אור ברסלב
עמוד העבודה דרוש בקשת החכם

עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב

דרוש בקשת החכם

קונטריסים לחכמת האמת

בן זומא אומר איזהו חכם הלומד מכל אדם איזהו גבור הכובש את יצרו הנה יל"ד כמו בריש גמ' דברכו' תנא אהיכ' קאי וכי מי הזכי' כאן חכם וגבור ששואל איזה חכם וגבור ואם בא להודיעני שהלומד מכל אדם הרי הוא חכם הל"ל הלומד מכל אדם הרי הוא חכם ולא בל' שאל' כי יש לבע"ד להשיב שבאמת אין חכם בנמצא ונראה ליישב כי הנה אחז"ל אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמת' לחכימין או מדכתיב ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמ' או מדכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמ' ע"כ והנה לכאורה קשה הלא יותר טוב ליתן חכמה לכסיל למען יהי' חכם ולא לחכם שכבר הוא חכם ונראה ליישב כי בס' מבחר פנינים כתוב מאמ' החכם אל תשליכו הפנינים לפני החזירי' כי אינם יודעים מאומה ואל תאמרו החכמה למי שאינו דורש אותה והחכמה יקרה היא מפנינים ומי שאינו דורש אותה הוא רע יותר מן החזיר ונמשיל משל אחד ראובן נדבה לבו ליתן במתנה למי שיזדמן אדום זהב ופרוטה של נחשת השכל מחייב שיתן האדום זהוב לאיש משכיל היודע היטב מעלת וחשיבו' אדום זהוב ואם יתן הפרוט' לזה המשכיל לא יקבל בעבור שאינ' נחשב' בעיניו לכלום והפרוט' מחייב השכל שיתננה לילד קטן שאצלו הפרוט' חשובה יותר מן האדום זהוב כי יודע שבעד הפרוט' יקנה לו אגוזים בשוק שכב' הורגל לקנות בשוק בעד פרוט' ובעד אדום זהוב לא קנה מעולם שום חפץ בשוק וחושב שלא יתנו לו אגוזים בעד אדום זהב והנה יש משנה במס' אבות כל המכבד את התור' גופו מכובד על הבריו' וכ' המחלל את התורה גופו מחולל על הבריו' והנה אינו מבוא' לכאור' מהו כבוד התור' שמוזכ' כאן ומה הוא החלול ואם הוא כפשוטו שיעמוד מפני ספר התורה העובר' לפניו ויחבקנה וינשק' מאוד פעמים רבות יקשה איך יהי' הדבר הזה סבה עצמיית עד שבעבור זה יהיה גופו מכובד על הבריות וכן יקשה ההיפוך בחלול התור' ונ"ל עפ"י משל הנה אם יתן איש שפל ונבזה מתנה שפלה ופחותה לנגיד ושר יחרפהו ויכלימהו באמרו הראיתם השפל ונבזה הלזה בא לרמוס חצרי חצר הכבוד שלי שאקבל ממנו מתנה פחית' כזה האם הוא חברי והנה יאמר לו צא תן מתנה (זאת) לפחות ושפל כמותך אבל אם יתן לו השפל אנשים מתנה חשובה מאוד שער' ד' מאות אדומי' או יותר יקבל המתנ' ההיא בסב' פניה יפות ואע"פ שהנותן הוא שפל מ"מ להיו' המתנה חשובה בעיניו למאוד מקבל אפי' משפל והנה יזדמן לפעמים ששפל ונבזה א' ידע דבר חכמה אחד מה שלא ידע גדול ומופלג בתורה והנה אם זה הנגיד ושר לא יכיר ויבין מעל' החכמה וחשיבות ומתיקות השכל לא ירצה לשמוע דבר חכמה מפי שפל אנשים באמרו שהשפל והנבזה הלזה יחשבוהו הבריו' לחכם ולחשוב יותר ממנו ויחולל כבודו בפני הבריות משא"כ אם זה הנגיד ושר הוא יודע ומכיר היטיב חשיבות השכל ומתיקיתו וכששומע מאחד דבר חכמה אז הוא טועם בה טעם מתוק הרי אז יחשוק לשמוע דבר חכמה אפילו משפל ונבזה להיות כי המתנה חשובה בעיניו למאוד כי טועם בה מתיקו' גדול. והנה ביאור המשנה כך הוא כל המכבד את התורה דהיינו שאנו רואים שרודף וחושק לשמוע דבר חכמה אפי' מפחית הערך הרי הוא מכבד את התורה בזה שמראה שהתורה חשובה בעיניו למא ד כיוון שמקבל אותה אפילו מאיש נבזה והנה איש זה שמכבד את התורה אע"פ שלכאורה גופו מחולל על הבריות ע"י זה כי יאמרו הבריות שהאיש הנבזה הוא יודע יותר בתורה מהנגיד ושר אעפ"כ סופו יהי' שגופו יהי' מכובד על הבריות שהקב"ה יגדלהו וינשאהו ויפרסמהו בפני הבריות לשם ולתהלה וכל המחלל את התורה שאינו רוצה לשמוע דבר חכמה מאיש פחות ממנו בזה מורה שהתורה אינה חשובה בעיניו שאלו היתה חשובה בעיניו ה' חושק לקבל אותה אפילו מאיש שפל ממנו נמצא אע"פ שע"י זה לכאור' נמלט מהתחלל כבודו בפני הבריות מ"מ סופו יהי' שגופו יהי' מחולל על הבריות שהקדוש ב"ה יגלה ויפרסם קלונו בפני הבריות והנה זה הדבר עצמו שמכיר ומבין מעלת החכמה וחשיבות' ומתיקות' זה הדבר עצמו הוא דבר חכמה והכסיל לא יחפוץ בתבונ' כי אינו מכיר חשיבות' כי אינו טועם בה שום טעם מתוק כלל ואם איזה חכם יסביר לכסיל איזה ענין שכלי יהיו דברי החכם בעיני הכסיל כדברי הספר החתים כי אין לו לכסיל הזה בית קיבול לקבל המושכלות כי כח איך השכל הטועם טעם מתוק במושכלו' אין בו ואין המניעה מצד המשפיע כ"א מצד המקבל שאין בו בית קיבול כלל ואיש כזה להיות שאין טועם טעם מתיקות בחכמ' לכן אינו יודע ומכיר ערך מעלת וחשיבות החכמ' לפיכך א"א למסור לו איזה דבר חכמה כי אינה חשובה בעיניו לכלום לכן יצדק היטיב מאמר הכתוב יהיב חכמתא לחכי מין דוקא שמבין ומכיר מעלתה ואז המתנה חשוב' בעיניו למאוד אבל לכסיל א"א ליתן חכמה שאין לו בית קיבול ואין המתנה חשובה בעיניו כמו שאין חשוב אדום זהוב אצל התינוק נמצא לחכימין דקרא הפירוש שאין בו חכמה כללית להשכיל כל מיני מושכלו' כ"א שיש בו חכמה פרטיית שיוכל להכיר בחלק החכמ' שלו מעלת החכמ' ומהיקותה ולאיש כזה ראוי ליתן החכמה במתנ' שישכיל הוא בעצמו ציור המושכלו' בלי מלמד וכן מ"ש הכתוב ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה דלכאור' קשה דהל"ל אשר מלאתים בכנוי הרבים שהרי כתיב חכמי לב בלשון רבים ונראה לי דכנוי היחיד של מלאתיו מוסב על' לב בלבד ולב הוא לשון יחיד ר"ל אשר מלאתי את הלב רוח חכמה ומלת לב דבוק למלות אשר מלאתיו ומדכתיב אשר מלאתיו משמע שמתחל' לא הי' הלב פנוי כלל מחכמ' כ"א הי' בו קצת חכמה רק שלא הי' מלא מחכמ' והקב"ה מילא אח"כ את הלב בחכמה אבל אם מתחל' היה הלב פנוי מן החכמה לגמרי ולא הי' בו בית קיבול כלל לא הי' אפשר למסור להם חכמה וכן ארז"ל שבתורה להיפוך מדרך העולם שכלי מלא מחזיק ריק אינו מחזיק דהיינו כדפירשנו. ומעתה יתורץ מה שדקדקנו על בן זומא תנא אהיכא קאי דבאמ' בן זומא אקרא קאי דכתיב יהיב חכמתא לחכימין והקשה בלשון קושיא איזה חכם שלו לבדו ראוי להנתן החכמ' ולא כסיל כי לכאור' השכל מחייב להיפוך ומתרץ הלומד מכל אדם כלומר שמבין היטיב מעלת החכמ' רמה יודע איפוא שמבין מעלת החכמ' כשאנו רואים שלומד מכל אדם אפילו משפיל ונבזה ודאי התורה חשוב' בעיניו למאוד ומתנה חשובה חושק אדם לקבל אפי' מאיש נבזה ומסיים שנאמ' מכל מלמדי השכלתי אפי' מאיש נבזה והטעם הוא כי עדותיך שיחה לי שעי"ז אשיח בתורתיך שהיא מתנה חשובה למאוד ואין המתנ' חשוב' בעיני לפי ערך הנתונ' כ"א לפי ערך עצמ' והאיש ההוא אינו אלא כמו כלי וגרמ' בעלמא דכשאדם מוצא מרגליו' באשפה האם ימנע מליקח אותה בעבור שהיא מונחת במקום מיאוס כי כשיטהרנ' מן האשפה לא יוכר אח"כ שמתחל' היתה באשפ' וכמו כן כשלומד איזה דבר. חכמה אפילו מאיש נבזה לא יוכר אח"כ שקבל' מאיש נבזה: איזהו גבור הכובש את יצרו ויובן ג"כ ביאורי הכתובים זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה והודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ומעולם ועד עולם אתה אל וביאור מלת רבון העולמים וביאור נוסח התפלה בברכת מודים הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך וכל זה יובן עפ"י מה שמובא בספר מבחר הפנינים שפעם אחת סיפרו לחכם אחד מגבור הגדול שמת ואמר החכם תמה אני איך יקרא גבור מי שהמות תלוי בצוארו ע"כ ר"ל כיון שתואר גבור אינו תואר מוחלט עכ"פ כיון שמעותד למות הרי תסתלק ממנו הגבורה במותו העולה מזה שתואר גבורה לא יצדק היטיב אלא בבורא ית' שאין מי שמושל על גבורתו כי לא קיבל הגבורה מזולתו וכן כל השלמיות לא יתואר בהם שום נמצא באמיתות כ"א בבורא ית' כגון שאנו מתארים לבורא ית' בשם טוב ומטיב או רחום וחנון ובעל חסד כל אלו השלמיות הם בבורא ית' מוחלטות שאין מי שמושל על מציאותו ועל שלמיותיו משא"כ בזולת הבורא ית' שאין השלמיות הללו מוחלטות אצלם מפני ששלמיותם לשוא על מציאותם והנה עיקר מציאותם הלוי ברצון הבורא ית' וכאשר תתבטל מציאותם כבר בטל מהם ג"כ שלימיותם כמו שאנו אומרים כל הגבורים כאין לפניך כי אף שגבורים הם בחייהם מ"מ כיון שאם ירצה הבורא ית' לבטל מציאות' כבר בטלה מהם ג"כ גבורתם. והנה הרמ"א בהקדמת ספר יונת אלם מביא בשם הרמב"ם כי בכלל תואר קדמון נצחי ולא בכלל תואר נצחי קדמון לפי שהמחודש אפשר שיהי' נצחי ברצון הבורא. והנה לאינם יודעים לפרש השני תיארים הללו קדמון ונצחי. קדמון הוא בבחי' העבר לומר שמציאות הבורא ית' אינו מחודש ח"ו אבל הוא קדמון מאז ומקדם קדמוניות שלא הי' שום זמן ועת מעולם ומעולמי עולמים שלא הי' במציאות אבל הוא חי וקיים מעולם ומעולמי עולמים ותואר נצחי הוא בבחי' זמן העתיד לומר שלא יהיה שום זמן לעולם ולעולמי עולמים שלא יהי' הבורא ית' במציאות ח"ו אבל כמו שהוא חי וקיים מעולם ומעולמי עולמים כך יהיה קיים לעולם ולעולמי עולמים והנה כפי מ"ש בספר מבחר הפנינים שאין שום תואר שלימות מוחלט כ"א בבורא ית' א"כ יהיה ג"כ בכלל תואר נצחי תואר קדמון דא"א להצטייר תואר נצחי מוחלט כ"א בבורא ית' שאין מי שישלוט וימשול על מציאותו אבל שאר הנמצאים אע"פ שיכולים להיות נצחיים ברצון הבורא ית' מ"מ כיון שאינם נצחיים מוחלטים לפי שאם ירצה הבורא לא יהיו נצחיים וא"כ יהי' נכלל קדמון בתואר נצחי כי אם הוא נצחי מוחלט ודאי הוא ג"כ קדמון דאם לא הי' קדמון כ"א הי' מחודש והי' ע"כ מציאותו נתלה בזולתו לא הי' נצחי מוחלט. והנה זהו מ"ש הכתוב הודו לה' כי טוב כלומר כי הוא טוב בהחלט ונותן טעם ע"ז כי לעולם חסדו שאין מי שמושל על מדת טובו וחסדיו וזהו ג"כ מ"ש הכתוב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה כלומר כי רחמיו וחסדיו הם קדמוניית ואין מי שישלוט עליהם נמצא ששני כתובים הללו מדברים מענין אחד אלא שאחד נקיט בחי קדמותו וזהו כי מעולם המה במ"ם והשני מדבר בבחי' נצחיותו וזהו כי לעולם חסדו בלמ"ד וההקדמות ממילא נכלל בו כמו שאמרנו וזה"ש הכתוב ומעולם ועד עולם אתה אל נקיט שני הבחי' ביחד בחי' הקדמות ובחי' הנצחיית כי מעולם רומז לבחי' הקדמות ועד עולם רומז לבחי' הנצחיות וזהו שאנו מכנים את הבורא ית' בשם רבון העולמים כי עולמים הוא לשון רבים רומז לשתי בחי' של מלת עולם כי עולם פירושו ענין נצחיות כמו שפירושו על הקדמות וזהו שאנו אומרים הטוב כלומר כי אתה הוא הטוב המוחלט מפני כי לא כלו רחמיך ואתה הוא המרחם האמתי מפני כי לא תמו חסדיך וזה"ש בנוסח אדון עולם בלי ראשית בלי תכלית ולו העוז והמשרה כי בלי ראשית רומז לקדמותו ובלי תכלית רומז לנצחיותו כלומר לפי שהיא קדמון ונצחי לכך לו העוז והמשרה אמיתיית שאין מי שימשול עליו והנה כלל העולה מכל זה שלא יצדק תואר גבור כ"א בבורא ית' שגבורתו בידו היא ואינו תלוי בזולתו והנה גם במ"ש בן זומא איזהו גבור ג"כ אקרא קאי שמצינו שהכתוב מכנה אותנו בשם גבורים שנאמר אל יתהלל הגבור בגבורתו ומקשה בן זומא איזהו איש שראוי לתארו בשם גבור שהגבורה יתלה בו בעצמו ולא בזולתו הלא הבורא ות' מושל על כל הגבורים ומתרץ הכובש את יצרו זהו גבור שגבורתו תלוי בו בעצמו ולא בזולתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:

והואיל והזכרנו בדברינו ביאור קצת מלות שבנוסח אדון עולם נבארהו בעזה"י מתחלתו עד בלי ראשית וכו' שבארנוהו בסמוך והוא כי האריז"ל כתב טעם בעץ החיים על בריאת העולמות בתחלת שער שני שהוא שער עגולים ויושר והוא כי הנה הש"י מוכרח שיהיה שלם בכל מדותיו אשר שם אחד מהם הוא שם הוי' ב"ה שמורה הי' הוה ויהי' דהיינו היה קידם הבריאה והוה בזמן הבריאה וקיים ויהיה אחר חורבן העולם ואם לא הי' בורא העולם לא הי' על מה לתלות הוייתו בעבר ועתיד והוה כי איך נאמר עליו הי' לפני מה הי' וכן יהי' ג"כ לא יצדק כי יקשה אחרי מה יהי' וכן זהו ג"כ מה שאנו אומרים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד מורה ג"כ על בחי' ג' זמנים אלו כי מלך מורה על הוה ומלך על עבר וימלוך על עתיד ומה שמזכירים הוי' בכל אחד מהם כי המ' מספיק שם הוי' אחד לומר ה' מלך ומלך וימלוך הוא לרמז מ"ש הרמב"ן בפירושו לס"י כי שלשה הויות הם אותיות היה הוה ויהיה ממש בדקדוק לא פחות ולא יותר דוק ותשכח ולפיכך בעבור שמלך מלך וימלוך מורה על הי' הוה ויהיה לכן מזכירין אצלם ג' הויות הרומזים ג"כ לג' זמנים אלו. ואתה מבואר אדון עולם אשר מלך שהוא בבחי' העבר בטרם כל יציר נברא כי העבר אינו תולה אלא טרם הבריאה לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא כי זמן הוה הוא שייך בזמן הבריאה קיים ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא שהוא מורה על העתיד שאינו שייך אלא אחר כלות העולם ואח"כ מסדר אלו ג' זמנים בפירוש הוא היה והוא הוה והוא יהיה בתפארה:

והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה יבואר בעזה"י על דרך אחר כי הנה רש"י כתב בפ' בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לפי סדר לשון הפרשה הי' לו לכתוב יום ראשון אלא ללמדך שהקב"ה הי' יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני עכ"ל רש"ו בשם בראשית רבה והנה קשה לכאורה הלא אחד קאי על מלת יום המוזכר בקרא דכתיב יום אחד והיאך אנו למדין שהקב"ה הי' יחיד בעולמו הלא אחד לא קאי. על הקב"ה. ונראה ליישב עד"מ כל הימים אשר אדם חי על האדמה נחשבו כל ימי חייו כאלו הם ימיו מפני שהימים הללו מימי שני חייו הם עד"מ מי שהוא חי ביום א' בשבת הרי היום ההוא קרוי יומו של זה האדם ולא נקרא יומו של מי שמת בשבת הקודם ולא יומו של מי שיולד ביום ב' כי עדיין אינם בעולם וא"כ שפיר למדו מדכתיב יום אחד שפירושו יומו של אחד יחיד ומיוחד שהוא הבורא ית' שלא הי' אז שום נמצא בעולם זולת הבורא ית' לבדו שהמלאכים לא נבראו עד יום שני והנה זהו דרך דרש והרמב"ן כתב וע"ד הפשט לא יצדק לומר יום ראשון כיון שעדיין לא הי' יום שני בעולם ובערך מי יקרא ראשון שהוא מספר מצטרף שאם אין שני לא יתכן לקוראו ראשון אלא אחד אבל יום השני שייך לקראו שני בערך יום ראשין הקדום לו והנה העולה מזה שאין נכון לקרות להבורא ית' בשם ראשון שמורה ח"ו כי יש עוד אלוה זולתו אבל אחד יתכן לקרותו כי אחד הוא שייך לומר אע"פ שאין שני לו והנה ודאי בבחי' אלהותי ית' אסור לכנותו בשם ראשון שתהי' הכונה ח"ו שהוא אלהי הראשון ח"ו דמשמע שיש עוד אלהי שני ח"ו אבל בבחינת מציאותו יצדק לקראו בשם ראשון כי שם נמצא כולל הבורא ית' וכל הנמצאים אבל כל הנמצאים הם חדשים שכבר היה זמן ועת שלא היו הנמצאים בעולם אבל הוא ית' נמצא ואין עת אל מציאותו כי הוא נמצא קדמון הנה המבואר שאסור לכנות לבורא ית' בשם ראשון בבחי' אלהות אבל בבחי' המציאות יתכן לקראו ראשון שתהי' הכוונה שהוא נמצא ראשון לכל הנמצאים ולזה בכל מקום שמכנים לבורא ית' בשם ראשון בהכרח צריך להיותו שוברו בצדו כלומר שלא לטעות שהוא ראשון בבחי' אלהות כ"א בבחי' המציאות כמו שסדרו בתפלה אחר ק"ש קטנה אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין אלהים הכוונה שלא לטעות ח"ו כי הוא ראשון בבחי' אלהות ח"ו לזה אמר ומבלעדיך אין אלהים הכוונה שהוא נמצא ראשון וכן בנוסח עזרת נאמר אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע וכן במוסף ראש השנה בסדר המלכיות נאמר שם פסוק אחד כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים ולא תמצא בכל כתבי הקודש לקראו ית' בשם ראשון סתם כ"א תברא בצדו וזה"ש בנוסח אדון עולם והוא אחד ולא ראשון ח"ו כי אין שני להמשיל לו שיהיה נקרא ראשון אלא אחד:

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע הנה מהראוי יאמר את החיים ואת המות ואת הטוב ואת הרע כל אחד עם הפכו ולא לתפוס בדרך כרוך ותני בסגנון הגמ' ויבואר עפ"י מה דאי' בגמ' גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מורא שמים דאלו ביגיע כפו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ואלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ואלו וטוב לך לא כתיב והקשה בעל תאוה לעינים ממ"נ אי מיירי שהנהנה מיגיע כפו הוא ג"כ ירא שמים והירא שמים אינו נהנה מיגיעו פשיטא שטובים השנים מן האחד ואי לאו הכי קשה למה והיה הנהנה מיגיע כפו גדול יותר מירא שמים. ועוד מקשין לאיז' צורך מביא דרשא דאשריך בעוה"ז וכו' הלא בפשיטות מוכח מדכתיב בנהנה מיגיעו תרי מילי אשריך וטוב לך ובירא שמים לא כתיב כ"א אשרי לחוד ואני הקשתי הלא בכל מקים שאמרו בגמ' זה גדול מזה לכאורה מאי נ"מ אי מצוה זו חשוב' יותר מזי או לא ובודאי צ"ל לענין אם יארע לאדם לעשות שתי מצות ואין לו שהות לעשות שתיהן איזה מהם תדחה מפני חבירת' כההוא דאמרו: בגמ' גדול הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה דילפינן מאברהם שהניח השכינה והכניס אורחים אב אבל בנידון דידן שיראת שמים הוא דבר התלוי בלב ונמחשבה ויכול ליהנות מיגיעו וגם להיות ירא שמים. והנה בעל עוללת אפרים מפרש כך כי לכאורה יש לדקדק וכי מצינו שיהא שום אדם נהנה מיגיעו רק משכר שנוטל בעד היגיעה הוא והנה עד"מ האומן שבונה בית הנה הוא בונה בכבדות ובעצלות ואינו בונה רק בשביל שכר המלאכה העתיד לבוא בעד הבנין ונמצא ממלאכה עצמה אינו נהנה כלל והאיך קאמר גדול הנהנה מיגיעו הלא לא מצינו שיהא שום אדם נהנה מיגיעו. ומפרש הוא דקאי על עבודת הבורא בחשק נמרץ ובהתלהבוח עצום ואעפ"י שכח גופו ניתש מכח זה אינו נחשב נגדו לצער כי אם לנחת יחשב לו שעובד לבוראו בתכלית כחו וכל מה שמתיש כח גופו בעבודתו הוא נהנה ושמח יותר ויותר והנה כל זה בעובד מאהבה וזהו כוונת הגמרא גדול הנהנה מיגיעו עצמה שהוא עובד מאהבה יותר מירא שמים כי גדול העושה מאהבה יותר מיראה והנה פירוש נכון הוא ועפ"ז יצדק ג"כ אשריך בעולם הזה כי בעת עבדו לבוראו יש לו נחת רוח גדול ובשביל זה עצמה יהיה לו עונג לעוה"ב ובעל נשמת אדם מפרש בדרך אחר כי הנה ידוע שהאדם הוא בעל בחירה משא"כ המלאכים שהם מוכרחים בעבודתם לבורא ית' שאין להם נטיה לרע כמו שאמרו רז"ל על וסעדו לבכם ולפי שאדם בעל בחירה לפיכך אם נטייתו לטוב מקבל שכר טוב וזהו נקרא נהנה מיגיעו כפו והמלאך נקרא ירא שמים כי בן אדם כשירא מן הבורא נקרא ירא שעל הארץ לפי שבני אדם דרים על הארץ המלאך שדירתו בשמים נקרא ירא שמים כלומר ירא שבשמים והנה ידוע מכמה ספרים שנשמת הצדיקים הם יותר חשובים מהמלאכים וזה שאמרו גדול הנהנה מיגיע כפו שהם צדיקים שנהנים מיגע כפיהם דהיינו ממה שעושים מעשים טובים בעוה"ז הם יותר גדולים מירא שמים כלומר מן המלאכים שנק' ירא שמים. ולפענ"ד נראה לפרש בד"א כי הנה איתא בתיקוני זוהר אית יראה ואית יראה אית יראה דדחיל בר נש לקב"ה בגין דלא יחות מנכסוי או בגין דלא ימותון בנוי בחייו האי יראה לא שוי לעיקרא עלי' דהאי בר נש דאם ישתכח דייחות מנכסיו או אם ימותו בנוי בחייו תו לא דחיל ליה ותו לא רחים ליה ואית יראה דאיהו דחיל לקב"ה בגין דאיהו רב ושליט עיקרא דכל עלמין והנה כמו שמצינו אהבה תלויה בדבר ואהבה שאינה תלוי' בדבר כדאיתא במס' אבות כמו כן יראת העונש היא יראה התלוי' בדבר שבטל דבר בטילה יראה משא"כ יראת הרוממות ואף שהיא ג"כ תלוי בדבר כדקאמר כגון דהוא רב ושליט וכו' מ"מ לא שייך כאן בטל הדבר שההדבר ההוא לא יתבטל לעולם דהבורא ית' הוא חי וקיים לעולמי עולמים הוא רב ושליט ולפיכך מי שיש לו יראה בגין דאיהו רב ושליט יהי' לעולם ירא שמים. והנה יש נוסחא גבי אהבה באבות כל אהבה שהיא תלוי' בדבר בטל בטל דבר בטלה אהבה משא"כ אהבת הבורא אינה תלוי' בדבר בטל כי אם בדבר קיים לעולם.

ואגב אורחא נפרש פסוק אחד עפ"י מה שאמר דוד ליהונתן נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים כי הנה באבות מפרש איזה אהבה התלוי' בדבר זו אהבת אמנון ותמר שאינה תלוי' בדבר זו אהבת דוד ויהונתן וזה שאמר נפלאת אהבתך לי שאינה תלוי' בדבר והיא יותר גדולה מאהבת נשים שהיא אהבת אמנון ותמר. ונחזור לענינינו והנה אע"פ שיראת רוממת היא יותר חשובה מיראת העונש מ"מ גם יראת העונש היא מעלה גדולה והנה ודאי מציאותה היא יותר חשובה מהעדרה. והנה מצינו עוד מדה אחת טובה מאוד שאינה יכולה להיות עם מעלת יראת העונש ביחד והיא מדת השמח בחלקו שהמדה הזאת מתנגד' ליראת העונש כי מי שהוא משמח בחלקו אינו חושש לכל הצרות והיסורים הבאים עליו ומקבל אותם בחשק נמרץ ביודעו באמונה גדולה כי כל מה דעביד קב"ה לטב הוא עביד כמבואר דבר זה אצלי במקום אחר באריכות והנה מי שהוא משכיל בעבור יודעו שהצרות והיסורים הבאים עליו הם גרמו לו להיות טובתו מופלגת אח"כ ובלי הצרות הללו לא יהיה כח לקבל הטובות ההם א"כ בעבור הסתכלו לטובה שבאחריתו שמת הוא ביסורים של עכשיו כמו שהאדם החורש וזורע אע"פ שטורח גדול הוא עליו מ"מ עושה בשמחה בעבור יודעו שאח"כ יקצור הרבה תבואה וזהו מה שאמר הכתוב הזורעים בדמעה ברנה יקצורו שמהראוי יאמר הזורעים בדמעה ברנה קוצרים אלא כך פירושו והזורעים בדמעה מעלים על לבם העתיד להיות אח"כ שברנה יקצורו וא"כ מי שהוא שמח בחלקו ואינו חושש לכל הצרות והיסורים לא יצויר אצלו יראת העונש שיהי' ירא שלא ייחות מנכסוי דאפילו אם יעני ישמח בחלקו ומי שיש לו יראת העונש אינו שמח בחלקו בודאי שאם היה שמח בחלקו לא היו יראת העונש עוד פירוש אחר נ"ל על הזורעים בדמעה ברנה יקצורו דלכאורה קשה וכי ודאי גמור הוא שברנה יקצרו הלא כמה הרפתקאות מזומנות על התבואה משעת הזריעה כמו השדפון או אם לא יהיה ממר ח"ו האדמה לא תתן את יבולה או הארבה יאכל אותה אבל הענין הוא שבהרבה מקומות מייחס הכתוב המעשים הטובים של הצדיק לזריעה כי כמו שבהזריעו חטה אחת יצמח אח"כ מאה גרגירי חיטים או יותר כמו כן אם אדם עושה מצוה אחת שכרו כפול ומכופל מאוד לאין תכלית כמ"ש הכתוב אור זרוע לצדיק כי כשהצדיק זורע מצוה אחת תאיר לו שורש מצוה זו ברוחניתה לעוה"ב אור גדול לאין תכלית וזהו אור זרוע לצדיק והנה ידוע שהמתפלל בדמעות תפלתו מרוצה מאוד כמ"ש רז"ל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה וזהו דקאמר הזורעים בדמעה בודאי ברנה יקצורו שודאי תפלתם מקובלת ונחזור לעניננו הנה יראת העונש עם מדת שמח בחלקו א"א להיותם באדם אחד אמנם נבין ונשכיל באיזה מדה משני המדות האלה ירגיל האדם את עצמו כי לא ידענו איזה מהם חשובה יותר נשיב ע"ז ודאי מדת שמח בחלקו חשובה מיראת העונש דמי שיש לו יראת העונש אין לו נחת אלא בעוה"ב אבל בעוה"ז אין לו שום נחת רוח מגודל פחדו ויראתו שלא יבואו עליו עונשין ויסורין ועינו צרה בממונו שלעולם הוא מפחד שלא יתרושש אבל מי שהוא שמח בחלקו מקיים בנקל רוב מצית התורה שהם תלויות בממון כמו לא תגנוב ולא תגזול ורבית ואונאה וכובש שכר שכיר ואינו קופץ ידו מליתן צדקה וכן כ"ד מתנות כהונה והכנסת אורחים וכן כל הקרבנות הם תלויים בממון כמשארז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס וכן הרבה דברים אדם מונע לעשות מחמת שעינו צרה בממונו כגון כבוד שבת וי"ט והוצאת בניו לת"ת נמצא בנקל הוא נוחל עוה"ב מי שהוא שמח בחלקו וגם בעוה"ב יש לו נחת רוח ושמח הוא כל ימיו כי הרי נקרא בשם שמח בחלקו ובסגנון הזה פירשתי מאמר ר' חנניה בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כי הנה אפשר שכל התרי"ג מצות יוכללו בעשרה מדות טובות או אפשר בפחות מהם עד"מ כמ"ש במדת שמח בחלקו ואינו אץ להעשיר נכללו הרבה מצות של תורה ומי שאינו מתאוה לתאוות הגופניות ממילא הוא מסולק מלעבור ח"ו ולבא על אשת איש ונדה וכיוצא הרבה ביאות האסורות המוזכרות בתורה והרבה מאכלות אסורות המוזכרות בתורה ומי שהוא עניו ושפל רוח מסולק הוא מנקימה ונטירה ומלא תשנא את אחיך בלבבך ומקיים ואהבת לרעך כמוך כי איש כזה יש לו מדת ההשתוות כמ"ש בס' חובת הלבבות ששאלו לחסיד אחד הנשתוות ר"ל האם שוה אצלך מי שישבח אותך ויאהוב אותך עם מי שיגנה אותך ויקללך ויבזה אותך והשיב לו החסיד ע"ז לא. אמר לי חבירו א"כ עדיין לא הגעת למעלת החסידים התמימים והנה מי שיש לו מדה זו ניצל מן הכעס והנקימה והנטירה ומשנאת הבריות ואדרבה אוהב אותם ומשתדל להוכיח את הרבים ולהשיבם מעון בעבור שאין לו מורא פן יחרפוהו ויבזוהו כלל דמילתא אפשר שכל תרי"ג מצות יכללו בעשרה מדות או בפחות מעשרה והנה אם הש"י לא היה מצוה רק על ההתנהגות במדות האלה והיו ממילא מקיימים כל התרי"ג מצות נמצא שלא היו מצווים רק על עשרה מצות או פחות מהם ולא היו מקבלים שכר רק על עשרה מצות אבל רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיקבלו שכר הרבה מאוד על המצות ולפיכך. הרבה להם תורה ומצות שחילק כל מדה טובה לענפים שמסתעפים מן המצוה הזאת ועוד נוכל להעמיק יותר עפ"י זה שר' חנניה בן עקשיא בא להודיענו שלא יטעה האדם לומר לא בעבור השכר הרב חילק את המדות לענפיהם אלא בעבור עונש הרשעים שלא יקיימו התרי"ג מצות שאם לא היה מצוה רק על עשר מדות ההם היו נענשים מעט ועתה נענשים הרבה לזה אומר לא תחשוב לומר כן אלא בעבור שרצה הקב"ה לזכות את ישראל ר"ל להרבות להם שכר לפיכך הרבה להם תורה ומצות ומביאו ע"ז ראי' מה כתוב שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כלומר בשביל צדקו בלבד ולא בשביל הנקמו מן הרשעים שלא יקיימום כי באמת אפי' עונש היותר מר אינו נחשב לכלום אפי' חלק אחד מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות בערך שכר המופלג שיקבלו בעוה"ב אם יקיימו המצות כמבואר אצלי באריכות במקום אחר ועוד נוכל לפרש פירוש פשוט כי הנה ארז"ל מצות רבות יש אלמלא לא נכתבו דין הוא שיכתבו ר"ל שהשכל מחייב אותם אף אם לא נכתבו בתורה ונוכל לומר שהקב"ה עשה כן לכתבן בתורה כדי להרבות שכרן כי גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה וזה"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות אף אותם שהשכל מחייב אותם כדי להרבות שכרם ונחזור לענינינו שמדת שמח בחלקו הוא יותר חשובה מיראת העונש בעבור שיש לו נחת בעוה"ז ובעוה"ב ואם תשאל ותאמר לכאורה הלא העוה"ז והעוה"ב הם הפכיים ומתנגדים זה לזה ומהראוי מי שאין לו נחת בעוה"ז יהיה לו נחת בעוה"ב משא"כ שמח בחלקו בעבור שיש לו נחת ושמחה בעוה"ז יהיה לו עוד שכר מופלג בעוה"ב בעבור שמחתו בעוה"ז והנה הוא תמוה לכאורה והתירוץ לזה שהוכרח להיות כן דא"א לתת לו שכרו על המצות בעוה"ז דכל השכר שיתנו לו בעוה"ז אינו נקרא אצלו בשם שכר שאינו נחשב אצלו לכלום כי הכל שוה אצלו דהלא הוא שמח בחלקו בכל מה שיעבור עליו ועפי"ז מתיישב היטיב לישנא דגמרא סכר מצוה בהאי עלמא ליכא דלכאורה קשה מהו לשון ליכא דהל"ל אין נותנין שכר מצוה בעוה"ז או משלימין מהו לשון ליכא ונלע"ד לפרש בב' אופנים עפ"י מ"ש מוהר"ם שיף בסוף ספרו על מאמר רז"ל בתחלת בראשית רבה על פסוק ואהיה אצלו שעשועים אמון יום יום אמון פדגוג אמון מכוסה אמון רבתא אמון מוצנע דהנה הרמב"ם והרמב"ן והר"ן הקשו למה לא הוזכר שכר עוה"ב בתורה ולא הוזכר בתורה רק שכר גשמי כאמור אם בחקותי תלכו וכו' עד סוף הפרשה וכמ"ש ובקרך וצאנך ירביון כסף וזהב ירבה לך ותירץ הרמב"ם בפירוש המשנה על משנת כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דא"א להם לגלות שכר עוה"ב דאף אם יהיה כתוב בתורה שכר עוה"ב לא יבינו מהו ענינו כי בעוד הנפש שוכן בתוך החומר העכור שהוא מסך מבדיל בפני ההשגה א"א לאדם להסיג מהות עוה"ב ולא יוכל להצטייר בלבב' ענין עוה"ב מפני שלא הורגלו מעולם בדומה לו כמשארז"ל כל מה שנבאו הנביאים לא נבאו אלא לימות המשיח אבל עוה"ב עין לא ראתה אלהים שן פירוש ואין עין השכל שבעולם יכול להשיג אמתתה ענין עוה"ב על בוריו וזהו עין לא ראתה לפי שאינו יכול לראות רק הבורא ית' לבדו הוא יודע ענין עוה"ב אבל עניינים הגשמיים יודעים הבריות טובם וענינ' לכן מבטיח להם הבורא דבר שידוע לבריות ומביא משל נאה ע"ז וזהו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא שא"א לקבל בחומר הגשמי עריבות ההשגה לעוה"ב רק כשנזכר לעוה"ב אז יודע לנו מהות ענינו. וראיתי בספר אחד לפרש הפסיק כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה בהקפה בהרחבת זמן לעוה"ב משא"כ היצר הרע שמראה לאדם טובות הגשמיות כמו גניבה וגזלה ואכילה מאכלות אסורות וניאוף ועד"ז מפרש בעל כלי יקר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים שהתענוג הוא מוכן ומזומן תיכף ומיד משא"כ היצר טוב מאריך זמן פרעון באשראי אי ובהקפ' ולפענ"ד נראה פירוש הפסוק לפי שהנה ידוע שהתאוות הגשמיות מונעים את' האדם מהשג' השכל והחכמה ולעולם א"א שיתקיימו ביחד כ"א כשזה קם זה נופל כמו שארז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנ' של ירושלים ולעולם אין שלום ביניהם כי אדרבה מתנגדים המה זה לזה ומתלחמי' זה עם זה כי השגת הרוחניות מסטרא דקדושה הוא והנאות הגופניות מסטרא דקליפה וזהי שאמר הכתוב כי יד על כס יה מלחמה לה' שהוא כללות סטרא דקדושה בעמלק שהוא ס"א שהוא כללות סטרא דקליפה והנה יש אנשים טפשים שחושקים בהנאות הגופניות יותר מההנאות הרוחניית ויש אנשים משכילים שתופסי' ההיפוך והנחש התחכם לפתותה לומר שזה העץ יש לו סגולה מיוחדת שהוא טוב למאכל וגם נחמד להשכיל וז"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל לפי שיש בפרי עץ הדעת שני הסגולות ביחד ולפיכך ותקח מפריו ותאכל אבל אם לא הי' בו הסגולה לחדד השכל לא היתה מחלפת הנאה גשמיי' בשביל הנאה רוחניי' שהוא השגת השכל:

ועוד נ"ל פירוש אחר על שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והוא שייך לענינינו דלעיל כי הנה ארז"ל אין אדם מת וחצי תאוותו בידו יש בידו מנה מתאוה מאתים השיגה ידו למאתים מתאווה ארבע מאות זוז והנה יש מדקדקים הרי יש חצי תאוותו בידו כיון שמתאוה למאתים ויש בידו מנה ויש רוצה לפרש מתאוה עוד מאתים לבד המנה שיש לו כבר אבל שיבוש הוא דא"כ היאך אמר אח"כ השיגה ידו למאתים ממילא יש לו שלש מאות זוז וא"כ הל"ל מתאוה ששה מאות זוז שהוא כפלים מג' מאות זון ונחזור לענינינו שאין אדם מת וחצי תאותו בידו נמצא כל מי שיש לו הון רב הוא יותר עני ממי שיש לו מעט עד"מ מי שיש לו מנה לא יחסר לו רק מנה ואי שיש לו מאתים יחסר לו מאתים וז"ש מרבה נכסים מרבה דאגה שעשיר דואג על חסרון ממון יותר ממה שדואג העני וכן פירש מהר"ם שיף ריש ועושר אל תתן לי שהתפלל שלא יתן לו עשירות כזה שבצד אחד יהיה עושר ובצד השני יהיה רש כי רוב הונו הוא סיבת רוב עניותו וביקש מהקב"ה שיברך אותו במדת שמח בחלקו ויהיה עשיר אמתי כאשר הובא בשם חכם אחד אהוב למלך והי' רש מאוד ואמר לו המלך בקש ממני איזה מתנה ואתן לך ואומר החכם למה אבקש ממך ואני עשיר יותר ממך ואומר לו המלך באר דבריך ואמר החכם זה המעט שיש לי מספיק לי יותר ממה שמספיק לך הרב שלף וכן פירש הרמב"ן וה' ברך את אברהם בכל שהקב"ה ברכו במדת ההסתפקות ולא היה חסר כלום כי היה לו כל משא"כ מי שהוא אץ להעשיר לעולם לא יהיה לו כל כ"א החצי וכן יעקב אמר וכי יש לי כל רמז ג"כ על ענין זה והשתא יבואר ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלומר לפי טבע בני אדם אי אפשר להצטייר שכר מצוה בהאי עלמא דממ"נ אם הוא שמח בחלקו א"כ כל השכר של עולם הזה אינו נחשב בעיניו לכלום דהשלוה והייסורין שווין אצלו מאחר שהוא שמח בחלקו ואם אינו שמח בחלקו א"כ הוא מן אותן שאמרו עליהם אין אדם מת וחצי תאותו בידו וא"כ כל מה שיוסיפו לו בעוה"ז לא יהי' נק' בשם שכר אלא עונש הוא אצלו לפי האמת דכל מה שיוסיפו לו יהי' לו השתוקקת לכפלים ודואג יותר מבתחילה ונמצא אין זה שכר אלא עונש הילכך א"א להצטייר שכר מצוה בהאי עלמא ואין להקשות האיך אמר בלשון כלל אין אדם מת וחצי תאותו בידו דמשמע שלא ימצא אדם בכל העולם שיסתפק במעט והאיך אמרו איזהו עשיר השמח בחלקו כיון שאיש כזה אינו בנמצא כלל זה אינו דמ"ש אין אדם מת מדבר מרוב הבריות ולא מוכלם דכיוצא בזה מצינו שאמר יתרו למשה שיבחר דיינים שיהיו שונאי בצע ששונאים את ממונם בדין כמ"ש רש"י בחומש שונאי בצע שיהיו שונאים את ממונם בדין כההוא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיני' ממונא בדינא לאו דיינא הוא והנה לכאורה דברי רש"י אין להם תפיסה ונ"ל פשוט שנתן לו עצה שיברור דיינים שיהיו רואין חוב לעצמן כי הנה ארז"ל אין אדם רואה חוב לעצמו והוא יבחור דיינים שיהיו רואים חוב לעצמן והנה קשה הלא ארז"ל בלשון כלל אין אדם רואה חוב לעצמו משמע שאין אדם אחד בעולם שיהיה רואה חוב לעצמו והאיך יברור דיינים כאלו אלא ע"כ שמה שאמר אין אדם רואה וכו' על הרוב ידבר ומשה יבחור יחידי סגולה שרואין חיב לעצמן וזה שמביא רש"י לראי' כההוא דאמרינן כל דיין דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא וקשה דמשום שאינו יכול להיות דיין לעצמו לא יוכל להיות דיין לאחרים דהא דאין יכול היות דיין לעצמו משום דאין אדם רואה חוב לעצמו אלא ע"כ דעל הרוב דברו אין אדם רואה חיב לעצמו אבל באמת נמצאים יחידי סגולה שרואין חוב לעצמן והרמב"ן בפירוש החומש מפורש דברי רש"י כך שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציא מידם בדין ישנאו אותו ויחזירוהו אותו מעצמן ואפי' הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו עכ"ל הרמב"ן והנה לפי דבריו אלה מדוקדק מאוד מ"ש רש"י כהאי דאמרינן וכו' ולפענ"ד נראה לפרש עוד פירוש אחר עפ"י מה ששמעתי מאדם אחד שמו ר' איסר מבראד על מה שאמרו בגמ' לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה וקשה הלא אם לא ידינו דין תורה כ"א לפנים משורת הדין יהי' לבעל דין שכנגדו חוץ למדת הדין ויעבור על לא תטה משפט אבל הענין הוא כי הנה ארז"ל בגמ' דב"מ סוף השוכר את האומנין הנהו שקולאי דתברו חביתא דחמרא לרבה בר בר חנה שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב א"ל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו א"ל עניא אנן וטרחינין כולא יומא וכפינין ולית לן מידי א"ל זיל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין וארחות צדיקים תשמור ופי' רש"י בדרך טובים לפנים משורת הדין הרי שרב יעץ לרבה בר בר חנה שיעשה עם פועליו לפנים משורת הדין וכן ארז"ל איזהו ת"ח הרואה טריפה לעצמו אע"פ שלאחרים הי' מכשיר בכה"ג וכן הדיין שדן שני אנשים הבאים לפני הדיין אינו רשאי לנטות מקו הדין האמת והישר לפסוק לאחד לפנים משורת הדין דא"כ יהיה לשני חוץ לשורת הדין אבל כשהדיין עצמו יש לו דין עם חבירו צריך הדיין עצמו לעשות לפנים משורת הדין וזהו כוונת הגמ' לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם דייקא דבריהם של עצמם על דין תורה דהדיינים עצמן מחוייבים לעשות לפנים משורת הדין וז"ש רש"י שונאי בצע ששונאים את ממונם בדין כלומר אע"פ שכפי הדין הוא ממונם אעפ"כ שונאים אותו ונותנים לתובע אותם לפנים משורת הדין:

ונחזור לענינינו הראשון בהקדי' פירוש אחד על הפסוק אשרי איש ירא את ה' הון ועושר בביתו כי הנה מי שיש לו יראת העונש דלא יחות מנכסוי דכמו שהוא ירא את הבורא שלא יפסיד ממונו כמו כן הקב"ה ירא ג"כ ליטול ממנו ממונו דכל זמן שיש לו ממון הוא ירא מן הבורא שלא יטול ממונו ממנו אבל כשיטול ממונו שוב אין פחד אלהים לנגד עיניו שאין לו מה ליטול ממנו וז"ש אשרי איש ירא את ה' יראת העונש שעי"כ הון ועושר בביתו הנה התבאר מדברינו שמדת שמח בחלקו א"א להיות ביחד עם יראת העונש ויותר ראוי לבחור במדת שמח בחלקו מביראת העונש ומי ששמח בחלקו יש לו עוה"ז ועוה"ב ומי שיש לו יראת העונש אין לו רק עוה"ב ולא עוה"ז ועתה יהי' פירוש הגמ' של גדול הנהנה כו' כך דהגמרא נותנת לנו עצה טובה לבחור יותר במדת שמח בחלקו יותר מביראת העונש וזהו כוונת אמרם גדול הנהנה מיגיע כפו שהוא שמח בחלקו יותר מיראת שמים שהוא יראת העונש דאלו ביגיע כפו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך וקשה למה לי אשריך וטוב לך אלא ע"כ אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב דמי שהוא שמח בחלקו יש לו נחת רוח בעוה"ז דלעולם אינו מצטער רק תמיד הוא שמח שכן הוא מכונה בשם שמח בחלקו ומחמת שהוא שמח בחלקו פשוט הוא אצלו לקיים כל המצות התלויות בממון וממילא יש לו עוה"ב ג"כ משא"כ מי שיש לו יראת העונש אין לו רק עוה"ב ולא עוה"ז שהוא יפחד תמיד שלא יחות מנכסוי והשתא מיושבים כל הדקדוקים דלעיל ומעתה נבא ליישב הפסיק שהתחלנו דהנה כתיב וידעת עם לבבך כי כאשר יוסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך דהנה אם לשכיל הנהגת הבורא ית' אתנו דמי שהוא שמח בחלקו בעבור שיש לו נחת רוח בעולם בעבור הדבר הזה עצמו יש לו נחת רוח בעוה"ב ג"כ ומי שהוא כועס שהוא בצער גדול בעבור זה הצער יהי' נענש עוד אבל הענין עד"מ מי שיש לו שני בנים קטנים אחד חכם ואחד כסיל והחכם בחכמתו ובערמתו השיגה ידו מזולתו דינר כסף ובא ומתפאר לפני אביו איך ע"י חכמתו וערמתו השיגה ידו דינר כסף וכשמוע אביו דבר זה משתעשע בו מאוד ואוהב אותו מאוד ובעבור אהבתו אותו נותן לו עוד דינר כסף אחר והשני שהוא כסיל ורץ בבית במהירות הנה והנה ואביו הזהירו כמה פעמים שלא ירוץ פן יפול והכסיל אינו שומע לאביו ואח"כ כי יפול מחמת ריצתו וחובל בעצמו מכת דם יחרה אפו של אביו ומיוסרהו בהכאות ויסורין והנה לכאורה יתפלאו הרואים בעבור שהחכם יש לו כבר דינר כסף אשר השיג בחכמתו נתן לו עוד דינר כסף והכסיל לא די לו שנפצע בפצע של דם ייסרהו עוד ביסורין אבל הענין הוא שלחכם מראה איך שהוא חשוב בעיניו בעבור חכמתו ונותן לו עוד דינר כסף ולכסיל מראה איך שהוא שנוא ומבוזה בעיניו בעבור שטותו ומיסרהו עוד ביסורין כמו כן מתנהג הקב"ה אתנו מי שהוא שמת בחלקו נותן לו הקב"ה שכר ע"ז להראותו שמדה זו מושכלת היא וחביבה בעיניו ית' מאוד ומי שהוא כועס מענישו להראותו שכעס היא פתיות כמ"ש כעס בחיק כסילים ינוח ושנואה בעיניו ית' וז"ש הכתוב וידעת וגו' כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך לא מחמת שנאה וכעס כמו שהאב אינו מייסרו מחמת שנאה אלא כדי להדריכו בדרך טוב וישר ואח"כ כשיגדל הילד ישכיל ויבין למפרע שאביו היטיב לו בזה שהכהו בקטנותו ואע"פ שבקטנותו הי' סבור הילד עשה לו במה שהכהו ואז הי' לילד צער עכ"ז לא השגיח אביו ע"ז כי אביו משכיל האמת שעושה לו טובה בהכאתו וזכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו לפי שלסוף יבין למפרע שמחמת אהבה הכהו ואף שאביו מאכילו ומשקהו בקטנותו עכ"ז אינו מבין אהבת אביו אותו כמו כן הקב"ה מייסר אותו לפי שבסוף נשכיל שלטוב' שלנו שלח לנו יסורין לפי שבלא היסורין לא היינו יכולין לקבל הטוב' המופלג' לעוה"ב כי ע"י היסורין מתמרק עכירותינו וזוהמתינו המעכב' וחוצצת בפני העמוקו' והמתוקו' בעוה"ר ואע"פ שהקב"ה מפרנס אותנו בעוה"ז ואם הי' שונא אותנו לא היה מפרנס אותנו עכ"ז אין אנו משכילים אופן אהבתו ית' אלינו הנה התבאר מדברינו שמי שהוא צדיק גמור ומבין אהבתו ית' אלינו ושמח ביסורין ושמח בחלקו מחמת השכילו כי כל מה דעביד קב"ה לטב עביד ממילא יש לו נחת רוח גדול בעוה"ז ותענוג נפלא לעוה"ב נמצא טוב העוה"ז דבוק עם טוב העוה"ב ורע של עוה"ז דבוק עם רע של עוה"ב וזה"ש הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב שהטוב הוא דבוק בחיים ואת המות ואת הרע שהרע הוא דבוק במות ומי זה פתי יבחור ברעות עוה"ז ועוה"ב וימאס בטוב העוה"ז והעוה"ב וא"כ ראוי שתבחור בחיים יהי רצון שנזכה לחיים הנצחיים אמן סלה:

תוכן העניינים

עמוד העבודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה