלות קשות וכשבא לעבור עבירה בפעם שנית שוב א"צ להמתיק כי כבר האדם כבוש תחת ידו נמצא בפעם שנית אינו מרגיש תעגוג רק כמו שמרגיש בדבר היתר וזהו נעשית לו כהיתר והנה אם היה מצוייר שבכל פעם שיעבור עבירה ירגיש תענוג יותר מבדבר היתר לא היתה האשמה גדולה כ"כ אבל עתה תכפל האשמה בעבור תענוג פעם אחד מעבירה ראשונה יתמכר לעשות עבירות רבות לאין מספר וגם אצל היצר נעשית העבירה שניה כהיתר שא"צ להתאמץ בפתויו נגד האדם כמו בדבר אסור רק כמו בדבר מותר ומה שאמר אח"כ ששכר מצוה מצוה לומר המצוה השני' תעשה כ"כ באהבה ובחשק ובנחת רוח עד שתחשב' לשכר למצוה ראשונה ולא לעמל וכ"ז יהיה לסבת הקדושה שהמשכת על עצמך במצוה הראשונה:
והנה ארז"ל על ופערה פיה לבלי חק אף מי שקיים כל המצות רק מצוה אחת לא קיים וח"א מי שלא קיים אפי' חק אחד יורד לגיהנם אבל אם קיים חק אחר אינו יורד לגיהנם והנה נלע"ד דאלו ואלו דברי אלהים חיים ולא פליגי אלא כל אחד מיירי מענין אחר ומפרש הקרא לענינו ושני הפירושים הפסיק סובלם. דע כי החסיד ר' יוסף יעבץ כתב במשנת בן עזאי אומר הוי רץ וכו' וז"ל והענין כי אלו המצות האלהיות ענינם נפלא ונשגב מאוד כי קשורים זו בזו כי כמו שהש"י אחד כך תורתו אחד והאומר אקיים כל המצות זולתי אחד הרי הוא משומד ומטיל פגם בתורת אמת והוא בכלל ארור אשר לא יקים וכו' וזהו מצוה גוררת מצוה יען הם קשורות זו בזו והתופס באחד תופס בכולן דמיון האוחז בענף מענפי האילן יתנענע כל האילן ולזה ארז"ל כל העוש' מצוה אחת כמאמרה יש לו חלק לעוה"ב כי כיון שאב אחד לכולן בעשותו א' מהן אין ספק שיעשה הנשארות אם הי' מספיק לו הזמן עכ"ל ר' יוסף יעבץ נמצא מ"ד אפילו לא עבר אלא חק אחד יורד לגיהנם איירי במי שכיפר באותו חק ומחמת כפירתו אינו רוצה לקיימו ולא מחמת עצלות או תאוה אלא לפי שהחק ההוא הוא מבוזה אצלו ואינו חושב אותו לכלום ומלגלג עליו לכך אינו רוצ' לקיימו והנה אע"פ שמקיים כל שאר מצות יורד לגיהנם לפי שכל המצות קשורות זו בזו כולן ואחדות אחד נמצא כשכופר באחת מהן כופר בכולן ולא יועיל לו אמונת שאר המצות לכדי שלא יקרא כופר כי כיון שבאחת מהן הוא כופר בפועל ממש גם שאר המצות נגררות בהכפירה ומ"ד אפי' לא קיים אלא חק אחד אינו יורד לגיהנם מיירי שמאמין בכל התרי"ג מצית ולא קיים אלא מצוה אחת לפי שלא נזדמנ' לו אלא המצוה ההיא ואילו היו מזדמנות לו הי' מקיימם הנה איש כזה אינו יורד לגיהנם לפי שכל המצו' קשורות זו בזו וכיון שקיים אחד מהן כאלו קיים כולן לפי שכולם אחדות אחד והנה ארז"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלין עליו הכתוב כאלו עשאה לא קאמר נאנס ולא עשאה נותנין לו שכר בעד המצוה ההוא כאלו עשאה כי אם הי' אומר כן עדיין הי' מגיע לו הפסד גדול במה שנאנס כי אם לא הי' נאנס מאחר שמצוה גוררת מצוה הי' מקיים בנקל עוד מצוה אחת ומצוה השני' היתה גוררת השלישית והשלישית היתה גוררת הרביעית וכן מצות הרבה לכן אמר מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה בפועל והי' ממילא מקיים ע"ד כל שאר המצות בגררת המצוה הראשונה ונותנין לו שכר בעד כמה מצות שהיה מקיימם בנקל ע"י המצוה הראשונה:
והנה אנו מברכין אשר נתן לנו תורת אמת איך נופל לשון אמת על צווי הלא כל מה שהי' הוא ית' מצוה אותנו לעשות מחוייבים אנו לקיימם אפי' אם הי' נותן לנו תורה אחרת והנה יש לפרש שהתורה הזאת מדריכנו לטובה באמתיות דאף אם יש רשע וחושבה לאינה טובה ותענוגי עוה"ז חשובי' בעיניו טובים הנה לבסוף יראה הוא בעצמו שטעה והטובה האמיתיית היא התורה לכך נקראת תורת אמת שהיא תורה לנו דרך לטוב האמיתי. ובדרך אחר יש לפרש כך ויתפרש ג"כ משפטי השם אמת צדקו יחדיו נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם דע כי כמו שבאדם כח רוחני הרואה הוא בעצמו כח השומע והמריח והטועם והשנוים באים מצד הכלים כמו כן הוא בתורה שכל תרי"ג מצות הם כלולים לעילא לעילא באור אחד באחדות פשוט ואחר ההשתלשלות העצום נתחלק ונתפצל הכח ההוא לתרי"ג פצלים אשר כל אחד מהם הוא מצוה אחת לא ראי זה כראי זה ובשרשם הם אור אחד פשוט מושכל עמוק עמוק מי ימצאנו והוא כולל כל התרי"ג אורות שכליים המשונים זה מזה והתרי"ג אורות ההם הם המה רמ"ח איברים ושס"ה גידין של פרצוף תורה שבכתב נמצא כשנזכה להתעלות לאותו אור הפשוט נמצא כמו שיתעלה לשם מי שקיים כל התרי"ג מצות כמו כן יתעל' מי שלא קיים רק מצוה אחת כי בשרש כולו אחד הוא ואצל בני אדם אינו מושג ענין האחדו' ההיא ומה מהותו רק שמכל מצוה פרטיית נוכל להכריח עפ"י שכל בראיות מופתיים מציאות כל השאר מצות דאם לא הי' קיום לכל שאר המצות גם למצוה זו לא היה מציאות וקיום וכשיש לה קיום בהכרח שיש לכל שאר המצות קיום כמו שמצינו בעתניאל בן קנז שהחזיר ג' אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו וזהו הכללות של כל המצות שבכל מצוה ומצוה מה כלולים כל השאר והנה כמעט רק משרע"ה הי' יכו להכריח בשכלו מכל מצוה ומצוה מציאות כל שאר המצו' ואנחנו אין אנו יכולין להשיג זה ואנחנו אין אנו יודעין מענין האחדות ההוא רק רושם אחד נשאר אצלינו מענין האחדות במה שכל מצוה ומצוה אוהבת את חבירתה לפיכך מצוה גוררת מצוה ולא זו בלבד שהמצות אינם סותרים זה לזה אלא אדרבה תומכים וסומכים זה לזה וע"ד שמצינו בברייתא דר' ישמעאל וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם ולכך נקראת תורת השם תמימה כי היא אחדות פשוט ושלימה ואינה מקבלת חסרון ולא יתרון ואף אם יהי איזה קושיא וספק על מצוה אחת מהן הנה ע"י מצות אחרות או פסוקים אחרים יתורצו כמו שארז"ל התורה עניה מצד זו ועשיר' מצד אחרת ולפיכך ס"ת שחסר ממנה אות אחת פסול דאפשר בלי אות ההיא יפול כמה ספיקות וח"ו לא תהא תורת השם תמימה. ומעתה יובן ענין תורת אמת שאין מצותי' ח"ו סותרות זא"ז ואם תמצא סתירה בהכרח תמצא ישיב לסתירה ע"י מצות אחרו' כעין בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם וזהו משפטי השם אמת צדקו יחדיו כשהם כולם יחדיו אז הם צדקו וזהו נאמני' כל פקודיו כלומר כל פקודיו ביחד נאמנים הם ולא ימצא בהם סתיר' אלא אדרבה תומכים וסומכים זה לזה וזהו שאמר סמוכים לעד לעולם. והנה מהאי טעמא כל הכופר במצוה אחת הרי הוא כופר בכל התורה דכשמצוה זו אין לה מציאות א"כ ממילא כל שאר המצות אין להם מציאות ולפי שלעילא לעילא מתייחדים כל המצות באור אחד פשוט לכן נשאר הבחי' והסגולה של המחצב בנחצב שהם התרי"ג פצולים במה שאין מציאות לכל המצות בלי מצוה אחת ומאחת מהנה יתקיים מציאות כל השאר וזהו תורת השם תמימה כלומר מתי נקראת תורת הסם כשהיא תמימה ואם חסר אות אחת לאו איהו תורת השם וזהו יהי' ענין כל ישראל ערבים זה בזה דכמו שהמצות הם עוזרים ונעזרים זה מזה כך ישראל שהרי א"א לקיים כל התרי"ג מצות באדם אחד רק שזה מקיים מקצת וזה מקצת עד שמנין כולם לא יבצר מתרי"ג אבל כל מה שאפשר לקיים מחוייב כל אחד ואחד לקיים ואפשר מי שמקיים ואהבת לרעך כמוך הרי אז נחשבין לאחד מחמת אהבתן ואז מעלין על כל אחר גם מצות של חבירו ואפשר זה יהי' הכוונה במה שארז"ל ואהבת לרעך כמוך זו היא כל התורה כולה שע"י ואהבת לרעך מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה דכמו שנשאר רושם האחדות במצות במה שכולן אוהבות זו לזו וכל אחת מהן מחזקת חבירתה כמו כן ראוי שתשאר בנו ג"כ רושם האחרות של המחצב שנאהוב זה לזה שהרי הנשמות נחצבו ממחצב התורה וממילא כמו שבכל מצוה פרטיית כלולים כל השאר כמו כן בכל מצות של כל אדם פרטיי שעושה יוכללו בו גם המצות של אנשים אחרים ויחשב כאלו קיימם גם הוא ע"י אהבתם זה לזה: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם והנה מלת עושיהם פירושו כמו עושה אותם כי מלת עושיהם הוא לשון רבים וקשה על מה מוסב לשון רבים ונלע"ד דה"פ כשראשית חכמה יראת השם דהיינו שיראתו קודמת לחכמתו נמצאו היראה הוא גרם וסבה ועלה ללמוד חכמה כדי לדעת איזה דבר הוא מצוה נעשות ואיזה דבר הוא עבירה לעשות ויפרוש ממנה כי אין בור ירא חטא נמצא אח"כ יגרמו החכמה והיראה שיהיה שכל טוב לכל עושיהם פי' לכל העושה החכמה והיראה כי מתחלה היראה נעלמת כי אינה רק רוחניית במחשבת הלב לבד וכן החכמה גם כן אינה רק רוחניית כי החכמה ציורה רק בשכל האדם במחשבה וכשעושה מעשה המצות בפועל ממש הרי הוא מוציא החכמה והיראה מן הכח אל הפועל נמצא הרי הוא עושה החכמה והיראה בפועל ממש מה שהיו בתחלה נסתרים ורוחניים לבד הרי אז על ידי זה ישפע על אדם כזה שכל טוב שלא בלבד יעשה ויקיים מה שלמד והוא מעצמו לא השכיל בשכלו אלא יהיה לו שכל שישכיל בשכלו איך לעבוד הבורא עבודה מדוקדקת ביתר שאת ויתר עז כי אז יש לשכלו מרכבה על מה לחול שהם מעשה המצות בפועל ממש שהם דוגמת גוף בערך השכל שהיא הנשמה ויבואר זה על פי מה ששמעתי פירוש הפסוק אפריון עשה לו המלך שלמה וגו' וקאמר שכל טוב כלומר שכל אמיתי שלא יהיה בו תערובת שקר ושטות אלא שכל צח וברור בלי תערובת שמרים והנה ידוע כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ואגב נראה לי לפרש על דרך מה שמפרש הרב בעל ראשית חכמה משנת כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה פירוש אף מה שלא יוכל לקיימם מעלין, עליו כאלו קיים דאנן סהדי אם היה יכול לקיימם בודאי היה מקיימם שהרי עיקר למודו הוא בשביל לקיים וכן כוונת התנא בכאן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו נמצא הרי לימודו לשמה ועל ידי כן חכמתו מתקיימת כלומר אף מה שלא קיים אלא למד בלבד נחשב לו לקיום נמצא חכמתו בלא מעשה מתקיימת כלומר יש לחכמתו תורת קיום שהרי נחשב לו כאלו קיים בפועל ממש. ועוד נראה לפרש כי על ידי מה שלומד בחשק גדול לא ישכח מה שלומד כמו שפירשתי בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך וכמו שפירשתי המשנה ארבע מדות בתלמודים מהר לשמוע ומהר לאבד כו' נמצא על ידי מה שלא ישכח חכמתו מתקיימת ועוד נראה לפרש כי בקיומו כל מצוה הרי אז כאלו חוזר על למודו וכמו שכתב הרמב"ם על דינים שאינם נותנים בזמן הזה בקל ישכחם כי אין שם מעשה לקיים ההרגל נמצא גם על ידי זה שמקיימם בפועל ממש נזהרים הדינים אצלו ולכך חכמתו מתקיימת וזהו שאמר הפסוק תהלתו עומדת לעד כלומר שחכמתו קיימת לעד ואינה משתכחת. ועוד על דרך שאמר ר' מאיר כל העוסק בתורה לשמה מגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר והנה ידוע עפ"י כתבי האריז"ל שאדם בורא בלימוד תורתו שלשה מיני מלאכים בקול ודבור והבל שלו והם המגלין לו רזי תורה כמו המגיד לבית יוסף וכשיש אז איזה פניה בלימודו הרי אז המלאך מורכב מטו"ר ומגיד לו אמת ושקר והרי אין לחכמה שלו קיום משא"כ מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו נמצא הרי כל למודו לשמה נמצא מלאכיו מגלין לו אמת גמור נמצא חכמתו מתקיימת כלומר יש לה קיום וחזוק יתד קיים שלא תמוט: אמר משה לפני הקב"ה מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו הנה לכאורה קשה למאי דאמר אביי בקידושין דף ל"ט ע"ב מתניתין דעבדין ליה יום טב ויום ביש דהיינו צדיק שיש לו מיעוט עונות נפרעין ממנו בעולם הזה כדי לתת לו שכרו משלם לעולם הבא ורשע שיש לו מעוט זכיות משלמין לו שכר מיעוט מצותיו בעולם הזה כדי שיקבל עונש מלא לעולם הבא ולפי זה נכון הוא מה שימצא צדיק ורע לו רשע וטוב לו ונראה לי לפרש בדרך מליצה כי הנה לפעמים נותן הש"י עשירות לאדם לנסותו אם יתנהג עם ממונו כראוי אם יתן צדקה או גמילות חסדים ולפעמים נותן הקב"ה עושר וכבוד כדי לשלם לו מיעוט זכיותיו כענין שנאמר ומשלם לשנאיו על פניו להאבידו והנה אם היה הרשע הזה חכם היה לו תימא וקושיא דבר מפני מה אני עשיר וחבירי הצדיק המפורסם הטוב ממני בודאי יהיה לו עניות מופלג אם לא שיכחיש ויכפור בהשגחה ויאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה והנה מאיש כזה אין אנו מדברים ואם יתרץ לעצמו שהשם נתן לו בדרך נסיון אם יגמול חסד או יתן צדקה או לא אזי יבחן ויראה בעצמו באה שעומד בנסיונו שוב פסק' הקושיא ואם אינו עומד בנסיונו אזי אזי לו תירוץ אחר על קושיותו רק שהוא בכלל ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו ואם כן ראוי שיחרד חרדה גדולה מאוד וכשיחרד מחמת קושייתו ותמיהתו על ההבדל שבינו ובין הצדיק ורע לו בודאי יחזור בתשובה ואם כן הקושיא הוא מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו כלומר אם נמצא בעולם צדיק ורע לו הרי אז ראוי שלא ימצא רשע וטוב לו כי על ידי תמיהת הרשע על יסורי הצדיק ועל עשרו וכבוד עצמו הרי אז ראוי שיחזור בתשובה ואם כן לא ימצא כלל רשע וטוב לו כי מחמת שטוב לו יחרד מאוד ויחזור בתשובה אבל אם לא היה נמצא צדיק ורע לו בעולם אזי לא היה מקום תמיהה לרשע וטוב לו וזהו הקושיא מפני מה ימצאו אלו השנים ביחד בעולם ועוד נראה לפי עניות דעתי לפרש עם מה ששמעתי לפרש על דרך מליצה והשבות אל לבבך כי השם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת על פי מה שכתוב בחובת הלבבות שלעולם יקנא אדם את אחרים במילי דשמיא כלומר אם האדם יחזיק את עצמו לצדיק יסתכל את מי שהוא צדיק יותר ממנו ויקנא בו להיות כמוהו ובעניני עולם הזה יסתכל במי שהוא למטה ממנו כלומר אם יאמר אדם אני עני ואביון מחוסר לחם יסתכל במי שהוא יותר עני ממנו ויתנחם בזה וזהו בשמים כלומר במילי דשמיא יסתכל במי שהוא ממעל ממנו ועל הארץ דהיינו בטובות עולם הזה יסתכל במי שהוא מתחת ממנו עד כאן שמעתי והנה על שי מה שכתבתי למעלה נראה לי לפרש המשך הכתוב כך והשבות אל לבבך כי הוי' שהוא מדת הרחמים הוא האלהים שהוא מדת הדין כלומר הרשע וטוב לו חושב שהקב"ה מתנהג עמו במדת הרחמים ובאמת אין זה מדת הרחמים אלא מדת הדין כי כוונתו ית' לשלם לשונאיו על פניו להאבידו והראיה על זה כי יבחין היטיב וימצא איש אחד שהוא בשמים ממעל כלומר במילי דשמיא הוא, ממעל כלומר שהוא יותר טוב ממנו ועכ"ז אותו האיש הוא על הארץ מתחת כלומר בעניני העולם הזה הוא מתחת ולמה יהיה כן אלא ודאי שמשלם לשונאיו על פניו להאבידו ואם כן תדע מכאן כי הוי' הוא האלהים כי מה שאתה חושב שהוא ית' מתנהג עמך במדת הדין טועה אתה כי באמת זהו זהו מדת הדין:
בשבח של ידיד נפש הנזכר בשער ציון כתוב שם יערב לו ידידותיך מנופת צוף וכל טעם הכוונה יערב לאדם ידידותיך שאתה אוהב אותו תהא אותה האהבה עריבה ומתיקה יותר מנופת צוף וכל טעם אפילו מטעם עולם הבא שהאדם עתיד להתענג בו לעתיד לבא שבודאי היא מתוקה מאוד מאוד תהא אהבתך אותו יותר עריבה ומתוקה בעיניו עד שלא יעבוד אותך בעבור קבול פרס לעולם הבא אך יעבוד אותך חלף אהבתך אותו שהאהבה שבלב תהא יותר חשובה בעיניו מכל חיי העולם הבא ולא יחוש לחיי עולם הבא כלל נגד העריבות והמתיקות של אהבתך אותו. ויתכן עוד לפרש יערב לו ידידותיך מנופת וכו' לומר שיערב לו האהבה שהוא אוהב אותך מכל טעם אפילו מטעם העולם הבא והכוונה בשעה שיעלה זכרון אהבתך אותו על נבו וממילא יתחייב לאהוב אותך גם כן תהא אהבתו אותך מתוקה ועריבה מאוד יותר מכל טעם העולם הבא עד שלא יעבוד אותך בשביל קיבול פרס כי אם מאהבתו אותך בלבד והנה נאמר באבות אנטיגנוס איש סוכו אמר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ובתוספות יום טוב מביא נוסחא אחרת וגם החסיד ר' יוסף יעבץ בפירושו למס' אבות מביא גם כן נוסחא זאת אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס והנוסחא הזאת היא צודקת יותר דאי כנוסחא המפורסמת שלא על מנת לקבל פרס אם כן בבא דסיפא מיותרת לגמרי דממילא שמעינן ההיפוך מבבא דרישא דמכלל לאו נשמע הן אבל לפי נוסחא בעל תוספות יום טוב משמעינן בסיפא ענין גדול יותר מה דלא שמעינן מרישא אבל באמת נוסחא על מנת שלא לקבל פרס צריך לפרש וכן כתב בתוספות יום טוב עצמו והנוסחא ההוא קשה להולמה והניחה בצריך עיון ונראה לפי עניות דעתי בעזרת הש"י לפרש כך כי הנה היה מקום לפרש מה שהזהיר התנא שלא יעבוד על מנת לקבל פרס הטעם הוא אין צורך לו לכוין בעבודתו בשביל עולם הבא כי בוטח הוא בו יתברך שישלם לו שכרו משלם כנאמר באבות ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ולכך ראוי שישלח ממחשבתו ענין קבול שכר על עבודתו כי מילתא דלא צריכה היא ומה לו בחנם להטריח מחשבתו בענין קבול שכרו הלא יותר טוב במקום ציור קבול שכרו במחשבתו יצוייר במחשבתו אהבתו אותו. יתברך נמצא לפי הטעם הזה הכוונה היא שלא למאוס בשכר עולם הבא אלא שלא יעבוד על מנת כן ואינו צריך לכוין לזה בעבודתו כי סוף הכבוד לבא בודאי ויותר מקבל שכר כשאינו עובד בשביל שכר אבל מי שעובד בשביל שכר אין לו כל כך שכר ולפעמים יטעה בעצמו ולש ירגיש בטעותו על דרך משל כשישמע אדם מן החכמים שמי שעובד בשביל שכר אין לו כל כך שכר כמי שעובד שלא לקבל שכר יחשוב בעצמו יותר טוב לי לעבוד לא בשביל שכר שאז יהיה שכרו גדול יותר משאם אעבוד בשביל שכר נמצא סוף סוף כוונת עבודתו בשביל שכר וטועה הוא בעצמו. ודע כלל גדול דכל מקום שימצא איזה טעות ושגיאה באיזה מילי דשמיא לא יוכל לצאת מהטעות עד שיבא לידי מדרגה הפכו לגמרי שהוא הקצה האחרון, שאף אם יאחז במדרגה אמצעיות יוכל לבא לידי טעות ולא ירגיש בעצמו ויעתק מעט מעט לקצה הראשון המגונה והוא יחשוב שהוא עומד במדרגה אמצעיית ויטעה בזה המשל בזה אהבה ההתפארות היא מגונה מאוד לרדוף אחר התפארות ומי שירצה להתרחק מזה ישמור את עצמו מזה שלא לרדוף אחר התפארות אבל לא יבצר שאם ממילא יבא לו התפארות בלי השתדלותו יהנה ויתענג מאוד והנה זהו המדרגה האמצעיות וכל זמן שיאהב התפארות אף שהיא בלי השתדלות ישנא העלבון וקרוב הוא להיות נעתק אל הקצה הראשון המגונה מאוד להשתדל ולרדוף אחר התפארות אבל כשיאחז בקצה השני ההפכיי דהיינו שישנא ההתפארות מאוד וכששמע שבני אדם משבחין אותו יצטער על זה מאוד ויברח מזה תכלית הבריחה במקום שאין מכירין מעלתו שלא ישבחוהו ויעשה מעשים טובים בסתר כל מה שיוכל להסתיר הנה איש כזה ודאי אינו טועה בעצמו:
ונחזור לענינינו שכוונת נוסחא של על מנת שלא לקבל פרס לומר שלא בשביל עה שמאמין ובוטח ששכרו יהיה משלם לכך שולח ממחשבתו ציור קבול שכרו בשעת עבודתו או אפילו קודם לעבודתו כי לפי זה אין היכר שאוהב את הבורא יותר מקבול שכרו כי מה שאינו עובד בשביל שכר היא כי מילתא דלא צריכה היא כי שכרו בודאי יבא אבל כוונת התנא שיעבוד על מנת שלא לקבל פרס כלומר שהפרס אינו חשוב בעיניו לכלום נגד אהבתו אותו יתברך ולפיכך משליכו מנגד נגד אהבתו את הבורא ואין הכוונה שישנא את הפרס אלא גם אהבה גם שנאה לא יהיה בו כיון ששולחו ממחשבתו לגודל אהבתו את הבורא לא שייך בשכר לא אהבה ולא שנאה והנה בעבודה כזו יש היכר גדול שאוהב את הבורא הרבה יותר מקבול שכרו לעולם הבא אף ששכרו לעולם הבא היא גדול מאוד ואדרבה כל שנדע יותר עריבות תענוג עולם הבא ואף על פי כן הוא אוהב את הבורא יותר ויותר הרי עבודתו שלימה מאוד ואין קץ לשכרו ונראה לפי עניות דעתי שזה שאמר בן עזאי הוי רץ למצוה קלה, ובורח מן העבירה לא לשום שכר ולא לשום עונש אלא בשביל שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ועבודה כזו היא מעולה מאוד:
והנה בעזרת השם יתברך אסביר עוד יותר כי מי שאינו חושב בעבודתו על מנת לקבל פרס בשביל אמונתו ובטחונו שנאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו הנה איש כזה מחזיק את עצמו שעומד על מנת שלא על מנת לקבל פרס והנה הוא מטעה את עצמו ואינו מרגיש שמטעה את עצמו ובאמת כל זמן שאוהב את השכר והשכר חשוב הוא בעיניו הרי זה עובד על מנת לקבל פרס כי מה שאינו חושב בשעת עבודתו ענין הפרס הוא בעבור אמונתו ובטחונו שהשכר בודאי יבא לו ואם כן אם היה אומר בסיפא אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס היו בני אדם טועין בעצמן והיו חושבין את עצמן בל זה שאינם חושבין בשעת עבודתן ענין השכר לסבת אמונתו ובטחונו הזה נקרא עובד שלא על מנת לקבל פרס ובאמת טעות גמור הוא כמו שבארנו לכך אחז התנא בסיפא הקצה השני שהיא ההפוך לגמרי דהיינו שיעבוד על מנת שלא לקבל פרס ואז בודאי לא יטעה בעצמו מה שמחזיק את עצמו שעובד שלא על מנת לקבל פרס כי האמת כן הוא נקרא עובד שלא על מנת לקבל פרס שהרי לא בשביל אמונתו ובטחונו בשכר אינו חישב את השכר בעבודתו אלא בשביל שהשכר אינו חשוב בעיניו כלל לגמרי נגד אהבתו את ביראו כי כשהשכר אינו חשוב בעיניו לכלום לא שייך שם ענין אמונה ישיר שבוטח שבודאי שכרו יבא על כל הר מאחר שאינו חשוב בעיניו לכלום נמי אהבתו יתברך אותו כי בשלמא כשהשכר חשוב בעיניו אז שייך שם אמונה ובטחון שודאי שכרו יבא כי נאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר והנה הוא חושק יותר שלא יבוא לו השכר לעולם כי חושק הוא לעבדו תמיד מאהבה בלבד וזאת היא כוונת התנא באמרו על מנת שלא לקבל פרס לומר כמו הדבר המאוס בעיני האדם שודאי אין האדם עובד לשיתנו לו השכר פעולתו הדבר המאוס ההוא כמו כן בעבודתו את הבורא יהיה מצד אהבה גמורה שאוהב את הבורא ולא בשביל השכר כלל כי עכשיו בשעת עבודתו באהבה השכר הוא מאוס בעיניו לגמרי נגד אהבתו את הבורא בשעת עבודתו אבל בעולם השכר שאז אין זמן עבודה שהרי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם אז בודאי לא ימאוס בשכרו הנפלא לא הכוונה עתה בעולם הזה שהיא זמן העשיה והעבודת יהיה שכרו של עולם הבא מאוס בעיניו נגד אהבתו את הבורא שהיא דבר מתוק אצלו יותר מן השכר אבל השכר בבחינת עצמן אינו מאוס שהרי מחמת יודעו שהשכר הוא נפלא משם הוא יודע גודל אהבת הבורא אותו ומחמת, שיודע שהבורא אוהב אותו כל כך לכך עובד הוא לו יתברך יתברך בשביל האהבה בלבד לא בשביל השכר כלל לגמרי שבין אהבת הבורא אותו ובין אהבתו את בוראו היא יותר עריבה ומתוקה בעולם הזה מכל שכר עולם הבא ואחשוב ואת היא הכוונה באמרם היום לעשותם בלבד "א על מנת לקבל שכרם על מנת דייקא למחר לקבל שכרם ממש בפועל ממש שהרי אז נפסקת העבודה כי אז שוב אינו זמן עבודה אלא זמן קבול שכר כי אלו היה גם בעולם הבא זמן עבידה לא היה השכר של עולם הבא ערב ומתוק בעיניו לעולם כי לעולם היתה האהבה והעבודה מתוקה בעיניו לעולם יותר מן השכר ואפשר להעמיק עוד יותר הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס לעולם הבא כי מאחר שעבודתו מחמת אהבתו את בוראו היא עריבה בעיניו יותר מן השכר של עולם הבא הוא חפץ מאוד להאריך ימים מאוד בעולם הזה שהוא זמן הפעולה והעבודה מאהבה ולא ימית לעולם כי כשימות אף שיקבל שכרו הנפלא בעולם הבא הוא חפץ יותר בעבודה מאהבה מבשכר. ואפשר נפרש המשנה יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא לומר בעיני העובד מאהבה יפה בעיניו חשובה ומעשים טובים שהוא ודאי מאהבה מכל חיי העולם הבא כי כ"כ האהבה היא מתוקה בעיניו אף שהיא לשעה אחת מכל חיי עולם הבא אף שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך:
הנה חכמינו ז"ל אסרו מצוה הבאה בעבירה. והנה מכאן נקח ראיה בכל מקום שירצה אדם לעשות איזה מצוה ולא יוכל אדם לגמור המצוה ההיא אם לא שיעשה בה איזה עבירה הן מצוה כזאת לא לרצון תהיה לפני השם חוץ ממה שהוזכר בתלמוד בפירוש מענין עשה הדוחה לא תעשה אין זה מיקרי מצוה הבאה בעבירה ורע עלי המעשה בבני אדם שמתקבצים.
ונאספים אנשים הרבה ביחד לאמר נעשה חבורה או חבורת נר תמיד או חבורת תלמוד תורה או חבורת ביקור חולים או הלואת חן וכל אחד מאתנו יתן דבר קצוב בכל שבוע או בכל חודש מלבד מעות קדימה שנותנים בתחלת עשיית החבורה והנה אם לא היה ר המעשה הזאת בלבד היה טוב ויפה מאו אבל לאחר שהסכימו לזה, חפצים לבקש מאנשי הקהילה ומשבעה טובי העיר שיחלקו לאותן החבורות איזה חלוקת הכבוד בבית הכנסת שיהיו בעלי סגן בראש השנה ויום הכפורים וברגלים ואומרים במה נדע שאנחנו נקראים בשם חבורה אם לא בחלוקת כבוד ובסעודות שנעשה סעודה בכל רגל ומתוך כך באים לידי קטטות ומריבות ויבער ביעקב כאש להבת המחלוקת עד שלסוף נתפרדה החבילה ותחת שהיו נקראים בתחלה בשם חבורה ואגודה אחת מתפרדים אח"כ כי כל כנסיה שאינה לשם שמים אינה סופה. להתקיים כי כשהכנסיה היא לשם שמים לשם קדושה שהיא אחדות פשוט נשאר האחדות בכנסיה לכך סופה להתקיים מה שאין כן כשאינה לשם שמים כי אם לשם קליפה שהוא מבחינת הפירוד לכך אין סופה של הכנסיה ההוא להתקיים ושוב אינו נקרא בשם כנסיה כלל והנה הם רוצים להתקשט ולהתפאר את עצמן לומר שעיקר כוונתם היא לשם שמים אך דרך העולם שחלוקת הכבוד וענין הסעודות היא חזוק החבורה והנה בעזרת השם יתברך אוכיח להם בבירור גמור שנהפוך הוא שכוונתם שלא לשם שמים כי הנה ידוע כשאין ניצוץ קדוש בתוך הקליפה אין לה שום חיות וקיום כלל ותמיד רודפת הקליפה לבלוע את ניצוץ קדושה כדי להתקיים ולהתחזק ומהאי טעמא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו כי כשיפתה ויכבוש אותו יקח היצר כל הקדושה אשר הצדיק פעל במעשיו הטובים ולכך הצדיק צריך שמירה מן היצר והנה הקדושה אדרבה בורחת מן הקליפה וניצוץ קליפה מזיק לה מאוד ולפי זה מוכח שעל כרחך כוונתם שלא לשם שמים שאם היה כוונתם לשמים למה להם לרדוף אחר חלוקת הכבוד שהיא מסטרא דקליפה הלא אין תועלת לקדושה מן הקליפה ואדרבה הקליפה מזקת לקדושה אלא. ודאי עיקר כוונתם היא לחלוקת הכבוד בלבד אך מחמת הבושה אין שייכות לומר נעשה לנו חבורה של כבוד לכן מערבים בקליפה ההיא ענין קדוש לומר שיתנו כל אחד מהם נדבה כך וכך בשביל בקור חולים והלואת חן וכל זה היא מחמת היצר כי הקליפה רוצה לבלוע הקדושה של הנדבה בתוכה כדי שיהיה לה חיות וקיום יותר ואחשוב אפשר שזהו ענין הכתוב מעץ הדעת טו"ר כלומר כל מעשה שמזווג בה טוב עם רע כי הדעת מורה על הטוב כמד"א וידע אדם את חוה אשתו והנה כל מעשה שמזוגים בה טוב עם רע לא תאכל כלומר לא תהנה. ממנה ולא תאחז בה כלל כי ביום אכלך ממנו מות תמות בין הנפש בין הגוף כי הקליפה מתחזקת הניצוץ קדושה שבתוכה וממיתה את האדם לכן כל מעשה המעורב' מטוב ורע היא יותר גרועה ממעשה שאין בה רק רע שאו אין בה ניצוץ קדושה אם לא כששב בתשובה אח"כ שאז נשאר ניצוץ הקדושה בתוך הקדוש' כי ע"י התשובה והחרטה מוציא את ניצוץ הקדושה מתוך הקליפה ובמעשה שהוא רע בלי תערובו' טוב אין לו מה להוציא משם ניצוץ קדושה: פי' על הפיוט הקצר בזעם ומאריך אף כי הנה הובא במשנה במסכתא אבות בפרק ה' ד' מדות בדעות נוח לכעוס ונוח לרצות קשה לכעוס וקשה לרצות נוח לכעוס וקשה לרצות זו חלק רע קשה לכעוס ונוח לרצות זו חלק טוב והנה ענין המשנה ההיא היא ענין טבעי כי מי שהוא נוח לכעוס מתקצף היא אף על דבר קטן שאינו ראוי להתקצף עליו ולפיכך הוא נוח לרצות בטבע בעבור שהדבר הקטן ההוא אינו כדאי להתקצף זמן רב עליו ולכן הוא נוח לרצות אבל מי שהוא קשה לכעוס אינו מתקצף כ"א על דבר גדול ומפני כן הוא קשה לרצות בעבור שעברו רצונו בדבר גדול ההוא או לפעמים מי שהוא קשה לכעוס יתקצף על דבר קטן ג"כ ובלבד שיעברו על רצונו פעמים רבות כי בתחלה כשעברו על רצונו בדבר קטן ההוא לא התקצף עדיין וכן בפעם שנית ושלישית התאפק מלהתקצף כי חושב אולי לא יעברו שוב על רצונו מכאן ואילך וכשרואה שעוברין על רצונו פעמים רבות אז חרה אפו למאוד בחושבו כי אינם חושבי' אותו לכלום ואינם מתייראים ממנו כלל לכן אחר כך הוא שופך זעמו לכן הוא קשה לרצות מזה הטעם בחשבו שאם יתרצה להם תיכף שוב לא יהי' יראים ממנו בחשבם שהוא קשה לכעוס ואף אם אחר כך יכעוס לא יאריך אפו אלא מהרה יתרצה להם לכן מזה הטעם הוא קשה לרצות נמצא אלו הב' חלקים הראשונים שזכרה המשנה הם כמעט ענינים טבעיים אבל מי שהוא קשה לכעוס ונוח לרצות שהוא הפך מנהג העולם הוא חלק טוב כלומר לא מטעמים הנזכרים למעלה הוא קשה לכעוס ולא מטעם האמור למעלה הוא נוח לרצות אלא מחמת מדת טובו שהוא רך לבב ויש עוד ענין אריכות אף שבאמת בלבו תקוע כעס גדול אלא שהוא סופג ובולע את הכעס בתוך לבבו ואינו רוצה להוציא הכעס ההוא מן הכח אל הפועל מרוב שנא' שאם ימהר להענישו תיכף אזי לא יהיה העונש עצום כ"כ כי תיכף יתקרר דעתו בהענישו אותו אבל הוא רוצה להענישו עונש גדול לכן הוא כובש כעסו וסופגו בלבו למען יתרבה הקצף בלבבו עד מאוד ועי"כ יוכל להתאכזר נגדו ולא יתקרר דעתו עד הענישו בעונשים אכזריים וכעין זה פי' הרמב"ן הפסוק הוכח תוכיח את עמיתך כי מתחל' אמר לא תשנא את אחיך בלבבך כלומר שלא תספוג ותכבוש כעסך בלב מפני שעי"ז יתרבה כעסך עד למאוד אלא הוכח תוכיח את עמיתך כלומר התווכח עמו בדברים לומר לו למה עשית לי כך וכך שאז או יתנצל את עצמו נאמר שקר ענו בי לפניך או יפייסך ויודה על האמת ובזה ינוח רוגזך ממנו ולא תשא עליו חטא אלא יתקרר דעתך תיכף לזה יאמר הפייטן הקצר בזעם אע"פ שהוא מאריך אף ואינו מעניש תיכף והי' ראוי בעבור איחור העונש יתרבה קצפו ולא יתקרר דעתו בזעם מועט וקצור אלא הפלא ממדת טובו אע"פ שהוא מאריך אף מ"מ הוא קצר בזעם: