אור ברסלב
עמוד העבודה דרוש שלישי לתשובה

עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב

דרוש שלישי לתשובה

דרוש שני לתשובה

אי' במד' כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל על רוב פשעיה והנה קשה הלא הבורא ית' נושא עון ועובר על פשע והוא הטוב הגמור הבב"ת ומהיכי תיתי שהקב"ה יעניש בחנם ונלע"ד ליישב בעזה"י כי הנה ארז"ל שבי' שני לא נחרב אלא בשביל שנאת חנם והיה נראה לנו ליתן טעם על מה ששנאת חנם לבד מספיק להחריב המקדש לפזרם בארבע כנפות הארץ כי הנה רש"י בפ' בחקותי מביא מאמר רז"ל בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וכי כך הוא החשבון אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה והנה לכאורה פשיטא הוא שרוב טוב חשוב יותר ממועט טוב אבל הענין הוא כך הנה ידוע כלל גדול אין הדבר ניכר ומובן היטיב אלא מצד הפכו ככתוב בזוהר על פסוק וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך והנה אם ילד בן ששה ושבע שנים ישאל את אביו להגיד לו הפירוש של מלת מתוק הנאמר בפסוק ומתוקים מדבש ונופת צופים וישיבהו אביו מתוק פירושו וי"ס בלעז והנה זה הילד אינו יודע עדיין כלל הפירוש של מתוק מחמת שאינו יודע על מה ועל איזה ענין רומזת מלת זי"ס בלע"ז ויכול להיות שיחשוב הילד כי מלת זי"ס בלע"ז הוא שם דבר של איזה חפץ ואינו יודע עדיין אם מלת זי"ס הוא רומז על טעם הערב של הדבש המושג לחוש הטעם מה עושה אביו נותן לו דבש בפיו ואומר לו הטעם שהרגשת בדבש הלזה הוא נקרא זי"ס בלע"ז והנה עדיין הילד אינו יודע בבירור על מה רומזת מלת זי"ס כי בדבש יש בו הרבה בחי' דהיינו בחי' גוון שלו שנוטה לצבע ירוק והנה הוא ממוצע בין העביות כמו בשר ו בין הדקות כמו מים שנשפך במהירות כי הדבש אינו נשפך במהירות כמים ואינו עומד כבשר אלא נשפך מעט ממנו בשהות זמן ויש בדבש עוד בחי' אחרת שמתדבק בידים הממשמשים אותו כמו דבק שקורין ליי"ם והנה הילד אינו יודע על איזה ענין רומזת מלת זי"ס הנאמ' בדבש אם על הבחי' המושג ללשון וחיך שהוא בחי' הערב או אפשר שגוון הדבש הוא הנקרא זי"ס או אפשר שבחי' הדקות שבדבש נקרא זי"ס או אפשר שבחי' המקשיית דהיינו בחי' העביות שבדבש הוא הנקרא זי"ס או אפשר שבחי' הדיבוק שבו נקרא זי"ס מה עושה אביו אחר שנתן לו דבש בפיו נותן לו דבר מר בפיו ובשביל ששנא הילד הטעם המר ימהר הוא לפלוט לחוץ אח"כ מסביר לו אביו הנה אותו הענין שבדבש שהביאך לאהוב את הדבש ולבולעו הנה ע"ז רומז מלת מחוק בלשון הקודש ומלת זי"ס בלע"ז ואותו הענין שהביאך לפלוט את הדבר האחר ושנאתך אותו הוא נקרא מר בלשון הקודש וביט"ר בלע"ז נמצא שאין הדבר ניכר אלא מצד הפכו ובסגנון זה נקח ראי' מן הרע להבין הענין אצל הטוב הנה כשמכין אדם אחד כמה הכאות על מקום אחד בגופו הנה הכאה שנית כואבת לו יותר מאלו היה מכין אותו ד' הכאות על מקימות נפרדות דהכאה שני' היא על בשר החלש והנלקה דבשלמא הכאה ראשונה היה על מקום בריא בגוף ואינו כואב לו כ"כ משא"כ הכאה שני' היא על עקום הנלקה והכאוב לו מהכאה ראשונה וכשמצרפין כאב הכאה שני' עם כאב הכאה ראשונה הרי אז הכאב גדול מאוד הרבה יותר מאלו היה שני הכאות במקומות נפרדים בגוף והכאה השלישית על מקום הכאה ראשונה ושני תגדל הכאב יותר ויותר וזהו הטעם שהתענית של הפסקת ב' ימים עולה לכ"ו יום נפרדים לפי שמצטרפין הצער של יום ראשון עם הצער של יום שני הרי אז התענית כואב נו כמו שהיה כואב לו כ"ו תעניות נפרדים ולסבה הזאת הפסקה הגדולה של ששה ימים דהיינו תענית משבת לשבת עולה לס"ה אלפים תעניות ושש מאות והנה כמו כן כשטובו' מצטרפות זו לזו הרי אז תגדל עונג הטובות ההם הרבה יותר מאלו לא היו הטובות מעורבות זו בזו המשל בזה אם ישימו בשמים בחביות יין על דרך משל משקל ליטרא לא יורגש טעם וריח של הבשמים לפי שבטלין ברוב היין ואין כח. בליטרא בשמים ליתן טעם וריח בתביות יין כלל משא"כ אם יוסיפו עוד משקל ליטרא הרי אז הליטרא השני' מוצאת הראשונה ומורגש ביין טעם וריח של הבשמים לפי שמצא מין את מינו וניעור ואם לא היו מוסיפין הליטרא השני' היו מפסידין הליטרא הראשונה מאחר שלא נרגש כלל טעם וריח וזהו הטעם של יחוד אורות העליונים שכל מה שמתאחדים ומחייחדים אורות העליונים ביחד ניתוסף מהם אור גדול בלי שיעור וערך הרבה יוקר ממה שהיו מאירי' אם היו העודות מאירים כל אחד בפ"ע עד"ט אבוקה של שתי נרות מאירה הרבה יותר מאלו היו הב' נרות רחוקים זה מזה ובעבור כשמתפללין עשרים אנשים במקום אחד מתקנים בתפלתם הרבה יותר מאלו היו מתפללין בשתי מקומות עשרה במקום אחד ועשרה במקום אחר הנה התבאר מ"ש רש"י אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובין העושים את התורה ביחד ובמקום אחד וכמו כן הענין הוא בעבירות ר"ל כשמאה אנשים עוברים עבירה במקום אחד פוגמים הרבה יותר מאלו היו עוברים מאה אנשים במאה מקומות נמצא לפ"ז יש מעלה וחסרון בעיירות גדולות ויש מעלה וחסרון בעיירות קטנות כי כשישראל עושין רצונו של מקום אז יש מעלה גדולה לעיירות גדולות ולהיפוך ח"ו יש מעלה לעיירות קטנות וזש"ה אמלטה נא שמה והיא מצער הלא מצער היא ותחי נפשי ושארז"ל פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם פיזור לצדיקים רע להם ורע לעולם כנוס לצדיקים נאה ונאה לעולם והנה למשל כששני עיירות רחוקים זה מזה עד"מ פרסה או יותר א"א שיתקוטטו אנשי עיר אחת עם אנשי עיר אחרת דהיינו למשל אנשי עכו ואנשי אשקלון רק אנשי אשקלון יוכלו להתקוטט בינם לבינם עד"מ אם יש מאה אנשים באשקלון כל אחד ממאה אנשים הללו יוכל להתקוטט עם כל הצ"ט הנשארים משא"כ אם היה המאה של אשקלון ושל עכו דרים ביחד אזי היתה רבה המחלוקת מאוד כי כל אחד מהשני מאות היה מתקוטט עם קצ"ט הנשארים ולכן כאשר ראה הקב"ה ששנאת חנם רבתה ביניהם עמד ופזרם בגלות כי מתחלה שהיו עושין רצונו של מקום היה נאה הכנוס להם ואח"כ כשלא עשו רצונו של מקום פזרם כי אז הפזור נאה להם ונאה לעולם וז"ש רש"י בפ' שופטים למען תחי' וירשת את הארץ כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להשיבן על אדמתן כלומר אף מצוה זו לבד מספיק להשיבן על אדמתן ביחד ולא שיהיו מפוזרים כדי שיהיה אור מצוה זו מאירה מאוד בהיות רבים עוסקים במצוה זו ביחד ומה שאנו אומרים והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ לשלום דייקא שלא נתקוטט שוב זה עם זה:

ועוד טעם אחר נ"ל על מה שחרב בית שני בשביל שנאת חנם ועם זה יבואר בעזה"י המדרש הנ"ל והוא בשום לב על מה שארז"ל ביומא למדך ששקולה שנאת חנם כמו ע"ז וג"ע וש"ד וקשה הלא אלו הם עבירות היותר חמורות אשר בגלל כן הדין אצלם יהרג ועל יעבור משנאת חנם הוא לאו בעלמא דלא תשנא את אחיך בלבבך ועוד קשה הלא ארז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שדנו דיניהם דין תורה דמשמע לא בשביל שנאת חנם ואם נאמר דזה קאי על מקדש ראשון ושנאת חנם היה במקדש שני קשה הלא מקדש ראשון נחרב בשביל ע"ז וג"ע וש"ד ולפ"ד ליישב כל זה בעזה"י דהנה ארז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע ועוד ארז"ל כל המוסר דין לשמים הוא נענש תחלה והנה ליתן טעם על המאמרים הללו עפ"י שכל ראוי לבאר קודם מ"ש רז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והנה הטעם הפשוט היא דזה הבעל תשובה טעם טעמא דאיסורא ויצרו תקפו מאוד והוא מתגבר על יצרו ושב בתשובה משא"כ צדיקים גמורי' שלא טעמו טעם חטא ואפשר אי הוי טעמו טעם חטא היה קשה להם לפרוש מן החטא ועפ"י סברא כזו שמעתי ממוהר"ם מפרימישלאן לפרש מאמר רז"ל שאמרו בגמר' היושב בתענית נקרא קדוש ופריך והא בעלמא אמרינן היושב בתענית נקרא חוטא ומשני לא קשי' הא דמצי לצעורי נפשי' הא דלא מצי לצעורי נפשי' ודקדקתי ממ"נ אי לא יכול להתענות עד הערב ומוכרח לאכול באמצע היום הרי לא התענה כלל והאיך קרי ליה היושב בתענית ואי שמתגבר על יצרו ויכול להתענות עד הערב אף שהתענית קשה עליו עד למאוד הרי מצי לצעורי נפשי' והאיך קרי ליה בשם דלא מצי לצעורי נפשי' ואם יש גבול אמצעי בין יכול להתענות ובין לא יכול להתענות היה להגמ' להודיענו הגבול עד כמה יחלש בתעניתו ויהא נק' מצי לצעורי נפשי' ועד כמה יחלש ויהא נק' לא מצי לצעורי נפשי' ועפ"י מה שכתוב ממוהר"ם מפרעמישלאן מיושב זה דהנה כתבו חכמי המוסר מי שאוכל ופוסק באמצע אכילתו שהי' יכול עוד לאכול כ"כ כמו שאכל עד הנה זהו נק' זובח יצרו ונחשב לו כמו תענית ולדעת הגמ' הנ"ל נחשב לו יותר מתעני' דמי שאוכל וטועם טעם מתוק באכילה ההיא ומתעורר התגברות תאותו לאוכל ההוא וקשה לו מאוד לפרוש מן המאכל באמצע רעבונו ועכ"ז מתגבר על יצרו ופורש מן האכילה בעת התגברות תאותי הרי הוא דומה לבעל תשובה דטעם טעמא דאיסורא ופורש מן האיסור בעת התגברות התאוה משא"כ מי שיושב בתענית ואינו טועם כלום התאוה אינה מתגבר' עליו ואינו תאב כ"כ לאכול וזה דומה לצדיק שלא טעם טעמא דאיסורא מעולם וכן ארז"ל לגבי אונס שינה שאני מיגנא ממיקם והשתא יהיה דברי התרצן בהיפוך ממה שנראה לכאורה דהיכי דמצי לצעורי נק' קדוש אלא הכי פירושו הא דאמרי נק' חוטא איירי דמצי לצעורי נפשי' למשוך ידו מן האכילה באמצע רעבונו דלמה יחליש את עצמו בתעני' ממש כיון שגם זה נק' לו תענית ואפי' עדיפא מתעני' הוא כמ"ש לעיל ומחמת זה שעדיפא מתעני' הוא יש לו עוד מעלה שמקיים הפרישות ע"י קום יעשה כי המתענה לגמרי נוהג פרישות בשב ואל תעשה משא"כ מי שפירש באמצע האכילה זהו נוהג פרישית בקום ועשה במה שיושב מתחלה לאכול כדי לזבוח יצרו אח"כ והיכי דלא מצי לצעורי' נפשי' אלא כיון שמתחיל לאכול אינו יכול למשוך ידו עד שישבע זהו אין לו ברירה ומוכרח לישב בתעני' ממש זהו נק' קדוש ולענ"ד נראה לפרש הגמ' הנ"ל באופן אחר כי הנה ארז"ל האי ת"ח דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירתא וכתב האריז"ל הטעם משום דביום התעני' נמשך לאדם מלמעלה אור מזון רוחני כדי שיוכל להתקיים ואור התורה הוא יותר גדול מאוד התעני' אבל יעצתי עצה הגונה למי שיוכל לסבול להתענות הפסקה של ב' ימים שנחשב כמו כ"ו יום נמצא לא יבטל מת"ת רק ב' ימים והד' יום הנותרים יאכל וילמד אמנם לאו כל אדם יכול לעצור כח להתענות הפסק' של ב' ימים והנה היושב הוא לשון הוה משמע שמנהגו כן הוא שיושב תמיד בתעני' מדי יום יום לכך משני הא דמצי לצעורי נפש' להתענות הפסקה אז הוא חוטא שמענה עצמו בכל יום ומבטיל ת"ת והא דלא מצי לצעורי נפשי' ומוכרח הוא להתענות לתקן חטאו כמ"ש חכמי המוסר: ונחזור לענינינו במה שהתחלנו לפרש המאמר שמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד דהנה אם איש חוטא יתעורר לשוב בתשובה ולבקש מלפניו ית' מחילה על חטאיו כשהוא איש משכיל יבוש מלגש' לבקש ממנו ית' כי איך מלאו לבו לבק' ממנו ית' שים דבר מאחר שעבר על רצון מלך גדול ונורא כזה ממ"ה הקב"ה אשר שבחו מי ימלל אמנם עצה זו לא טובה היא כי מחמ' יראת הבוש' לגשת אליו ית' ישאר מעשיו הרעים לעולם ויאבד עצמו לדע' באמרו כאשר אבדתי אבדתי אבל באמת הנה יש עצה משובח' שאל ימנע מלבקש רחמים ואי משום הבושה על חטאיו יציע תפלתו לפניו ית' לומר לא מחמת עזות פנים גשתי לפניך לא על צדקותי אני מפיל תחנוני לפניך כי על רחמיך הרבים ואע"פ שאני הרעותי עכ"ז רחמיך רבים ועמוקים הם והנך מחמת הטבתך הבב"ת מטיב אתה לרעים ולטובים ואם תאמר שהרעותי מאוד מאוד עכ"ז בוטח אני ברחמיך הרבים כי הם טובים ועמוקים מאוד מאוד כמו שאני אומרים בסליחות כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים לכך ערב לבי לבקש ממך למחול לי ועוד הנה איש משכיל כזה שמחמת יודעו גדולתו ית' ירא מלגשת אליו ית' הנה איש כזה מסתמא חרטתו עמוקה מאוד על מעשיו הרעים ואין לך תשובה גדולה מחרטה עמוק' שעוקר מחשבתו הקודמ' והנה ידוע כי במדה שאדם מודד מודדין לו וגם ידוע בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא ומי שמעמיק במחשבתו וחותר חתירה אחר רחמיו העמוקים נמצא כפי חתיר' מחשבתו בעומק כמו כן ממשיך על עצמו רחמים עמוקים נמצא מי שהוא בעל תשובה בהכרח אין לו תחבולה אחר' כ"א לסמוך את עצמו ולבטוח בחתירתו אחר רחמיו העמוקים ית' בב"ת נמצא עי"ז מרויח שממשיך על עצמו רחמים עמוקים משא"כ צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם הרי הם מציעים תפלתם לפניו ית' כאשר ידבר איש אל רעהו מפני שאינו בוש מלגשת אליו ית' ואינו חותר אחר רחמיו העמוקים ית' כי הבעל תשובה ההכרח דוחקו לחתור ולהעמיק במחשבתי נמצא הצדיק שאינו מעמיק כ"כ לפיכך אין ממשיך על עצמו רחמיו העמוקים וז"ש רז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין במחשבתם שהוא מקום גבוה מאוד אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שם כי אין להם שום הכרח להעמיק אחר רחמים רבים ומעתה יצדק מאמרי רז"ל שהזכרנו לעיל כי הנה יש חסד ודין וקליפה חסד הוא לפנים משורת הדין אע"פ שחטא מוחלין לו דכפי הדין הי' ראוי לעונש ודין הוא קו הדין היה ראוי לעונש ודין הוא קו הדין הגמור אם חטא יענש וקליפה הוא תכלית ההיפוך שהוא אכזריות לייסר לאיזה אדם בחנם על לא חמס בכפו ומי שהוא אכזר הוא נהנה מאוד מפעולות אכזרי והנה יצדק משארז"ל המעביר על מדותיו ממילא מתנהג עם חבירו לפנים משורת הדין וממשיך על עצמו אור החסד שהוא ג"כ לפנים משורת הדין לכן מעבירין לו על כל פשעיו אע"פ שחטא במזיד והיה ראוי לעונש כפי הדין עכ"ז מתנהגין עמו לפנים משורת הדין ומעבירין לו על כל פשעיו וכל המוסר דין לשמים מאחר שהוא חפץ דין מתנהגין עמי ג"כ בדין ומדקדקין אתו לכך נענש תחלה ועתה יצדק ג"כ מאמר רז"ל שמחמ' שנאת חנם חרב בית שני מפני שהם היה שונאים חבריהם בחנם שלא כדין והיו ממשיכין על עצמם הקליפות שהם אכזריים ושונאים בחנם ואמשול לך משל נאה בזה הנה פעם א' הכה ראובן על לחי של שמעון הכאה עצומה בחנם ושמעון סבל ושתק ולוי ראה ג"כ וחרה לו ואח"כ ביום השלישי אי ביום הרביעי הכה ליי על לחי של ראובן ששה הכאות עצומות והנה ראובן הפיג לבו באמרו ללוי על מה ולמה הכית אותי שש הכאות עצומות בחנם והשיב לו ליי מדוע הכית בחנם את שמעון וחזר וטען ראובן הלא אני לא הכיתי רק הכאה אחת לשמעון והיה לך להכות אותי ג"כ הכאה אחת בחנם והשיב לי לוי אילו לא הכיתי אותך רק הכאה אחת לא היתה בחנם מפני שבדין ראוי אתה להכאה אחת לפי שהכית את שמעון וחזר וטען ראובן א"כ היה לך להכות אותי שני הכאות בלבד דהיינו הכאה אחת מה שמגיע לי בדין והכאה אחת בחנם על מה שהכיתי לשמעון ג"כ הכאה אח' בחנם והשיב לו לוי וכי ממי ראי' ולמדת להכות לאדם בחנם אלא כך חפצת מעצמך ומרצונך והדבר היה ישר בעיניך להכות את שמעון בלי שום טעם א"כ אני חפצתי וישר הי' בעיני להכותך ששה הכאות בחנם כי הדבר שנעשה בחנם שוב אין לבקש טעם על הדבר ההוא שבאמת היה בחנם בלי שום טעם ואף אם הכיתי אותך מאה הכאו' בחנם מחשקי ורצוני ג"כ לא היה לך פה לשאול טעם על הדבר כי ענין חנם אין לו גבול ולכך בזמן בית שני שגדלה שנא' חנם ביניהם ע"י כן התעוררות על עצמן הקליפות באכזריות שדרכן להתאכזר ולייסר ג"כ בחנם ומאחר שהמשיכו על עצמן אכזריות חנם היו נעשים באמת שלא כדין אף שלא היו ראויים לעונש כזה לפי שבאמת הי' בחנם ועל ענין חנם שוב אין לבקש שום טעם וזה"ש הגמ' ללמדך ששקולה שנאת חנם כמו ע"ז וג"ע וש"ד כלומר עצם עונש שלהם לא היה בשביל חטא שחטאו בשנאת חנם דבאמת אין החטא ההוא חמור כ"כ מצד עצמו לשיספיק להענישם עונש עצום כזה אלא מצד מה שהמשיכו על עצמן הקליפה ששונא' ג"כ בחנם ולענין חנם באמת אין שום טעם וזה דקאמר ללמדך ששקולה שנאת חנם כמו אם היו פושעים בע"ז וג"ע וש"ד והיו מתנהגין עמהם בדין וממילא היו ראויים לעונש גדול מצד הדין כמו כן נענש עתה מחמת שנא' חנם שלא כדין והנה החטא של שנאת חנם לא היה רק בזמן בית שני אבל בזמן בית ראשין לא היה שנא' חנם אבל אז חטאו בע"ז וג"ע וש"ד והנה כשנחרב בית ראשון ירדו ישראל ירידה גדולה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמ"ש ותרד פלאים כלומר ירידה מופלאה עד שכמעט היה נראה להם שלא היו ראויים לעונש מופלג כזה וכדכתיב בפ' נצבים ואמרו כל הגוים על מה עשה השם ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה והנה בשביל כן היה עולה על הדע' לכאורה שהיה אז ג"כ שנאת חנם כמו בבית שני וא"כ באמת אין לבקש שום טעם על ענין חנם וזהו דקאמר המדרש בי השם הוגה יכול על מגן פירוש על שנאת חנם נענשו כ"כ ת"ל על רוב פשעיה דבאמת אז לא היה ביניהם שנאת חנם אלא שהיו ראויין לעונש עצום כזה על שחטאו בג' עבירות היותר חמורות שהם ע"ז וג"ע וש"ד ובדין היו נענשים וכדכתיב בפ' נצבים בהדי' תשובה נכונה על שאלת מה חרי האף הגדול הזה כתיב שם על אשר עזבו את ברית השם יעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם ועתה מתורץ ממילא מה שהיה נראה תמוה לכאורה מסתיר' וברי רז"ל שאמרו לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ממ"נ אי קאי על בית שני הלא לא היה אלא מחמת שנאת חנם ואי קאי על בית ראשון הלא היה אז ע"ז וג"ע וש"ד אבל הענין הוא כך בהקדי' מה ששמעתי מאדם אחד ושמו ר' איסר מבראד אחד מיושבי קלויז כי הנה יש לדקדק מה חטא הוא זה מה שדנו דין תורה וכי היה להם לדין לפנים משורת הדין דא"כ יהיה לצד שכנגדו חוץ לשורת הדין שיהיה עול במשפט אבל הענין הוא כך כי הנה ארז"ל בב"מ סוף פרק השוכר את האומנין דף פ"ג ע"א רבה בר בר חנה תברי ליה הני שקולאי חביתא דחמר' שקיל לגלימייהו פירש"י לפי שהיה בפשיעה) אתו אמרו לרב אמר וה הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים (כפירש"י לפנים משורת הדין) יהב להו גלימייהו א"ל עניי אנן וטרחינון כולא יומא כפינין ולית לן מידי א"ל זיל הב להו אגרייהו א"ל וינא הכי א"ל אין ודרך צדיקים תשמור (פירש"י שיפיה דקרא הוא) והנה ודאי כששנים באים לדיין ודון ודאי אין לו לדון אלא קו הדין בלבד שלו להטות ח"ו לזכות לאחד לפנים משורת הדין דא"כ יהיה לאחר חוץ לשורת הדין אבל כשיש ריב בין אדם אחד ובין הדיין עצמו הרי אז מוטל על הדיין להתנהג עם בעל דין שכנגדו לפנים משורת א ולוותר כנגדו וז"ש בגמרא לא חרבה ירושלים אל על שהעמידו דבריהם דבריהם דייקא כלומר דבריה' של הדיינין עצמן כשהיה לדיינין ריב עם אחד מן השוק העמידו דבריהם על ד"ת שלא התנהגו לפנים משורת הדין והנה לכאורה היא תמוה וכי כדאי הוא ליחרב ירושלים בשביל שלא התנהגו לפנים משורת הדין אבל הענין הוא דבאמת עיקר חורבן לא היה אלא בשביל ע"ז וג"ע וש"ד והא דאמרו דירושלים לא חרבה אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה מדקאמר אלא משמע שלא היה להם חטא אחר הכי פירושו דאלו היו מתנהגים לפנים משורת הדין אף שהיו חוטאים בע"ז וג"ע וש"ד אעפ"כ לא היה נענשים דאז היה הקב"ה מתנהג עמהם ג"כ לפנים משורת הדין והיה מוחל להם כמו שהזכרנו לעיל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו אבל בשביל שלא התנהגו כ"א בדין גמור היה הקב"ה מתנהג ג"כ עמהם בדין והיה מענישים על עונם שעברו בע"ז וג"ע וש"ד כנלע"ד: מה שארז"ל תשובה מיראה עושה זדונות כשגגות ומאהב' כזכיות יובן עפ"י משל לראובן שסטר את שמעון על לועו בעבור שטעה בו ונדמה לעינין שהוא לוי שהיה אויבו וחרה אפו של שמעון על ראובן בחשבו שראובן הכירו ונתכוון להכותו ואח"כ כשהכיר ראובן שהמוכה הוא שמעון ולא לוי אויבו והצטער מאוד ונתחרט חרטה עמוקה על הכאתו לשמעון וסיפר ראובן צערו וחרטתו לפני יהודא על אשר קרהו בהכאת לשמעון בחנם ושמעון שמע מאחורי הכותל גודל צער וחרטה של ראובן וע"י יתברר לשמעון שהכאת ראובן אותו הי' בשוגג ומוחל לו וכן דומה לזה לדן שהכה את נפתלי במזיד ונפתלי היה תקיף גדול והיה יכול להעניש את דן אלף פעמים ככה רק דן לא ידע תקיפותו של נפתלי לשיירא מלפניו ואח"כ נודע לדן תקפו של נפתלי להענישו מאוד והתחרט מאוד לפני גד חרטה עמוקה מה היה לי שהכיתי את נפתלי שיכול להענישני אלף פעמי' ככה וכשנפתלי שומע חרטת דן העמוקה מוחל לו בעבור שנתברר אצלו שהכאת דן אותו היתה בשוגג בבלי דעת תקפו ואלו ידע תוקף נפתלי בתחלה לא הי' מכהו כלל ואע"פ שדן הכירו ונתכוין אליו להכותו מ"מ הרי לא ידע תוקף נפתלי הרי הוא כאלו לא נתכוין דן להכות את נפתלי שהוא תקיף כ"א לאיש חלוש נתכוין להכותו ודומה זה למשל הראשין שאלו היה יודע ראובן שזהו שמעון לא היה מכהו אך הכהו מפני שהיה נראה לעיני ראובן כאלו היה לוי ולא שמעון רק במשל הראשון היה תלוי טעות רא בן בחלישות עיניו הגשמיים ובמשל השני היה תלוי הטעות בחלישות עיני שכל דן שלא הבין מתחלה תוקף נפתלי כמו כן אדם החוטא נגדו ית' מבלי דעתו תקפו ית' שיכול להענישו עונש מר ורע ועצום מאוד על חטאו ואע"פ שהאדם משכיל תוקפו ית' ומתיירא מאוד מעונשו ית' ומתחרט חרטה עצומה על חטאיו הרי הוא ית' אינו חושבו למזיד כאלו המריד בכוונה לנגד הבורא התקיף הגמור אלא כאלו לא הי' חוטא כלל לנגדו ית' כ"א לאחר ואע"פ שבאמת הי' כוונתו לחטוא נגד הבורא ית' מ"מ הרי לא הבין בתחלה תקפו ית' בשעת החטא כמשארז"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות ולכך ע"י תשובה וחרטה חושב הוא ית' את המזיד לשוגג כי אולי היה האדם יודע תקפו ית' מתחלה כמו בשעת חרטה לא היה חוטא כלל כי איך יעשה האדם מעשה רע ובעשותו המעשה ההוא ידע שעתיד להתחרט על המעשה ההוא והנה מתבאר היטיב טעם נכון על מה שתשובה מיראה עושה זדונות כשגגות מלבד הטעם הכתוב אצלי במ"א שבמחשבת חרטתו העמוקה עוקר לגמרי למפרע מחשבת' הרעה שגרמה לו לחטוא וממילא נשאר מעשה בלבד בלי מחשבה שהיא עצם ענין השוגג שהוא מעשה בלי מחשבה ולכן בהתחרט על מעשיו הטובי' שעשה עוקר לגמרי למפרע מחשבתו הטובה שגרם לו לעשות מצוה ושוב אין לו שכר על המצות שעשה כי נשארים הם ערומים ורקים בלי מחשבה ואין ראוי להחזיק טובה במי שהגיע ממני לאדם אחר איזה טובה במקרה בלי כוונתו להיטיב לו והמעשים הטובים של זה הרשע המתחרט על מעשיו הטובים מצטרפים למחשבת איזה צדיק שחושב לעשות מעשים טובים כאלו ונאנס ע"י איזה סבת ומניעה חציניית והרי נחשב לצדיק כאלו הוא עשה המעשים טובים של הרשע והרי יש כאן ענין שלם דהיינו מעשה ומחשבה מחשבה של הצדיק ומעשה של הרשע וזהו כעין יכין רשע וצדיק ילבש ומעתה נבא לבאר טעם תשובה מאהבה שעושה זדונות כזכיות כי הנה ידוע שעיקר ושורש התשובה היא החרטה והחרטה של תשובה מאהבה הוא עמוקה ועצומה הרבה מאוד יותר מחרטת תשובה מיראה כי הנה מי שירא מחבירו ואינו אוהבו נזהר הוא שלא לעשות לחבירו רעה אבל אינו מתאמץ להטיב לו כי אינו אוהבו ולפעמים אם ירגיש חבירו בו שהיה יכול להטיב ולא הטיב לו יענישנו ע"ז ולכן מוכר הוא להטיב לו מחמת מורא מ"מ הוא מחמת הכרח שמתיירא הוא מעונשו ומרצינו וחשקו אינו מטיב לו ולבו בל עמו אבל מי שאוהב את חבירו אהבה עזה ונמרצה מתאמץ הוא מאוד בכל כחו ויכולתו עד מקום שידו מגעת להטיב לחבירו להראות לו אהבתו ולכבות מקצת תוקף חמימות אהבתו את חבירו כי זה אחד מדרכי האהבה העזה לגלות לחבירו עומק אהבתו אותו ע"ד חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום כי מחמת חבה יתירה אין הנפש יכולה לצמצם ולהעלים את האהבה בתוכה כי קצרה מהכיל האהבה גדולה ועזה כזו ומוכרח הוא לפלוט את האהבה לחוץ ולגלותם וכן עד"ז חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שנאמר כי לקח טוב וגו' והענין הוא כי אהבה הוא כח רוחני וכל כח רוחני לא יושג לאדם כ"א ע"י איזה פעולה עד"מ, אם ראובן יתן מתנה לשמעון ידע שמעון עי"ז אהבת ראובן אותו והנה אם ראובן יתן מתנה לשמעון שוה אלף זוז ושמעון מחסרון דעתו אינו יודע שווי' וחושב שאינה שוה רק מאה זוז נמצא שמעון משער אהבת ראובן אותו כפי שיעור ערך מתנה שוה מאה זוז ובאמת ראובן אוהב איתו יותר ממה שחושב שמעון לכן מודיע ראובן לשמעון לומר דע נאמנה כי מה שנתתי לך שוה אלף זון ועי"כ מכיר שמעון יותר אהבת ראובן אותו ממה שהכיר בתחלה וכמו כן מחמת חבה יתירה של מקו' עלינו מודיע לנו יקר ערך של הכלי חמדה שנתן לנו להודיע אותנו יותר תוקף אהבתו אותנו. ונחזור לענין תשובה מאהבה כי הנה התחלת צמיחת אהבת האוהבים הוא עד"מ כשמכיר ראובן בשמעון שהוא בעל מעלות חמודות כגון שהיא חכם מופלא ונדיב ועניו וגומל חסד ומטיב אף למריעים לו יאהב ראובן את שמעון אהבה עזה בעבור שהוא כלי למדות טובות הללו וראובן חפץ מאוד למדות טובות הללו שיהיו בו רק שיצרו מכניע את שכלו ואח"כ כששמעון מרגיש בעבור מדותיו הטובים אוהב ראובן אותו מאוד אוהב שמעון לראובן ג"כ מאוד כי כמים פנים לפנים כן לב האדם אל האדם ועוד בעבור ששמעון מרגיש תבונות ראובן במה שמשכיל חשיבות המדות הטובות הוא אהוב אצלו מאוד ומחמת שראובן אוהב לשמעון מאוד חפץ להיטיב לשמעון טובות עצומות להראות לו אהבתו ולכבות מקצת תוקף חמימות אהבתו אותו והנה אם יקרה לפעמים עד"מ קידם שראובן הכיר בשמעון נועם מדותיו ולא היה עדיין חישבו כלל ועשה לו איזה רעה עצומה מחמת איזה טעות שהיה חושב אותו לשונא אותו ואח"כ כשמכיר ראובן נועם מדות שמעון וממילא אוהב איתו אהב' עזה וממילא מצטער ראובן מאוד מאוד ומתחרט חרטה עמוקה לאין תכל' על אשר עשה לרעהו רעה באמרו כי שתים רעות עשיתי כי לא די שלא הטבתי לשמעון טובות עצומות כראוי לנועם מדותיו שהשגתי בו עתה אלא אף גם זאת שעשיתי לו רעה ולא יתן מנוח לנפשו מחמת גודל התרעמותו על עצמו במה שעשה לנכבד כזה רעה עצומה ואנה יוליך את חרפתו ובשתו במה שמתבייש בפני שכלו ומצטער מאוד על אשר לא השיג עד עתה נועם מדות שמעון כדי להיטיב לו מאוד ועוד עשה לו רעה ומעתה מתאמץ ראובן מאוד בכל מאודו להיטיב לשמעון מאוד אם לא הי' לו סבות ומניעו' חצוניו' וכאשר שמעון מרגיש בראובן עוצם חרטתו אינו שונאו בעבור הרעה שעשה לו כ"א אדרבה אוהב אותו מאוד כאלו היה עושה לו טובה גדילה ואע"פ שבאמת עש ל רעה זה היה מחמת חסרין ידיעתו כי אלו הי יודעי מקדם כמו עתה לא זו שלא היה עושה לו רעה כ"א אדרבה הי' מטיב לו מאוד בכל מה דאפשר אם לא הי' לו סבות ומניעות חצוניות וממילא אוהב שמעין לראובן כפי מה שנודע לו מחשבתו של ראובן להיטיב לו ולא כפי מעשיו בפועל ממש ולכן כשהרשע שב בתשובה מאהבה ומתחרט חרטה עמוקה בהשיגו גודל עוצם רוממו' הבורא ועוצם הטבתי ואהבתו לישראל בתור' חסד ונדבה ומצטער צער כפול ומכופל על אשר לא השיג עד עתה מה שהשיג עתה ותחת אשר חטא נגדו ית' היה אדרבה עושה מצות ומעשים טובים לכן בהתחרטו חרטה עמוקה כזו חושב הקב"ה זדונותיו לזכיות כי מה שהיה עושה עד עתה הי' מחסרון ידיעתו אבל מי שאינו שב בתשובה אין מצדיקים אותו מטעם חסרון ידיעתו כי זה ששב בתשובה עומק חרטתו גורמ' לו במה שחשקו עתה למפרע במחשבתו לעשו' מצות עד הנה והמחשבה היא העיקר לכן זדונות נחשבים אצלו כזכיות:

להבין מ"ש כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלהיכם ומ"ש רז"ל יסורין ממרקין עונותיו של אדם ומה שאנו מתפללין והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו ומ"ש דוד אחת שאלתי מאת השם דפתח באח' וסיים בשלש בקשו' דהיינו אחת שבתי בבת ת ה' כל ימי חיי הב' לחזות בנועם השם הג' לבקר בהיכלו וכמדומה לי שראיתי בשל"ה או בפשטי האר"י ליישב זה עפ"י מאמר רז"ל שלשה מתנו' טובות בית ניתנו לישראל וכולם לא ניתנו אלא ע"י יסורין ואלו הן תורה ועוה"ב וא"י ואח"ת הוא ר"ת ארץ ישראל חיי עוה"ב תורה וזהו שמפרש אח"כ שבתי בבית השם כל ימי חיי היינו תורה לחזות בנועם השם הוא עוה"ב ולבקר בהכלו הוא ארץ ישראל שהוא היכל ומרכבה לשכינה ולענ"ד ראה שמ"ש אחת לא ביקש אלא על יסורין וממילא זכה לשלש דברים הללו כי הנה ידוע אצלי בעזה"י ונין היצה"ר שבאדם הוא הזוהמא והשמרים רוחניים שבנשמה והם הגורמי' לאדם לחטוא והם הם המבלבלים דעת האדם מהשיג האמת ועי"כ דמה לאדם על הטוב שהוא רע ועל הרע שהוא טוב ולכך הוא חוטא והנה ידוע שהממוצע המורכב וגשמיות ורוחניות הוא הוא רביעית דם והנה לכאורה קשה הלא גדר הגשם הוא כל דבר שיש לו שלשה רחקים אורך ורוחב וגובה וא"כ היאך אפשר לצייר ממוצע בין גשמיות ורוחניו' ממ"נ אם יש לו שלשה רחקים הוא גשם גמור ואם אין לו שלשה חקים הוא רוחני גמור ובארנו במ"א שהכוונה הרביעי' דם הנפש הוא המרכבה של הנפש ולכן קרא דם הנפש שהנפש יוצאה בו כי כשאין רביעי' דם אין לו מרכבה לנפש ומוכרח הנפש להסתלק ושם והנה כבר ידוע אצלי בעזה"י מה שבארתי במ"א משארז"ל כל מעשה בראשית לדעתן נברא שהכוונה הוא שלכל אימר נתן הוא ית' צורה היותר נאה לו כפי גסות החומר ודקותו ולא היה אפשר לו לסבול צורה יותר דקה מצורתו של עתה ולנו צורה עבה וגסה משל עתה וגם הצורה לא היא אפשר לה לסבול חומר יותר דק או יותר עב ממי שיש לו עתה ולשבר את האוזן דברו בלשון קצר כמו שאם נותנין לאדם ברירה שיברור אחד משני מינים אין ספק שבורר היותר טוב לו וזה שארז"ל לדעת נבראו כמו שאם היו שואלין את דעתם אם זה החומר וזה הצורה מסכימים דעתם להתחבר יחד בודאי היו מסכימים זה לזה והנה ידוע ג"כ הסכמה כל הרופאים שכל היסורין והחולאים הבאים על האדם הוא מסב' עכירו' ופסול' הדם כשמתקבץ כל העפרירות למקום אחד כי כשהעכירו' מפוזר בכל הדם אנה ואנה אין להעכירו' כח להכאיב לאדם אך כשמתקבץ כל הרע למקום אחד הרי א ע"י הצטרפות רע נוסף רע עצום וכאב גדול כידוע אצלי לעיל בדרוש כי השם הוגה יכול על מגן וכו ע"ש והנה הנפש הוא צורת הדם והדם הוא החומר של הנפש כי הדם והנפש הוא חומר וצורה וכל חומר הוא מרכבה לצורה ונושא על עצמו את הצור' והנה כל עיקר עסקינו הוא להפריש ולהבדיל הרע הרוחני מן הטוב הרוחני וכשהנפש היא ממוזגת ומעורב' משמרים רוחניים הרי אז אין הצורה משובח' ובהכרח שגם החומר שהוא הדם צריך להיות מעורב בו עכירות ופסולות ושמרים כדי שיהא החומר כפי ערך גסות הצורה וכשהקב"ה שולח על האד' יסורין כמו מכות ופצעי' ואבעבועו' וממילא נבדל ונפרד הפסול' מן הדם ונשאר הדם זך בלי שמרים ואז בהכרח להיות נפרד גם השמרי' הרוחניים מן הנפש הרוחני כי עתה הדם הוא חומר זך ואינו יכול לסבול צורה עכורה ומעורבת עם פסול' נמצא ע"י היסורין מתמרקין השמרים מהנפש הבאים לאדם ע"י עונותיו] וממילא שורה פסולת הרוחני של הנפש על פסול' הגשמי של הדם ולכן כואב לו מאוד הפסולת של הדם קודם שיונח מן הגוף לחוץ כי כל מיני כאב הם באים מן הקליפ' שהיא פסול' הרוחני נמצא חולי הנפש גורם חולי הגוף ואחר שנפתחה המכה ויוצא לחוץ הליחה הסרוחה והמאוסה הרי אז מזדכך הדם שהוא החומר והנפש ג"כ מזדכך שהיא הצורה נמצא ע"י היסורין מתמרקין השמרים הרוחניים מהנפש הרוחני הבאים לאדם ע"י עונותיו ועי"כ מזדכך השגתו וזהו הטעם שבבוא יסורין על האד' מתחרט על עונותיו כי אז מזדכך השגתו ומכיר היטיב בין אמת שקר ובין טוב לרע ומבין היטיב איך סיכל עצתו למפרע שבחר ברע ומאס בטוב וזהו שאנו אומרים בכל עת צרה וצוקה אין לנו מלך אלא אתה כי אז מתמרקין השמרים הרוחניים ממנו שהיו חוצצים בפני השגתו האמיתית. ומעתה תבין משארז"ל מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה כי השמרים שבנשמתו גורמים לחטוא ומי שחוטא מכניס שמרים חדשים בנשמתו ועי"כ חוטא עוד יותר ויותר משא"כ ע"י מצו' אדרב' מזדככת נשמתו מן השמרי' ומתרבה השגתו ומכיר האמת ומחיובהו שכלו לבחור הטוב האמיתי דהיינו לעשות עוד מצות והנה ידוע כי ארץ ישראל וחיי עוה"ב ותורה כולם ענין השג' השכל כי התורה היא שכליית ועוה"ב היא ג"כ השגות עמוקות וכן מעלת וחשיבות ארץ ישראל היא בשביל השגת השכל שבה כמו שארז"ל אוירא דא"י מחכים והנה ביקש דוד אחת שאלתי הגורם שלש מיני טובות דהיינו היסורין הגורמים להשג' השכל ומעתה תבין מ"ש כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם העונות עושים שמרים בנשמתו מתו ומבלבלים השגתו ואינו יכול להשיג רוממות הבורא וטובותיו האמתיו' ונדמה לו על העבירה שהיא טובה ועל המצוה שהיא רעה ומקורב אל השכל ג"כ איך השמרי' הרוחניים גורמי' לאדם לחטוא כי מפני שהם מבלבלים את שכלו ונדמה לו על העבירה שהיא טובה לכן בוחר לעשות עבירה ולכן ג"כ עבירה גוררת עבירה ומפני זה ג"כ הקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה כי מאחר שהוא צדיק וממילא השגתו זכה וכפי גודל יודעו רוממות הבורא כן יגדל חטאו וחטא קטן נחשב אצלו לגדול והנה אי' בחסד לאברהם כשאדם בוכה בתפלתו מעורר מים בוכים עילאין ויורדין על נשמתו ורוחצין הנשמה מכתמי עונותי' ואותן השופכין נוטל ס"מ לחלקו וזהו תשליך במצולות ים שהם הקליפות כל חטאתם ונ"ל שלכן נקראי' מצולות ים לפי שהשמרים נופלים למטה בעומק ונ"ל שזהו שאמר הכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם והנה מי שכתמי נשמתו מתמרקין ע"י מים טהורים הללו א"צ לבא לידי יסורין וזהו רפואת הנפש ורפואת הגוף משא"כ במירוק ע"י יסורין אינה אלא רפוא' הנפש בלבד ועי"ז אנו מתפללין והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו שיהיה רפואת הנפש ורפואת הגוף ע"י מים טהורי' הללו ושמעתי מר' ליפמא"ן שהכוונה היא כי כל המכונות והצרות משתלשלת מן הקליפה ומתפללין שיעביר הגורם שהוא הרוח הטומאה מן הארץ ואז ממילא יהיה רפואה שלימה לכל המכות: והנה הוא חציפות גדול לבן שנתטנף בטיינופ' בזדון לבו ואומר לאביו שיכבסנו מן הטינופ' שבדין הוא שיגער בו אביו על רוע דרך ארץ שלו אפי' אם היה מתטנף בשוגג ומכ"ש עתה שנתטנף במזיד שי אמר לו לך הלאה כי שתים רעות עשי' אחד שנתטנפ' בזדון ן והב' שאתה אומר שאטהרך לך טהר אתה את עצמך ואנו מבקשים מאת המקום זרוק עלינו מים טהורים וטהרנו ולא עוד אלא שהקב"ה חפץ ושמח מאוד בבקשתינו אותו ע"ז כמו ילד קטן שהיה מבקש לאביו שיטהרנו מטינופו שאביו שמח בהשכיל בנו שזהו, ומעתה התבונן אהב' המקום אותנו:

לפעמים יהרהר אדם בטובה העתידה לבוא עליו וישמח בה עתה אף שעדיין לא הרגיש אותה כלל הענין הוא כי השכל רואה העתיד בהוה נמצא השכל מרגיש הטובה גם עתה אלא שהחוש אינו יכול להרגיש עתה הטובה עד בואה: יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז פירוש אפי' אם יחי' האדם כל ימי עמיד' העולם דהיינו שית אלפי שנין ויתענג כל ימיו בתענוגים גופניים היותר הגדולים ומתוקים שבכל תענוגים הגשמים שבעולם ולא יפקד מאתי אף רגע אחת בלי תענוג אעפ"כ יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב וזהו שדקדק לומר מכל חיי העוה"ז לפי שמתיקות עוה"ב הוא מתיקו' עמוק ונפלא כי הוא מתיקו' רוחני ואין ערך מתיקו' רוחני עם מתיקו' גשמי כלל לגמרי ויפה שעה אחת בתשובה ומעשי' טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב כי הנה ידיע שעיקר ביאת הנשמה בעוה"ז הוא כדי שתהנה בעוה"ב ממעשה ידי' ולא תהנה מנהמא דכסיפא ועוד נקדים מאמר רז"ל שתשובה היא אחת מהז' דברים שקדמו לעולם והנה לכאורה מאי שייכות לתשובה קודם לעולם ועוד מה נפקותא מזה אם תשובה קדמה לעולם או מאוחר' והענין הוא כי הנה ארז"ל שתשובה מאהבה עושה זדונות כזכיות ונלע"ד טעם לזה כי הנה יש מבחן לשב בתשובה אם הוא מיראה או מאהבה אם אחר התחל' התשובה הוא אוחז במ"ע הרי הוא מאהבה כי מי שעובד מיראה העונש הרי הוא נזהר מלעבור על ל"ת כי על ל"ת יש עונש אבל אינו מקיים עשין כי על עשין לא יש עונש כ"א בעידן ריתחא והוא אינו חושש לשכר של מ"ע באמרו לא הן ולא שכרן משא"כ מי שעובד מאהבה נזהר מלאוין שלא יגרום צער לו ית' ומתאמץ לקיים העשין כדי לגרום נחת לו ית' והנה מי ששב מירא' העונש הוא מתחרט על שעבר על הלאוין אבל עשין אינו מקיי' אף לאחר ששב בתשוב' שאין עונש עליהם ולשכר אינו חושש משא"כ מי ששב מאהבה הוא מקיים העשין ונזהר מלעבור על לאוין והנה ידוע שעיקר התשובה היא החרטה והצער והנה מי ששב מאהבה הנה חרטתו וצערו עמוקים מאוד במרירו' נפלא ועמוק כי מצטער על אשר היה מבלה כל ימיו בביטול העשין ולא זו שביטל העשין אלא שעבר לאוין נמצא מתחרט במקום שהי' מבלה זמן בעברו הלאוין הי' לו לבלות זמנו בקיום העשין כראוי לאוהב והנה בעל ראשית חכמה כתב בהקדמתו כל העוסק בתורה לשמה ע"מ לעשות זוכה לדברים הרבה אף אותן מצות שאינו יכול לקיימם מעלין עליו כאלו קיימם דאנן סהדי דאם הי' מזדמנין לו ודאי היה מקיימם שהרי כל עיקר למודו הוא בשביל לקיים וזה דומה למה שארז"ל חושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה נמצא מי ששב מאהבה לא זו בלבד שהוא מצטער על עברו לאוין כל זמנו אלא אף מצטער על ביטול העשין לפיכך מחמת צערו הכפול נעשים לו זדונות שעבר עליהן כזכיות ואפי' אם התשובה והחרטה בלב שלם אינו אלא שעה אחת קודם מותו וכל שבעים שנה היה עובר עבירו' יש כח בשעה זו לספוג ולשאוב כל השבעים שנה בתוכה כאלו הי' מבלה כל השבעים שנה בקיום עשין וכל זה הוא מחמת עומק המרירות והצער שבשעה זו כי ודאי אינו דומה המרירו' למי שהיה מבלה עשר שנים בעברו לאוין ובביטול עשין למי שהיה מבטל עשרים שנים או שלשים שנה ומצא מי שהיה מבלה עשר שנים מספיק לו המרירו' של שעה אחת של התשוב' והחרטה לשאוב בתוכה עשר שני' כאלו היה מבלה עשר שנים בקיום עשין ועוד נוכל לומר מי ששב בתשובה כל כמה שעושה תשובה להעביר חטאו עדיין אינם נעשין זדונות כזכיות ואם עושה תשובה עצומ' יותר מכדי להעביר חטאיו הרי אז מאותו עודף יותר מכדי השיעור להעביר חטאיו נעשים כזכיות כי התשובה בעצמה היא מצות עשה וכל משהו ומשהו העודף יותר מכדי השיעור נעשה כל משהו מצות עשה אחת של תשובה והיא אור מבהיק יותר מדאי כי אף בתחלת התשובה היה גורם איר בתשובתו אמנם בתחל' הית' אור תשובתו צריכה להעביר החושך של העבירו' ואחר שמתחרט באהבה שהוא ודאי ענין אור וכבר ביטל האור ההוא את החושך של העבירות הנה מאז והלאה גורם בעודף מרירותו התגברו' אור בכל רגע ורגע וזהו הענין שזדונות נעשים כזכיות כמו שבארנו במ"א ענין היפוך הקללה לברכה שהוא כל שהי' לו בתחלה יסורים הנה אח"כ בשלותן מתגדל' שלותו יותר נמצא שהקללה עצמה נתהפכה לברכה כן הוא בנדון דידן שהזדונות עצמן נהפכים לזכיות הזדונות שעברו גורמים להגביר מרירות החרטה הרי שהם עצמן נהפכים לזכיות והנה נמשיל משל הנה מצינו שמכמו' נעשה איכות כי אם ירתיחו מי דבש מאה לוגין שאינם מתוקים מאוד ואם ירתיחום עד שיעמדו על שלשים לוגין יהיו מתוקים מאוד הרי הכמו' נתמעט והאיכות נתרבה כמו כן מי שהיה מבלה זמן עשר שנים בעבירות הלאוין הנה מתחרט אח"כ שעה אחת במרירו' כפי מה שקלקל ולא תיקון בעשר שנים ומי שהי' מבלה זמנו עשרים שנה הרי אז מרירותו יותר עמוק בשעה אחת של תשובתו נמצא עד"מ אם ראובן בלה זמן עשר שנים ועשה שעה אחת תשובה מאהבה ושמעון בלה זמן עשרים שנים ועשה שעה אחת תשובה מאהבה הנה אע"פ שזמן תשובתם הי' שוה דהיינו משך שעה אחת מ"מ שיעור תשובתם בעומק מרירות אינו שוה שמרירו' שמעון הוא יותר עמוק ממרירו' ראובן נמצא שעה אחת של תשוב' ראובן שואב' וסופגת בתוכה משך ומן עשר שנים של קיום העשין ושעה א' של תשובת שמעון סופגת בתוכה משך זמן עשרים שנים של קיום עשין נמצאו ענין התועלת של התשובה הוא הלא גדול שלכאורה היה נדמה לשכל אדם אם אדם אחד יחטא עשרים שנים רצופים שלא יועיל לו תיקון אם לא בתשובה ומעשים טובים, ג"כ משך זמן עשרים שנים כפי שיעור זמן חטאו ואף זה אפשר לא יועיל כי מה שמטיב מעשיו בעשרים שנים די לו שיפקיע את עצמו ולא לתקן עשרים שנים אחרים שחטא בהם ומה שעבר עבר ומי יוכל לתקן מה שכבר עבר הוא פלא גדול שבשעה אחת בתשובה ומעשים טובים יספיק לו לתקן כל זמן ימי חייו שחטא בהם וזהו מחסדו ומטובו ית' הגדול ומ"מ הענין הוא מוסבר בשכל כי הנה ידוע שלמעלה בעולמות העליונים שהם אורות רוחניים איין שייך שם תפיסת מקום ולא המשך זמן רק בעוה"ז שהוא עילם הגשמי יש שייכות לענינים אלו והנה במקום אחר ביארנו במקום ששורה בו אור קדוש רוחני אף אם הוא במקום גשמי קולט הגשם ההוא טבע הרוחני ואינו תופס מקום ג"כ כמשארז"ל מקום ארון אינו מן המדה וכן גוף הכרובים בנס היו עומדין לפי ששם היה השכינה שורה שכן כתיב אלהי צבאות יושב הכרובים ומעין זה היה ד' אמות שעל פני הסלע שהיו עומדים שם כל ישראל כמשארז"ל שזה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה לפי שאז השכינה שרתה עליהם לפיכך לא תפסו מקום ונלע"ד אפשר שזהו ענין חטא הסלע שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל כי בשלמא אם לא היה המקום המועט ההוא מחזיק את המרובה לא היה חלול השם בהכאת סלע כי יכולתי לומר שבמעמד ההוא לא שרתה עליהם השכינה אמנה עתה שראו ישראל עין בעין השראות השכינה עליהם במה שהיו עומדין כל ישראל בד' אמות לפיכך היה חלול השם שנראה שאין כח בשכינ' לתת להם מים עפ"י דיבור כ"א בהכאה ומעין זה היה ירושלים שמעולם לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים לפי שהקדושה שרתה שם ולפיכך לא היה צר להם וכשחטחו נסתלקה מהם השכינה ולא היה יכולת במקום צר כירושלים לסבול בתוכה עם רב והוצרכו להגלות משם ולהיו' נפזרים בד' כנפות הארץ וזהו שארז"ל ארץ צבי כתיב בה ולא שהנס נתהוה אחר החורבן שנתכוין ארץ ישראל אבל הנס היה בתחלה כשהיו שרויין על אדמתן לפי שאז היתה השכינה עליהם ובזמן החורבן חזר לטבעו שהיה באמת מקום צר בעצם אלא שהקדושה הרחיבה את המקום וזהו שאנו מתפללין הרחיבו מקים אהליך ולכן נקרא הקב"ה בשם מקום לפי שהוא מקומו של עולם לפי שבמקום שהוא ית' שורה שם הרחבת המקום ולפיכך בבית המקדש היה עמדים צפופים ומשתחוים רוחים לפי שבהכנעת השתחוואה המשיכו על עצמן קדושה יתירה והיה דבק לבם בו ית' דבוק עצום ולכן אז היה ריוח ביניהם וכפי רוממות הקדושה כן הוא התרחבות המקום של שם ולפיכך היה ארץ ישראל ת' פרסה על ת' פרסה וירושלים שקדושה שלו יותר עצומה לכן לא היתה אלא ג' פרסאות ומ"מ היתה מחזקת כל ישראל בתוכה בשעה שהיו עולין לרגל והר הבית שקדושתו יותר עצומה מקדושת ירושלים לכן לא היה רק ת"ק על ח"ק אמה והעזרה יותר קצרה והיכל יותר קצר ולעתיד כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו תתעלה קדושת כל א' מהם דהיינו שקדושת ירושלים תהיה כמו קדושת בית המקדש וקדושת ארץ ישראל כקדושת ירושלים וקדושת כל העולם כקדושת ארץ ישראל וזהו שארז"ל בבבא בתרא על פסוק וראמה וישבה תחתיה שלעתיד לבא יהיה בית המקדש גדול כמו ירושלים וירושלים כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כולו והיינו כפי עוצם הקדושה כן הוא התרחבות המקום ועיין בס' יהושיע בפסוק בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם פירש"י בזאת שכולכם מצומצמים במקום קטן תדעו כי אל חי בקרבכם וזה משארז"ל כד הוי רחימתן עזיזא הוי שכיבון אפתיא דספסירא השתא דלא רחימתן עזיזא אפורי' בר שיתין גרמידי לא סגי כי כשישראל אוהבים זה לזה ככתוב ואהבת לרעך כמוך הרי אז השכינה שורה עליהם לפיכך יכולין כל ישראל לשרות במקום אחד קטן ונלע"ד שזהו מה שפירש"י בפ' יתרו בפסוק ויחן שם ישראל נגד ההר פירש"י שם כאיש אחד בלב אחד ונ"ל כאיש אחד ממש שאינו תופס רק ד' אמות והטעם לפי שהיו בלב אחד באהבה ושרתה השכינה עליהם שהרי אז הגיעו כולם למדרגת הנבואה וכל זה יורה על אחדותן וקדושתן שהיו כולן כאיש אחד כמו טבע המחצב שנשמותיהן נחצבו משם כי הנשמות ממחצב הקדושה נחצבו והקדושה נקר' רשות היחיד כי הקדושה אחת היא ואחדות ופשוט וכמו שיסד בחרוז המשילוך ברוב חזיונות הנך א' בכל דמיונות כמו כן נשמות ישראל אע"פ שהם בגופין מחולקים מ"מ אחדות אחד הם ואין רבוי וחלוק הגופים גורמים חלוק ורבוי בנשמות כי הגשמי אינו יכול לחצוץ בפני הרוחני כמ"ש כמה פעמים במקומות אחרים ולכן נאמר כל הנשמה כל נשמות נשמה אחת הם ולא זו שרבוי הגופים אינו גורם החלוק בנשמות אלא אף הגופים מקבלים רושם האחדות מן הנשמות במה שכל ישראל יכולין לעמוד על מקו' איש אחד והוא מקום ד' אמות וזהו שכתוב בפ' ואתחנן לא מרובכם מכל העמים חשק השם בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כלומר אע"פ שאתם רבים מ"מ אינכם אלא מעט ואין מעט פחות מאחד ולא יצדק בכם תואר הרבוי כ"א באומות שהם נחצבים מסטרא דקליפה שנקרא רשות הרבים כי אין שם אחדות אלא רבוי העולה מכל זה כי אור קדוש רוחני שאינו תופס מקום בעצם הוא מרחיב מקום מועט לרב וכן הוא בענין הזמן כי למעלה ברוחניים אין שייך שם זמן כי הזמן הוא נברא והרוחניים הם קודמים לחדוש הזמן וכמו שלא היו צריכין להשתמט עם הזמן קודם חדושי הזמן כמו כן עתה אע"פ שנמצא הזמן בפועל מ"מ אין להם יחוס ושייכות עם הזמן ואינם צריכין לזמן וכל מה שהוא יותר קרוב לרוחניות אף שהו גשם הנה תפיסת הזמן אצלו יותר מעט מאותו הגשם שהוא רחוק מן הרוחניות כי הננו רואים בחוש כל מה שיכתוב אדם בששה שעות יכול לדבר בשעה אחת וכל שידבר בשעה אחת יכולה המחשבה לתפוס בחלק תשיעי שבשעה או פחות מזה והיינו לפי שהפה היא כלי הדיבור הוא יותר גבוה בגוף מן הידים שהם כלי הכתיבה לכן אין הפה תופס כ"כ זמן כמו הידים והמחשבה שהיא במוח שהיא יותר גבוה מן הפה והוא קרוב לרוחניות יותר לכן המחשבה תופסת זמן מועט מאוד ובדרוש המחשבה שלי ביארתי שמחשבת אדם יכולה להתפשט ברגע אחד על אלף פרסאות כמו על עשר אמות אע"פ שאם ילך ברגליו ודאי יש הבדל עצום בין אלף פרסאות ובין עשר אמות שאלף פרסאות תופסים זמן רב ועשר אמות תופסים זמן מועט מ"מ אצל המחשבה שהיא רוחניות אין הפרש בין אלף פרסה לעשר אמות לפי שלמחשבה אין יחוס וערך עם הזמן כמו שהרוחני שאינו תופס מקום הוא מרחיב המקום כמו כן הרוחניים שאינם תופסים גם זמן יכולים הם להרחיב הזמן כי אצלם זמן מועט יעלה למרובה כמו שהסברנו פה ולכן התשובה שאינה אלא חרטה וצער והצער הוא מכחות הנפשיות שהוא רוחני יכול לספוג ולשאוב בתוכו זמן רב במיעוט זמן אף אם היה מבלה כל ימיו בעבירו' הלאוין ובביטול העשין ואח"כ עושה תשובה שלימה מאהבה במרירות עמוק ועצום על זמן רב שהיה מבלה בעשיית הרע וסור מטוב מעלין עליו בעבור חרטתו הכפולה כאלו היה מבלה כל ימיו בקיום העשין וזהו הענין שארז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך והענין הוא כי בינה מכונה בשם כסא הכבוד כי כבוד הוא בחכמה כי ל"ב נתיבות חכמה הן כמנין כבוד ובינה היא מרכבה וכסא לחכמה ולכן נקרא כסא הכבוד וגם בינה מקננא בבריאה שהוא עולם הכסא כבוד ושם הבינה הוא הוי' בניקוד אלהים וזהו שמפיק לה מדכתיב עד ה' אלהיך והנה נשתלשל מו"ק שהם סוד ששת ימי הבנין ששם הוא סדר זמנים כלומר ששם הוא הוא שורש הזמן על ששת ימי השבוע ובינה הוא קודם לסדר זמנים כי הנה היא קודמת לו"ק ולכן התשובה שאינו מבחי' הזמן תוכל שעה אחת בתשובה לספוק מעשה של שבעים שנה או של ששים שנה כמו שהסברני למעל' וזהו הענין שתשובה קדמה לעולם הכוונה היא שכח התשובה היא קדמה לזמן לכן אין שום שייכות לזמן עם התשובה וע"ד הסוד הנה הו"ק מכונים בשם עולם כי ידוע כי עולם הוא ז"א הכולל ו"ק והוא שורש הזמן שהם ששת ימי השבוע ובינה קדמה לעולם שהוא הז"א נמצא הוא קודמת לסדר זמנים והנה יש ב' מיני תשובות חשובה עילאה ותשובה תתאה תשובה תתאה היא במלכות שהיא מצד יראת העונש כי העונש נמשך מן המלכות ותשובה עילאה הוא בבינה שהיא תשובה מאהבה ומיראת הרוממות והתשובה שהיא מאהבה היא סופגת ושואבת בתוכה מעשה הטוב של זמן כמה שנים שהיה מבלה במעשה הרע ולא עשה שום טוב כלל משא"כ בתשובה מיראה אינה סופגת בתוכה מעשה הטוב של זמן כמה שנים שהרי חרטתו וצערו אינו על העדר קיום העשין כלל אלא על ביטול הלאוין ולכן התשוב' מיראה שהיא במלכו' שהיא אחר סדר זמנים ולכן אינה סופגת בתוכה הזמן שעבר אבל תשובה מיראת הרוממות שהיא בבינה כידוע הכלולה בתוכה מדת האהבה שהוא מצטער ומתחרט על בלותו זמן רב בהעדר קיום העשין לכן תוכל לספוג בתוכה זמן שבלה בהעדר קיום העשין כאלו בלא זמנו בקיום העשין לא בהעדרם וענין תשובה מאהבה נרמזת בפסוק סור מרע היינו שישוב ויתחרט על הרע ועשה טוב כלומר תעשה תשובה מאהבה שעי"ז תעשה את הרע טוב כי עונות נעשים כזכיות:

והנה ידוע כי בינה מכונה בשם עוה"ב ושכר עוה"ב היא השגת החכמה העמוקה שהיא ענין רוחני וכל ענין רוחני הוא קודם לזמן ולכן ע"י תשובה מאהבה שהיא בבינה משיג עוה"ב שהיא ג"כ בבינה או אפי' מי שאינו בעל תשובה אלא צדיק ועובד מאהבה ומיראת הרוממות שהם בחכמה ובינה שהם קודמים לו"ק שהם סדר זמנים לכן עי"כ זיכה לעוה"ב אמנם מאחר שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא א"כ לא ימצאו צדיקי' גמורים כ"א בעלי תשובה וכשהתשובה היא מאהב' ומיראת הרוממות שהם בחכמה ובינה זוכה לעוה"ב שהם השגת חכמה עמוקה ובינה עמוק' כי כשם שחרטותו וצערו עמוקים כמו כן זוכה לחכמה ובינה העמוקים:

תוכן העניינים

עמוד העבודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה