עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
ליקוטים
ארז"ל כל תפלה שאין בה מתפלת פושעי ישראל אינה תפלה דילפינין מקטורת שהיה בה חלבנה הנה ידוע לבעלי העבודה כשיתפלל אחד בדביקות והתלהבות אז רוחניית המחשבה המלובשת בדברי תפלתו יפלש ויגוע ללב חבירו וילהיב לב חבירו הדומה לו להתפלל ג"כ בדביקות ועי"כ יוכל אדם לידע איזה מלות ותיבות יצאו מחבירו יותר מעומק הלב ממלות ותיבות אחרות שלא יצאו כ"כ מעומק הלב דהיינו אותן מלות שהלהיבו את לבו מאוד בודאי יצאו מעומק הלב מאוד ואותן המלות שלא הלהיבו את לבו כ"כ בודאי לא יצאו כ"כ מעומק הלב כי דבר היוצא מן הלב נכנס אל הלב ולבבות הצדיקים רואין זא"ז ומרגישין מה שבלב חביריהם ומכאן נוכל לידע עוצם פעולת רוחניית כוונה טובה בדביקות והנה הברות המלות והתיבו' אינ' נרגשין בלב חבירו אלא רוחניי' המחשבה המלובש במלות כי המלות אינ' אלא כלי לרוחניות הדבקות המלובש בהם כי בלא מלות אין אדם יכול להושיט רוחניות הדביקות שבלבו ללב חבירו ואותן המלות הנאמרים בכוונה הם נקראים דברי אלהים חיים כי הם חיים וקיימים לפי שמלובש בהם חיות רוחניית וע"י אותו חיות יכול להפריח תפלתו למעלה משא"כ. מלות בלא כוונה הם מלות מתים ואינה יכולים לפרוח למעלה ומכאן תבין שרותניות המחשבה היא חיות דק ומשובח כי אילו לא היה בו חיות לא היה יכול להניע ולעורר לב חבירו כי דבר מת אינו יכול להניע ולעורר שום דבר ואף מי שמנגן בכ"י זמר נגונים של עציבות כדי לעורר לב חבירו להעציב אע"פ שהניגון ההוא יוצא מן הכלי זמר שהוא גוף מת ואעפ"כ יכיל הקול ההוא להניע ולעורר לב חבירו לבכות הענין הוא כי מחשבת האדם המנגן בכלי ההוא מאחר שרצונו ומחשבתו לנגן ניגון של עצבות שיוכל לעורר לב חבירו לבכי' אותה במחשבה של המנגן ההוא מחלב בקול ההוא היוצא מן הכלי ההוא ונכנסת המחשבה בלב חבירו ומעוררו לבכי' כללא דמילתא עיקר הכל הוא המחשבה והנה שלימות התפלה היא שתהיה כלולה מג' בחינות שהם קול ודיבור ומחשבה הרומזי' להוי' ואדני ולטמיר ונעלם המתלבש בהוא ואדני ומשפיע להם חיות והנה בעזה"י כבר כתבתי ומבואר אצלי איך המחשבה היא עיקר חיותו של האדם לכן ע"י המחשב' יפרחו הקול והדיבור למעל' ופועלים לעורר למעל' דוגמ' אלו הג' בחי' דהיינו שיתעורר החיות העליון להשפיע בהוי' ואדני שהם דוגמת קול ודיבור ואח"כ נשפע למטה מאותו השפע על האדם שפעל כל זה וזהו והחוט המשולש מקול ודיבור ומחשבה לא במהרה ינתק כי יתאחדו כל הג' בחי' למעלה יתלכדו ולא יתפרדו משא"כ בלי מחשבה גם הקול מתנתק ומתפרד מהדיבור ואינו פועל כלו' והנה כשמתקבצים. עשרה צדיקים להתפלל ביחד ובתוכ' פושעי ישראל הגם שהצדיקים יכולים כל א' מהם להלהיב ולהעביר לב חבירו לדביקות מ"מ קשה מאוד להפך לב פושעי ישראל ולהלהיב לבו שיתפלל גם הוא בדביקות כי לבו לב האבן אם לא כשצדיק א' ילהיב לב חבירו עד"מ כשראובן ילהיב לב שמעון וכשראובן רואה שלב שמעון מתלהב אז מתלהב הוא בעצמו יותר ויותר דאם היה ראובן מתלהב בתחלה בלא עזר שמעון חבירו עאכ"ו כשיש לו עזר משמעון חבירו וכששמעון מרגיש שהתלהבות ראובן מתגברת מאוד יותר מבתחל' אז גם היא מתלהב יותר מבתחלה ועי"כ יוכלו להגיע להתלהבות מיפלג עד כי ילהיבו השלישי אף שהוא נמוך מהם מעט במדרג' ואז נקל שהשלשה ילהיבו את לב הרביעי והארבע את החמשי והחמשה את הששי עד כשלב כולם יתלהבו ויוכלו להלהיב גם לב פושעי ישראל שיתפללו גם הם בכוונ' וזהו שחז"ל הגבילו שלימות התפלה כשאנשים כשרי' יתפללו כ"כ בדביקות עד שיוכלו לעורר לב פושעי ישראל שיתפללו גם הם בדביקות ואז יוכל להתערב תפלת פושעי ישראל עם תפלתם תפלה כזו תפלה שלימה היא אבל כשלא ילהיבו את הפושעי ישראל להתפלל בכוונ' אז אין יכול להתערב תפלת פושעי ישראל עם תפלתם הרי אז עדיין אין תפלת האנשים הכשרי' תפלה שלימה וילפינן זה מחלבנה שבקטירת אע"פ שהיה מסריח מאוד מ"מ ריח טוב של הסממני' היה מהפך גם ריחו לטוב:
בספר עבודת הקודש בחלק העבודה פ"ד דף כ"ז ע"ג מביא שם מאמר זוהר וז"ל צלותא דאיהי שלימא לעילא בגין דאיצטריך צלותא מגו מחשבה ורעותא דלבא וקלא ומלה דשפוון למיעבד שלימו וקשורא ויחודא לעילא כגוונא דאיהו לעילא כגוונא דנפקא שלימו מעילא לתתא הני אצטריך מתתא לעילא לקושרא קשרא כדקא יאות וכו' מחשבה דאפיק רעותא רעותא אפיק קלא כו' עכ"ל הזוהר ובעל עבודת הקודש מפרש זה המאמר בקיצור וז"ל התפלה שהיא עבודה שבלב שהיא הכו נה ויוצאת לפועל ונגמרת בדיבור הנכון והראני שהוא המעשה אז היא כלולה ושלימה מארבעה דברים והם מחשבה ורצון קול ודיבור כי המחשבה (בה) והוא הכוונה הראוי' מעוררת הרצון והרצון מוציא קול בשלימות המעשה שהוא הדיבור והקול ההוא הכלול עולה למעלה ומעורר הדברים העליוני' ומייחדם וקושרם לפי שהיא דוגמתם למעלה כי כן למעלה המחשבה הטהורה הוציאה והאצילה הרצון הטהור והרצון הקול והקול הדיבור וכן יצטרך למטה שתהיה התפלה בדוגמא ובשלימות ההוא ואז יש לה כח וחיל לעורר הדברים ההם שהם דוגמתם לייחדם ולקשרם יחד ובזה תמשך השפע מראש המחשבה עד סופה והגור' זה יתברך בברכה ההוא כ"ל והנה באמת זהו אחת מהבחינות המרומזת במאמר המקובלים שהנשמה היא חלק אלוה ממעל כי באמת קשה איזה דרך יוכל אדם לעורר בתפלתו את העולמות העליונים אמנם למען חסדו ית' ברא את האדם בצלם אלהים ר"ל שיהיה במקצת מעין דוגמת אורות העליונים כי כח המחשביי שבנו נשתלשל מן המחשבה העליונ' שהיא חכמה המכונה בשם מחשבה ועל שם כך נקרא בשם מחשבה על כי משם נשתלשלה דרך השתלשלות עצום ורב כח המחשבה אשר בנו והנה המחשבה היא סתימא וטמירא כי לא נודע מה שבלב חבירו ועוד כי כח המחשבה הוא כדמות כלל נושאת על עצמה כל פרטי המחשבות כמו החשק והרצון והשנא' והפחד והתקו' והשמח' והיגון כשאינם נרגשים עדיין בפועל ממש אזי כולם הם רשומים במחשתו לבד נמצא המחשבה היא כלל וכל אלו שהזכרנו הם פרטיים וכשיבחין אדם בחכמתו ובינתו איזה דבר שהוא טוב יחשוק אותו דבר בלבו ואם יבחין בבינתו איזה דבר שהוא רע ישנא אותו הדבר ויברח ממנו נמצא מי הוא המוליד הרצון לשיאהב זה וישנא זולתו הוי אומר השכל מוליד הרצון אמנם כח השכלי טרם שיצא הכח ההוא אל הפועל הרי אז נקרא בשם חכמה לבד ובשם מחשבה לבד כי אז עדיין המחשב' והשכל הם היולי"ם כי עדיין לא יש שום ציור פרטי כ"א כח נעלם אחדות פשוט הכולל בפשיטותא כל הדברים הפרטיים המעותדים להתפצל ולהשתלשל ממנו ואז הוא כדמות טפת הזכר שלא ניכר בה עדיין שום ציור אם זכר אם נקבה וכשבא הטיפה אל הבינה שם מתחיל קצת ציור להצטייר כי לכן הבינה בצירי כי ב צייר עלמין והבינה היא יותר גלוי וניכרת מן החכמה ולכן כשיבחין בבינ' בחי' הטוב של איזה דבר יתעורר הרצון לאהוב אותו ולשנוא הפכו נמצא המחשב' נמשכת מן החכמה והרצון מהבינ' אמנם אף שהרצון הוא יותר גלוי וניכר כי כבר יצא קצת מן הכח אל הפועל עכ"ז לא ניכר ממנו מעשה בפועל ממש אמנה כשרצונו תעוררהו להרים קולו בחיתוך הדיבור לשבח את בוראו בעבור השיגו במקצת כי טוב להודות לה' הרי אז נגלים לעין כל מחשבתו ורצונו שהיו עד כה נעלמי' נמצא החכמה והמחשב' האצילה הרצון והרצון הוציא והאציל הקול והדיבור והנה מחכמה עליונה נשתלשלה לנו כח המחשביי אשר בנו ומבינה נשתלשלה כח הרצון אשר בנו כי הבינ' המשגת איזה דבר הוא טוב היא בעצמה תעורר הרצון לאהוב הדבר ההוא ומן הת"ת נשתלשל בנו הקול ומן המלכות הדיבור והם סוד ד' אותיות הוי' כי המחשב' היא סוד המ"ד והרצון הוא סוד הה"א והקול הוא סוד הוא"ו והדיבור הוא סוד הה"א אחרונה והן המה בחי' צלם אלהים אשר בנו וזהו החלק אלוה ממעל שבנשמותינו ונמצא שע"י מה שהוא ית' שם בנו רשימות ודוגמאות מן מן הארבע פרצופים הנעלמים הרי עי"כ כשתפלתינו תהי' כלולה ממחשב' ורצון וקול ודיבור הרי עי"ז נוכל לייחד ולקשר ולהמשיך השפע מן החכמה אל הבינ' ומשם לת"ת ומ"ת למלכות כדרך שנעשה בדוגמאות שלהם אצלינו ועי"ז תבין היטב מה שפירש בעל עבודת הקודש את מאמר הזוהר. ומכאן תבין גם כן איך כל מין השתלשלות הוא ק הדק והנעלם אל העב והנגלה כי המחשבה הוא יותר דק ונעלם מן הרצון כאשר הסברנו למעלה והרצון הוא יותר דק ונעלם מן הקול והקול בהיותו קול פשוט בלי חיתוך אותיות הוא יותר נעלם מן הדיבור שהוא בחתוך אותיות ומכאן תדמה ותקיש לשאר מיני השתלשלות שהם כולם בדרך ובסגנון זה והנה מבשרי אחזה אלוה כי כמו שהמחשבה אשר בנו היא יותר דקה מן הרצון כמו כן החכמה היא יותר נעלם מן הבינה וכמו שהרצון הוא יותר מן הקול כן הבינה היא יותר נעלמת מן הז"א שהוא הת"ת כי הרצון אינו מושג בחוש והקול מושג בחוש והלה ההבדל שבין חכמה לבינה אינו כ"כ גדול כמו ההבדל שבין בינה לת"ת כי הרצון אינו מושג בחוש כמו המחשב' אלא שהמחשב' היא יותר נעלמת כמ"ש למעלה כי אע"פ שאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין עכ"ז אבא טמיר יתיר והמחשב' והרצון המשתלשלים לנו מאו"א כמעט הם שקולים כחדא והנה עד כה עדיין לא הגיע ההשתלשלות להיות מושג בחוש משא"כ מבחי' הקול מתחיל השגת החוש כי הקול מושגים לחוש ולפיכך נאמר שלח תשלח את האם היא הבינה מהשגתך ואת הבנים תקח לך דהיינו מששת ימי הבנין ולמטה והנה זה לעומת זה עשה אלקים כמו שבקדושה יש ד' פרצופים או"א וזו"ן כמו כן יש בקליפה או"א וזו"ן דקליפה הנמשכים ג"כ משם מחשב' טמאה ורצון טמא וקול ודיבור טמאים לכן כשמדבר דברים בטילים הרי מייחד בזה ד' פרצופי הטומאה והטומאה שורה עליו אוי לו ואוי לנפשו והשם יצילנו מזה וישימנו מהעובדים לשמו ית':
מלוה ה' חונן דל נראה לפרש מלוה כי ילוה אלי אישי שהוא לשון חיבור כי על ידי מה שהוא משפיע לעני שהוא דוגמת אספקלריא דלא נהרא עי"ז גורם שאספקלריא דנהר' ישפיע לדלא נהרא נמצא עי"ז מייחד ומחבר קוב"ה ושכינתיה ומייחד הה"א אחרונה עם שאר אותיות השם ורמז לדבר מלוה ה' חונן דל ר"ת מיחד והנה ארז"ל בגמ' ע"ז הפסוק מלו' י"י חונן דל אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה והנה אינו ידיע מהו ענין עבדות הלזה ונ"ל כי הנה אמרו רז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והנה מי שהוא חונן דל ג"כ הכל בידו כענין שנאמר ותגזור אומר ויקם לך כמשארז"ל צדיק מושל ביראת אלקים אמר הקב"ה מי מושל בי צדיק אני גוזר והוא מבטל הוא גוזר ואני מקיים כי הצדיק יכול לשנות הטבע כרצונו נמצא כיון שהצדיק מושל בו ית' הרי הוא כאלו עבד כביכול: בספר עבודת הקודש ע"ו דף כ"ח ע"ד בראש העמוד וז"ל כי העובד השלם הנאמן האוהב את השם אהבה תמידית קיימת מלבד שצריך שיכוין בעבודתו לייחד השם הגדול בכבודו צריך שלא תהיה לו שום כוונ' ביחוד ההוא לשום דבר מצרכי עצמו כלל לא מצרכי הגוף אף לא מצרכי הנפש עם שכל זה ימשך מכוונת היחוד כי כל הטובות והצלחות בין של הגוף בין של הנפש כולם מסובבות ונמשכות מיחוד השם הגדול בכבודו עכ"ל והנה לפ"ז איך תקנו שכנה"ג בתפלתינו הרבה ברכות ובקשות כל צרכי הגוף כמו רפאינו וברך עלינו ואף אם נאמר שהכוונה שנהי' חזקים ובריאים לעבודת הבורא הלא אף צרכי הנפש אסור לנו לכוין בתפלתינו וכמו ברכת אתה חונן והשיבנו אבינו לתורתיך ונלע"ד שהכוונה תהיה כך בתפלתינו שאנו מתפללי' בתפלתינו שיתייחד השם הגדול בכבודו דהיינו כשאנו מתפללי' בברכ' אתה חונן שהוא ית' ישפיע לנו חכמה ובינה ודעת תהיה כוונתינו שיתייחד השם הגדול בכבודו כדי שיוכל להמשך עלינו מן היחוד ההוא חכמה בינה ודעת ובברכת רפאינו ג"כ הכוונה שיהיה יחוד למעלה כדי שיוכל להמשך משם רפואה לכל חולי שלנו וכן בברכת השנים הכוונ' שהי' יחוד למעלה כדי שיוכל להמשך מן היחוד ההוא שפע פרנס' אבל שלא תהי' חכלית בקשתינו ענין הרפוא' והפרנסה והשפעת חכמה בינה ודעת והנה ידוע שכל עסקי הדברים והענינים פונים אל התכלית האחרון המבוקש מהם אשר אין תכלית אחר התכלית ההוא כי אם שזה התכלית יהיה התכלית האחרון המשל בזה כשנתפלל שישפיע הוא ית' לנו כסף וזהב ולאיזה תכלית אנו מבקשים כסף וזהב הוי אומר כדי שנקח בכסף וזהב מיני אכילה ושתיה והנה עניני אכילה ושתיה עדיין אינם התכלית האחרון כי עדיין קשה מהו התכלית של אכילה ושתיה וצריך לומר כדי שנהי' חזקים ובריאים והנה אף החוזק והבריאות אינם התכלית האחרון כי יקשה מה תועלת יהיה לנו אם נהי' חוקים ובריאי' הוי אומר כדי שנוכל לעבוד את הבורא והנה באמת זהו התכלית האחרון אשר אין שום תכלית אחר התכלית הזה ואין לשאול כלל מה בצע כי נעבוד את הבורא כי זה כל תוחלתינו ותקותינו לעביד אותו מאהבה גמור' ולא נקוה שום תועלת זולת הדבר ההוא בעצמו וא"כ יותר טוב שנתחיל בתועלת שלנו דהיינו רפואה ופרנס' ותכלית כוונת הענין יהיה כדי שיתייחד השם הגדול בכבודו שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה כי כשימשך לנו הטובות ודאי יהי' יחוד למעלה כי כשאין יחוד למעלה א"א להמשך מלמעלה ההצלחות אבל אם נתחיל להתפלל שיהי' יחוד למעלה ויהי' התכלית כדי שיושפע עלינו הצלחות א"כ אין עיקר תפלתינו לשם יחוד כ"א בשביל הצלחתינו ובקשת היחוד שלמעלה יהי' במקר'. ואין נכון לעשות כן אלא להפוך הענין שנתחיל להתפלל בפועל על הצלחתינו ותהיה הכוונה בעבור התכלית האמיתי והוא כדי שיהי' יחוד למעלה ואגב בדרך מקרה יומשך לנו משם טובות והצלחות וז"ש התנא אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב לקבל פרס שאין ראוי לבקש שום תכלית אחר עבודת היחוד שלמעלה וכ"כ בספר עבודת הקודש בחלק העבודת פ"ו דף ל"א ע"א וז"ל והכוונה השלימה לכוין לזה והוא שיתברך השם הנכבד למעלה כי אם שהמתפלל צריך כ"ז לקיום הגוף כי לא יוכל לעבוד אם לא יהיה לו מזונות עם כל זה תהי' הכוונה לצורך הכבוד וכאלו יורה בעצמו שאם הוא שואל צרכי הגוף הוא לסיבה שתמצא הברכה למעלה ולזה הוא שואל כי בשאלתו למטה יתברך הכבוד למעלה ולתכלית זה הוא מבקש צרכיו לא להנאת עצמו ולצורכו כ"א במקר' כי בשאל' צרכי הגוף למטה סבה שיתעוררו וימצאו צרכי מעלה כי אי אפשר שימצאו למעלה אם לא יעוררו הצרכים למטה ולזה הוא שואלם כדי שימצאו למעלה עכ"ל ספר עבודת הקודש והנה זה כמו מי שמתפלל בפועל על דבר אחד ולא יצוייר מציאת הדבר ההוא בלתי צירוף מציא' עוד דבר אחד יותר נחמד והרי אף שבפועל אינו מזכיר בפיו רק דבר אחד ובאמת הוא מכוון לבקש שני דברים ולא עוד אלא שהדבר שהוא מזכיר בפירוש אינו נצרך לו כ"כ כמו הדבר השני שאינו מזכיר בפירוש אלא הוא בכוונת לבו בלבד ולדעתו ז"ש רז"ל על ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה כי מה שמזכיר בפירוש אינו הוא עיקר הכוונה ואינו מכונה בשם עבודה כי וכי מפני שמתפלל על מזונות יקרא הענין ההוא עבודה אלא לפי שבמחשבתו וכוונתו הוא שיהיה יחוד למעלה וזהו באמת עבודה ואינה נדברת בפה כ"א במחשבת הלב בלבד ולפיכך ארז"ל עבודה שבלב לפי שעיקר העבודה הוא מה שבלב וכן כוונת השמות והצרופים והיחודים שכתבו המקובלים לכוין בהם כמו האריז"ל שהם הם עיקר העבודה וח"ו לדבר אותם בפה כ"א במחשבת הלב בלבד ולפיכך קראוה ז"ל עבודה שבלב והנה באמת הדבר קשה מאוד להתפלל על מזונות ויהיו עיקר כוונתו על היחוד שלמעלה והבקשה לא תהיה כ"א בדרך מבוא שיעורר הברכה למעלה והתועלת לזה שיתפלל על מזונות של הבריות ולא של עצמו כי אז יוכל להיות כונתו למען היחוד שלמעלה ובקשתו על הבריות תהיה סבה לעורר הברכה למעלה ונלע"ד שזהו שארז"ל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר ומ"מ אילו מתפלל על עצמו כ"א על חבירו בלבד א"כ ודאי כוונתו למען היחוד שלמעלה לפיכך הוא נענה תחלה לפי שלא התכוין להתפלל על עצמו כלל רק למען היחוד שלמעל' ומן היחוד ממילא נמשך כל ההצלחות יותר הרבה מאלו הי' מתפלל על ההצלחות ונלע"ד אפשר שזהו מחוזק ועוצם הבוטח שבוטח כשיהיה יחיד למעלה שאין לו לדאוג על שום דבר ואינו פונה מחשבתו כ"א למען היחוד בלבד ובלבד שלא יטעה את עצמו כי אולי יהי' כוונתו שלכך מתפלל על היחוד שלמעלה כדי שימשכו עליו טובות והצלחות והוא לא ירגיש אלא יסבור שכוונתו למען היחיד בלבד כי כל עוד שיצטרך לחשוב זה עדיין הבטחון חלוש הוא אצלו אלא עיקר הבטחון שלא יצטרך להתפלל לכוין בשביל הצלחתו כלל כ"א למען היחוד בלבד ויסביר לעצמו למה אתפלל על דבר שבודאי לא יחסר לי ואניח מלהתפלל על דבר הצריך לי מאוד כראוי לאוהב נאמן שיצטער על חסרון האוהב שלו:
ידוע הוא מי שמבין מעלת וחשיבות איזה דבר הרי הוא אוהב אותו הדבר ואם היה מבין יותר מעלת הדבר ההוא בודאי היה אוהב יותר הדבר ההיא הנה התבאר כי האהבה לאיזה דבר נמשך מסכלו כפי עצום ההתבוננת כן הוא עוצם האהבה וכפי האהבה כן היא החשק לאותו דבר וכפי החשק כן הוא דבקות מחשבתו לאותו דבר כי מהות החשק הוא דבקות המחשב' בדבר ההוא אשר משתוקק אליו כי החשק היא מחשביי וסימן לדבר אח"ד ר"ת "אהבה "חשק "דבוק המחשבה והנה מי שמבין היטיב מעלת החכמה נמצא בודאי משתוקק מאוד החכמה ומדבק מחשבת חשקו בענין החכמה מאוד וכשמתפלל להקב"ה שישפיע עליו שפע חכמה בהשתוקקותו הגדולה אל החכמה נענה בלי ספק והמשל בזה כי מי שטובל אצבע בשמן בודאי לדבק שמן באצבעו כשארז"ל קרב לגבי דהינא ואידהן ואם אינו טובל רק ראש אצבעו בשמן הרי אינו נדבק שמן רק בראש האצבע ואם יעמוק לטבול כל האצב' בשמן בודאי ידבק בו שמן יותר והנה האצב' הוא גשם והשמן הוא ג"כ גשם והנה כמו כן בדבר רוחני ברוחני והנה המחשבה היא כלי רוחניית וכשמדבק מחשבתו במציאת החכמה שבעולם שהיא היא עצם אלהות א"א שלא ידבק במחשבתו חלק ממציאת החכמ' שבעולם והנה אע"פ שהמשלנו מאצבע ומשמן שהם גשמיים א המחשבה של אדם ומציאות החכמה שבעולם שהם רוחניים אין המשל דומה לנמשל כי דבקות גשם בגשם אינו דבקות גמור כי השמן אינו נבלע בעובי אצבע מעבר לעבר כ"א על פני האצבע משא"כ דבקות מחשבתו של אדם במציאות החכמה שבעולם הוא דבוק עצום מאוד כי מחשבתו של אדם סופגת החכמה בתוכ' והחכמה מתפשטת ומתלבשת בכל המחשבה והנה מציאות החכמה ודבקות המחשב' הוא בעצם הדבוק בבורא ית"ש כי החכמה היא אלהותו והאל ית"ש הוא מקור החכמה וכל מה שיוסיף להעמיק דבקות מחשבתו בחכמה ימשיך על עצמו חכמה עמוקה יותר כי כפי עוצם עומק דבוק מחשבתו בחכמה כמו כן עוצם המשכתו בחכמ' וזהו שמפורסם בספרים כפי התקרבות האדם אל הבורא כן התקרבות הבורא אל האדם כמ"ש אני לדודי ודודי לי ולסבת המשל הזה נמשלה התורה והחכמה אל השמן וגם כמו שהשמן אינו יכול להתערב עם שאר משקין כן חכמת התורה אינה יכולה להתערב עם שאר דברים וזה"ש הכתוב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת השם ודעת קדושים תמצא כי כשחושק מאוד לחכמה כמו לכסף ולמטמונים אז מוצא את החכמה כמו שכתבנו וזשארז"ל ובו תדבק וכי אפשר לדבק בו אלא הדבק במדותיו כי במקור הכל א"א לדבק ולקבל ממנו כי הוא אחדות פשוט כולל כל השלמיות באחדות פשוט אלא הדבק במדותיו שהם החכמה והגבורה והרחמנות ודומיהם כי סוף סוף נובעים הם מעצם המקור:
להסביר מוסר אחד שלא יחשוק להראות א"ע לבריות שהוא חכם ועי"ז ינצל הרבה מאוד משיחה בטלה ועי"ז יבא להשגת התורה כמשארז"ל שתיקה יפה לחכמים וגם אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא במעוט שיחה וארז"ל סייג לחכמה שתיקה וכתוב גם אויל מחריש חכם יחשב הנה הפירוש הפשוט מזה הפסוק הוא כי כשיחריש לא יודע אולתו אבל קשה מ"מ מפני מה חכם יחשב הלא כשיחריש לא יודע ג"כ חכמתו ועוד הלא אמר החכם תמה אני במי שמשובח במה שאין בו איך ישמח ומי שיגונה במה שיש בו איך יאנף וא"כ מה מעל'יש לו שלא יודע אולתו בהחריש כיון שבאמת הוא אויל ואיך ישמח בזה במה שחכם יחשב אבל הענין הוא כשמזהירין לאויל שלא ידבר רק ישתוק כדי שיחשב חכם והוא שומע ומקבל את האזהרה הזאת ומחריש הרי מחמת שמבין מעלת השתיק' חכם יחשב ועוד משל הדיוט הוא מי שיודע שהוא שוטה אינו שוטה כי עיקר כסילות השוטה במה שחושב שהוא חכם וא"כ כששומע ומקבל מה שמזהירין אותו שיחריש כדי שלא יודע שטותו א"כ כבר הוא יודע ששוטה הוא ומי שהוא יודע שהוא שוטה אינו שוטה דכבר יש לו דעת להשיג שהשגת חבירו גדולה יותר מהשגתו וא"כ משיג הוא קצת ל השגת חבירו כי רבה היא ומיעוט השגתו הרי חכם יחשב אבל לפי האמת הפי' הוא כך מי שירבה בשתיקה אף שמתחל' הוא אויל לסוף יושפע עליו השגה ושוב לא יהיה אויל אלא חכם יחשב ונלע"ד הטעם כי בכל מקום שהאדם מדביק מחשבתו מושך ויונק משם שפע והנה חכמה ובינה הם עצם השתיקה כי כשאדם משמיע לחבירו דברי חכמה הנה הדברים שמדבר אינם עצם החכמה אלא הם כלים להחכמה כו החכמה לא תושג לחבירו אלא באבנתא דלבא (רק) [ר"ל] במחשבה ונלע"ד שלכן חכמה ובינה נקראים ומכונים בשם מחשבה לפי שהחכמה והבינה אינם אלא במחשבה והדיבור אינו אלא כלי לחכמה ולבינה ולמחשבה וכן הכתיבה הוא ג"כ בחי' כלי כמו הדיבור כי החו"ב ומחשבה לא יושגו לזולתו אלא ע"י דיבור וכתיב' ובאמת בשרשם למעלה כן הוא שחו"ב מלובשים בזו"ן וידוע כי קול ודבור משתלשלים מזו"ן וכן הכתיבה משתלשלת מזעיר המכונה בשם תורה שבכתב והדבור נמשך ממלכות שהיא תור' שבע"פ וכן כל מחשב' מתלבשת או בדיבור או בכתיבה ובזולת זה לא תושג שום מחשבה לחבירו והנה אדם שנופל במחשבתו לדבר איזה מילין דהדיוטין וכובש את יצרו ועוצר את עצמו מדבר ושותק הרי בזה מעלה הדיבור ההוא למקום השתיקה והמחשבה שהם חו"ב שהם עצם השתיקה והמחשבה כמו שביארנו וכמו שמעלה הקול והדיבור למקום המחשבה כמו כן מעלה זו"ן שהם שרשי קול ודבור לחו"ב וכיון שאד' אוחז בפלך השתיקה ועוצר את עצמו מלדבר הרי מדביק מחשבתו בחו"ב ולכן יונק משם שפע החו"ב ונשפע לו השגה ומדבר דברי חכמה חלף דברי הדיוט לפי שמעלה הקול ודיבור שלו למקום חו"ב לכן יונקים קול ודיבור שלו מחו"ב לכן נשפע עליו השגה ומתלבשת ג"כ בקול ודבור הקדושים ומי שאינו יכול לעצור את עצמו מלדבר דברים של מה בכך אף שהם נדברים בשכל הנה השכל ההוא נמשך מחו"ב דקליפה ומתלבשת בקול ודבור הנמשכים מזו"ן דקליפה כי זה לעומת זה עשה אלקים ועל חכמה כזו נאמר חכמים הם להרע שמתדבקי' ברע שהם זו"ן וחו"ב דקליפה ומייחד אותם רח"ל ולהטיב לא ידעו מלשון וידע אדם כלומר את הקדושה שהם זו"ן וחו"ב אינם מייחדים כי כשזה קם זה נופל וכן להיפך כשעוצר א"ע משיחה בטילה א"כ הקליפה נופל והקדוש' קם ומבואר מ"ש גם אויל מחריש וכו': בספר עשרה מאמרות במאמר חיקור דין ח"ב פי"ד דף נ"ד ע"ב כ' שם וז"ל ובמסורה ויגל תרין ויגל את האבן ויגל כבודי מלמד שיש שמחה לאבן נגף בזמן שהצדיק מעבירה מעל פי הבאר שכן יצה"ר לעשות רצון קונו מכוין עכ"ל מפרש שם הגאון בעל יד יהודא כשיגל הצדיק את היצה"ר הנקרא אבן מעל פי הבאר שחת גיל יגיל האבן עצמו כי היצה"ר לעשות רצון קינו מכוין שעם ההסתה שמסית את האדם לדבר עבירה חפץ בצדקו' השם ורצונו של היצה"ר שיכפהו האדם ולא ישמע לפתותייו עכ"ל בעל יד יהודא וכוונתו והנה בזוהר מביא ג"כ שלעתיד היצה"ר יקבל שכר ע"ז ומביא שם משל מזונה ואי"ה אסביר לך הענין הזה עפ"י מה שביארתי המשנה דברכות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב והיצה"ר כי אין מי שעובד להש"י עבודה גמורה באמת כמו היצה"ר כי למה שנשתלח להסית את באדם לדבר עבירה עושה בהתאמצות גדול כמו שאנו רואים שמתגבר בכל כחו להחטיא את האדם וכמו שפירשנו המאמר שלעתיד נדמה לצדיקים כהר גבוה ולרשעים כחוט השערה כמו שבארנו הפסוק קדמוני מוקשי מות ונוסח שבתפלתינו והסר שטן מלפנינו ומאחרינו והנה ידוע מי שיש לו אוהב נאמן עד"מ אם ראובן אוהב לשמעון אהב' עזה אם יקרה לשמעון איזה צער יצטער גם ראובן מפני שנפש ראובן קשורה בנפש שמעון בעבותות האהבה וכאילו נפש אחת הם ואע"פ שהמה חלוקים זה מזה מצד הגופים כי הגופים של ראובן ושמעון המה מחולקי' לא יזיק כלל כי חציצת הגופים אינה חציצה כלל נגד קישור ודיבוק הרוחני שקשורים נפש ראובן בשמעון בדבקות האהבה ואם יקרה איזה נחת רוח לשמעון יתענג גם ראובן מחמת דבקות האהב' לשניהם ואם יעשה ראובן איזה טובה לשמעון מחמת אהבתו איתו לא יחשוב שעושה הטיבה ההיא לשמעון בלבד כ"א לעצמו עושה הטובה ההיא מפני שע"י שמחת שמעון בטובה ההיא ישמח גם ראובן ואם יעשה אדם אחר איזה טובה לשמעון עד"מ לוי הנה יחשב אצל ראובן כאילו לוי עשה לו טובה כמו לשמעון מחמת אהבתו אותו וכ"כ חפץ ראובן בטובת לוי לשמעון כמו בטובת עצמו לשמעון כי נפש אחת ממש הם ועל אהבה כזו הזהירנו הכתוב ואהבת לרעך כמו שתחשוב טובת רעך כאילו היא טובתך לא פחות מזה ועוד נוכל לפרש ואהבת לרעך כמוך לומר שתאהוב את חבירך אהבה שאינה תלוי' בדבר כמו שאתה אוהב את עצמך אהבה שאינה תלוי' בדבר אלא מחמת שאתה הוא אתה כמו כן תאהוב את חבירך מחמת שחבירך הוא עצמך כי כל ישראל נפש אחת הם וממחצב אחד נחצבו וזו היא אהבת דוד ויהונתן שהיו נפשותם קשורים זה בזה כמו שהעיד הכתוב וזולת אהבה כזו א"א לפרש כלל אהבה שאינה תלוי' בדבר והנה על הדוגמא הזאת חייב אד' לעבוד את הבורא כ"כ באהבה עזה שלא יספיקו כל העבודות שבעולם לקרר תוקף חום אהבתו לבורא וכ"כ יחשב אצל האדם עבודתו את בוראו כאילו הוא עובד את עצמו שע"י מה שיגיע נחת לבוראו ע"י עבודתו יגיע גם לו נחת רוח ומי שאוהב לבוראו אהבה כזו אם יראה שחבירו עובד לבוראו יהי' לו נחת כאילו הוא עובד אותו דכמו שיש לו נחת אם מגיע איזה נחת לבורא על ידו כמו כן יש לו נחת אם יגיע איזה נחת לבוראו מחבירו ועי"ז אוהב את חבירו גם הוא בעבור שמחבירו יגיע נחת רוח לאהובו שהוא הבורא ית"ש ומי שהוא אוהב את חבירו על הסגנון הלזה אם חבירו יעשה איזה מצוה יחשב כאילו הוא עשה אותה מאחר שהוא שמח בעבודת חבירו כמו שהוא שמח בעבודת עצמו. (והנה כתב הרח"ו ז"ל כי האריז"ל לא זכה לרוה"ק אלא מחמת שמחה שהיה (שמח בשעת עשיית המצוה ונלע"ד שזה שאמר הכתוב עבדו את ה' בשמחה שעיקר העבוד' היא השמחה והמצוה היא כלי לשמחה שיהי' לשמחה מקום לחול) וזהו משארז"ל ואהבת לרעך כמוך זו היא כל התורה כולה והנה כמו כן מחמת שאלו רואים עבודת היצה"ר לבוראו הוא בהתאמצו' עצום בהכרח הוא שעובד את הבורא מאהבה וכיון שהיצה"ר אוהב לבוראו מסתמ' הוא אוהב שיגיע לבוראו נחת רוח ע"י עבודת ישראל ממילא מסתמ' הוא חושק שבני אדם לא ישמעו לפתוייו והנה מעוצם אהבת היצר לבוראו לא הי' חושק לפתות בני אדם בהתאמצות ובזריזות עצום אלא היה חושק לפתות' בדרך זיוף אלא שאם יעשה פיתוייו בזיוף לא יעבוד הוא עבוד' שלימ' שהרי הוא נשתלח לפתות' בהתאמצות עצום כי אם לא היה פיתוי היצר בעולם לא היו מקבלים שכר על מעשיהם הטובים כי היו מוכרחים בלי בחיר' וכמ"ש במקום אחר בטעם על מה שהקב"ה אינו מצרף מחשב' רעה למעשה וזה שארז"ל והנה טוב מאוד זה מלאך המות והוא השטן והוא היצה"ר והנה גדול צערו של שטן שנכווה בשני אשות כי אוי לו אם יפתה לבריות ואוי לו אם לא יפתה אם יפתה מתיירא שמא ישמעו לו ויגיע צער' לאהובו שהוא הבורא ית"ש על ידי הבריות ואם לא יפתה לא יעבוד הוא לבורא ולא יעבדו גם הם דהרי אז תהיה עבודתם עבודה מוכר' ומה נחת יגיע לבורא ע"י עבודה מוכרח' בלי בחירה אבל כשבני אדם לא ישמעו לפיתוייו הרי שמח היצה"ר במאוד מאוד שהרי עבודתו שלימה ועבודת' ג"כ שלימה שעובדים את הבורא בבחירה ומקבלים שכר על מעשיהם והנה הבחירה המסורה ביד האדם היא מתנה טובה מאתו ית' לישראל מגודל אהבתו אותם והנה כשיצה"ר אוהב את הבורא מסתמ' אוהב את אהוביו של הבורא והם ישראל ומחמת זה עומד היצה"ר בסכנה עצומה אם יפתה אות' שמא ישמעו לעצתו ויגרום צער לבוראו ית"ש ולישראל ג"כ שממרי' נגד הבורא בבחירת' ונענשי' בעל כרחם וצערו של היצר מופלג עד מאוד בענין זה והנה ידוע שהיצר מקבל שכר לבסוף על עבודתו ולכאורה קשה בשלמא ישראל מקבלים שכר לפי שהם בעלי בחירה אבל היצה"ר מוכרח בעבודתו אבל לפמ"ש בסמוך אין לך בחירה גדול' מזו שהיצה"ר לגודל אהבתו לבוראו הי' חפץ שלא לפתות את ישראל כלל ונצטווה נגד טבעו ורצונו לפתות ומה גם שכתבו המקובלים שהיצה"ר מורכב הוא מטוב ורע ולעתיד לבא יתרוקן הרע ממנו וישאר כולו טוב כי אותיות ס"מ יוכר' ממנו וישאר מלאך קדוש כי יושארו ממנו רק אותיו' אל והנה זה יהיה לעתיד כשיתקיים ומל ה' אלהיך את לבבך וגו' ויבוטל הבחירה ואז אין צורך לחלק הרע של היצר ובזה הדבר עצמו תהיה הבחירה בטילה במה שימול לבב בני אדם בשני בית"ן ולא יהי' להם אלא לב אחד לאהוב את הבורא כי אז יסולקו פתויי היצר והנה ידוע שהבא לטהר מסייעין אותו ואעפ"כ נוטלין שכרם משל' כאילו היו עושי' כל המעשים מעצמ' בלא העזר והסיוע מלמעלה והנה ראיתי ביואל משה שזהו כוונת הכתוב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דייקא כאילו הי' הכל מעשהו של האדם בלא עזר שלמעלה ואני פרשתי עפי"ז הפסוק ואני בחסדך בטחתי כלומר באותו החסד הכתוב בפסוק ולך ה' החסד וגו' ולפי שבטחתי באותו החסד יגל לבי בישועתיך שאתה מושיע ועוזר לי בגמר של המצוה אשירה לה' כי גמל עלי כלומר שהוא גומל לי חסד כאילו עשיתי גם הגמר בלא הסיוע שלמעלה והנה לכאורה היה מקום למקטרג לקטרג שלא ליתן לנו שכר על הגמר שאנו גומרין עם העזר שלמעלה ונלע"ד שהקב"ה סתם פי המקטרג שלא לטעון זה כי הנה קשה לכאורה למה הוצרך הקב"ה להרכיב רע בטוב היצה"ר כדי שיהיה לו בחירה בעבודתו והלא אפי' אם הי' היצה"ר טוב גמור לבד ג"כ הי' לו בחירה מאחר שעבודתו היא עבודה הפוכה מעבודתינו שהיא נגד טבעו שהיא לפתות את בני אדם לעשות רע ומצד טבעו הטוב לא היה חפץ לעשות זה מחמת יראה אולי ישמעו לפיתוייו ואין לך בחירה גדולה מזו אך י"ל דכמו שאצלינו הבורא מסייע אותנו לעבודתו ית' כמו כן מסייע הקב"ה להיצה"ר לעבודתו עם חלק הרע שהרכיב בטוב שלו כדי שיקל לו עבודתו שנצטווה לפתו' בני אדם לעשות רע כי אילו לא הרכיב הבורא ית' ביצה"ר את הרע היו קשה לו מאוד לעבוד עבודתו כיון שעבודתו לפתוי הרע מתנגד מאוד לטבעו הטוב משא"כ עתה שמורכב מטוב ורע חלק הרע שבו חפץ בטבעו לפתות' לרע והוא העזר שלו לעבודתו ומעתה לא יקטרג על מה שהקב"ה הוא נותן לנו השכר משלם כאילו עשינו גם הגמור בבחי' עצמינו בלא העזר שלמעלה כיון שגם ליצה"ר מסייע ג"כ לעבודתו. ונלע"ד שענין שמלמעלה היא היצר טוב דלכאורה היה הדין נותן שלא לתת לנו יצ"ט כי בלא"ה יש בחירה שקולה אצלינו מאחר שנוצרנו בתחל' היצירה טובים כי נשמותינו לקוחה מצד הקדושה מחלק הטוב העליון כי היא חלק אלוה ממעל נמצא שאנחנו בטבענו היינו נוטים לעבודתינו לעשות טוב ולמנוע מרע אלא שאם הי' כך היינו מוכרחי' ולא היינו מקבלים שכר ולא היה ג"כ נחת רוח לבורא ית' מעבודתינו כי איזה נחת יגיע לו ית' מעבודה מוכרח' לכן נתן לנו הבורא ית' לפתו' אותנו בחוזק נגד טבעינו והיא בחירה אמיתית נמצא אפילו בלא היצ"ט היתה לנו ג"כ בחירה שקולה ובמה שנותן לנו הבורא ית' היצ"ט עוזר לנו לבחור בטוב ולעמוד נגד פתוי החזק של היצה"ר כי בלא היצ"ט לא הי' כח בבחירתינו השקולה לעמוד נגד פיתוייו החזקים כי ליצה"ר נקל עבודתו לפתות איתנו לרע כי חלק הרע המורכב בו עזרו לכן כמו שהוצרך הקב"ה לעזור ליצה"ר כמו כן הוצרך לנו לעזור עם היצ"נט ממילא עתה שקול' היא בחירתינו ואם תשאל ותאמר לא נכתוב לא ה' ולא ו' כלומר לא הי' לו לתקב"ה להרכיב רע בטוב היצה"ר ולא לתת לנו היצ"ט והיתה ג"כ הבחירה שקולה יש לומר מאחר שבחירהבו הוא לטובתינו כאמור לעיל וראה הקב"ה אילו הניח לנו בטבעינו הטוב והניח את היצה"ר ג"כ בטבעו הטוב הי' קשה מאוד להיצה"ר לפתו' אותנו לרע מה שהוא נגד טבעו ואדרבה טבע שלנו הי' מסכים לעשו' טוב ולא הי' אפשריו' מציאת בחירתינו ולא כן היתה כוונתו ית"כי הבחיר' היא לטובתינו כאמו' לעיל לכן הותחלה בו הברירה בחלק הרע המורכב' בטובו ואלו היינו נשארים בלא העזר שלמעלה שהיא היצ"ט שוב לא הי' בנו שום כח לעמוד נגדו לכן הדבר מוכרח לסייע אותנו ועפ"י מה שכתבנו לעיל יובן משארז"ל על ומצאת את לבבו נאמן לפניך שאברהם היה כופה את היצה"ר עד שהסכים גם הוא לעבודתו והי' מחזיר ומהפך את היצה"ר לטוב ומה שכתבו חכמי המוסר שכל אדם יראה לכלול תפלתו עם תפלת הציבור שתהא תפלתו כלולה מכולם עד"מ אם עשרה מתפללין ביחד שתהא נחשבת תפל' כל אחד מהם כאלו התפללו עשרה דהנה עפ"י מ"ש למעל' שעוקר העבודה היא השמחה שבשעת העסק הטוב ואם עשרה צדיקים תתפללין ביחד הנה כל אחד מהם שמח מחמת שהוא גורם בתפלתו נחת רוח לבורא יח"ש ועוד שמחה כפולה ומכופל' יש לו על שהתשעה הנותרים גורמים כל אחד מהם נחת רוח וכן כל אחד מהם שמח על גרמ' נחת רוח שלו לבורא ית' ועל גרמ' נחת רוח התשעה האחרים נמצא שמח' כל אחד מהם מופלגה עד מאוד וזהו כוונת אמרם ז"ל שתסל' כל אחד מהם תהא כלולה מחפל' הציבור מאחר ששמחתו היא כלולה משמחת' ומה גם כשכל אחד מהם רואה גרמ' נחת רוח לבורא ית"ש ואוהב את כל התשעה וכ"כ שמח בתפלת' כמו בתפלתו נמצא מקיימים אז ואהב' לרעך כמוך והמצוה זו דואהב' לרעך: היא ג"כ מצוה פרטיית מתרי"ג מצות ומגיע גם ממצוה זו נחת רוח לבורא ושמחים כלם גם במצוה זו ונמצא נוסף להם שמחה על שמחת קיום מצוה זו הפרטיי' שמחה כפולה כיכל אחד מהם שמח במה שהוא מקיים מצות ואהבה לרעך ובמה שתשעה הנוחרים מקיימים ג"כ מצוה זו והנה לא אמר הכתוב ואהב' רעך אלא ואהב' לרעך לומר שכל מה שיקרה לרעך איזה דבר טוב שתשמח עליו כ"כ כאילו קרה לך אותו הדבר הטוב ומה שארז"ל על ומצאת את לבבו שהי' אברהם מהפך את היצה"ר ומחזירו לטוב אפי' את חלק הרע שבו כי מאחר שהיצה"ר שמח כשאין נשמעין לפתויו נמצא מי שמתגבר עליו הרי הוא טובד את הבורא וגרם שעבוד' יצרו הרע היתה ג"כ טובה למפרע על שגרם לו שכר ע"י פתויאו וגרם נחת רוח לבורא ית' ע"י עבוד' האדם הנעשי' בבחירתו ועוד כוונ' נאותה ליצה"ר בפתוייו להראו' לאדם אומץ העבודה כמו שהוא עובד את הבורא כנראה לנו מפתוייו החזקים כן יעבדו גם הם באומץ ולא ישמעו לפתויו כמ"ש במ"א נמצא חלק הרע שבו שהוא ליצה"ר סיוע ועזר מפתויו החזקים החלק הרע ההוא גורם שבני אדם ילמדו מן היצה"ר אי יתגברו עליו וכיון שהחלק הרע גורם לזה ממילא נתהסך חלק הרע לטוב על כי נמשך ממנו פעולה טובה ועיין היטיב בכל הדברים הללו כי הם מלהיבים את האדם להתגבר על היצר בעזה"י ברוך החונן לארם דעת ומלמד לאנוש בינה:
סיפר לי מאיש אחד עד"מ שמו ראובן שאחו דרכו ללכת לארץ ישראל ובקש ממנו שמעון שיתפלל בעדו בא"י והשיב לו ראובן אולי אשכח להתפלל בעדך אך איעצך בעת שתהי' בעת צרה ותתפלל בעדי בחוץ לארץ ואז תיכף באותו שעה שאהי' מצוייר במחשבתך שתתפלל בעדי בחו"ל ואז תיכף באותה שעה יעלה זכרונך במחשבתי ג"כ ואתתפלל בעדך בא"י והנה צריך לקרב הדבר הזה אל השכל שיהי' הענין הזה מורגש אמיתתו וארשום ההקדמות וההצעות הצריכות לזה בקיצור נמרץ הנה כבר מבואר אצלי בעזה"י ענין השכל והמשכיל והמושכל שהוא אחד בבורא ית"ש וגם הנה מבואר אצלי בעזה"י ענין ונפשו קשורה בנפשו וכן נתקשר' נפש דוד ביהונתן שהוא ענין קשור' בעבותו' האהב' וכמעט הם כמו נפש אחת שנתחלקה ונתפצלה להתלבש בשני גופים כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים בתחל' ח"ש כי הרוחניים לא יושכל בהם מנין זולת בהיותם מתלבשים בגופין מחולקין ונופל המספר ברוחניים מצד הגופים והנה נפש דוד שהיתה אוהבה מאוד את יהונתן הי' נפש דוד ויהונתן אחוזים ודבוקים מאוד זה בזה ואע"פ שגופיהם היו מחולקים זה מזה כי אין הגשמי חוצץ בפני א רותני כי שק שני נפשות האוהבים זה לזה הו יותר דבוק עצום מדבוק הגוף לנשמה שבתוכו כי דבוק הנשמה לגוף אינו אלא כדמות הרכבה שכניית כי הנשמה אינה אלא שוכנת ונצבת על הגוף כעגלן על העגלה וכספן בספינה אשר עצם של שניהם חלוקי' הם זה מזה ואעפ"כ הטגלן מנהיג את העגלה והספן את הספינה ברצונם ואין העגלה והספינה עצמם משיגים ויודעים כלל ענין תנועתם לפי שהם גופי' מתים ותנועתם תלוי ברצון בעליהם והם מוכרחים להתנועע לנוח כרצון בעליהם כמו שיסד הפייטן בפיוט ערבית יוה"כ כי הנה כחומר וכאבן וגרזן והגה וכזוכית ויריעה וכסף כמו כן הנשמה מנהיגה את הגוף לרצונה כי כל איברי הגוף נכנעים ומשועבדים לרצונה ברצונה ינוחו וברצונה ינועו ואון הגוף יודע מתנועחו כלום כי מה שהאד' משיג תנועתו ומנוחתו אין הגוף הוא המשיג כ"א הנשמה כי חיות הגוף אילנו חיות עצמיי כ"א חיור מקריי מקריי אבל החיות של הנשמה הוא חיות עצמיי העולה מכל זה כי דבוק שני נפשות האוהבים זה לזה הוא דבוק יותר עצום מדבוק הנשמה לגוף שאינה אלא כדמות הרכבה שכניית משא"כ דבוק נפשות האוהבים זה לזה הוא כדמות הרכבה מזגיית כי הנפשות מתאחדות ומתייחדות ומתמזגות ומתדבקות זו בזו באחדות נמרץ כי חצי האהבה של הנפש מורים ומפלשים תוך הנפש השני בקרב איש ולב עמוק מעבר לעבר וכמו שאין הגוף של האוהב מעכב מלצאת מלבו חוטי האהבה כן הגוף של הנאהב אינו מעכב מלכנוס בו חוטי האהבה של האוהב והנה ידוע מאמר האמתי המפורסם בפי החכמים דבר היוצא מן הלב נכנס אל הלב והנה הדבר בדוק ומנוסה כשיש שני אנשים אוהבי השם ויראיו עד"מ שמם ראובן ושמעון אם ראובן יעבור לפני התיבה ויתפלל בעומק הלב בכוונה שלימה ירגיש שמעון איזה מלות ותיבות יצאו יותר בעומק מלב ראובן ממלות ותיבות זולתן כי אותן מלות וחיבות שנכנסין בעומק בלב שמעון בודאי יצאו בכוונה ובכח דבקות מלב ראובן כמו שבגשמי אם יורה המורה בחץ גשמי כל מה שיורה יותר בכח יכנס החץ יותר בעומק בגוף חבירו כמו כן בחצים הרוחניים ועד"ז בארנו במ"א כל תפלה שאין בה מתפלת פושעי ישראל אינה תפלה וכמו כן דוגמא לזה אם יגיד אדם לחבירו איזה מאמ' משתמע לתרי אפי לגנאי ולשבח והי' תלוי הדבר בכוונת המגיד אם יכוין המגיד במאמרו כוונת שבח יכניס בלב חבירו אהבה ושמחה ונחת רוח ואם יכוין המגיד כוונת גנאי יכניס בלב חבירו צער ויגון גדולה מזו אפי' בהכא' עד"מ בהכאת הרב לתלמידו אם יכוין הרב בהכאתו לתכלית התלמיד ולאהבתו יכניס אהבה בלב התלמוד ואם יכיון הרב בהכאתו לשנאת התלמיד יכניס שנאה בלבו כי אין עצם ההכאה כואבת אלא כח הרוחני של הרב המלובש בהכאה ההיא היא הכואבת והנה לבבות בני אדם צופות ומביטות זו לזו למרחוק והנה בענין שהתחלנו אם יתפלל שמעון בעד ראובן בח"ל תיכף באותה רגע יעורר לב ראובן שבארץ ישראל לשיעלה זכרון שמעון בלב ראובן להתפלל עליו שם בא"י והנה ההתחלה צריכה להיות משמעון במה ששמעון יתפלל בעד ראובן בח"ל ואח"כ מעורר שמעון לב ראובן עליו והוא כדוגמת בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא והנה ידוע שכל ישראל ערבים זה בזה והיינו לפי שכלם משורש אחד ובפרט אם הם אוהבים זה לזה ואם ירצה אחד מן השני אוהבים להמשיך רצון חבירו עליו צריך הוא להתעורר תחל' לצייר צורת חבירו בלבו ואח"כ כמים פנים לפני' כן לב האדם לאדם וק"ו בן בנו של ק"ו בהתפלל על עצמו לבורא ית' מאחר שהנשמה היא חלק אלוה ממעל והוא ית' הכלל והנשמה הוא הפרט בהתעורר החלק הנחצב מתעורר למעלה המחצב הכללי ונעשית בקשתו כי הוא פועל הכל יכול והנה אף מי שלא ינסה בפועל ממש הדבר שהזכרנו לעיל מחייב השכל כי מאחר שנא' מבשרי אחזה אלוה וכיון שבבורא ית"ש כן הוא כי בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא ממילא צריכה הדוגמא הזאת להמצא בבני אדם ג"כ וכן נלע"ד על דרך אומדנא והשערה בשני בני אדם השונאים זה לזה וכל אחד משניהם יחרף ויגדף את חבירו בביתו באותו רגע יעלה זכרונו בלב חבירו ג"כ לגריעות' לחרפו ולגדפו ואינו רחוק מאוד שנאמר כזה אצל חבירי איוב שצורת כל השלשה ריעים הנשארים היו חקוקין בלב כל א' מארבעתן ובהגיע הצרה על איוב הי' נזכר בשלשת ריעיו על שאינם יודעים גודל כאבו וצערו ויצטערו בצרתו והי' לו זה קצת לנחת רוח ולמשיב נפש כמבואר אצלי בביאור המאמר רז"ל המבקר את החולה נוטל אחד מששים בחליו וכאשר הזכיר איוב בלבו שלשת אוהבים שלו אז בא זכרון איוב בלב כל אחד משלשתן והרגישו דודאי צער גדול יש לו לאיוב ויועדו יחדיו לבוא לאיוב לנוד לו ולנחמו ומלבד כל מה שזכרנו הנסיון יעיד על כל מה שכתבנו: כתוב מבשרי אחזה אלוה מלבד הפי' המפורסם בזה הפסוק יתכן לפרש עוד בפסוק הזה כי מבשרי נחזה רוממותו ית' כי הנה מלבד מה שידוע בגדר הרוחניים שאין בהם שלשה רחקים אורך ורוחב וגובה וממילא אין תופסין מקו' כלל וגם לא יצדק בהם תכונת הגשמיים והיסודות שה קור וחום ולחות ויובש וכבדות וקלות כי אלו הששה תכונות שבגשמיים המה מצד ד' יסודות שבהם כל התכונות האלה כי אש הוא חם ויבש וקל ואויר הוא חם ולח וקל ומים הם קרים ולחים וכבדים ועפר הוא קר ויבש וכבד ואלו הם מהות כללות הטבע משא"כ רוחניים הם נשגבים מכל אלו כי הם למעלה מן הטבע והם מושלים בטבע ואין הטבע מושל בהם והנה דרך הטבע כל דבר שיש לו בחי' כובד דרך משל מעט מים הם כבדים קצת ואם נוסף עליהם עוד מעט מים יתוסף בהם הכובד וכן אין לך דבר בעולם שלא יהי' אצלו בחי' כובד אפי' היסודות הקלים שהם אש ואויר מ"מ הם כבדים במקצת אלא לפי שהכובד שבהם הוא דבר מועט לכן הם נקראים קלים משא"כ רוחניות לא די שלא יצדק בהם קלות לפי שלא יצדק בהם כבדות אלא אף גם זאת שאם יחובר איזה רוחני אל הגשמי יתמעט כובד הגשם ההוא ויהיה הרבה יותר קל בהתחברו לרוחני משאם הוא מופרד מן הרוחני כי הנני רואים בחוש באדם מת שאם נעמידהו על רגליו יפול מיד לפי שגשם גבוה וכבד כאדם מת לא יוכל להתקומם על מצב קצר של רגלי אדם ואף גם לא יכול לישב רק שוכב כי אז הגובה מועטת מאוד והמצב הוא רחב מאוד ובאדם חי אנו רואים שיכול לישב ולעמוד ולהלוך הרי כאשר תתחבר רוחניות הנשמה בגוף יתמעט כובד משא הגוף ונעשה קל ברגליו אף ללכת נמצא שהנשמה סובלת ונושאת את הגוף וממעטת כובד' הגוף ובדוגמא הזאת פירשתי במ"א הארוך נושא את נושאיו כי הארון הוא משכן השכל שהוא מוח האדם והנה האדם נושא את השכל על עצמו ובאמת השכל נושאו ומנהיגו נמצא שהוא נושא את נושאיו כמו העגלן שהוא מנהיג את העגלה והעגלה מנהגת את העגלן ומי הוא המנהיג האמת הוי אומר העגלן לפי שהעגלה היא גוף מת ובלא העגלן מתקוממת על מקום אחד ואף בשעת הליכת העגלה אינה משגת ענין הליכתה והנהגתה את העגלן והנהגת העגלן איתה והעגלן משיג הנהגתו את העגלה והנהגת העגלה אותי והנה אף בהתחבר הנשמה לגוף אין לגוף חיות עצמיי אלא חיות מקריי אבל הנשמה היא עצם החיות וחיותה יותר גדול בהיותה מובדלת מן הגוף משאם היא מלובשת בגוף:
חסר :
הנה ידוע שכל כללות הטבע נמשך מן הד' יסודו' כי יסוד אש הוא חס' ויבש וקל ורוח הוא חם ולח וקל ומים הם קר ולח וכבד ועפר הוא קר ויבש וכבד והד' מרות שבאדם נמשכים מהם כי מרה ירוקה הוא מיסוד אש שממנו נמשך הזריזות והכעס והחימה ולכן נק' בשם חימה מלשון חמימו' וכדכתיב כי יחם לבבו ומרה שחורה מיסוד העפר שממנו נמשך העצלות והכבדות ומיסוד הרוח נמשך ההבל והקול והדיבור והנה ידוע שהד' יסודות שנמשכים מן חומר היול"י הוא בא משמרי האופנים דעשי' שהם טומא' וקליפה וס"א והנה כל תענוגי הגוף הם נחלת היצה"ר והוא הוא הנהנה מהם ויסורי הגוף הם כואבים ליצה"ר וכל חשקו הוא לחזק הגוף ולענגו כי הוא מורכב מד' יסודות והם מינו ומשרשו כי הם משמרי האופנים ולכן מי שגובר בבחירתו ויכלתו לסגף הגוף ולהחליש כח הד' יסודו' הנה בהחלישו הענפים גם השורש נחלש שהם שמרי האופנים וממילא גם היצה"ר נחלש וכן כשיגיע למעשה המצוה יגבור יסוד האש על יסוד העפר שממנו העצלות ויעש' המצוה בחשק ובזריזו' ולדבר עבירה יגביר יסוד העפר על יסוד האש שממנו החמימות והזריזות וישב ולא יעשה העבירה אלא יהי' עצל גדול למעשה העבירה וכן אם יבוא במחשבתו לדבר שיחה בטל הנמשך מיסוד הרוח יגביר יסוד העפר שהוא דומם ושותק ויהי' האדם ג"כ דומם ושותק משיח' בטלה וכשיגיע לדבר דברי תורה אדרבה יגביר יסוד הרוח על יסוד העפר ולא ישתוק אלא ידבר והנה ענין הבחירה ענין יכולת שהקב"ה נתן יכולת באדם שיוכל לעשות בכל יסוד מד' יסודות דבר והפכו ואל יאמר מאחר שארגיל להגביר יסוד העפר על יסוד הרוח שלא לדבר שיחה בטלה א"כ יהי' יסוד העפר תקיף כ"כ על יסוד הרוח שלא לדבר ג"כ דברי תורה כי בכח של כל יסוד לעשות דבר והפכו וזהו שדרשו רז"ל חולין דף ס"ט ע"א וז"ל מה אומנותו של אדם בעוה"ז יעשה עצמו אלם פירש"י אומנות יפה הוא האלם אבל צדק תדברון עכ"ל רש"י ודרש האמנם לשון אומנות על פסיק האמנם אלם יעשה עצמו כאלם יכול יאלם אף לד"ת ת"ל צדק תדברון והיא הבחירה הוא דוגמת להט החרב המתהפכת כדי לשמור דרך עץ החיים שהיא התורה שנא' עץ חיים היא למחזיקים בה. והנה ידוע כל מיני החולאים נמשכי' מהתגברו' היסודו' זו על זו אבל כל מי שמגביר כח מכל יסודותיו על חבירו כדי לעשו' טוב ויתיש כחו לעשות רע הנה עי"ז לא יתגברו זע"ז להחליאו ולהחלישו בחולאים אלא יהי' שלום בין יסודותיו וזהו שאמר הכתוב ברצו ה' את דרכי איש גם אויביו שהם הד' יסודו' שהם אויבים כי הם הפכיים בטבעם ומתנגדים זה לזה ישלים אתו שיהיו היסודו' במזג השוה ולא יהי' חולה לעולם ולזה אמר דהע"ה אין שלום בעצמי מפני חטאתי והנה לכאורה הוא ענין פלא דהלא כשיגביר יסוד העפר על יסוד הרוח שלא לדבר שיחה בטלה א"כ יסוד העפר הוא גבור ויסוד הרוח הוא חלוש ואיך יכול להתגבר אח"כ יסוד הרוח שהוא חלוש על יסוד העפר שהוא גבור כדי לדבר דברי תורה אבל הענין הוא כי כל הגוף וכל החושים וכח וטבע היסודו' שהגוף מורכב מהן כולם נכנעים ומשועבדים אל רצון האדם ובחירתו כמו שמבואר אצלי במקום אחר על כי הוא אמר ויהי וכל אשר חפץ עשה כי אצלו ית' היכולת והרצון היא ענין אחד וכן הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל ג"כ יכולתו הוא ע"י רצונו דכשהוא רוצה לראות בעינו איזה דבר מתפשט רצונו ומחשבתו בעיניו ויתן חיות בעיניו ועי"כ יש יכול' בעיניו לראות וכן הענין בכל החושים ובכל איברי הגוף ואם יחשוב מחשבתו איזה דבר אחר ויקשור מחשבתו מאוד בדבר ההוא אז אף אם יעבירו לעיניו כמה דברים לא יוכל לראות אותם כשמסתלק מחשבתו מן העינים שוב אין חיות בהם ואין ביכולתם לראות וכן אם יעברו לפני אזניו תופים וכל מיני כלי זמר המשמיעים כל זמר ומשמיעים קולות עצומים לא יוכל לשמוע הקולות ההם מחמת סילוק רצונו מחוש השמיעה ודבוק רצונו בדבר אחר נמצא מתי העינים יכולין לראות כשהמחשבה והרצון רוצים לראות אבל אם הרצון אינו רוצה אז אין חיות בעיניו ולפיכך לא יוכלו לראות נמצא גם בענין הזה הנשמה היא חלק אלוה ממעל במה שיכולת' תלוי ברצונ' כמו שאצלו יתברך ענין היכול' הוא ענין הרצון נמצא מאחר שכל איברי הגוף וכח כל יסוד מד' יסודו' משועבדים ונכנעים אל הרצון והבחיר' והנשמה שאלו השלשה הם דבר אחד א"כ יש ברצונו יכול' להגביר כח יסוד אחד על כח יסוד חבירו להחלישו ואח"כ אם שוב יסכים הרצון להגביר החלש על הגבור היכולת בידו כי הלא איברי הגוף בעצם הם כפגרים מתים ועיקר חיותם הוא ע"י הנשמה והרצון לכן יש כח ברצון להטותם ולהגביר אחד על חבירו כאשר יחפוץ.
והנה עצם הבחירה הוא ענין היכול' על ההפכיים לא זו שמתחל' יכול להגביר יסוד העפר על יסוד הרוח שלא לדבר שיחה בטלה אלא אף גם שכבר הגביר יסוד העפר על יסוד החד יכול להפוך ולהגביר יסוד הרוח על יסוד העפר לעסוק בתורה:
במשנת חסידים במס' גלגולי נשמות פ"ב משנה ז' כתב מי שיש לו נשמה חי' ויחיד' דאצילו' א"א לו לחטוא לעולם עכ"ל ונ"ל הטעם כי הנה ידוע שהבחיר' נמשכ' מהשכינה שהוא מלכות דאציל' כדאיתא בזוהר סוף פ' אמור וכדאי' בס' עשרה מאמרות בכמה מקומות והנה חי' ויחיד' דאצילות הם למעלה מהשכינה וא"כ הם למעלה מהבחיר' וא"א שתשלוט הבחיר' על חי' ויחיד' דאצילות. ועוד טעם פשוט דהנה הבחיר' נמשכ' מעץ הדעת טו"ר כי שם הרכבה טו"ר ובחי' ויחיד' דאצילות תמן לא יגורך רע וממילא אין שם בחירה ולעתיד שיתקיים ומל השם אלהיך את לבבך לפי שאז נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ העליונה ושוב לא יהי' בחיר' כי על אז נאמר והי' אור הלבנה כאור החמה שתתעלה השכינה מבחי' בחיר' אל בחי' ידיעה: ארז"ל המתפלל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה. נלע"ד ע"ד מה שראיתי בס' אהבת השם על פסוק בשמים ממעל ועל הארץ מתחת בדרך מליצה כי הנה בהצלחות הגופניות ראוי שיראה האדם במי שלמטה ממנו בהצלחה וישמח בחלקו ובהצלחו' הרוחניות כמו חכמה וזכרון ויראה ואהבה בעבודת הבורא ראוי שיסתכל במי שהוא למעלה ממנו ויקנא בחבירו וישתוקק לאותו היתרון ומתפלל עליו והנה ידוע שעינא וליבא תרי סרסורי דעביר' עין רואה ולב חומד והנה ידוע ששליטת העין שהוא חוש הגשמי אינו אלא על דברים הגשמיים כי החוש לא ישיג ענין רוחני והשכל הבא מן הלב הוא להיפוך שאינו משיג דברי' גשמיי' אלא דברים רוחניים כמוהו וזהו שארז"ל המתפלל לא יתן עינו ולבו במקום אחד עד"מ אם יתן עינו בעושר חבירו וממילא יחמוד לבו את העושר ההוא וירצה להתפלל על עשירות אל יעשה כן אלא יתן עינו למטה ממנו פי' במי שהוא למטה ממנו בעניני טובות עוה"ז וממילא יסתפק וישמח בחלקו ולא יצטרך להתפלל עליו וגם כי תענוגי עוה"ז יטרידוהו משלימות הרוחני כי שלימות הרוחני ותענוגים הגופניים א"א שיתקוממו ביחד כי בקשת שלימות הרוחני הוא מצד הקדושה ובקשת תענוגים הגופניים הוא מצד הקליפה וקליפה וקדושה א"א שיתקוממו ביחד כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכשזה קם זה נופל ואין אדם דקדושה דר עם נחש בכפיפה והשנאה והמלחמה של הקדושה והקליפ' היא מלחמה נצחיית כמ"ש כי יד על כס י"ה מלחמ' להשם בעמלק וכן ארז"ל אי סייפא לאו ספרא כי אע"פ שמתחל' הספר והסייף ירדו כרוכין מן השמים מ"מ אחר השבירה והבדל' נבדלו זה מזה הבדל' הבב"ת כמ"ש ויבדל אלהים את האור מתוך החושך והנה הסייף הוא החיות של עשו כמ"ש על חרבך תחי' והספר הוא החיות של יעקב כמ"ש כי הוא חייך ואורך ימיך והנה עשו ירד בזה יריד' נפלא' שעיקר סבת חיות גופו הוא ע"י דבר גרוע ממנו כי הוא עכ"פ ממוצע בין חי למדבר וסבת חיותו הוא החרב שהוא דומם משא"כ אנחנו זרע יעקב התורה היא חיינו אשר היא למעלה ממדרגתינו שהוא מדרגת המדבר כי התורה היא למעלה אף משכל אנושי ואף מן הנבואה כי הם ענפים משתלשלים מן התורה ועוד נתבונן ההבדל שבין עשו ליעקב כי חיות עשו הוא חיות גופני שהוא חיות מקריי ולא עצמיי כי הגוף מקבל חיות מן הנשמה בדרך מקריי לבד כי כשתסתלק הנשמה מן הגוף ישאר כאבן דומם משא"כ הנשמה היא עצם החיות והחיות בה דבר עצמיי כי הנשמה וחיותה הוא ענין אחד כי עצמותה הוא חיותה וחיותה הוא עצמותה והנה חיותינו הבא מצד התורה הוא חיות עצמיי וזהו שדקדק הכתוב ואמר בעשו על חרבך תחי' כלומר החיותך אינו אלא חיות מקריי והחרב תהי' סבה לחיותך המקריי ההוא שע"י אימת חרבך על שונאך תנצל מהריגתם ומ"ש במקרא ועל חרבך כמו ועל ידי חרבך והנה החרב אינ' עצם החיות אלא הוא סבת חיות המקריי משא"כ התורה אינה חיות הסביי ר"ל אינ' סבה לחיות אבל היא עצם חיות ומה שהוא עצם הוא נצחיי כי זהו ההפרש שבין עצם למקר' ועיין כרוח חן ובפירוש מלות זרות בס' מורה נבוכים וזהו שדקדק הכתוב לומר כי היא חייך כלומר אינה סבה לחיות אבל היא עצם החיות ונחזור לענינינו הראשון לפרש משארז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה פי' במי שהוא למטה ממנו בעניני עוה"ז ויסתפק וישמח בחלקו ולא יתפלל עליו ולבו למעלה פי' לבו הוא כני לשכל כמשארז"ל לב מבין יסתכל בשכלו בענין שלימות הרוחני במי שהיא למעלה ממנו כמו חכמה ואהבה ויראה וענוה וכל שאר המדות טובות וממילא ישתוקק עליהם ויתפלל עליהם כי עליהם לבד הוא שראוי להתפלל והנה כשיתן עיניו למטה ממנו אז יוכל ליתן לבו למעלה משא"כ אם לא יתן עיניו הגשמיי' במי שהוא למטה ממנו כ"א במי שהוא למעלה ממנו ממילא יחמיד לבו לענינים הגשמיים ומאחר שהוא כן שוב לא יחמוד לדברים הרוחניים ולא יתפלל עליהם והנה לא יתכן סגנון אחר כ"א דוקא באופן שיתן עיניו הגשמיי במי שהוא למטה ממנו ולבו שהוא השכל במי שהוא למעלה ממנו:
כתב בעל ראשית חכמה בתחלת פרק ששי משער הקדושה בשם זוהר פרש' נשא דף קס"ב וז"נ הנסתרו' יראה ואהבה דאינון במיחא ולבא בחללא דגופא וברישא והנגלות תורה ומצות דאינון בגופא וברישא לבר ורזא דמלא הכי הון ודאי אי בר נש דחיל לקב"ה או רחים לי' ודאי לא ידע בר נש אחרא בגין דאיהו מלה דלא אתגלייא אלא בינו לבין קונו אבל בר נש דאתעסק באוריית' ואזיל בפקודי' דעשה אתגלייא לכל בר נש בגין דקב"ה עביד לי' פומא באתגלייא לאתעסק' באורייתא ועיינין לאסתכלא ואודנין למשמע בה ועביד קב"ה בבר נש ידין ורגלין למיעבד בהון פקודין דעשה עכ"ל הזוהר. ומביא שם עוד בתיקוני' בשם מאמר אליהו וז"ל מותא חכמא איהו מחשבה מלגאו בינה לבא ובה הלב מבין ועל אלין תרין כתיב הנסתרות להשם אלהינו עכ"ל עוד מביא שם בשם הזוהר וז"ל יראה ואהבה הם י"ה ועליהם נאמר הנסתרות לה' אלהינו שהם או 'א הנגלות הם ו"ה שהם בן ובת התורה והמצות עכ"ל. ומכאן תבין קצת איך האדם הוא עולם קטן הנעשה הצלם אלהים וכולל י"ס כי כמו שהאב והאם מולידי' בנים ובנות כמו כן ג"ס שהם חב"ד או"א מולידים הז' תחתונות שהם הבן והבת שהם זו"ן כי או"א הם החכמ' סוד המחשב' השורה במוח סוד אבא ובינה השירה בלב שהוא המשיג והמבין רוממות הבורא וגורמים לו המשכת האהב' וירא' הרוממות הבאה ג"כ מצד האהב' כי מאהבתו הבורא ירא שלא יפגום רוממותו ח"ו בעבירות והאהבה גורמות לו קיום מ"ע בזריזות ולמוד התורה נמצא המחשבה והבינה מולידים היראה והאהב' והאהבה והירא' מולידים קיום התור' שהיא הבן והמצות שהם הבת וכמו שהז"א האציל המלכות כמו כן לימוד התורה שהיא סוד ז"א גורמת עשיית המצות שהם סוד מלכות שאם אין לימוד תורה לא ידע איזה דבר הוא מצוה ואיזה הוא עבירה וכמו שאו"א הם טמירין ומכוסין שהם פרצופים עליונים מאוד כמו כן המחשבה שהיא סוד חכמה אבא והבינה שהיא סוד אימא הם ג"כ מכוסים כמ"ש לעיל בשם הזוהר אי בר נש דחיל לקב"ה או רחים לי' ודאי לא ידע בר נש אחרא בגין דאיהו מלה דלא אתגלייא אלא בינו לבין קינו והיינו כמו שהמחשבה והבינה הם טמירין כך תולדותם שהם היראה והאהב' הם טמירין וכמו שהפנימיית שלהם שהם המחשב' והחכמה הם טמירין דלא ידע בר נש אחרא בהו כמו כן הכלים שלהם שהם המוח והלב הם מכוסים בפנימיות האדם ואינם נגלים לחוץ כי לעולם צריך התייחסות ודוגמא בין הכלים לאורות השורה בהם והתורה והמצות הם מילין דאיתגליין לכל בר נש לכן הכלים שלהם הם גם כן בגלוי שהם הפה והעינים ללמוד התודה והידים והרגלים לעשיית המצות ובין בתורה ובין ממצות אע"פ שהתורה בכללה היא סוד ז"א והמצות בכללן הם סוד מלכות מ"א בכל אחד משניהם שניהם כלולים ר"ל הזכר והנקבה כי תורה שבכתב הוא סוד ז"א ותורה שבע"פ הוא סוד מלכות וגם בתורה שבכתב יש שם בחי' קול ודיבור שהקול הוא סוד ז"א והדיבור היא סוד מלכות וכן בתורה שבע"פ יש שניהם קול ודיבור ועוד על דרך רמז יש לומר בכל אחד משניהם כלולי' שניהם כי ידוע שהז"א הוא וא"ו של שם והנוק' היא ה' לכן בתורה שבכתב שהוא עצמו סוד וא"ו יש בו חמשה חומשי תורה סוד ה' ובתורה שבע"פ להפוך שהוא עצמה סוד ה' ויש ששה סדרים סוד וא"ו וכן במצות יש מ"ע שהם מצד הדכירא ומצות ל"ת שהם מצד הנוק' נמצא בין בתורה בין במצות כלולין שניהם והנה המחשב שהיא החכמא השורה במוח והבינה שהיא אימא השורה בלב הם המולידים האהב' והיראה ואפשר שהמחשב' והבינה הם דוגמת או"א עילאין והאהב' והיראה שהם משתלשלים מן המחשב' והבינה המלובשים בזו"ן שהם התורה והמצות כי כשאדם לומד תורה ומקיים מצות מחמת אהב' ויראה הרי הפנימית של התורה והמצות הם אהבה ויראה הרי שהאהב' ויראה מלובשים הם בתורה ובמצות שהם זו"ן. והנה ידוע שאהבה היא באימא והירא' הוא באבא שהיא חכמה וכן נאמר ראשית חכמה יראת השם והנה הירא' היא יראת הרוממות שכן החכמ' ירא לגשת לעילתו שהוא הכתר מחמת רוממותו והאהב' היא באימא שכן אוהבת לאבא תדיר עד שמחמת זה כחדא נפקין וכחדא שריין ולא אתפרשין לעלמין והנה יראת הרוממות שבבני האדם אף היא מצד האהב' שמתיירא לעשות עבירה שלא יפגום רוממותו ית' האהוב לו מאוד והנה לכאורה קשה למה חלקוה לשני כנויים אהבה ויראה כיון שהיראה שהיא יראת הרוממות אינה רק אהבה בעצם וא"כ הרי הם רק ענין אחד וא"כ למה חלקום לשנים אמנם הענין הוא שכדי לקיים מ"ע בפועל ממש שהוא' בקום ועשה צריך אהבה וכדי להשמר ולהזהר מלעבור על ל"ת צריך יראת הרוממות שלא לפגום ברוממותו ית' ולפ"ז אף שעיקר השמיר' מלעבור על ל"ת הוא מצד האהב' מ"מ (זהו) קיום העשין לא שייך יראת הרוממות כ"א אהבה לבד דמה שייך לומר גבי קיום העשין להתיירא שלא לפגום רוממותו ולפיכך חלקוה לשני כנויים שהם יראה ואהבה והנה אף שהזוהר כתב אי בר נש דחיל או רחים לקב"ה ודאי לא ידע בר נש אחרא נמצא שהירא' והאהב' מסותרים וטמורים הם עכ"ז יראת הרוממות הוא טמיר יתיר שהרי האהבה שאע"פ שהיא טמירא מ"מ מעותדת היא להתגלות ע"י קיום העשין כשעושה מעשה המצות בפועל ממש בקום ועשה הרי עי"כ מתגלית אהבתו לבוראו לבני אדם משא"כ יראת הרוממות הגורמת להזהר מלעבור על ל"ת היא טמירא ואינה מעותדת להתגלות כי מי שרואה שאינו עובר על ל"ת אינו שופט בשכלו שזהו ודאי מחמת יראת הרוממות כי אילי טעמים אחרים יש לו על מה שאינו עובר עליהם והנה כתב האריז"ל אע"פ שאו"א כחדא נפקין וכחדא שריין ולא אתפרשין לעלמין עכ"ז אבא טמיר יתיר וכן אנו רואים בעינינו שיראת ורוממות שהיא באבא היא טמירא יתיר מאהבה שהיא באימא והנה באבא ישנם שניהם אהבה ויראה שהרי יראת הרוממות סוף סוף היא צומחת מן האהב' ואצל אימא אינה אלא אהבה לבד כי לגבי קיום העשין לא שייך יראה שלא לפגום כ"א אהבה והנה יש אהבת השכר ויראת העונש שישנם בזו"נ אהבת השכר בז"א שהוא מדת הרחמים הנותן שכר על קיום העשין ויראת העונש במלכות שהיא מדה"ר המענשת לעוברים על ל"ת והנה היראה והאהבה של זו"ן אינם עיקריים אלא רשימות לבד שיראת העונש אינו אלא רושם של יראת הרוממות ואהבת השכר אינו אלא רושם של אהבה גמורה והנה ידוע שאבא יסד ברתא ואפשר לומר לפי שכשאשה מזרעת תחל' יולדת זכר וכשאיש זורע תחלה יולדת נקבה וזהו ה' בחכמה שהוא אבא ע"י שהקדים להזריע יסד ארץ שהוא מלכות כונן שמים שהוא ז"א בתבונ' שהיא אימא בהקדמת זרעה לכן כיון שנוק' יוצאה מכח אבא שבו יש יראת הרוממות לכן קלטה המלכו' מאבא רושם הירא' שהוא יראת העונש וז"א שיצא מכח אימא שבה יש אהבה לכן קלט הז"א ממנה רושם האהב' שהוא אהבת השכר ואם שגיתי השם יכפר בעדי וידרכני באמתת תורתו ויש לחקור ולעיין עוד בענינים הללו הרבה בענין מוחא מחשבה בינ' הוא לבא ובה הלב מבין והתחלת פרצוף ז"א מחצי ת"ת דאימא ופרצוף נוק' עומדות נגד נה"י דז"א ואחוריו ואפשר יש ליתן טעם וחבור לענינים הללו:
איתא בספרי אותו היצה"ר העבירו מלבבכם כשם שהוא יחיד בעול' כך תהי' עבודתכם מיוחדת בעולם זה הכלל גדול שיהי' לאדם תמיד רק מחשב' אחת לעבודת הבורא כמ"ש והאלהים עשה שייראו מלפניו וגו' והמה בקשו חשבונות רבים שמכח רבות מחשבות מתבלבל בעבודתו ויחשוב שכל דבר שיש בעולם הכל הוא מהבורא ית' ואפילו דבר קל שבקלים וכל דברים הנעשים מכח מחשבות בני אדם ותחבולתם הם הכל מהבורא ית' ואפילו הדבר קל. שבקלים הכל הוא מהשגחתו ית' ולא יהי' חלוק אצלו בדבר שהי' רוצה בין שנעשה כרצונו בין שלא נעשה כרצונו הכל הוא מהבורא ית' והוא יודע שכן טוב לו שלא יהי' נעשה כרצונו כמו שהי' ברצונו ויחשוב שהכל בין עולם הגלגלים בין עולם המלאכים ועולם הכסא הכל הוא כאין נגדו ית' שכולם הם בתוך חלול הצמצום אורו שצמצם עצמו והכל נעשה בדבור אחד וא"כ למה ליה למשוך אחר תאוה שיש באותן העולמות שהכל אינו רק דבור אחד ממנו ית' ומיטב לדבק עצמו למעל' מהעולמו'. בהבורא ית' שהוא העיקר ולא לדבק עצמו בטפל וזהו כוונת מאמר הזוהר זכאין אינון צדיקיא דידיעין לשואה רעותהון לעילא לגבי מלכא עילאה ולאו לגבי עלמא צא ובכסופא בטילה דילי' שסוף כל העולמו' ליחרב ויחשיב תמיד לדבק עצמו בבורא ית' באהב' גמור שהוא אוהב אותו יותר מכל דבר שבעולם שכל דבר טוב שיש בעולם הכל מושרש בו ית' ויחשוב שאני רוצ' לעשות תמיד רצונו ולעשות לו נחת רוח ולעבוד אותו תמיד ותמיד יהי' מחשבתו דבוקה בו ית' ובעולם העליון וזה כירי' הפסוק ובן המקדש לא יצא כשצריך לדבר מעניני עוה"ז הי' מחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה כמו אדם שהולך לחוץ ודעתו לחזור תיכף ובעת הליכה חז"ק מתי יחזור לביתו כך יחשוב תמיד בעולם העליז ששם ביתו העקרי וזהו שאמר דוד לשלמה י"ז הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ היינו כמו אדם הולך לדרך ודעתו וחשקו בכל המהירות לחזור לביתו והנ' ידוע דכל הארץ הוא קב"ה ושכינת וכמו ששפעו ית' כתוב והחיות רצוא ושוב כן יהי' בדרך הזה לעיין כענין העוה"ז וישוב תיכף למקומו וזהו המדרג' גדול' מאוד וצריך לזכות בנשמה תחל' כדי שיהא דבוק תמיד בעולם העליון בו ית' וכשלומד צריך לנוח מעט בכל שורה כדי לדבק עצמו בו ית' ואעפ"כ צריך ללמוד ואע"פ שבשעת הלימוד א"א לדבק עצמו בו ית' שהתור' מצחצח נשמתו והוא עץ חיים למחזיקי' בה ואם לא ילמוד יבוטל דבקותו ויחשוב כמו בעת השינ' אינו יכול להשיג דבוק וכן כשנופלין המוחין שלו ולא יהי' שעת הלימוד גרוע מהן ואע"פ שבטול הדבקות בשעת הלימוד לית לן בה רק מ"מ צריך ליישב עצמו בכל שעה ובכל רגע בדביקות הבורא ית' כמש"ל:
ארז"ל ג' ספרי' נפתחים בר"ה של צדיקים ושל רשעים ושל בינונים להבין מהות הספרי' אלו בעולם העליון שהוא עולם הרוחני ואין שייכות ומציאות לספרי' גשמיים שם ובודאי הספרים ההם רוחניים המה וצריך להבין מה מהותם דע שכמו שיש כתיב' גשמיים הנרשמת בדיו שכותבין על נייר הלבן ויש ג"כ מחיקה גשמיית כמו כן יש כתיבה ומחיקה. רוחניות והענין הוא כי באדם יש כת מחשביי וכל מחשבה שאדם חישב בלבו הנה נרשמת המחשבה ההיא על כח המחשביי שלו כי כח המחשביי הוא נייר הרוחני וכל מחשבה ומחשב' פרטיית שאדם חושב הוא כדמות אותיות הנרשמות על הנייר והנה כשאדם רושם אותיות גשמיות על הנייר בהכרח יוקדם מחשבה לכתיבה שצריך בתחלה לחשוב ולכתוב ואח"כ יכתוב נמצא שהמחשבה היא סבה לכתיבה אמנם במחשבה לבד לא תגמור הסוכה אפי' אם יחשוב אלף פעמים לכתוב לא יורשם אף אות אחת על הנייר כי פעולה גשמיית אי אפשר לעשות על ידי כלים רוחניים לבד כי אם על ידי כלים גשמיים ובהכרח צריך ליקח בידו קולמס עם דיו וירשום אותיות על הנייר ואח"כ כשירצה למחוק אע"פ שמחשבתו היא עקר סבת המחיק' מ"מ לא תגמור המחיק' ע"י מחשב' לבד כ"א ע"י כלים גשמיי' והנה עיקר סבת הכתיבה הוא החשק והרצוי שקדם במחשבתו לכתוב ואח"כ כשמואס במחשבתו במה שרשם על הנייר מוחק את הכתיב' נמצא מחשבת המאיס' על הכתיב' היא עיקר סבת המחיקה והנה כ"ז היא בפעולו' גשמיות שצריך בהכרח שני מיני כלים כלי רוחניית שהיא המחשבה וכלים גופניים המיוחדים לכל פעולה גשמיית אמנם פעולות רוחניית נגמרי' ע"י כלי רוחניים מלבד והיא כל מחשבה פרטיות שחושב תיכף שחושב אותה הרי אז נרשמת על, הכח המחשביי שהוא הנייר הרוחני ונמשיל משל הנה מי שחשקו ורצונו לעשות איז' מצוה הנה אף קוד' עשותו המצו' נרשמת המצו' ההיא על כח המחשביי שלו והנ' כמו שהחשק והרצון הוא עיקר הקולמס הרוחני וסבות רשימ' המחשבה על כח המחשביי כמו כן המאיס' שמואס במחשבתו בעשיית המצו' ההיא מוחקת המחשבה ההיא מעל כח המחשביי אבל כשחושב לעשות מצו' ואח"כ מוציא לפועל המחשבה ההיא ועוש' אות' המצו' בפועל ממש הרי אז נשארת המחשבה ההיא של המצו' רשימה על כח המחשביי וא"א למחוק אות' במחשבה לבד בלי מעש' שהרי ע"י מעשה המצו' נחקקת בעומק על כח המחשביי ושוב א"א למחוק אות' אם לא כשיתחרט על אומ' המצו' הרי אז ניתנ' המצו' ההיא לאחר כמו ארז"ל בתורה על הראשונות ע"ז נאמר יכין רשע וצדיק ילבש וכן כשאדם חושק לעביר' הרי תיכף נרשמת מחשבת העבירה ההיא על כח המחשביי שלו כי החשק היא עיקר הקולמס הרוחני הרושם על כח המחשביי ואם ימאס אח"כ במעש' העבירה ההיא הרי ע"י המאיש' ההיא שהיא נגדיית למחשבת עבירה נמחקת מחשבת העביר' ההיא מעל כח המחשביי במה שמאס במחשבתו את מה שתשב קוד' (חסר(:
לעושה נפלאות גדולות לבדו ארז"ל אין בעל הנס מכיר בנסו כי הוא ית' עושה נסים נסתרים לאדם והוא לבדו ית' יודע שהוא נס והאדם אינו יודע שנעשה לו נס ולענ"ד נראה לפרש בדרך פשוט, כי הנה כל הפעולות שבעול' נפעלות ע"י אור א ס המתלבש בכלי' שהם הספירות והנה עיקר הפועל האמתי הוא הפנימיית שהוא איר א"ס והספירות אינם אלא כגרזן ביד החוצב בו וכי יתפאר הגרזן על החוצב בו והנה בעבור מיעוט כח הקיבול של המקבלים הוצרכו הכלים להמעיט את האור אבל מ"מ עיקר הפעולו' יתייחס לאור א"ס כדאי' בתיקונים במאמר אליהו וכד אנת תסתלק מנהו אשתארין כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא נמצא א"ס ית"ש הוא לבדו עושה הנפלאות הנסתרות בלי שום צרוף כח אחר כי הנה אף הכלים עצמן הם מעשה א"ס ית"ש:
ארז"ל במס' ברכות אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהב חכמתא לחכימין וכו' והענין כי כבר מבואר אצלינו בעזה"י כי הקשור והדבקות של אדם בבורא ית' הוא ההשתוקקות והנה כל השלמיות שבעולם נשתלשו מכבודו ית' כמו החכמה וגבורה ודומיהם והנה אם ישתוקק אדם לחכמה הנה כפי עוצם השתוקקותו כך ימשיך על עצמו שפע החכמה וכל מה שיעמיס במחשבתו להשתוקק לחכמה ימשיך על עצמו חכמה עמוקה יותר והנה מי שהוא חכם וטעם כבר מתיקו' החכמה ממילא משתוקק מאוד למתיקותה ולעוצם לא ישבע מן החכמה ולפיכך אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה נשלם בס"ד דרוש המחשבה בנל"ך ואע"י:
ביאור מאמר חז"ל הלואי אותי עזבו וכו':
אמרז"ל על אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו שמתוך שהיו עוסקים בתורה המאור שבה היה מחזירן למיטב ע"כ לשון רבותינו ז"ל והנה הלא כשאנו ש מרים התורה אז אין אנו עוזבים הקב"ה שהקב"ה לא צוה אותנו יותר רק לשמור את תורתו ולא יותר ומאי הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו ונלע"ד ליישב בהקדים פיוט של אשכנזים ביום שני דר"ה במוסף בסדר זכרונות וז"ל נסתרה דרכי מי יוכל שיח לשוא נכתב לי חטא לזכרון ומפרש בעל מעגלי צדק כי אלו התיבות מי יוכל שיח משמשים אשלמעלה ואשלמטה כאילו היה כתב נסתרה דרכי מי יוכל שיח ומי יוכל שיח לשוא נכתב לי חטא לזכרון אבל מ"מ עיקר לשון הפיוט הזה אין לו תפיסה ונלע"ד ליישב בהקדים פסיק בישעיה סי' י"ז והוא הפסוק הראשין של הפטרת פ' לך לך וזה ל' הפ' למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי בה' ומאלהי משפטי יעבור הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו ונלע"ד לפרש בהקדים קושיא הקדומה הידועה והמפורסמת המכוונה בשם קושית ידיעה ובחירה והוא כי בודאי אנו צריכין להאמין שהקב"ה יודע עתידות כי מי שלא יאמין זה הרי כופר באלהי ישראל וגם אנו צריכין להאמין שכל אדם הוא בעל בחירה אם ירצה ועשה טוב ואם ירצה יעשה רע שלכן יש בעולם שכר ועונש כי אלו היה מוכרח בטבעו לעשות רע לא היה ראוי לעונש ואם היה מוכרח בטבעו לעשות טוב לא היה ראוי לשכר רק בעבור שהבחירה מסורה ביד האדם לכן יש שכר ועונש בעולם ומי שהוא מאמין שהאדם מוכרח ואין לו בחירה הרי הוא ג"כ כופר כי זה יביאהו להתפקר ולעזוב כל התורה כולה ולעשות מה שהוא הפך התורה ובאמת אצל השכל לא יתיישבו שתי הענינים אלו ביחד ר"ל הידיעה והבחירה כי השכל האנושי מחייב שאחד נוהם סותר מציאת חבירו כלומר אם אמונת הידיעה אמיתת לא תתייישב אמונת הבחירה והמשל בזה הנה יש א שתי אנשים א' ראובן והב' שמעין והנה ראובן הוא צדיק ושמעון הוא רשע והנה ודאי ידע הקב"ה אף קודם שנולדו ראובן ושמעון שראובן יהיה צדיק ושמעון יהי' רשע וא"כ ראובן מוכרח להיות צדיק ושמעון מוכרח להיו' רשע כאשר גזרה ידיעתו ית' מקודם וכ' הרמב"ם ע"ז זהו שאמר הכתוב כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי כי כמו שאין להשיג מהותו ית' כן אין להשיג ידיעתו כי הוא וידיעתו אחד הוא כי עצמותו הוא ידיעתו וידיעתו הוא עצמותו ואין אנו יכולין לידע היאך סגנון ידיעתו דאין ידיעתינו כידיעתו כי אנו ודעתנו שנים משא"כ הוא ית' וידיעתו אחד הוא. והלה לדעת הרמב"ם נראה שעד פה הגיע גבול השגת שכלינו כלומר התירוץ של הקושיא הנ"ל אין שכל אנושי יכול להשיג ואין בכחו כלל להשיג הדבר הוה אבל באמת ידיעתו צדקת ראובן ורשעת שמעון היא באיפן שלא תכריח אותם כלל והבחירה נשארת אצלם בשלימותה: ואקדים לך הקדמה אחת שבהרב' מקומות משמשת ו' החבור במקום מלת או כמ"ש רש"י פ' בא גבי קרבן פסח מן הכבשים מן העזים תקחו מן הכבשים או מן העזים קחו ועתה יובן הפסוק מה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מהשם כלומר שהידיעה אינה אמת ומאלהי משפטי יעבור כלומר כאילו הי' כתב או מאלהי ושפטו יעביר כלומר ים אם נאמר שאמונת ידיעה הוא אמת א"כ אני מוכרח במעשי ואין לו להקב"ה לשפוט אותי עונשים וזה או מאלהי משפטי יעבור. ולמה קשה לך קושית הרמב"ם הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא את הארץ לא ייעף ולא יגע אין חקר לתבונתו לא לנו להשיג תבונתו עתו ית' איך ידיעתו באופן שמ"מ תשאר ירה בשלומות' כי לנו חקר באופן תבונתו שאמר הפייטן ה דרכי מי יוכל:
(הגה"ה ולהסביר הענין היטב האיך אנו ודעתינו שנים משא"כ הוא ית' וידיעתו אחד הוא ויפורש ג"כ עי"ז פסוק בתהלים קפיטל ע"ג ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון כי כאדם שיין לומר זה האדם יש לו שכל ולזה אין לו שכל כי האדם הוא עצם ומקרה ומקודם נקרב אל השכל מהו עצם ומקרה המשל בזה האש הוא חם ואין שייכות לומר זה האש הוא חם וזה האש הוא קר מפני שחמימות לאש הוא דבר עצמי ואינו מקריי משא"כ מים שייך לומר זה המים הוא חם וזה המים הוא קר דהיינו כשנניח המים הקרים אצל האש מקבל מקרה החמימות מן האש ונעשה חם ואם נניח מים חמין בחוץ בימות החורף אזי מקבל המים מקרה הקרירות ונעשה קר מפני שחמימות וקרירות למים אינו דבר עצמי להם אלא מקבלים חמימות וקרירות במקרה ומפני כך אפשר להשתנות מחמימות לקרירות ומקרירות לחמימות שאילו הי' החמימות למים דבר עצמי לא היו אפשר להם להשתנות לקרירות כמו שאי אפשר לאש להשתנות להיות קר מפני החמימות לאש דבר עצמי לו ואינו מקרה והשתא יובן היטב מה שבאדם שייך לומר זה האדם יש לו שכל וזה אין לו שכל כי השכל הוא מקרה אצלו ואינו דבר עצמי לו כי מי שזיכהו הש"י במקרה השכל יש לו שכל ומי שלא זיכהו הש"י במקרה השכל אין לו שכ שאילו היה השכל דבר עצמי לאדם מחוייב הי' שכל בני אדם יהיו חכמים ולא ימצא בכם כסיל אחד כמו שאי אפשר לאש להשתנות מן החמימות. לקרירות מפני שחמימות לאש דבר עצמי הוא לו ולכך א"א לו להשתנות והשתא יובן היטב אנו ודעתינו שנים דהיינו העצם והמקרה דעצם היינו הגוף והמקרה היינו השכל הנשוא על העצם שהיינו הגוף. משא"כ הוא ית' וידיעתו אחד הוא ואין שייכות לומר על הבורא ית' שיש לו שכל שהיה משמעו שהשכל הוא מקרה אצלו ח"ו אלא השכל הוא עצמותו ועצמותו הוא השכל והשם אינו ח"ו אצל הבורא במקרה כי הוא אינו עצם ומקרה ח"ו כי זה כלל מונח אצלינו כי הבורא ית' הוא אחדות פשוט וגם כלל מונח אצלינו שהבורא ית' הוא קדמון כמאמר הכתוב לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה ואילו היה הבורא ית' ח"ו עצם ומקרה היה ח"ו מורכב מעצמותו. וממקרין וא"כ היה ח"ו נהרס הכלל של אחדות פשוט והכלל השני שהוא קדמון וזה ח"ו חס להזכיר כי זה הוא יסוד אמונתינו בל תמוט שהוא אחדות פשוט ושהוא קדמון כמאמר הכתוב הנ"ל. ומקודם נפרש מהו אחדות הפשוט ומהו אחדות המורכב אחדות המורכב היינו עד"מ המים הוא דכר אחד וקמח הוא ג"כ דבר אחד וכשלשין הקמח עם המים נעשה מהם עיסה ועיסה ג"כ הוא דבר אחד אלא שאחדות הלזה דהיינו העיסה הוא אחדות המורכב שהעיסה מורכבת מקמח וממים והאיך נאמר ח"ו בבורא ית' שהוא עצם ומקרה א"כ הוא ח"ו אינו אחדות פשוט כ"א אחדות המורכב שמורכב מעצמותו וממקריו גם לפ"ז היה נהרס הכלל שהוא קדמון דאם הוא מורכב ח"ו היה דבר מה קודם להרכבתו כי כל דבר מורכב הוצרך להיות דבר מה קודם שמזה נעשה הרכבתו כמו כמשל העיסה שהוא דבר מורכב וקודם העיסה היא קמח ומים קמח לחוד ומים לחוד שמזה נעשה הרכבת העיסה וזה ח"ו חס להזכיר שהיה דבר מה קודם לו ית' כי זה יסוד אמונתינו):
שיח. כלומר מי יוכל לומר שהידיע' אינה אמת וגם מי יוכל שיח לשוא נכתב לי חטא לזכרון כלומר שאני מוכרח במעשי ובחנם כותבין בספר הזכרון למעל' כל חטאי כי איני ראוי לעונש מאחר שאני מוכרח במעשי ואין לי בחירה:
ודע כי מי שחושב שאין חכמה למעלה מחכמתו ובכל מקים שקשה לו אינו רוצה לתלו' בחסרון ידיעתו הנה כשיקשה לו איזה קושיא בעיקרי האמונה כמו בקושית ידיעה ובחירה יבא לכפור ולומר בלבו או הידיעה אינה אמת או הבחירה ובאמת זהו מדה מגונה מאוד כמו שאמר שלמה המלך ע"ה איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו בספ' בן המלך והנזיר בסוף הספר נדפס שם קונטרס אחד המכונ' בשם שיחת חולין של ת"ח ולאמר שם בשתי שורות זה אחר זה כזה. חכם בעיניו איש כסיל וחכם בעיניו איש כסיל. ופירוש השורה ראשונה הוא כמשמעה. מי שהוא מחזיק את עצמו לחכם זהו איש כסיל וזהו חכם בעיניו איש כסיל. ופירוש השורה השניה הוא כך וחכם כלומר מי שהוא חכם באמת הנה מחזיק את עצמו לכסיל. וזהו וחכם. בעיניו איש כסיל. והאריז"ל הזהיר מאוד שלא ללמוד חכמת הקבלה עם מי שמחזיק עצמו לחכם ואינו רוצה לתלות בחסרון ידיעתו ואמר שעל איש כזה אמר הזוהר כל מאן דעייל ולא נפיק טב ליה דלא איברי. ואולי לזה ש עקביא בן מהללאל שאמר מיטב שאהי' שוט' כל ימי ואל אהיה רשע שעה אחת לפני המקום כלומר מוטב שאחזיק את עצמי לשוטה כל ימי כלומר שאתלה לעולם בחסרון ידיעתי וכשאתנהג כן אל אהיה רשע אפי' שעה אחת לפני המקום דבכל מקום שיוקשה לי איזה קושיא בעיקרי האמונה אהיה תולה בחסרון דעתי ונלע"ד שזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו. כי מי שאינו תולה בחסרון ידיעתו כשיוקשה לו איזה קושיא על חכמי התלמוד ולעג עליה' ויחשוב בלבו בדעתו המזוהמת לומר שלא דברו נכונה ולא יחשיד את שכלו לומר שדעתו חלושה מלהשכיל דבריהם. כי הוא חושב שחכמתו למעלה מחכמת חכמי התלמוד נמצא זה האיש המבזה ת"ח שהם חכמי התלמוד אין רפוא' למכתו שקשה לו מאוד לצאת מכפירתו. והנה במ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם חשיב שם אחד מהם הוא באמונת חכמים דהיינו שיאמין בחכמי' שהם חכמי' והוא אינו חכם שיחזיק א"ע לשוטה נגדם והנה עיקר ענין אמונה אינו אלא שיאמין מה שהוא נגד שכלו כלומר ששכלו מחייב היפוך מאמר החכמים ואעפ"כ מאמין בדבריהם כי כשלא יאמין רק מה ששכלו מחייבהו זה לא מיקרי אמונה. כי אינו מאמין כ"א לעצמו וזה נקרא כיפר ולא מאמין ושמעתי שפעם א' אמר חכם אחד מי שיודע שהוא שוטה אינו שוטה כי כל שוטה אינו מחזיק שהוא קדמון כמאמר הכתוב לפני לא נוצר וכו' וגם בעבור הקדמה זו ואמונתינו זאת שהוא ית"ש קדמון כתבו כל המקובלי' שאצל הבורא ית' ענין החכמה הוא ענין הגבורה וענין היכולת הוא ענין הרצון שאין שם אצל הבורא ית' בחינות רבות כי כולם כלולים הם באחדות פשוט ובהעלם נמרץ ואין אצל הבורא ית' חכמה דבר א' וגבורה דבר אחר כמו שאצלינו בני אדם חכמה דבר אחר וגבורה דבר אחר דאילו הים אצלינו חכמה וגבורה דבר אחד היה מוכרח להיות כל החכמים גבורים וכל הגבורים חכמים ואנו רואים שאינו כך שיש חכמי' חלושים ויש גבורים כסילים ומפני מה הוא כך מפני שקצר' כחינו לקבל כח אחד כללי שיכלול כח כל הבחינות באחדות פש נו כי אנחנו בני' אדם מורכבים ועחודשום.. משא"כ הבורא ות"ש כל הדברים הם אצלו באחדות פשוט ולא מורכב הוא ח"ו מחכמתו וגבורתו וידיעתו, כי הוא ית' קדמון ואילו היה ח"ו מורכב שוב לא היה קדמון כמו שכתבנו למעלה כי כל דבר מורכב הוצרך דבר מה להיות קודם להרכבתו שמזה נעשה הרכבתו וזה לא שייך בבורא ית' כי הוא קדמון היוצא לנו מזה ששכל שלנו ושכל הבורא ית' אינם תחת סוג אחד וזה אף ששכלינו האנושי מחייב ביטול אחד משתי האמונות ידיעה והבחירה מ"מ אנו מאמינים ששתיהן אמת, אלא אנו מחוייבים לתלות בקוצר חלישת שכלינו. ובכן נבוא אל ביאור הפסוק ואמרו איכה ידע אל כלומר הם מקשים איכה ובסגנון מה ידע אל. והתירוץ הוא ויש דעה בעליון כלומר וכי יש דעה בעליון. וכי שייך לומר בבורא ית' שיש לו דעה שמשמעו שהוא עצם ומקרה ח"ו. הלוא הוא וידיעתו אחד הוא הוא ועצמותו אחד הוא ואנחנו מורכבים מעצם ומקרה ואיך אנו יכולים להקשות על הבורא ית' מידיעתינו ושכלינו הלא אין שכלינו ושכל הבורא ית' מסוג אחד: