עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
דרוש מסירות נפש
במדרש רבה בשיר השירים צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו א"ר נחוניה שאל רשב"י את ר' אליעזר ב"ר יוסי אפשר ששמע' מאביך מה הוא בעטרה שעיטרה לו אמו א"ל משל למלך שהי' לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר שמעי בתי וראי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר שמעו אלי עמי ולאומי אלי האזינו ולאמי כתיב עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די והנה אין המדרש הזה אומר אלא דרשני ופרשני כי אין לו שום ביאור ותפיסה כלל ואין אנו יודעים מי היא האם שנזכר בכתוב ונלע"ד ליישב בהקדים מ"ד פרשה לך לך ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ופירש רש"י לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור כיוצא בו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק כדי לחבבו בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור הנה קשה על רש"י שמתרץ דלכך לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו אדרבה אם היה מגלה לו שילך לא"י יותר היה מחבבה בעיניו לפי שא"י היא הנבחרת מכל הארצו' בין בעניני העוה"ז כמו שכתב רש"י בפ' שלח לך על פסוק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים יבין בעניני העוה"ב כמו שאמרו רז"ל אוירה דא"י מחכים ודרך שם עולין כל תפילות ישראל ועוד מה מתרץ רש"י כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור אם היא חביבה בעיניו א"כ הולך לשם מחמת חיבת הארץ ואין ראוי לתת לו עוד שכר כיון שהולך לשם לטובתו והיה עולה על דעתי לפרש בדרך פשוט רק למחוק הויו של ולתת וקושי' חדא משני הקושיו' שהקשינו יהי' תירץ לחברתה וכך יהיה הוצעת רש"י למה לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וכ זה הוא מדברי קושית רש"י ומתרץ רש"י לכך לא גילה לו הארץ מיד שאם היה מגלה לו הארץ היתה חביבה בעיניו ולא היה מגיע לו שום שכר לכר לא גילה לו כדי לתת לו שכר אבל קצת קשה למחוק הויו של ולתת ונלענ"ד לפרש באופן אחר כי הנה מי ששולח שליח מעיר לעיר אחרת צריך לומר לו סמנים על העיר שהולך לשם אבל מן העיר שיוצא משם אין צריך לו לומר סמנים כי הלא השליח יצא מן העיר הזאת ולמה לו סמנים כמו כן קשה למה היה צריך הקב"ה להרבות לו דבריו ללא צורך ל לך מארצך וגם ממולדתיך וגם מבית אביך ולא הל"ל למימר רק בקיצור לך לך אל הארץ אשר אראך אך הנה הענין הוא שאין שום אדם רוצה לצאת מארצו אשר נתגדל בה ומורגל בה לארץ אחר' אשר לא הורגל בה מעולם ומה גם אם נולד שם ונתגדל שם מיום הולדו ומה גם אם משפחת וקרוביו הם שם ויש לו רעים אהובי' יודעיו ומכיריו משא"כ בארץ אחרת אשר אין לו שם רעים אהובים וקרוביו ומשפחתו והנה הוא שם גר יושב לבדד מבלי מכירו ויודעו לכן הכניס' הקב"ה געגועים בלב אברהם על ארצו שיוצא ממנו כדי שיוכבד עליו היציאה מארצו ואעפ"כ יכבוש את יצרו ויצא מארצו בע"כ וזה שאמר לאברהם לך לך מארצך אשר הורגלת בו וממולדתך אשר נולדת בו ומבית אביך שהם קרובי משפחתך נמצא כי בכל דיבור מאילו הדברים הוכבד את לבו לבל ירצה לצאת וא"כ ראוי הוא לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור ע"י כבישת יצרו וז"ש רש"י למה לא גילה לו הליכת הארץ מיד דהיינו שיאמר לו תיכף לך לך אל הארץ אשר אראך מבלי הזכיר לו מארצך וממולדתיך ומבית אביך ומתרץ רש"י לכך הזכיר לו הקב"ה אלו הדברי' כדי לחבבה ר"ל כדי לחבב לו את ארצו ולתת לו שכר על כל דיבור ודיבור אם יכבוש את יצרו לצאת משם ומביא רש"י דוגמא לזה כיוצא בו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק דקשה ג"כ הל"ל בקיצור קח את יצחק והעלהו שם לעולה אבל הענין הוא שהקב"ה הכניס געגועים עצומים בלב אברהם על יצחק כדי להכביד עליו איבוד יצחק מן העולם ואעפ"כ ישחטהו וז"ש לו קח נא את בנך האהוב לך את יחידך אשר אהבת ואף עפ"כ שהטהו וכ"ז עשה הקב"ה כדי לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור והנה איתא במדרש כשאמר לו הקב"ה קח את בנך אמר אברהם לאיזה בן ליצחק או לישמעאל א"ל הקב"ה את יחידך אמר אברהם זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א"ל הקב"ה אשר אהבת א"ל אברהם לשניהם אני אוהב א"ל הקב"ה את יצחק עכ"ל המ' ובמדרש אחר איתא כשרצה אברהם לשחוט את יצחק בכו המלאכים ונשרו הדמעות על הסכין ונפגם בקש לחנקו בידיו א"ל אל תשלח ידך אל הנער בקש להוציא ממנו טפת דם לכל הפחות א"ל אל תעש לו מאומה והנה שני המדרשים הללו לכאורה סותרים זא"ז כי לדברי המדרש הראשון היה שוחט אברהם את יצחק בע"כ כנראה מטענת אברהם שרצה להשמט שלא לשחוט את יצחק ואחר כך עשה עצמו כאלו ברצון גמור היה חפץ לשחטו והצטער על מה שהזהיר לו לא תגע בו יד והאם יעלה על הדעת שאברהם רצה לגנוב דעת המקום שעשה את עצמו מתבהל ומתפחד על מה שציווהו שלא לשחטו אך הענין יובן בהקדים מ"ש האריז"ל כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים הענין הוא שהאיל שהוא חי' טהורה מן השבע חיות טהורו' המנויות בפ' ראה איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר והאיל ההוא כשעומד על שפת הנה' ומסתכל בנהר ורוא' צורתו ודמותו במי' וטועה וחושב שיש שם במים איל ממש ואינו דמות בלבד והדמות ההוא נדמה לו שהיא נסבה. אילה ומשתוקק אליה להזדווג עמה אבל מתיירא הוא לקפץ בתוך המים ואם היה מוצא אילה נקבה על שפת הנהר היה מזדווג עמה והי' ממלא תאוותו אך כשאינו מוצא נקבה על שפת הנהר אזי תאוותו להזדווג לנקבה מתגדל ומתרבה והולך וגדל עד כי יגיע לחולת אהבה וצער מופלג מאוד עד כי יוכל למות מחולת אהבתו לנקבה וזה אמר הכתוב כאיל תערוג על אפיקי מים לגודל חול' אהבתו ולא נשקט התאווה ההיא ממנו כי אדרבה התאווה מתגברת עלי' כמו כן נפשי תערוג אליך אלהים כי חולת אהבתי אליך אלהים הולכת ומתגבר' עלי מאוד מאוד ואי"ה לקמן נמתיק ענין זה בהמתקה יתירה. ועוד מצאתי בכתבי קדשו של האריז"ל שפירש כמה פסוקים דכתיב אני ה' לא שניתי וכתוב ה' הוא האלהים וכתיב כי שמש ומגן ה' אלהים וכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה והענין הוא כן דע כי אין דבר רע יורד מן השמים והשפע היורד' מלמעלה לעולם היא שפע טובה מאוד אלא שהשפע ההיא משתנה לרעה לפי רוע מזג והכנה של המקבל השפע ההוא המשל בזה הנה אנו רואי' בעינינו שהשמש פועל' פעולות הפכיו' שמתיכה השעוה ומקפיאה המלח ומלבנת הפשתן ומשחרת הכובס והנה ודאי פשוט שהשמש אין בה שתי כחות כח ההתכה וכת ההקפאה וכח המלבין וכח המשחי' שאפילו יושם המלח במקום השעוה ג"כ יקפיא ואם יושם השעוה במקום המלח ג"כ יותך אבל באמת הכח שבשמש הוא כח פשוט אלא שטבע חומר השעוה לקבל התכה מן הכח הפשוט שבשמש וטבע חומר המלח לקבל ההקפאה וכן חומר הפשתן מוכן בטבעו לקבל הלבנונית וחומר האדם מוכן לקבל שחרורי' מן השמש והנה כמו כן למעלה אין שם ח"ו מדות חלוקות ומשונות זו מזו לומר ח"ו שזו מדה"ד וזו מדה"ר אלא הכל הוא מדה"ר אלא שהצדיק כחו בריא וחזק ויש לו כח לקבל הטוב ההוא בעיניו כמות שהוא משא"כ הרשע ברוע הכנתו ומזגו החלוש מתהפכת השפע ההיא אצלו לרעה נקרא אצלו מדה"ד וזה שאנו אומרים ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ר"ל פעולת אמת וישר רק אנחנו הרשענו שע"י רוע בחירתינו הפכנו מדה"ר למדה"ד ועפי"ז תבין משארז"ל רשעים מהפכין מדה"ר למדה"ד ר"ל שהשפע ההיא עצמה אשר הצדיקים נהנים ממנה ומתענגים בה הנה אצל הרשעים מתהפכ' השפע ההיא בעצמם למדה"ד ולרעה והצדיקים מהפכין מדה"ד למדה"ר שמאותו השפע עצמו שמגיע לרשעים יסורין וצער מאותו השפע עצמה מגיע לצדיקים נחת ותענוג והנה הצדיקים בטוב בחירתם מהסכין המדה"ד של הרשעים למדה"ר והנה ידוע שהוי' רומז לרחמים ושם אלהים רומז לדין וזה"ש הכתוב אני בשם הוי' לא שניתי מעולם מרחמי' לדין כי למעלה אין שום פירוד ושנוי חלילה וז"ש הכתוב ג"כ ה' הוא אלהים כלומר כי למעלה הכל אחד בין בחי' הרחמים בין בחי' הדין רק כי שמש ומגן ה' אלהים שהם מדה"ר ומדה"ד הם נמשלי' לשמש שיש בה כח אחד פשוט בלי שנוי והשנויים אינם אלא לפי שינויי הכנת המקבלי' כמו כן ממש הם בחי' ה' אלהים שהם מדה"ר ומדה"ד ואני המשלתי עוד משל נאה לזה בעבור כי מתוך המשל הזה יובן לנו עוד ענין אחד והמשל הוא לשני אנשי' ראובן ושמעון וראובן בא מבית המרחץ שרחץ שם בחמין וגופו בריא וחזק ושמעון עקצוהו פרעושי' וכנים ופשפושי' וחפץ לשרוט את בשרו מרוב עקיצותיו והנה אם לוי ישרו' את שניהם על גופם בצפרניו היטיב בשווי ובמשקל אחד לשניהם ולא ישרוט את אחד יותר חזק מחבירו הנה שמעון ירגיש תענוג והנאה משריט' וראובן אדרבה ירגיש כאב ויסורין והנה השריט' היא פעולה אחת ופשוטה רק השינוי הוא בעבור שנוי הכנת המקובלים השריטה כי גוף ראובן שאין גופו עקוץ מוכן לקבל כאב ויסורין ע"י שריטת לוי וגוף שמעון העקוץ המקבל הנאה ותענוג ע"י שריטת לוי וכן הוא ענין השפע הבאה מלמעלה מתחלפ' אצל בני אדם לטוב ולרע לפי שנויי הכנת' והנה השפע הבאה מלמעלה אין בה שום ציור ניכר פרטי שנוכל לצייר בו ענין פרטי הן טוב או רע כי השפע היא היולי"ת ועיקר הדבר הוא מסור ביד האדם שאם יתגבר אדם בשכלו על תאותו ירגיש עונג משפע שלמעלה ואם יגבר תאוותו על שכלו ירגיש צער (הגהה והנה איתא בזוהר כל המוסר עצמו על קידוש העם באמרו שמע ישראל מעלה עליו הכתוב כאילו נהרג על קידוש השם בפועל ממש והנה נראה פשוט כוונת הזוהר שיחשוב אפילו יראה איש עומד לנגדו וחרב שלופה בידו להתיז ראשו לא יפסיק בשמע ישראל אבל באמת השכל מחיי' שהמחשבה הזאת יכולה להיות כל זמן שאין המעשה בפועל ממש אבל אם וראה בפועל ממש שרוצים להתיז ראשו אזי יברח משם למלט על נפשו ולא יהי' בדעתו אז אמירת שמע ישראל וא"כ איך ומה הוא מסירת נפשו בשמע ישראל אך הענין יובן בהקדם מש"כ האריז"ל וכו' עיין בפנים עכ"ה) ויסורין וזה"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כלומר בשפע העליונה אין בה ציור פרטי הן טוב או רע כי הוא היולי ואין הדבר מסור אלא כיד האדם וצדיק הוא עושה טוב לעצמו ורשע הוא עושה רע לעצמו לכן מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו כלומר אין לו על מי להתרע' ולהתאונן על הרעות הבאות עליו כ"א גבר על חטאיו כלומר על עצמו יש לו להתאונן ולהתרע' שהוא בחטאיו היפך הכנתו שקיבל רע מן השפע העליונה ואין לו שום תרעומת על הבורא ית' כמ"ש אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו והנה הפירוש הפסוק הלז הוא ידוע ופשוט ונלע"ד להמחיק עוד שכוונת הכתוב כך הוא אולת אדם תסלף דרכו במה שעל השם יזעף לבו זה הדבר עצמו שיזעף לבו על השם הוא מחמת אולתו כי חדל להשכיל שהוא עצמו מביא קלקול לעצמו והנה הכסיל עושה שני מיני שטות שטות אחד מה שהוא בעצמו מסלף דרכו והשטות השני מה שעל השם יזעף לבו והנה השני נמשך מן הראשון והשורש של שני מיני אולת הללו אחד הוא שהיא חסרון דעת והנה שלמה המלך ע"ה המליץ בעד השוטים שיזעף לבם על השם כי אין זה בזדון לבם אלא מחמת שטות ואין להאשימ' כ"כ ואין לך כף זכות ככף שטות ושמעתי פעם אחת משל ע"ז שאמר הכתוב אולת אדם וגו' ויובן ג"כ מה שאמר הכתוב וגם בדרך כשהסכל הולך אומר לכל סכל הוא פעם אחת התחברו יחד שלשה אנשים אחד גנב ואחד ממזר ואחד שוטה ונשבעו ששום אחד מהם לא יפרסם ענין חבירו והנה השוטה גילה בעצמו שטותו וכאשר יקראוהו האנשי' שיראו שטותו שוטה חרה אפו על שני ריעיו ואמר אם הם עברו שבועה שגילו אותי שאני שוטה גם אני אעבור שבועתי ואגלה שחבירי אחד מהם הוא גנב והשני הוא ממזר והנה השוטה לגודל שטותו אע"פ שבאמת מכריז על עצמו ששוטה הוא והוא אינו יודע אם מכריז על עצמו וחושד את חבירו ובאמת הוא אומר בעצמו שסכל הוא ואינו יודע מה שאומר בעצמו על עצמו ונחזור לענינו הראשון לפסו' כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי וגו' עפ"י משל נאה משל לעשיר א' גדול שמתו לו בנים הרבה בחייו ולסוף זיכהו הש"י לגדל בן אחד והבן ההוא היה מושלם בכל המעלות בתכלי' השלמות והיה יפה תואר ויפה מראה עד למאוד ונשא חן מופלג בעיני אביו עד שאהב אותו אהבה עזה מאוד לבלי תכלי' והנה האב הי' מצטער מאוד על שאהבתו העצומ' לבנו בוער בקרבו ואינו יודע מה טובה לעשות לבנו באהבתו אותו כדי שישביע אהבתו ויתקרר אהבתו מאוד מאוד יחבקהו וינשקהו באמצע החיבוק והנשיקה ניתוסף אהבתו מה עשה האב יעץ בלבו עצה מושכלת באמרו הגם שאני אוהב את בני מאוד הנה בצע כסף ג"כ הוא חביב אצלי אקלקל ממון בעבור בני ואעשה לו בגדי' נאים מאוד שוים לערך אלף זהובים ובזה אקרר ואשביע אהבתי קצת שבעבור אהבתי את בני לא אשגיח על הפסד ממון וכן עשה האב ואח"כ כאשר לבש בנו הבגדים הנאים הי' יופי מבהיק הרבה יותר מבראשונה ונשא חן עצום יותר מבקדם והיה אח"כ אהבתו את בנו בוער יותר בקרבו והנה היה סבור שישביע אהבתו בבגדים הנאים והנה אדרבה קילקל בזה והנה באמת אין זה תיקון רק אם היה מפסידו הפסד עצום בממונו ואם לא הי' אוהב אותו מאוד הי' עולה חרון אפו להכותו מכה רבה אך עתה שאוהב אותו מאוד אינו מכהו ובזה מתקרר חום אהבתו והנה איתא בזוהר על פסוק הן שמים לא זכו בעיניו דכל הטובות שישפיע הקב"ה לישראל נראה בעיניו ית' לדבר מועט כי חפצו ורצוני להשפיע יותר ויותר אך הכנתינו חלושה מלקבל טובות רבות ועצומות ועל רוע הכנותינו מצטער הקב"ה שאין לו למי להשפיע טובות העצומות וכ"ז הוא מגודל אהבתו אותנו ולפ"ז המשכיל המתבונן היטב בשכלו גודל אהבתו אותנו ודאי אוהב הוא להקב"ה אהבה עזה מאוד ובהיות שמתלהב לבי לאהוב את הבורא הנה האהבה בוערת בו ואינו יודע מה לעשות להקב"ה לכבות אהבתו וחושב בלבו לזמר שירות ותשבחות בכל כחו ואף שנחלש כחו ע"י השירות שמזמר בקול רם ועצום אינו נחש בעיניו לכלום נגד האהב' שאוהב להקב"ה והנה מדי דברו בחשק נפלא בשירות ותשבחות אז באמצע השירות תתגבר אהבתו לבורא יותר ויותר כמו שאנו אומרים בנוסח אנעים זמירות מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודיך וכאשר מתגבר' אהבתו חושק להרים קולו יותר מבתחלה ובהרימו קולו יותר אז מתעוררת אהבתו לבוראו יותר ויותר והנה כח גופו של אדם יש לו סוף וקץ והאהבה הרוחניות שלו לבוראו הולכת ומתגברת וכאשר רואה האדם שאין לו כח עוד להרים קולו יותר כדי להשביע אהבתו הרי הוא אז בצער גדול ומגיע לחולת אהבה כי החשק מחלה רוחניית היא ואז מתלהב בלבו וחושק עוד באמרו בלבו מי יתן והי' אש לפני והייתי קופץ לתוך האש להשרף על קידוש שמו ית' ואע"פ שיסורי שריפה הם גדולים מאוד אצל כל אדם אצלי יהי' לתענוג מפני שהאהבה שאני אוהב לבורא ית' היא שורפ' אותי יותר ויותר כי היא טריפה רוחניי' והשריפה הגשמיי' מקרר קצת אש האהבה הרוחניי' אשר בו כי כמו שכשעקצוהו כנים את גופו וירחץ את מקום העקיצה במים רותחין או יעמוד סמוך לאש ירגיש תענוג אע"פ שמי שאין גופו עקוץ יהי' גופו נכוה קצת בעמדו סמוך לאש או כאשר ירחוץ את עצמו במים רותחין כמו כן האהבה שהיא עקיצה רוחניית ומצערת אותו צער עצום כאשר יקפוץ לאש להשרף תתקרר ע"י זה חימום הרוחני של אהבתו לבורא ית' ואף אם היה מצוייר שהאש הגשמי יהיה כואב לו עכ"ז הי' חפץ שישרף ויצטער באש הגשמיי שחומו מעט כדי להפטר מאש אהבתו הרוחניי' על אחת כמה וכמה שמרגיש תענוג ע"י השרפו באש הגשמי מפני שאז תשקוט עקיצה הרוחליי' כמו שנשק' עקיצה הגשמיי' ממים רותחין ועכ"ז יובן מ"ש ר"ע כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך עכשיו שבא לידי לא אקיימנו כי הנה סיפרו בתלמוד מעוצם דביקיתו של ר"ע בהקב"ה כשהיה מתפלל ביחיד הי' עומד בזויות זו ומצאוהו בזויות אחרת מרוב הכריעות והשתחויות והנה כל ימיו הי' אהבת ר"ע להקב"ה עצומה מאוד ולא הי' לו במה להשביע אהבתו ולכבותה והיה משתוקק תמיד שיבא לידי הריגה על קידוש השי"ת כדי להשביע אהבתו לכן אמר כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבא לידי ואקיימנו כדי להשביע אהבתי ועכשיו שבא לידי לא אקיימנה ועפי"ז יובן מה שהזכרנו לעיל (בשם הזוהר בהגהה) כל המוסר נפשו להריגה בשעה שאומר שמע ישראל מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג על קידוש השם דקשה היאך מצוייר ענין זה שימסור נפשו על קידוש השם בשמע ישראל ומה הוא ענין מסירת נפש בשמע ישראל ואיך ובמה ימסור נפשו ואם הכוונה שאפילו יבא עליו הגזלן בסייף לחתוך את ראשו אעפ"כ לא יפסיק ומקבל על עצמו בלב שלם ההריגה ההיא הן אמת אם הזדמן לו המעשה בפועל ממש שיראה קודם שיתחיל שמע ישראל איש עומד לנגדו וחרב שלופה בידו להתיז את ראשו והוא לא היה משגיח על זה והיה אומר שמע ישראל בכוונה עצומה ובדבקות גדול שפיר הנה הי' ראוי שיעלה עליו הכתוב אפי' לא נהרג בפועל ממש על קידוש השם אבל עתה שלא ראה מקודם שמע ישראל חרב שלופה כנגדו ביד איש נקל הוא בעיני כל אדם לקבל על עצמו מסירת נפשו להריגה ואפשר אם הי' רואה קודם שמע ישראל איש כנגדו וחרב שלופה בידו היתה אוחזתו פחד וחלחלה עצומה והיה עומד לברוח משם למלט על נפשו בראותו כי כלתה אליו הרעה ולא הי' אומר כלל פסוק שמע ישראל מחמת היותו בהול על נפשו וא"כ איך הוא הציור של מסירת נפשו להריגה על קידוש השם בשמע ישראל אבל הענין הוא שקוד שמע ישראל יזכור בלבו גדול רוממות הבורא ית' ועם שפלותו של האדם ויחשוב אז בלבו גודל עוצם אהבת הבורא אותנו ולסבה הזאת אומרים קודם ק"ש אהבה רבה אהבתנו ה' אלהינו חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו וקודם סיום הברכה אנו אומרים וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת להודות לך וליחדך באהבה וסיום הברכה ג"כ מעוררת אהבתו ית' אלינו כי נוסח סיום הברכה היא הבוחר בעמו ישראל באהבה וא"כ ראוי שנאהוב את הבורא אהבה עזה מאוד לבלי תכלית עד כי נבא לחולת אהבה ונצטער על שאינו בא קידוש השם לידינו להשביע אהבתינו כמו שר"ע מצטער כל ימיו ובהיותינו שקועים באהבה עמוקה בזאת בעת אמירת שמע ישראל בוודאי מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג בפועל ממש ולא עוד אלא שאף חשוב יותר ממי שנהרג על קידוש השם בפועל ממש כי מי ששקוע באהבה כזה וחפץ מאוד שיבא לידו שיהרג על קידוש השם וא"כ הקרה הקב"ה לידו שיהרג הרי השביע אהבתו ויש לו תענוג גדול ע"י ההריגה זו משא"כ מי ששקוע באהבה עזה ואינו נהרג על קידוש השם בפועל ממש הרי צער הרוחני גדול הוא אצלו כי אש אהבתו בוער בקרבו ואין לו במה לכבות וסברא הלזו היא סברא ברורה מאוד בעיני כל משכיל ישר והנה אם שני אנשים ישרפו באש עד"מ ראובן ושמעון וראובן התעורר את עצמו לאהבתו ית' מאוד ושמעון לא התעורר והרי הוא כאחד מן השוק והנה ראובן אינו מרגיש צער כלל ע"י אש הגשמי ואדרבה נחשב לתענוג כי בזה מכבה עקיצתו הרוחניות משא"כ שמעון יש לו יסורים עצומים ע"י אש הגשמי והנה טבע האש הוא היול"י ועיק' השינוי שבין ראובן ושמעון במה שראובן מתענג באש הגשמי ושמעון יש לו כאב גדול ע"י אש הגשמי הנה שינויי הכנתם גרם זה כי ראובן שיש לו עקיצה רוחניית מרגיש תענוג פ"י אש הגשמי כמו מי שגופו עקוץ מכנים ויש לו הנאה בשריט' וממים חמים משא"כ הכנת שמעון היא הפוכ' שיקבל צער ויסורין על ידי אש הגשמי באשר שאין לו שום עקיצה כלל וז"ש בגמ' לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיק' רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאין בה ולא עוד אלא שמתעדנין בה כמו מי שמתעדן כשגופו עקוץ בשריט' או ממים חמים וזה"ש כי את אשר יאהב ה' יוכיח אך הענין הוא כי את אשר יאהב ה' אהבה עזה מאוד יוכיחנו הבורא ית' ביסורין גשמיים כדי שישביע אהבתו בהם וזהו ענין יסורין של אהבה וביאור מנין ייסורין של אהבה הוא אצלי בכמה אופנים אופן אחד הוא שהקב"ה משפיע לו שפע השג' שישיג גדולת הבורא והנהגתו המשובחת את העולם עד כי יבא לאהבה עזה ויהי' לו יסורין מן האהבה שלא יהיה לו במה לכבות ותהיה האהבה בוערת בקרבו ונמצא כי יש לו יסורין של אהבה ומהאהבה יש לו יסורין כי היא בוערת בקרבו וז"ש הכתוב יוסיף דעת יוסיף מכאוב כי כל שהאדם יוסיף להשיג גדולת הבורא יהיה ממולא מתוספו' אהבתו לבורא ויהיה לו תוספות מכאוב מן יקידת ולהבת אש האהבה אשר בקרבו ואופן השני הוא כי היסורין של אהבה הם מחמת שהקב"ה אוהב אותו מאוד שהאהבה בוערת בו מאור הקב"ה שולח לו יסורין כדי לכבות את אהבתו וכמ"ש הפסוק את אשר יאהב ה' יוכיח ואופן השלישי הוא שלכך נקראים יסורי' של אהבה לפי שהאד' אוהב היסורין הללו כדי שישביע בהם אהבתו או בעבור שאוהב ישראל אהבה עזה מאוד וחפץ הוא לקבל על עצמן אותן היסורים שהיו ראויין לבא עליהם כמשארז"ל על משיח שסובל עונות ישראל הוא מחולל מפשעינו מדוכא בעונותינו ומעתה נבא ליישב השני מדרשים דלעיל שמדברים מעקידה אברהם את יצחק שנראה לכאורה שסותרים זה את זה והוא כי ידוע ששום אחד מהראשונים לא היה מכונה בהם אוהב נאמן להקב"ה כמו אברהם כמד"א זרע אברהם אוהבי והנה באמ' בתחל' כשאמר לו הקב"ה פתאום קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק הי' באמת קצת קשה בעיני אברהם לשחוט את יצחק בנו יחידו האהוב לו לכן ביקש טענות לשאול לאיזה מהם ליצחק או לישמעאל כי באמת היה צר לו על יצחק מאוד אבל באמת אברהם התחכם בתחבולה שלא ירע בעיניו שחיטת יצחק התעורר אהבה עזה לבורא ית' בלבו וכשתבער בו אש אהבתו אז ישחוט את יצחק וישביע בשחיטת יצחק אהבתו העזה לבורא ית' ובאמת דעת הבורא לא היתה לשחוט את יצחק כ"א לנסות את אברהם וכאשר ראה הקב"ה שנגמר במחשב' אברהם לשחוט את יצחק בלב שלם א"ל הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער ואז חרד אברהם למאוד שמעתה לא יהי' לו במה לכבות אהבתו לכך היה חפץ עכ"פ לחנקו או להוציא ממנו טפת דם כדי להשביע אהבתו קצת לבורא ית' ואחשוב שלא זה היה עיקר הנסיון מה שהתרצה בתחלה לשחוט את יצחק אלא עיקר הנסיון היה על מה שהתרצה אח"כ שלא לשחוט וישאר ביקידת אהבתו לבורא ית' וז"ש לו הקב"ה יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך שאם היה שוחטו כבר היה נחשך מן העולם ובעבור שלא שחטה אותו ושמעת לדברי ונשארת ביסורי אש אהבתך בעבור זה הרבה ארבה את זרעך. וזהו לדעתי ביאור המשנה עשרה נסיונ' נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו והנה בעל רש"ט פירש להודיע כמה היתה חיבתו ית' גדול' לאברהם ולי נראה בהיפוך להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו את הבורא ית' שעמד בעשרה נסיונות הללו והשביע בהם אהבתו לבורא ית' והנה מי שאין לו במה לכבות אהבתו לבורא יוכל למות מחמת דבקותו בהקב"ה וזהו מיתת נשיקה שנשמתו נדבקת בשרשה שלמעל' ונ"ל שכך הוא הפירוש של כך עלה במחשבה לפני שלא יצתה נשמתו מחמת ההריגה שהרגוהו אלא נשמתו עלתה ע"י המחשבה ודבקות שלו בבורא ית' אל שרשה והיא מיתת נשיקה ובשם הקדוש בעל של"ה אעתיק לך פירוש נחמד על כך עלה במחשבה כי הנה ארז"ל שהרא' הקב"ה למשה מיתתו של ר"ע שסורקין את בשרו במסריקות של ברזל אמר משה רבש"ע זו תורה וזו שכרה אמר לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה והנה מה תשובה היא זו לשאלת משה ההגונה ויבואר עפ"י מה שארז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והטעם היא כי הצדיק לגודל דקותו עושה פגם גדול בחטא קל יותר ממה שעושה איש פשוט בעון חמור ועפי"ז ביארתי מאמ' רז"ל על נכון בעזה"י שארז"ל על פסוק וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול אמר הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר במפלתו של שאול אילו אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה שאול מפניו והנה דברים הללו אין להם ביאור ותפיסה כלו ונראה כי הנה האריז"ל כתב טעם על ממה שלא חטא כלל כמשארז"ל על פסוק בן שנה שאול במלכו כבן שנה שלא טעם טעם חטא ואעפ"כ נהרג הוא ובנו במלחמה ודוד שחטא בבת שבע וזכה לכבוד גדול וכל זרעו הם מלכים ומתרץ כי נשמת שאול היתה משורש יותר דק וגבוה מאוד משורש נשמת דוד ושאול פגם בחטא קל במקום גבוה יותר ממה שפגם דוד בחטא גדול כי שאול לא חטא זולת בחטא אוב ובחטא שהרג נוב עיר הכהנים והשני תיבות של אוב ונו"ב הם אותיות אב ובנו ולכן נהרג הוא ובנו במלחמה והנה איתא בכתבי האריז"ל השם שקורא האב לבנו בשעת המילה הש"י מזמין בפי האב אותו השם כי זהו השם של נשמתו למעלה ועתה יובן שאמר הקב"ה לדוד שירה אתה אומר במפלתו של שאול וכמדומה לך שאת' חשוב בעיני יותר משאול הלא עצם החטא שלך חמור יותר מחטוא שאול ואין לך יתרון עליו אלא במה שנשמתך היא נמוכה במדרגה ממדרג' נשמת שאול ואין פגם שלך גדול כ"כ כמו פגם שאול והנה המעלה הזאת אינה מצד בחירתך אבל באמת מצד הבחיר' שלך חטאת יותר משאיל ואלמלא אתה שאול כלומר אם היתה נשמתך במדרג' רמה כמו נשמת שאול וזהו שאמר לו אלמלא אתה שאול כי שם שאול היא השם של נשמת שאול ואם אתה לחטא הגדול שלך היתה מצורפ' נשמ' גבוה כנשמת שאול והוא דוד כלומר והוא לחטא קל הי' מצורף עליו נשמה נמוכה כמו נשמת דוד והיה המרחק גדול יותר בין פגם שאול לדוד ואברתי כמה שאול מפני דוד והרב בעל של"ה נתן טעם אחר על מה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקי' כחוט השערה לפי דאי' במ' בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים בדין בעבו' הרשעים שיתף עמו מדת הרחמים והנה עיקר שתוף מדה"ר הוא בעבו' הרשעים אבל הצדיקים נשארו בסוד המחשבה כמו שתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד כי בשביל' לא נשתתף מדה"ר ולכן מתנהג הקב"ה עם הצדיקים במדה"ד ולכן מדקדק עמה כחוט השערה והשתא יובן היטיב תשובת הבורא על שאל' משה ששאל זו תורה וזו שכר' והשיב הקב"ה שתוק הלא כך עלה במחשב' לברוא את העולם במדה"ד ובשביל' לא נשתתף מדה"ר לכן אני מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ודפח"ח וזה"ש וכיראתך עברתך שכל מה שאדם הוא יותר ירא מפניך יותר אתה מתמלא עליו עבר' וזעם כי מדקדק עם צדיקי' כחוט השערה ושוב מצאתי הפירוש הזה בגמרא ועתה נשוב לבאר מאמר שהתחלנו לא זז מחבבה עד שקרא' בתי בהקדים משל אחד לאחד שיש לו בת יחידה ואוהב אותה בלבו מאוד אבל אינו מגלה לה אהבתו אותה ומתנהג עמה בחוכח' מגולה ואהבה מסותרה אבל כאשר יאהב אותה אהבה עזה מאוד ואין יודע מה לעשות לה מגודל אהבתו אותה כדי להשביע אהבתו לא יוכל לצמצם האהבה בקרב לבו לבלתי גלות לה האהבה אבל מרוב אהבתו העזה יוכרח לגלות לה אהבתו העזה כי אין לו מעצור לרוחו לכסות האהבה בלבו ותחת מה שהי' ראוי שיקראנה בשמ' כמו שרה רבקה וכדומה ויקראנה בתי בלשון חבה בפני' כדי להשביע אהבתו קצת והנה תואר זה שהוא תואר בתי אע"פ שהוא דרך חיבוב הנה היא מדרגה נמוכה ממנו כי הלא היא מיוצאי יריכו וכשרואה שבזה התואר עדיין לא התקרר' אהבתו אותה קורא אותה בשם אחותי שהיא שוה לו במדרגה וכשעדיין בוער אהבתו אותה קורא אותה בשם אמי שהוא תואר יותר חשוב ואמו היא למעלה ממנו והנה ארז"ל כל שלמה האמו' בשיר השירים קאי על הקב"ה מלך שהשלום שלו והנה ידוע שישראל עושין בתפלותיהן עטרה להקב"ה:
והנה אף שישראל אינם עושים רצונו של מקום כראוי אעפ"כ אוהב אותם כמ"ש לעיל בשם הזוהר על הן שמי' לא זכי בעיניו והנה אנו מבקשים מאת הבורא על כל פשעינו תכסה האהבה כי בהיותך אוהב אותנו כ"כ שחפץ אתה להשפיע לנו טובות עצומות כדי להשביע אהבתך אותנו אלא שלא עצרנו כח לסבול טובות עצומה והנה מרוב אהבתך אותנו תשביע אהבתך במה שלא תענישנו על עונותינו כאמו' לעיל ממשל דכשהבן האהוב עושה איזה הפסד לאביו הרי אז משביע אהבתו במה שמוחל לו ואינו מענישו והנה אם אף כשישראל עושין קצת נגד רצונו של מקום אעפ"כ אוהב אותם עאכ"ו כשישראל עושין רצונו של מקום כמו בשע' שעושין לו עטרה מתפלותיהם עאכ"ו שתהיה הא הב' כפולה ומכופלת לאין תכלית. ועתה יבואר כי הנה כתיב צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה הוא הקב"ה בעטרה שעטרה לו אמו הם כנסת ישראל בעת שמתפללין ושאל רשב"י את ר' אליעזר בר' יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו כלומר באיזה דרך מכונים ישראל בשם אמו של הקב"ה ח"ו והשיב לו מה שהוא מכנה אותם בשם אמו הוא לעוצם אהבתו אותנו מכנה אותנו בשם התואר היותר חשוב שבתוארי' וזהו אמרו משל למלך שהיה לו בת יחידה והי' אוהב' ביותר ולא הי' יכול להשביע אהבתו אותה בפני' ולא קראה בשמה המיוחד לה אלא בשם בתי ע"ד מה דאי' במס אבות חביבין ישראל שנק' בנים למקום חבה יתיר' נודע' להם שנק' בנים למקום שמחמ' חבה יתירה מגלה אהבתו אותנו בפנינו והנה הוא סבור שבקרא' בשם בתי יתקרר אש אהבתו אבל באמת לא הועיל בזה כי עדיין לא זז מחבבה עד שקרא' אחותי ועדיין לא א מחבבה עד שקרא' אמי א"ל אלמל' לא באתי אלא לשמוע דבר זה די ומי שאמר לעולמי די הוא יאמר לגלותינו די וקויים בנו מאמ' אל שדי והרקותי לכם ברכה עד בלי די: