עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
דרוש הבטחון
בעזה"י נתחיל בס"ד דרוש הבטחון:
אמרה יונה לפני הקב"ה רבש"ע יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים בידי בשר ודם הנה הפירוש הפשוט הוא כי ידוע כי מרירות הרוחני הוא יותר גדול ממרירות גשמי וכן מתיקות רוחני יותר גדול ממתיקות גשמי ולכן בקש' יונה יהיו מזונותי מרורים כזית שהוא מרירות גשמי מסורים בידך שהוא מתיקות רוחני במה שאינו צריך לבשר ודם ואל יהיו מתוקים כדבש שהוא מתיקות גשמי ומסורי' ביד בשר ודם שהוא מרירות רוחני כי ההצטרכות לבשר ודם הוא מר מאוד כמשארז"ל פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות כי ההצטרכות לבריות הוא יותר מר מפשוטת נבילה בשוק ואע"פ שפשיטה נבילה בשוק הוא עלבון גדול הנה ההצטרכות לבריות הוא עלבון יותר גדול וכן משארי"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות כי אע"פ שמצוה לענג את השבת ולשמוח בו מ"מ יותר ישמח אם יאכל פת במלח בשבת והוא שלו משיאכל תרנגולת פטומ' ויין א והוא של אחרים והנה נלע"ד לפרש המאמר ש היונה בדרך מוסר כי הנה כתוב בפ' ויצא וידר יעקב נדר לאמר אם והי' אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו' הנה מלת לאכול וללבוש מיותרים הם כי פשיטא הוא שלחם הוא לאכול ובגד היא ללבוש ונלע"ד ליישב זה כי הנה איתא במסור' שלש פעמים כתיב יום אחד ויצא העב ולקטו דבר יום ביומו והשני יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם בפ' שלח לך והשלישי ואותי יום יום ידרושון ונ"ל פירוש המסור' הזאת כך דהנה ארז"ל אוכלי המן עיניהם תלו לאביהם שבשמים כי היו מתפחדים אולי לא יהי' למחרת מן וימותו ברעב לכן בהכרח היו משעבדים את לבם לאביהם שבשמים והיו תולים עיניהם לו ית' שיתן להם פרנסתם ובזה תפרש המסור' ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו ומקשה המסור' יום לשנה למה לא נפל ביום א' לשנ' שלימה ומתרצה המסור' משום ואותו יום יום ידרושון ואם הי' נופל ביום א' מן לשנה תמימה לא היו דבקים בהשם כל השנה כי היו חושבים מאחר שיש להם לאכול שנה תמימה אינם צריכין לדבק בו ית' כל השנה ועד"ז פירשתי טוב לחסות בהשם מבטוח באדם כי הנה הר"מ אלשיך מפרש באבות אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח שהם היפוך דברים בלי ענין ומפרש הוא ז"ל שהוא ענין ויכוח האדם עם הבורא ית' האדם טוען אין לי מה לאכול ואיך אוכל ללמוד תורה אם אין קמח אין תורה תן לי לאכול ואח"כ אלמוד תורה והקב"ה טוען למוד בתחלה ואח"כ אתן לך לאכול ואם אין תורה כלומר אם לא תלמוד אין קמח לא אתן לך קמח כי כשאתן לך לאכול בתחלה שוב לא תרצה ללמוד אח"כ תורה מאחר שאין לך הכרח ואני הוא יותר בטוח ממך שאם תלמוד בתחלה נאמן אני ובודאי אתן לך אח"כ לאכול משא"כ אם אתן לך לאכול בתחלה תשקר לי ולא תרצה ללמוד אח"כ וזהו שאמר הכתוב טוב לחסות בהשם כלומר יותר טוב הוא שיהי' האדם חוסה ובוטח בהשם שיתן לו לאכול אחר למודו בודאי מבטוח באדם ומלת מבטוח קאי על השם שמוזכר בתחלה בפסוק ופירושו הוא מבטוח השם באדם כי הש"י אינו מובטח באדם שילמוד אחר האכילה כי האדם הוא משקר והקב"ה נאמן וקיים במאמרו ובהבטחותיו וראיתי באיזה מפרש שמפרש עד"ז עיני כל אליך ישברו כאשר אתה נותן להם את אכלם בעתו ולא קודם לכן והנה ארז"ל במס' ר"ה בארבעה פרקים העולם נדון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים בר"ה כל העולם עוברים לפניו כבני מרון ר' יוסי אומר אדם נדון בכל יום והנה לכאורה קשה מה' בא ר' יוסי ללמדנו בזה איזה מוסר או הדרכה טובה ונראה ליישב עפ"י מה ששמעתי לפרש פסוק אחד בישעי' מכף רגל עד ראש אין בו מאום כי אחר הושענא רבה ושמיני עצרת שאז היא גמר החתימה על כל השנה כולה והוא נקרא כף רגל שהוא סוף הרגל של חג הסכות אין בו מתום כלומר אין אחד מהם שיהי' תמים עם השם כי הם חושבים ששוב אינם צריכין לו ית' כל השנה מאחר שכבר נכתב ונחתם די פרנסת' לכל השנה ובודאי לא ישונה כ"א בר"ה אז הם מתחילין להתקרב מעט לו ית' ומתפללין שיכתבו לפרנסה טובה ואחר כף הרגל שהוא הושענא רבה ושמיני עצרת שהם סוף הרגל כולה אומרים נואש להתקרב לו ית' וז"ש הכתוב מכף רגל דהיינו אחר הושענא רבה ושמיני עצרת ועד ראש שהוא ראש השנה אין בו מתום כלומר צדיק תמים עם הבורא ית' שכולם אומרים נואש ואמשיל לך משל דהנה ידוע המנהג בייערות לברור מי שיהיו ראשי הקהל על פי הסכמת שבעה טובי העיר אשר כל עניני העיר על פי ראשי הקהל יצאו ועל פיהם יבואו והנה בורר אחד הי' עיקר ביניהם שהיה יכול להטות בחכמתו רצון כל הבוררי' לרצונו ואיש אחד מאנשי העיר הי' משתוקק מאוד שימנוהו הבוררים לראש הקהל ויבא להבורר העקרי ויבך ויתחנן לו שישמוהו לראש וימלא הבורר רצונו וישימהו לראש הקהל ואחר שנתמנה לראש הקהל וכל עניני הקהילה בידו והי' מיצר להבורר העקרי מאוד כל השנה כולה ויחר אף הבורר מאוד על ראש הקהל באמרו הלא אני שמתיהו לראש ועתה משלם לי רעה תחת טובה ועוד חרה אף הבורר ביותר על מה שראש הקהל גנב דעתו כי הראש הקהל הכניע את עצמו לפני הבורר זמן מועט כשיעור זמן ישיבת הבוררים שהיא חצי שעה או שעה ואח"כ היה מושל ראש הקהל על הבורר שנה תמימה ויתיישב בדעתו לאמר מהיום והלאה צריך אני להיות מתון בדבר מאוד ולהתיישב בדעתי היטיב בשעה מועטת שהוא זמן ישיבת הבוררים את מי אשים לראש הקהל על שנה תמימה והנה ר' יוסי באמרו אדם נידון כל יום בא להדריך אותנו שנדבק בבורא ית' כל הימים כלומר אל תחשבו כי בר"ה לבד אתם נידונים וכסבורין אתם שאינכם צריכין להכניע לפניו ית' כ"א מר"ה ועד אחר גמר חתימה ואח"כ תאמר נואש בכל השנה לא כן הוא כ"א בכל יום אתם נידונים לפניו ובכל יום ויום הנכם בידו ית' וצריכין אתם להכנע לפניו תמיד ואפי' לדעת ת"ק דס"ל בארבעה פרקים העולם נידון ג"כ א"א לומר נואש נגד הבורא ית' כל השנה כולה כי הוא ית' צופה ומביט לסוף דבר בקדמותו מראשית שנה ועד אחרית שנה ויודע מי שעתיד להיות טוב לפניו ית' כל השנה כולה אותו האיש הוא ית' כותב וחותם לטובה ומי שעתיד להיות רע בכל השנה נכתב ונחתם לרעה ועד"ז פירש בעל יפה תואר דברי המדרש רבה בפ' ויצא וז"ל המדרש אות באו' צפה הקב"ה מה שלבן עתיד לעשות ליעקב אבינו וצר צורה כיוצא בה אם כה אמר אין כתוב כאן אלא אם כה יאמר עכ"ל המדרש והנה דברים אלו בלתי מובנים לכאורה ופירש בעל תולד' יצחק ובעל יפה תואר כך דהנה לבן רצה להתחכם נגדו ית' כאשר ראה כי כלתה אליו הרעה המו התנאים שהתנה עם יעקב כך היו הצאן מתעברות ומולידות אם הי' מתנה עקודים יהי' שכרו של יעקב וילדו כל הצאן עקודים אם נקודים נקודים לכן התחכם לבן להתנו' עם יעקב מתחלה עקודים כדי שיתעברו הצאן עקודים ואחר שנתעברו הי' חוזר מעקודים לנקודים באמרו כי קודם שיולידו הצאן רשאי לחזור מתנאו כיון שאינו יודע מה יולידו אבל הקב"ה צפה התנאי השני שעתיד לבן להתנו' אם יעקב וצר צורה בבצוו הצאן כמו התנאי השני של לבן ולא כפי התנאי הראשון של לבן מפני שידע הקב"ה שלבן עתיד לחזור מתנאי הראשון וזהו שאמר המדרש צפה הקב"ה מה שלבן עתיד לעשות עתיד דייקא ליעקב אבינו דהיינו כפי שעתיד להתנו' עם יעקב התנאי השני וצר צורה כיוצא בה כלומר כפי תנאי השני ודייק המדרש מדלא אמר אם כה אמר אלא אם כה יאמר כלומר כפי שדעתו של לבן עתיד לומר אח"כ ולכך כתוב בלשון עתיד ואמר וכמו כן בנדון דידן שהוא ית' צופה ומביט לב אדם בר"ה כפי שעתיד להיות בכל השנה אם טוב או הפכו כמו כן נכתב אם לטובה או להפכו: והנה איתא במשנה דברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ודקדקו המפרשים מלת כשם דהל"ל חייב אדם לברך על הרעה ועל הטובה מאי כשם אלא ר"ל בשמחה כשם שעל הטובה מברך בשמחה כך על הרעה חייב לברך בשמחה והנה הדבר קשה לצייר לברך על הרעה בשמחה בזמן שהאדם מצטער בבוא עליו הרעה והיאך יברך אז בשמחה והיאך יצוייר שני הפכיים בנושא אחד בזמן אחד כי הנה השמחה היא כח רוחני פנימי כי השמחה היא במחשבה ובלב בלבד וכ"ז שהשמחה אינה גדולה אין ידוע לשום אדם אם יש שמחה בלבו רק כאשר תהי' השמחה גדולה ועצומה בלב האדם אשר הלב קטן מהכיל מהסתיר את השמחה ההיא הרי אז בהכרח תתגלה השמחה על איברי הגוף ויספוק את כפיו זו לזו וירקד ברגליו בשמחה כמו שמרקדין לפני הכלה וכמעט מחמת רוב שמחה יעשה תנועות חוץ לדרך טבע העולם כמעט כמשתגע וידלג ברגליו כאיל והנה עיקר הסבה של התניעות הללו היא השמאה פנימי שבלב והתנועות הם מסובבים מהשמחה יהנה כאן שהתנא מחייב לברך על הרעה בשמחה ודאי ליכא למימר שכוונת התנא שבשעת ברכה יעשה תנועת של שמחה כמו הריקוד והמחול והדילוג כאיל והספקת כף אל כף כי מה מועילו כל התנועות המשונו' הללו אם אין בלב שום שמחה כי העיקר הוא השמחה שבלב והוא דבר קשה לצייר שמחה וצער ברגע אחת ולענ"ד לפרש בעזה"י כך כי הנה ידוע שאמונת השגחה פרטיית היא יסוד גדיל מיסודו' התורה כי הקב ה משגיח על כל פרט ופרט שבאדם כמו שארז"ל אין אדם נוקף באצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה וגדולה מזו ארז"ל בלררין שאם יצטרך אדם להושיט ידו לכיס להוציא שני דינרין ולא עלה בידו רק דינר אחד וצריך להושיט שוב ידו לכיס שיקח הדינר השני אפילו טורח קטן כזה אינו במקרה כ"א בהשגחה מלמעלה כי גזרו עליו ממעלה שיבא לידי טורח הקל הלזה והנה אם ימצא אדם אחד דינר כסף בעיר גדולה ביומא דשוקא שאנשים רבים מאוד כמו מאה אלפים אנשים הולכים וחוזרים מקצה לקצה סמוך לדינר הכסף ההוא ולא מצאו אותו רק הוא והנה אם ירצה וה המוצא דינר הכסף להודות לבורא ית' בעד הטוב' שעשה לו בעד הדינר כסף הוא מספיק הודאה מועטת כפי ערך חשיבו' דינר הכסף בעיניו אבל אם ישכיל זה האיש לומר הלא ודאי עפ"י השגח' פרטיי' שהשגיח עלי הבורא מצאתי הדינר הלזה והנה הלא הוא ית' מלך גדול ונורא אין קץ לרוממותו וגדולתו ואני שפל שבשפלי' טפה סרוחה ומי אני שאהיה מצוייר במחשבת המלך וישגיח עלי ומה גם בהשגחה נפלאה כזאת שהוצרך לסמות ולעור עיני מאה אלפים אנשים שלא ימצאו הדינר כסף רק אני נמצא לע"ע בעת מוצאי את הדינר אני מצוייר ומחושב במחשבת המלך בהשגחה נפלאה ומדוקדקת ויכסוף להודות לו ית' הודאות רבות מאוד יותר מאשר בכחו ויצטער על מיעוט כחו להודות לו ית' כפי שראוי להודות לו בעד אהבה והשגחה נפלאה כזאת נמצא לא על הדינר מודה לו ית' אלא על המושג לו מפלאי ההשגחה פרטיי' עליו ועל כל בני אדם וכולם נסקרים לפניו בסקירה אחת:
והנה ידוע במדה שאדם מודד מודדין לו והנר' מוהר"ם אלשיך כתב על ולך השם החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו והקשה הלא אם כמעשהו הוא דין ולא חסד ומפרש הוא ז"ל כך כי הנה דרך בני אדם כשבא עליהם איזה חולי אינם רוצים לפשפש במעשיהם ואומרי' מקרה היא ושכיח היא החולי הזאת אצל הרבה בני אדם והחולי הזה היא הולכת וחוזר' וסובבת חלילה אצל כל בני אדם ואינם תולים החולי בהשגחתו ית' ושהשי"ת שלח החולי הלזאת עליו למרק עונותיו וע"ז אמר הנביא על מה תוכו עוד תוסיפו סרה לומר הלא אתם מוכים על עונותיכם ואינכם מרגישים באמרכם מקרה היא והלא בזה עוד תוסיפו סרה בהיותכם כופרים בהשגחה ותולים הענין במקרה. והנה מלבד עונות הראשונים אתם חוטאים חטא חדש בכפיר' ההשגחה והקב"ה מעניש את האדם מדה כנגד מדה למען ירגיש כי הוא ית' שלח עליו כדי שלא ישוב עוד לכסלה ויתחרט על העבר וזהו שאמר על מה כו' פי' התבוננו על איזה עביר' תוכו ותראו שהעונש הוא מתייחס לעבירה מדה כנגד מדה ממש נמצא הנכם רואים בעיניכם שאינו במקרה כ"א בהשגחה פרטיית ועל כל זה עוד תוסיפו סרה באמרכם זה דרך הטבע אצל כל אדם כי כל ראש לחלי וכל לבב דוי ועד"י אמר דהע"ה ולך השם החסד כי אתה תשלם נחוש כמעשהו ממש מדה כנגד מד' למען יבין כי הוא בהשגח' מעונותיו וידע ויכיר כי יש לעולם בורא ומנהיג ומשגיח על כל ברואיו ואינו במקרה ועפ"ז פירשתי המאמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה דקשה היאך לא מצא עון על ביטול תורה והנה הר"ש אלגאזי בספר תאוה לעינים כתב דה"פ יתלה מה שלא מצא הוא לסיבת ביטול תורה לפי שאינו יודע איזה הוא מצוה ואיזה הוא עבירה והנה לא תירץ בזה כלום דעכ"פ יקשה מ"מ היאך לא מצא עכ"פ זה העון עצמו של ביטול תורה ונלע"ד לפרש בשני דרכים מלבד הדרך השלישי שמצאתי בספר חושב מחשבות שחיבור עו"ה עמנואל בעל משנת חסידים והוא זה אם יסורין באין עליו ורוצה לידע אם הם יסורין של אהבה או למרק עונותיו יפשפש במעשיו ואם ימצא שחטא אינם יסורים של אהבה ואם לא מצא אין לו' שודאי יסורין של אהבה הם אלא יתלה הניסיון עוד בדבר אחר והוא ביטול תורה ויראה אם בא ע"י יסורין לביטול תורה אזי אינם יסורין של אהבה ולא פשפש כראוי ויחזור עוד לפשפש מחדש ואם הם יסורין שאין בהם ביטול תורה אזי בודאי הם יסורין של אהבה כן פי' בס' תושב מחשבות ויפה פירש הגם שיש לפקפוק כי זה הניסיון של ביטול תורה ראוי לנסותו בראשונה ואם ימצא שיש בהם ביטול תורה אזי יפשפש במעשיו כי ודאי אינם יסורין של אהבה כמשארז"ל ולפענ"ד נראה לפרש כך [ע"כ מצאתי בקונטריס ובדרוש. התשובה מפרש אותו המאמר אם רואה ע"ש ונ"ל הכותב שמתוך ההצעה הנ"ל מובן ממילא שחייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה בשמחה כי ההודאה להש"י אינו על ההטבה רק על שהוא ית' משגיח בהשגחה פרטיית מה לי אם הוא מטיב או להיפוך ח"ו הכל הוא בהשגחה פרטיית והוא הוא עיקר ההודאה (חסר(: טעמו וראו כי טוב השם אשרי הגבר יחסה בו הנה הלשון טעמו לכאורה לא יצדק היטיב נגד הש"י ונלע"ד כי הנה כתוב לא תנסו את השם אלהיכם ודהע"ה ביקש מהבריות מי יתן שישקוקקו לנסות את השם והנה הבריות אוהבים אותו לגמרי ואינם חפצים אותו אף לנסות והמשל לזה לאחד שיש לו בן יחיד אהוב לו מאוד לאין קץ ואינו יודע איזה נחת רוח יעשה לו מרוב התלהבות אהבתו אותו והילד הוא רך מאוד ואינו יכול עדיין לדבר כלל והאב התייעץ בעצמו מה לעשות כדי להשקיט חום אהבתו קצת ליתן לו מין מרקח' אחת מתוק ומתובל ומבושם היטיב והיה כי יומתק המרקח' לחכו יגיע גס לאביו נחת רוח ושעשוע בלבו בחשבו שבנו הילד האהוב לו נהנה מן המרקח' הלז ועי"כ נהנה גם הוא והנה אין דרך להשתוקק אחר טעם איזה מאכל בפעם ראשון כל זמן שלא טעם המאכל ההוא מעול' ומפני כן כשהאב מושיט המרקח' הנ"ל מטה ראשו לצדדין וסוגר פיו ועי"ז האב מצטער שאין לו במה להשקיט גודל חום אהבתו מה עושה בתחלה כופהו ופותח פיו שלא בטובתו ותוחב המרקחת לפיו עד כי ירגיש בחיך ולשון מתיקות המרקחת ההוא ומאז והלאה אדרבה יבקש הילד בתחנונים ליתן לו המרקחת מאחר שיודע טוב טעמו וכן אמר דהע"ה טעמו פעם אחד לנסות ענין הבטחון בבורא ית' ואז תראו ותכירו כי טוב השם אשרי הגבר יחסה בו:
והנה איתא בפסוק לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות והנה הלשון הזה משולל הבנה כי מי חוטף ממנו ואם הוא בדרך התפארות הלא יש לו ההתפאר בדברים חשובים יותר מכסף וזהב ונלע"ד ליישב בהקדים הצעה אחת הנה הרבה יש לתמוה על סמיות עיניה' ולבם של הבריו' כי הלא אם ישאלו לכל אחד ואחד מישראל המאמין אתה בבורא ית' שהוא אדון העולם ושהוא אל אחד אמיתי ושתורתו שבכתב ושבע"פ אמתיים המה ומאתו נתונים המה לנו ושכל דברי נביאים וכתבי קדשו אמתיים המה והנה אם ישאלו שאלות הללו אף לפחות שבפחותים יפער פיו לבלי חוק נגד השואל להשיב לו כי בבלי דעת שואל שאלתו כי הלא מי שאינו מאמין בקוצו של יו"ד שכתוב בתורה הרי הוא בכלל המינים והאפיקורסים עאכ"ו מי שיכפור בכל אלה הדברים והנה אין ספק שהם מטעים את עצמם טעות עצום ועליהם נאמ' בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני והלא תלמוד ערוך הוא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה עד יוה"כ חוץ מהוצאות שבת ויו"ט והוצאת בניו לת"ת שאם פוחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו והנה משמעות הלשון של קצובין הוא אף אם יטריח וייגע את עצמו מאוד לאסוף הון רב ויסע ממקומו לרכוב בציות ולדרוך באניות ולהביא נפשו גמעונות אריות בימים וביערות ובמדבריו' יומם לא ינוח ולילה לא ישקוט עכ"ז לא יוכל להוסיף לו בחריצותו הנמרץ אף פרוטה אחת על קצבותיו דאם יצוייר שיכיל האדם להוסיף ע"י יגיעו פרוטה אחת יותר מקצבותיו א"כ מהו לשון קצובין שבתלמוד וכן כל הבריות שבעולם אף אם יתאמצו בכל כחם לפחות מקצבותיו של אדם אחד אף פרוטה אחת מקצבותיו לא יוכלו לפחות ממנו שאם יצוייר שיוכלו לפחות א"כ מהו לשון קצובין והנה כל הבריו' יביעון בפיהם שמאמינים בתורה שבע"פ ולמה אין מאמינים במלת קצובין הנאמר בתלמוד וממעשיהם ניכר שאינם מאמינים מאחר שיומם לא ישקוטו ולילה לא ינוחו להביא ממרחק לחמם ולהרבות הון ועושר בבתיהם ובאמת המה לריק ייגעו והנה לכאור' יש לתמוה על מה שאמרו בגמ' חוץ מהוצאו' בניו לת"ת אם פוחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו וא"כ פרנסתו של המלמד תלוי' באחרים המעט הוא אם רב כ"א בעה"ב יתן למלמד הון רב יהיה למלמד הון רב ואם יתן למלמד מעט יהיה למלמד מעט וכי המלמדים אינם כתובים למעלה בפנקסו ית' וכי המלמדים אין להם קצבה למעלה בין ר"ה ליוה"כ וכן התורה הזהירה לנו על הצדקה לפרנס את העניים כדכתיב לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וקרא עליך אל השם והיה בך חטא וכי העניים אינם רשומין בפנקסו ית' אבל הענין הוא באמת הגמור שכל או"א מישראל אפי' שבקטני' מזונותיו קצובין לו בין ר"ה ליוה"כ ולא יחסר שוה פרוטה מקצבותיו ולא יוסיף רק שבעה"ב נותן להמלמד שכר לימוד ממעות המלמד עצמו דהיינו שהקב"ה אינו נותן מעות קצבותיו אש למלמד עצמו כי מצד ד"ת אסור ליטול שכר לימוד כמשארז"ל בב"מ ואלו רצה המלמד ללמוד בחנם באמת היה הקב"ה מוסר מעות קצבותיו של המלמד למלמד בעצמו אך מפני שהמלמד אינו רוצה ללמוד בחנם לכן הקב"ה אינו מוסר קצבותיו של המלמד למלמד בעצמו כ"א לבעה"ב ובעה"ב נותן לו שכר לימוד ושניהם טועים בעה"ב סובר שנותן למלמד מכיסו ומקצבת עצמו וסובר בעה"ב שע"י נתינתו שכר לימוד למלמד לחסר מקצבותיו והמלמד סובר ג"כ שהקצבת בעה"ב נחסר ע"י שנותן לו שכר לימוד והמלמד יש לו יתרון על קצבותיו אבל באמת שניהם טועים הם כי באמת השכר לימוד הוא מקצבת המלמד בעצמו ובעה"ב נותן למלמד מקצבת המלמד בעצמו והנה אם קצבת המלמד הוא עד"מ ארבע מאות זוז לשנה ואם בעה"ב יתן שכר לימוד ג"כ ארבע מאות זוז לשנה אזי א"צ הקב"ה לפחות או להוסיף על קצבת בעה"ב ואם בעה"ב פוחת השכר לימוד מד' מאות זוז אזי פוחתין לו דהיינו כשבעה"ב אינו נותן למלמד כ"א ג' מאות לשנה והקב"ה מסר כל קצבותיו של המלמד לבעה"ב והרי נשאר עוד אצל בעה"ב מאה זהובים מקצבת המלמד אזי פוחת הקב"ה ממעות בעה"ב מנה ונותן למלמד נמצא כל א' מהם נשאר קצבותיו שלימה הבעה"ב לא העדיף והמלמד לא החסיר ואם מוסיף מוסיפין עליו דהיינו אם בעה"ב נותן שכר לימוד למלמד יותר מקצבת המלמד דהיינו שנותן לו חמשה מאות זוז לשנה אזי מוסיפין לו דהיינו שהקב"ה נוטל מאה זוז מן המלמד ונותן לבעה"ב נמצא עתה הוא להיפוך שהמלמד לא העדיף ובעה"ב לא החסיר אלא קצבת שניהם היא מצומצמת בלי חסרון ויתרון וכן בעה"ב שנותן צדקה לעני הוא ג"כ מעות העני בעצמו שהקב"ה מוסר מעות קצבת העני לעשיר והעשיר אינו נחסר מקצבותיו ע"י מה שנותן צדקה לעני כי מממונו הוא נותן לו רק שעשיר סובר שיש לו גרעון בממונו ע"י הצדקה ובאמת הוא טועה ואם העשיר אין נותן צדקה לעני אזי הקב"ה נותן לעני שטר חוב לאות אמת לעשיר שיפרנסהו ויש לעני על העשיר מלוה בשטר כי מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי והנה כתוב בתורה לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון פתוח תפתח את ידך והנה כשהעשיר אינו חושש למ"ש בחורה אזי הקב"ה נוטל מעות העני שביד העשיר ונותן מידו הרחבה לעני וזש"ה וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא וחטא הוא לשון חסרון מל' והייתי אני ושלמה בני חטאים דהיינו שהקב"ה מחסר מן העשיר שיעור קצבת העני שהית' מסורה בידו ונותן לעני:
והנה ראיתי בספר עשרה מאמרות של הרמ"ע שכל מצות התורה הם מתפרשים בלשון עתיד עד"מ כל חלב וכל דם לא תאכלו פירושו הוא אין אתם עתידין לאכול דם וחלב וכן כל מצות התורה כי הקב"ה ערב בעדינו שלא נחטא כדכתיב ועמך כולם צדיקים והנה קשה איך מתפרשים לא תגנוב ולא תגזול בלשון עתיד והרי אח רואים שבני אדם גונבים גוזלים אבל הענין הוא עד"מ ראובן ושמעון הנה קצבותיו של ראובן הוא אלף זוז וקצבותיו של שמעון הוא שלשת אלפים זוז ואח"כ גוזל ראובן משמעון אלף זוז והנה אם ראובן לא היה גוזל משמעון אלף זוז הי' הקב"ה מוסר לראובן אלף זוז שהוא קצבותיו בהיתר ועתה כשלקח ראובן בעצמו אלף זוז מיד שמעון שוב אין הקב"ה צריך ליתן לראובן קצבותיו ואותן אלף זוז שהיה להקב"ה ליתן לראובן עתה נותן האלף זוז לשמעון ומתמלא חסרונו. נמצא קצבותיו של שמעון הוא במלואו ולא הפסידו כלל וראובן לא העדיף ולא הרויח כלל באותן האלף זוז שגזל משמעון רק הלאו שעבר על לא תגזול ונמצא כשראובן גוזל משמעון אלף זוז אינו גוזל מעות שמעון כי אם מעות עצמו הוא גוזל לפי שהקב"ה מנכה לו מקצבותיו שיעור מה שגזל וגנב נמצא גם לא תגנוב ולא תגזול מתפרשי' לעתיד כלומר אין אתה עתיד לגנוב ונגזול כי אתה טועה שאתה סובר שאתה גונב וגוזל ממון חבירך והאמת ממון שלך אתה גונב וגוזל כללא דמילתא מי שמאמין בעמוד הברזל הלזה שכתבנו שא"א להצטייר ששום אדם יגיע לו גירעון בקצבותיו שבין ר"ה ליוה"כ וכ"כ א"א להצטייר שיוסף אדם על קצבותיו אף פרוטה אחת וא"כ א"א להצטייר שיהי' לאדם שום הפסד בעולם ואפילו אם יראה בעיניו שנחסרו מממונו דהיינו שהיה לו אלף זוז ועכשיו נגנבו כולם ממנו ולא נשאר לו אף פרוטה אחת לא ידאג על זה כלל מי שמאמין בעמוד הברזל שהודענו בו כי ינחם א"ע באחד משני אופנים או שהאלף זוז הללו הם מקצבותיו ועדיין עתיד הקב"ה למלאות חסרונו או שהאלף זוז הללו לא היה מכלל קצבותיו והנה אף שעינו הגשמי רואה ההפסד אבל עין השכלי מחייב שלא יצוייר לעולם שום הפסד אצל שום אדם אמנם מחמת חסרון אמונתם ביסוד הלזה ומחמת עורון עיני שכלם הם דואגים כשיגיע להם איזה הפסד כי הם חושבים כל ממון שתשיג ידם ומה שמונח באוצרותיהם הם שלהם ומכלל קצבותם הם ולכן כשיגרע סכום הממון שבאוצרותיהם חושבים הם שיש להם הפסד ודואגים ומתאוננים ע"ז אבל אם היו משכילים ושא"א לשום אדם לידע סך הקצוב לו מר"ה עד יוה"כ ושהממון המונח באוצרותיהם מסופק אצלם אם הוא מכלל קצבותיו כי אולי הממון שבידם אינו שלהם לא היו דואגים לעולם בהגיע להם שום גרעון מסכום ממונם ולא היו צריכים לטרוח טרחות עצומות ויגיעות להרבו' הון בחשבם כי לריק ייגעו רק היו עוסקים מעט במו"מ ובאותו העסק מעט היו הקב"ה מזמין להם קצבותם ופרנסתם כי בלי עסק כלל וכלל ג"כ א"א להתנהג כי היעשה השם ארובות בשמים ולהשליך משם לכל אחד קצבותיו בדרך נס שלא כדרך הטבע אבל צריך לעסוק מעט במו"מ והקב"ה שולח לו ברכה במעשה ידיו כדכתיב וברכתיך בכל אשר תעשה ופי' הפסוק הזה משמע בכל אשר תעשה אפי' בעסק מעט במו"מ וגם לאפוקי מדעת כמה אנשים שאומרים על איזה עסק שמנוסה אצלם שבעסק זה מפסידין ממון ובעסק אחר מרויחים והנה דעת שוטים הוא כי הנה הקב"ה שולח ברכה לאדם בכל מה שיעסוק כדכתיב וברכתיך בכל אשר תעשה כי כ"כ ירויח אדם בעסק תבן כמו בעסק אבנים טובות ומרגליות והנה כל אדם שאשתו ובניו ובנותיו סמוכים על שלחנו אינו מפרנסם מקצבותיו כ"א מקצבתם כי כל אחד מבניו ובנותיו קצבתם קצובין וכתובין בפנקס בין ר"ה ליוה"כ כי אין בני דם כדגי הים שלא יהיו ח"ו רשומין בפנקסו ית' אלא שהקב"ה מוסר קצבותם לאביהם ובאמת אינם אוכלים על שלחן אביהם אלא משלחן גבוה קא זכו ומשלהם הם אוכלים וכשמגרשם מעל שלחנו הרי אז אינו מוסר הקב"ה קצבתם לאביהם אלא מוסר להם עצמם וכן קצבת אשתו ג"כ נמסר בידו ואף שהקב"ה היה יכול למסור קצבתה ביד עצמה ולא להתפרנס ע"י בעלה אבל ענין זה הוא לדוגמא רבתא כי בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא דכמו שהוא משגיח ומפרנס את אשתו ג"כ הקב"ה משפיע לשכינת עוזו שפע רוחני וכמו שהאדם חומל על בניו ובנותיו לפרנסם גם הקב"ה ישגיח על נשמותינו שהם בניו ומשפיע להם שפע רוחניית דהיינו השגת השכל וזכרון וחמלה וחנינה וכן לפי היסוד המוסד שכתבנו אם כל הבריות היו מאמיני' בזה לא היו צריכין לדיני ממונות כי לא היה ביניהם שום תביעות ממון ולא כפירת ממון מאחר שהיו יודעים שא"ח להיות שום תוספות וגרעון על קצבותם אבל לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר המעוור עיני שכלינו והמטעה אותנו לילך אחרי עיני הגשמיים ומה גם ע"י הדיין שדן דין אמת לאמתו עושה תועלת גדול למעלה דכשיש דין למטה אין דין למעלה רק רחמים גדולים כללא דמילתא מיום בריאת העולם לא הפסיד אדם אף פרוטה אחת ולא הרויח פרוטה אחת וראיתי בספר עוללת אפרים שכתב הטעם דבמן לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר לרמוז לנו דהמרבה במו"מ לא העדיף על קצבותיו והממעיט לא המעיט על קצבתיו רק איש לפי אכלו הקצוב לו בין ר"ה יוה"כ לקטו וכדי בזיון וקצף על מה שהבריות מניחים עסק עבודת הבורא ועוסקים תמיד במו"מ להרבות הון ובאמת טועים הם ואינם מרויחים בזה כלל ואם היו עוסקים בעבודת הבורא היו מרויחים הרבה וכי יש עירון עינים גדול מזה:. וזש"ה לי הכסף ולי הזהב אמר השם צבאות לומר אל תטעו שהכסף והזהב המונח באוצרותיכם שלכם הוא כי אין כים אדם יכול לידע קצבותיו כי לפעמי' מוסר הקב"ה ליד האדם יותר מקצבותו כדי לחסרו אח"כ ויגיע לו דאגה ע"י זה לפי דעתו הסכלה וז"ש אע"פ שמונח באוצרותיכם אעפ"כ אינו שלכם כ"א לי הכסף ולי הזהב לכן שמעו עצתי בהגיע לידכם הון רוב אל תשמחו בו שמחת חנם כי אינו שלכם ואם אח"כ יחסר ההון ההוא אל תדאגו כי אינו הפסד שלכם כי ההון ההוא מעולם לא היה שלכם:
והנה יעקב אבינו ע"ה אמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש והי' השם לי לאלקים והנה הל"ל ונתן לי לחם ובגד דהלא ידוע הוא דלחם בודאי לאכול ובגד איני כ"א ללבוש והנה לאכול וללבוש מיותרים הם ונלע"ד לפרש כך דהנה שמעתי פירוש על מסירה אחת יום ביום ג"פ ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ואיתי יום יום ידרושון והענין הוא כי הנה ארז"ל אוכלי המן עיניהם תלו לאביהם שבשמים והמן לא הי' יורד כ"א לצורך יום אחד והיו דואגים על יום המחרת ושמעתי עפי"ז פירוש הפסוק עיני כל אליך ישברו כשאתה נותן להם את אכלם בעתו דהיינו דבר יום ביומו ויהי' פירוש המסורה כך ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו ומקשה המדרש למה לא ירד המן לכל הפחות ביום א' על שנה תמימה וזהו יום לשנה יום לשנה ומתרץ המסורה לכך לא ירד המן ביום אחד לשנה כדי שאותי יום יום ידרושון ועפי"ז נלע"ד ליתן טעם על משנת בארבעה פרקים העולם נידון ר' יוסי אומר אדם נידון כל יום ויש לדקדק מה כוונת ר' יוסי בזה שאינו מלמד אותנו בזה שום דין או הדרכת מוסר ונ"ל עפ"י מה ששמעתי בדרך הלצי על פסוק מכף רגל ועד ראש אין בו מתום עפ"י משל למלך שמנוהו השרים עליהם למלך וקודם שהכתירו בכתר המלוכה הכניע את עצמו בפני כל השרים אפילו בפני הפחותים כדי שכולם יסכימו להמליכו ואחר שהכתירוהו והוחזק למלך על כולם שוב לא יוכלו לחזור הכביד עולו עליהם ביד חזקה בחשבו שלא יוכלו לחזור והנה המלך הערום בחכמה הכניע את עצמו על שעה קלה כדי שאח"כ יתגדל ויתרומם עליהם מאוד וכן הוא בנידון יום הדין שארז"ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה עד יוה"כ ולכן בהגיע יום הדין כל ישראל מכניעים את עצמן לפני הבורא ית' בצום ובכי וצדקה ומעשים טובים כדי שהקב"ה יכתבם בספרן של צדיקים ובאמת כך הוא מדותיו של יוצר הכל שאינו דן את החד' על העתיד אלא באשר הוא שם ואותה שעה כשרי' היו ובהגיעם אחר קג הסוכות יפנו עורף אל הבורא ית' בחשבם כי כבר נגזר דינם לטובה וזהו מכף רגל פירוש סוף רגל חג הסוכות ועד ראש השנה הבא אין בו מתום ולבטל דעתם בזה אמר ר' יוסי אדם נידון בכל יום וכל יום מסיר אתה בידו ית' ואפי' לדעת ת"ק אין שום שייכות לדעתם המשובשת לחושבים להטעות את הבורא כי הוא צופה נסתרות ועתידות ודן איתם עפ"י מעשיהם העתידים אע"פ שהוא דן באשר הוא שם הלא גם בר"ה אינם שלמים בחשבם אז שתיכף אחר הדין יפנו עורף אל הבורא והנה ארז"ל יאה נמיותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חוורא וכן איתא בספר מבחר מפנינים שפעם אחת אמר עשיר אחד לעני חכם אחד חומל אני עליך שאתה דל מאוד ויענהו החכם העני אולי היית יודע מעלת העוני ופחיתת העושר היית חומל עליך יותר מעלי וכמו שלדעתך אתה חומל עלי מאוד כמו כן אני חומל עליך מאוד על שאתה עשיר ולא עני כמותי ולהבין הדברים הללו על בוריין צריך שתדע באמת כי העשיר אין לו נחת לא בעוה"ז ולא בעוה"ב והעני אדרבה נוחל שני עולמו' והענין הוא כי הנה ודאי פת חדשה שנאפה היום בודאי יותר מוטעם ומתוק לחיך מפת שנאפה מכמ' ימים והנה מי שהוא רעב יערב לחכו פת ישינה יותר מאשר יערב לאיש שבע פת חדשה והנה העשיר שיש לו הון רב אף על שנים רבות לאכול ולא ידאג לומר מה אוכל למחר או לשנה הבא כי יש לו די והותר על שנים רבות והנה איש כזה אינו רעב לאכול כמשארז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו ועוד שהוא אוכל פת ישינ' שכבר נתיישן אוצרו אצלו ואינו בוטח כלל בהקב"ה אלא בכסף שם כסלו ובזהב מבטחו משא"כ העני מפחד תמיד אולי יגרום החטא ולא יזמין לו הבורא על מחר לאכול ודואג אולי ימות מחמת רעבון ומתייאש מחייו ולכך תולה עיניו על אביו שבשמים ולבו שלם עם אלהים ולמחר כשהבורא משפיע לו אוכל יש לו שמחה גדולה ומה גס שכבר הוא רעב לאכול וטועם טעם מתוק באכילתו שהקב"ה הרעיבו בכוונה כדי שיתלה עיניו לאביו שבשמים וכדי שיומתק לו אכילתו ועוד שהוא אוכל פת חדשה שחדשי' לבקרים ישפיע לו מאכלו נמצא יש לו נחת רוח בעוה"ז ועוד משיג ע"י עניותו מעלה נפלאה שיכיר השגחתו יתברך והקב"ה מתגלה ומתראה עליו בהשגחתו בראות העני שעד עתה דאג על רעבונו והבורא השפיע לו בצמצום ובדקדוק בזמן רעבונו ולא קודם לכן ואף גם זאת שהקב"ה משפיע לו פרנסתו בדקדוק כפי צרכו באופן שלא יותיר אחר אכילתו ועי"כ מכיר גדולת הבורא ונפלאותיו איך שהבורא משגיח עליו בהשגחה מדוקדקת ולעולם אינו מניחו ליפלו ברעב ובראותו את כל זה יודה לבורא ע"ז בשמחה נפלאה ויתחזק בטחונו באלהיו עי"ז וכל מה שיחזק בטחונו הקב"ה משגיח עליו ביותר ומשפיע לו מזונו כמ"ש יהי חסדך השם עלינו כאשר יחלנו לך והנה בכל יום הקב"ה מתגלה ומתראה אליו ביותר בהראותו אותו סימני השגחתו אליו בדקדוק ומתוך כך יום ויום מתחזק והולך ומתגבר דבקותו ואהבתו ובטחונו באלהיו ונוחל ע"י זה ב' עולמות ומה גם שמבחין שאינו בדומה המקבל טובה משר קטן למקבל טובה משר גדול אע"פ שטובת השר הגדול אינה חשובה יותר מטובת שר הקטן עכ"ז מחייב לגמול ולהודות לשר הגדול יותר הרבה מלשר הקטן עאכ"ו כשמקבל טובה היותר גדולה שבכל הטובות בעולם מממ"ה הקב"ה שאין למעלה הימנו עאכ"ו שאין קץ לחיוב ההודאה עליהם לבורא ית' ובראותו כי קצר כחו מלשבח ומלהודות לבורא ית כפי חיוב ההודאה אליו ית' אז יתלהב בו האהבה לבורא על אשר אהבו אהבת חסד וחדוה לפדו' נפש מלמות ברעב שזהו הטובה הגדולה שבכל טובות העוה"ז שהוא ענין החיות באדם מלבד הטובה העצומה שהטיב לו הבורא ית' חסד חנם על אשר התגלה והתראה אליו בענין השגחתו הפרטית. המדוקדקת בדקדוק עצום והראה לו עוצם גבורתו ויכלתו אשר אם יתקבצו כל פמליא של מעלה ביחד לא יוכלו לפעול פעולותיו והשגחתו ומלבד זה כשמבחין הטובה הנפלאה שהשפיע לו דעת ובינה שע"י יכול להבין קצת גבורותיו ית' ולא כיבד אותו וכשמבין קוצר כחו להודות לו ית' כפי חיוב ההודאה יצטער מאוד על קוצר כחו במה שאין לכבות אהבתו לבורא ית' והצער הזה הוא חשוב מאוד בעיני הבורא ית' כעולה וכקרבן כמ"ש זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה פי' אף מדת הדין המכונה בשם אלהים אינו מבזה מי שיש לו לב נשבר ונדכא וא"א להצטייר לב נשבר ונדכא כמו שמבחין היטיב עוצם טובת הבורא אליו העודפת ומבחין היטיב קוצר כחו הנה איש כזה בודאי יש לו לב נשבר ונדכא מאוד ועל אותו הכח שיש לו להודות לו ית' מעט מן המעט ג"כ משבת מאוד כי אם לא הי' לו אף כח המועט הלזה הי' צערו יותר ויותר גדול על מיעוט כחו וגם העני הלזה יש לו יתור גדול שנשמר ונזהר מאוד מלחטוא אף חטא קל מאוד שאדם דש בעקביו כי בוש הוא מאוד מלחטוא נגד הבורא ית' כי מאחר שיש לו צער עצום על קיצור ומיעוט כחו בחיוב הודאתו לו ית' איך יצוייר אצל איש כזה שיחטא נגדו ית' וגם אפי' אם יזדמן אליו בפתע פתאום בבלי דעת חטא קל פעם אחד ביובל יתאבל ויתמרמר כל ימיו ע"ז ואין קץ לחרטותיו לצערו על אשר אירע לו לעשות מה שהוא נגד רצונו ית' נמצא איש כזה הוא קדוש מאוד ודבק בו ית' כל ימיו נמצא מי הביאו לכל זה העוני ולא בחנם ארז"ל יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיורא וזש"ה נותן לחם לרטבי' זהו ממדת הטבתו הטוב' שהקב"ה מתחיל את העני להרעיבו וכשהוא רעב אז הקב"ה נותן לו לחם שיומתק בפיו וכדי שיכיר גדלו וטובו והנה ע"י ענין אחד מכיר העני הלז' גודל יכלתו וגודל טובו וחסדו כי ע"י מה שמזמין לו פרנסתו בעונתו לא קידם לכן מכיר עי"ז גודל נפלאות השגחתו לכוין השעה אשר הוא צריך ללחם אשר כל צבא מעל' יצאו לכוין השעה המדוקדקת בצמצום לא פחות מרגע ולא יותר על רגע וג"כ מכיר עי"ז גודל טובו וחמלתו ית' עליו במה שמטיב לו בזה כל הטובות שהזכרנו לעיל הבאי' ע"י העוני ועוד טובה אחת גדול' משיג ע"י זה כי לעשיר נותן הקב"ה בבת אחת פרנסתן על כל השנה והנה פרנסתו הוא על אחריותו שצריך לשמור ממונו מגניב' ואביד' וגזיל' ושריפ' משא"כ העני אוצר פרנסתו מופקד הוא ביד הקב"ה אשר אין שום חשש מקרה רע עליו כי כשפרנסתו מופקדת ביד הקב"ה א"א שיגנבם ויאבד או יגזל או ישרף והקב"ה נותן לו פרנסתו בכל עת שהוא צריך לו נמצא אינו דואג על פרנסתו כלל ועיקר ועי"כ לבו פנוי לעבודת הבורא לעבדו כפי כחו וכשמשליך יהבו בכל ענינו על הבורא ית' הן בענין פרנסתו הן בשאר מקריים הבאי' על האדם הן אותן המקריים שנראי' רעים אצל האדם ובאמת אינם רעים כי היא אינו מבין ענינם בחשבו מ"ש בתהלים טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו וכן משארז"ל כל מה דעביד רחמנא לטב עביד והנה הורו לנו במלת כל לומר אף מה שנחשב אצל האדם לרע אנינו מבין ענינו אלא הכל הוא לטובתו ואפילו ישער את עצמו שאינו ראוי לטובתו ית' עכ"ז ייטיב לו הקב"ה בהבחין מ"ש הכתוב טוב השם לכל לכל דייקא ורחמיו על כל מעשיו על כל דייקא וכן ייסד הפייטן בהאוחז ביד הטוב והמטיב לרעים ולטובים וכמו שהארכתי בענין זה בעזה"י בקונטריס אחר כללא דמילתא שהקב"ה יודע לתקן עניניו על צד היותר טוב ויותר ממה שיודע האדם בעצמו לתקן ואם לא יתרצה להמסר עליו ית' בדבר שנחשב בעיניו לרע וירצה לדחות מעליו הענין ההוא בחריצתו וזריזותיו לא יועיל כלום כמ"ש החכם הגזירה אמת והחריצות שקר ר"ל כשהגזירה מן הבורא היא ודאי אמתית שאין להמלט ממנה א"כ בהכרח החריצות שקר א"כ טוב לקבל באהבה ולא לבעוט ח"ו למורת תרתי גיהנם מאחר שעכ"פ אינו יכול להמלט ממנה ומה גם כשיתאמן אצלו אמונה תקוע בלב שהכל הוא לטובתו וזש"ה מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו פי' שאין לאדם להתאונן על שום דבר שיזדמן לו כי הכל הוא בגזירת הבורא רק גבר על חטאיו ראוי להתאונן על שזה תלוי בבחירתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:
ועוד משיג העני ענין גדול בהקדים משארז"ל אמר דוד לפני הקב"ה ישב עולם לפני אלקים כלומר יהיו כולם שווים להיותה ניזונים ע"י הקב"ה בעצמו ויהי' כולם עשירים ולא יתפרנסו העניים בדרך צדק' ע"י העשירים והשיבו לו א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו כלומר האיך יתקיים מצות צדק' בעולם ועדיין הי' מקום לעני להתלונן להיות מוחלפת השיט' ובגלל כן באמת אמרו חכמים גלגל חוזר בעולם כמשארז"ל אקדימו ריפתא לעניא כי היכי דליקדמי לבנייכו אבל באמת העני ההוא יש לו מעלה נפלאה בזה כשמקבל עניותו באהבה להתפרנס מן הצדק' כדי שיתקיים על ידו מצות צדקה בעולם ואפשר אם היא הו' עשיר ל וחבירו עני אפש' לא הי' חבירו מקבל העניות באהב' או אפש' אם היא הי' לא הי' מתנדב לבו ליתן צדקה ואפילו אם נראה לו עתה שהוא:
רך הלבב שמא אם הי' עשיר הי' עשרו מביאו לידי אכזריו' ומה גם שארז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו והנה בקונטרס אחר פרשתי המאמר של פייטן בשחרית קדוש סולח לסובלי עול יראתו כי הנה הרב הקדוש רמ"ק כתב ראוי לכל ארם לקבל יסורין על עצמו באהב' כדי שתתרוקן השכינ' מדינ' ויחולו הדינים עליו והם נקראים יסורים של אהב' כי מחמת שאוהב את השכינ' מאוד וחומל עלי' ואינו יכול לסבול צערה המגיע לה מתגברות דיני' מקבל על עצמו בלב שלם:
שיחולו דיני' עליו וז"ש הפייטן סולת לסובלי עול יראתו כי השכי' נקרא יראת השם ובסגנון זה שמעתי בשם מוה' משה מאוסטרא על פסוק מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא כי הדין נותן כשנתרוקן הדין שבשכינ' על בני אדם למטה הרי אן השכינ' מתרפא' מדיני' והנ' לנו בני' אלהים שהוא שם השכינ' וזש"ה מדוע הכיתנו ואעפ"כ אין לנו מרפא שהשכינ' הנקרא' אלקים בגי' לנו לא נתרפא' ובסגנון זה שמעתי פירוש ואת' צדיק על כל הבא עלינו ע"י מה שבא עלינו צרות ויסורין עי"ז אתה מזדכך ומצטדק והנ' העני שאין לו מה לאכול ומתייס' ביסורי רעב ומקבל על עצמו היסורין ההם באהב' כדי שדיני השכינ' יחולו עליו ועוד חושב כי בעבו' זה נעש' הוא כלי ומרכב' ותשמיש לשכינ' כי הנה כשהעשיר נותן צדק' לעני מעורר הדוגמ' למעלה שהקב"ה ישפיע שפע לשכינה הנק' דלה ועני' והקב"ה נקרא עשיר כמו שפירשתי המשנ' איזה עשיר השמח בחלקו עפ"י מ"ש בספר מאורו' נתן ז"א נקרא עשיר לפי שיש לו כסף רב מהחסדים עכ"ל והנה לפ"ז היה קשה א"כ השכינה ג"כ עשיר' לפי שיש לה זהב רב מהגבורות ולי נרא' פשוט מב' טעמים ראוי היא להקרא עשיו לפי שהשכינה היא אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמ' כלום כי היא מקבל' מז"א בעל' א"כ בנדון זה נקרא הוא בהיפוך עשיר לפי שמשפיע לשכינה והנ' מצינו בענין קטרוג השכינ' שאמר' א"א לשני מלכי' להשתמ' בכתר אחד הרי שהיא לא הסתפ' באור' והוא הי' מסתפק ושמח בחלקו ועי"כ נתמעט אורה כי הרודף אחר הכביד הכבוד בורח ממנו והוא נשאר בעשרו וז"ש איזהו עשיר השמח בחלקו כלומר ז"א שהוא הסתפק באורו והנה מי שהוא שמח בחלקו נעש' מרכב' לז"א בבחי' שהיא ג"כ שמח בחלקו וכשנעשה מרכב' לז"א אז משפיעין לו עושר רב כדי שתשיג ידו ליתן צדק' לעניים ונעש' עוד מרכב' בבחי' אחרת לז"א שכמו שהוא משפיע לעני כן ז"א משפיע לשכינ' אור עצום ודבר אחד גרם לו דבר אחר לפי שזכ' להיות מרכב' לז"א בבחי' מדת שמח בחלקו זכה ג"כ להון עצום ליתן צדק' כדי להיות עוד מרכב' בבחי' אחרת לז"א וזהו שרמזו רז"ל באמרם שמש בשבת צדק' לעניים כששמש שהוא ז"א משפיע בשכינה הנקראת שבת זהו צדק' לעניים שהוא נותן לה צדק' והיא דלה ועניא דלית לה מגרמ' כלום. או יאמר שמש בשבת כלומר שמש משפיע בשבת ע"י צדק' לעניים כי ע"י מה שהעשי' נותן צדק' לעני מעורר הדוגמא למעל' ששמש ישפיע' בשכינ' הנקרא' שבת וזהו שארז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו כלומר שהוא עשיר גמור שיש לו הון עצום ורב לפי שבמד' שמח בחלקו נעש' מרכב' לז"א לכך זכה להון עצום שיהי' ג"כ מרכב' לקב"ה בבחי' מה שמשפיע צדק' לעני ועתה יובן מ"ש יעקב אם יהי' אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך פשוטו כמשמעו שישמרנו מעשו ויתכן לפרש שכיוון עוד באמרו ושמרני בדרך הישר הזה אשר אנכי הולך שלא אטה מדרך הישר שלא אלמוד מדרכי לבן ונתן לי לחם כשאצטרך לאכול ולא קודם לכן ובגד כשאצטרך ללבוש ולא קודם לכן ושבתי בשלום וגו' אז והי' ה' לי לאלהי' שיתגלה ויהי' ניכר אלי היותו אלוה משגיח ובעל היכולת ומנהיג ויתחזק בטחוני בו עד שאהי' שמח בחלקי ואהי' מרכבה לז"א ודבר זה יגרום לי שאהי' עוד מרכבה לקב"ה בבחי' אחת וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שאהי' ג"כ משפיע לאחרי' משא"כ העשיר שאינו בוטח בהשם כ"א ברוב הונו לפעמים ידאוג שלא יגנוב ויאבד ממונו ואבד תקותו משא"כ מי שבוטח במלך חי וקיים לא ידאג ויהי' לבו נכון בטוח בהשם:
כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו כי הנה ארז"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד זו הוא כל התורה כולה ואהבת לרעך כמוך והענין הוא כי יותר יתפתה האדם מן היצר במצות שבין אדם לחבירו מאשר יתפתה ממצות שבין אדם למקום ועפ"י הרוב ישנא האדם את חבירו מחמת עניני העולם כמו קנאה שיקנא כבוד חבירו או עשרו או גבורתו או חכמתו או רוב בניו או שיגיע לו נזק מחבירו כמו גניב' או גזילה וכדומה או בזיון או הכא' וכאשר יעלה על דעתו כי האדם ההוא אינו סבה וגרם אמיתי להפסידו רק העיקר הוא גזירת הבורא עליו ואם האדם ההוא לא היו מכהו לא הי' נמלט מן ההכא' ההיא עכ"פ והי' הכאה ע"י סבה אחרת כי הרבה שלוחים למקום וכן בענין הפסד האד' ע"י גניבה או בזיון ובאשר יעלה על לבו זה הענין שוב לא ישנא את חבירו אף אם יגיע לו רעה על ידו מאחר שלא הי' באפשרי להמלט מן הרעה ההיא בשום פנים כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים והגזירה אמת והחריצות שקר וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו ואין חכמה ועצה ותבונה נגד גזירות הש"י כי תתקיים עכ"פ ואם יצרו יפתה שיגמול לחבירו ג"כ רעה כאשר עשה חבירו לו ישיב ליצרו באמת ממ"נ אם נגזרה גזירה על חבירי הרעה שארצה לעשות לו לא ימלט ממנה ולמה אטריח את עצמי לגרום לו רעה ואם לא נגזרה עליו הרעה ההוא גם אני לא אוכל לעשות לו מאומה ואף אם אתחכם בכל מיני תחבולות לא יועיל לי לגמול לו רעה אשר לא נגזרה עליו מן השמים ולמה לי לטרוח בחנם ולעבור על רצונו ית' לחשוב מחשבות נגד גזירותיו ית' וכל מי ששומע ליצרו בענין כזה הרי הוא כופר בעיקר במה שחושב שאם יתאמץ יוכל לבטל גזירות הבורא היש כפירה גדולה מזו והנה במ"א בארנו שכל המצות תלויית באמונה ובבטחין כי מי שיאמין אמונה שלימה שהכל בידי שמים וכל מה שגזר הבורא ית' בין לטובה בין לרעה יתקיים עכ"פ וא"א להמלט מגזירותיו ואין לו שום תחבולה לשנית גזירותיו בשום דבר א"כ לא ימצא לו מניעה לעולם בכל מצוה מהמצות כי לפעמים ימנע האד' מעשות איזה מצוה בעבור פחד הפסד ממון או חושש הכאה או חשש מיתה או הריגה או בזיון או כיוצא באלו שהם כולם נגזרים מהבורא ית' ואם ימסור האדם לגבורותיו ית' שוב לא ימנעהו שום דבר במצוה מן המצות והוא מאמרינו בא חבקוק והעמיד כל התרי"ג מצית על מצוה אחת והיא צדיק באמונתו יחי' כי מי שמאמין אמונה חזקה במה שאמרנו הרי יוכל בנקל לקיים כל המצות והנה מי שמקיים ואהבת לרעך כמוך ואוהב כל הבריות ואע"פ שמגיע לו על ידם הפסדות נמצא בודאי מאמין שאינם עיקר הסבה רק עיקר הסבה היא גזירותיו יתברך נמצא מקיים כל התורה כולה בנקל וזהו שאמרו רז"ל ואהבת לרעך כמוך זו היא כל התורה כולה והנה הרמ"ע ז"ל כתב בספר עשרה מאמרות במאמר חיקור דין ח"ד פ"ט וז"ל שיתן לבבכם לכללות פרשיות התורה כי לא באו המצות בהן בלשון צווי אלא בהוראות העתיד לא יהי' לא תשתחוה לא תשא והכוונה גלוי וידוע לפני שלא יהי' לך אלהים אחרים וכן כולם כי טבע המחצב לא יסבול מעשה העבירה והי' הנכשל בה מקרה הכסיל אשר לא יתמיד עכ"ל ואני אומר במצות שבין אדם לחבירו יצדק זה מאוד כי לא תרצח הכוונה שאין אתה עיקר הגורם מיתתו כי כבר נגזרה עליו הריגה ומ"מ דמו מידו יבוקש כי מגלגלין חוב ע"י חייב אבל אין אתה רוצחו אמת אלא גברא קטולא קטלית וכן לא תגנוב ולא תגזול לא תעשוק לא תוני כלומר לא תועיל כלום במעשיך כי אינך יכול לחסרו מבלעדי ואין אתה יכול להרויח בלעדי וכן לא תענה לא תועיל בעדותך להפסידו וכן כל הדומה להם מאחר שכל המאורעות של האדם נגזרות עליו מן השמים א"כ אין האדם עיקר הפועל וכף מהמצות שייטיב אדם לחבירו אין האדם עיקר המטיב אלא הוא ית' שאם הוא לא ייטיב ישיג הטובה ההיא ע"י אחר כי הרבה שלוחים למקום בין לטוב בין לרע וע"ד הכלל יצדק לשון עתיד בכל המצות כי ודאי לא יצוה הוא ית' מצותיו למי שאינו מאמין מציאותו ית' ויכלתו ושגזרותיו מתקיימת עכ"פ רק למי שמאמין כל זה וכבר אמרנו למעלה מי שמאמין כל זה נקל לו לקיים כל המצות וקרוב לודאי שיקיימם והנה ידוע הוא כמים פנים לפנים כן לב האדם אל האדם נמצא מי שאוהב את הבריות גם הבריות אוהבים איתו כי דבר היוצא מן הלב נכנס אל הלב ואם ירצה האדם לידע אם חבירו אוהב איתו ויסתכל בעצמו אם הוא אוהב את חבירו גם חבירו אוהבו כי רוחניות הלבבות צופות ומסתכלות זו אל זו ואע"ג דאיהו לא חזי ליבי' חזי ושוא ידברו איש את רעהו שפת חלקות כי בלב ולב ידברו ומעתה תבין על נכון כל שרוח הבריות נוחה הימנו הרי ע"כ גם הוא אוהב את הבריו' עם שלא יבצר שלא יגיע לו איזה רעה עכ"ז אוהב אותם מחמת אמונתו החזקה שאינם עושי' לו כלום כ"א בגזיר' הבורא ולכך רוח המקום נוחה הימנו אחד כי האמונה בלבד תספיק לשיהי' רוח המקום נוחה הימנו ועוד כי מי שאמונתו חזקה כ"כ יקיים בנקל כל המצות ואין לו שום מונע כלל וא"כ בדין הוא שיהא רוח המקום נוחה הימנו:
בשמים ממעל פי' במילי דשמיא תסתכל במי שהוא ויותר ירא שמים ממך ועל הארץ שהוא עניני עוה"ז תסתכל במי שהוא למטה ממך דהיינו במי שהוא מדוכא בעניות יותר ממך וא"כ תחזיק טובה להקב"ה ע"ז וכן אמר החכם לאחד שדאג ואמר לו אם דאגתך על העוה"ז כבר הניח אותך אלהים מדאגתך פי' כי יש עניים גדולים ממך ואם דאגתך על עוה"ב יוסיף אלהים דאגה על דאגתך. פירוש אחר כבר הניח אלהים אותך מדאגתך כי אינך צריך לדאוג ולא תועיל בדאגתך ולא תפסיד כלום אם לא תדאוג כי אינך יכול להוסיף על מה שקצוב לך בין ר"ה ליה"כ וכל העולם אינם יכולים לפחות מקצבתך אף פרוטה אחת ואם דאגתך על עוה"ב יתוסף לך דאגה על דאגתך כי במה שלא תתקן לעצמך תפסיד אתה כי זה הדבר מסור בידיך וברשותך כי הכל בידי שמים חוץ מירא' שמים וזש"ה מה יתאונן אדם חי כלומר אין לו להתאונן על שום דבר כמאמר החכם הנ"ל כבר הניח אלהים אותך מדאגתך וא"כ אין לו להתאונן כ"א על חטאיו כמ"ש החכם ואם דאגתך על עוה"ב יתוסף דאגה על דאגתך והנה ד' מדרגות הם אנוש איש גבר אדם ואדם הוא כנוי הצדיק וז"ש מה יתאונן אדם חי כי רשעי' בחייהם קוריים מתים:
ארז"ל במס' שבת על פסוק אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד וכי אורך ימים בימינה הוא דאיכא עישר וכבוד ליכא בתמי' ופירש"י כיוון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבודי ומתרץ הגמ' אלא למיימינים בה איכא אורך ימי' וכ"ש עושר וכבוד למשמאלי' בה עושר וכבוד הוא דאיכא אורך ימים ליכא והנה שמעתי לפרש דאורך ימים כמשמעו דהיינו אריכות ימים בעוה"ז והגמ' מקשה כיוון דאיכא אורך ימים כ"ש דאיכא עושר וכבוד דבלא עושר וכבוד לא מקרי אריכות ימים ועני חשוב כמת זה אינו דהא הגמ' מדייק בתחלה עושר וכבוד הוא דאיכא אריכות ימים ליכא ואם נאמר שאריכות ימים כמשמעו בעוה"ז א"כ היאך יצוייר עושר וכבוד מאחר דליכא אריכות ימים אבל הפירוש האמיתי של אריכות ימים הוא בעוה"ב בעולם שכולו טוב וארוך כמ"ש בגמ' גבי שלוח הקן וכבוד אב ואם אבל לפ"ז קשה א"כ מה מתמה הגמ' כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד והא בכמה מקומו' ארז"ל לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות וכן גבי יעקב אבינו ארז"ל ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף אמר הקב"ה לא די לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה גם בעוה"ז ונלע"ד ליישב כך דהנה יש לדקדק מלת וכבוד מיותר בקרא דהלא ארז"ל במס' קידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאני עשיר אם בני אדם מכבדי' אותו מחמת עשרו הרי זו מקודשת וא"כ מאחר דכתיב עושר ודאי יש שם כבוד ג"כ דבלא כבוד אין העושר מקרי עושר וגם ארז"ל רבי מכבד עשירים הי' ונלע"ד ליישב כך דהנה ארז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והקשו התו' הלא ארז"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ותירצו התו' ההוא דנוח לו שלא נברא איירי בלומד ע"מ לקנטר משא"כ בלומד בשביל פרנסה או כדי שיקראהו חכם ורבי. והנה התו' הוכרחו לחלוק ולמצוא שני מיני שלא לשמה אלו מחמת דוחק קושיית' ולא מצאו חילוק אחר בין שני מיני שלא לשמ' רק זה החילוק דהיינו מין אחד לקנטר ומין השני בשביל פרנסה או כבוד. ולדברי התו' אלו הי' נראה לכאורה לפרש הוא"ו של וכבוד דכתיב בקרא תשמש במקום או כמו שמצינו גבי קרבן פסח דכתיב מן הכבשי' ומן העזי' ופירש"י מן הכבשים או מן העזי' והכוונה היא כן בשמאלה דהיינו בלומד שלא לשמה ישיג עושר או כבוד דהיינו אם כוונתו בשביל ממון ישיג ממון ועושר ואם כוונתו בשביל שיכבדוהו מחמת לימודו ישיג כבוד ואפשר לפעמים כשיכוון בשביל שניהם ישיג שניהם שהם עושר וכבוד. ולפעד"נ גם מי שלומד שלא ע"מ לקנטר אלא בשביל עושר וכבוד גם הוא בכלל נוח לו שלא נברא והא דאמרו רז"ל יעסוק אפילו שלא לשמה איירי בשלא לשמה יותר דק כדבעינין למימר לקמן וכפי שאנו נפרש יעסוק אפילו שלא לשמה יושג בחוש איך שלא לשמה כזה מביא לידי לשמה משא"כ לפירוש התוספו' לא יושג בחוש איך שלא לשמה שהיא לשם עושר או לשם כבוד מביא לידי לשמה ואדרבה יותר נכון לומר שאף הוא בכלל נוח לו שלא נברא מאחר שהוא משתמש בתורה לצרכו ועושה את התורה כלי תשמישו ואמרו רז"ל ודאשתמש בתגא חלף פירשו המפרשים שהוא חלף ועבר מן העולם ואתיא כי הא דאמרו רז"ל בשמאלה עישר וכבוד איכא אריכות ימים ליכא שהרי לפי שעושה את התורה כלי תשמישו הוא חלף ועבר מן העולם וא"כ מה שנברא הוא ללא צורך וללא תועלת מאחר שימות בקוצר שנים ולכן היה יותר טוב שלא נברא לכן נלע"ד לפרש ההוא דיעסיק אפילו שלא לשמה לא איירי בלומד בשביל עושר וכבוד אלא איירי בשלא לשמה היותר דק ונקדים מאמר רז"ל צדיקים תחילתן יסורי' וסופן שלוה רשעי' תחילת שלוה וסופן יסורים והענין הוא כי דהע"ה אמר לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי ויבואר כך דהנה עצה יעוצה מי שהוא ירא שמים וצדיק והוא מדוכא בעניות מתי יוכל להשיג עושר והנה העצה כך היא דהנה משנה ערוכה במס' אבות כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וא"כ בהכרח ישיג העושר והנה דהע"ה בתחילה הי' עני ורועה צאן הי' רק שקיים את התורה מעוני ועי"ז השיג עושר והי' אח"כ מלך והנה אין שום עצה אחרת להשיג עושר כי אם ע"י התורה לכן אמר דהע"ה לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי אמנם מפירוש המשנה הזאת למדנו כמה גדול בעיניו ית' קיום התורה וכמה מגונה בעיניו ביטול התורה כי הנה ידוע שהבחירה מסירה ביד האדם לעשות כמו שלבו חפץ אם טוב ואם רע ובעבור זה שכר ועונש מזומנים לאדם כי אם היה האדם מוכרח לעשות טוב לא היו ראוי לשכר ואם הי' מוכרח לעשות רע לא היה ראוי לעונש ולפ"ז מי שיש לו סיוע למעשה הטוב לא יהיה ראוי לשכר גדול שהרי לא בכחו ובחירתו פעל מעשה הטוב כ"א ע"י סיוע וכן מי שיש לו סיוע וסבה לעשות רע אינו ראוי לעונש גדול והנה הר"מ אלשיך מביא כמה פעמים בספריו שגדול נסיון העושר מנסיון העוני כי העוני הוא סיבה גדולה למעשה הטוב והעושר אדרבה הוא סבה גדולה למעשה הרע ולכן מי שהוא עשיר וצדיק הוא חשוב מאוד בעניו יות' הרב' יותר משאם היה עני וצדיק:
וא"כ יהיה ביאור המשנה כך כל המקיים את התורה מעוני אע"פ שהעוני הוא סבה חזקה לקיום התורה ויש לו סיוע גדול אעפ"כ שכרו גדול שסופו לקיימה מעושר ויש לו שני מעלות א' שישיג העושר בודאי והשנית שאע"פ שהעושר הוא סבה חזקה לביטול התורה מכל מקום אותו לא תבטל סבת העושר הואיל שנתקדש בתחלה בקיימו את התורה בעניותו שוב לא יפסיק כח העשירות לגרום לו ביטול תורה. וכל המבטל את התורה מעושר אע"פ שהעושר הוא סבה חזקה לביטול התורה ויש לו סיוע לבטלו וא"כ אינו ראוי לעונש גדול אעפ"כ יהיה ענשי כפול והוא שיהיה לו עוני והעוני לא יספיק כחו לסייעו לקיום התורה אלא אדרבה יהיה לו סבה לבטלי מן התורה הפך דרך העוני שאדרבה דרך העוני לסייע לקיום התורה. והנה הצדיקים תחלתן יסורין דהיינו העוני והעוני הוא סבה חזקה לקיום התורה ואח"כ עי"ז סופו לקיימה מעושר וא"כ סופו שלוה כפולה הן בקיום התירה הן בענין העושר והרשעים תחילתן שלוה דהיינו העושר וממילא ע"י העושר מבטל התורה ואח"כ סופו לבטלה מעוני וא"כ סופו יסורין דהיינו העוני. אמנם שמעתי לדקדק מהו לשון מעיני והל"ל כל המקיים את התורה בעוני. ושמעתי ליישב כך כי הנה אמר החכם אין רש כמי שלבו דואג מן הריש לביאור דבריו הוא כך כי הנה עיקר חסרון וגריעות העוני שמצער את בעליו בהעלותו על לבו שהוא בחוסר כל מאכילה ושתיה וממלבישים ודירה והנה כל זמן שמחשב ומהרהר בענין עניותו הרי אז הוא עני לפי שאז הוא מצערהו משא"כ כשמסיח דעתו מענין עניותו ומהרהר בדברים אחרים הרי אז אין העניות מצערהו וא"כ אז אינו עני כיון שהעניות אינו פועל שום צער והרי אז הוא עשיר לפי שאז אינו חסר לו כלום. והנה מי שלומד תורה בהכרח צריך להפשיט מחשבתו מכל הדברים שבעולם כדי שישים מחשבתו ולבו רק בענין למודו כדי שיבין היטב מה שהוא לומד. וזהו שאמר התנא כל המקיים את התורה מעוני פי' מחמת העיני שמצערהו לכן יושב ולומד תורה כדי שיסיח דעתי מלחשוב בענין העוני ושוב לא יצערהו העוני לפי שמחשבתו שקוע בענין לימוד תורתו ועד"ז יפורש ג"כ הפסוק לולי תורתך שעשועי וגו' אמנה מה שאמר התנא מעושר ולא אמר בעושר לא שמעתי יישוב ע"ז ונלע"ד כך כי הנה באמת אנו רואים שהעוני הוא סבה לביטול התירה והעושר הוא סבה לקיום התורה ואיך כתב הר"א אלשיך גדול נסיון העושר מנסיון העוני אמנם הענין הוא כך שבאמת העושר הוא סיבה לשניהם לקיום התורה ולביטולה אמנם העושר הוא סבה יותר חזקה לבטול התורה מלקיימה והעוני הוא ג"כ סבה לשניהם אמנם העוני הוא יותר סבה חזקה לקיומה מלביטולה וא"כ כך הוא ביאור המשנה כל המקיים את התורה מעוני ר"ל מחמת עוני שלא יצערהו ואעפ"י שהעוני הוא סבה יותר חזקה לקיום התורה יותר מלביטול' וא"כ יש לו סיוע חזק לקיום התורה וא"כ אינו ראוי לשכר גדול מ"מ שכרו גדול שסופו לקיימה מעושר ונמצא ישיג עושר והעושר ההוא יהיה לו סבה לקיום התורה אע"פ שדרך העושר הוא בהיפוך שהוא סבה חזקה יותר לביטולה מלקיומה הנה לאיש כזה שקיים את התורה מעוני יהפוך העושר דרכו שיהיה לו סבה חזקה לקיום התורה וכל המבטל את התורה מעושר ר"ל מחמת עשרו כדי שיהיה לו נחת רוח ושמחה בעשרו אינו רוצה ללמוד תורה כי בשעת הלימוד יסיח דעתו מעשרו ולא ישמח בעשרו או שמבטל את התורה מעשרו מחמת שטרוד בעשרו סופו לבטלה מעוני אע"פ שהעושר הוא סבה חזקה לבטול התורה וותר מלקיום התורה וא"כ היה לו סיוע לבטול התורה וראוי היה שלא יענש עונש גדול אעפ"כ נענש עונש גדול במה שסופי לבטלה מעוני ונמצא ילקה בשתים א' בעוני. והב' אעפ"י שהעוני הוא שבה חזקה לקיום התורה יותר מלביטולה מ"מ אצלו יתהפך וישתנה סדר הסבה של העוני שיהי' העוני אצלו סבה לבטול התורה. והנה (זה הוא) המין של שלא לשמה מביא לידי לשמה כי מאחר שאין כוונתו בלמדו התורה בשביל ממון או בשביל כבוד לשיקראוהו חכם ורבי אלא לומד בשביל לפנות מחשבתו מצער העוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר ומי שמקיים את התורה מעושר בודאי הוא לשמה דא"א לצייר את אצלו שלא לשמה כיון דאף מתחלה לא למד שלא לשמה המכוער דהיינו בשביל עושר או כבוד כ"א להפטר מצער העוני ועכשיו שיש לו עושר א"כ אין שום מקום אצלו ללמוד שלא לשמה דאין לומר שאז ילמוד לשם עושר הרי יש לו עושר ואין לומר שאז ילמוד לשם כבוד דהיינו שיקראוהו חכם ורבי דא"כ יהיה לו עונש שהרי אף בתחלה לא למד בשביל עושר וכבוד אלא כדי להפטר עצמו מצער העוני והתנא מבטיח לו שכר שסופו לקיימה מעושר וא"כ ודאי כשמקיים את התורה מעושר ודאי מקיימה אז לשמה וא"כ מושג לחוש מאמרם ז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה כמו שביארנו פה. הנה התבאר לך שאין שום מין שלא לשמה שתביאהו ללמוד לשמה כ"א בלומד בשביל להפטר מצער העוני אבל באומד בשביל עושר וכבוד ועושה את התורה כלי תשמישו הרי הוא בכלל הלומד תורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא כמשאז"ל ודאשתמש בתגא חלף שפירשו המפרשים שחלף ועבר מן העולם ומאחר שמת בקיצור שנים ולא הועיל בביאתו לעולם א"כ נוח לו שלא נברא. ומעתה יובן הפסוק בשמאלה עושר וכבוד דאילו הוי נאמר עושר לחוד ה"א כשלומד שלא לשמה דהיינו להפטר מצער העוני יש לו עושר בכח דהיינו שאין העוני מצער אותו והרי הוא כעשיר אבל מי שעשרו בכח ולא בפועל ממש אין מכבדין אותו לכך קאמר קרא שיהיה לו עושר וכבוד דהיינו שלו שיהיה עושר בפועל ויהיו מכבדין אותו בשביל עשרו ומעתה יבואר קושיית הגמ' על אורך ימים בימינה אורך ימים הוא דאיכא עושר וכבוד ליכא בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד דממ"נ אם לומד בתחלה שלא לשמה דהיינו להפטר מצער העוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיומה מעושר וכשסופו לקיימה מעושר הרי אז בודאי היא לשמה ויש לו אז אריכות ימים ויש לו עושר בפועל ממש ומכבדין אותו ויש לו עושר וכבוד ואם תחלת למודו הוא לשמה כ"ש שיש לו עושר וכבוד וכי מגרע גרע דמה מי שלומד בתחלה שלא לשמה ואח"כ בא לידי לשמה יש לו עושר וכבוד מכ"ש מי שלומד בתחלה לשמה מכ"ש שיהיו לו עושר וכבוד בנל"ך ואע"י: