עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
ויכוח השואל והמשיב
א אמר השואל ראיתי בספרי מקובלים הרבה גודל העונש העצום והמר על מי שמונע את עצמו מללמוד חכמת הקבלה ועוצם השכר והעונג בעוה"ב למי שלומד חכמת הקבלה. והנה המאמרים ההם העירו רעיוני. והלהיבו עשתנותי. וזרזו ואמצו מחשבותי לשקוד על דלתות החכמה ההיא ולהתאבק בעפר רגלי לומדיה וחכמיה. לשמוע מפיהם נופת צוף דבש אמריהם הנעימים והמתוקים. וכאשר התחלתי ללמוד אצלם הסודות ההם ראיתים כי נפלאים ונשגבים ממני להבינם על בוריים ועל מתכונתם כי נתעוררו לי ספיקות רבות וחקירות עצומות רבות מאוד. עד אשר הקרה השם לפני ספר יקר ונכבד מאוד הכי נקרא בשם ס' שומר אמונים ושמו נאה לו כי הוא שומר הרבה עיקרי אמונה. במה שמפשיט גשמות מרוחניים העליונים במקומות רבים מספרו שומר אמונים ומציל הרבה בני אדם מכמה טעיות ושבושים וכפירות רחמנא ליצלן. אשר בעונות הרבים יצאו אנשים בני בליעל מקרב תורת ה' התמימה והנקיה. וידיחו הם ימח שמם וזכרם אנשים אחרים מאמונת ישראל. אשר כפירתם צמח משורש פורה ראש ולענה. והשורש הרע ההוא הוא שהם מגשימים בדעתם המזוהמת את הרוחניים העליונים. והנה ספר שומר אמונים הנ"ל הרוה צמאוני קצת ונתקררה דעתי ע"י הספר הנחמד הלז. אך עדיין לא יצא ידי חובתו. שמהראוי היה לעומק דעתו ורוחב שכלו להעמיק שאלות רבות ולהשיב עליהם. כי במקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר והנה ראיתי ספר נפלא אשר מתאמץ מאוד בהפשטת הגשמות מן הרוחניים העליונים וחילק את החיבור שלו לב' חלקים. החלק הראשון מכונה בשם בית אלהים והחלק השני מכונה בשם שער השמים ובעל המחבר ספר בית אלהים ושער השמים הוא תלמיד של הרב מוה' ישראל סרוג. וחיברו בלשון ערבי והרב הגדול מוה' יצחק אבוהב העתיקו מלשון ערבי ללשון הקודש. והרב בעל שומר אמונים מזכיר ספר שער השמים הנ"ל בספרו שומר אמונים בויכוח שני סימן ל"ט ע"ש ובסי' מ"ג ע"ש שכתב וזה לשונו ועיין בספר שער השמים מאמר חמישי פי"ב שכתב עשר חקירות וביאורים על סוד כוונת הצמצום עכ"ל והנה ספר שער השמים הנזכר. לסבת שהועתק מלשון ערבי ללשון עברי. הוא ספר חמור מאוד. וקשה מאוד להבין תורף כוונתו על בוריו כמו שהאריך בזה הרב ר' יהודא אבן תבון שהעתיק ספר חובת הלבבות ג"כ מלשון ערבי ללשון עברי וכתב ר' יהודא הנ"ל בפתיחתו הנקראת פתיחה למתרגם. והיא נדפסת בתחלת ספר חובת הלבבות דפוס אמשטרדם וז"ל ר' יהודא בפתיחתו הנזכרת כל אשר ראיתי מן הספרים אשר הועתקו מלשון ערבי ללשון עברי לא נמלט אחד מהם שלא השחיתו המעתיקים הודו.
ושינוי את עניניו. והפסידו את טעמיו. וההפסד הזה בא משלשה פנים. האחד מפני שיש מהם שאינם בקיאים וצחים בלשון הערבי אשר יעתיקו ממנה. והשני אף אם הם בקיאים בלשון הערבי שמא אינם בקיאים בלשון העברי אשר הם מעתיקים אליה. והשלישי אף אם הם בקיאים בב' הלשונות שמא לא יבינו דברי המחבר כאשר הי' עם לבבו. והם מעתיקים כפי הבנתם ודעתם על דרך אחרת שלא כדעת המחבר ואפשר שמעתיק מי שנתקבצו בו כל השלשה מדות האלה וכו' ע"ש שמביא עוד טעמים רבים לכבדות הבנת ספר המועתק מלשון אל לשון. ומה גם לפעמים יפיל איזה טעות בהעתקה או בהדפסה והטעות ההוא אינו טעות דמוכח לסבת חומר הלשון של הספר הנ"ל. ובגלל כן איני מבין אמיתת כוונת ספר שער השמים הנ"ל. וגם בעל ספר שומר אמונים בזה המעט שחיבר לא הסביר הענין היטב על בוריו כראוי בענינים עמוקים כאלה. ודבריו אינם מובנים היטב אלא למביני מדע כמוהו ואני בעניי לא הבינותי במקצת מקומות את דבריו לקוצר הצעותיו. ומיעוט הסברותיו. והנני נבוך בחקירות רבות. והנה שאלתי לחכמים רבים על החקירות ההם ופירש אין לי. ואין קול ואין עונה לי דברים המתיישבים על הלב. והנני חפץ לשמוע מפי איזה חכם מובהק תשובות מספיקות ונכונות המתישבות על הלב. כי מתירא אני שלא תכבה עוצם תשוקת מלימוד החכמה הזאת. כי אני חישב ומדמה בדעתי שכל מה שאלמד בחכמה הזאת בלי מלמד ומסביר מובהק. יתעוררו ויתחדשו לי בכל יום ספיקות עצומות ולא אועיל כלום בלימודי החכמה הזאת. ויותר אקבל שכר על הפרישה ממנה יותר מעל הדרישה. כי כן הזהירוני רז"ל במופלא ממך אל תדרוש. ובמכוסה ממך אל תחקור:
ב אמר המשיב הלא לאלהים פתרונים ספר נא לי ספיקיתיך וחקירותיך אולי אוכל בעזר הבורא ית"ש לישבם ולבררם היטב בצדק ובמשפט. והנה בעזר הניתן לאדם דעת מובטח אני שתתקרר דעתך בהתחברך אתי עמי במחיצתי. כי זה דרכי ותשוקתי. להעמיק חקירות בדברי המקובלים. וליישב דבריהם בדרך אמת ואמונה לבל יגמגם שום אדם על הקדמותיהם האמיתיות. המקובלות להאריז"ל מפי אליהו. ולדורות ראשונים כמו רשב"י וחביריו יש להם קבלה מקדמוניהם ומרבותיהם עד למשה רבינו ע"ה מפי הגבורה יהי' להם ג"כ לפעמים סיוע מאליהו ומנשמות הצדיקים שבג"ע. ועתה פתח פיך ויאירו דבריך:
ג אמר השואל קודם כל דבר אשאלך להודיעני בחסדך ביאור המאמר המוסכם אצל כל המקובלים שהרוחניים אינם תופסים מקום ואיני מבין זה איך יתכן שיהי' איזה דבר מצוי בעולם ולא יתפוס מקום כי אנה יעמדו בעמדם אם הם באפס מקים. ומה מהותם והיכן הם. כי לכאורה הדעת נותן שכל דבר שהוא מצוי בעולם בהכרח הוא תופס מקים ומה שאינו תופס מקום אינו במציאות כלל. הגם שבעל שומר אמונים עמד על החקירה הזאת בספרו בויכוח שני דף מ"ב ע"א סימן מ"ו וז"ל שם האמנם קודם שנלך לפנים אחזור לאחור לסוף דבריך שאמרת שהרוחניים אין להם מקום ולא יתעלו זה על זה במקום כי איני מבין איך יתכן שהרוחניים לא יהיה להם מקום כי אנה יעמדו בעמדם אם הם באפס מקום. והיכן יעלו וירדו בהתפשטותם ובהסתלקותם אם אין שם מקום. והרי כל החכמה הזאת סובבת על ב' קוטבים הללו של עליית ספירה בספירה והתלבשות וירידת ספירה בספירה. ולכן לא תמיש מזה עד שתפרש לי היטב ענין זה. ע"כ לשון השאלה בספר שומר אמונים. והנה הוא משיב שם על השאלה הזאת. ואינה תשובה כלל על זאת השאלה כ"א על שאלה אחרת היתה תשובתו מספקת כמו שאבאר לך וזה לשון התשובה שם בקיצור כבר ידעת כי כל המקובלים הסכימו שאין הספירות גוף ונשמות ואינם בעלי הכמות וכמ"ש הראב"ד וכו'. ומאחר שהספירות הם תכלית האפיסה מהגשם והגבול והכמות א"א לומר שהם מוגבלות במקום גשמי שהרי המתקומם במקום הוא בעל שיעור ותמונה מוגבלת כי המקום והאויר המקיפו הוא הוא גבולו אמנם על כל זה לא נמנעו המקובלים מלייחס מקום אל הספירות. בדרך משל ודמיון. כי בודאי עצם כוונתם הוא אל מקום רוחני ולא אל מקום גשמי ח"ו. ע"כ לשון תשובת השאלה בס' שומר אמונים. והנה אינה תשובה כלל כי בשלמא אי היתה השאלה איך רשאין המקובלים לייחס תואר מקום אל הספירות מאחר שאין שום שייכות מקום אל הספירות כי הלא הספירות אינם תופסים מקום אז היה תירוצו עולה יפה שכוונת המקובלים בייחסם תואר מקום אל הספירות הוא מקום רוחני ולא על מקום גשמי ח"ו. אבל עתה שעיקר השאלה היא איך יתכן שיהי' איזה דבר במציאת ולא יתפוס מקים נשמי כי כל הדברים שאנו רואים שהם מצויים בעולם אין אחד מהם נמלט מתפיסת מקים גשמי וא"כ מה הועיל בתירוצו שכוונת המקובלים בייחסם תואר מקום אל הספירות הוא על מקום רוחני ולא על מקום גשמי ח"ו. סוף סוף הקושיא במקומה עומדת אם הספירות אינם תופסים מקום גשמי א"כ אנה והיכן הוא מציאות הרוחניים והנה ראיתי שם בס' שומר אמונים. שאחר תשובת השאלה הנ"ל עמד השואל ושאל בזה הלשון סתומים וחתומים דבריך. ואיני יכול להבין ולהבחין מה שינוי והפרש יש בין מקום גשמי למקום רוחני ולכן הואל נא וברר דבריך. ומשיב שם על זה בס' שומר אמונים וז"ל שם אם הסתכל במהות המקום הגשמי תבין ענין המקום הרוחני.
כי הנה המקום הגשמי ענינו הוא דבר הנושא והסובל המתקומם בו ומקיפי מכל צדדיו וכמו כן תבין במקום הרוחני כי העילה אשר בה עומד ומתקומם העלול. או הספירה הוא מקומו של העלול. שהרי העילה נושא וסובל ומקיים את העלול ומקיפו. והגם שאין העלול או הספירה בעלת שיעור וכמות היא בעלת שיעור שכלי לערך עילתה באופן שהעילה מקפת ומגבלת את העלול בהשגתה וידיעתה. והעלול אינו מקיף את עילתו בהשגתו. אלא משיג בו כפי שיעור וגבול השגתו. ונמצא לפ"ז כי א"ס מקום לא"ק ואבי"ע. וא"ק מקום לאבי"ע ועולם האצילות מקום לבי"ע.
ובריאה מקום ליצירה ועשי' ועולם היצירה מקום לעולם עשיה. וכן כל ספירה נקראת מקום לספירה שלמטה הימנה כי הם מתפשטות זו בזו לא התפשטות מקים גשמי ח"ו אלא התפשטות שכלי רוחני וכו' עכ"ל. והנה גם דברים הללו סתומים וחתומים אצלי ואינו יכול להבין על בוריו מהות המקום הרוחני. וגם מהו זה שארז"ל על הבורא ית"ש כי הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו והנה בעל שומר אמונים קיצר מאוד בהסברת לשונו לכן אבקש ואחלה פניך שתסביר לי היטב בלשון צח וקל להבין ביאור עניינם הללו:
ד אמר המשיב לכשתבין מהות הרוחניים היטב לא תהיה נבוך כלל בשאלות הללו. כי עיקר חסרונך הוא מחמת שמיום היותך אין אתה יודע רק עניינם גשמיים. שאין אחד אל הגשמיים נמלט מתפיסת מקום. כי גשם גדול תופס מקום גדול כשיעור גדלו של הגשם ההוא ואם הגשם קטן תופס מקום קטן אבל אין אחד מכל הגשמיים נמלט מתפיסת מקום. ואפילו הגשמיים היותר דקים כמו אש ורוח תופסי' מקום כי איש הפרש לענין תפיסת מקים בין גשם עב נאבן ובין גשם דק כרוח. ואין הפרש ביניהם אלא שאבן נרגש במשוש וכבד המשא ורוח או אויר אינו נרגש בחוש המשוש והוא קל המשא. אבל לענין תפיסת מקום שוים הם. אבל שיהיה איזה גשם במציאות ולא יתפוס מקום כלל זה א"א להיות כי מה שאינו תופס מקום אינו במציאות כלל. והוא אפס ואין. ולכשתבין מהות הרוחניים לא יקשה לך זה כלל. וע"י זה תבין כמה ענינים שלא הבינו האנשים שנעלמו מהם הבנת מהות הרוחניים:
ה אמר השואל כבר אני משתוקק מאוד להבין מהות הרוחניים. כי רבותי שהתחלתי ללמוד אצלם החכמה הקדושה הזאת הזהירוני שלא אבין דברי המקובלים כשמדברים בספירות בדרך גשמי שלא אבין דבריהם כפשוטם וכמשמעם. אלא כל דבריהם הוא בדרך משל. לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע וכמאמרם ז"ל דברה תורה כלשון בני אדם. אבל עצם כוונת דבריהם ברוחניים הוא ענין אחר שאינו מעניים הגשמיים כלל. והנני לומד דברי המקובלים כסומא ובעורון לבב. מפני שאין אני יודע אף בהקדמה אחת של המקובלים עצם כוונתם האמיתות. ומה כוונו המקובלים להסתיר במשל ההוא ואם הייתי משכיל לכל הפחות בהקדמה אחת עצם כוונת הנמשל שכוונו להסתיר במשל ההיא ולהלביש ענין הנמשל שהוא ענין הרוחניית בגשמיות המשל הייתי לוקח לי ציור ודמיון ודוגמא להבין שאר הקדמותיהם על הדרך והסגנון ההוא של אותה ההקדמה המובנת לי עצם כוונתה האמיתית. אבל עתה סוגרו בעדי פתחי שערי כניסה להבין החכמה ההיא על אמיתותה. ועתה אם הבינני מהות הרוחניים הבנה ברורה אתן שבח והודאה לאל אשר הקרה אותי לחסות בצל כנפיך להעמידני על האמת:
ו אמר המשיב לא אוכל להבינך ענין זה כי אם בהקדים לך כמה הקדמות ומשלים. כי לגודל דקות ועומק ענין זה א"א לי ללמדך בזמן מועט כשיעור זמן שתוכל לעמוד על רגל אחת. ואף כי דרך החכמים לקצר בהסבירם לתלמידיהם כמאמרם ז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה שלא יקיץ נפש התלמיד מרוב האריכות עכ"ז עומק הענין ודקותו לוחץ ודוחק אותי לקצת אריכות בהקדמות אשר אולי אתה נעור וריק מהם ונגד ביאור ענין דק ועמוק אין ראוי לבחור לילך בדרך קצרה בהסברת הלשון שלא יקרני עמך כאשר קרה לחכם אחד שסיפרו עליו בתלמוד. ששאל לתינוק אחד על שני דרכים המתפצלים ושאל לו איזה דרך מאלו הב' דרכים הוא יותר קצרה לילך לעיר והשיב לו התינוק זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה והנה כמו בעניינים אלו. אם אבחר להסביר לן בדרך ארוכה אע"פ שלכאורה נראה שארוכה היא אבל באמת היא קצרה בעבור שתשיג תכלית מבוקשך והבין היטב הדבר על מתכונתו. משא"כ אם אסביר לך בדרך קצרה אע"פ שלכאורה נראה שקצרה היא אבל באמת ארוכה היא. כי מחמת שלא תבין הדבר על אמתתו יוכרח שאסביר לך פעם שנית מחדש מתחלת הענין בדרך ארוכה. ובדרך הקצרה שהסברתי לך מתחלה יהיה לריק ולבטלה. ולמה זה הבל איגע בחנה לריק וללא צורך. ועתה מתיירא אני ממך אולי תקוץ באריכות ואיגע לריק חס ושלום:
ז אמר השואל מובטח אני בעצמי בעזה"י שלא אקוץ באריכות מעוצם תשוקת לדעת מהות הרוחניים. כי ע"י זה תוציאני ממבוכות גדולות מאפילה לאורה תביאני. אבל דבר א' אבקש ממך מאחר כי שמעתי עליך לאמר שיש לך חשק נפלא ועצום להדריך אנשים בדרך הישר והטוב האמיתי וללמדם חכמה ומוסר ולקרבם לעבודת השם ולתורתו וליראתו ואהבתו ויותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק לכן אחלה פניך ואל ירע בעינך על אשר אני מבקש להטיל טורח עליך כדי להקל משא כובד הטורח מתלמידך וקודם כל דבר אציע לפניך הצעה אחת הנה איברי הגוף הפועלים פעולתם במהירות הם יותר דקים וחשובים מאותן האיברים שאינם פועלים פעולתם במהירות כ"כ. כי כלי הדיבור שהם החמשה מוצאות שבתוך הפה הם יותר נכבדים מן הידים שאינם פועלים כ"כ פעולתם במהירות כמו כלי הדיבור כי מה שאדם כותב בשלש שעות יכול הוא לדבר אותן הדברים בחצי שעה או פחות מזה. והחוש הראות ומחשבת הלב הם יותר דקים מן כלי הדיבור כי מה שאדם מדבר בשלש שעות יכול העין לשוטט ולעבור על אלו המלות והתיבות במחשבת הלב בחצי שעה. וכאשר היה מדבר אלו המלות והתיבות שקראם במחשבה בחצי שעה היה צריך לדבר ג' שעות והנה האדם הרוצה להסביר לחברו איזה ענין שכלי בהכרח צריך להסביר לו בא' מב' דרכים. או ע"י דיבור. או ע"י כתיבה. והנה אצל התלמיד המקבל הענין השכלי ההוא מרבו מתהפכים הענינים אצלו כמו שהאותיות החקוקים על החותם הם מהופכים מן האותיות החקוקים על השעוה כאשר ידביק השעוה על אותיות החותם בחזקה ובכח. כמו כן מתהפכים הענינים אצל המקבל הענין השכלי מרבו כי מה שהוא אצל הרב המשפיע במהירות היותר דהיינו הדיבור שהדיבור הוא במהירות יותר מן הכתיבה.
ואצל התלמיד הענין מהופך. כי אם הרב הי' כותב לו הענין השכלי ההוא על הנייר הי' יכול להסתכל אותן המלות והתיבות במחשבה ובראיות עיניו במהירות יותר גדול משא"כ כשהתלמיד שומע הדברים מפי רבו צריך שהות יותר. אבל מעלה אחת יש לדיבור יותר מן הכתיבה אצל התלמיד כי התלמיד יכול להבין יותר ע"י דיבור מעל ידי כתיבה. לכן אחלה פניך שכל הדברים שתלמדני תודיעני ע"י כתיבה ולא ע"י דיבור כדי שאוכל לשוטט עליהם בחוש הראות ובמחשבת הלב במהירות היותר מעל ידי הכתב. ובאתי לחנן אותך שתסביר לי על הנייר באר היטב כדי שאוכל להבין הדברים על מתכונתם ותכליתן כמו שהייתי מבין בשמעי מפיך. ועוד תועלת אחר יש לכתיבה יותר מן הדיבור כי הדיבור לא יועיל רק לי לעצמי וע"י כתיבה תועיל לי ולחברי ולכל מי שישתוקק לאיתן הדברים וכל דכפין ייתי ויכול ויעתיק לעצמו על הנייר:
ח אמר המשיב גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה והנני מוכן בכל עוז ותעצומות להבינך ולהסביר לך על הנייר מהות הרוחניים עד מקום שידי מגעת כמו שאם הייתי מסביר לך ע"י דיבורי.
וקודם כל דבר מוכרח אני להדריכך בהדרכה אחת מוכרחת מאוד:
ט אמר השואל הדריכני באמתך ולמדני:
י אמר המשיב דע מי שהוקשה לו איזה דבר ואין לו תירוץ על קושייתו וחושב ומדמה בדעתו מחמת שאינו יכול בשכלו לתרץ לו הקושיא חושב שאין שום תירוץ בעולם על קושייתו. ואינו רוצה לתלות בחסרון ידיעתו כי הוא חושב שאין חכמה למעלה מחכמתו ומה שלא ישיג הוא חושב שהוא דבר נמנע מלהשיג ואין מציאות כלל לדבר ההוא דע איש כזה אין תרופה למחלתו ואין רפואה למכתו ומתוך כך אם יקשה לו איזה קושיא בעיקרי האמונה ולא יכול להשיג תירוץ על קושייתו יבא לכפור בעיקרי אמונה:
יא ואביא לך משל על זה הנה הרמב"ם הקשה בהלכות תשובה ואע"פ שלא אכתוב לך כוונתו בבירור וזו היא קושית הרמב"ם הנה אנו מוכרחים להאמין שהבחירה נתונה אל האר להטות לכל אשר יחפוץ הן לטוב הן להפכו וע"י כן בבחירתו הטוב משיג שכר טוב מאוד ובבחירתו הרע משיג עונש מר ומי שחושב שהאדם אין לו בחירה והוא מוכרח במעשיו הן במעשה הטוב הן במעשה הרע הרי הוא כופר עריץ ואין לו חלק באלקי ישראל ובתורתו וגם אנו צריכין להאמין שהבורא ית' יודע מה שעתיד להיות ואין דבר נעלם ממנו וא"כ בודאי יודע מי שעתיד להיות צדיק או רשע. והנה כמו שהיתה ידיעתו ית' מקודם כן בודאי מוכרח להיות שזה יהי' צדיק וזה יהי' רשע. דאם נאמר שהרשות נתונה ביד האדם לעשות טוב או רע א"כ קודם שעשה האד הטוב או הרע הרי לא ידע ית' ח"ו על בוריו אם זה יהי' צדיק או רשע והנה בודאי הגמור שידיעת הבורא את העתיד ובחירת האדם לטוב או לרע שתיהן אמת. ולכאורה השתי הקדמות הללו סותרות זו את זו כפי שכלינו: יב והרמב"ם משיב שם על השאלה הזאת כך. הנה על השאלה הזאת וכדומה לה אמר הנביא כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי כי אע"פ ששכלינו מחויב שב' הקדמות הללו לא יתקיימו ביחד זהו לקוצר דעתינו וחלישת שכלנו שאין בנו כח להבין ולהשכיל איך ידיעת הבורא ית' ברורה אף קודם עשות האדם הטוב או הרע אע"פ שהבחירה ביד אדם ואם הי' שכלינו ברור וחזק וזך לא הי' קשה לנו הקושיא הזאת אך ההשגה הזאת להבין איך שני הענינים יתקיימו ביחד הוא דבר נמנע מהשגה אנושית כמו שהדבר נמנע שהילד קטן בן ד' שנים יבין איזה ענין שכלי דק ועמוק להיות ששכלו עדיין חלוש היא מאוד ולא תגיע עדיין למדרגות השגה של אנשים חכמים ונבונים כמו כן השגת קיום הידיעה והבחירה ביחד הוא דבר נמנע מהשגה אנושית אפילו מחכם היותר גדול כי אינה נכנסת בגדר השגה אנושית כי הוא למעלה מגבול השגה אנושית כמו שהשגה אנושית היא למעלה מהשגה בהמיות כי הבהמה אין לה השגה רק אם תרעב תלך לאכול הציר ואם תצמא תבקש לשתות מים. ואם ירימו מקל עלי' תברח. כמו כן לגבי השגת ישוב ותירוץ על קושית הרמב"ם הרי אנו נמשלים כבהמות לגבי השגה אנושית אבל אנחנו חייבין להאמין בדרך אמונה בלבד ששתיהן ר"ל הידיעה והבחירה הן אמת גמור וברור ומוחלט ומה שאין אנו מבינים איך יתקיימו ביחד אנו תולין בחסרון דעתינו וחלישות שכלינו ולא מפני זה תתרופף אמונתינו בקיום בחירה וידיעה ביחד. כי זהו עיקר גדר ענין האמינה שנאמין הדברים המקובלים מן החכמים הקדושים ונביאים אמיתיים. אע"פ ששכלנו האנושי מחיוב היפוך הדברים ההם. כי כשאדם אינו מאמין רק במה ששכלו מחייבהו לא נקרא בשם אמונה בהחלט בבירא ית' ובנביאיו. כי אין זה מאמין כי אם לעצמו דהיינו מה ששכלו מחייבהו ע"כ תורף תירוץ הרמב"ם על קושייתו בענין ידיעה ובחירה עם תוספת ביאור ענין משלי בעזה"י: יג ונלע"ד עפ"י זה לפרש פסוק אחד בישעי' סימן מ"ם למה האמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו. כי הנה ידוע שבכמה מקומות תשמש ואו במקום או כמ"ש רש"י בפ' בא גבי קרבן פסח כתיב מן הכשבים ומן העזים תקחו פירש"י מן הכשבים או מן העזים ולדעתי הקלושה יאמר נא הכתוב קושית הרמב"ם ותירוצו למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי וגו' כלומר למה יקשה לך קושית הרמב"ם ולא תתלה בחסרון ידיעתך ואתה גוזר בדעתך הדל והחלוש שהידיעה והבחירה לא יתקיימו ביחד אלא או הידיעה היא אמיתית או הבחירה וכך הוא חושב בדעתו לומר או נסתרה דרכי מה' דהיינו ביטול הידיעה או אם נאמר ונאמין בקיום הידיעה תתבטל הבחירה וזהו אומרו ומאלהי משפטי יעבור כלומר או מאלהי משפטי יעבור דכיון שאין שום בחירה רק הכרח א"כ בטל דין השכר ועונש ואין לבורא שום דין ומשפט עלי וזהו ומאלהי משפטי יעבור ולתרץ זה אמר הנביא הלא ידעת בשכלך אף אם לא שמעת משום אדם כי אלהי עולם ה' וגו' אין חקר לתבונתו כלומר שאתה רוצה לדמות ידיעתו ית' לידיעתך ועי"ז הקשה לך הקושיא הלא אין חקר להבינתו וידיעתו כמו שאין חקר לעצמותו ית' הוא ית' עצמותו וידיעתו אחת הוא ואתה בן אדם אתה יכול להבין ולהשכיל איך ידיעתו ית' היא אמיתית אע"פ שהבחירה ביד האדם והשגה זו בקיום ידיעה ובחירה אינה השגה אנושית אלא השגה מלאכיית או השגה הלהיית. והנה מי שאינו תולה בחסרון ידיעתו בעבור שחישב שאין השגה בעולם יותר מהשגתו. וכשיעביר בשכלו על קושית הרמב"ם ולא ישיג תירוץ על הקושיא הזאת יבא לכפור בעיקרי האמונה כי יכחיש קיום ב' הענינים יחד. ויגזור בשכלו הדל שא' מהן אינו אמת או הידיעה או הבחירה. הנך רואה בעיניך איך מי שיש לו מדה מגונה הזאת שלא לתלות בחסרון דעתו הוא כופר בעיקר ראה איך המדה הרעה הזאת גורם לו רעה רבה להיות כופר עריץ ולא יהי' לו חלק ונחלה עם ישראל באלהי ישראל ומילתא אגב אורחא אבאר לך בעזה"י מאמר א' מרז"ל אשר אין לו ביאור ותפיסה כלל לכאורה. והוא כי ארז"ל על פסוק איתי עזבו ואת תורתו לא שמרו הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמחו שמתוך שהי' עוסקין בתורה המאור שבת הי' ומחזירן למוטב. והנה קשה על מאמרם והלואי אותי עזבו במאי היו עוזבין את השם אם הי' שומרין את התורה ונלע"ד ליישב בהקדים כמה ביאורים למקצת פסוקים ומאמרי רז"ל:
טו הנה ארז"ל משחרב ביהמ"ק ניתנה נבואה לשוטים. והנה בזמן שביהמ"ק הי' קיים לא הי' שוטיא בישראל כמו שארז"ל רבתי בגוים רבתי בדעות. ומשחרב ביהמ"ק ניטלה החכמה מבינינו והנה לפעמים ישכיל איזה חכם בשכלו דבר נעלם ממנו או דבר העתיד להיות ומכוין הדבר לאמתו בשכלו העמוק והזך על דרך משל כמו הציור השכלי שבעזה"י נכתוב לקמן בענין כיוון מנין הפרוטות הנכפלים בכפל וכפליים וכפלי כפליים אפילו עד אין תכלית וע"ש לקמן והנה אם יש שוטה אחד שיראה שזה החכם כיוון איזה דבר לאמתו. או דבר העתיד או איזה דבר נעלם ממנו ויתפלא בעיני הכסיל ההוא על מה שכיוון הדבר לאמיתו לומר באיזה דרך יודע זה האיש את העתיד וכשיאמרו לו שבשכלו כיוון את הדבר ההוא והכסיל הזה אינו יכול להבין בשכלו הענין השכלי הזה שעל ידי הציור השכלי ההוא ידע זה החכם את העתיד מפני שהוא כסיל ואין לו מוח אנושי ואין לו בית קיבול כלל להבין ציור המושכלות ואפילו אם יסבירו לו איך החכם הזה ידע עפ"י שכלו את העתיד להיות אינו יכול להבין ומפני כן אינו רוצה להאמין שזה החכם ידע את העתיד להיות עפ"י שכלו כי חושב בדעתו אם הי' אפשר להשיג דבר זה בשכל הי' הוא ג"כ יודע את העתיד להיות בשכלו וכל זה הוא לסבת סכלותו שאינו יודע שיש מדרגות למעלה ממדרגות בענין השגת השכל שיש השגה נמוכה ויש השגה גבוה וים עוד מדרגה יותר גבוה וכן גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם והנה כשרואה הכסיל הזה שחכם הזה כיוון הדבר לאמיתו גוזר בדעתו שזה החכם כיוון הדבר לאמיתו עפ"י נבואה ולא עפ"י שכל וזה שאמרו. רז"ל משחרב ביהמ"ק ניתנה כינוי הנבואה לשוטים כלומר שבאמת ענין הנביאה היא השגה שכליית עמוקה מאוד למעלה מהשגה אנושית כמ"ש ונביא לבב חכמה אלא שהשוטים שנעלם מהם ההשגה העמוקה הזאת שהיא השגה נבואיית מכנים אותה ההשגה בשם נבואה ובאמת אינה אלא השגת שכליית עמוקה. ואע"פ שביאור זה רחוק קצת מדרך האמת והוא קצת ענין הלציי עכ"ז כתבתי לך זה שתבין מתוך זה ענין גריעות של מי שאינו רוצה לתלות החסרון בדעתו:
טז ודע שהמדה הגרועה הזאת צומחות מחסרון דעת. כי זה הדבר עצמו שהאדם מבין איך שבהשגה מדרגות מדרגות יש. הבנת ענין זה עצמו הוא דבר חכמה יומי שהוא שוטה אינו יכול להשכיל איך יש מדרגות מדרגות בהשגה ומפני כן חושב הוא שאין השגה למעלה מהשגתו והוא נמשל בזה כבהמות נדמו.. כי בהמה בשכלה הדל אינה יכולה להבין שבשכל יש מדרגות מדרגות וחושבת לפעמים שהאדון שלה הוא יתר סכל ממנה. כאשר ביארתי בעזה"י תוכחת מוסר של רז"ל באמרם הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. עפ"י משל:
יז הנה ידוע להיות שאדם יש לו קומה זקיפה ובהמה יש לה קומה כפופה לכך הבהמה אינה יכולה לראות כ"כ למרחוק כמו האדם וכאשר האדם רוכב על הבהמה רואה עוד יותר למרחוק. ונמשיל משל לאדם שרוכב על הבהמה ומגיע לשני דרכים המתפצלים וסופם מתקבץ לדרך אחד והנה דרך אחד מב' דרכים בתחלתו יש בו רפש וטיט מעט ובסופו הוא דרך ישר וחלק ושוה ביושר. ודרך הב' בתחלתו ישר ושוה ובסופו יש בו רפש וטיט עמוק הרבה מאוד מהלך ש' או ת' אמות רפש וטיט והדרך ההוא עקום ג"כ והנה הסוס יש לו ג"כ השכלה מועטת לבחור לילך בקרקע יבישה מבקרקע לחה ויש בה רפש וטיט ובעבור שהסוס אינו רואה למרחוק בוחר בדרך ההוא שהו' יבש וישר בתחלתו ומה שבסופו יש בו רפש וטיט אינו יכול לראות והאיש בעבור שרואה למרחוק מכריח את הסוס ביד חזקה לילך בדרך שבתחלתו טיט ורפש ובסופו מישור ארוך מאוד והנה הסוס חושב בדעתו על אדונו המכריח אותו לילך בדרך שתחלתו טיט ורפש וחושב שאדונו הוא סכל ושוטה ושהוא יותר חכם ממנו וחישב בדעתו לאמר מה אעשה שנמסרתי לאדון סכל ושוטה שבוחר יותר לילך בדרך רע מבדרך טוב וכל זה בעבור סכלותה שאינה יכולה להשכיל שאדונה רואה הרבה למרחוק יותר ממנה והוא יודע יותר איזה דרך הוא טוב יותר. כמו כך הוא ענין הצדיק ורשע בעניני עוה"ז ועוה"ב כי עוה"ז תחלתו מישור שאוכל ושותה ומתענג בשינה ויתר תענוגים וסופה שוחה עמוקה כי יפול ח"ו בגיהנם לבאר שחת וטיט היון והרשע הכסיל איני משכיל בשכלו שסופו להיות יורד לגיהנם ואינו רואה רק מה שלנגד עיניו אבל הצדיק המשכיל משכיל בשכלו שהסוף של תענוגי עוה"ז מתהפך לענין רע ומר ובוחר בדרך שנראה בתחלתו רפש וטיט דהיינו למאוס בתענוגי עוה"ז ובוחר בצום ותפלה ולימוד תורה וטרחת המצוה אע"פ שבתחלה קשה עליו קצת הענינים הללו מחמת פתויי היצר אבל מאחר שמשכיל בשכלו שסופו להתענג בגן עדן תענוג נפלא רוחני אשר לא ישיער ואין לו ערך ודמיון כלל יקל בעיניו מתחלתו למאוס בעוה"ז הכלה ונפסד ונשחת וכל הנאותיו אינם אלא לזמן מועט מאוד כמו האוכל איזה דבר שמן ומתוק אינו מתענג רק בשעת אכילתו ואחר שהשביע את עצמו הרי שוה אצלו כמו אם הי' משביע את עצמו בפת חריבה ואפילו אם הי' נמשך התענוג של האכילה המתוקה אף לאחר האכילה אעפ"כ הוא זמן מועט כי ימי שנותינו הם שבעים שנה אבל עוה"ב הוא עולם שכלו טוב וארוך עולם הנצחי. והנה ידוע שהפרש גדול יש בין עונג הגופני היותר גדול ובין היסורים הגדולים היותר קשים ומרים והנה יש ביניהם מרחק עצום ורב והמרחק שבין תענוגי עוה"ז להתענוגי עוה"ב היא יותר גדול ממרחק הנ"ל לאין תכלית וז"ש רז"ל הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה:
יח ועפי"ז ביארתי הפסוק מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו כי שורש ועיקר של כל חכם להבין ולהשכיל שבענין השגה יש מדרגות מדרגות ומפני כן יכול לתלות בחסרון ידיעתו כשלא יוכל להבין ולהשיג איזה דבר וחושב בדעתו אולי עד כאן הגיע גבול שכלו. והנה במשל הנ"ל. שהמשלנו בענין הסוס שחושב שאין חכמה בעולם יותר מחכמתו וכל זה הוא מחמת שהוא סוס כי אילו הי' משיג שיש חכמה למעלה מחכמתו לא הי' סוס כי השנה זאת אינה השגה בהמיית אלא השגה אמשית.
והנה אנו בני אדם משכילים שהאמת לא כן הוא כמו שחושב הסוס אלא נדע ונשכיל האמת הברור שהשגתינו האנושית נעלה וגבוה מאוד מהשגת הבהמה והנה בראותינו השגה שפילה ונמוכה מהשגתינו שאינה מכוינת האמת לגודל סכלותה כמו כן נשכיל שלמעלה משכלינו והשגתינו יש עוד הרב' השגות גבוהות מאוד ומה שידמ' לפעמי' לאדם על איזה קושיא שאין לה תירוץ בעולם זהו מחמת חסרון ידיעתו במציאות מדרגות רבות בהשגת השכליות כמו הסוס שהמשלנו למעלה העולה מכל זה שעיקר ויסוד של כל חכם לב להיות משכיל שיש מדרגות רבות בהשגות השכליות ולא יחשוב שאין בעולם למעלה מהשגתו וזש"ה מלפני מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו כמו בראותנו בשכלנו השגה הבהמיית שהיא מדרגה נמוכה מאוד מהשגתינו האנושיית והיא חושבת בדעתה שאין למעלה מהשגתה בעולם לחסרון ידיעתה ואנו רואים בעינינו שמחשבתה כוזבת כמו כן נשכיל ונדע שיש מדרגות רבות הרבה למעלה מהשגתינו וכשיקשה לנו איזה דבר נתלה בחסרון ידיעתינו ולא נכפור במציאות הדבר ההיא: יט ועוד נוכל להביא ראי' לסתור מחשבת הפתאים שאינם רוצים לתלות לעולם בחסרון ידיעתם כי הנה לפעמים יקשה לאדם איזה קושיא עד"מ בהיותו בן ך' שנים ויחשוב שאין לה תירוץ בעולם מחמת שחושב שאין בעולם למעלה מהשגתו וכשיגיע להיות בן ל' שנים ישיג איזה תי' נכון ואמיתי על קושייתו נמצא מעצמו יביא ראי' על עצמו כי בהיותו בן ך' שנה חשב שאין למעלה מהשגתו ועתה רואה למפרע שמחשבתו אז היתה כוזבת וסכלה בראותו עתה שיש השגה למעלה מהשגתו בהיותו בן עשרים כמו כן יבין וישכיל אם יקשה לו איזה קושיא בהיותו בן ל' שיתלה בחסרון ידיעתו וזש"ה ענה כסיל כאולתו פן יהי' חכם בעיניו כלומר אם תראה אדם שהוא חכם בעיניו וחושב שאין למעלה מהשגתו ענה לו לסתור מחשבתו כאילתו כלומר במה שהוא עצמו יודע שהי' מחמת אולתו כי בהיותו בן ך' חשב שאין למעלה משכלו ובהיותו בן למ"ד רואה בעיניו שהוא אויל למפרע: כ ועתה נביא בעזה"י לבאר מאמר רז"ל בענין אותו עזבו וכו' ונמשיל משל אחד לראובן ושמעון שהם בעיר אחת וכל אחד יש לו משרת שהשכירו לשנה או לשתים והנה השני משרתים הנ"ל הם עצלים ומבקשים בטלה ומתעצלים בעבודתם לאדוניהם. והנה ראובן מנהגו וטבעו להתפאר ולהתכבד בעיני הבריו' ואוהב מאוד שישבחוהו הבריות ולפעמים יפזר ממון בעבור זה שישבחוהו ויכבדוהו וכל כוונתו הוא להתפארות והנה המשרת של ראובן שרואה אע"פ שאינו עובד לראובן אדונו כראוי ואדונו לא גער עליו כלל משבח את אדונו בפני הבריות לומר שאיש טוב מאוד הוא. והנה בהגיע הדברים הללו לאוזן ראובן יגל וישמח לבו ובסוף ישלם לו משכרתו שלמה אע"פ שלא עבדו כראוי במלאכת ביתו ולא עבדו אלא בהתפארות שהיה משבח אותו בפני הבריות והעבודה הזאת של התפארות חשוב יותר אצל ראובן מעבודת מלאכת ביתו ואינו משלם לו אלא בעבור שעובדו בהתפארות. אבל שמעון טבעו הפוך שהוא בעל תכלית וכשהמשרת שלו הולך בטל מכהו ומייסרהו וכשחרה לו להמשרת מגנהו בפני הבריות ואימר שאדונו איש נבל בליעל ואכזרי וכשמגיעים הדברים הללו לאוזן שמעון אינו חושש להם כלל באמרו מה איכפת לי בדברי המשרת הכסיל מה הנאה יגיע לי בשבחו אותי ומה צער יגיע לי בגנותו ובזותו אותי ואיני חושש אלא שיעשה אצלי מלאכת ביתי. והלה באמת ראובן הנ"ל עושה רעה למשרתו שמרגילו בבטלה ועצלות ושמעון עושה טובה למשרתו שמרגילו בעבודה ומלאכה. והנה מיי שאיני רוצה לתלות בחסרון ידיעתו ויעבור על' קושית הרמב"ם יבא לכפור או בידיעה או בבחירה. אבל נשכיל איזה כפירה היא גרועה יותר אם כפירות הידיעה או כפירות הבחירה:
הנה ודאי כפירה הבחירה היא גרועה יותר כי' אע"פ שמאמין בידיעה כיון שמכחיש הבחירה וחישב כי הוא מוכרח במעשיו ואין שכר ועונש בעולם עושה בשרירות לבו רק כל היום להיות אין פחד אלהים לנגד עיניו ואינו עוסק בתורה ומצות וישאר בהפקר לעולם ולא יצא לעולם מכפירות הבחירה משא"כ אם מאמין בבחירה ואע"פ שמכחיש הידיעה לא ימשך מזה קלקול לענין המעשה אלא אמונה רעה ונשחתה מאמין במחשבתו שהקב"ה אינו יודע מי שעתיד להיות צדיק או רשע אבל עניני המעשים מתוקנים אצלו ובוחר בשכלו במעשה הטוב לחקות. השכר ובורח עמעשה הרע מפחד העונש ועי"כ לומד תורה כדי לידע המעשה הישר והטוב בעיניו ית' והמאוס ומתועב בעיניו ית' וע"י למודו בתורה המחכימת פתי יבא לאמונה הידיעה ג"כ כי מאחר שלומד תורה לפעמים יקשה לו איזה קושיא עד"מ בהיותו בן עשרים ולא ישיג אז תירוץ עלי' ובהיותו בן שלשים ישיג תירוץ יראה מעצמו שבשנת עשרים היתה מחשבתו כוזבת מה שחישב אז שאין למעלה משכלו ומעתה יתלה בחסרון ידיעתו ועי"כ יאמין באמונת הידיעה ג"כ ואע"פ שלא יוכל להשיג בשכלו איך יתקיימו ביחד הידיעה והבחירה יתלה בחסרון ידיעתו וזה הפסוק אותי עזבו וגו' מדבר במי שאינו תולה בחסרון ידיעתו וכופר או בידיעה או בבחירה. וז"ש רז"ל הלוואי אותי עזבו שלא ירוממוני ברוממות הידיעה כלומר מוטב שיכחישו את הידיעה ויאמינו בבחיר' וזהו ואת תורתי שמרו ע"י אמונתם בשכר ועונש שמתוך שיהיו עוסקים בתורה המאור שבה שהוא אור השכל שבה היה מחזירו למוטב בראותו שבזקנותו השיג מה שלא השיג בילדותו ורואה למפרע שטעה במה שחישב בילדותו שאין למעלה מהשגתו ולא רצה לתלות בחסרו' ידיעתו ומעתה יתלה בחסרון ידיעתו ויאמין בידיעה ג"כ:
כא כללא דמילתא הסברתי לך יותר מדאי איך תנצל ממדה הגרועה הזאת שלא: לתלות בחסרון ידיעה כי לפעמים הקדמה אחת הוא, יסוד ושורש לכמה וכמה השכלות עמוקות ומתיקות ואם לא תאמין בהקדמה ההיא מחמת שיקשה לך איזה קושיא עליה ולא תשיג איזה תירוץ עלי' ולא תרצה לתלות בחסרון ידיעתך תאבד כמה וכמה השכלות עמוקות ומתיקות. ולא בחנם אמר שלמה המלך ע"ה ראיתי איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. וכן אמר עקביא בן מהלאל מוטב שאהיה שיטה כל ימי כלומר שלעולם אהיה שוטה בעיני שאחזיק עצמי כשוטה ואתלה בחסרון ידיעתי ועי"ז לא אהיה רשע אף שעה אחת לפני המקום. כללא דמילתא מי שיש לו מדה גרועה זו אין תרופה למחלתו כי אין לו לא תור' ולא אמונ' והוא מין וכופר בעיקר וז"ש רז"ל במס' שבת דף קי"ט ע"ב המבזה ת"ח אין רפואה למכתו כי אם יקשה לו איזה קושיא על דברי רז"ל ואינו משיג תירוץ עליה ואינו תולה בחסרון ידיעתו אלא תולה ברז"ל בוקי סריקי באמרו שהבל וכזב דברו וחושב שהוא חכם יותר מהם והרי עי"ז מבזה תלמידי חכמים הקודמים אין רפואה למכתו כי ישאר בכפירתו לעולם: כב אמר השואל לפי מה שהסברת לי היטיב איך לא יחזיק האדם את עצמו לחכם שלא לתלות בחסרון ידיעתו תאמין לי באמונה שלימה כי צר לי על כמה וכמה אנשים שאינם תולים בחסרון ידיעתם אי"ה אסביר להם ואדריכם בהדרכה הישרה הזאת שהדרכת אותי להוציא אותם ממדה המגונה הזאת שמעתה יתלו בחסרון ידיעתם. ועתה מבקש אני ממך שתסביר לי ותודיעני אמתת מהות הרוחניי' שיעדת לי כי נפשי ולבי מאוד יהמו על זה:
כג אמר המשיב בעזה"י כן אעשה כאשר דברת אך צריך אני להקדים לך כמה הקדמות ובלבד שתשימ' היטיב בזכרונך שלא תשכחם:
דע שגדר הגשם הוא כל דבר שיש לו שלשה רחקי' שהם אורך ורוחב וגובה הוא גשם כי אין גשם אחד מכל הגשמיים שבעולם שלא יהי' לו שלשה רחקים הנ"ל. וגשם גדול הרי שלשה רחקיו הם גדולים וגשם קטן השלשה רחקיו הם קטנים אבל אין גשם אחד מכל הגשמיים שבעולם נמלט משלשה רחקים כן כתבו כל הפילוסופים וכל המקובלים ותבין ג"כ מדברינו ביאור מלת גדר כי השלשה רחקים שהם אורך ורוחב וגובה הם הגדר של כל הגשמיי' ר"ל כמו בית המוקף מגדר אבני' כמו כן השלשה רחקי' הנ"ל הם גודרים וסובבים ומקיפים את כל הגשמיים רצוני לומר שאין אחד מכל הגשמיי' נמלט מג' רחקים וכמו כן תאמר שגדר בעל חי הוא התנועה רצונית כי כל בעל חי הרי הוא מתנועע ברצונו ומה שאינו מתנועע ברצון אינו בעל חי. והוצרכתי להודיעך זאת למען לא תטעה בדעתך לומר דוקא מה שהוא מורגש בחוש המשוש הרי הוא גשם כמו דומם צומח חי מדבר שכשאדם תופסם באצבעותיו הם חוצצים בין האצבעות ומבדילים בין אצבע לאצבע ואין האצבעות נוגעות אז זו בזו אבל שלהבת של הנר לפי שאינו מבדיל האצבעות אינו גשם אלא רוחני זהו שבוש גדול אלא כל מה שתוכל לצייר בו אורך ורוחב וגובה הוא גשם. והנה שלהבת של נר כבר אתה רואה בעיניך שלשה רחקים שכך וכך ארכו של שלהבת וכך וכך רחבו וכך וכך גבהו וכך מים הם ג"כ גשמיי' כי אתה רואה בעיניך כך וכך ארכם ורחב' וגובה':
כד וכן האויר הוא ג"כ גשם גמור ויש לו שלשה רחקים הנ"ל ולא כמו שחשבו רבים שהאויר אין לו מציאות כלל אלא כל מקום ריק הוא נקרא אויר כי דע באמת שאין ריקות נמצא בעולם כלל כי המקום שנראה לבני אדם שהיא ריק מכל הגשמיי' כמו המקום החלול שבין הארץ לרקיע או המקום הפנוי שבכל בית הנה באמת אינו ריק כלל אבל הוא מלא מן האויר והאויר ההוא הוא גשם גמור ותופס מקום כי יש לו שלשה רחקים שהם אורך ורוחב וגובה ואע"פ שלא תוכל לראות השלשה רחקים של האויר לגודל דקותו אעפ"כ הוא גשם גמור. והנה אביא לך מיפת על זה הנה ידוע שאי אפשר שיכנס גשם אחד בגשם אחר עד"מ כשהקדירה מלאה מים א"א שהקדירה הזאת תכיל ותסבול בתוכה אותו המים וגם עוד גשם אחר עד"מ כמו צרור עפר כי אין בקדירה ש"ם מקים לצרור עפר מאחר שהיא מלחה ממים ואם תשים בתוך הקדירה צרור עפר יצאו ממנה מים כשיעור הצרור עפר. והנה אם תקח שלחופית של הבהמה שהיא מקוה השתן של הבהמה שקורין בל"א בלאז] ותניח את השלחופית פתוח' על כל גדותי' ודופנותי' ואח"כ תקשור את פי השלחופי' בחוזק גדול עד שלא יוכל האויר לכנוס בתוך השלחופית הנה תראה בעיניך שדופונותי' לא יוכלו ליגע זה בזה לסיבת האויר הנשאר בשלחופי' ממה שקלטה בתחלה מן אויר העולם קודם קשירת פיה והנך רואה בעיניך איך שהאויר הוא גשם גמור ויש לו שלשה רחקים ותופס מקום ולכן. הוא מבדיל וחוצץ בין דופני השלחופית עד שלא יוכלו ליגע זה בזה כמו שלא היו יכולין ליגע זה בזה אם היית ממלא אותה בגשם אחר כמו ברזל או עפר ואפר. וכן הרמב"ם במורה נבוכי' בפרק ע"ג מחלק הראשון בדף מ"ה ע"א בהקדמה השלישית מביא ג"כ הוכחה עצומה על היות שאין ריקי' נמצא ממעשי הגרת המים וע"ש ביאורו וענינו בפירוש הרב ר' שם טוב ועיין במס' כלים שמביא שם כלי הנקראת טיטרוס וע"ש בפי' הרב ברטנורה ומ"ש שם התו"ט:
כה וכן תוכל להבין שאין הריקות נמצא ממפוח של נפחים שנופחים בהם על הגחלים שיבעירו וילהיבו ומהיכן נמצא שם אויר ורוח במפוח והרי אנו רואים שאויר יוצא משם בחוזק ומנשב על הגחלים וע"י הנשיבה ההיא מתלהבים הגחלים ומבעירים. והענין היא בתחלה כשמתפשט המפוח על גדותיו ומתרחקים דופנו העליון מדופן התחתון זה מזה כי דופן העליון מגביה לצד מעלה ודופנו התחתון לצד מטה והנה אז המפוח מלא אויר ואח"כ דוחק ולוחץ דופן העליון לצד מטה כדי שיתקרב לדופן התחתון ועי"כ נדחק ונלחץ האויר שבתוך המפוח לחוץ בחוזק גדול ועי"כ מנשב האדם בחזקה על הגחלים ולכן הם מתלהבים ויוצא שלהבת מן הגחלים ואח"כ מישך בחזקה דופן העליון לצד מעלה ומרחיקו מדופן התחתון ועי"כ שואב מן האויר שבחוץ לתוך המפוח דרך פי השפופרת ועי"כ מתמלא המפוח מן אויר ואח"כ מקרב הדפנות זה אצל זה ושוב נדחק האויר לצאת דוחק פי השפופרת בחוזק ומנשב על הגחלים הרי ביארתי לך המופתים וראיות ברורות שהאויר היא גשם גמור ויש לו שלשה רחקים ותופס מקים. העולה מזה שאין שום ריקות בעולם כלל וכל המרחק שבין הארץ לרקיע שבני אדם חושבים עליו שהוא ריק הנה באמת אינו מקום ריק אבל הוא מלא מאויר וממילא התבאר לך שכל מה שתוכל בו לצייר שלשה רחקים ותופס מקום הרי הוא גשם בין אם אתה רואה בעיניך תפיסת מקומו ושלשה רחקיי של הגשם ההוא כמו השלהבת של הנר אע"פ שלא תוכל לאחוז בידיך ואינו חוצץ ומבדיל בין האצבעות לסיבת דקותו הנה מ"מ הרי החוש משיג ג' רחקיו וכן האויר אע"פ שלא תוכל לראות תפיסת מקומו ושלשה רחקיו בעיניך אלא שבשכלך אתה משיג ג' רחקיו ותפיסת מקומו ע"י המפוח או ע"י השלחופית הנ"ל. כללא דמלתא כל מה שמושג לאדם ע"י החושים שלו הנה הוא גשם ותופס מקום:
כו ועוד צריך אתה לדעת הקדמה אחת והוא שיש ג' מיני השגות והם השגות החושים והיא השגה עבה וגסה והשגה ההיא אינה נופלת אלא בדברים ממשים מורגשים וגסים ועבים. והשגה השנית היא יותר דקה והיא השגת הדמיון מה שכח המדמה של האדם מצייר במחשבתו איזה גשם כאלו רואה הגשם ההיא בעיניו ואבאר לך אמיתת ענין הדמיון ומה מהות ואעתיק לך דברי ר' יודא אבן תבון בפ"ב מספר רוח חן בדף ע"א וז"ל שם וכל אלו החמשה הרגשית שהם חוש הראות וחוש השמיעה וחוש הריח וחוש המשוש וחוש הטעם הנה שרשם הם במוח וממנו יתפשטו כל אחד ואחד למקומו המיוחד לו רצה לומר כח הראית לעינים וכ השמיעה לאזנים וכח הריח לחוטם וכח הרגשת טעמי המאכלים ללשון והחיך וכח המשוש וכל גוף כי חוש המשוש אין לו אבר מיוחד פרטי כמו יתר החושים. והנה שורש החמשה חושים הללו הם בתוך המוח וממנו יתפשטו כל אחד ואחד למקומו המיוחד לו ושם ישובו כולם כאשר הנקודה אשר באמצע העיגול היא השורש לכל הקוים היוצאים ממנה אל הקו הסובב בעיגול כן שורש כל ההרגשות במוח ומשם יצאו ושם ישובו ולכן ההרגשות הם חיצוניות והם ג"כ פנימיות החצוניות נקראות בשם הרגש והפנימיות נקראות בשם דמיון והוא הוא כת המדמה אשר בפי החכמים תמיד וביאור זה כי ההרגש החיצון כמו הראות והשמע רואה הדברים הנראים ושומע הקול הנשמע וההרגש הפנימי שהוא הדמיון משיג הענין ההוא ומצייר אותו ותופס תבונתו וכמותו בדמיונו עד שנשארו חקוקים שם ולולי זה לא היה מכיר הדבר שראה או הקיל ששמע כשחוזר ורואהו או שמע אותו פעם אחרת אך הדמיון אשר צייר הענינים בעת ההרגש וחוק תכונתם ושיעורם ועוצר אותם בדמיונו שבמוח על כן יכיר אותם בפעם אחרת וכן ביתר ההרגשות יש בכל אחת ואחת הרגש פנימי המצייר הענין המורגש כאשר הוא וחוקק תכונתו ודמיונו ושומר אותו ע"כ משיגו בפעם אחרת. המשל בזה ראובן שרואה את שמעון ביום א' וחוזר ורואהו ביום ב' מכירו שצורת שמעון שהיה נראה אליו אתמול ביום א' היא הצורה בעצמה אשר הוא רואה עתה ביום ב' ואם לא היה שם הבורא ית"ש כח הדמיון באדם לא היה זוכר ומכיר שצורת שמעון שרואה עתה ביום ב' כבר ראה אותה ביום א' אלא היה חושב שעתה רואה צורה חדשה שלא ראה אותה מעולם ולא היה יכול לדמות הציור של הצורה שרואה ביום ב' לציור הצורה שראה אותה ביום א' אבל עתה שהבורא ית"ש וית' זכרו שם כח הדמיון באדם הנה כשרואה ראובן את שמעון ביום א' מעתיק ראובן את צורת שמעון על הדמיון שלו במוחו כמי שמעתיק דברים מספר על הנייר ונשארה צורת שמעון חקוקה במוח ראובן ושומר ועוצר אותה במוחו בדמיונו ומושגת אצלו צורת שמעון אף לאחר שנעלם שמעון מעיני ראובן ממש כמו שהיתה מושגת אצלו בעת שראה אותה בעיניו בפועל ממש ולכן אח"כ כשרואה שוב את שמעון ביום ב' בפועל ממש הרי הוא מדמה ציור הצורה שראה אותה עתה ביום ב' לציור הצורה החקוקה ועצורה ושמורה בדמיונו ורואה שהכל ציור א' הוא וע"י כן זוכר ומשיג שזו הצורה שרואה עתה ביום ב' כבר ראה אותה ביום א'. וכ כשראובן שומע קול שמעון חוקק תכונת הקו בדמיונו ואם ישמעהו שוב בפעם אחרת יכיר שזה הקול היא משמעון. וכן חוקק הדמיון הריח של דבר המורח או הטעם של איזה מאכל. ובעבור שכל ההרגשות הם שבות אל מקום אחד והוא המות לכן יש בכח הדמיון להרכיב קצתם על קצתם. כמו שראה אדם אחד לבן שהוא משורר והנה השיג וצייר בדמיונו המרא' והקול וידע שזה הקול הנשמע הוא מן האדם הלבן הנראה וזו היא הרכבה והיא גורמות לו להכיר בפעם אחרת כשרואה מראהו שהוא לבן יודע אז שזהו המשורר ואע"פ שאינו שומעו עתה או יוכל להכיר כששומעו שזכו הלבן ואע"פ שאינו רואהו עתה בעבור שהרכבת ב' המוחשים נשארה חקוקה בדמיונו עכ"ל הרב רבי יהודה אבן תבון בספרו רוח חן עם תוספת הרחבת ביאור קצת. והנה הדמיון יוכל לצייר איזה ציור שירצה אף מה שלא ראה מעולם ואינו במציאות כלל מ"מ הדמיון מציירו כמו אילו היה משיג אותו בפועל שזהו האומנות של הדמיון לצייר במוחו איזה שירצה אף מה שאינו במציאות ואין מוחה בידו. ע"ד משל שיצייר שספינת ברזל תרוץ באויר. ויש אדם שראשו בשמים ורגליו בארץ: כו ודע שהדמיון אינו יכול לצייר רק ציור גשמי כי הלא אומנות הדמיון הוא לצייר ציורים כאילו משיג אותם בחוש בפועל ממש והנה ידוע שכל מה שאדם משיג בחמשה חושיו הנה הוא גשם וא"כ כל מה שהדמיון מצייר הוא ציור גשמי. הנה ביארתי לך בעזה"י ענין השגת הדמיון שהוא יותר דק מהשגת החוש:
כח ויש עוד מין השגה שלישית היותר דקה מהשגת החוש והדמיון והיא השגת השכל ואינה אלא התבוננות והשכלה כי משיג בשכלו דברים נעלמים מעיניו או דברים העתידים להיות ומכריח אותם בשכלו עפ"י הקדמות ומוכיח בהוכחות עצומות שבלי ספק כך וכך עתיד להיות ומכוון הדבר לאמיתו או שיכריח בשכלו כי במקום פלוני הנעלם מעיניו יש איזה ענין מציאות כך וכך והנה כל השגת השכל אינה אלא בדרך הוכחה עפ"י הקדמות. ודע שכמו שלכל כלי וכלי מכלי החושים יש אומנות מיוחדת כי כלי הראות הם העינים וכלי השמיעה הם האזנים ואין א' מהם יכול לעשות פעולת חבירו כי אם יסתום אדם אזנו ויכין עיניו' לשמוע בהם איזה קול אף אם יפתח עיניו יותר מדאי כל היום לא ישמע כלום וכן להיפוך והנה כמו כן כל דבר שדרכו להיות מושג בשכל א"א לעולם לחושים להשיגו כי הם אינם משיגים רק דברים עבים וגסים ומורגשים והשכל אינו משיג אלא דברים רוחניים ודקים המשל בזה אם יראה ראובן ששמעון נושא משא משקלה אלף ככרים משכיל ראובן בשכלו מציאות גבורתו הגדולה של שמעון הלז שיכול לסבול עליו משא כבידה כזו והנה השגת ראובן את גבורת שמעון היא ע"י הקדמת ראיית עינו ששמעון סובל משא כבד ואם לא היה רואה זאת לא היה יכול להשיג גבורת שמעון והנה העינים של ראובן אינם יכולים להשיג גבורת שמעון כי הגבורה היא כח רוחנים ואינם יכולים להשיג רק הפעולה גשמיית דהיינו מה ששמעון סובל עליו משאו כבד ואין בהם כח תבונה להשיג מציאות גבורתו של שמעון כי גבורת שמעון הוא כח רוחני ואין זה אומנות שלהם אלא עיקר אומנות של העינים היא ראי' בהמיית ולא שכליית ואינם יכולי' להשיג רק הפעולה הנמשכת מן הגבורה כי הפעול' בעצמה הוא גשמיית אבל הגבורה עצמה ר"ל אותו מציאת כח הרוחני של שמעון הגורם לשמעון שיוכל לסבול משא כבד כזו אינם יכולים להשיג אבל השכל יכול להשיג גבורת שמעון ואפילו השכל אינו יכול להשיג רק מציאת גבורת שמעון כי השכל מכריח בהוכחה גמורה שבודאי הגמור יש גבורה גדולה לשמעון כיון שסובל משא כבד כזו אבל מהות הגבורה אף השכל אינו יכול להשיגו ואם ישאל השואל מהו מהות גבורת שמעון לא נוכל להשיב לו יותר רק שהוא כח רואני נשוא על הגוף ר"ל שהושפע כח וגבורה בגוף בכדי שיגרו' לו שיוכל לסבול משא כבד אלף ככרים ואם יחשוק אדם להשיג איזה ענין וציור מגבורת שמעון ייגע שכלו לריק ולא ישיגו כי גבורה היא כח רוחני ואין לה שום ציור גשמי ואם יטריח אדם להשיג מהות הגבורה יעצם עינו ויזמין כח דמיונו כדי לצייר בו מהות וציור גבורת שמעון כי כן הוא דרך בני אדם ובאמת עורין ושטות גדול הוא זה דהלא ביארנו שאף השכל אינו יכול להשיג מהות גבורה כי אם מציאת גבורה אע"פ שהשגת השכל היא השגה דקה יותר מהשגת הדמיון והוא רוצה להשיג בכח דמיונו מה שאינו יכול להשיג בשכלו ואין אולת גדול מזה וזה דומה למי שעיניו כהות וחלושות לראות איזה דבר על ידיהם והזמין אזנו אולי יוכל לראות באזנו מה שעיניו אינם יכולים לראות. והנה עוד לו כסילות גדול שמתפתה בכזב כי כשיזמין כח דמיונו לצייר איזה ציור בגבורת שמעון הנה מה שרצה להשיג לא השיג באמת והוא חושב שמשיג כי הוא רצה להשיג אמיתת מהות הגבורה שהוא רוחניית בדמיונו וכל מה שהדמיון מצייר בהכרח הוא ציור גשמי כמו שבארנו לעיל נמצא כח דמיונו יכזיב לו בביאור אמיתת מהות הגבורה. וזה דרכי כסל לדמיון שתמיד הוא רץ אחר השכל ונותן ציור במה שאין לו ציור והרה עמל וילד שקר כי עמלו לריק מאחר שלא השיג האמת ולא הוליד רק שקר וזה דומה למי שהטעה את עצמו שהי' עומד לפניו משקה מרה מאוד של אדם אחד וגוונה אדום והיה חישב שהוא יין אדום טוב ומתוק ופער פיו לבלי חק לבלעו חנם כן הדבר הזה הוא חושק להשיג אמיתת מהות הגבורה ולבסוף משיג דבר אחר מה שלא רצה להשיג אלא שבמשל המשקה שהמשלנו בשעת שתייתו מרגיש הוא כי מר לו משא"כ בנמשל הוא שוטה וכסיל כי חושב על הציור הגשמי' המצטייר בדמיונו שהוא הוא ציור מהות הגבורה והאמת לא כן הוא:
כט והנה אסביר לך היטב הדק מאין יוצא זה השטות שירדוף אדם להשיג בחושיו או בדמיונו דברים אשר לא ישיגם כי אם בשכלו כי בילדותו קודם צמיחת שכלו שהיא השגה דקה ואין לו אז כי אם השגת חושיו שהיא השגה עבה וחושב אז שאין שום דבר יכול להתברר אמתתו כי אה מה שמשיג ע"י השגת חושיו וזולת השגת החוש לא יש השגה אמיתית בעולם כלל ובעבור כן אף לאחר ששכלו מתחיל לצמוח ומתחיל להשיג בשכלו דברים דקים מה שהחוש אינו יכול להשיגם הנה הוא מסופק באמיתת מציאות הדבר הדק ההוא מאחר שאינו רואהו בחוש וחושב הוא שהשגת החוש יותר חזק וברור מהשגת השכל בעבור שמקטנותו וילדותו נשתרש והורגל בהשגת החוש קודם השגת השכל ובגלל כן אף כשיצמח שכלו לא יאמין אמונה גמורה להשגת שכלו הדברים הדקים ורוצה לראות בחושיו ולצייר בדמיונו דברים רוחניים. והנה הוא דבר נמנע ובכיוצא בזה אמרו חכמי המוסר לפי שיצה"ר בא לאדם תיכף בשעת לידה כי לפתח חטאת רוב והיצ"ט בא לאדם במלואות לו י"ג לכן שנה קשה לו לילך אחר עצת יצה"ט בעבור כי נשתרש והורגל עם יצה"ר מיום הולדו ושטוף הוא בתאות העולם וחושב שאין שום מתיקות בעולם יותר מתענוגי העולם הזה הגשמיים והנה אם תכין לבך תקשיב אזנך לדברי והבינם היטב כי הדברים הללו שאני כותב לך פה הם דברים ברורים ואמיתים ומושכלים בעיני משכילי' ישרים ואי"ה עדיין אסביר לך היטיב חרון השגת השכל על השגת החוש והדמיון. והנה מי שהוא כסיל חושב על מה שאינו מושג אלא בשכל חושב הוא שמשיגו בחוש כמו הגבורה שהמשלנו לעיל חושב הכסיל שרואה בעיניו גבורת שמעון מחמת שרואה ששמעון סובל משא אלף ככרים ובאמת אינו רואה בעיניו כ"א פעולה הנמשכת מן הגבורה אבל הגבירה עצמו אינו רואה ר"ל הכת הרוחני הגורם לפעולה זו כי א"א להשיג בחוש הראות כח רוחני. והנה כל כחות הנשמה שהם רוחניים אינם מושגים לנו כ"א ע"י פעולת איברי הגוף עד"מ כח הראיה שבעינים הנה משיגים אנו מהות הראיה שהוא ענין גשמי אבל כח הרוחני הנשפע מן הנשמה לעינים הגורם ענין הראי' אין אנו יכולים להשיג בחוש אלא השכל משיג מציאות הכח ההוא בלבד כי השכל מכריח שבודאי הגמור צריך להיות כח רוחני נשפע בעינים שהרי בהסתלק הנשמה עינים להם ולא יראו וכן כל כחות הנשמה כמו השמיעה והריח והטעם והרגשות המשוש וכן כחות הנפשיות כמו החמלה והאכזריות והזכרון והשגחה והעצלות והמהירות אינם נודעים לשכל מציאותם כ"א ע"י פעולות גשמיות עד"מ אם נראה שראובן פושט מלבושו בעת הקור ומלביש את שמעון הערום והדל ישפוט השכל בודאי שמחמת חמלת ראובן על שמעון הלבישו ואם לא היינו רואים הענף דהיינו הפעולה הנמשכת מן הרחמנות לא היינו יודעים מציאות השורש ההוא בראובן שהוא הכח הרוחני שבראובן ועל דרך זה תקיש בכל המדות יביא השכל ראיה מן הענף על מציאות השורש וזכור כל זה היטיב: ל והנה כבר הזהרתיך לעיל שלא תבקש להשיג דבר שאין בכח שכלך להשיג כי מי שרודף אחר השגה שאין בכחו להשיג אולת תחשב לו כי מטריח ומייגע עצמו לריק ולא יועיל כלום ולא זו בלבד שלא יועיל לעצמו כלום אלא אף גם זאת בהיותו מכין את שכלו להשיג מה שאין בכח שכלו יזיק לעצמו ויחלש השגתו הראשונה ושוב לא יוכל להשיג מעתה מה שהיה יכול בתחלה להשיג כמ"ש הראב"ד בפירושו לס' יצירה בפרק א' משנה ח' משל על זה הסבל שיש בכחו לישא שני ככרים ולא עוד אם יתאמץ וירצה להוסיף על משאו חצי ככר ויחלש ולא יוכל לישא אפילו שני ככרים שהיה בכמו לישא בתחלה עכ"ל הראב"ד והנה במשל המשא אעפ"י שיחלש כחו לעתיד מ"מ לפעמים יזדמן שלפי שעה יועיל עכ"פ בנשאו משא שני ככרים וחצי שהוסיף לע"ע חצי ככר והועיל עכ"פ בתוספות חצי ככר משא"כ אם יתאמץ להשיג בשכלו מה שאי בכת שכלו להשיג לא ישיג כלום מה שלמעלה מגבו השגתו והנה על עתה לא יועיל לעצמו כלל ועל העתיד יזיק לו שתחלש השגתו ועל כיוצא בזה הזהירונו רז"ל באמרם במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור (ביאור כפל דבריהם נלע"ד כך כי הנה בשני אופנים מצוייר ענין העדר השגה באדם אופן א' היא שהשגה ההיא היא השגה אנושיית שיש אנשים חכמים ונבונים שיכולים להשיג השגה הזאת אבל עתה לפי מעוט שני' הוא למעלה מגבול השגתו ולכשיהי' רב בשנים יוכל להשיגה ועל זה אמרו במכוסה ממך אל תחקור דמשמע שאין כאן שום מניעה להשגתו רק שההשגה ההיא היא מכוסה בכסוי לע"ע ולכשתתגלה ההשגה ההיא בהסיר ממנו הכסוי ישיגה דהיינו לכשיזדקן כמ"ש בישישים חכמה ויש עוד מין השגה שאינה תחת גדר השגה האנושיית אבל היא למעלה מהשגה אנושיית על כיוצא בזה אמרו במופלא ממך שההשגה היא מובדלת ומופרשת ממך לגמרי אל תדרוש) ועיין במורה נבוכים חלק א' פרק ל"א שכתב וז' וכן הדין בעצמו בהשגות השכליות האנושיות ים יתרון לאישי המין זה על זה יתרון רב וזה מבואר נגלה מאוד לבעלי החכמה עד שענין אחד יוציאהו איש מעיונו בעצמו ואיש אחד לא יוכל להבין הענין ההוא לעולם ואפילו ילמדוהו לו בכל לשון ובכל משל ובזמן ארוך לא יגיע שכלו עליו בשום פנים אך תקצר יד שכלו להבינו וזה היתרון ג"כ אינו ללא תכלה אבל לשכל האנושי גבול בלי ספק יעמוד אצלו עד שיש דברים שיתבאר לאדם המנע השגתם ולא ימצא נפשו משתוקקת לידיעתם לשערו בהמנע זו ושאין פתח שיכנס ממנו להגיע אל זה עכ"ל הרמב"ם במורה נבוכים ועתה אחי התיישב בדעתך ובחוץ אותך איזה השגה היא למעלה מגבול השגתך שלא תשתוקק להשיגהו:
לא ודע עוד הקדמה אחת כי כל שכל ישיג את עצמו והשכל הנמוך במדריגה ממנו המציאות והמהות אבל שכל שהוא למעלה ממנו ישיג מציאות ולא מהות ובתחלה אבאר לך ביאור ענין מציאות וביאור ענין מהות. ומוכרח אני להקדים לך הקדמה אחת למען תבין מתוכה ענין מציאות ומהות ומלבד זה תועיל לך הקדמה הזאת להבנה מהות הרוחניים אשר כוונתינו לבאר פה בעזה"י. דע שיש הפרש בין מלת אור למלת הארה כי אור נאמר על עצם ומקור האור אשר ההארה צומחת ויוצאת מן האור ההוא המשל בזה הנה כוכב השמש העגול הוא נקרא אור ומה שמאיר ממנו וזרח על הארץ נקרא הארה וכן הוא הלבנה כי כוכב ולינה נקרא עצם אור הלבנה ומה שזורח על הארץ בלילה נקרא הארת הלבנה. וכן באור הנר כי השלהבת האחוזה בפתילה נקרא עצם אור ומה שמאיר מן השלהבת על כותלי הבית נקרא הארת אור הנר והנה אנו רואים בחוש שכל עצם אור הוא מאור ומבהיק ומזהיר הרבה יותר מהארה שלו הצומחת ממנו שאין כח הבן ככח האב ודע כי מצינו לפעמים שהארה נעשית עצם אור המשל בזה הנה כל חכמי התכונה וכל חכמי המקובלים מסכימים שהלבנה אין לה שום אור בעצמה אלא מקבלת אור מהארת השמש כי הלבנה היא גשם מלוטש מקשי ועכור כמו חתיכה של ברזל שהוא קשה ועכור ואינו זך כזכוכית שתוכל ראות העינים לפלש בו מעבר לעבר אלא הוא גשם חשוך ועל פניה היא מלוטשת כמו ברזל המלוטש וכמו סכין חדש הבא מן החנות והנה ידוע אם תעמיד סכין מלוטש היטב ע"י אבן המשחזת שלא יהיה עליו שום רלמה אם תעמידהו נגד השמש או נגד אור הנר וינענע בסכין מצד זה לצד אחר יתנוצץ בסכין ההיא ניצוצי אורה ויבהיק הסכין ההיא וכן הוא בגשם הלבנה לפי שהוא מלוטש והארת השמש מכה על פני' המלוטשים תקבל אור מהארת השמש וע"י כן מבהקת ומאירה על העולם בלילה ולפי שהיא גשם עכור וחשוך ואין הארת השמש יכולה לפלש בו מעבר לעבר לפיכך נאחזת הארת השמש על פני הלבנה שאילו היתה זכה ובהירה לא היה הארת השמש יכולה להאחז על פני' אלא הי' מאיר ומפלש דרך עביו מעבר לעבר כמו שעוברת הארת השמש דרך העששיות הנעשים מזכוכית בחלונות הבית לבית כמו שאנו רואים בחוש משא"כ במקום שחוצץ כותלי הבית בפני אור השמש נאחז שם בכותלי הבית לצד חוץ הארת השמש: לב ודע כי כתבו חכמי התכונה כי החמה ולבנה וכל הכוכבים הם גשמיים מקשיים כמו ברזל והם עכורים וחשוכים ג"כ כמו ברזל ואינם זכים כמו זכוכית או משקה צלולה וזכה ובהירה שתוכל בראיית עינים לפלש דרך כל עובי המשקה הבהירה מעבר לעבר באופן שאם יהיה מונח איזה חפץ לצד מערב של המשקה ואיש עומד מצד מזרח של המשקה והמשקה היא באמצע בין האיש ובין החפץ יוכל האיש לראות החפץ המונח למערבה של המשקה לפי שהמשקה אינה חוצצת בפני עיני האיש לפי שהמשקה היא צלולה ויכולה הרא' לעבור ולפלש דרך עובי כל המשקה מעבר לעבר:
לג גם כתבי חכמי התכונה שהחמה ולבנה וכל הכוכבים הם מלוטשים על פניהם מכל צדדיהם כמו סכין חדש המלוטש הבא מן החנות שלא השתמשו בו שום תשמיש עדיין ואין עליו שום דלידה כלל רק הוא מלוטשת היטיב עד שמבהיק על פני' ושיעור כל עביו מעבר לעבר הוא עכור וחשוך ואינו מבהיק כ"א על פני' במקום שלעשו אותו במשחזת להעבא החהא ממנו: לד והנה הוכרחו להיות עכורים כדי שאור השופע עליהם יאחז בהם שאלו היו זכים ובהירים וצלולים לא הי' הא"ר נאחז בהם אלא היה עובר ומפלש דרך כל עוביים מעבר לעבר אבל עתה שהם עכורים יש אחיזה לאור בהם על פניהם במקום הלטישה ועי"כ מבהיקים מאוד כמו סכין מלוטש ואם תעמידהו נגד אור השמש ותנענעהו לכאן ולכאן יבהיק כמו ברק וזה מבואר למי שנסה הדבר הזה בנסיון והנה הגלגלים להיותם ספיריים וצלולים וזכים אין האור נאחז בהם ואינם מקבלים שום אור ושום גוון מאיר השמש אלא אור השמש עובר ומפלש דרך הגלגלים מן הגלגל הד' שש השמש קבועה עד לנו שוכני הארץ ואם יפגוש אור השמש בעב הענן יקבל הענן אור וגוון אדום מאור השמש עד כי יבהיק הענן באותו צד שמכה בו אור השמש וצד השני של הענן יהיה חשוך וכל זה הוא מרוב עכירות ועביות הענן נאחז בו אור השמש היטיב:
לה ועתה צריך אתה לדעת ההפרש שבין מלת אור להארה כי הנה שם אור ניפל על עצם האור שממנו מתאצלת ומתפשטת ההארה וזורחת והמשל לזה היא הנה שלהבת האחוז בפתילת הנר הוא עצם האור ומה שמאיר ומתפשט על כותלי הבית נק' הארה וכן אור השמש האחוז בגשם כוכב השמש הוא עצם אור השמש ומה שמתאצל ממנו וזורח על הארץ נק' הארת השמש וכן כוכב לבנה הוא עצם אור ומה שזורח על הארץ בלילה נק' הארת הלבנה:
לו ומעתה התבונן והבט וראה איך כל עצם האור מבהיק הרבה מאור יותר מן ההארה הצומחת ממנו וזה הוא ענין טבעי כשתסתכל ותבחין היטיב ההפרש הגדול שבין בהיקות עצם אור הנר לבהיקות הארתו:
לו ועתה התבונן עוד ענין אחד והוא לפעמים ההארה הצומחת מאיזה עצם אור גדול תשוב ותחזור אותה הארה להיות עצם אור קטן המשל בזה הנה כתבו כל חכמי התכונה וחכמי האמת שגשם הלבנה אין לה שום אור בעצמה אלא מקבלת אור מהארת השמש המכה ופוגש בגשם הלבנה ונאחזת שם ההארה ההיא להיות שגשם הלבנה הוא גשם חשוך ועכור לא ספיריי ומלוטש על פני' הרי שהארת השמש חוזר להיות עצם אור בגשם כוכב הלבנה:
לח ואם תשאל ותאמר א"כ הי' ראוי שעצם אור הלבנה תבהיק ממש כמו הארת השמש והלא אנו רואים בחוש שעצם אור הלבנה מבהיק יותר מהארת השמש הזרחה על הארץ החשיבה לזה לטישת כוכב הלבנה גורם יתרון בהיקות אורה מבהיקות הארת השמש הזורחת על הארץ כי הארץ אינה מלוטשת כלל. והעד על זה אם מנענע סכין מלוטש היטיב נגד הארת השמש תבהיק ג"כ יותר מהארת השמש הזורחת על הארץ. ועל כל אבל הדברים וכיוצא בהם יעיד הנסיון: לט ואם תשאלני היאך אפשר להיות שהלבנה מקבלת איר מהארת השמש והלא עיקר אור הלבנה הוא בלילה והנה בלילה השמש היא תחת לארץ והתשובה לזה כי הנה גוף השמש גדול בכמות יותר מגוף הארץ לערך מאה וששים פעם כשיעור גודל הארץ והנה הארת השמש עולה מתחת מקצות הארץ ומכה על הלבנה ואז אין הארץ חוצצת ומבדלת בין הארת השמש לגוף הלבנה כי שם כבר כלתה ונסתיימה הארץ כי מקצות הארץ עולה הארת השמש ומכה ופוגש על גוף הלבנה והארץ אינה חוצצת אלא לנגד עינינו שאנו בני אדם שוכנים עלי' ולכך אין אנו רואים כלום בלילה מאור השמש אבל בין השמש ללבנה אינה חוצצת הארץ כלל רק פעם אחת בשמיטה תהיה הארץ חוצצת בין החמה ללבנה וזהו סיבת הליקוי שלה אז על זמן מועט:
מ והנה כמו שהארת השמש חוזר להיות עצם אור בלבנה כמו כן הארת הלבנה חוזרות להיות עצם איר לגבי מקום צל בלילה דהיינו במקום שהארת הלבנה אינה מתפשטת שם לסיבת איזה דבר המבדיל וחוצץ בפני הארת הלבנה והנה אף במקום הצל בלילה יש שם בחי' הארה מועטת שאם איזה דבר מונח שם במקום הצל יושב לחוש הראות הדבר המונח שם הרי שגם במקום הצל יש הארה מועטת ועתה התבונן אחי מהיכן מתפשטת ההארה ההיא המועטת שבמקום הצל דא"א לומר שההארה ההיא מתפשטת מעצם אור הלבנה דא"כ לא הי' במקו' ההוא צל כלל אלא ודאי שההאר' הלבנ' המתפשטת שלא במקום הצל היא נעשית עצם אור לגבי הקרה המועטת שבמקום הצל והארה המועטת שבמקום הצל היא תולד' מהארת הלבנה שלא במקום הצל וכן ביום ג"כ יש הארה (חשובה) [חשובה] במקו' צל וע"כ שהארת השמש שלא במקום הצל נעשית עצה אור לגבי הארה שבמקום הצל הנה התבאר לך שלפעמים הארה של איזה עצם אור גדול נעשית עצם אור קטן וההארה המתפשטת מעצם אור קטן ההוא חוזר להיות עצם אור יותר קטן עד שההאר' שלה כהה מאוד וזכור כל זה היטב ואף במקום צל של הארת הנר בלילה יש שם האר' מועטת מאוד והיא כהה וחשוכה ותוכל לנסות הדבר שאם תניח איזה חפץ במקום הצל של הארת אור הנר ותדחק את ראות עיניך ותקרב ותשפיל את עינך סמוך לחפץ הנ"ל תוכל לראות החפץ ההוא אף שהוא מונח במקום חושך מ"מ אינו חושך גמור כי יש שם הארה מועטת מאוד ואין זה אלא שההאר' הנמשכת מן עצם אור הנ"ל נעשית עצם אור לגבי מקום הצל של הארת אור הנר והנסיון יעיד על כל זה ואל תתעצל מלנסות:
מא ואמשיל לך עוד משל נאה לתוספ' ביאור משל לאחד שבנה בית ועשה חלונות בכותל מזרח כדי שדרך שם תאיר השמש לבית ובראותו שהוא חלוש הראות ואור השמש המאיר דרך החלון מכהה עינו לרוב בהיקותו בונה עוד כותל ופותח חלון בכותל השני שלא כנגד החלון הראשין דאם יפתח כנגד החלון הראשין לא יועיל בתקנתו כלל כי אור השמש תאיר בתוקף בהיקותה דרך שני החלונו' ולא יתמעט אורה כלל לכן בהכרח פותח חלון בכותל השני שלא כנגד החלון שבכותל הראשון וע"י כן מתמעט ההארה שבחלון הב' כי הארת השמש המתפשטת באויר שבין ב' הכותלים מתפשטת לצדדים מצד ימין החלון ומצד שמאל החלון בכל החלל שבין ב' הכתלים והארה הזאת המתפשטת לצדדים בכל האויר שבין ב' הכתלים היא תולדה מן הארה המתפשטת דרך החלון הראשון ועיקר ההארה אינה רק מה שכנגד החלון בלבד אבל מה שמתפשט לימין ושמאל החלון היא תולדת האור המתפשט דרך החלון הרי ההארה שבחלון הראשון נעשית עצם אור לההארה שבחלון השני ואם עדיין אין בו כח להסתכל אף בהארת החלון השני עושה עוד מחיצה שלישית ופותח בה חלין שלא כנגד החלון שבכותל השני והרי הארת חלון השני נעשית עצם אור לגבי הארת חלון השלישי וכן יוכל להרבות במחיצות וחלונות כפי חלישת ראית עיניו וכן אל לא תכלית יכול להרבות במחיצות והתבונן במשל הזה עוד ענין אחד שאם יבנה אדם עשרה דפנות דודאי יתמעט אור השמש מאוד מאוד מ"מ אין השינוי ההוא נקנה באור השמש קנין עצמי והארת השמש עומדת בתוקפה ובגבורתה אלא שרוב המחיצות והמסכים גורמים מעוט ההארה וזכור זה המשל היטב כי תצטרך אליו:
מב הנה אם יזדמן איש משכיל ונבון והוא חלוש העינים באופן שמעולם לא היה יכול להרים עיניו כלל להביט באור השמש רק בהארת השמש היה יכול להביט ובעצם אור הלבנה ומכ"ש שיוכל להביט בהארת הלבנה רק בעצם אור השמש אינו יכול להביט כלל. והנה זה האיש לא בשביל שאינו יכול להרים עיניו להביט באור השמש יכחיש מציאות עצם אור השמש אלא כיון שהוא משכיל ישיג בשכלו מציאות עצם אור השמש כי יבין אף וישכיל ע"י הנגלה לו את הנעלם ממנו כי הנה בלילה מסתכל על עצם אור הלבנה ועל הארתה ומתבונן אז שני ענינים ענין אחד הוא איך שהארת הלבנה היא נמשכה וצומחת מן עצם אור הלבנה שהרי אם תשקע עצם אור הלבנה מתחת לארץ מסתלק הארת הלבנה מעל פני הארץ ועוד מתבונן אז ענין שני איך שעצם אור הלבנה היא מבהיק הרבה יותר מהארתה ואח"כ כשרואה ביום הארת השמש המבהקת יותר מהארת הלבנה מתבונן שכמו שהארת הלבנה בלילה יש לה עצם אור והוא גוף כוכב הלבנה אשר הוא רואה אותה בעיניו כמו כן הארת השמש שביום יש לה ג"כ עצם אור והוא עצם אור כוכב השמש ומה שאינו רואה את עצם אור השמש לסבת גודל בהיקותו ועוצם חלישות עיניו וגודל בהיקותו של השמש מתבונן בשכלו לפי שכל עצם אור מבהיק הרבה יותר מהארתו והנה הארת השמש רואה בחוש שמבהיק יותר מהארת הלבנה וא"כ עצם אור השמש בודאי מבהיק הרבה יותר מהארת השמש ולפיכך אינו יכול להרים ראש ולהביט בעיניו בעצם אור השמש לפי הבהיקותו רב מאוד והנה איש הלזה המשכיל ההיא חלוש הראות אע"פ שאינו יכול לראות בעיניו הגשמיים את עצם אור השמש מ"מ רואה מציאות עצם אור השמש בעיני שכלו והנה זה האיש שאינו יכול לראות עצם אור השמש בעיניו הגשמיים כ"א בשכלו לפיכך אינו יכול להשיג כ"א מציאות אור השמש בלבד ולא מהות אור השמש משא"כ מי שעיניו צלולים וברורים ויכול הוא להביק את עצם אור השמש בעיניו הגשמיים איש כזה משיג מציאות עצם אור השמש וגם משיג מהותו כי רואה בעיניו שיעור גודלו של גוף השמש ושיעור בהיקת עצם אור השמש ומראהו וצבע וגוון שלו שהוא לבן ואדום בהיר ומבהיק נמצא כל הבחילו' שישנם בעצם אור השמש הוא משיג והרי זה משיג מהות עצם אור השמש משא"כ מי שאינו יכול להביט את עצם אור השמש רק בעין שכלו אינו יכול לידע רק מציאותו ולא מהותו כי אינו יכול לשער שיעור בהיקותו עד היכן הוא כי לפעמים ישער בדעתו שבהיקות עצם אור השמש הוא יותר גדול ממה שהוא באמת או יחשוב שבהיקותו הוא פחות קצת ממה שהוא באמת ולא יוכל לשער ולכוין היטיב שיעור בהיקותו האמיתי כפי מה שהוא באמת נמצא זה האיש אינו משיג מהותו כלל רק מציאותו:
מג ועתה שיש לבך לדעת ההפרש שבין מציאות למהות שיעדתי לך לעיל לבארו ובדברי אלה התבאר לך היטיב ההפרש הנ"ל והנה כל איש משכיל ישיג את שכלו המציאות והמהות כי משיג היטיב עד כמה מתפשט גבול שכלו ועומקו ומהירותו ובהירות ומי שאינו משכיל עמוק כמוהו ג"כ יכול הוא להשיג את השכל של המשכיל שאינו עמוק כמוהו מציאותו ומהותו כי הוא יודע גבול התחלת שכלו וגבול סוף שכלו ואיזה ענין שכלי ישיג ואיזה ענין שכלי לא ישיג ומשיג ג"כ בהירותו ושיעור עמקו ושיעור מהירותו משא"כ להיפוך כי המשכיל שאינו עמוק אינו יכול להשיג השכל של המשכיל העמוק רק המציאות ולא המהות כי אם היה משיג מהות השכל של המשכיל העמוק היה משכיל עמוק כמוהו ממש:
מד ודע כי יש ב' מיני ראיות ראי' חושיית מה שאדם משיג בחמשה חושיו הגשמיים וראיה הב' היא ראיה שכליית מה שאדם משיג בשכלו והנה בני אדם חושבים שראיה חושיית היא ראיה מבוררת ואמיתיית. יותר מראיה שכליית כי אם יראה אדם בעיניו עד"מ אבן מונח לפניו יגמור בדעתו כי זה החפץ המינח לפניו הוא אבן ואם יאנוס אותו איזה אדם לישבע שזה החפץ המונח לפניו הוא אבן ישבע באמת כי רואה בעיניו שהיא אבן משא"כ אם ישיג איזה דבר בשכלו לא יוכל לישבע על זה שמושג אצלו שבודאי היא כן האמת כמו שנראה לו בשכלו כי הוא מסתפק בהשגת שכלו וחושבו שאולי הוא טועה בהשגת שכלו ולא כיון היטיב הדבר לאמיתו ובעבור כן חושבים בני אדם כי ראיה חושיות היא ראיה מבוררת יותר מראיה שכליית כי בראיה חושיית משיג הדברים על בורייו ועל אמתתו משא"כ בראיה שכליית כי היא ראיה מסופקת אבל האמת הוא כי זה הוא טעות גמור כי באמת ראיה שכליית היא מבוררת יותר מראיה חושיית ומה שאדם מסופק בראיה שכליית היינו מי ששכלו חלוש ודל אבל מי ששכלו חזק וברור משיג בשכלו דברים אמיתיים ואין שום ספק אצלו ויכול הוא לישבע על הדבר הזה שכן היא בודאי ממש כמו שנראה לו בשכלו שהרי אף ראי' חושיית שהיא ראי' מבוררת אצל בני אדם היינו דוקא למי שעיניו צלולות וזכות ובהירות משא"כ מי שעיניו חלושות וכהות ועכורות הראי' של החושיית שלו היא ג"כ מסופקת כי פעמים הרבה ידמה לו על איזה דבר שהיא כן ובאמת אינו כן וראיה שכליית היא ג"כ בסגנון זה מי ששכלו חלוש ודל מסופק היא בהשגת שכלו ומי ששכלו חזק וברור אינו מסופק בהשגת שכלו:
מה והנה אראה לעיניך כי לפעמים אם הראי' חושיית והראיה שכליית מתנגדים זה לזה תהיה ראיה השכליית משגת האמת והראיה חושיית לא תשיג האמת כי אם הפכו ואמשיל לך משל על זה הנה בזמנינו נמצאים הרבה בני אדם שמראי' מעשים נפלאים על סעודת נשואין לשמח החתן והכלה והקרואים ונוטלים שכר על זה והנה ידוע דבר א' למעשיהם שנוטלים מרצע שהיא המחט של רצענין ותוחבין אותו בעיניהם והנה הבריות רואים בראיה החושיית שלהם איך הוא נוקב ותוחב את המחט ההיא בבבת עינו וראיה השכליית מחייבת דוקא הפכו שודאי אינו תוחב בעינו שאלו היה תוחב בעינו הי' מסמא את עינו ואנו רואים שרואה בעינו היטיב כמו אדם אחר ומלבד זה השכל מחייב שזה האיש אינו שוטה ומשוגע לסמא את עינו בשביל מתנה מועטת והנה ודאי שהשכל מכוון האמת יותר מן החוש ומי שישבע כפי שהחוש מחייבהו ישבע לשקר ומי שישבע כפי שהשכל מחייבהו הוא נשבע באמת וכבר כתבתי לך לעיל בסימן כ"ט הטעם על מה שבני אדם חושבים שראיה חושיית היא יותר ברורה מראיה שכליית ע"ש היטיב ותבין כי טעם מובהק ואמיתי הוא:
מו ועתה אבאר לך מעלות וחשיבות ודקות יתרון ראיה שכליית על הראיה חושיית ואביא לך ענין שכלי מה ששמעתי מילדותי למשל ומתוך המשל הזה יתבאר לך יתרון הראיה שכליית על הראיה חושיית והוא כי הנה אם תמנה ותספור פרוטות הרבה מאוד אפילו בית מלא פרוטות הרבה מאוד ובלבד שתספור אותם במספר הכפל דהיינו בתחלה תמנה פרוטה אחת ואח"כ ב' פרוטות שהם כפל הא' ואח"כ ד' שהם כפל הב' ואח"כ ח' שהם כפל הד' ט"ז ל"ב ס"ד. קכ"ח רנ"ו תקי"ב וכן עד לבלי תכלית תספור כפליים וכפלי כפליים וכפלי כפלי כפליים לעולם תמנה כסדר הזה שכל מספר יהיה כפל ממספר הקודם והסמוך לו ותמנה הפרוטות שלא בפני וכל הפרוטות הללו תאסוף ותכניס אותם לקופה אחת ובהביטי ברגע אחת על הקופה ההיא אכווין המספר לאמיתו ולא יותר אף פרוטה אחת ויתברר אצלי אמיתת סכום הפרוטות עפ"י ראי' שכליית כמו שנתברר לך עפ"י ראיה חושית שלך במה שמנית אותם בידיך ואשכילך שגם אתה תוכל לכוין בשכלך סכום הפרוטות וצריך שאקדים לך שני הקדמות:
מז הקדמה אחת היא שכל אדם שהוא בקי בנפוח ותפיסת מקום של מאה פרוטות לעולם לא יטעה לומר על הקופה זו של מאה פרוטות שיש בתוכה ב' מאית פרוטות שאילו היה בה ב' מאות פרוטות היה ראוי להיות שיעור הנפוח ותפיסת מקום של הקופה הזו יותר גדול ממה שהיא נראית לעין האדם עתה בהיות בה רק מאה פרוטות אבל אפשר לטעות על מאה פרוטות לחשוב עליהם שיש כאן מאה ועשרים פרוטות או מאה ושלשים או מאה וארבעים פרוטות אבל לעולם לא יטעה לחשוב על מאה פרוטות לומר עליהם שיש כאן ב' מאות פרוטות שהם כפל המאה כי ודאי לעולם א"א לטעות על איזה סכום פרוטות לומר שיש בו כפל זה הסכום וזה דבר ידוע לכל. וכמו שא"א לטעות על כפל כן א"א לטעות לומר על איזה סכום שיש בו רק חצי ממה שיש בו דהיינו שיאמר על מאה פרוטות שאין כאן רק חמשים פרוטות זה ג"כ אי אפשר שאילו לא היה כאן רק חמשים פרוטות היה ראוי להיות שיעור הנפוח ותפיסת מקום של זו הקופה יותר קטן ממה שנראית עתה לעין האדם בהיות בזו הקופה באמת כפל החמשים פרוטות שהם מאה פרוטות באמת שא"א לטעות על שום סכום לומר עליו שיש בו כפל זה הסכום או חצי מזה הסכום דכמו שא"א לטעות למעלה כמו כן א"א לטעות גם כן למטה רצוני לומר דכמו שאין לספק לומר על איזה סכום שיש בו כפל זה הסכום כמו כן אין לספק ג"כ לומר עליו שאין בו רק חצי זה הסכום אבל אפשר לטעות בו להוסיף עליו חלק אחד מששה או חלק אחד מחמשה או לגרע ולפחות ממנו חלק א' מששה או מחמשה אבל על כפל או חצי א"א לטעות:
מח הקדמה השנית שכל מדרגה ממדרגות הכפלים הנזכרים יהיה מספרה אחת יותר ממספר כל המדרגות הקודמים לה. המשל בזה המדרגה הראשונה היא א' המדרגה שני היא ב' המדרגה השלישית היא ד' הרביעית היא ח' החמישית היא ט"ז הששית היא ל"ב והנה המדרגה הששית מספרה אחת יותר ממספר כל החמשה מדרגות הקודמים לה שמספר הה' מדרגות הראשונות שהם א' ב' ד' ח' טז' עולה ל"א ומספר המדרגה הששית עולה ל"ב וקן המדרגה החמשית הוא אחת יותר ממספר כל הד' מדריגות הקודמים לה שעולה ט"ו ומספר המדרגה החמשית עולה ט"ז שהוא אחת יותר מט"ו וכן על דרך הזה מדרגה הנ' עולה מספרה אחת יותר ממספר כל התשעה וארבעים מדרגות שלפנים וכן עד בלי תכלית דוק ותשכח כי כלל ברור ואמיתי הוא:
מט ועפ"י ב' הקדמות הללו תוכל לכוון בשכלך כל סכום שיהיה נספר במספר הכפליי הנזכר לעיל ואע"פ שלא תהיה בחדר ההיא כלל בשעת מנין הפרוטות ואח"כ בסקירה אחת שתביט על הנפוח ותפיסת מקום של הפרוטות הללו תוכל לכוון המנין בבירור גמור לא פחות ולא יותר אף פרוטה אחת ונתפוס המשל בחשבון מועט הנה אם תמנה ע"ד משל עד ששה מדרגות כגון א' ב' ד' ח' ט"ז ל"ב נמצאו סך הכל ס"ג פרוטות כי המדרגה הששית מספרה ל"ב והחמשה מדרגות הראשונות הקודמות לה מספר כולם ל"א. וכשאביט על הנפוח ותפיסת מקום של הס"ג פרוטות בהבטה אחת ברגע אחת אשפוט בשכלי שודאי לא מנית רק ששה מדרגות ועולה מספרם ס"ג דא"א לומר שמנית שבעה מדרגות כי א"כ היה מספר הפרוטו' כ"ז פרוטות שהוא כפל הס"ג פרוטות והיה ראוי היות הנפוח של הפרוטות גדול כפליים ממה שהוא עתה דא"א לטעות על כפל כמ"ש לעיל סימן מ"ז וא"א לומר שלא מנית רק חמשה מדרגות דא"כ היה ראוי להיות הנפוח של הפרוטות חציה משיעור הנפוח של עכשיו דא"א לטעות על חצי ג"כ. והנה חמשה מדרגות אינם אלא מספר חצי הס"ג. והנה בין מדרגה החמשית שהיא ט"ז והשביעית שהיא ס"ד אין שום מדריגה ממוצאת רק מדרגה הששית שהיא ל"ב וכיון שא"א לומר שאתה עומד במנינך למטה ממדרגה הששית ולא למעלה ממדרגה הששית מוכרח לומר שאתה עומד במדרגה הששית ממש שהיא ל"ב ונמצא שמנית ששה מדרגות כפליים שהם א' ב' ד' ח' ט"ז ל"ב נמצא שהם עולים ס"ג לא פחות ולא יותר אף פרוטה אחת. וכן עד"ז תוכל לכוין ולידע אף בחשבון היותר גדול אפילו בית מלא פרוטות ובלבד שיהיו נספרים בסדר מדרגות מספר הכפלים:
נ ומעתה עמוד והתבונן ההפרש העצום שבין ראיה גשמיית לראי' שכלית כי הנך מנית הס"ג פרוטות בידך ומושגים אצלך סכום הפרוטו' ע"י ראי' גשמיי' שלך ואצלי מושגים סכום הפרוטות ע"י ראיה שכליית והנה אתה בהיותך סומך על ראיה גשמיית שלך אפשר שתטעה במספר ובמנין וראיה שכלית היא קולעת אל השערה ולא תחטא ולא תטעה אף בפרוטה אחת דאף אם נמנה אח"כ הפרוטות ויהיו פחות או יותר הטעות תלוי בך שאתה טעית במניניך צא והחזיר ותמנה תמצא שהאמת עם הראיה שכלית ולא עם הגשמיית ועוד שאתה מבלה זמן על זה שהנה אתה מונה הפרוטות בידיך ובהכרח תשהה זמן מה ואני בסקירה אחת וברגע אחת אוכל לכוין ולידע סכום הפרוטות כי השגה שכלית אינה נופלת תחת זמן ואין לה התפשטות זמניי כלל: נא וכן כל השגה שכלית שאדם משיג באיזה שמעתתא בתלמוד אינה נופלות תחת הזמן אלא בפתע פתאום ברגע אחת תפול לו ההשגה ההיא בשכלו ומה שצריך לפעמים שהות לטרוח להשיג איזה השגה שכלית אינה לסבת הציור השכלי עצמו שחושק להשיג אותו אלא לפעמים לא יושג לאדם איזה ציור שכליי כי אם אחר כמה וכמה הצעות והקדמות בפירוש האמיתי שבהלכה והם הם הצריכים שהות זמן לפי שהציור השכלי ההוא הוא גנוז וטמון תחת אותם ההצעות וההקדמות המכסים על הציור השכלי ההוא וכשאדם בא על אמיתת הפירוש שבגמרא עפ"י הצעות והקדמות הרי אז ממילא מתגלה אליו הציור השכלי ההוא מאליו ברגע אחת ואין צריך שום שהות זמן משל לאבן טוב שהוא זך ובהיר מאוד כמו ברקת המאור בבית חשוך כמו נר והוא טמון ומכוסה תחת אלף כיסויים החוצצים בפניו וא"א לראיתו עד שיסירו מעליו כל המלבושים ואז יתגלהו יתראה בהוד יפיו ברגע אחת ואין צריך שום שהות זמן רק הסרת המלבושים צריך שהות זמן ונחזור לענין הראשון שביארתי לך שני מיני ההבדל בין מי שמשיג סכום הפרוטות ע"י ראיה גשמיות למי שמשיג סכומם בראיה שכלית הבדל א' כי הגשמיית יכולה לטעות בחשבון משא"כ השכליית הבדל ב' כי הגשמיית צריכה שהות זמן משא"כ השכליית: