עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
דרוש המחשבה
בעזה"י ארשום כמה דברים הנוגעים לדרוש המחשבה שני היאך שהמחשבה הוא הפועל העקריי והאמתי אל האדם:
א הנה במס' גיטין דף מ"ח ע"א המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג רי"א מביא בכורים וקורא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי ויכול לומר הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתי לי ר"ל אומר מביא ואינו קורא דקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי ואמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני דכ"ע ידעו מיובל הראשון שאין גוף הקרקע ללוקח רק הפירות אבל ביובל ראשון ד"ה מביא וקורא דכ"ע סברי שאף גוף הקרקע נקנה ללוקח ויכול לומר הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי הרי אף שלפי האמת אף ביובל ראשון הקרקע אינו של לוקח רק לפי שהלוקח חושב בדעתו שהקרקע היא שלו לכך קרינן בי' שפיר הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי:
ב הנה הר"ן כ' בשנים עשר דרשות שלו אם יאכל אדם דבר המזיק לגוף עפ"י הרופאים והוא טועה וסובר שמועיל לו יפעול מחשבתו ויועיל לו באמת כפי מחשבתו:
ג בעל מגן אברהם בסי' ג' בא"ח כ' אם אינו יכול לפנות יסיח דעתו מדברים אחרים. בשם גמ' דשבת והובא ג"כ בבאר היטב בסי' ג' ס"ק ג' הרי אף שכפי הטבע קשה לו לפנות בכל זאת אם לא יחשוב בדעתו עסק אחר רק בעסק שיפנה תועיל לו מחשבתו נגד הטבע ויקל לו לפנות כי המחשבה היא למעלה מן הטבע ומושלת על הטבע:
ד בזוהר פ' ויצא והובא בס' עמק המלך בפ' עשירי משער תיקוני התשובה מפני שיעקב אבינו ע"ה כל מחשבתו היתה בלילה הראשונה על רחל כששכב עם לאה לכן ניתנה הבכורה ליוסף שהוא בן ראשון לרחל והיה בכור למחשבה: ה בראשית חכמה סוף פ"ד משער האהבה מביא בשם גמ' דשבת פ"ח ע"א רבא שהי' מעיין וישב לו על ידו והיו הדם יוצא מצפרניו ולא הרגיש מרוב דבקות מחשבתו בתורה:
ו בס' עמק המלך בפי"ח משער תיקוני התשובה אם ישראל אחד לבו גם בבת אל נכר והיא גם היא לבה גס בו ואוהבים מאוד זה לזה ומתוך כך בהזדווג הישראל עם אשתו מהרהר בגוי' והגוי' בהזדווגה עם בעלה הערל מהרהרת בישראל אוהבה יש בהם כח להחליף הנשמות ויצא ממנו איש כופר באלקי ישראל והבן הנולד מן הגוי' יתגייר עם הזמן הרי שהמחשבה היא הפועל העיקרי:
ז וגם ממה שפרשתי מאחז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי כל המשכתינו שפע הרוחניות מלמעלה אינה אלא על ידי מחשבה שהיא ג"כ רוחניות וכל מה שהתשוקה יותר חזקה בדבר הנחשק לו במחשבתו כמו אדם המשתוקק מאוד להשגת החכמה הנה בבקשתו להש"י שישפיע עליו שפע חכמה הנה הוא מתגעגע מאוד ומעמיק מאוד במחשבתו בבקשתו על החכמה הנה הוא ממשיך על עצמו שפע חכמה עמוקה מלמעלה הרבה יותר ממה שממשיך אדם אחר במחשבתו שאין לו כוסף נמרץ כ"כ לחכמה וכן מי שמעמוק במחשבתו בתפלתו אחר רחמיו העצומים ממשיך על עצמו מלמעלה רחמים עצומים ומפני כך נענו החסידים הראשונים בתפלתם לפי שהיו מעמיקים במחשבתם מאוד על הדברים הצריכים אליהם כמו מטר או חכמה או שלום ושלוה:
ח גם מענין הנבואה נוכל להתבונן גודל ענין דבקות המחשבה שהיה מפשיט מחשבתו מכל ענינים הגופני' ונתדבק במחשבתו ושכלו בגודל עוצ' יכולת ורוממות ית"ש דיבוק עצום עד שנתפשטה מחשבתו וחיותו מכל הגוף עד שלא היה יכול לעמוד על רגליו ולא היה מסך מבדיל בפני ההשגות הנפלאות לכן השיג השגה עצומה מאוד והנה מה שכתבו כל הספרים שהגוף הוא מסך מבדיל בפני ההשגה אין הכוונה שיהיה הגוף עצמו מסך מבדיל אלא חשוקו' הגופניות הם מבדילם בפני השג' השכל אך מפני שהנפש התחבר' לגוף לכן בהכרח כרוך בעקב' להמשך אחר תאות הגופניות ולעולם לא יתקיימו ביחד תשוקות הגופניות עם תשוקות השכליות כי כשזה קם זה נופל ולא נתמלאה צור שהוא סטרא דקליפ' אלא מחורבנ' של ירושלי' שהיא סט דקדושה:
ט גם מה דכתיב גבי אדם וחוה כי ערומים הם כי בתחלה נתדבקה מחשבתם בבורא ית' מאוד ולא היה להם שום הרגשה גופניות לכן לא שלט בעיניהם הגשמיים לראות כי ערומים הם אך תיכף שחטאו נפרדה מחשבתם מן הבורא ונתפשטה מחשבתם בגופם להגיעו להרגשת הגופניות לכן הרגישו אז בראי' הגשמיית כי ערומים הם:
י גם ממה שאני רואים אם רוצה אדם לנגן איזה ניגון בכלי כמו בנבל וכנור צריך להתלמד איך לנגן ואם לא יתלמד ויחשוק לנגן איזה ניגון לא תקיים הכלי ההיא רצונו ומחשבתו משא"כ אם רוצה לשורר ולזמר איזה ניגון בפיו אע"פ שב שבהכרח פועל זה ע"י כליו הפנימים והוא אינו יודע באיזה כלים מנענע להשלים חפצו בניגון ההוא אעפ"כ כמו שמצוייר במחשבתו ציור איזה ניגון כך מתנענעים כליו הפנימים מעצמם להשלמת חפצו כי כל כלים הגופנים משועבדים ונכנעים למחשבה ורצון של האדם ואילו לא היה היכולת הזה ביד המחשבה והרצון של האדם לא היתה חלק אלוה ממעל אלא לפי שהנשמה והמחשבה הם חלק אלוה ממעל לכן יש להם יכולת לפעול בכל אשר יחפצו ובזה יבושו ויכלמו הכסילים האומרים שהם מוכרחים במעשיהם עפ"י ידיעתו ית' כי הלא אין שום מעשה הן לטוב או לרע נגמרת אם לא ע"י קדימת עשיית הדבר ההוא במחשבתו ורצונו והנה רצונו המתפשט באיברים הגופנים ומשפיע בהם שפע חיות כדי שיוכלו לעשות מעשיהם הטובים או רעים הנה הוא בחיריי ורצוניי:
יא גם ממה שפרשנו הפסוק כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד נוכל ג"כ להבין ענין התפשטות המחשבה והרצון באיברי הגוף ומ"ש כפל לשון הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד יתכן שירמוז אל מה שכתבו הרבה ספרים בענין המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כי כל מעש' בראשית אינ' כמו האומן הבונה בית שלאחר שנבנה שוב אין הבית צריך לאומן אבל מעשה בראשית הוא ית' המציאם יש מאין והוא המעמידם והמקיימם ואילו היו מסולק מהם שפעו ורצונו והשגחתו מהם רגע אחד היה כלא היו והיה מתבטל מציאותם לגמרי והנה אותו הכח ית"ש שהמציאם הוא הוא המקיימם וזש"ה כי הוא אמר ויהי כלומר אותו הכח שהמציא ההוי' הוא צוה ויעמוד ר"ל אותו הכח הוא הנותן להוי' העמדה וקיום ויתכן שנפרש עוד ע"י מה שכ' רש"י בפ' בראשית בפסוק יהי רקיע בתוך המים וז"ל רש"י יהי רקיע יחזק הרקיע שאע"פ שנבראו שמים ביום ראשון עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה באמרו יהי רקיע והנה בפסוק יהי מאורות כ' רש"י מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל א' וא' נקבע ביום שנגזר עליו הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותיה עכ"ל רש"י והנה ידוע בעשרה מאמרות נברא העולם ר"ל בי"ס ובראשית נמי מאמר הוא והוא רומז לחכמה כמו שתרגם תרגום ירושלמי בראשית בחוכמא ואי' בזוהר כולהו כלילין בחכמה ולא נפקין לבר אלא בשבילין ידיען לגבי בינה הה"ד כולם בחכמה עשית בבינה עכ"ל הזוהר וזהו הענין שכל מעשה בראשית נבראו בראי' דקה ביום ראשון ע"י מאמר ראשון הנרמז בבראשית הרומז לספיר' חכמה שהוא בחי' היולי שכל הדברים הם כלולים בה רק ע"י הכלים שהם הששת ימים המשתלשלים מו' ימי הבנין המציאו לפועל הגמור המתי חס לאותו יום ולאותו ספי' מו"ק. וזה"ש הכתיב כי הוא אמר פי' חשב ויהיו הוי' דקה שיצאו מכלל אין לכלל ישית דק ואח"כ הוא צוה ויעמוד בשאר ימות השבוע היה להם העמדה וקיים וחזוק גמור ע"י צווי בגערה: ביאור ענין תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה וביאור לדוד אליך השם נפשי אשא וביאור אהללה השם בחיי יובן בסגנון אחד כי הנה אם נשאל לאדם למה כל אדם אינו יכול לפעול שום פעולה אם לא שיחשוב עליו מקודם ושב לאמר היאך אפשר לפעול שום פעולה אם לא יחשוב עלי' מקודם והנה אין זו תשובה כלל שהרי גם אנו מודים שא"א לפעול שום פעולה אם לא יחשוב עלי' מקודם אבל נבין הטעם של הטבע הזאת הן אמת הטעם פשוט כי כל מה שיפעול האדם הוא עפ"י רצונו ובהכרח צריך שמתחלה יסכימו רצונו ומחשבתו לפעול הפעולה ההוא. אבל נלע"ד לקרב אל השכל טעם יותר נכון כי הנה אם נשאל לאדם מהו עיקר חיות האדם ומהיכן נמשך חיותו והרגשת חושיו לא ידע להשיב ומי שישיב שהנשמה היא עיקר חיותו והרגש' חושיו נמשכה מנשמתו נשאלהו מהו מהות הנשמה מאין יודע מן הנשמה שום ענין זולת נשמה לבד שמכונה בשם נשמה ואינו יודע איזה דבר הוא מכונה נשמה ואם יאמר וישיב לנו אותו הדבר שהוא עיקר חיות האדם מכונה בשם נשמה אין זו תשובה כלל לשאלותינו כי אנחנו שאלנוהו על מהות החיות והוא משיב לנו הכינוי והשם של חיות האדם ומהות החיות לא ביאר לנו ועתה שמע דע לך הנה ידוע שא"א לאדם שמחשבתו תצייר שני דברים ברגע אחד כ"א בזא"ז. ודע נאמנה שעיקר חיות האדם והרגש חושיו הוא נמשך מן המחשבה. ובעזה"י אקרב אל השכל ואסביר לך ואביא לך הרבה ראיות ע"ז. ונקדים לך ביאור הכתוב כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד כי הנה אם יצוה אדון לעבדו עד"מ שיעתיק איזה חפץ ממקום למקום והעבד מעתיק תיכף הנה בהכרח יוקדם צווי האדון להעתקת העבד שהרי העבד אינו יודע מחשבת אדונו נמצא שהעתקת העבד א"א להיות בעת צווי אדונו אבל רגע מעט לאחר צווי אדונו משא"כ אם האדון רוצה להעתיק החפץ בידי עצמו שאז יכול להיות העתקת החפץ יותר תיכף וסמוך למחשבת האדון כי האדון א"צ לצוות לידו להעתיק החפץ כי תיכף שמחשבת האדון רוצה להעתיק החפץ בידו הרי אז תיכף שולח את ידו ומעתיק את החפץ ומה שהאדון א"צ לצוות לידו אינו מפני שהיד יודע מחשבת האדון כי אין ביד שכל ודעת לידע מחשבת האדון אלא היד משועבדת למחשבת האדון כי תיכף שרצון ומחשבת האדון להעתיק החפץ הרי אז משפעת המחשבה חיות לידו שתוכל להתנועע ולהעתיק החפץ והנה העתקת יד האדון אם החפץ הוא יותר סמוכה ותכופה למחשבת האדון מהעתק' העבד לצווי אדונו אבל מ"מ בהכרח תקדם מחשבת האדון קצת לתנוע' ידו מפני שהמחשבה שהיא רוחניות א"א לה לפעול העתקת החפץ שהיא ענין גשמי אם לא ע"י כלי גשמיית שהיא היד אבל הקב"ה כשברא העולם לא פעל ע"י שום כלי כ"א במחשבתו ית' לבד תיכף נתהוה הדבר שרצה להבראות כמו שפי' הרמב"ן כל ויאמר דמעשה בראשית הוא רומז על מחשבתו ית' עד"מ ויאמר אלהים יהי איר ויהי אור פי' שאלהים חשב שיהי' אור ותיכף שחשב אז תיכף ויהי איר ולא הי' שום קדימה למחשבתו ית' להויית הדבר אף רגע כמימרי' כי בשעה שחושב על הויית האור תיכף נתהוה האור בשעת המחשבה ולא אחר המחשבה וזהו כי הוא אמר פירש חשב הרי תיכף ויהי:
והנה לאחר שחטאו אדם וחוה נאמר וידעו כי ערומים הם והנה לכאורה הוא דבר זר שמתחלה לא ידעו כי ערומים הם עד אחר החטא והענין הוא כי הנה אם יטבול אדם שני חתיכות נייר במים ויניח נייר אחד על השני ויתדבקו הניירים ע"י לחלוחית המים וכל זה הוא מפני שהנייר התחתון הוא דבר קל ויוכל לדבק בעליון ע"י לחלוחית המים משא"כ אם הי' דבוק בנייר התחתון איזה ענין כבד לא הי' נדבק בנייר העליון ע"י לחלוחית המים אלא בהגביה הנייר העליון למעלה באויר לא היה הנייר התחתון נגרר עם הנייר העליון אלא נשאר מונח למטה אם לא היו הניירים נדבקים זה לזה בשעוה כי דבוק השעוה יכול לסבול דבר כבד יותר מלחלוחית המים ודבוק זפת יכול לסבול כבדות יותר משעוה ודבוק ע"י מסמר של ברזל תוכל לסבול כבדות יותר משל זפת כמו כן יש חלוקים והבדלים בענין דבוק מחשבת האדם עם דבר הנחשב עד"מ אם אדם חפץ ליקח איזה אבן טוב ואינו מוצא אותו לקנות כי אדם אחד שיש לו אבן טוב ההוא אינו חפץ למוכרו וזה שחפץ ליקח חושב תחבולות במחשבתו איך לעשות שיחפוץ זה האדם למוכרו נמצא כשזה הלוקח נועץ ותוקע מחשבתו בעניני התחבולות הרי אז נדבקת מחשבתו בענין התחבולה ההיא ואם כח דבוק מחשבתו בדבר הנחשב דהיינו בתחבולה ההיא היא חלוש כמו דבוק לחלוחית המים יכול להיות נעקר ממחשבתו ע"י תנועה קלה שינעוהו בעת ההוא ואם כח דבוק מחשבתו הוא חזק יותר כמו דבוק. ע"י מסמר הברזל לא תוכל מחשבתו להתעקר מדבר הנחשב אף אם יניעוהו תנועות חזקות לא ירגיש ומה גם כשתשוקתי לאבן טוב ההוא עזה מאוד אזי תדבק מחשבתו יותר ויותר עד שאם יוליך אדם לפניו תוף וחליל וקול התוף יהיה אדיר וחזק ועצום לא יראה בעיניו את התוף ובאזניו לא ישמע את קול התוף וכאשר ישאלוהו לו אח"כ אם ראה בעיניו את התוף ואם שמע קולה ישבע שלא ראה ולא שמע וכל זה הוא לפי שנדבקה מחשבתו מאוד בדבר הנחשב ונשארו כל הרגשותיו בלי מחשבה ולכן לא יוכל לראות ולשמוע כי כשמחשבתו רוצה לשמוע אז שומע האוזן וכשמחשבתו רוצה לראות אז רואה העין מפני שאו מחשבתו מתפשטת בכלי החושי' ויש בהם חיות ויוכלו להרגיש משא"כ כשנדבקת מחשבתו בדבר אחר איך יוכלו להרגיש מאחר שאין מחשבתו רוצה לראות ולשמוע הרי הם כלי ההרגשה כולם מחים ואין בהם שום חיות וכן הדבר בחוש הטעם והריח והרבה פעמים ראיתי בעלי תענוגים ורעבתנים כשאוכלין אוכלין בכוונה עצומה בלי מחשבה זרה ומכינים הכלי של חוש הטעם כדי להרגיש מתיקות המאכל ויהנה כי כשהמחשב' רוצ' להרגיש טעם הרי אז יש בלשון וחיך חיות והרגשה מפני שהמחשבה מתפשטת בהם ולכן יש לו כח להרגיש ולטעום מתיקות המאכל ולהריח ריח הבשמים שבמאכל משא"כ אם יחשוב בשעת האכילה בדבר אחר הרי אז נדבקת מחשבתו בדבר האחר ואינו רוצה אז לטעום טעם המאכל ולכן אינו מרגיש אז מתיקות המאכל וכן אם ישתה אדם איזה משקה מרה כלענה אם ידביק מחשבתו בדבר אחר בשעת השתיה הרי אז אינו מרגיש מרירות המשקה והנה הרעבתן בשעה שאוכל בודאי מדביק מחשבתו בחוש הטעם דבוק עצום עד ששאר כל החושים נשארו בלי חיות באזניו לא ישמע ובעיניו לא יראה ולא יעתק מחשבתו מהאכילה ומהנאת'. כללא דמילתא כשמחשבת האדם מתפשטת ונדבקת בדבר אחר ולא בכלי החושים או כשנדבקת בא' מן החושים אין בכלי חושיו שום הרגשה כלל לא לטוב ולא לרע דהיינו לא להרגיש טעם מתוק ולא טעם מר ולא ריח טוב ולא ריח רע וכיוצא בחוש הראות אין העין יכול לראות ולהרגיש לא מראה נחמד ולא מראה מאיס ולכן קודם שחטאו אדם וחוה נתדבקה מחשבתם בו ית' וברוממותו הנשגב מרוב השגה עצומה שהי' אז להם לכן לא הרגישו בחוש ראותם מתחלה כי ערומים הם כי אז הי' כמעט גופם גוף מת עד לאחר שחטאו ונפרדה מחשבתם מדבקות הבורא ונפלו ממדריגתם התשובה ונתפשטה מחשבתם בגופם וכלי חושיהם ואז חי' חושיהם ולכן הרגישו בחוש ראות כי ערומים הם: ועוד אביא ראי' היפך כשמדביק אדם מחשבתו בדבר הנחשב אצלו בטלו הרגשותיו עד"מ אם ראובן יתן עצה לשמעון שהוא עני ואביון ודל מאוד עד שכמעט הוא ואשתו ובניו וב"ב הם נפוחי רעב וראובן מיעצו איזה עצה שע"י טרחא קלה יכול להשיג עושר מופלג לערך ת"ר אלפים אדומים ושמעון משיג היטיב בשכלו שהעצה ההיא היא עצה נכונה ואמיתית הנה אין ספק ששמעון הלזה לא יכול לנום ולא יישן ולא יחפוץ לאכול ולא להתפלל וללמוד ולא יחשוב בשום עסק אחר מחמת עוצם דבוק מחשבתו בטרחא קלה ההיא כדי להשיג העושר ההוא וכשילך אדם לפניו ותוף בידו וישמיע קול עצום עם התוף ההוא אין ספק ששמעון הלזה לא ירא' לא האדם הנושא את התוף ולא התוף ולא ישמע קול התוף כלל לגמרי כי הנה הרגשת כל החושים הם נמשכים אחר הרצון והמחשבה שהם שורש חיותו והרגשתו של אדם וכשאדם רוצה לראות בעיניו ולשמוע באזניו אז יש כח הראי' בעיניו וכח השמיע' באזניו משא"כ כששמעון הנ"ל מעתיק מחשבתו מכל אלו הדברים אזי כל אלו האיברים הם כאבן דומם ואין בהם שום חיות והרגשה והנה לאנשים כאלו עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו וכמעט לא ירגישו אם יטילו אותו למדורת עצים ואש לא ירגיש כאב השריפה והמכוה ולא יראה כלל האנשים שנוטלים אותו ולא ידע אם מניעים איתו או אם הוא עומד על מקומו הראשון ולא יראה האש כלל ואפי' אם כבר האש שורפו אינו יודע אם הוא מושלך על האש או אם עומד על מקומו הראשון והנה אין שייכות לומר שאינו יודע אם הוא מושלך על האש רק שסובר שהוא עומד על מקומו הראשון דגם זאת המחשבה אינו יכול לחשוב שהוא עומד על מקומו הראשון שהרי מחשבתו נעקרה ונפרדה ממנו כלל לגמרי ונתדבקה מאוד בדבוק עצום בעצה שיעצו ראובן להשיג העושר ההוא דהנה אם היה יכול לסבור ולחשוב בהנחתו על האש שעומד על מקומו הראשון כבר היה מרגיש כאב השריפה והמכוה אבל באמת אין לו כלל שום הרגשה לענין אחר ואע"פ שהאש פועל פעולתו ושורף את בשרו הוא אינו יודע כל זה ואינו מרגיש שום צער עד כי ישרף:
והנה ארשום מה שהבנתי ענין אחד נכבד מאוד והוא כשאדם נהרג על קידוש השם שלא ירגיש שום צער וכאב כלל ועיקר ולהבין זה צריך כמה הקדמות להקדים הנה ידוע כי מפי עליון לא יצא הרעות כי אין דבר רע יורד מלמעלה כי לעולם השפע שיורדת מן השמים טובה היא מאוד מאוד רק ההשתנות וההתהפכות מטוב ורע הכל הוא כפי השתנות בחי' מקבל השפע המשל לזה כי השמש מלבנת הפשתן ומשחרת הכובס מתיכה את השעוה ומקפיאה את המלח וידוע הוא שכח אחד יש בשמש שכח ההוא מתיך ומקפיא ומלבין ומשחיר ועם היותה כח אחד לבד עכ"ז פועלת דברים הפכיים וההשתנות אינו מצד השמש אלא מצד בחי' המקבל הכח ההוא כי השעוה מקבלת מכח ההוא שבשמש ענין ההתכה והמלח מקבל ענין ההקפאה מכח ההיא עצמו שבשמש וזהו פירוש הפסוק ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית כלומר כי מה שעשית הוא חסד ואמת רק ואנחנו הרשענו בחטאינו גרמנו לעצמינו להיות חומרינו מקבל משפע היורד מלמעלה ענין רע וצער וכאב ועפ"י משל זה אמר ג"כ האריז"ל פי' הפסוק אני ה' לא שניתי כי מפורסם הוא שהוי' הוא מדת הרחמים ואלהים הוא מדה"ד ואמר אני ה' שהוא הוי' מדה"ר לא שניתי למדה"ד כי ה' הוא האלהים פי' שהכל אחד ורמז לדבר כי חילוף הוי' בא"ת ב"ש שהוא מצפ"ץ הוא בגי' ש' ואלהי' במילוי יודי"ן הוא ג"כ בגי' ש' ואין ההשתנות מצד הבורא ח"ו רק ההשתנות הוא מצד בחי' המקבל כי שמש ומגן ה' אלהים פי' ה' אלהי' שהוא מדה"ר ומדה"ד הוא כמו שמש שפועלת דברי' הפכיים וזהו פי' הפסוק ג"כ כהמס דונג מפני אש כן יאבדו רשעים מפני אלהים שהוא מדה"ד כי תכונת רשעים נמשלה לשעוה שהכנתה מוכנת לקבל ההתכה שהוא ענין רע וזהו ג"כ פירוש שרשעים מהפכין מדה"ר למדה"ד בכח הכנה הרעה שלהם שמוכני' כפי רוע חומר שלהם לקבל רעה מן הבא מלמעלה וצדיקים מהפכין מדה"ד למדה"ר ועוד אביא משל אחד להנ"ל שיש מין אחד מר מאוד מאוד והיא עשוי' ממרה והיא ראש הנזכר במגילת איכ' הרוני ראש ולענה והוא הנק' בל"א הלא"ז שהוא מר מאוד כידוע והנה כאשר יחלה האדם חולה גדול מאוד עד אשר יגיע ליסורים קשים ומרים וגדולים ורפואתו יהיה מזה המין המר והאיש ההוא החולה הוא נבון וחכם גדול ויודע בשכלו היטיב מעלות הבריאות וחסרון החלישות שבבני אדם הנה האיש ישתה בשמחה המין המר הנ"ל בחשק נמרץ ואהבה רבה עם היות. שהוא מר מאוד לחיך עכ"ז בחשבו כי בזה יבא לו רפואה גמורה כמעט שימתיק לו לחיך המין המר הנ"ל והענין מובן יותר כי ידוע כי כל מיני ההרגשים שבאדם וכל החיות שבאדם הוא בא מן הנשמה שאם לא יש נשמה הוא כאבן דומם ולא ירגיש כלל ועיקר בא' מן ההרגשים הן צער וכאב לא ירגיש והן הנאה ותענוג לא ירגיש והנה זה האדם הנבון כל מגמתו ומחשבתו הוא נשתקע בענין הרפואה הזאת ומצייר במחשבתו ההנאה שיגיע לו אח"כ שישתה המין המר הנ"ל שיהי' בריא והנה ידוע כי מחשבה ונפש הוא ענין אחד כי רוחניי' הם והנה כאשר יתפשט מחשבתו בענין ההנאה שיבוא לו אח"כ שיהי' בריא הוא נשקע ממש באותו מחשבה ולא ישים לבו לטעם המרירות שהחיך טועם עתה ונדמה לו כאשר אינה שותה המין הנ"ל ולא שידמה לו שהוא שותה מים אלא שידמה לו שהוא אינו שותה כלל באשר שאינו יודע ששותה הוא לע"ע מחמת רוב השתקעות מחשבתו ונשמתו בענין שיהי' בריא אח"כ משא"כ כסיל שאינו מבין מעלת הבריאות בהשקותו המין המר ורפואתו ירגיש מרירות גדול לאין תכלית הרי שהמין המר הנ"ל הוא דבר אחד ולחכ' יבוא מזה הנאה ומתיקות ועונג ולכסיל יבוא מזה צער ומרירו' הרי שההשתנו' הוא מצד בחי' המקבל כמו זו המשל כן הוא הנמשל באדם צדיק אף שבא עונש וצער וכאב מלמעלה מקבל באהבה נפלאה מאוד בחשבו כי העונג שיהי' לו בעוה"ב אין לו ערך כלל וכלל לנגד הצער של עכשיו ודומה לו כמו שחולם חלום שציערו לו היסורין ולמחר כשיעור משנתו לא ירגיש שום כאב כלל ועפ"ז אמרתי פירוש הפסוק בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים שמצאתי כתוב בספר מבתר מפנינים שפעם אחד היו אנשי מדינה אחת בצרה גדולה והיו סובלים יסורים קשים מהמלך וחכם אחד היה ביניהם ולא דאג ע"ז כלל ושאלו לחכם הנ"ל למה אינך דואג על היסורין שמכין אותך בכל יום והשיב להם אם יחלום לאדם חלום שהכוהו מאוד למחר כשיעור משנתו לא יכאב לו כלל ואע"פ שבעודו חולה יש לו צער שהוא סובר שבאמת כן הוא אלא שאח"כ כשיקוץ יודע שחלום הי' כמ"ש הכתוב ויקץ פרעה והנה חלום שבעודו חולם נדמה לו שהוא בהקיץ אך אח"כ יודע הוא בהקיצו שמה שהי' עד עכשיו חלום הוא באשר שעתה לא כן הוא כמו שחלם לו והנה ידענו שהעוה"ז הוא דומה לחלום ועוה"ב להקיץ הוא לעולמי עולמים ולמה אדאג ע"ז שמכין אותי בחלום כיון שלא יכאב לי כלל כשאקיץ דהיינו לעוה"ב והנה פשוט הוא חולם החלום שמכין אותו נדמה לו שהוא בהקיץ אך אח"כ שיקוץ משנתו ורואה שכל זה הי' כשהי' ישן ואינו רואה שום חבלה ונזק בגופו ורואה הוא בעיניו שנשתנה הדבר מכמות שהיה בחלום אז יודע הוא שזה היה חלום אבל בעוד שלא נשתנה מכמות שהי' דהיינו ששוכב וישן וחילם חלום אז סובר הוא שהאמת כן הוא שהוא סבר שזה הוא בהקיץ. וזה פי' הפסוק בשוב ה' את שיבת ציון שישתנה הדבר מכמות שהי' אז היינו כחולמים ונחזור לענינינו שצדיק מקבל עונש ויסורין הבא עליו מאהבה ולא ירגיש שום צער כלל משא"כ ברשע הוא להיפוך ואקדים עוד הקדמה אחת ויובנו הענינים יותר בבירור הנה איתא במס' ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ואמרתי טעם נכון על זה כי נבין ענין הברכה מה הוא יובן ממשל אחד הנה סתם אב מרחם על הבן ואוהב אותו מאוד מאוד אף אם לא יהיה מושלם במעלות ק"ו אם הי' מושלם במעלות שיהיה הבן ההוא חכם נמרץ וסופר מהיר וחריף גדול ובקי בכל התורה כולה והוא יפה תואר ויפה מראה בעל קומה ובעל צורה ויש לו קיל ערב ונעים ויודע ומכיר בכל החכמות שבעולם ויודע לאמן את ידיו בכל מלאכת מחשבת שבעולם ויודע לנגן בכל מיני זמר והוא עניו גדול ושפל בדעתו ואינו מתגאה כלל וכלל ואוהב את הבריות מאוד ומדבר עמם בכבוד ונחת אפי' עם קטן שבקטנים אין ספק שיהי' האב ההוא יאהב אותו יותר ויותר לאין תכלית וכשירצה האב לגודל אהבת בנו לאהוב אותו ולהלביש אותו מלבושי' יקרים ונכבדים אין ספק שבלבשו הבגדים ההם ישא חן יותר ויותר בעיני אביו ולא ישבע אביו עם אהבתו אשר אוהב אותו וזה הוא צער אצל אביו שאינו יכול להשביע תאותו ואהבתו לבנו והוא על דרך כי חולת אהבה אני וע"ד הן שמים לא זכו בעיניו כמפורש בספר הזוהר הקדוש וזהו ענין שבחורבן הבית היו שוחטים בניהם ואוכלי' המדודים טפחים טפחים והוא בראותם גודל אהבתם וחמלתם, על בניהם החמודים מזהב ומפז אצלם וזהב וכסף אין נחשב בעיניהם למאומה לגודל אהבת בניהם והיו מודדים ושוקלים בניהם והיו נותנים זהב לבית המקדש ועכשיו בראותם בניהם בוכים וצועקים ללחם ואינם יכולים למלאות תאות בניהם והי' גודל אהבת בניהם להם לצער גדול עד שיחזקו א"ע והפכו את לבם ללב אכזר ושוחטים ואוכלים אותם למען לא יהיה להם צער גדול כזה וכפי גודל האהבה בתחלה כן גודל האכזריות אח"כ וזה היה מחמת גודל הצער אשר לא היה לבם יכול להכיל ולסבול זה הצער ונחזור לענינינו במה שהאב אוהב את הבן הנחמד מאוד מאוד על אחת כמה וכמה כשהאדם יבין ויבחין גדולת הבורא וחכמתו ויכלתו והשגחתו הפרטיות על כל אדם כמ"ש ענין נפלא בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון וכולם נסקרין בסקירה אחת ועיין בתוספת יום טוב בזה המשנה במס' ר"ה ע"ש או כאשר יבחין שמה' מצעדי גבר כוננו אשר ילאה שום מלאך מלהשיג ולידע ענין צעדותיו של בני עולם מיום בריאת העולם עד עכשיו יכנס בלב כל אדם אהבה נפלאה לבורא ית"ש מאוד מאוד עד שלא תשבע גודל אהבתו לבורא כמ"ש הכתוב כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים ופי' האר"י זלל"ה כי אילה שעומדת בשפת הנהר ומבטת לנהר ורואה דמותו בנהר במים פא"פ ונדמה לו ששם יש נקבה ומתעורר תאותו לשכוב עם אותו האילה וכאשר אינה יכולה להשיג תאותה אז תגבר התעוררות התאוה יותר ויותר עד שלגודל התאוה שאינה יכולה למלאות' תחלה חולי גדול כמ"ש כי חולת אהבה אני וזה פי' הפסוק כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים מגודל אהבתי את אלהים איני יכול למלאות אהבתי ותאוותי לבורא ית"ש והנה גדולת הבורא יובחן יותר ויותר בנבונים כשיבחינו השגחתו הפרטיית על כל בני אדם ומשלם לאיש כפי מעלליו מדה כנגד מדה כי במדה שאדם מודד מודדין לו ואחשוב אני שלכן נקר' מדה"ד שהקב"ה משלם לכלם מדה כנגד מדה הן בשכר הן בעונש וכל השכרים והעונשים הם באים מכ"מ והאדם אם יהיה רוחב לב נבון יבחין כל זה בכל השכרים וכל העונשים והנה טעם ברכת הטובה אינה על עצם הטובה על זה שמטיב לו אלא לפי שבזה הטובה שעושה לו הקב"ה הוא מדה כנגד מדה ובזה יבחין ויכיר גדולתו יתברך וראוי לברכו ולשבחו מחמת גדולתו אבל הברכה אינה על עצם הטובה וא"כ גם על הרעה חייב לברך שברעה שעושה לו מכ"מ ג"כ יבחין ויכיר גדולתו וראוי ג"כ לברכו כמו על הטובה ויש ליתן עוד טעם אחר על זה כי הנה האדם אינו יודע אם זו הרעה רעה היא שאפשר שיבוא לו מזה הרעה לבסוף טובה לכן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ובדרך הזה שמעתי פירוש הפסוק עננו באמת ישעך פי' שאני איני יכול לבקש ממך פרטי הדברים דהיינו טובה זו וטובה זו תעשה לי שאיני יודע אם יהיה לי טובה או לבסוף יהא לי רעה מזו הטובה אך אתה הבורא שידעת באמת איזה דבר טובה לי ואיזה דבר רעה לי ומבקש אני ממך שתעשה לי טובה לתכלית אף שיהי' עתה רעה כיון שסוף סוף יבוא לי מזה הרעה טובה ונחזור לענינינו כי בהיות שאדם מחשב בגדולת הבורא וחכמתו ויכולתו והשגחתו לאין תכלית תגדל אהבת הבורא בלבו מאוד מאוד וישבח אותו מאוד בקול נעים שקול מעורר הכוונה וירצה לשבח אותו יותר ויותר כפי תכלית כחו והאהבה נקשרת בלבו מאוד מאוד אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ויחלה חולת אהבה ומחמת צער גדול שיש לו שאינו יכול להשביע אהבתו ותאותו לבורא יחשוק למסור עצמו לסבול כל יסורים קשים שבעולם מחמת אהבתו המופלא' ויהיה כל היסורים בלבו כדבש לפיו בעבור גודל האהבה שיש לו לבורא ית"ש ואפי' אם ייסרו אותו יסורים קשים ומרים לא ירגיש שום צער וכאב כלל ועיקר בהיות נשמתו קשורה למעלה בשרשה במחשבתו בבורא ית"ש ובאהבתו וכל מיני הרגשת הכאב הגופני ותאוות גופניות הוא מחמת הנשמה שבגוף האדם כי נשמתו יצאה מגוף האדם לא ירגיש שום כאב ותענוג וכיון שזה מפשיט מעליו כחות הגופניות וכחות הרוחניות מתגברים אז אינו מרגיש שום כאב כלל ועיקר ואדרבה כל הכאבים הם לו לנחת בעבור שמשביע אהבתו לבורא ית"ש באלו היסורין ובאמת אינו מרגיש כלל וכלל וא"כ כשאדם יתפלל וישבח לבוראו בשמחה מופלאה עד שיהיה אהבתו להבורא בוער בלבו עד שיחשוק להשביע את אהבתו במסירתו להריגה על קידוש השם אז נחשב לו כאלו נהרג על קידוש השם ואין הפרש בין זה לזה אלא שזה במחשבה וזה במעשה זה בכח וזה בפועל ואפשר שזהו הפירוש של. כך עלה במחשבה הנזכר על ר"ע שבמחשבתו עלתה נשמתו למעלה בשרשה ונתקשרה שם והנה התוס' כתבו במס' בבא מציעא בדף קי"ד ע"ב שאליהו קבר לר"ע עם היות שאליהו כהן הוא לפי שהי' מת מצוה שהיו יראים לקוברו שהי' מהרוגי מלכות והנה מצאתי בס' תורת חיים של מרח"ו שקיבל מרבו האריז"ל בדרוש הגדול שבפ' בשלח שמצא כתוב שר"ע מת מיתות עצמו ובא אליהו ז"ל וקוברו והנה לפ"ז לא היה מת מצוה והיאך קברו אליהו שהוא כהן אך הענין הוא שבאמת נהרגו ע"י המלכות אך ההריגה לא פעל בו כלו' יציאות הנשמה מן הגוף אך הוא מת מיתת עצמו שהתקשר נשמתו למעלה בשרש' דבוק עצום במחשבתו והוא מיתות נשיקה כמו שתי חלות שנשקו זו את זו דהיינו שדבקו וקרא לדיבוק נשיקה וא"כ מ"מ היה מת מצוה שהיו יריאי' לקברו או אפשר כיון שמת בנשיקה ולא ע"י מלאך המות לא היה מטמא כלל כי הטומאה למת בא ממלאך המות ואמר כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו ועכשיו כו' פי' כל ימיו היתה אהבתו עזה מאוד מאוד עד שלא היו יכול להשביע את אהבתו לבורא והיה מצטער על זה כל ימיו שיבוא לקידוש השם להריגה להשביע תאותו נחשב לו כאלו נהרג כיון שהגיע לזה החשק כל הראוי לביל' אין ביל' מעכב' בו ועפ"ז יובן הפסוק כי עזה כמות אהבה פירוש כי האהבה היא עזה כמו האהבה שיחשוק אדם למות על קידוש שמו ית' הגדול ואם יגזור השם בחיים עוד ארחיב ביאור זה הענין יותר ויותר במשל ומליצה כאשר יורני המלמד לאדם דעת ברוך חונן הדעת:
משל להנ"ל אם אדם אחד הוא בעל מחשבה גדול מאוד ויחשוב מחשבות וישתקע במחשב' ההם אם יספר אדם איזה סיפורים במעמד קרוב לזה האיש בעל מחשבה בכדי שיכול לשמוע את הדברים ההם ועכ"ז לא ישמע בעבור שהשמיעה וכל החושים באים מכח הנשמ' המשפיע חיות באדם וזה האדם מפשיט כל כח הנשמה במחשבה הזאת שמחשב לכן אינו שומע הדברים ההם ולא עוד אלא אף אם גוררי' בבגדו ובגופו אינו יודע אם גוררין אותו מחמת רוב השתקעות מחשבתו בדבר אחר וכמעט לא ירגיש בעת הזאת צער המחט שיתחבו אותה בגופו וכמו כן לא יכוה וישרף כ"כ במהרה בנגעו בגחל' כמו אדם אחר שאינו בעל מחשבה שתיכף מכוה עצמו בגחל' ויטה עצמו תיכף מהגחלת להלאה למרחוק ממנה באשר שזה האיש יודע שהגחלת שורפה בנגיעה באדם וכאשר רואה שידו או אבר אחר נוגע בגחלת אז מחשבתו מסיע' כאב השריפה בעת הזאת בעבור שיודע במחשבתו שגחלי שורפ' משא"כ באדם שהוא בעל מחשבה אחרת ואינו שם מחשבתו לזאת בעת ההוא שגחלת שורפ' וגם אינו רואה נגיעתו בגחלת בעבור כי בהשתקעו' מחשבתו בדבר אחר כמעט מתבטל עם כל החושים עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו וכן כולם וזהו ענין הנביאים שהפשיטו כחות הגופניות מעצמם והגבירו כחות הרוחניים עליהם כי כשזה קם זה נופל לארץ ומתקשר נשמתו למעלה בשרש' ורואה מה שרואה וזהו ענין נבואתו ובעוד נשמתו קשורה למעלה הגוף נופל לארץ כאבן דומם בעבור שכחות הגופניות נתחלשו מאוד עד שאין להם תקומה על הארץ ובאותו פעם שהנביא היה מוטל לארץ אפי' היו נועצין בו דקר לא ירגיש כאב כלל ושמעתי וקבלתי ממגידי אמת שמית' הרמ"ע מפאנו בעל עשרה מאמרות ויונח אלם ופלח הרמון הי' כן מיתות נשיקה שהתקשר נשמתו למעלה ונפל לארץ מושלך כאבן דומם ונשאר מת על הארץ ויהי רצון שיהיה אחריתי כמוהו אשרי לו:
ויובן ג"כ לפי הנ"ל מה שאמרו בגמ' חלום אחד מששים בנבואה לפי שבעת שהנביא מקשר נשנותו למעלה במחשבתו נשאר גופו על הארץ כאבן דומם והוא מיתה גמורה מפני שבעודו בחיים חייתו נשמתו בגופו אינו יכול להשיג כי הגוף מסך מבדיל מונע ההשגה משא"כ בהתפשטות נשמתו מגופו אז משיג שלא ע"י מסך מבדיל כי הגוף נשאר כמת על הארץ וכיון שהשינה אחד מששים במיתה בהיא כנבואה גמורה גם החלום שהוא בשינה הוא אחד מששים בנבואה.
והנה שמעתי שבדורינו העלילו הגוים דם שקר על איש קדוש אחד שנהרג על קידוש שמו ית' ותחבו בו עמוד של עץ מתחתיתו בפנימיות גופי בחוזק יד בנקבו כל בני מעיו ונתגלה ראש העמוד אצל אזנו וזה היה סמוך לליל שבת וכל השבוע הזאת לא טעם כלום כי התענה כל הששה ימים וסמוך לקידוש הרגוהו וקודם מיתתו היה מזמר שירות ותשבחות באהבה עזה ושאלוהו אם מרגיש איזה כאב והשיב שעד עתה לא הרגיש כ"א עכשיו בעת ששאלוהו אם מרגיש או לא וכל זה מרוב דבקות מחשבתו באהבה עזה ועצומה בבורא אא ומרוב שמחתו בשעשוע נשמתו העתידה לבא לאחר שעה מועטת בג"ע לכן לא הי' אז הרגשה לחושיו הגשמיות וסבת פירוד והסתלקות חייו מגופו לא היה ע"י הריגה כלל אלא הוא המית את עצמו ע"י דבוק מחשבתו בו ית' ונשארה דבוקה שם וכסבורין הגוים שע"י הריגה נפרדה נשמתו מגופו:
ופעם אחת אירע לי שדרשתי הדרוש הלזה בבהכ"נ בימי הקיץ ובאמצע הדרוש שתקתי מעט ואח"כ שאלתי לבריות אם שומעין קול צפצופי העופות והצפרים שמצפצפין בקול נעים השיבו לי הן ואמרתי להם מפני מה לא הרגשתם באזניכם עד עתה קול צפצופים היא היא מפני שעד עתה הטיתם אזניכם לשמוע הדרוש מפי ונתדבקה מחשבתכם בשמיעת הדרוש ולא הטיתם אזנכם לקול צפצופים כי מה שאין המחשבה רוצה לשמוע אינה שומעת כי עיקר חיות הגוף של אדם וחיות חושיו הוא ממחשבתו. ועוד אסביר לך ואביא לך ראיות ע"ז איך שעיקר חיות הגוף הוא ממחשבתו ופ"י מה שבארתי הפסוק עוז וחדוה במקומו כי הנה ידוע שכל הגבורה המתפשטת בכל העולם משכח מספיר' הגבורה וכל החסדים מתפשטים וספי' החסד והנה חסד וגבורה שני הפכיים הם האם אמור נאמר שבחסד יש חלישות ח"ו הפוך וגבורה אבל הענין הוא כך כי הנה ידוע שבהתקצף התרגז ראובן על שמעון מאוד יתוסף לו כח גבורה בשעת הכעס והרוגז ולהיפוך כשאדם מלא יו שחוק בהרחבה גדולה הרי אז נחלש כחו התרופף מאוד והסיבה לכל זה הכל הוא כפי חפץ חשבתו כי כשאדם מתרגז מאוד וחפץ לפעול צורות ולנקום נקום מחבירו להכות אותו באגרוף די אז מתקבץ כל כחו שבגוף לאותו אבר שחפץ זעול בו גבורה שהוא היד וכשאדם בשחוק הרי הוא ברצון טוב מאוד ואינו חפץ אז לפעול גבורה ל לפיכך נברחים כל כחות הגוף למקומות שבותיהם בכל איברי הגוף ונגנזים ונסתרים שם ים מתגלים ויוצאים משם עד שעת רוגז' נמצא ל הוא כפי חפץ מחשבתו של אדם ובזה הבחי' מה הנשמה במקצת למקור אשר חוצבה ממנו מה א ית' כל אשר חפץ עשה אף הנשמה כן כי היא אלוה ממעל מאחר שהוא א הלביש את הנשמה בגוף משם ואילך תלויים כל פעולות הגוף בחפץ ורצון מחשב' האדם שהוא ג"כ בחי' הנשמה וכמי כן נראה פלא בכלי הניגון המוטבעים באדם שאין ידוע לכל אדם מהות הכלים ההם ואופן תנועתם איך הוא כדי להנמיך הקול או להגביה לשמח או להעציב ומ"מ כאשר ירצה אדם לשורר ולזמר איזה ניגון בכל אשר יחפץ ברצונו ובמחשבתו הן להעציב או לשמח כן יעשו הכלים הפנימיים ההם ונשמעים ומקיימים מחשבתו של אדם ואע"פ שאינו יודע אופן פעולתם וסדורם וא"צ לצייר במחשבתו קודם שמשורר הניגון אופן פעולת' משא"כ מי שמשורר בכלי ניגון כגון בנבל וכנור צריך לידע וללמוד אופני תנועות המיתרים והקוים הנק' בל"א סטריני"ס וצריך לידע באיזה אצבע ימשש מה' אצבעות ועל איזה מיתר יעבור באצבעו ואם לא ילמוד לידע כל אלה אלא יעבור באצבע שיזדמן על איזה מיתר שיזדמן לו כמו התינוק הקטן שמשחק באיזה כלי זמר בלי שום כוונה כלל. לזמר איזה ניגון לשמח או להעציב להנמיך או להגביה כ"א להשמיע קול בלבד ואם אדם לא למד כלל איך לשורר בכלי ותחפוץ מחשבתו להנמיך הקול ובאמת הוא ימשש באצבע על המיתר המגביה הקול או להיפוך נמצא שהכלים של כלי זמר אינם נשמעים למחשבתו כלל אבל כלי הגוף נשמעים למחשבתו ככל אשר תחפוץ מחשבתו לנגן כן ינגנו הכלים הפנימיים שלהם נמצא ששורש ועיקר בכל הוא המחשבה אצל האדם וכ"כ הר"ן בדרשותי' המכונה בשם שנים עשר דרשות בדרוש האחד עשר כבר העתקתיו שאם יאכל אדם דבר המזיק לגוף עד שתועיל לו מחשבתו באוכל ההוא שיסיר ממנו הזיקו אם לא שיהיה מופלג. וכן מצינו במן שכל מה שהיתה המחשבה רוצה לטעום במן כך היה מרגיש חוש הטעם אם היה רוצה לטעום טעם בשר היה חוש הטעם מרגיש טעם בשר וזו הסבה לא היתה כ"א במן לפי שהי' רוחני כי המן הי' מתולדות אור העליון שנתגשם כמ"ש הרמב"ן בפ' בשלח ע"ש וכמ"ש האריז"ל שהמן נשתלשל [כאן נמחק בהכת"י ונראה שצ"ל מטלא דבדולחא עילא'] כמ"ש ועינו כעין הבדולח וכל דבר רוחני הוא היולי שמוכן להתהוות ממנו כל מיני הטובות לכן נתהפך המן לכל הטעמים [גם כאן נמחק בהכת"י ונראה שצ"ל א"כ הרי המחשבה הולידה הטעם וכן מורגל ג"כ בפי הבריות שהכאת היהודי מסוכנת לגוי והוא עפ"י מה ששמעתי שמלך אחד] דאג על שלא הי' לו בנים שירשו המלוכה ממנו ולעת זקנותו נולד לו בן ונתן אותו למלמד שילמדו חכמה ומוסר ודרך וטכסיסי מלוכה וטכסיסי מלחמה והבן המלך לא היה חפץ לשמוע למלמד ההוא במה שהדריכו והי' המלמד מוכרח לייסרו בשבט מוסר ואמר המלמד להמלך הלא אדוני המלך יודע שא"א להדריך ילד קטן אם לא ע"י הכאות בשבט מוסר ואני מתיירא ממנו מאוד שלמחר יירש המלוכה ויזכור מס שהכתי' וינקום ממני וימית אותי ויענהו המלך דע כשתכה אותו בלי שום כעס לא תכניס בו ארס ואדרבה יאהבך ואם תכהו בכעס אין לך שום תרעומת לא עלי ולא עליו כ"א עליך ועל כעסך נמצא השבט בעצמו שהוא כלי להכאה אינו כואב לו כ"כ כמו מחשבת הכעס והרוגז כשמכהו במחשבת כעס ורוגז מכניס בו ארס בלבו והכל הוא כפי המחשבה כי כל כח רוחני א"א שיושג כ"א ע"י פעולה גשמיות והנה אם מכה בן המלך מחמת אהבה כדי להדריכו לטוב לו כאשר ייסר איש את בנו הרי השבט ההוא הוא כלי לכח רוחני שהוא כח האהבה לכן מכניס אהבה בלבו ואע"פ שבשעת ההכאה אינו אוהב למלמד כי אלו הי' משיג הנער שההכאה ההיא היא טובה לא הי' צריך לשבט מוסר כלל אבל מ"מ כשיגדל הנער ישיג היטיב למפרע כוונת מלמדו להועילו משא"כ כשמכהו בשנאה ורוגז נמצא השבט ההוא הוא כלי לכח כעסו הרוחני לכן מכניס ארס בבן המלך וכל שיגדל הנער ישכיל יותר ויותר ענין הארסות של הכאות השבט וכן כשיהודי מכה לע"א לגודל עומק שנאת היהודי לעכו"ם כמ"ש החכם אין שנאה כשנאת הדת ר"ל כשנאת בני אדם זא"ז כשחלוקים בדתיהם ולכן כפי שיעור עומק השנאה כמו כן הוא שיעור אריסת ההכאה לכן לפעמים יכול יהודי להמית לעכו"ם אפי' שאין בהכאה ההיא שיעור כדי להמית כי ארסיותו ממיתו והכל הוא נמשך אחר מחשבתו של אדם אע"פ שאם לא הי' מכה לעכו"ם כלל לא היה יכול להמיתו משנאתו אותו במחשבתו לבד הטעם הוא מפני שמחשבת אדם היא רוחניות וא"א להתגלות פעולה גשמיית על ידה בלי כלים גשמיים כמו יד האדם או שבט שבידו אבל כששנאת היהודי עצומה כ"כ שחפץ הי' מאוד במחשבתו להמית לעכו"ם אלא שמתיירא מעלילה לכן אפי' ע"י הכאה קטנה גשמיית ואין בה כדי להמית יכולה להתגלות מחשבתו וימות העכו"ם ואם תשאל ותאמר אדרבה הרי מחשבת היהודי שלא להמית לגוי כי הוא מתיירא מעלילה התשובה בזה כי אותו הרצון שבמחשבתו שלא ימות הגוי אינו רצון בחיריי כ"א רצון הכרחיי שמתיירא מעלילה וסבה חצוניות משנה רצונו בהכרח שהוא מורא העלילה אבל בלי סבה חצוניית הי' רצוני הבחיריי שימות העכו"ם בהכאותו לכן נתגלה ע"י ההכאה הרצון הבחיריי של האדם ומת העכו"ם ולא הרצון ההכרחיי. וכן מעין הרע נוכל להביא ראיה שהכל הולך אחר המחשבה והנה פסקו בגמ' ובש"ע הלכה כמ"ד היזק ראי' שמיה היזק ולכאורה ענין עין הרע רחוק מן השכל עד"מ אם יביט אדם על ממון חבירו יתמעט ממון חבירו ואע"פ שאינו נוטל כלום וכן אם יביט על גבורתו של חבירו ימעט גבורתו וכן אם יביט על בניו של חבירו יתמעטו ח"ו הבנים ולמה יהיה כן אך הענין היא כשאדם שונא את חבירו שנאה עמוקה כשהוא מביט על ממון חבירו מצטער הוא מאוד במחשבתו שהוא הי' חפץ מאוד שלא יהיה לו כ"כ ממון לגודל שנאתו אותו לכו בהביטו על ממון חבירו במחשבה זו נתמעט ממון חבירו כמחשבתו אשר חשב והמחשבה בעצמה מבלי הבטת עיניו לא היתה יכולה לפעול מיעוט ממון חבירו אך עתה מתלבשת מחשבתו בחוש הראות שלו שהוא בחי' כלי גופו לכן יוכל להתמעט ממון חבירו. ועוד כי ע"י ראית עינים אדם מתפלא יותר מבשמיעת האוזן כמו שידוע אינו דומה שמיעה לראי' לכן בתחלה אף ששמע כבוד עשרו של חבירו אינו מצטער כ"כ כמו בראי' שעיני עצמו רואות שיש לחבירו שונאו ממון הרבה והוא חפץ שלא יהי כן לכן מחשבתו מתקיימת ונתמעט ממונו וכדומה לו בגבורתו ובניו של אדם נמצא בכל הוא אחר מחשבת של אדם והמחשבה היא הפועל העקרי בכל הענינים ולסבה זאת ארז"ל אין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין ששולט בו היזק ראי' וכן אמר יעקב לבניו למה תתראו למה תראו עצמיכם לפני בני עשו שאתם שבעים שהם שונאים אתכם וחפצים מאוד שתהי' רעבים ולא שבעים. וכן יוכל להביא ראי' מההבדל שנתנה התורה בין שוגג למזיד כי מי שעובר במזיד שענוש כרת עליו או חייב מיתת ב"ד ואם עשה אותו בשוגג חייב חטאת והנה ידוע לכל שההפרש בין שוגג למזיד הוא הפרש עצום ורב דהיינו בין חיוב חטאת לבין חיוב מיתה וכ"ז מפני המחשבה שישנה במזיד ואינ' בשוגג ולכן כשעבר העבירה במזיד בכוונת מחשבתו שהיא עיקר חיותו כמו שהסברנו עד הנה באריכות לכן הדין נותן שיופסד חיותו ע"י כרת או מיתת ב"ד משא"כ מי שחטא בשוגג בבלי דעת כמו בהמה העושה איזה מעשה בבלי דעת כי אין לה דעת נמצא המעשה ההיא היתה מעשה בהמיות ולא מעשה אנושיית לכן הדין נותן שיביא בהמה לחטאת לכפרתו והעני מביא לפעמים עשירית האיפה דהיינו בקרבן עולה ויורד הנה הטעם הוא כי עשירית האיפה בו תלוי חיותו כי שיעור אכילתו כך הוא כמ"ש במן עומר לגלגולת והעומר עשירית האיפה הוא ואם לא הי' אוכל שיעור אכילתו הי' מת ולכן ארז"ל על פסוק ונפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב את נפשו כי בשיעור מנחה תלוי קיום נפשו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה אליך ה' נפשי אשא הרי לך שעיקר אצל האדם הוא המחשבה. והנה להבין תכלית עבודת הבורא ית"ש לידע למי אנו מתפללין דע כי א"ס נשגב ונעלם מכל רעיון ומחשבה ופשיטא שלא יצדק בו שום ציור בעולה לא ציור אות ולא ציור קוץ של אות וממילא לא יצדק שום תואר לא שם או כנוי ח"ו בא"ס ואין לו שם כלל ועיקר כי זה שאנו קורין אותו א"ס אין זה שמו העצמי אלא הוא מלה מורה טל העלמות בתכלית ההעלם ואין אצלינו בלה"ק מלה שמורה על העלמותו כמו אלו השני מלות אין סוף ולא יצדק לומר א"ס ברוך הוא או ית"ש כי הוא אינו מבורך מפינו כי הוא שורש ומקור כל הברכות והוא אינו מקבל שום שינוי ע"י תפלתינו ככחו אז קודם בריאת העולם כן כחו שאין לו סוף ותכלית אחר בריאת העולם אמנם ידוע כי כל עסקנו הן בתפלות הן בתורה הן ביחודים אינם פועלי' אלא בז"א ונוק' והן הם סוד ההנהגה וע"י אנו מתנהגי' בכל אופני פרטי ההשגחה אבל הכל הוא ע"י א"ס הגנוז ומתלבש בהם בתמידות ולא כל העתים שוות כי לפעמים אור א"ס מתגלה ומתלבש בהם במדרגה גדולה ולפעמים במדרגה קטנה אבל שיסתלק ח"ו אור א"ס לגמרי מהם זה אינו בשום פנים כי אלו יצוייר ח"ו הסתלקות אור א"ס מהם לגמרי אז כל העולמות היו כלא היו והנה זו"ן שהם סוד ההנהגה הם אצל א"ס כגרזן ביד החוצב והם ככלים אצל א"ס כי זולת זו"ן לא היו יכולין כל העולמות להתנהג ע"י א"ס מפני שאורו זך לאין תכלית ולא היינו יכולין לסבול מגודל חומרותינו את אורו הגדול לכן הוצרך הדבר למדרגות אמצעות בהשתלשלות מעילה לעלול עד שמגיע לנו בני אדם החומרים ודע כשאנו מתפללים ומזכירי' שמות הקדושים בתפלתינו הדיבור שלנו בחיתוך האותיות הוא מקביל לשכינת עוזינו מלכות שמים והקול שהוא יותר דק הוא מקביל אל קב"ה והמחשבה מקבלת אל אור א"ס הגנוז ומתלבש בתוך שניהם שהם קב"ה ושכינתיה וע"י אור הגנוז בהם הם מחייחדים ביחוד חזק ועצום כ"כ עד שאין אנו מבינים איכות היחוד ההוא אבל תדע עכ"פ עם היות שאנו אומרים בפינו קב"ה ושכינתיה הרי הם שני פרצופים אבל כשהם מתייחדים ביחוד אמיץ אז לא יצדק בהם לומר שני פרצופים כי כמעט פרצוף אחד הם כי אחד קראתיו וכמאמר הכתוב והיו לבשד אחד ומה שאנו אומרים בכל עסקנו בעבודת הבורא כשנרצה איזה דבר לעשות אנו אומרים לשם יחוד קב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ע"י ההוא טמיר ונעלם הוא רומז לאור א"ס הגנוז וטמיר בהם כי לזו"ן בלבד חוץ בחי' אור א"ס הגנוז בהם אין אנו רשאים להתפלל כי זה יהיה ממש כעובדי ע"ז כמ"ש הרדב"ז בספרו מגן דוד עיין עליו והובא דבריו בספר שומר אמונים ע"ש העולה מדברינו כי כל תפלותינו צריכים להיות כלולים מג' מדרגות קול ודיבור ומחשבה שהוא כוונתינו וקול ודיבור מקבילים לזו"ן ומחשבה לאור א"ס הגנוז בהם וזשארז"ל תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה כי ידוע אילו יצוייר הסתלקות אור א"ס מזו"ן ח"ו אז הם כגוף בלא נשמה וכיון שהמחשבה מקביל אל אור א"ס הגנוז בהם וכשמתפלל בלא כוונה ומחשבה רק בבחי' קול ודיבור אז הם רומזי' לכלים של זו"ן זולת בחי' אור א"ס המתפשט בהם אן התפלה הזאת הוא ח"ו כמי שמתפלל ח"ו בגוף בלא נשמה והרי הוא כעובד ע"ז וכמו שאין לכוין בתפלה אל בחי' כלי זו"ן זולת אורם הפנימי כמו כן אין לכוין בתפלתו לעילא לעילא אל א"ס קודם שמתלבש עדיין בפרצופים התחתונים וזש"ה דרסו את השם בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב פי' שאם תכוונו לא"ס קודם התלבשו בפרצופים התחתונים כי אז אע"פ שהוא בתכלית הגילוי והוא עדיין בלתי מתלבש אז הוא בתכלית ההעלם מאתנו שאין אנו יכולים להנות מאורו וגם שם לא יצדק שוב שם וכינוי ולא אות וקוץ של אות וזהו דרשו את ד' כלומר א"ס בהמצאו בהיותו נמצא ונגלה לנו כלומר בהיותו מתלבש בזו"ן קראוהו בהיותו קרוב פי' אצלנו דהיינו בהיותינו קרובים [כאן נמחק בהכת"י ונ"ל שצ"ל קרובים אליו בהתלבשו בפרצופים לא לעילא וכו'] לעילא לעילא וכדי להבין הדבר בשכל אנושי האיך יכול אדם לעורר בתפלתו בקול ודיבור ומחשבה את יחוד קוב"ה ושכינתיה הטמיר ונעלם הענין הוא כי ידוע אם יצוייר ח"ו הסתלקות אור א"ס מזו"ן אז לא יצוייר יחודם כי הם כגוף בלא נשמה נמצא מי מייחדם אור א"ס שבתוכם וידוע שנשמותינו הם נמשכים מיחוד קב"ה ושכינתיה והנה מחשבה שייכות אף ברוחנו כגון הנשמה אמנם קול ודיבור שהם גשמיים לא יצדק ברוחני אלא בהיותם מלובש בגשמי והנה עיקר הגורם להויית נשמותינו הוא נמשך מאור א"ס הגנוז בזו"ן והוא המייחדם שמשם המשכת נשמותינו וכיון שבחי' המחשבה מיוחס לנשמה א"כ במחשבתינו שהוא עין רוחני מצא מין את מינו וניעור אור א"ס הגנוז בזו"ן ומייחדם והעולה מתוך דברינו אלה היא שכל התוארים ושמות וכנויים לא יצדקו בא"ס אלא בפרצופים התחתונים שהם כליו ולפי שהתוארים יצדקו בכליו יצדקו גם בא"ס ונייחסם אליו ג"כ. ולהבין הדבר על בוריו איך נייחס השמות והתוארים לא"ס שהוא פנימיו' של כל הפרצופים על שם שיצדקו בחיצוניותם שהם כלים מצאתי כתוב משל נפל ונשגב לענין זה כשנכתוב שם הוי' על הנייר חלוק הנה קודם שנכתוב השם על הנייר החלוק היה הנייר נעדר מכל הציור שבעולם אפילו ציור קוץ אין בו וכשנכתב השם על הנייר אז מצוייר שם שני בחי' הויות בחי' א' הוי' של דיו ובחי' השנית הוי' של קלף כי תחת הוי' של דיו יש הוי' של קלף כי תחת הוי' של דיו יש הוי' לבנה כי תחת יוד של דיו יש יוד של קלף וכן תחת ה"א וכן כולם הרי שאע"פ, שקודם שכתוב הוי' של דיו לא יצדק לומר שום צייר הוי' על הקלף כי הוא חלק לבן אין בו אומר ודברים מ"מ לאחר שנכתוב שם הוי' בדיו אז יצדק שם הוי' לבנה בקלף ג"כ הסובל הוי' של הדיו עליו וכשנקח השם הוי' של הדיו מעל הנייר ויהי' כלו הפך לבן אז לא יצדק בו שם הוי' לבנה בקלף כי חזר והפך לכמות שהיה בתחלה ועתה הסר קליפת הגשמות מהמשל הזה הקלף הוא הנמשל אל א"ס שאין בו שום ציור כלל ואפי' ציור קוץ אין בו וההוי' לא יצדק בו לומר כלל כי הוא נעלם מכל ציור והפרצופים שמתלבש בהם ומקיים וסובל אותם הוא נמשל להוי' של דיו שבהם יצדק לומר שם הוי' או שאר שמות וכינויין וכיון שיוצדק לומר בחיצוניות' שמות ותוארי' יצדק גם בפנימיותם שהוא א"ס המקיים אותם וסיבלם. והנה בזולת איר א"ס המתלבש בהם ג"כ בבחי' כליהם לבד ג"כ לא יצדק שמות הוי'' וכינויי' ותוארים כי אז הם כגוף בלא נשמ' כמו שאין העמד' וקיו' להוית של דיו זולת בקלף וכשנחבר שניהם אז יצדק בהם שמות ותארים כמו כן לא"ס בעצמותי הפשוט קודם התלבשו לא יצדק בו שום תמונת אית וקוץ ולכלים בעצמם ג"כ לא יצדק שום תואר ושם כי אז הם כגוף בלא נשמה וע"י חבור' דהיינו כשחיט הא"ס מתלבש בהם אזי יצדק בהם שמות ותארים ואז נוכל לייחס התארים להפנימיות ג"כ ודי למבין בהערות הללו ודוק בהם ובאהבתם תשגה בחשק וכוסף נמרץ ויונע' לך ולנפשך כי תעביד את ה' אלהיך בכל לבבך ותהיה מאותן הנוחלים לחזות בנועם ה' וכל עניניך יהיה בהערות הללו וישמע חכם ויוסיף לקח וכתבם על לוח לבך קשרם על אצבעותיך ענדם על גרגרותיך ויהיו לראשך לוית חן כי זהו שורש ועיקר ותכלית עבודת הבורא:
והבורא יראנו נפלאות מתורתו וישלח לנו גואל צדק במהרה אמן נצח סלה ועד בילא"ו: