אור ברסלב
עמוד העבודה דרוש התשובה

עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב

דרוש התשובה

דרוש הבטחון

בעזה"י נזכיר כמה ענינים המעוררים את האדם לתשובה:

כתר מלכות לר' שלמה בן גבירול ואם תבקש לעוני אברח ממך אליך עכ"ל. נלע"ד לפרש בעזה"י כי א"א לברוח מגזירת הבורא אמנם ע"י דבר אחד אפשר לברוח מגזירותיו ית' והוא התשובה שישוב על עונותיו כמשארז"ל גדולה תשובה שמקרבת גזר דינו של אדם אמנם אע"פ שע"י תשובה אפשר לברוח מגזירותיו ית' מ"מ אין זה בריחה אמיתית אלא קירוב שבתשובה מתקרב אליו ית' ורץ אל רצונו ית' וזהו אברח ממך היינו מגזירותיך אליך בתשובה:

באופן אחר נלע"ד בעזה"י לפרש ע"ד מה שפירשתי נוסח לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים כי הנה ידוע כי א"ס ית' כולל כל ההפכיים באחדות אחד פשוט ונעלם כי מבלתי אורו ית' אין הכלים יכולים לפעול שום פעולה לא כלי הדין ולא כלי החסד כמ"ש אליהו וכד אנת תסתלק מנהון אשתארו כולהון שמהן כגופא בלא נשמתא והנה אותו האור המתלבש בכלי הדין הוא האור עצמו המתלבש בכלי החסד ואין השינוי רק מצד הכלים ומ"מ עיקר הפעולה הוא ע"י האור המתלבש בפנימיות הכלים ובאור א"ס בפשיטותו בעודו אינו מתלבש בכלים לא יצדק לומר עליו שום בחי' פרטיית לא בחי' דין ולא בחי' רחמים אבל כל הבחי' הפרטיות אינם בו רבים ח"ו אלא הם בו בכח אחד פשוט ונעלם הכל יכול וכוללם יחד והנה כשישראל אינה עושים רצונו של מקום הרי אז מתחזקים כלי הדין וכשעושין תשובה ומעמיקי' במחשבתם אחר רחמים העמוקום מתחזקים ומתגברים עי"ז כלי החסד והרחמים וזהו אברח ממך אליך כלומר אברח ממדת דיניך אל מדת רחמיך ושניהם כלולים בו ית' בכח אחד פשוט ונעלם יצטדק עליו לומר אברח ממך וגם אליך:

אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה הנה מפורסם הוא הדקדוק כיון שיש אצלו ביטול תורה היאך לא מצא זה העון עצמו של ביטול תורה והיאך קאמר פשפש ולא מצא והנה בספר תאוה לעינים להר"ש אלגאזי מפרש פשפש ולא מצא יתלה מה שלא מצא בביטול תורה לכך אינו יודע איזה דבר הוא מצוה ואיזה דבר הוא עבירה אמנם עכ"פ הקושיא אינה מתורצת כי סוף סוף האיך אומר לא מל מאחר שיודע בעצמו עון ביטול תורה והנה בעזה"י נ"ל ליישב הדקדוק הזה בשלשה דרכים:

דרך א הוא עפ"י משארז"ל היכי דמי חילול השם כו' כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ר"ל אצל אדם אחר שהולך ד' אמות בלא תורה לא הוי חילול השם אבל באיש צדיק כמוהו מיקרי אף זה חילול השם נמצא בלא זה לא היה לו לתלות יסוריו בביטול תורה די"ל דמיירי בלומד תורה בהתמדה עצומה יומם ולילה ואין אצלו שום ביטול תורה דאף אם ילך ד' אמות בלא תורה אין בכך כלום דהילוך ד' אמות בלא תורה לא מיקרי ביטול תורה אמנם אחר שפשפש ולא מצא הרי הוא צדיק גמור א"כ אף הילוך ד' אמות בלא תורה מיקרי ביטול תורה לכך יתלה יסוריו (בהילוך ד' אמות) בביטול תורה: דרך שני הוא כי הנה ארז"ל שאין עונש על מי שעובר בעשה כ"א בעידן רותחא והנה מתחלה אמר יפשפש במעשיו משמע במה שעבר על ל"ת כי מי שעובר בעשה אינו עושה מעשה כלל והיאך אמר יפשפש במעשיו וא"כ היאך אמר יתלה בביטול תורה הלא לימוד תורה אינה אלא עשה והנה על עשה לא יש עונש והיאך יתלה יסורין בביטול תורה אמנם יש ליישב כי הנה ארז"ל הראה הקב"ה למשה דור ודור ודורשיו וכו' כיון שהגיע לר"ע ראה שסורקין את בשרו במסרקות של ברזל אמר לפניו רבש"ע זו תורה וזו שכרה אמר לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה והנה לכאורה אין תפיסה לזה ומה תשובה היא כך עלה במחשבה לשאלת משה ומפרש בעל של"ה בכוונת התשובה כי הנה יש ליתן טעם על מה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כי הנה ארז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים בדין לסבת הרשעים שלפי גודל חטאם אינם יכולים לסבול עונש כפי הדין המוטל עליהם לכן שיתף עם מדת הדין מדת הרחמים והנה ענין השיתוף לא היה כ"א בעבור הרשעים אבל הצדיקים נשארו בסוד המחשבה כאשר עלה בתחלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין לכן הקב"ה מדקדק עם הצדוקים כחוט השערה וזהו. שהשיב הש"י למשה שתוק כך עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ונשארו הצדיקים בסוד המחשבה. והנה ידוע תדע שהחימה והחרון אף היותר גדול אינו אלא כשהש"י מתנהג עם העולם במדה"ד אבל לעולם אין מענשים אותם יותר ממה שהדין נותן ח"ו כי הצור המים פעלו כי כל דרכיו. משפט אל אמונה ואין עול נמצא מאחר שהקב"ה מתנהג עם הצדיקים לעולם במדה"ד א"כ לעולם הוי עידן רותחא נגד הצדיקים ולכך מיענשי אף אעשה. והשתא יתורץ מתחלה לא מצינן למימר אם יסורין באין על האדם יתלה בביטול תורה שהרי ביטול תורה אינו אלא עשה ועל עשה לא יש עונש לכך קאמר יפשפש במעשיו דמשמע עבירות הלאוין אבל פשפש ולא מצא נמצא הרי הוא צדיק יתלה שפיר בביטול תורה אף שאינו אלא עשה דנגד הצדיק הוי לעולם עידן רותחא ובעידן רותחא יש עונש אף אעשה:

דרך השלישי הוא כי הנה יש לדקדק מאי שאמר יפשפש במעשיו וכי צריך פשפוש הלא האדם מלא מעונות וחטאים ופשעים והנה ברגע אחת יזכור הרבה ממה שעשה חטאים ואין צריך פשפוש כלל ויש ליישב כי הנה הר"מ אלשיך מפרש מ"ש בתהלים ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וקשה אם כמעשהו אינו חסד אלא דין ומפרש הוא ז"ל דקאי אמדה כנגד מדה שאם היה הקב"ה מעניש שלא כנגד מדה דהיינו שהעונש לא יהיה מתייחס ושייך אל החטא ההוא היה נמצא ח"ו בני אדם מתפקרים וכופרים בהשגח' פרטית ובעונש והיו אומרים לא מן השמים הוא זה העונש אלא מדרך הטבע הוא כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי אבל כשהעונש מתייחס ושייך אל החטא דהיינו שהוא מדה כנגד מדה הקב"ה מקרבן אצלו כי עי"ז מודים שהעונש מן השמים ולא בדרך הטבע כי איך יכולה הטבע לכוין שיהיו היסורין מעין החטא וזהו שאמר הכתוב ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ממש העונש הוא כמעשה העבירה ממש ועוד צריך אתה לדעת כי אין דבר שמרחיב ומאריך את הזמן כמו יסורים וצרות כי מי שהוא בעל יסורים נחשב אצלו זמן קצר לזמן מרובה ומי שהוא מגודל ומירגל בטוב ועונג מתכוויץ ומתקמט אצלו הזמן שזמן ארוך דומה לו לזמן קצר וכמו שביארנו הכפל דיום לשנה יום לשנה דמרגלים ופסוק שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה ופסוק יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה וזהו הטעם שקושי השעבוד במצרים היה משלים הזמן ת' שנה וכן לעתיד יהיו חבלי משיח משלימין זמן הגלות ומעין זה הוא מה שבחר אאע"ה לזרעו בגלות יותר מבגיהנם והוא קצת היפך זה ע"ד אל זועם בכל יום ובקשת שלמה לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו ומה שאמר הכתוב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו יתייחס למ"ש אל זועם בכל יום דבכל יום יצוייר מדה כנגד מדה ועוד העונש אינו בא בשטף ובקצף כ"א מעט מעט כמשל האבן שדקדקו אותו לחול דק ועפ"י כל זה יבואר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ כי כל גלות כפול. ונחזור לענינינו הראשון כי הנה דרך הטבע כשאדם לומד יום ולילה בחשק עצום אז הזמן מתכוויץ אצלו שנחשב אצלו יום שלם כמו שנה ויש קצת סבה לזה להיות שהתורה הוא רותניית אצולה מן הקודש העליון והיא קודם לזמן לכן אין הזמן שולט על התורה ולפיכך אינה תופסת זמן ולפיכך מתכוויץ אצלו הזמן בלימוד התורה משא"כ באיש יושב בטל כל היום נחשב אצלו יום לשנה. והנה הדין נותן מי שיש אצלו עון ביטול תורה נמצא גרם לעצמו אריכת, הזמן ולפיכך דין הוא שיענש ביסורים שגורם ג"כ אריכת הזמן והשתא יובן מאמרם אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו לדעת איזה עבירה שייכה ליסורין הבאים עליו ועי"ז יאמין בהשגחה הפרטית ומדוקדקת ושהעונש בא מאתו ית' ויעשה תשובה פשפש ולא מצא שיהיה איזה עון מתייחס להיסורין יתלה יסיריו בביטול תורה דכל יסורין הבאין עליו הם מדה כנגד מדה נגד ביטול תורה הואיל והוא גרם לעצמו אריכת הזמן לכן יענש ביסורין שמאריכין ג"כ הזמן והואיל שעיקר הכוונה ביסורין הבאין על ביטול תורה אינו אלא להאריך הזמן אצלו לכן כל מיני יסורין שיבואו עליו לפי שמאריכין הזמן הם מדה כנגד מדה לעון ביטול תורה. נמצא בתחלה לא רצה לומר מי שיסורין באין עליו יתלה יסוריו בביטול תורה דהלא עדיף יותר לפשפש ולדקדק במעשיו אולי ימצא איזה עבירה השייכה ליסוריו וישיג מדה כנגד מדה בבחי' פרטיית ומדוקדקת משא"כ אם יתלה יסוריו בביטול תורה לא ישיג כי אם מדה כנגד מדה בבחי' כללית אבל לא בבחי' פרטיית שהרי כל היסורין שבעולם יש להם מדה זו שמאריכין הזמן לכן קאמר דייקא פשפש ולא מצא איזה עון פרטי במדה כנגד מדה הרי אז ע"כ אין לו במה לתלות בענין מדה כנגד מדה כ"א בבחי' כללית. ומעתה התבונן כמו שהתורה היא שקולה ככל המצוה כמו כן היסורין הראויין לביא על כל דבר פרטי מכל עבירה ועבירה שבעולם כולם ראויין הן לבוא על ביטול תורה לבד לפי שכולם מאריכין הזמן כמו ביטול תורה ודוק:

נ"ל לדקדק אריכות הלשון אם רואה אדם שיסורין באין עליו והל"ל אם יסורין באין על האדם יפשפש במעשיו. ונ"ל כי הנה איתא בזוהר יסורין גלוים הבאים על האדם אינם יסורין של אהבה ויסורין מכוסין הם יסורין של אהבה וזהו דקאמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו כלומר שיסורין גלוים הם והאדם רואה אותם ודאי אינם יסורין של אהבה לכך יפשפש במעשיו:

ועוד נ"ל כי בעל שומר אמונים מביא בשם הרמ"ק כשמכת מדינה בעולם דהיינו כשיש גזירה כללית בעולם הרי אז נספה עמהם אף מי שהוא צדיק עד"מ כשיש דבר בין בהמות אז ימותו אף בהמותיו של הצדיק דזכות גדול צריך לאדם שיבדל מן כלל ישראל לטובה וזה שאמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו לבד ולא על חבירו יפשפש במעשיו:

ארז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ונלע"ד בעזה"י כמה טעמים ע"ז:

טעם א' הוא פשוט גמור וידוע לכל לפי שהבע"ת טעם מתיקות החטא וכבש את יצרו ופורש מן החטא משא"כ צדיק שלא טעם טעם חטא מעולם ואפשר אם הי' טועם לא היה יכול לפרוש ממתיקות טעם החטא:

טעם שני לפי שהבע"ת אינו יודע שיעור פגם חטאו ולכן אפילו אם מסגף את עצמו מסופק הוא ואולי עדיין לא רחקו העגם ולכן מרבה בתשובה מאוד ועי"ז ימצה לפעמים שתשובתו היא הרבה יותר מכדי שיעור פגם חטאו ואותו העודף נחשב לו לזכות ולכן ארז"ל ע"י תשובה מאהבה זדונות נעשי' כזכיות:

טעם שלישי הוא כי הנה מי שמעמיק במחשבתו בתפלתו לחתור אחרי רחמיו העצומים הנפלאים לאין תכלית הרי כפי מה שמעמיק יותר ממשיך על עצמו רחמים עמוקים ואם יוסיף עוד להעמיק יותר אחרי רחמיו ית' יוסיף עוד להמשיך על עצמו רחמים עמוקים יותר ויותר כי עיקר המשכתינו מלמעלה היא ע"י המחשבה לכן כל מה שיוסיף להעמיק במחשבתו אחר רחמיו העמוקים יוסיף להמשיך על עצמו רחמים עמוקים והמשל בזה לאיש אחד שחטא ואח"כ נתעורר לעשות תשובה ולהתקרב אל הבורא ית"ש אמנם מחמת שהוא ביישן מופלג הוא בוש לגשת אל הבורא לבקש תפלה ותחנונים מאל ית"ש בחשבו איך אשא פני לבקש תחנונים ממנו ית' ואני חטאתי נגדו חטאים עצומים כ"כ אמנם אם מחמת בושתו העצום ימאן לגשת אליו ית' ימות בלא תשובה אמנם יש עצה לזה שיעמיק במחשבתו אחר רחמיו העמוקים לומר הן אמת שחטאתי נגדך ובוש אני מאוד לגשת אליך אמנם על מדת טובך נשענתי לבקש מלפניך סליחה ואי משום שחטאתי נגדך הלא אתה טוב מאוד (ואי שחטאתי אני מאוד מאוד הלא אתה טוב מאוד מאוד) ולטובך אין קץ ותכלית ואפילו אם הייתי חוטא אלף פעמים יותר ממה שחטאתי נגדך ג"כ מדת טובך הבב"ת מספיק שתקבלני בתשובה וזהו שכתוב לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים כלומר שרחמיך הם לאין קץ וזהו שכתוב ג"כ רוצה השם את יריאיו אמנם לפעמים ימצא אדם אחד ירא לגשת אל הבורא מחמת בושה על חטאיו לזה קאמר המייחלים לחסדו וע"ז ישען לגשת אליו ית' לפי שלחסד הבורא אין קץ נמצא הבע"ת שאין לו שום עצה להתקרב לבורא ית' אם לא על סמך חסדו הגדול ית' לכן מחמת דוחק והכרח מוכרח להעמיק במחשבתו מאוד מאוד את רחמיו ית' כי בלתי זה אין שום עצה אחרת נגדו מחמת בושה העצומה שלו ונמצא כפי גודל חתירתו במחשבתו אחר רחמיו ית' העמוקים כן ימשיך על עצמו רחמי' עמוקים לפי שעומד לפני האל ית' במורא ובבושה ובהכנעה גדולה ובשבירות לב ובנמיכות רוח ועפעפיו יזלו דמעה כמים הנגרים בהיות מכיר בחסרוניו ובמה שחטא נגדו ית' משא"כ הצדיק שלא חטא מעולם כלל לגמרי ואין לו במה להתבייש נגדו ית' לכן אין שום דבר מכריחו להעמיק ולחתור אחר רחמיו העמוקים לאין קץ נמצא לא ימשיך על עצמו רחמיו עמוקי' והנה ידוע אצלי במ"א בכל מקום שמחשבתו של אדם מתפשטת שם הוא עיקר מציאותו והויותו והמש לבזה לסוחר אחד שדרכו כל הימים לילך עם שתים או שלשה עגלות סחורה לעיר ברעסלא על יומא דשוקא אשר שם בזמן המוגבל וכשמגיע לערך ארבעה או חמשה שבועות לפני יומא דשוקא אז נמלך ומתיישב במחשבתו איזה מין סחורה יוליך לשם ובאיזה חנות יניח סחורתו כשיבא לשם ואם איזה סוחר יחליף סחורתו בסחורה אחרת והנה זה האיש באותה שעה שמחשב כן הרי הוא באותה שעה בעיר ברעסלא ואע"פ שאנו רואין אותו לעינינו פה בבראד אמת הוא שגוף של זה האיש הוא בבראד אמנם עיקר עצמותו שהוא מחשבתו שהוא עיקר היותו של אדם כידוע אצלו בדרוש המחשבה שלו הנה עיקר עצמותו הוא בברעסלא ואין שייך לומר על זה האיש שהוא בבראד רק מחשבתו היא בברעסלא שאין שייך לומר מלת רק על המחשבה שהיא עיקר חיותו ומציאותו אבל להיפוך יצדק היטיב מלת רק לומר שזה האיש אשר הוא חישב לע"ע בעניני ברעסלא הנה הוא בעיר ברעסלא רק גופו הוא בבראד שעל גופו שייך לומר רק כי הוא טפל אל הנשמה והרי כשאדם נפטר ומת ומושכב על הארץ אומרים בני אדם שהוא בעלמא דקשוט ואע"פ שאנו רואי' אותו כאן בהאי עלמא הלא את מי רואין כאן את עפרו שהוא הגוף אבל נשמתו ומחשבתו כבר הם בעלמא דקשוט והנה המחשבה יכולה ברגע לבא לברעסלא כי תיכף שמצייר ברעסלא במחשבתו הרי כבר מחשבתו מתפשטת בברעסלא והמחשבה א"צ לעגלה ולסוסים ולהוצאות אמנם כשיגיע סמוך ליומא דשוקא אז צריך לעגלה ולסוסים להוליך גופו הכבד וסחורתו המתה לשם אבל המחשבה היא רוחניי' ודבר רוחני אינו תופס מקום ואינו תופס זמן לכן ברגע אחד מתפשט' המחשבה אף על אלף פרסאות או יותר הרבה וכמו כן אדם שחושב בגדול' הבורא ורוממותו וחכמתו וחסדו והשגתו ונפלאותיו והנהגתו את העולם הרי באותה שעה שמחשב כן בבורא הרי כבר הוא אצל הבורא והבורא הוא אצלו והוא עם הבורא והבורא הוא עמו כי עד מהרה תרוץ דבר המחשבה הנה התבאר מכל זה כי בכל מקום שמתפשטת מחשבתו של אדם שם הוא עיקר עמידת זה האדם ומציאותו והשתא יובן במקום שבעלי חשובה עומדי' במחשבתם דהיינו במקום רחמים העמוקים והעצומים מאוד אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם כי אם במקום רחמים נמוכים ומעוטים לפי שבעל תשובה הדוחק מביאו לחתור אחר רחמיו העמוקים שאין לו שום תחבולה אחרת להתקרב אצל הבורא אמנם הצדיק אין מי שיכריחו לחתור אחר רחמיו העמוקים ית"ש ולעמוד שם במחשבתו במקום גבוה כזה ולכן לא ימשיך על עצמו רחמים עמוקים כ"כ: טעם ד' הוא עפ"י מה שמצאתי כתוב בספר נשמת אדם פירוש על פסוק שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב דקשה פתח במציאה וסיים בשלל והל"ל כמוצא מציאה רבה או כשולל שלל רב ופי' שם כי הנה מי שמוצא מציאה רבה אע"פ ששמח מ"מ מעורבת השמחה בפחד שלא ילשינוהו בפני המלך או אם אדם אחד ישלול שלל עצום ג"כ השמחה שלו מעורבת בפחד שמא יתגלה הדבר ויחייב ראשו למלך אבל כשאיש אחד שלל מאדם אחד שלל רב ואח"כ הוחזר להנגזל אותו השלל הרי אז שמחת הנגזל היא שמחה שלימה והנה כמו כן הוא הדבר בנשמה של האדם קודם בואה לזה העולם אז מלמדין אותה כל התורה כולה והשגת הנשמה אז היא עצומה מאוד כמשארז"ל נר דלוק על ראשו וצופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו ובבואה לזה העולם משכחין ממנו כל התורה וכשנתגדל ולומד תורה הרי התורה ההיא אינה חדשה אצל האדם אלא כדמות זכרון שנזכר מה ששכח בבוא הנשמה לעוה"ז אבל באמת כל מה שהאדם לומד בתורה בעוה"ז ומחדש כבר היתה הנשמה יודעת כל זה נמצא מתחלה קודם בוא הנשמה לעולם היתה יודעת הרבה מאוד ובבואה לעוה"ז נשלל ממנה כל חכמתה ואח"כ כשלומד מחזירין לה אותו השלל וזש"ה שש אנכי על אמרתיך שאני לומד כמוצא שלל רב והנה ידוע כשאדם אחד היה עני בתחלה ואח"כ נתעשר ודאי שמחתו גדולה מאוד וכשחוזר אח"כ לעניותו כבראשונה אז יש לו צער כפול ומכופל ממה שהיה לו בתחלה בעניותו הראשון כי כשיוצא האדם מענין אחד להפכו אז ההרגשה גדולה מאוד בין מטוב לרע ירגיש צער מופלג ומרע לטוב ירגיש עונג מופלג כמבואר אצלי במקום אחר על פסוק כי רגע באפו וגו' ועל מאמר צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה והנה ידוע שסטרא דקדושה וסטרא דקליפה המה שונאים עצומות זה לזה לעולם כמש"ה כי יד על כס יה מלחמה לה' שהוא כולל כל סטרא דקדושה בעמלק שהוא הס"מ הכולל כל סטרא דקליפה מדור דור כלומר לעולם המלחמה והשנאה ביניהם. והנה ידוע מי שיש לו אוהב גדול כשיש צער לאוהבו יש לו ג"כ צער וכשאוהבו שמח הוא ג"כ שמת ובשונא להיפוך כי נחת השונא צער הוא לו וצער השונא נחת היא לו והנה ידוע כשאדם חוטא אז מכניס נצוצי הקדושה לתוך הקליפה וגורם נחת לקליפה וצער לקדושה ואח"כ כשב בתשובה מוציא מן הקליפה כל ניצוצי הקדושה שהכניס בתחילה לקליפה ועי"ז מגיע לקליפה צער כפול הרבה יותר משאם לא היה מכניס בתחלה ניצוצי הקדושה לתוכה כי מן העשירות לעניות הרגש' המרירות גדולה מאוד והקדושה יש לה נחת כפול אחד שאותן ניצוצי הקדושה שנשללו ונגזלו ממנה חוזרים לה והשנית שע"י צער הקליפה מגיע נחת עצום לקדושה שהיא שונאה ובתחלה בשעת החטא היה הדבר להיפוך וזהו לא נתמלאה צור אלא מחורבנה, של ירושלים כשזה קם זה נופל פי' כי הקימה של אחד מהם היא המפלה של השנית לפי ששונאים זה לזה מאוד נמצא הצדיק שלא חטא כל ימיו ולא הכניס מעולם ניצוצי הקדושה לתוך הקליפה אין להקליפה מן הצדיק לא נחת ולא צער משא"כ הבעל תשובה אע"פ שבשעת חטאו גרם נחת לקליפה מיהו לעומת זה כששב אח"כ בתשובה גורם צער כפול ומכופל לקליפה ונחת כפול ומכופל לקדושה ולפיכך במקום שבע"ח עומדין אין צדיקים גמירי' יכולים לעמוד:

טעם ה' על מאמר במקום שבעלי תשובה עומדין וכו' כי הנה לענ"ד בעזה"י הסברתי איך ע"י מעשה הטוב גורם יחוד קוב"ה ושכינתיה וע"י מעשה הרע גורם פירוד ביניהם ותבין ג"כ מזה ענין הצלם אלקים של האדם מהו ושמע והבן היטב מה שאודיעך פה הנה ידוע שיש לאדם חמשה חושים חוש הראי' וחוש השמיעה וחוש הריח וחוש המשוש וחוש הטעם והנה מכל מה שמושג לה' החושים א"א לאדם להעתיק רק מה שמושג לחוש הראי' דהיינו כשאדם רואה אותיות וציורים וגוונים יכול להעתיקם על הנייר משא"כ קול שמושג לחוש השמיעה א"א להעתיק קול וכן ריח ג"כ א"א להעתיק וכן טעם המושג לחוש הטעם אבל תדע שהש"י שם כלי אחת באדם והיא כלי רוחניית והכלי ההיא יכולה להעתיק מה שמושג לה' חושים והכלי ההיא היא הכח המדמה שבאדם שהוא כח הזוכר כי אלו לא היה כח המדמה באדם לא היה יכול להכיר צורת אדם בעולם המשל בזה אם יראה ראובן צורת פניו של שמעון ביום א' ואח"כ היה ראובן רואה את צורת פניו של שמעון גם ביום ב' לא הי' ראובן יכול לדעת שזו הצורה היא צורת פניו של שמעון שראה אותה אתמול ביום א' אלא הי' סובר וחושב שזו הצורה שראה ביום ב' היא צורה חדשה ולא היה יכול לזכור שזו הצורה היא היא אשר ראה אתמול ביום א' אבל עכשיו שיש כח המדמה באדם הנה כשרואה ראובן צורת שמעון ביום א' הרי אז נחקקה צורת שמעין בכח המדמה של ראובן אף אחר שיסתלק שמעון מנגד עינו של ראובן נשארת צורת שמעון חקוקה בכח המדמה של ראובן ועי"ז כשרואה ראובן פעם שנית צורת שמעון ביום ב' בפועל ממש ורואה ראובן שהצורה הזאת אשר רואה אותה עתה בפועל ממש היא דומה ממש לאותה הצורה החקוקה בכח המדמה שלו מיום אתמול שהוא יום א' הלה עי"ז מכיר ראובן שזה האיש אשר רואה אותו ביום ב' הוא שמעון אשר כבר ראה אותו אתמול ביום א' הנה התבאר לך היטיב ענין כח המדמה שבאדם ותועלתו והנה הכלי הזאת שהיא כח המדמה יכולה להעתיק אף מה שמושג לכל ה' חושים דהיינו קול ומראה וריח וטעם ומשוש המשל בזה אם ישמע ראובן את שמעון שהוא מזמר ומשורר בקול נעים ואדיר וחזק ובשעת שומעו קול שמעון אז רואה את שמעון בכרו והנה אף כשיפסיק שמעון מלשורר ולזמר נשאר תכונת קולו של שמעון חקוק בכח המדמה של ראובן דהיינו נעימות הקול וחזקו ואח"כ כשראובן ישמע פעם שנית קולו של שמעון אף אם לא יביט אז בפניו של שמעון יכיר ראובן ע"י זה שזהו קולו של שמעון אשר שמע אותו אתמול בעת אשר הביט ג"כ בפניו וכן ארז"ל על סומא היאך מותר באשתו בטביעות עינא דקלא וכן אם יריח אדם שני מיני בשמים דהיינו קנמון וכרכום ובשעת הרחתן יביט על צורת הקנמון וכרכום ואח"כ אף שיעצים את עיניו ויריח את הקנמון וכרכום יוכל להכיר בריחם שזהו קנמון וזהו כרכום לפי שמשהריחם פעם ראשון נשארה תכונת ריחם חקוקה בכח המדמה וכן אם יאכל אדם אתרוג מטוגן בדבש ויראה אז צורת האתרוג המטוגן ואח"כ כשיאכל שוב פעם שנית את אתרוג המטוגן אף שבפעם שנית יעצים עיניו יוכל להכיר שזהו אתרוג מטוגן בדבש לפי שבעת אכלו פעם ראשון נשאר תכונת טעם האתרוג המטוגן חקוקה בכח המדמה שלו וכן אם ימשמש אדם בידיו תפוח ואתרוג ויראה את צורתם ג"כ ואח"כ כשימשמש אותם פעם שנית אף אם יעצים עיניו אז יוכל להכיר שהחלק הוא התפוח ומה שיש בו בליטות הרבה הוא אתרוג הנה התבאר לך היטיב איך שכח המדמה שבאדם יכול להעתיק מה שמושג לכל החמשה חושים. והנה בספר מבוא פתחים של בעל המחבר ספר שומר אמונים מביא שם בשם האריז"ל הקדמה אחת הכתובה בספר מבוא השערים של האריז"ל בשער ב' ח"ב פרק ה' וז"ל שם טבע הרוחניים להשאיר רשימו במקומם אף אחר הסתלקותם משם וענין הרשימו שמניחים הוא הבחי' התחתונה אשר בהם כלומר מלכיות שלהם עכ"ל שם ותמצא ההקדמה הזאת בספר מבו"פ באות רשימו ע"ש והנה לפעמים יזדמן שאדם אחד יתפלל בדבקות עצום ונמרץ באהבה ובשמחה ובנחת רוח מופלג וכמעט לא ירגיש שהוא בעוה"ז. הנה אין ספק שזה אור הדבקות הוא שפע שנשפע עליו מלמעלה וזה האור הוא קומה שלימה ופרצוף שלם כלול מי"ס הנפרטים לרמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים והנה זה אור הדבקות ודאי שהוא אור יותר בהיר וזך מאור נשמתו שהרי קודם שבא אליו אור הדבקות ההוא מלמעלה לא היתה אור נשמחו מספקת להתפלל בדבקות כ"כ והנה אור נשמתו היא לגבי אור הדבקות כגוף והנה הרמ"ח איברים רוחניים של נשמתו מתלבשים ברמ"ח איברים ושס"ה גידים של גופו ורמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים של אור הדבקות מתלבשים ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים של נשמתו ועי"ז יושפע חיות נוסף על כל איברי גופו וירקד ויפזז ויכרכר בכל עוז ותעצומות כי כשנתוסף חיות בגוף אז נעשה הגוף קל כנשר ויקפץ לעוף למעלה בשעת תפלתו בדבקות כדרך הטבע שכל דבר חפצו לעלות לשרשו אשר חוצב משם והנה יקרה לפעמים שבתפלות השחר יתפלל בדבקות ובהתקשרות ובהתלהבות מופלג וכשיגיע לערב בתפלת מנחה וערבית ויחשוק להתפלל ג"כ בדבקות כמו בתפלת השחר אבל אינו יכיל להתפלל בדבקות כ"כ כמו בבוקר על כי נסתלק ממנו אור הדבקות של שחרית בעבור חטא קטן מאוד דהיינו שהסתכל בעיניו במקום שלא היה צריך להסתכל או בעבור שדיבר איזה שיחה בטילה דברים של מה בכך שלא היה מגיע לו שום תועלת משיחה ההוא ובעזה"י אסביר לך פה הענין הלזה כי הנה ידוע שהקדושה והטומאה לא יצוייר שישכנו ביחד כמ"ש כי יד על כס י"ה וגו' כמ"ש למעלה בטעם ד' על מאמר במקום שבע"ת עומדים וכו' ולפ"ז יקשה א"כ היה ראוי שלא להמצא בעולם כ"א צדיקים גמורים שאין בהם רק קדושה ולא קליפה או רשעים גמורים שאין בהם רק קליפה ולא קדושה אבל בינונים שיש בהם קדושה וקליפה ג"כ והיאך אפשר שימצאו בינונים בעולם והא א"א לקדושה וקליפה לשכון ביחד באיש אחד אמנם הענין הוא כי הנה דרך הטבע שיברח אדם ממקום שיש בו סרחון וריח רע מגונה מאוד אבל כשהריח רע אינו גדול כ"כ ימצא לפעמים שיאנוס האדם א"ע ויסבול לאיזה הכרח אבל מי שהוא רך וענוג ומפונק מאוד לא יוכל לסבול אפילו סרחון מעט מאוד יותר קשה יהיה למפונק לסבול סרחון מועט ממה שקשה לסבול לאינו מפונק סרחון עצום והנה אי' בזוהר לן לך סימן פ"ה ע"ב על פסוק אני לדודי ועלי תשוקתו וז"ל שם בפסוק אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וז"ל הזוהר ח"ח מה כתיב אני לדידי ועלי תשוקתו אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו אני לדודי לאתקנא לי' דוכתא בקדמייתא ולבתר ועלי תשוקתו דבר אחר אני לדודי דהא תנינין שכינתא לא אשתכחת עמהן דחייביא כיון דאתי בר נש לאתדכאה ולמקרב גביה דקב"ה כדין שכינתא שריא עלי' הה"ד אני לדודי בקדמיתא ולבתר ועלי תשוקתו אתא בר נש לאתדכאה מדכאין לי' עכ"ל הזוהר לענינינו. והכוונה של פירוש השני של הזוהר הוא לפי שהשכינה הוא התשוקה של הקב"ה והנה מפירוש הא' של הזוהר התבאר למי שיש לו עינים שטבע הקדושה להתפשט בכל מקום לשרות על כל אחד ואחד מישראל רק שלא יהיה שם סרחון וזוהמת עון וכשאין שם טומאת עון אז שוב א"צ תחבולה להמקוך על עצמו קדושה כי ממילא הקדישה חפצה לשרות ולשכו' עליו ואם יחטא אפי' חטא קטן מאוד תברח ממנו קדושה עצומה כי לרוב קדושתה לא תוכל לסבול אפי' סרחון מועט ומהאי עמא הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ע"י חטא קטן אפי' כחוט השערה מגרש קדושה דולה ממנו ואי' בזוהר על פסוק כי את מקדש שם טמא ונכרתה דהוא קאי על השכינה שהיא קרוי מקדש ה' ואף כי לא יצוייר דיסאיב לשכינתא בל מאן דסאיב אתרהא כאלו סאיב לדידה כי עיקר החרון אף הוא על מי שמגרש קדושה מאתו כמו שהקדושה שמחה עד מאוד בהיותה מוצאה קום לשרות לשם הנה בהיותה צריכה להסתלק מן המקום ההוא ששרתה עליו יש לה צער כפול ומכופל ויותר היתה חפצה הקדושה שלא לשרות שם בתחלה משתשרה שם ואח"כ תגורש משם וזה תבין ממ"ש הזוהר מאן דסאיב אתרא דשכינתא כמא דסאיב לדידה משם תבין החרון אף והכעס ש, השכינה על מאן דתריך לה מאתרהא ששרתה שם בתחלה והנה מי שיצרו מסיתו לעבור עבירה קטנה והוא כובש את יצרו ממילא מגרש מאתו כח טומאה מועטת ועי"ז נמשך עליו קדושה עצומה כ"כ מה שבתחלה לא היתה הקדושה ההיא יכולה לשרות עליו מפני הסרחון המועט ההוא שהיה בו כי קדושה עצומה תברח אף מסרחון המועט עכשיו בגרשו מאתו הסרחון המועט ההיא גורם עי"ז שקדושה עצומה תשרה עליו וזהו משארז"ל אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה וזהו הטעם שארז"ל על והיה עקב תשמעון אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון ונאמר שם בפסיק שכר עצום ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבע לאבותיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וגו' ע"ש בפסוק וזהו הטעם ג"כ שהזהירו רז"ל הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ומהאי טעמא אמר בן עזאי ג"כ במס' אבות הוו רץ למצוה קלה כבחמורה וזה שכתוב בס' חובת הלבבות ואל ימעט בעיניך שים דבר שתעשה לשמו ית' אפי' במלה או בראי' כי המעט ממך הוא רב אצלו והיינו משום דע"י כבישת יצרו בדבר מועט מגרש ממנו טומאה קטנה וע"י זה ממילא נמשך עליו קדושה עצומה ובמקום אחר כתבתי בשם ספר הקדוש שני לחות הברית טעם נכון על מה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ועפ"ז מפרש משארז"ל על ר"ע כשהליצו בעדו באמרם זו תורה וזו שכרה והשיב הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה ואין כאן מקומו לענ"ד נראה כוונה במשארז"ל הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה דהכוונה היא מה שהצדיק קיבל על עצמו איזה פרישות יתירה אף שהוא דבר מועט מאוד והתורה לא היתה מחייבת אותו בדבר הזה אלא שהצדיק קיבל על עצמי פרישות יתירה לפנים משורת הדין ואח"כ כשיעבור הצדיק על אותו דבר שקיבל על עצמו אז מענישין אותו אפי' הוא דבר מועט מאוד כחוט השערה כי הנה ידוע בגר שנתגייר וקבל על עצמו כל התרי"ג מצות ואח"כ עבר עבירה שחייבין עלי מיתת ב"ד ממיתין אותו אף שבגיותו לא היה חייל עלי' מיתה מ"מ כיון שקיבל על עצמו חייב כמו כן מי שמקבל עליו איזה פרישות יתירה הוי כמו גירות מועט שנתגייר לאותה פרישות יתירה ואין יכול לחזור ואם עבר על אותו הפרישות מענישין אותו לפי שכשקיבל עליו אותו הפרישות המשיך על עצמו קדושה ואח"כ כשעובר על הפרישות מגרש ממנו אותה הקדושה והקב"ה כועס ע"ז ונלע"ד זה שאמר הכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כלומר כשתנהגו עצמיכם מרצונכם באיזה דבר קדוש א והייתם קדושים לעולם ואינכם יכולים לחזור ואם תחזורו תענשו על זה זהו נלע"ד בדרך דרש והפשט הוא כשתתנהגו באיזה דבר קדושה הרי אז ע"י זה והיית' קדושי' בעצם לפי שתשרה עליכ' רוח קדושה: ונחזור לענין הראשון הנה האריז"ל כתב והובא במבוא פתחים א"א להוציא אורות רק ע"י זיווג נמצא מי שנשפע עליו מלמעלה אור דבקות ודאי האור ההוא בא ע"י יחוד קב"ה ושכינתי' והאור ההוא ודאי הוא כלול מי"ס ומרמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים ואותו האור מתלבש ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים של הנשמה שלו ולפעמים יקרה אע"פ שבבוקר התפלל בדבקות ובשמחה מופלגה כשיגיע לעת ערב לא יוכל להתפלל בדבקות כי נסתלק ממנו אור הדבקות ע"י איזה עבירה קטנה מאוד כי כן דרך הטבע שקדוש' עצומה תברח אף מסרחון מועט אמנם אע"פ שאור הדבק נסתלק ממנו עכ"ז לא נסתלק כל האור לגמרי כ"א עיקר האור נסתלק אמנם הרשימו מן אור הדבקו' נשאר אצלו בהכרח והיא בחי' המלכות של אור הדבקות שהוא דוגמת השכינה והנה עיקר אור הדבקות בורח מאתו כי לא יוכל לסבול הסרחון של העבירה אבל הרשימו בהכרח תסבול הסרחון וזהו השוכן אתם בתוך טומאותם. אף כשהן טמאין שכינה שרויה ביניהם והנה בחי' הזכרון שזוכר לאחר הסתלקות תכונת אור הדבקות של תפלת שחרית וציור איכות האור וגודל השמחה שלו היא היא בחי' הרשימו של אור ההוא בהיותו נשאר בלתי אור של שחרית לעת ערב הנה הוא מצטער מאוד על שאבד אור נפלא ונחסר ממנו השמחה הנפלאה שהיה לו בבוקר והנה בחי' הרשימו הנשאר מלובש' בו הוא המצטערת על שנפרדת מעיקר אורה ונשארת במקום טומאה וסרחון והנה עיקר האור הוא דוגמת קב"ה והרשימו הוא דוגמת השכינה והנה בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא והנה מתחלה כשנשפע עליו אור הדבקות היה כלולה עמו גם בחי' הרשימו אלא שהיה מיוחדים ואז לא היה ניכר שיש באותו האור ב' בחי' דהיינו בחי' עיקר האור ובחי' הרשימו אלא היה דומה לאור אחד ממש אמנם לאחר שעיקר האור נאבד ע"י עבירה קטנה והרשימו נשארת אצלו אז ניכר שקודם שברח האור ממנו היה באור ההוא ב' בחינות אלא שהיו מיוחדים ביחד אמנם ע"י העבירה עשה פירוד ביניהם שהאור נסתלק למעלה והרשימו נשארת אצלו וכשם שגורם פירוד בין דוגמת קב"ה ושכי' שהם האור והרשימו כמו כן גורם פירוד בין קב"ה ושכי' האמתיים כי בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא והנה האדם הזה כשרואה בתפלת הערב שרחוקה היא מאוד מתפלת שחרית בבחי' הדבקות מצטער מאוד ודוחק ואונס את. עצמו להתפלל דבקות כמו בשחרית ואינו יכול לפי שברח ממנו האור ההוא והנה בהיותו מצטער מפשפש במעשיו של כל קיום מעת סיומו תפלת שחרית ועד תפלת ערבית וכשמוצא בעצמו איזה עבירה קטנה דהיינו איזה שיחה בטלה ואז מרגיש שבודאי בשביל שיאה בטלה זו ברח ממנו האור ובראותו שהוא כן מצטער מאוד מאוד ומתחרט על השיחה ההיא שההנאה של השיחה לא היתה אחד מאלף אלפי אלפים ורבבות רבבות פעמי' מן ההנאה של תפלת שחרית בדבקות והנה ידוע שעיקר התשוב' היא החרט' כמו שנסביר זה בעזה"י במקומות אחרים ולא נאריך כאן. והנה התשובה והחרטה של שיחה בטלה היא היא תשובה מאהבתו שמחמת אהבתו הדבקות של שחרית לכך הוא מתחרט מאוד על השיחה בטלה והנה ע"י תשובה חוזר עיקר האור אליו ומתייחד עם הרשימו כבראשונה והנה באמת השכינה מקרבת אותנו אל הקב"ה והנה כמו כן אלו לא היה נשארת בו הרשימו שהוא זכרון ציור הדבקות ושמחתו לא היה מצטער כלל ולא היה שב בתשובה ולא היה מתחרט כלל נמצא מי גרם התשובה והחרטה הוי אומר הרשימו שהוא דוגמת השכינה ואז שוב מתייחד הרשימו עם עיקר האור כמו מי שאכל בבוקר אתרוג מטוגן בדבש והנה בשעת אכילתו מרגיש טעמו בפועל ממש בחוש הטעם ואחר אכילתו אין הרגשת טעם כלל ולא נשאר כ"א הרשימו שהיא זכרון ציור הרגשת הטעם בלבד אבל לא הרגש' הטעם בפועל ממש וכשאוכל בצהרים פעם שנית אתרוג מטוגן בדבש הרי אז מתייחדת הרשימו של הטעם עם עיקר הטעם דאין לך רשימו גדולה מהרגשת הטעם בפועל ממש וכמו כן בעת שוב אור הדבקות אליו הרי אז מתייחדת הרשימו שהוא זכרון שמחתו של אור הדבקות דשחרית עם עיקר האור דאין לך רשימו גדולה מהרגשת השמחה בפועל ממש הנה התבאר לך איך ע"י עבירה גורם פירוד בין דוגמת קב"ה שהוא עיקר האור ובין דוגמת השכינ' שהיא הרשימו ועי"ז גורם למעלה פירוד בין קב"ה ושכי' האמתיים כי מעורר עובדא דלעילא וכשמתחרט ושב בתשובה גורם שתתייחד הרשימו עם עיקר האור. שהם דוגמת קב"ה ושכינתיה ועי"ז גורם יחוד למעלה בין קוב"ה ושכי' האמתיים. והנה עיקר האור והרשימו הם הם הצלם אלהים ובזה הנשמה הוא חלק אלוה ממעל כי ודאי אור הדביקות אינו חלק אחד מאלף אלפי אלפים ורבבות רבבות פעמים מן אור קב"ה ושכינתיה האמתיים והנה ידוע כי תפלות כנגד תמידין תקנום והנה החפלות פועלים ממש דוגמת התמידין כי הנה ארז"ל מעולם לא לן אדה בירושלים ועבירה בידו כי תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של ליל' ותמיד של בין הערבי' הי' מכפר על עבירות של יום וארז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תה רהר חריו ביום שמא עשה חשובה שמא ס"ד אלא ודאי עשה חשובה כי ודאי מי שהגמ' קורהו חכם ודאי הוא דבק בהש"י ולזה הרגישו בחטאים הקטנים שלהם כי אם היה ת"ח עובר עבירה בלילה וכשהגיע לתפלת שחרית ימצא שברח ממנו הדבקות יפשפש במעשיו בודאי וכשמצא איזה חטא קל בודאי היה מתחרט מאוד ועשה תשובה נמצא תפלות השחר שהוא כעין תמיד של שחר היה מכפר על עבירות הלילה ואם חטא חטא קל ביום שיש לו הרגשה ע"י תפלת מנחה וערבית ע"י בריחה הדבקות ממנו ומפשפש במעשיו ומתחרט יעושה תשובה וזהו שארז"ל אם ראית ת"ח שעובר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה אף על הספק לומר שמא עשה תשובה כי שמא ס"ד כי איך יעלה על הדעת מי שמרגיש בריחת אור הדבקו' ממנו שהוא צער מופלג בעבור חטא קטן שהנאתו מעוטה ולא יתחרט אלא ודאי עשה תשובה והנה ידוע כי מי שיודע מה שמתקן במעשיו הטובים תקין נפלא למעלה בודאי יש לו חלק להיטיב במעשיו אבל מי שאינו יודע התקון שמתקן למעלה אין לו חשק כ"כ להיטיב והנ' הבעל תשוב' יודע שבתשובתו מתקן למעלה שהרי מרגיש שבחטאו הפריד הרשימו מן עיקר האור ומשיג עי"ז איך ששנים הם אלא שהם מיוחדים אבל צדיקים גמורים כשמגיע להם אור דבקות אינם יודעים שהם שני מיני אורות מיוחדים אלא סוברים שאור אחד ממש הוא שהרי לא נסתלק האור שלהם מן הרשימו לעולם ולכן במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. נשלם בס"ד דרוש אחד מדרושי התשובה:

תוכן העניינים

עמוד העבודה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה