עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
דרוש שני למסירות נפש
והואיל שהזכרנו פה ענין מסירת נפש על קידוש השי"ת נמשיך אליו הראוי לו הנה כתיב ואתם צאנו צאן מרעיתי אדם אתם ואי"ה יבואר הכתוב הלזה ביאור נכון ועמוק כי הנה איתא בכתבי האריז"ל על משארז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו אומר לו גדל ומפר' האריז"ל הוא סוד הניצוצין שנפלו בדומה צומח חי מדבר עד שמעלים אותם ע"י בני אדם שמבררין את הטוב מן הקליפה עכ"ל האריז"ל והוא בספר מבוא פתחים ואני אבאר לך הדבר הזה יותר בביאור רחב דע כי כשאכל אדה"ר מעץ הדעת טו"ר נתער' בכל העולמות והם מתבררים ומתעלי' ממדרגה למדרגה לאט לאט והניצוצין הללו הם ניצוצי אור הקדושה והם נשמות קדושות אלא שנתער' בהם רע שהוא שמרים וזוהמא וסיגים ופסולת ותחלת עליית הניצוצות הללו הם מד מם לצומח כי כשהניצוצות עדיין הם בדומם אין בהם כח חיוני מרוב הפסולת המעורב בתוכם (ולכן הדומם הוא גוף מת והניצוץ שבתוכו אין בו כח כי אם למזג ולערב ולהרכי' הד' יסודות ושבו לעצם אחד) ואח"כ כשעולין מדומם לצומח נשאר חלק רע מן הניצוצין הללו בדומם והנשאר ממנו שהוא מובח' עולה בצומח והם הם הפועלים הצמיח' והגידול שהוא קצת חיות ואע"פ שאינו כחיות הבעל חי שיש לו תנועה רצוניות והרגשת החושי' עכ"ז יש בצומח חיות מעט במה שיש לו כח לצאת מן הארץ ולהתגדל מעט מעט עד כי גדל כל צרכו ואותו הרוחניי' שבצומח גורם אותו הטעם הטוב שהבהמה מרגשת באכלה את הצומח והרוחניי' שבצומח. עדיין לא נברר לגמרי מן הפסול' שהיה בו שאלו היה נברר לגמרי היה ראוי למאכל אדם כי היה הטעם של איתו צומח יותר מתוק ויותר טוב ואח"כ מתעל' מצומח לחי דהיינו כשהחי אוכל הצומח מברר החי מן הצומח הטוב שבו ומושך אותו לאיברי גופו והפסולה שבצומח דוחה החי' לחוץ והנה למה שנפש הבהמה גסה ועכורה לכן תסבול לאכול הצומח אע"פ שמעור' בו עדיין פסול' הרבה משא"כ נפש האדם הוא זכה ודקה יותר לכן לא תסבול לאכול הצומח אבל יש כמה מיני צומח שאדם אוכל אותם מפני שניצוצי הקדוש שבהם יש בהם פסולת מעט מזעיר לכן טעמם מתוק ויכול האדם לאכלם והנה כשחט' צומחת מן הארץ אינה צומחת כ"א בשיבולת ומוץ. ותבן וסובין ומורסין, ואלו המינים לא יוצלח למאכל אדם רק לבהמה רק הפנימיי' שהיא (הגה"ה והנה בזה נעשה עוד בירור אחד כי אותה הבחי' הגורמי' להצמיח החטה עם התבן והמוץ כשהית' אותה הבחי' עדיין בדומ' הי' מעורב בה הרבה רע ועתה ע"י הצמיח' נעשה קצת הבדל בין כטוב ובין הרע כי בחי' הטוב שבו הוא בחטה ובחי' הרע שבו הוא בתבן ומוץ אמנם הרע שבו אינו רע מוחלט אבל באותה בחי' הרע יש ג"כ עדיין בחי' טוב לכן ע"י אכיל' הבהמה את התבן מושכת הטוב שבתבן לאיברי גופה והרע נדחה לחוץ. והנה אותה הבחי' המתגלי' בחטה שהיא בחי' הטוב ג"כ אינו טוב לגמרי אבל מעורב בו עדיין מקצת רע לכן מתברר' הבחינ' ההיא ע"י אכילת אדם החטה מושך הטוב שבה לאברי גופו והרע נדחה לחוץ) החטה ראוי למאכל אדם ואף גם זאת אינה נאכל' בעין כמות שהיא חי רק ע"י טחיר' והרקדה ולישה. ואפי' או בישול ובחי' הטוב שהבהמה מבררי' מן הצומח ומושכת לאיברי גופה היא הגורם הטעם הטוב והמתוק שבבשר הבהמה וכיון שנתברר שני בירורים. אחד מדומם לצומח ואחד מצומח לחי הרי יש בו פסולת מעט מזעיר לכן בשר הבהמה ראוי למאכל אדם ואחר כך מתבר' עוד באדם במה שאדם אוכל בשר הבהמה מושך כל הטוב שבו לאיברו גופו וחלק הרע מדחה לחוץ ומזה תבין מה שקשה לכאור' איך הוא שע"י אכילה ושתיה הגשמיי' תתקיים הנפש באדם ובלא אכילה ושתיה יפרד הנפש מן הגוף אבל הענין היא כי הנשמה חושקת ללקוט ניצוצי הקדושה ע"י הבירורים הנ"ל שהם עצם מעצמם כי גם הם רוחניים כמותה אלא שקודם הבירורים הללו מעורב בהם פסולת הרב' אבל באמת הניצוצית ההם הם מיני נשמות ג"כ כמותה וכשהאדם מושך הטוב שבבשר לאיברי גופו אז מתעלים הניצוצי. ההם ממדרג' חי למדרג' אדם כי הם נעשים בתוך האדם עצם מעצמיו ומתעצמי' עם נשמתו של אדם ומתערבי' בה ונעשה הכל עצם אחד ונמצא הנשמה מרווח' ע"י אכיל' ושתי' שלוקטת לעצמ' ניצוצי הקדושה ונתגדל כחה ועצמות' ע"י זה והנה הטעם הטוב שבבש' הוא הוא בעצמ' בחי' הטוב של הניצוץ הקדוש והוא רוחני גמור עתה כמו שהיה קודם אלא שמקודם הצמיח' לא נתלבש בגשמיי' ועתה נתלבש בגשמי דהיינו בחטה או בבש' ולא תטעה לומר שהרוחניות בעצמו נתגשם ר"ל שנתהפך לגשמיות באמת אין הדבר כן אלא שעתה נתלבש בגשמי והמופת ע"ז כי הנה אינו תופס מקים עתה אחר התלבשו בגשמי כמו קודם התלבשו שהרי אם תחלק חתיכ' בשר בעשר' מימות הנה בלי שום ספק אין בזה הבשר שום טעם לגמרי כי נתרוקן טעם הבשר לתוך המימות שנתבשל בהם ועכ"ז הבשר שנתבשל לא נחס' שיעורו מכמות שהיה כי לא יצא עמנו רק הטעם המתוק שבו שהוא רותני ממש ואינו תופס מקום כידוע שהרוחני אינו תופס מקום ולכן לא נחסר שיעור הבשר כלל מכמות שהי' ואם תשאל ותאמר לי היאך אתה אומר שהרוחניות ההוא לא נתגשם כלל אלא עומד ברוחניותו ואין לו אלא התלבשות בגשמי א"כ למה מושג הטעם ההוא לחוש הגשמי שהוא חוש הטעם הלא ידוע שהגשמי אינו יכול להשיג הרוחני אלא רוחני כמותו יכול להשיגו כמו דבר מושכל שהוא רוחני אינו מושג אלא לשכל שהוא ג"כ רוחני אשיבך ע"ז תירוץ נכון וברור ואמיתי בהקדים לך מה שבארתי במקום אחר על משנת דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת כי הנה כבר ביארתי לך לעיל על פסוק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כי השפע הבאה מאתו ית' היא אחדות פשוטה משולל' מכל הרכבה שבעולם ואין בה שום ציור פרטי כלל לשנוכל לתאר השפע ההיא במין שלימות פרטי ולשלול ממנו כל שאר השלמיות אלא כוללת בתוכם כל מיני השלמיות ואע"פ שכל השלמיו' מתייחדים לה אעפ"כ אינה מורכבה אלא פשוט' בתכלית הפשיטות כי השלמיות הרבים שבה אחוזים ואחודים בה בתכלית האחדות והפשיטות והנה כמו שהוא ית' פשוט בתכלית הפשיטות כמו כן השפע הבאה מאתו ית' ג"כ היא פשוטה והנה כדי שתבין ענין אחדותו הפשוט מה הוא אעתיק לך משל אחד מן החסיד המקובל המופלג מוהר"ם קורדאוויאר"ו ז"ל בס' הפרד"ס הקדוש והובא בס' עסיס רמונים בשער ד' המכונה בשם שער עצמות וכלים בפ"ד דף י"ד ע"א הנה כל פעולות איברי הגוף אין עיקר הפועלים הם האיברים אלא חיות הנשמה המתפשט' בהם הוא הפועל כל הפעול' ע"י האיברים שהם כלים אצלה כגרזן ביד החוצב בה ואף שבאים מכח הנשמה פעולות שונות ומיוחדות עד"מ העין רואה ואינו שומע ואוזן שומע ואינו רואה עכ"ז עיקר השנוי הוא ע"י שנויי הכלים אבל הנשמה בעצמה בפשיטות' אין בה שום שנוי כי אותו הכח המתפשט בעין אותו הכח בעצמו הוא המתפשט באוזן רק שהעין היא כלי מוכנת לראות ע"י כח הנשמה המשפשט' בה והאוזן הוא כלי מוכנת לשמוע ע"י כח הנשמה המתשפשטת אבל בנשמה עצמה אין בה שום ציור פרטי לשנאמר שכח אחד בנשמה פעולת הראי' וכח השני פועל השמיע' אלא אותו כח הרואה הוא בעצמו ג"כ כח השומע והשינוי שבין ראי' לשמיעה מתהוה ע"י שהכלים משונים זו מזו והכלים בעצמ' בלי התפשטות הנשמה בהם הם פגרים מתים ואם תאמר הלא כמו שהגוף אינו יכול לפעול פעולות הללו בלי כח הנשמה כמו כן הנשמה ג"כ אינה יכולה לפעול פעולות הללו בלי איברי הגוף התירוץ לזה הוא כי הגוף אינו יכול לפעול פעולות הללו לסבת גריעותו וחסרונו שהוא כאבן דומם שאין לו הופכין מבלי כח הנשמה משא"כ הנשמה שאינ' יכולה לפעול פעולות הללו בלי איברי הגוף הוא לגודל דקותה ורוממות' ולסבת גסות ועביות של הפעולות הגשמיות הללו שאינם יכולין להתפעל ע"י עצם דק רוחני שהיא הנשמה כמות שהיא בפשיטתה אם לא בהתלבשות והתפשטות כחה בכלים שהם איברי הגוף כי דרך הטבע הוא למלאכ' דקה צריך בהכרח כלי אומנות דקים ומלאכ' גסה ועבה כלים גסים וע"י כלים דקים אין יכול לעשות מלאכה עבה וגסה והנשמה בפשיטות' נשגבה ומרוממ' היא מאלו פעולות הטובות והגשמיות והנה הנשמה בעצמ' אע"פ שהפעולות הגשמיות א"א להתפעל על ידה עכ"ז משגת היא ויודעת בפשיטות' כל מה שמושג לאדם ע"י פעולות הללו הנפעלים על ידי איברי הגוף כי ידיעתה והשגתה כל אלו הענינים אינם צריכים אל הכלים הגופניים כי משגת כל אלו הענינים בדרך אחד ולא בדרכים שונים כמו שהראי' והשמיעה והריח והטעם מושגים לאדם ע"י כלים משונים ומתחלפים אבל הנשמה באותו דרך שמשג' דבר הנראה באותו דרך עצמי משגת דבר הנשמע ודבר המורח והיא משגת כל אלו הענינים בדרך רם ונשגב בהשג' דקה מאוד ואינם מושגים אצלה על עצם שהם מושגים לנו כמ"ש הרמב"ם במור' נבוכים על פסיק הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט בחלק שלישי בפרק י"ט וז"ל שם בדף קו"ף ע"א מבואר הוא שאם לא היה הנפש מצייר ענין התפיר' ומבין אותה לא היה עושה המחט על התכונ' הזאת וכאשר חשבו הפילוסופים שהשם לא ישיג אלו הפרטים ר"ל ראי' ושמיעה ודומיהם להיות' ממושגי החושים והשם לא ישיג בחוש אבל ישיג בהשגת שכליית והנה אם היה השגת הראות נעלם מהשם ולא ידעו איך המצא זה הכלי המוכן להשגת הראות ע"כ דברי הרמב"ם בקיצור ואף שאין זה לשונו ממש אבל זהו כוונתו והנה אם הנשמה היא אור פשוט בתכלי' הפשוטי' והשינויים אינם אלא לסיבת שנויי הכלים המקבלים אור הנשמה ק"ו בן בנו של ק"ו שהבורא ית' פשוט בתכלית הפשוטות ומה שנראה מן הבורא פעולות מתחלפות היא ג"כ לסיבת המקבלים אורו ית' ועיקר כל הפעולת הם נמשכים מן הבורא אלא שהספירות הם אצלו ככלים שהא"ס פועל ע"י כחוצב ע"י הגרזן שהעיקר הוא החוצב דהלא וכי יתפאר הגרזן על החוצב בו ולפ"ז יבואר המשנ' דע מה למעלה ממך ר"ל כש"ה ומבשרי אחזה אלהי שהאדם עשוי בצלם ובדמות עליון ומעניני האדם יכול להבין מעט מזער מהבור' ית' וז"ש דע מה למעלה ממך עצמך תוכל לידע מה למעלה כלומר בבורא ית' שהיא אחדות פשוט זה תוכל לידע ממך כי הלא עין רואה ואוזן שומע' ואינו רואה והנה אע"פ שכח הנשמה הוא פשוטה ואין בה ציור פרטי עכ"ז נראים ממנה פעולות מתחלפות אבל התחלפות' אינו אלא מפאת התחלפות הכלים ולא מפאת הנשמה עצמה כמו כן הבורא יתברך הוא אחדות פשוט והשנויים אינם אלא מפאת הכלים. והנה כמו שיש המש' חושים באדם המשיגים כל מיני ההשגות גשמיות כמו כן יש חמשה מיני מושגים עד"מ מרא' מושג בחוש הראות וקול מושג בחוש השמע ובשמי' מושגים בחוש הריח וטעמי המאכלים מושגים לאדם בחוש הטעם ותשכיל ותעריך המושגים עם המשיגים בערך אחד ודע שבכל המושגים יש דברים טובים ורעים והדברים הטובים הם משתלשלים מסטרא דקדושה והדברים הרעים הם משהלשלים מסטרא דקליפ' והמשל הנה הדברים הטובים לחוש הראות הם המראות הנאים והציורים היפים ובריות נאות כי כל זה אדם נהנה בראייתם ויש בחי' רע אצל חוש הראית דהיינו דברים מאוסי' כגון ליחת החוטם וצואה ויש בחינת טוב אצל חיש השמע כגון הקולית הערבות של כל כלי זמר והבחינת רע היא קול החזירים והעכברים וכן אצל הריח יש ריח טוב ויש ריח רע וכן אצל החום הטעם יש טעם מר ומתוק וכן אצל חוש המישוש רמו משגל ורחיצת המין או שריטה והדברים הרעים הם הכאות ויסורין והנה ידוע הוא שכח החמשה חושים הם מצד הנשמה ובלתה הם מתים ואור הנשמה המתפשטת בהם היא כח אחד פשוט ואין השינוי אלא ע"י הכלים שרוחניי' הנשמה מתלבשת בהם וכמו כן הערוך המושגים הטובים ע"ד משל הרוחניות המתלבש במאכלים היא מתגלה לאדם ע"י חוש הטעם וכן רוחניות המתלבש בבשמים מתגלה ומושג לאדם ע"י חוש הריח והנה אותו הרוחניים הוא אור פשוט שר"ל שמעותד להתהוו' ממנו כל מיני טוב אך שינוי הכלים והלבושים כמו הבשמים הם לבוש לרוחניי' המלובש בהם גורמים שינויי הטובות ההם כמו הטעם המתוק והריח הטוב שהם שני מיני טובות מתחלפות ומושגים לחושים מתחלפי' והשתא מיושב מה שהערנו לעיל שרוחניי' לא נתגשם כלל ואין לו אלא התלבשות בגשמי א"כ למה מושג הטעם שבמאכלים הגשמיים לחוש הגשמי שהוא חוש הטעם הלא ידוע שהגשמי אינו יכול להשיג הרוחני והנה אין קושיא כלל דהנ' הלשון והחיך שהם כלי חוש הטעם אינם מרגישים אם אין נשמה וחיות בהם והנה עיקר המרגיש הוא כח הנשמה המתלבש בכלי החושי' ההם שהוא רוחני והנה הרוחניות המלובש במאכלים שהם בחי' מושגי' הוא דומה לרוחניות המלובש בכלי החושים שהם בחי' מושגים והנה כשמגיע טעמי המאכלים לחיך ולשון שהם כלי חוש הטעם אז מצא מין את מינו וניער כי הרוחניות המלובש במשיג מוצא הרוחניות המלובש במושג ומשיגו ומושכו אצלו וכן הרוחניות המלובש בחוטם שהוא כלי חוש הריח מוצא הריח הטוב ומשיגו והנה זה הדבר הוא כלל גדול שהרוחניו' המושג יש לו דמיון קצת או דמיון גמור עם הרוחניו המשיג וכשאדם מושך את הניצוצות הקדושות לתוך איברי גופו אז מתעלים הניצוצו' ההם כי מתהפכי' מעצם בהמיי לעצם אדם כי הניצוצות ההם מתעצמים עם האדם ונעשים עצם מעצמיו של אדם והנה הרוחניות המתלבש בה' החושים הגשמיים הם בחי' נפש הבהמיות שבאדם הנק' נפש המרגשת והמתנועעת ויש עוד נפש דקה וזכה באדם והיא נפש השכליות וכמו שכלי החושים הגשמיים לבוש ומרכבה וכלי לנפש המרגשת כמו כן הנפש המרגשת היא מרכבה ולבוש וכלי לנפש השכליית ולכן הנפש השכליית משגת עניינים שכליים כמוה שהם מלובשים במלות ותיבות הנכתבים או הנדברים והנה הלבוש והמרכבה של ענינים השכליים המושגים הם ג"כ לבושים דקים שהם מלות ותיבות לבד וכמו שהמושגי' לנפש המרגשת הם חלוקים לחמשה מינים שהם ה' חושים כמו כן המושגים השכליים לנפש המשכלה המלובשת במלות ותיבות ג"כ הם חלוקים לחמשה מוצאת הפה והנה הנפש המרגשת משכנה בדם שהוא המובחר ואין טפת דם אחד שלא יהיה בו התפשטות רוחניות הנפש המרגשת והנה הנפש המרגשת הוא רוחני' ואע"פ שהיא שוכנת בדם לא נוסף שיעור דם באדם בעבורה כי רוחניים אינו תופס מקום ולא ניתוסף בדם רק כח חיוני לכן בכל מקום שחותך את בשרו בסכין ויוצא דם כואב לו מפני ששם התפשטות רוחניו' וחיות של נפש המרגש' משא"כ בשערות וצפרי' של אדם שאף אם יחתכם לא יצא דם לכן אין כואב לו ולפ"ז תבין מ"ש הכתוב כי הדם הוא הנפש כי גשמיית הדם הוא המרכבה של הנפש ואם אדם יקיז דם ויצא ממנו דם הרבה לא יצא עם אותו דם שום בחי' נפש המרגשת כלל ועיקר כי אע"פ שקודם שיצא דמו היתה מתפשט' נפש המרגש' בכל דמו מ"מ כשיוצא ממנו מקצ' דמו אין בו שום ניצוץ מבחי' נפש המרגש' אלא כל נפש המרגש' בשלימות' נשאר' בדם הנשאר בגוף כיון שמוצאה מקום בגוף בדם הנשאר שם שוכנ' שם כל זמן שישאר בגוף רביעית דם וכשלא נשאר רביעית דם בגוף שהוא המשכן והמרכבה של הנפש אזי כשיוצא הדם ממנו יוצא עם הדם ג"כ רוחניות הנפש המרג' ומעתה תבין מ"ש האריז"ל והובא בספר משנת חסידים שהממוצע בין גשמי לרוחני הוא רביעי' דם וז"ל בעל משנת חסידים במס' הרכבה פ"א משנה ב' והבחי' הממוצע' המרכבת רוחניות הנפשי עם גופניותו הוא רביעית דם שהיא הבחי' התחתונה שברוחניית ובחי' עליונה של הגופניות ולפיכך חיי האדם תלויי' בו עכ"ל בעל משנת חסידי' והנה לכאורה הי' קשה שגדר הגשמי והרוחני הם הפכיים גמורים דר הגשמי הוא שתופס מקום לפי שכל גשם יש לו שלשה רחקים אורך ורוחב וגובה וכל מה שיש לו שלשה רחקים בהכרח הוא תופס מקום כי היא בעל שיעור וגדר הרוחני הוא ממש להיפוך שאין לו שלשה רחקים ולפיכך אינו בעל שיעור ואינו תופס מקום וא"כ האיך אפשר לצייר עלין ממוצע בין גשמי והרוחני דממ"נ אם הוא בעל שלשה ררקים הוא גשם גמור ואינו ממוצע ואם אינו בעל ג' רחקים א"כ הוא רוחני גמור והנה מכנה רביעית דם שבאדם בשם ממוצע והלא אנו רואים שדם האדם הוא תופס מקום וא"כ הוא גשם גמור ואיך קוראו בשם ממוצע אבל בעזה"י לבינך ענין הלזה כי הנה מדרגות הרוחנים רבים הם למאוד וכל מדרגה נמוכה היא מרכבה למדרגה שעליה והנה נפש המרגשת היא מדרגה היותר תחתונה שברוחניו' שא"א לנפש הזה להתלבש ברוחניות נמוך ממנו כי אין במציאות רוחני נמוך יותר מנפש המרגשת והוכרחה להתלבש בבחי' היותר עליונה שבגשמיות שהוא דם האדם כי לא יכלה לדקותה להתלבש בחי' יותר גבוה מן הדם והנה כבר אמרנו לעיל שאין משהו דם בכל האדם שלא יהיה בו התפשטות הנפש המרגש' זולת הדם הנבדל וניטל מן האדם שאינו מחובר עם גוף האדם אז מסתלק חיות הנפש המרגשת מן הדם הנבדל ונשאר שוכן בדם הנשאר בגוף האדם כמו שאם נחתך היד מן האדם מסתלק החיות מן אותו האבר ונשאר אותו האבר מת אך כשנבדל מן האדם מעט דם מן רביעית דם האחרון הנשאר באדם מסתלק כל הנפש המרגשת מן האדם וימות כי הנפש המרגש' אינה יכולה להתלבש בפחות מרביעית דם והנה עתה יבואר כוונת בעל משנת חסידים במה שקראה לדם בחינה אמצעית בין הרוחניות לגשמיות אין הכוונה שזה הדבר אשר הוא הבחי' תחתונה שברוחניות שיהיה זה הדבר עצמו הבחינה עליונה שבגשמיות זה ודאי א"א להיות דאם הוא בחי' רוחניות אינה גשמיות אלא כוונתו כך הוא במ"ש והבחי' אמצעית המרכבת רוחניות נפשו עם גופניותו הוא רביעית דם ר"ל הגשמיות של הדם עם הרוחניות המתלבש בו שהיא הנפש המרגשת ואינו מושג בחוש כ"א הדם הגשמי אבל הרוחניות המתלבש בו אינו מושג לחוש כ"א לשכל ולכן כשרצה לגלות לנו הבחי' האמצעית שבין רוחניות לגשמיות תופס הבחי' הגלויות אלינו משתי הבחי' אבל באמת כוונתו כי הרביעית דם עם הרוחניות שבו הם הבחי' האמצעית המרכבת רוחניות נפשו עם גופניותו כי רוחניית הנפש המרגשת מתלבש ומתרכב בגשמיות הדם עד ששבו לעצם אחד ממש כי התלבשות הרוחני אינו כמו התלבשות הגשמי ע"ד משל כמו אדם שמתלבש גופו בכתנתו שאז הגוף והכתונת נראים לעין שני מיני נמצאים והם שוכנים זה אצל זה כי צד החיצון של הגוף שהוא עור הבשר של האדם אינו נוגע רק בצד הפנימי של הכתונת אבל אין האדם והלבוש מתערבים ומתרכבים בהמזגה עד שיהיה שבים לעצם אחד משא"כ רוחניות הנפש המרגשת המתלבשת בדם מפלש הרוחנית ההוא מעבר לעבר ונתרכב ונתמזג ונתערב בכל משהו ומשהו מן הדם עד ששבו לעצם אחד והנה קורא רביעי' דם עם חיות הנפש שבתוכו בחי' ממוצעת לפי שהחיות הוא הבחינה התחתונה של הרוחניות והדם הוא הבחי' עליונה של הגשמיית וכאן מתחיל הרוחניות להתלבש בגשמיות כי עד פה התלבש רוחניות ברוחניות נמוכה ממנו וכאן הוא מתלבש רוחני בגשמי:
ונחזור לענין הברורים שהזכרנו לעיל ובזה יתיישבו כמה ענינים טעמיהם ולהבין טבעיה' האחד הוא למה מועיל פסולת הבהמה לזבל בו השדות ופסול' האדם אדרבה משחית הארץ ועוד למה הבהמה אוכלת יותר מהאדם ולמה פסולת האדם מסריח יותר מפסולת הבהמה גם יובן מה זה הי' במן שהי' מדה אחת לקטן ולגדול גם יובן משארז"ל שבבית הכסא שוכנים החיצוני' גם יובן מה דאי' בש"ע אם נתעכל המאכל שוב אין צריך לברך ברכת המזון גם יובן למה הבהמית והעופות המסורסים טעמם יותר מתוק מאינה מסורסי' גם יובן הטעם על משארז"ל, עם הארץ אסור לאכול בשר גם מ"ש חכמי הרופאי' כשפסולה האדם אינו מסריח אזי יש קלקול בבריאותו ויובן הפסוק צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר ויובן ג"כ מה שאמרו דור המדבר ונפשינו קצה בלחם הקלוקל וטעם על מה שבמן הי' כל מיני טעמים ויובן ג"כ מ"ש הכתוב למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוציא פי ה' יחי' האדם ויובן ג"כ האיסור של אל תשקצו את נפשותיכם ומה ענין החיות והבהמות והעופות הטהורי' והטמאים ובמה הם מחולקים זה מזה שזה יהי' טהור וזה יהי' טמא וביאור הפסוק ועינו כעין הבדולח. וזה החלי לחזור לענין הנ"ל הנה עיקר השביעה של האדם על ידי אכילה ושתיה הוא על ידי ניצוצי הקדושה שאדם מברר מן המאכלים ומושכם לאיברי גופו שזו הטוב והמובחר המתמצה מן המאכל ולא כמו שיחשבו הפתאי' שענין השביעה במה שממלא בני מעיו מגשמיות הלחם והבשר וקודם האכילה בני מעיו ריקנים ואז הוא רעב אלא עיקר השביעה הוא ע"י ניצוצי הקדושה הנבררי' מן המאכל ונמשכים ונבלעים לאיברי הגוף והנה אחר הבירור והעיכול לא נשאר בגשמיות המאכל רק בחינת הרע וכשאין שם משהו טוב רק רע לכך כואב לו הרע ההוא הנשאר תוך גופו וכשרואה שכואב לו אז דוחה גשמיו' המאכל עם הרע הרוחני השוכן בתוכו לחוץ לפי שאין בו אף משהו טוב רק רע לכן הוא מסריח מאוד ואז נתעב הוא לכל החושים כי הנה בעודו בגוף מרגיש כאב ע"י חוש המשוש ואח"כ כשדוחה אותו לחוץ מרגיש בחוש הריח הסרחון ונמאס לו לחוש הראות ולכן בבית הכסא שוכנים החיצונים שהם בחי' הרע הרוחני השוכן שם ואפשר מתקבצים שם גם חיצונים אחרים כי מצא מין את מינו שכולם הם מסטרא דקליפה והנה ע"י הברכת הנהנין שמברך על כל דבר לפני' ולאחרי' מברר היטיב הטוב מן הרע ואחשוב כי לכך צוה הוא ית' בבעל חי שתי ברכות ברכת השחיטה וברכת האכילה בעבור שנפש המגולגלת בחי עלתה שני מדרגות שלא ע"י ברכה והם מדומם לצומח ומצומח לחי לכן עתה התעלה הנפש הזאת מחי למדבר ע"י ב' ברכות משא"כ הנפש המגולגלת בצומח לא עלתה רק מדרגה אחת שלא ע"י ברכה דהיינו מדומם לצומח לכן מתעלה עתה הנפש הזאת מצומת למדבר ע"י ברכה אחת והנה הברכה הנוספת בבעל חי הוא ברכת השחיטה מפני שבשחיטה ניטל החיות מן החי והרי נשאר אז במדרגות צומח ואז באמת אין לו עוד רק ברכה אחת שהוא ברכת האכילה והנה האדם בירורו חזק מאוד ע"י הברכות ולכן אם כבר נתעכל המזון במעיו שוב א"צ לברך ברכת המזון דאז לא יועיל כלו' והנה ארז"ל המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו לפי שמאחר שנתברר מן המאכל כל הטוב שהי' בו ולא נשאר בגשמיות המאכל רק רע לכן כל עוד ששוהה נקביו מטמאי את נפשו ומקלקלה ברע לכן צריך הוא לברר הרע מקרבו והנה האדם למה שבירורו חזק ע"י הברכות לכן הוא שבע ע"י אכיל' מועטת כי עיקר השביע' היא ע"י ניצוצי הקדושה משא"כ הבהמה אין לה כח לברר היטי' כמו האדם לכן צריכ' לאכול הרבה כדי שתשבע וגם במאכל הבהמ' אין בו כ"כ טוב כמו במאכל האדם וכן הרשעים שבירורם אינו חזק לכן אוכלים הרבה והצדיק אוכל מעט ולפי שהאדם מברר יותר מן הבהמ' עד משהו האחרון ולא נשאר מגשמיות המאכל רק רע לכן הוא מסריח מאוד משא"כ הבהמה אינ' מבררת כ"כ וכשדוח' הבהמה את הפסולות לחוץ עדיין מעור' בו קצת טוב לכן אינו מסריח כ"כ כמו פסולת האדם אך למה שהקב"ה חושב לבלתי ידח ממנו נדח שלא ישאר אף משהו קדוש' בתוך הקליפ' וא"כ מה נעש' מקצ' טוב שנשאר עדיין בפסולות הבהמות לכן מזבלין בו השדות וחוזר ויוצא הטוב שבפסול' הבהמות ליכנס בדומם שהוא האדמ' והזיבול ההוא גורם שתשביח האדמה ע"י הטוב שבפסולת הבהמ' וחוזר ונכנס בצומח ואח"כ מצומח לחי וכן חוזר חליל' ומתברר בירור עד שיוגמר להתברר כל הטוב עד משהו האחרון ולכן פסולת הבהמ' משבית האדמ' אבל פסולת האדם הוא רק רע ולכן אדרב' מקלקל ומשחית השדות והנה מה שבפסולת האדם הוא מסריח יותר מפסולות הבהמה אינו מחמת גריעותו אלא אדרבה מחמת חשיבתו שיכול לברר היטיב והנה המן שלא היה לחם הארץ אלא מן השמים שלא היה בו שום רע כלל רק כולו טוב ולא היה שום בחי' בירור לכן היה נבלע באיברים כמו שהטוב הנברר מן המאכל הגשמי הוא נבלע באיברים לכן השביעה של המן היו שוה לכולם כקטן כגדול עומר לגלגולת והנה הרמב"ן כתב בפ' בשלח כי המן הי' מתולדות אור העליון שנתגשם והנה טבע הרוחניות ידוע שהוא שלימות בלתי חסרון ומעותד לצמוח ממנו כל מיני טובות שבעולם לכן כל עי שהיה רוצה לטעום במן טעמים מטעמים שונים הי' טועם בין טעם בשר או חלב או תאנים וענבים והנה מה שרוחניות העליון נתגשם על שיעור מיוחד שהוא עומר לגלגלות לא פחות ולא יותר היה בודאי לטעם ידוע אצל הקב"ה אף שאנחנו לא נדע הטעם ההוא מ"מ אי אפשר שיהי' שיעור עומר מבלי טעם והנה ידוע שרוחניות אינו תופס' מקום ובמן הי'. פלא שרוחניות אור העליון נתגשם במה שבתחלה קודם התגשמות האור ההוא לא היה תופס מקום ועתה שנתגשם תופס שיעור מקום עומר והנה ארז"ל שאף אם אדם אחד ליקט שלשה עומרים לא יצא מהם אח"כ כ"א עומר אחד ומי שלקח חצי עומר מצא ג"כ בביתו שיעור עומר והענין הוא כי להיות המן מתולדות אור העליון הרוחני אור הרוחני להתפשט ולהתרחב ולהתגדל עד בלי גבול לכן אף מי שלקט חצי עומר היה מתפשט הרוחניות ההוא לשיעור עומר כי אין מעצור לרוחניות להתפשט אמנם על שיעור יותר מעומ' לא היה מתפשט לטעם הידוע אצל הבורא ית' ולכן מי שלקט שלשה עומרים לא מצא בביתו כ"א עומר א' כי לא היה אפש' לתפו' מקים יותר מן השיעור שקצב לו הבורא ית' שהוא שיעור עומר וכשעמד על שיעו' עומ' חזר השיעו' ההוא לרוחניותו העצמי שלא יתפוס מקים יותר מן שיעו' העומ' כטבע הרוחניות שאינו תופס מקום והנה לפי שטבע הרוחניית הוא שלימות כללי ואין בו שום ציור פרטי כי כל הטובו' מעותדים לבוא ממנו לכן מי שרצה לטעום בו טעם בשר היה טועם או טעמים אחרים וזש"ה ועינו כעין הבדולח כלומר כמו שבדולח הוא זך ומשולל מכל מראה וגוון פרטי ולכן מקבל כל הגוונים ר"ל שכל הגוונים מתראים בתוכו בין אם ישימו נגד הבדולח מראה לבן או שחור אדום ירוק משא"כ אם היה להבדולח מראה פרטי לא היה נראים בו מראה פרטי כמו כן המן לא היה בו טעם פרטי ולכך כל הטעמים היו כלולים בו והנה אין מקרא יוצא מידי פשוטו שגם מרא' המן היה ממש כעין הבדולח ולא היה לו מראה פרטיות וג"כ לא היה לו טעם פרטי וז"ש הכתוב והמן כזרע גד הוא ופירש"י עגול כגידא זה היה לרמז שהמן היה מתולדות אור הרוחני העליון השו' בהשואה אחת מכל צד ומשולל מן הגבול כי לא יצדק בו ראשית ואחרית וכן בדבר עגול כדורות אין בו ראשו' ואחרי' כי כל נקוד' שבו אתה יכול לכנותו בשם ראשית ואמצע ואחרית כי אין לו ראשית ואחרית מיוחד פרטי והאמצע האמתי של כדו' הוא במרכז הפנימי ומה שאמר הכתוב שהמן הוא כזרע גד לבן אין הכוונה על מרא' לבן אלא הזוה' והבהירות שלו שהי' זך ובהיר מאוד שהראות היה מפלש אותו מעבר לעבר מבלי היות בו עכירות כלל וטבע כל דבר בהיר נראה בעיני הרואה כאילו הוא לבן ובאמת הוא משולל מכל גוון כמו שאמר הכתוב ועינו כעין הבדולח וכמו שבארנו לעיל בסמוך והנה הם היו סבורים שעיקר השביעה של האדם הוא מגשמיות הלחם והבשר שהוא תופס מקום וממלא בני מעיו שהיו ריקנים בתחלה ובאמת לא כן הוא אלא עיקר השביעה היא מניצוצי הקדושה המגולגלי' ומלובשים ממינים הגשמיים לזה הורה לנו ית' במן שלא היה בו שום פסולת והי' נבלע באיברים כי היה כלו טוב רוחני ואעפ"כ היו שבעים אע"פ שמעיים שלהם לא נתמלא מן המן כמו מלחם ובשר כי מן מתיקות הרוחניית היו שבעים במו כן באוכלים לחם ובשר ג"כ עיקר שביעתם הוא מן הרוחניית שבלחם ובשר וזשה"כ ויענן וירעיבך ויאכילך את המן למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם שהוא גשמיות הלחם בלתי הרוחניית שבו כי אם על כל מילא פי ה' שהוא הרוחניי' יחי' האד' ולפי שבמן לא היה שום בירור ולא פעלו ע"י המן הבדלה בין טוב לרע להוציא ניצוצי, הקדושה מתוך הקליפ' שזהו עיקר נחת רוח של הנפש להוציא ממסגר אסי' לכן אמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל לפי שבמן לא היה שייך הבדלת טוב מן הרע להיותו כלו טוב והנה ידוע כמו שיש נפש המרגשת באדם כמו כן יש נפש המרגשת בבהמה וכמו שהאדם מרגיש בחמשה חושים הרגשות הטובים והרעים כמו כן הבהמה. ג"כ מרגשת וא"כ לכאור' היא אכזריו' גדול' שנשחוט בעלי חיים כגון הבהמות והחיות והעופות כדי לאכול בשרם הלא יסורי' השחיטה היא מרגשת כמו האדם ממש שוה בשוה אך הענין הוא כי הבורא ית' עושה לבהמה טובה עצומה בזה לפי שכשאדם אוכל בשר הבעל חי מתעלה הניצוץ הקדוש שהי' בבעל חי ממדרגת בעל חי למדרגת מדבר בעל שכל כי כשבא ניצוץ הקדוש שבבהמה לתוך האדם מתעצם באדם ר"ל שנעשה עצם מעצמיו של האדם נמצא פ"י שחיטת האדם את הבעל חי קונה הניצוץ ההוא מדריג' חשוב מאיד כי מה שהי' בתחיל' עצם בהמיי נעשה אח"כ עצם אדם משכיל ואע"פ שהבהמ' אינ' מבינ' התועלת הגדול שהשיג אח"כ כשתתעצם באדם ותהי' עצם משכיל ובעת הזאת נחשב אצלה השחיטה יסורין גדולים עם כל זה חפץ ה' להטיב לה שלא מדעתה עתה לפי שכשתתעל' מעצם בהמיי לעצם אדם תשכיל ותשיג ותדע למפרע ששחיטתה טובה גדול' היתה לה ובכדומ' לזה ארז"ל גבי אדם זכין לאדם שלא בפניו ומהאי טעמא עם הארץ אסור לאכול בשר דעם הארץ אין בו כח לברר הניצוצות הבהמיים ולהעלותם למדרגת עצם משכיל ולכן אסורים לאכול בשר משום דאכזריות גדול' היא לשחוט הבהמ' כדי שיתענג לאכול בשר והנה כמו שהבהמה מתעל' ממדרג' בהמיית למדרגה חשובה משכלת ומשגת כמו כן כשאדם נהרג על קידוש השם מתעלית נשמתו בשכינה ומתעצר בה ונעשה עצם מעצמ' ממש כי נשמתו נתפסת לאור השכינ' ומשג' אז השגות קדושות ועמוקות וממילא משגת למפרע שיסורי הריגתו על קידוש השם העלוהו למעל' גדולה ועצומה שבתחל' היה לנשמתו השנה אנושיית ועתה יש לה השגה אלהיית והנה כערך המרחק בין המדת בהמיית לאנושיית כמו כן ערך המרחק בין מדרגה אנושיית למדרגה אלהיית כי אנחנו כבהמות נדמו בערך השכינה ובערך השגת מדרגת הבהמיים נחשבת השגתינו כהשגה אלהיית והנה ראוי ללמוד לנו מן הבהמה שהבורא צוה לשחטה כדי שתבא למעלה יקרה ונכבדת כמו כן לא נחוש אנחנו לצער יסורי הריגה על קידוש שמו ית' כיון שאנחנו יודעים שעי"ז נשיג השגה נפלאה שהיא השנה אלהיים כשתתעצ' נשמתינו באור השכינ' וז"ש מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו ללמוד מהם הענין הגדול הזה איך למסו' נפשותינו להריג' על קידוש שמו ית' ולא נחוש לצער המועט ההוא לפי שעה בערך העדון הנפלא הנצחי אשר נקנ' אנחנו ע"י זה וזה"ש ואתם צאני צאן מרעיתי נגד מדרגת האלהיות שהוא מדרג' נפלא' ונורא' נמשלים אנחנו כבהמות נדמו לכן קרא אותם צאן אע"פ שבאמת אנושיים הם כמ"ש הכתוב אדם אתם עכ"ז בערך אלהות נחשבים אנחנו כבהמות וכדי שיקיל הדבר הזה בעיני הבריות לקבל על עצמם יסורי הריג' על קידוש שמו ית' נרחיב פה ונמלאנ' בדברים עריבים לשומעיהם כי הנה כבר כתבתי בחיבורי אשר אני מייחל להוציאו במהרה לאור שהענין היותר משובח מכל הענינים שבעולם הוא השכל והחכמה כמשארז"ל דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת ואבאר דברי רז"ל אלו בטעם נכון דע כי כל השלמיות והמעלות הטובות שבעולם מתאחדים ומתייחדים בשכל כי הנה ידוע שכל אדם בוחר לעצמו מה שנדמה לו יותר טוב בין חכם בין כסיל אלא שהכסיל טועה בשכלו וחושב על רע שהוא טוב ולכן בוחר לעצמו הרע ההוא שהוא בעיניו טוב והחכם מכוין הדבר לאמתו כי מה ששכלו מחייבהו שהוא טוב הרי הוא באמת טוב כי שכלו זך וישר וברור ואינו מכזב לו והכסיל ג"כ בוחר לעצמו מה ששכלו מחייבהו שהוא טוב אלא ששכלו הוא מזוהם שנדמה לו בשכלו שהוא טוב ובאמת אינו טוב והנה שכל זך וישר מעיד על כל הטובות שהם טובות אמיתיו' ועי"כ אדם בוחר בהם נמצא כל השלמיות והמעלו' הטובות מתאחדי' ומתייחדים בשכל והשכל הוא הכלי והבית קיבול של כל הטובות האמתיות כי מי שיש לו שכל ומכיר מתיקות הטובות האמיתיות ולכן כשיגיע לאיזה טובה יש לו שעשוע ונחת רוח משא"כ מי שאין לו שכל זך וברור אינו יכול לקבל הטובות האמתיות שלפי שכלו המזוהם נדמה לו הטובה לרע' ויש לו צער בבוא הטובה ההיא כמ"ש בעל חובת הלבבות בהקדמתו לשער הבחינה בד"ה והשלישי מפני מה כו' וז"ל שם כי כמה טובות מנע בעליהם להנות מהם וערבב שמחתו בהם חסרון הכרתו אותם וידיעת מעלתם עכ"ל ביאר הענין הוא כי לפעמים ישפיע הבורא טובה לאדם והאדם ההוא אינו מבין מעלת הטובה ומתיקותה ואדרב' לפי מחשבתו הסכלה נחשבת הטובה בעיניו לרעה ומצטער בבוא הטובה אליו נמצא מי גרם שהטובה גמורה תהיה אצלו לרעה הוי אומר שטותו גרם לו והנה מתבאר שכל הטובו' כלולים בחכמה וכל הרעות כלולים בסכלות והטוב' האמיתיית והגדולה יותר מכל הטובות שבעולם הוא ענין החכמה והמדע כי החכמה היא הבית קיבול של כל הטובות ומי שיש לו הכלי והבית קיבול של כל הטובות ממילא לא נחסר אצלו שום טובה כי הקב"ה לעולם הוא מטיב לכל ותמיד שפעו הטובה מזומנת לבוא על האדם ואין המניעה אלא מן האדם עצמו שהבית קיבול שמתקלקלים ונהפך מחכמה לשטות והשטות הוא הבית קיבול של כל הרעות כי מי שהוא שוטה אינו מבין מעלת הטובה וחושב' לרעה ולא תטעה לומר כשאדם הוא רשע מעכב הקב"ה השפע ממנו ואח"כ כשחוזר בתשובה הקב"ה משפיע עליו שפע טוב חדש' שלא השפיע עליו בהיותו רשע לא תחשו' כן אלא אותו השפע שמשפיע עליו כשחוזר בתשובה היא השפע בעצמה היתה שופעת עליו בהיותו רשע אלא שאז היה סכל ולא היה לו בית קיבול כלל לאותו השפע הטובה שאז היה בית קבול שלו מקולקל ומהופך ולפיכך היה נדמה אז בעיניו לרעה ולא נעדרה אז ממנו השפע וכשחוזר בתשובה מתתקן הבית קבול שלו ומבין היטיב טובו' השפע ונהנה ממנה ומשתעשע בה נמצא שבשפע אין שום שנוי כלל מטובה לרעה או מרעה לטובה אלא שהשנוי הוא בבית קיבול של האדם שהוא עיקר הכלי ובשפע היא היולי"ת ואין בה ציור פרטי שנוכל לצייר בה ציור טוב או ציור רע אלא בהיותה חל על האדם אז מתגלה ציור פרטי בשפע ההיא כפי הכנת בית קבולו אם טוב אם רע וכמו שכתבתי לעיל בפסוק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב וזה שאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה דלכאורה קשה בשלמא גבי ברכ' שייך לשון נותן לפי שהוא מתנה טובה אבל לגבי קללם איך שייך לשון נותן אבל הענין הוא כך שמה שהוא נותן לא יצדק בו ציור פרטי לא ציור ברכ' ולא ציור קללה אלא היוליי רק אצל האד' כפי הכנת בית קיבול מצטייר בו ציור פרטי או ברכה או קללה וזה שאמר נותן לפניכם לפניכם דייקא ברכה או קללה כלומר ענין אחד שמכח ענין השפע ההיא יכול להתהו' ברכה או קללה ואמר הכתו' את הברכה אשר תשמעון אל המצות וגו' כלומר אם תשמעון תהי' הכנת בית קיבול שלכם לטובה וקללה אם לא תשמעו יתהפך הבית קיבל שלכם לקבל מהשפע ההיא ענין קללה ועוד פרשתי פסוק ראה אנכי נותן וגו' באופן אחר ואזכרנו פה בקיצור נמרץ על פי מה שכתב בעל של"ה בפירוש שכר מצו' מצו' ששכר מצו' הגשמיית היא מצו' רוחניות שיזכ' להשיג בשכלו אותו אור הרוחני שמצו' הגשמיות רומזת אלי' ועפ"י מ"ש הראב"ד בפירושו לס' יציר' הפירוש של אשר קדשנו במצותיו כי המצות נתנו מהעולם ועד עולם וזש"ה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם דהיינו רוחנייתן של המצות תזכו לשמוע ולהשיג אשר אנכי מצו' אתכם היום לעשות מצות גשמיות תזכו אח"כ בעולם הנשמות להשיג שרשי אלו המצות ברוחניית ובסגנון שפרשתי למעלה הפסוק ואתם צאני צאן מרעיתי יבואר ג"כ הפסוק כי עליך הורגנו כל היום כלומר בשביל שלמותיך הטהור וחשבנו שנתעצם באורך לכן הורגנו כל היום על קדושת שמך נחשבנו לגבי דידך כצאן טבח' לא כב"א וזהו ענין הריג' על קדוש השם המוזכר בכ"מ שפירושו בשביל קדוש ה' כלומר בשביל שמשכיל קדושת השם הנכבד ובהירתו הגדול לאין תכלית והוא יתעצם בשכינ' וישיג השג' עצומ' לכן מתוק הוא בעיניו ההריג' כדי שיבא למדרג' הנפלאה הזאת וזש"ה זבחו זבחי צדיק כי השכינ' נקראת צדק ואימר הכתו' זבחי זבחי צדק כלומר שתזבחו את עצמיכם שאתם דומים לשכינ' כזבחי הבהמת ובטחו אל ה' כלומר בשביל הבטחון שתבטחו להתעצם בשכינ' ולהקרא בשמו של הקב"ה:
ונחזור לענינינו מה שיעדתי להסביר לעיל איך האדם יקבל על עצמו בחשק נמרץ להמסר להריגה הנה הכתוב אומר טוב השם לכל ורחמיו על כל מעשיו בין לצדיקים ובין לרשעים עצומים וכמו שיסד הפייטן הטוב והמטיב לרעים ולטובים וכמ"ש רז"ל וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון וכלל זה יהיה בידך כל מה דעביד קב"ה לטב הוא עביד אפילו עונש היותר מר לרשע היותר עריץ מכל רשעים שבעולם אעפ"כ טובה גדולה הוא אצלו לקבל עונש היותר מר המוכרח לפי פעלו הרע ואח"כ יזכה לחזות בנועם ה' שהיא טובה עצומה ונפלאה עצומ' אשר כל בעל שכל לא יוכל לשער מתיקת הטובה ההיא אשר עין לא. ראת' אלהים זולתך והאדם אם היה יכול להשכיל ולידע מהות הטובה העתיד' לבוא והי' נותנים לו בריר' או שישרפו אותו ששים רבוא פעמי' ואחר כל שריפ' יחי' אותו כדי שיקבל יסורי שריפ' שאחריה ואחר הששים רבוא שריפות ישיג הטוב' הגדולה העתידה לעולם הבא או יאמר לא הן ולא שכרן בודאי היה מקבל על עצמו ששים רבוא שרופות אם היה מכיר עצם הטובה ההיא על אמתות כי לרוב שמחתו בטוב' העתיד' לא היה נחשב בעיניו צער השריפה לכלום והמשל בזה לאיש משכיל מאוד שנחל' חילי גדול מאוד ומסוכן הוא למות אם לא ישתה שרף מר מאוד שקורין הלאז שהוא בלשון הקודש ראש באיכ' בפסוק הרוני לענ' וראש והמשכיל ההוא להיותו מבין מעלת הבריאות והחיות וגריעות החלישות והמות יכסוף וישתוקק מאוד לשתיית השרף המר ההוא בכל אות נפשו ולא יחוש למרירו' כי ענין החלישות הוא אצלו לגודל שכלו יותר רע ומר מאלף אלפי אלפים ורבוא רבבות פעמים יותר ממרירות השרף הנ"ל וכמעט לא ירגיש טעם מרירות השרף הנ"ל לגודל השתקעות מחשבתו ועוצם השתוקקתו לכוסף הבריאות המשל בזה מי שהוא רעבתן כשהוא אוכל אוכל במחשבה ובכונה ומכין ומזמין חוש הטעם שלו להרגיש הטיב טעם מאכלו ולא יחשוב שום דבר אחר באכילתו כדי להנות מאכילתו כמו מי שנותנים לו שני מיני מאכלים או משקים לטעום אותם ולהבחין איזה מהם יותר טוב בודאי לא יחשוב שום מחשבה אחרת בעת טעמו אלו השני דברים כדי להבחין הטוב איזה מהם יותר טוב משא"כ מי שאוכל ושוקע מחשבתו בדבר אחר שלא מענין אכילה אזי לא ירגי' טוב טעם באכילה ההוא עד שלאחר אכילה ידמה לו למפרע כאילו אכל עפר כ"כ התול' הנ"ל הנכסף לבריאות מאוד ונשתקע' מחשבתו בציור איכות בריאותו אינו מרגיש טעם מרירות השרף כי כמו שאי אפשר להרגיש טעם הטיב בעת השתקעות מחשבתו בדבר אחר כ"כ אי אפשר להרגיש טעם הרע בעת השתקעות מחשבתו בדבר אחר משא"כ מי שהוא שוטה ואינו מבין מעלות הבריאו' וגריעו' החלישות לא יחפוץ לשתות השרף המר ההוא כי אצלו מרירות השרף הוא יותר גדול ממרירות החולי והחלישות ומה גם שזה הכסיל שאין לו כסף נמרץ לבריאות וחושב היא איך להנצל ש"א יעשו אותו לשתות בחזקה השרף המר ההוא ולפי"ז אין מצוייר במחשבתי כי אם מרירות השרף ולכן כשאונסים אותו לשתות יצעק מאוד ומרגיש מאוד מרורות השרף נמצא מי גרם בזה ירגיש מרירות וזה לא ירגיש הוי אומר סכלותו של זה וחכמתו של זה הנה התבאר כל הרעות הבאים על האדם אינם רעות אמיתי' אלא לפי סכלותו של האדם נחשבים לרעות אבל מי שיש לו שכל זך יכיר וידע ויאמין הכלל הגדול והנפלא ואמתי כי כל מה דעביד קב"ה לטב הוא דעביד אפילו אם יבואו עליו כל היסורין היותר קשים ומרים אעפ"כ הם נחשבים לטובה גדולה נגד יסורי גיהנם כי מי שהוא חוטא ופושע ולא נתייסר ביסורין בעוה"ז מקבל יסורי גיהנם שהם עונש כפול ומכופל אשר לא ישוער ואין להם ערך כי היסורין היותר קשים ומרים בעוה"ז אינם חלק א' מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מיסורי גיהנם והנה מי שזוכה לקבל יסורין על חטאיו בעוה"ז אין לך מתיקות גדול יותר מזה ואף שלא זכה ליסורין בעוה"ז ונפרעים ממנו ביסורי גיהנם שהם מרי' וחמורים עד בלי שיעור וערך אעפ"כ הם טובה גדולה אצלו לפי שע"י מירוק הנפל' והנורא אשר יתמרק בגיהנם יוכל לבא ולהשיג התענוג והעדון הגדול והנפלא של עוה"ב ובלתי המירוק ההיא היא דבר נמנע לקבל העדון העצום ההוא לעוה"ב שהיא השגה עצומה ונפלאה מאוד אשר עין לא ראתה אלהים זולתיך ואם הי' נעזב ח"ו שלא לקבל יסורין בגיהנם על חטאיו ולא יקבל ג"כ אח"כ התענוג העצום וההשגה המופלאה לעוה"ב הי' באמת ח"ו אמתיי' אצלו ואם הי' מצוייר שיהא האד' יכול לקבל ההשגה הנפלאה לעוה"ב בלתי מירוק הגיהנם לש הי' הקב"ה ממרקו כלל לגודל אהבתו אותנו וחלילה לו לעשות כזאת אבל באמת נמנע הוא מלקבל עולם עוה"ב בלי מירוק גיהנם והחסרון אינו מן הבורא אלא מצד המקבל שהוא האדם שאין עין שכלו יכול להשיג ההשגות עצומי' ההם לסב' השמרי' רוחניי' שבנשמתו ושבשכלו החוצצים בפני ההשגה נמצא הוא דבר נמנע מצד עצמו ומה שהוא מן הנמנע אינו חסרון אצלו ית"ש לכן מוכרח שיתמרקו השמרי' ההם עד כי יכלו ויתמו מן המציאות ותזכה הנשמה אח"כ לחזות בנועם השם והנה בספר משלי כתוב נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו ופירש"י נפש עמל עמלה לו כלומר בשביל עצמו כי פיהו שואל מאתו מאכל והפה כופה איתו לאכול לכן כש הוא עמל הוא בשביל עצמו ונ"ל להסביר בזה ענין מוסר כי הנה ידוע כי כל מי שהוא עמל ויגע באיזה מלאכה בהכרח מצפ' לאיזה תכלית טוב ומועיל שישיג ע"י היגיעה ההיא כי אטו בשופטני עסקינן שיגע לריק בלי המשכ' תכלית טוב מן היגיעה עד"מ האדם חורש וזורע מצפה לתכלי' טוב שתצמח ותתגדל הזרע ויהי' לו תבואה רבה והנה האדם מצייר סוף המעשה דהיינו התכלי' הטוב הנמשך מהמעשה בתחל' המחשבה ר"ל כאשר מחשבתו מתעורר' לחרוש ולזרוע מצייר אז במחשבתו התכלי' הטוב וזה הציור מושג במחשבתו של אדם ומוסיף לאדם כח שיחרוש ויזרע בחשק נמרץ בזריזות ולא בכבדות ועצלות נמצא סוף המעשה מצוייר במחשב' תחלה וזש"ה הזורעים בדמעה כלומר כשרואים שזורעים בכבדות ועצלות מעלי' במחשבח' התכלי' שברנה יקצורו ולפ"ז מדוקדק יקצורו לשין עתיד דה"לל ברנה קוצרים וזה"ש נפש עמל עמלה לו כלומר אע"פ שכבר הוא נפש עמל ועיף ויגע ולא נותר עוד בו כחו ורוח ואעפ"כ בגודל עייפתו וחלישותו עמלה לו שהוא חוץ לדרך הטבע וכל זה הוא לפי שאכף עליו פיהו וחושב האדם בתחל' מעשיהו ציור התכלית שיוכל להשיב אוכל לנפשו אותו הציור מחזקו ומוסיף בו כח לעשות מלאכה בזריזות וחשק וכל זה הוא משל לעבודת הבורא אע"פ שיהי' עיף ויגע לא יבקש מנוחה לעצמו ע"י טענ' אין לי כח ואין לי כח ואון אלא יצייר במחשבתו ציור התכלי' שהוא השג' עוה"ב או כשיבואו עליו יסורין יקבלם באהבה בחשבו שהיסורים ההם מזמינים אותו לעוה"ב ויוכל להשיג עי"ז השגות עמוקות ומתוקות והיסורין הם טובה גדולה אצלו ואפי' יסורי גיהנם הם לטובתו במה שע"י מירוק הגיהנם יוכן ויוזמן להשג' עוה"ב אע"פ שבעת קבלתו יסורי הגיהנם אינו יודע עדיין איכות התענוג הנפלא שבעוה"ב לשלא יחשב לו היסורין של גיהנם לרעה נמצא לפי דעתו של האדם אז בעת ההיא נחשבים אצלו היסורין ההם לרעה גדולה אעפ"כ הקב"ה מביא עליו יסורי גיהנם בע"כ לפי שסוף סוף היסורין הם לטובתו וזכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וזהו דומה למי שאומר זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירו' אע"פ שלדעת העבד חוב הוא לו דניחא לי' יותר בשפחה כנענית דזילא לי' ושכיחא לי' ופריצא לי' מ"מ אנן סהדי שזהו הטובה שהוא תחת יד רבו אינה טובה אמתיי' אלא לדע' העבד המזוהמת ויותר טוב לו שיהי' בן חורין שזה טובה אמתיית שנכנס תחת כנפי השכינ' וסברא כזו כתבו החו' בפ"ק דקידושין דף ה' ע"א בד"ה שכן ישנה בע"כ וז"ל שם ויש מיישבי' פי' הקונטריס דודאי זה קרוי בע"כ מכיר' של אמה העברי' חוב הוא לה דאם היתה בת דע' לא היתה מתרצי' אבל קידושי קטנה לאו חוב הוא לה כמו מכיר' וסופה עומדת להנשא ואם היתה בת דעת היתה מתרצי' עכ"ל התו' והנה האריז"ל פירש מאמר רז"ל צדיקים אין להם מנוחה לעוה"ב לפי שכשעולים לאיזה מדרגה עליונה צריכין מירוק מקודם וכשעולים ממדרגה זו למדרג' שעלי' צריכין עוד מירוק מחדש ואע"פ שלנגד מדרגה הראשונה לא הי' חוצץ צחצוחי הזוהמא שבנשמתו מ"מ לנגד מדרגה עליונה ממנה הם חוצצים בפני השגת המדרגה ההיא וכן עד עולם לכל עלי' צריך מירוק חדש ומאחר שלעולם לא יעמדו על מדרגה אחת אלא תמיד יעלו מהשגה להשג' יותר גדולה לכן צריכין תמיד להתמרק לכן אין להם מנוחה לעוה"ב לסב' המירוקי' ואחר המירוק יתענגו מאוד בהשג' המדרג' העליונ' ולא יהי' נחשב להם צער המירוק לכלום נגד העונג של השג' המדרגה העליונה ולא יחשבו לאמר לא מעוקצך ולא מדובשך כלומר שאיני חפץ העלי' ולא המירוק כי מאחר שיראו מעליי' מדרגה הראשונה איך צער המירוק שלפני העלי' אינו נחשב לכלום לנגד העונג שמתענגי' מן העלי' למדרגה כי ההשגה שמשיג את המדרגה העליונה מענג' אותו מאוד מאוד ומאחר שיראה שכן הוא שוב לא יקוץ במירוק השני' שקודם עלי' השני' בחשבו שלא יחשב המירוק השני לכלום נגד עונג השגת המדרגה השני' ועוד י"ל כי לא יצדק לומר כלל לא מעוקצך וכו' כלומר איני חפץ לא העלי' ולא המירוק כי באמת מהעלי' למדרגה הראשונה ממילא נמשך בטבע המירוק שקודם המדרגה השני' כי הנה לכאורה קשה הלא כל מה שהי' להתמרק מחטאיו כבר נתמרק בגיהנם ולפ"ז מה מירוק יש לו עוד להתמרק בג"ע קודם עלייתו למדרגה חשובה אבל דע כי מי שעובר על מה שכתוב בתורה או על דין המפורש בתורה שבע"פ ע"ז צריך להתמרק בגיהנם אבל מי שקיים כל הדינים המחוייבים לקיימם אבל לא התנהג במדת חסידות מה שהוא משורת הדין ע"ז א"צ להתמרק בגיהגם אבל כשיגיע זמן להעלותו למדרגה שבג"ע אז בהכרח יתמרק בג"ע אף שלא עבר רק על לפנים משורת הדין כי צריך שתדע כי כל זמן שלא נתמרק בגיהנם א"א לו להשיג השגה חשובה מהשגות שבג"ע כי הקליפה והרע שהם שמרי' רוחניים שבנשמתו חוצצים בפני השגת השכל כמו שהשמרי' גשמיי' חוצצים ומבדילים בפני הראיה הגשמיי' כי כשתשים שמרים גסים ועכורים בתוך משקה זכה וצלולה תתעבה ותתעכר המשקה ולא יפלש בה חוש הראי' כמו כן שמרים רוחניים שהם הקליפות חוצצים בפני ראי' רוחניי' שהיא השגת השכל והנה העונות וחטאים גורמים כתמים חשוכים כמו תבל שקורין בילמ"א בל"א או דק שקורין שטא"ר בל"א ולכן בהכרח שהשמרי' ההם יתמרקו' בגיהנם כדי שתשאר הנשמה בהיר' וצלולה ואז תוכל להשיג ולהשכיל עניינים שכליים אבל מי שלא עבר רק על לפנים משורת הדין הרי לא גרם בנשמתו רק שמרי' מועטים ואינם עכורי' כ"כ לשיהיו חוצצים בפני השגה שאינה עמוקה כ"כ אבל כשירצו להעלותו להשגה עמוקה הרי אז בהכרח צריך מירוק אף מן השמרים הדקים כי נגד השגה עמוקה אף שמרי' דקים חוצצי' ואמשיל לך משל הנה הדין הוא שאסור לישב על הספסל שתפילין מונחים עלי' אבל כשטלית מונח עלי' מותר לי שבעלי' והנה יש שמחמיר על עצמו ונזהר מלישב אף כשטלית מונח עלי' או שתיק התפילין מונח עלי' וזהו. לפנים משורת הדין ויש עוד לפנים משורת הדין יותר גדול דהיינו שיזהר מלישב על ספסל שתיק הטלית מונח עלי' והנה ישיבת במקום תפילין חוצצת אף בפני השגה קטנה ובפני השגה גדולה חוצצת אף ישיבה במקום טלית ובפני השגה יותר גדולה חוצצת אף ישיבה במקום תיק הטלית והקש על זה והכל לפי עומק ההשגה צריך יותר מירוק ואף השמרים הזכים חוצצים שם והענין הוא כי אינו דומה החוטא לפני שר קטן לחוטא לפני המלך כי מעשה קטנה פוגם יותר לפני המלך ממעשה גדולה לפני שר קטן לפיכך ארז"ל שהקב"ה מדקדק עם הצדיקי' כחוט השערה כי הצדיקים מכירים גדולת רוממותו ית' יותר מאנשים אחרים וכל מה שהמלך יותר גדול ונכבד משאר מלכים צריך להשמר לפניו אף בשגיאה קטנה מאוד והנה כל מה שהשגת אדם יתרבה ישיג יותר גדולתו ית' ואז יתראה בעיניו אף שגיאה קטנה לגדולה ויצטער עלי' והנה לאחר שנתמרק מן השמרים העכורים אז ישיג השגה היותר תחתונה שבג"ע וכשמשיג ההשגה התחתונה ההיא הרי אז משיג גדולתו יתברך ושכלו שיש לו אז משיג שאף ישיבה במקום טלית היא מעשה נגדו ית' לפי שאז מכיר גדולתו ית' אבל ישיבה במקום תיק הטלית אינו נחשב אז אצלו למעשה רע ואין שכלו של אז מחייבהו זה והנה כשמצער מאוד על ישיבתו במקום טלית ומתחרט מאוד עליו הרי זה מירוק אצלו ע"י הצע' ההוא והנה ידוע שהחרט' עוקר' לגמרי העבירה הקטנה ההיא ועי"כ נתמעטה החציצה שהיתה חוצצת בפני המדרגה השני' ועי"כ בא תיכף להשגת מדרגה השני' לפי שהחציצ' שהיתה בנשמתו עד הנה כבר נתבטל ונתעקר' ונאבד' לגמרי וכשמשיג המדרגה השני' שהיא יותר קדושה ויותר חכמה עמוק' כי בכל מקום שהקדושה היא יותר גדולה גם החכמה היא יותר עמוק' ואז יתראה לשכלו אף ישיבה במקום תיק הטלית היא ג"כ פגם לפי שאז משיג עוד יותר גדולתו ית' ממה שהי' משיגו בהיותו בהשגה הראשונה ומתחרט ומצטער על ישיבה במקום תיק הטלית וע"י הצער הזה תתמרק אף המעשה הרע ההיא ועי"כ ישיג אף ההשג' השלישית ודע שלא תחשוב כי המירוק היא ענין אחד והעלי' היא ענין אחר כלומר שלא תחשוב שאחר המיר ק צריכין לו לעשות ענין חדש דהיינו להעלותו למדרגה יותר גדולה אבל עצם המירוק היא היא העלי' כי תיכף שנתמרק ממנו החציצה הרי כבר עלה להשג' יותר גדולה נמצא כל מירוק גורם עלי' וכל עלי' גורמת המירוק נמצא אין שייך לומר אינו חפץ לא בעלי' ולא במירוק כי המירוק נמשך מעצמו וממילא ע"י עלייתו להשגה יותר גדולה מבראשונה כי השגתו של אז מחייבהו להתחרט ולהצטער עלי' והנה כשעולה לאיזה השגה עמוקה הרי הוא כבר שוה לה והוא וההשגה ההיא הוא ענין אחד שהרי מה שהשג' ההוא משגת גם הוא משיג והיא אתו עמו והיא הוא והוא היא כמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו ואם תשאל ותאמר מהראוי הי' כשישיג מה שמחייב' המדרג' הרביעי' או כדומה שאר המדרגו' על איזה דקדוק חסידות ופרישות יתירה ומה שהוא לפנים משורת הדין מופלג אז היה ראוי שיעלה למדרג' הרביעית אבל כל זמן שלא ישיג אותו דקדוק חסידות מה שהמדרג' הרביעית מחייבת ראוי שלא יעלה למדרגה הרביעית זה אינו שהרי כשמשיג אותו דקדוק חסידות מה שהמדרג' הרביעית מחייבת בשכלה הרי כבר עלה למדרגה הרביעית כיון שהשגתו והשג' המדרג' הרביעית שווין הם וכל זמן שלא עלה להשגת מדרגה הרביעית איך אפשר שישיג בשכלו אותו לפנים משורת הדין ואותו דקדוק חסידות מה שהמדרג' הרביעית מחייבת אבל כשישיג אותו דקדוק חסידות מה שמדרגה השלישית מחייבת והוא לא קיים אותו דקדוק חסידות ועבר עליו וממילא מצטער ומתחרט מאוד על שלא קיים הענין ההוא ותיכף שמתחרט ומצטער מאוד על זה מעלין עליו כאילו קיים שהרי אם הי' משיג בעוה"ז אותו דקדוק חסידות מה שהמדרג' השלישית מחייבת והי' אוהב את הבורא כל כך כמו שהמדרגה השלישית אוהבת אותו בודאי היה נוהג אותו דקדוק חסידות מחמת אהבתו את בוראו אבל לפי שבעוה"ז עדיין לא הגיע למדרגה זו שהרי אפילו למדרגה הראשונה שבהשג' של גן עדן לא הגיע נמצא מה שלא נהג בעוה"ז אותו דקדוק חסידות הרי היא בדרך שגגה ואם אפילו זדונות נעשים כזכיות ע"י תשובה וחרטה מאהבה לכש"כ ששגגות יעשו כזכיות ע"י חרט' מאהבה מה שמתחרט ומצטער למפרע על מה שלא נהג דקדוק מחסידות ההוא בהיותו בעוה"ז ועי"כ מתרמקין ממנו הצחצותי שמרים שבמדרגה השלישית ועולה תיכף למדרגה הרביעית וכן ממדרגה הרביעית לחמישית ומחמישית לששית וכן עד עולם:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ע"כ הנה מדקאמר ששכר מצוה מצוה בשי"ן משמע שנותן טעם על מה שכתב קודם שמצוה גוררת מצוה ולכאורה אין כאן טעם ולא ריח ונלע"ד לפרש בעזה"י עפ"י מה שפרשתי במקום אחר המשנה דאל תהיה כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ואית דגרסי ע"מ שלא לקבל פרס והגירסא השניה אינה מובנת והגירסא הראשונה תצדק יותר ומה טעם לסרבנות הפתי הסכל שלא לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס כי אם ע"מ שלא לקבל פרס ואם ידע שבודאי יתנו לו פרס עכ"פ לא יעבדהו כלל ובאיזה אופן יצדק הסרבנות הלז וכי בשופטני עסקינן ופרשתי במקום אחר שהענין הוא כך כי הנה הזוהר מפרש מה שאמר הכתוב הן שמים לא זכו בעיניו שמלת שמים רומז על הקב"ה כד"א ואתה תשמע השמים והענין הוא שהקב"ה אוהב אותנו בלי קץ ותכלית וכל מה שמשפיע לנו טובה נדמה בעיניו שהיא דבר מועט מאוד לעומק אהבתו אותנו ואם יאמר האומר מי ימחה בידו מלהשפיע לנו טובות רבות יתן ויחזור ויתן תשובה בזה שאין אנו יכולין לקבל רוב טובה כי בית קיבול שלנו הוא חלש ואין המניעה מצדו כי אם מצדנו והבורא ית' שמו לעוצם טובו ותשוקתו להשפיע לבניו האהובים מצטער כביכול צער עמוק ועצום על חלישת בית קיבול שלנו שלבעבור כן נעצר בהכרח צינור השפעתו הרחבה כי הטבתו היא בב"ת כי הוא הטוב והמטיב לרעים ולטובים וכשאהוביו אין יכולים לקבל מצטער כביכול צער מר ועצום מאוד ובעבור כן נתן לנו הבורא ית' שמו תורה הכלולה מתרי"ג מצות כדי שע"י התורה והמצוה נזכה לחזק ולאמץ כח הבית קיבול שלנו לקבל טובותיו הנפלאות ועי"ז יגרום נ"ר עצום מאוד לבורא ית' על מוצאו מקום לכבות במקצת תוקף חום אהבתו אותנו ולא תטעה לחשוב שאנחנו אצלו כשכיר אצל בעה"ב שמגיע אל בעה"ב תועלת מפעולת השכיר ונותן לו שכר טורחי ופעולתו מה שההנהו ח"ו לחשוב כן כי אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל לו ואין חושק לעבודתינו בשביל תועלת עצמו ח"ו כי אם בשבילנו כדי שע"י התורה והמצות יתחזק הבית קיבול שלנו אף שאנחנו לא נוכל לדעת ולהשיג אופן איכות הסגולה ההיא ואיך ובמה יתחזק הבית קיבול שלנו ע"י התורה והמצות מ"מ לא נכחיש הענין בשביל חסרון השגתינו והמשל בזה שראובן יש לו א קטן והי' חפץ להשפיע לו חכמה ובינה עצומה אלא שבית קיבולו חלש והמניע' אינה מצד אביו אלא מצד הבן. הנה בארנו שהשכר שהקב"ה נותן לנו בעד המצוה אינה שכר פעולה אלא הוא משפיע לנו בתורת חסד חנם בלא מצות אלא שבלא מצות חלש בית קיבולנו והוא לעולם נותן בחנם עכ"פ וכל מצוה ומצוה מחדשת בית קיבול א' פרטי לקבל טובה אחת פרטיות המתייחסת ומתדמת למצוה הזאת ונלע"ד לפרש שאפשר שזהו כוונת מאמר רבי חנניה בן עקשי' רצה הקב"ה לזכות את ישראל להשפיע להם טובה וראה שבית קבולם חלוש לפיכך המציא להם סגולה במה שנתן להם תורה ומצות כדי לחזק בית קבולם וז"ש לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו פירוש למען גודל טובו שחפץ מאוד להשפיע טובה בשביל כן חפץ מאוד להגדיל את התורה במצות הרבה ולהאדירה ויגדיל הוא מבנין הפעיל וקאי על הקב"ה שהוא מגדיל את התורה ומאדורה באדר ואומץ ויהי' מלת ויאדיר מלשון אדר מלכות שהוא ענין הוד והדר או יהי' ויאדיר מלשון אדירי' משברי ים והנה התבאר כאן שטובתו נקשר' בטובתינו. והנה ארז"ל עשה מאהבה וסוף הכבוד לבא והנה היצה"ר מטעה את האדם ומראה עצמו כאוהב לאדם באמרו ודאי לא טוב היות האדם מכוין בעבודתו בשביל הגעת הכבוד דאם כך יהי' כוונתו לא יגיע לכבוד דכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו אלא אתה בן אדם עשה מאהבה וממילא תגיע לכבוד כמשארז"ל עשה מאהבה וסוף הכבוד לבא והנה אין לך טעות ושטות גדול מזו שהרי אם מחשבתו לעבוד מאהבה ע"מ שיגיע עי"ז לכבוד נמצא עיקר כוונתו בשביל הגעת הכבוד ולא מאהבה והנה כמו כן ממש בענין שלנו שהזכרנו שבאמת ראוי לעבוד לבורא ית' רק ע"מ שיגיע נחת לבוראו ית' ע"י חוזק בית קיבולו לקבל שפע הטוב' מן הבורא ית' האוהב מאוד להשפיע לו טובה ולא תהי' כונתו להנאת עצמו לקבל השפע הטובה כ"א כדי שיגיע לבורא ית' נחת רוח ע"י קבולו השפע הטובה והנה מי ש הוא משכיל וערום בירא' מבקש תחבולות לברוח מן היצה"ר במקום שהיצה"ר לא ימצא שום תחבולות לפתותו עד"מ מי שהוא ממזר שירות ותשבחות בחדו' לבורא ית' אם הוא בקהל רב אז יש מקום ליצר להכניס בלבו עירוב מחשבו' פיגול כדי שישבחיהו הבריו' ונמצא מחשבתו מורכבת ומעורבת בטו"ר. כי הגם שמתחלה התעוררות תנועתו לשבח לבירא ית' הי' לשם שמים לבד ולא להתפארות עכ"ז לא יבצר באמצע שבחו ורנתו לעבור בו במשכיות לבבו מחשבת התפארותו ג"כ והמשכיל יבקש תחבולה להתבודד ולהבדד מן האנשים הרחק מאוד מאדם העיר ואז אין שום תחבול' ליצה"ר לערב בו מחשבה התפארו' וזה נקרא ענין בריחה מן היצה"ר וכן ג"כ בנדון דידן שיתכוין בעבודתו לשמו ית' שנחת רוח של הבורא ית' במה שיתחזק בית קבול לקבל שפע הטובה ומפני כן הוא מתכוון לשני דברים ביחד דהיינו הנאת הבורא והנאת עצמו והנה כיון שקשורים זה בזה בהכרח קשה מאוד להנצל מן היצר כי אין לו מקום לנוס מתחבול' ואין לו שום תחבולה כ"א בהצטער מאוד על מה שקשור הנאת הבורא בהנאת עצמו שבעבור כן היצה"ר מוצא תחבולות לערב בו כוונת הנאת עצמו ג"כ ושיחשוב בלבו כי יותר טוב הי' אם הי' מצוייר הנאת הבורא בלא הנאת עצמו כדי שלא יהי' תחבול' ליצר לבלבל כוונתו והיה מחשבתו ברורה לש"ש לבד וז"ש התנא אל תהיה כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כלומר אל תהיה כוונתך מעורבת להנאת הבורא ולהנאת עצמך ג"כ ופירוש הלזה מדוקדק בדברי התנא קאמר המשמשין את הרב כי מי שאינו מכוין להנאת הבורא כלל כ"א להנאת עצמו בלבד אינו מכונה בשם משמש את הרב כי אינו משמש כ"א לעצמו אבל מי שמכוין לשם הנאת הבורא ולהנאת עצמו זה נקרא משמש את הרב ע"מ לקבל פרס ואת פירושו כמו עם כלומר אל תערבו עם שמוש הרב מחשבת ע"מ לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקבל פרס דהיינו בשעה שאתם משמשין לרב תכוונו בפועל ממש כוונה מהופכת דהיינו שתצטערו על קישור הנאת הבורא בהנאתכם עד כי תגמרו במחשבתכם שיותר טוב הי' אם, לא הי' מקושר הנאת הבורא בהנאתכם וזהו דקאמר אלא היו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקבל פרס דהיינו שיותר טוב היה אם לא היו מעורב כאן קיבול פרס שלו ואין ספק שמי שעובד לבורא ית' להנאת הבורא בלבד ששכרו הרבה יותר ממי שעובד להנאת עצמו ג"כ ומאחר ששכרו מרובה ויותר תגדל ג"כ הנאת הבורא יותר ויותר שכל מה שהאדם מקבל שכר יותר נהנה הבורא שיש לו על מי להשפיע והנה עד"מ אם ראובן הוא צדיק יותר משמעין בודאי הבורא ית' אוהב יותר ראובן משמעון ויותר נהנה הבורא כשראובן מקבל שפע טובה משמעון מקבל שפע טובה נמצא אם אד עובד לבורא בשביל הנאת הבורא לבד מרויח שהבורא אוהב אותו הרבה יותר משאלו הי' עובדו בשביל הנאת עצמו ג"כ וכיון שהבורא אוהבו מאוד א"כ בקבלו השפע הטובה נהנה הבורא יותר מאוד וכי כפי תוקף אהבת הבורא לאדם תגדל הנאת הבורא כשאדם מוכן לקבל טובה עצומ' והנה מי שעושה מצו' להנא' הבורא עושה מצו' כפולה דהיינו המצו' שעושה ובשכר שמקבל על המצוה ג"כ עושה מצוה במה שעי"ז מגיע הנאה לבורא ית' וכשעושה עבירה עושה עבירה כפולה האחד העבירה עצמה והשנית במה שמקבל עונש על העבירה מגיע לבורא עי"ז צער שמצטער על יסורי בנו א"כ עושה עבירה כפילה וז"ש בן עזאי הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת ומצוה אחר' דהיינו במה שמגיע לבורא ית' נחת רוח ע"י קבול שכר ועבירה גוררת עבירה במה שמגיע צער לבורא ית' על ענשו וזהו שנתן טעם וביאור על מ"ש קודם שמצו' גוררת מצוה וכיצד מצוה גוררת מצוה עי"ז אמר לפי ששכר מצוה היא מצוה בפ"ע שעי"ז יש לבורא נחת רוח על שלימות בית קיבולו לקבל שכר ועבירה ג"כ גוררת עבירה לפי ששכר עבירה היא עבירה בפ"ע שעל ידי זה גורם כביכול צער להבורא ית':
רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג מאחד מזיד בחילול השם עכ"ל המשנה והנה קשי' בה טובא חדא קושיית בעל מדרש שמואל איך יקראהו בשם שחילל ש"ש אם הוא בסתר קושי שנית במאי דקאמר נפרעין ממנו בגלוי והלא זה הדבר עצמו הוא חילול השם כי לדעת בני אדם שאינם יודעים מה שזה חטא בסתר ויבואו להרהר עליו ית'. על שמעניש לאדם על לא חמס בכפו שלישית למה ישתוו בעונש השוגג והמזיד בשלמא אם היה מחלל שם שמים בגלוי דין הוא ישתווה השוגג למזיד דכ"כ יש חלול השם בשוגג כמו במזיד כי האדם ירא' לעינים וחושבים שהוא מזיד אע"פ ששגג אבל הכא איירי בחילול השם בסתר וא"כ למה ישתוו השוגג והמזיד בעונש רביעית יתור הלשון דסגי למימר אחד שוגג וא' מזיד ותו לא ולשתוק ממלת בחילול השם וממילא ידענא דהא בחילול השם קמיירי ונלע"ד בעזה"י ליישב זה דתנא איתא בספר מבחר מפנינים אמר החכם מי שמתקשט במה שאין בו יגלוהו עדי הבחי' והוא רוצה להכריח הטבע והטבע מכריחו וזה דומה למי שצובע השיער והגדול מגלהו והענין הוא כי מי שצובע עוש' מעשה זמרי בסתר ומבקש שכר כפנחס בגלוי כל מעשיו במרמה שמרמ' את הבריות וכל ישעו וחפצי להשמר מן הבריות שלא ירגישו ממעשיו הרעים ולבסוף א"א להשתמר היטיב להסתיר מעשיו הרעים המוטבעים בו וממילא מתגל' קלונו ונבלותו לעיני מאהביו וכדי בזיון וקצף יזה פרי חטאתו כן יאבדו וגו' ולפ"ז כוונת התנא כך ה"א כל המחלל שם שמים בסתר אין הקב"ה מענישו קודם שיתפרסמו מעשיו הרעים שאדרבה אז יתחלל השם יותר שיהרהרו הבריות על הנהגתו ית' כאשר שמעתי לפרש הפסוק למען תצדק בדבריך תזכה בשפטיך עפ"י מה שהובא בס' בן מלך והנזיר טוב מעשה הזדון בחכמה ממעשה השוגג בסכלות ומביא שם משל ע"ז מעבד מלך ששפך מעט רוטב על שלחן המלך מחמת חרדה שהיו ידיו רותחין מרוב אימת המלך מדקדוקיו המשוגעים והנה מי שהוא צבוע בסתר הקב"ה ממתין מלהענישו עד שיתפרסמו מעשיו ויחלל שם שמים בגלוי וזהו דקאמר נפרעין ממנו בגלוי כלומר כשהחילול ש"ש הוא גלוי לכל והנה על שם סופו של הצבוע הזה שעתיד בודאי להתגלות ויתחלל ש"ש בגלוי לכך מכנהו התנא בשם מחלל שם שמים אף שהיא בסתר מ"מ מיקרי בשם מחלל שם שמים ע"ש סופו והנה זה המחלל ש"ש בסתר ראוי הי' שישים על לבו הלא כל עיקרו אינו אלא לעשות בסתר ולא בגלוי וכי יפלה על דעתו המיזום בעבור שאינו השם בגלוי כ"א בסתר שלא יענישהו הש"י כלל הלא אדרבה אז יבוא להתפקר ולהרהר שהקב"ה אינו יודע מסתוריו לכך אינו מענישו אלא ודאי היא חושב שבודאי יענש וא"כ בהכרח שיתפרסמו מעשיו שהקב"ה יביאהו לידי פרסום כדי שיוכל להענישו בגלוי דבלא פרסום לא סגי שיענישהו קודם שיתפרסמו מעשיו יהי' חילול השם אצל הבריות. ואם לא יענישהו יהיה חילול השם אצל עצמו:
ולפיכך א"א בלא פרסום ולמה כל זה להביא עליו עונש וגם פרסום שהוא באמת אינו רוצה עתה לחלל השם בפרסים אבל הענין הוא כי זה מעשה היצה"ר לפי שממתיק לו טעם העבירה עתה אינו חושש במה שבהמשך הזמן יתפרסמו מעשיו (ע"כ מצאתי בכתבי קדשו של המחבר זלה"ה וכמדומה לי שהוא באמצע הענין) (חסר):