עמוד העבודה· רבי ברוך מקוסוב
דרוש הענוה
כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותו. והקשה מהר"ם אלשיך ז"ל למה לי המתהלל והל"ל כי אם בזאת יתהלל השכל וגו' ולי קשה ביותר הג' מלות של בזאת יתהלל המתהלל מיותרים הם והל"ל אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כ"א השכל וידוע אותי כלומר בזה ראוי לו להתהלל. והנה בתחל' נתרץ דקדוק האלשיך דהנה יש לדקדק היאך מתיר הפסוק להתהלל ביראת שמים הלא דבר מגונה הוא מאוד שיאמר אדם אני ירא שמים. ונלע"ד בעזה"י כך כי הנה ידוע דרך בני אדם כשראובן יתפאר בפני שמעון באיזה דבר ישיבהו שמעון הנה השם נתן לך מתנה והנה הלא כוונ' ראובן התפארו בפני שמעון הוא לעגמת נפש לשמעון ומה זה משיב לו שמעון השם נתן לך מתנ' ומסכים לראובן בהתפארותו אבל הענין הוא כך כי הנה אין ראוי שיתפאר אדם בשום דבר שאינו מפועל ידיו ויגיע כפו המשל בזה אין ראוי שיתפאר אדם לומר אני יפה תואר ויפה מראה מאוד כי הלא הוא לא לקח היופי שלו מאשפ' והוא לא גרם לעצמו היופי הלזה אלא הש"י נתן לו היופי ומה לו להתפאר במה שאינו מעשה עצמו ופועל ידיו או אם יתפאר שיש לו קול נעים ואדיר והוא משורר גדול כי הוא לו לקח מעצמו הקול הנעים ההוא אבל הש"י נתן לו קול נעים וא"כ מה לו להתפאר במה שהוא מעשה השם ולא מעשה עצמו נמצא שפיר משיב לו שמעון לראובן על התפארותו השם נתן לך וא"כ מה לך להתפאר במה שאינו פועל ידיך והנה אפילו אם אדם אחר ישבח את ראובן שיש לו קול נעים והוא יפ"ת הנה אין השבח ההיא נקרא על שם ראובן כי הלא ראובן לא גרם לעצמו המעלות הללו ואינם מעשה ידיו כלל כ"א מעשה הש"י וא"כ אין זה שבחו של ראובן כלל והנה כן הוא הענין בחכמה וגבורה ועושר שאינם מעשה האדם עצמו כ"א מעשה השם וא"כ אפילו אם ראובן ישובח בפי אדם אחר בחכמה וגבורה ועושר הנה בזה לא ישובח ראובן בעצמו שאינם מעשיו כלל כ"א מעשה השם וזה שאמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו כי אפילו אם איזה חכם יהולל בחכמתו הנה אין ההלול נקרא על שם החכם ההוא שאינם מעשה ידיו וכן אל יתפלל הגבור בגבורתו ועשיר בעשרו שאינם מעשה ידי אדם כ"א מעשה השם כי אם בזאת יתהלל מפי אחרים השכל וידוע אותי דהיינו ירא שמים זה ההלול נקרא על שמו של האדם כי זהו מעשה ידיו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ואין הכוונ' שיכול האדם עצמו להשתבח ולהתפאר שהוא ירא שמים שודאי זהו מגונה אמנם הכוונה אם אדם אחר ישבח את ראובן שהוא ירא שמים הנה זה השבח הוא שבח ראובן עצמו ולא מעשה השם כי יראת שמים אינה בידי שמים כי הבחירה מסורה ביד האדם וא"כ שמתהלל דכתיב בקרא לאו מיותר הוא כי הכוונה המתהלל מפי אחרי' ולא שהאד' עצמו יתהלל את עצמו ביראת שמים כי מגונה הוא:
ועתה נתרץ בעזה"י הקושיא שלי שכל ג' מלות בזאת יתהלל המתהלל מיותרים הם והוה סגי למיכתב אל יתהלל חכם וגו' כ"א בהשכל וידוע אותי והענין הוא כך כי הנה ארז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר ועניו והקשה מהר"מ אלשיך בשלמא חכמה וענוה שהם מעלות רוחניות נכון הוא לתלות השראת השכינה בהם אבל גבור ועשיר למה יתלה בהם השראת השכינה וכי מי שהוא מסוגף בתעניות ושק ואפר והוא חלוש מאוד וכי בשביל זה תמנע השכינה מלשרות עליו וכי חפץ לשכינה לשרות על גבור עריץ ובעל מלחמ' או אם אדם א' יהי' חכם ועניו ולא יהי' עשיר וכי בשביל זה תמנע השכינה מלשרות עליו וכי חפץ לשכינ' בעשיר הלא לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאו' ועוד קשה למה סדרו רז"ל המעל' של ענוה באחרונה הלא המעלה ההיא היא חשובה יותר הרבה ממעלת החכמה והגבורה והעושר ונלע"ד ליישב כך דהנה בשיר היחוד המפורסם הנדפס כמעט בכל הסדורי' שיסדו ר' שמואל חסיד אביו של ר' יהודא חסיד בעלי ספר חסידים הנה יש שם חרוז אחד וז"ל אין גאוה כמו גאותך אף אין ענוה כענותיך עכ"ל החרוז והנה קשה לכאורה הלא גאוה וענוה דברי' הפכיים המה והיאך אנו משבחי' לבורא בדברים הפכיים לומר שאין בעל גאוה כמוהו ואין עניו כמוהו אבל הענין הוא כי הנה אם ימצא אדם אחד שהוא חלוש מאד והוא דל ועני ומגמגם בלשון ואינו חכם כלל וכי יצדק לשבחו בענוה לומר שהאיש ההוא הוא עניו גדול כי במה יוכר שהוא עניו הלא אין לו יכולת כלל להרע לשום אדם אבל מי שהוא תקיף ובעל יכולת ואדם אחד יעשה לו רעות גדולות ואם היה רוצה התקיף ההוא היה יכול ממש להמיתו ואין מוחה בידו ואעפ"כ שומע חרפתו וסובל הרעות ושותק לגמרי זהו נקרא עניו וא"כ יצדק שבח החרוז והואיל ואין גאוה כגאותיך שאין שום תקיף ובעל יכולת כמוך א"כ לא יצוייר בעול' ענוה כענותיך דמאחר שכל ענוה תפורס' לפי ערך היכולת ואם אין יכולת בעול' כיכולתו ית' לא יצוייר ענוה גדולה בעול' כענותו וזהו שאמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה איך שהוא תקיף ובעל יכולת שם אתה מוצא ענותנותו כלומר משם תבין ותשכיל גודל ענוה שלו וכל זמן שלא תבין עוצם גד ויכולתו לא תבין ענוה שלו וכל מה שתבין יותר עוצ' יכולתו א יותר ענוה שלו וכן באות ע' של שיר האדרת והאמונה נאמר שם העוז והענוה לחי עולמי' לפי שלפי גודל העוז ניכר גודל הענוה.. ומעתה יובן מאמר רז"ל דבאמת ע"י מעלת ענוה לחוד יכול האד' לבא לידי השראת השכינה ומה שרז"ל צרפו עוד מעלות אחרות לפי שעל ידם תוכר ותתפרסם מעלת הענוה וזהו שארז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר והי' יכול להרע לאחרים בכל מעלה מהם ואעפ"כ הוא עניו וא"כ הוא עניו בודאי על איש כזה ראוי שתשרה עליו שכינ' ולעולם הענוה לחוד מספקת להשראת השכינ' והשתא ניחא מה דחשי' מעל' ענוה באחרונ' וגם קושיית האלשיך מתורצת לפי דברינו:
והנה הרמב"ם כתב במ"נ שני כתובים בתורה שמפליגין את משה יותר מכל האדם. אחד ולא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים והפסוק השני הוא והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה והנה האחד מהם תלוי בחבירו כלומר הואיל ולא קם עוד נביא כמשה ששום אדם בעולם לא היה לו השגה כמשה לכך לא היה עניו כמוהו כי משה היה משיג גדולת ורוממות הבורא ולא היה נחשב בעיני עצמו לכלום נגד עוצם רוממות הבורא אבל שאר בני אדם טועים בעצמם מפני שאינם משיגים את שפלותם איך שאינ' כלו' וחושבים שהם חשובים לכך אינה ענוים ומתגאים בעיניהם והנה מהאי טעמא כל גאה שוטה דכשהוא גאה ודאי אינו מכיר שפלת עצמותו והרי רז"ל חשבו שלש' ענוים שהם זה למעל' מזה דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש ועכ"פ דימה את עצמו לבעל חי ואברהם היה יותר עניו שדימה עצמו לדומם שנאמר ואנכי עפר ואפר אבל משה לא דימה עצמו אף לדומ' אלא ללא כלו' כי אמר ונחנו מה כלום שאין אנו חשובי' למאומה. ובעל של"ה כתב ע"ז רמז והאיש משה עניו מאוד מכל האדם כי אד"ם ר"ת א"ברהם דו"ד מ"שה שהם הענוים היותר גדולים שבעול' ובין אותן השלשה ענוים היה משה עניו המובחר משלשתן וכן מא"ד ר"ת מ"ן א"ברהם ד"וד והכונ' והאיש משה עניו מן אברהם דוד כלומר שהיה יותר עניו מן אברה' דוד:
וחנה במסכת אבות שנוי חכמים הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים הנה המשנה הזאת מלמדנו להועיל לנו בשלימות גדול לדור בעיר שהיא מלאה חכמים וסופרי' ויראה את עצמו איך שאיני חשוב נגדם לכלום וזה מביאו לידי ענוה משא"כ מי שדר בעיר שאין בה חכמי' הוא יותר גדול ביניהם הרי עי"ז קונ' גאוה המאוס' בעיניו ית' וז"ש המשנה הוי זנב לאריות כלומר כשתדיר בין אריות שהם גדולי ישראל תהיה בעיניך נגדם כזנב בראותך שאינך מגיע למעלתם ויהיו החכמים ההם כלי לענוה שלך שעל ידיהם תקנ' ענו' האהובה מאוד בעיני המקום וע"י כך תזכה אח"כ להיות לראש שע"י שימושך אותם ולימודך אצלם ואפי' אם תהי' תחלה זנב תזכה אח"כ להיות ראש ואל תהי ראש לשועלים כי כשתדור במקום ריק מן חכמים תחשב בעיניך להם לראש תקנה גאוה המאוסה בעיניו ית' ואע"פ שמתחלה תהיה לראש סופך תהיה לזנב בחשבך שאינך צריך ללמוד יותר כי קנאת סופרים תרבה חכמה והנה אע"פ שמשה היה החכם גדול שבכל ישראל והיה באמ' להם לראש אעפ"כ היה העניו היותר גדול שבעולם לפי שלא היה מסתכל במה שלמטה ממנו שהם כל ישראל אלא היה מסתכל במה שלמעלה ממנו שהוא הבורא ית' שהשיג רוממות הבורא גדולתו שהוא לאין תכלית לכן לא היה נחשב בעיני עצמו לכלום. והנה קדמונינו ייחדו לנו בנוסח התפלה הלא כל הגבורי' כאין לפניך וחכמים כבלי מדע וגו' והענין הוא כי כל מה שיש לו תכלית יש לו חלק המשל בזה שדה של אלף אמה אורך הרי חלק עשירי' ממנו הוא מאה אמה נמצא שיעור מאה אמה של השדה אינו נחשב לאפס ואין נגד כל השדה כי היא חלק עשירית ממנה אבל מה שאין לו תכלית לא יצדק אצלו חלק כמ"ש בעל חובת הלבבות בשער היחוד ע"ש נמצא דבר שיש לו תכלית נגד דבר שאין לו תכלית הוא כאפס ואין מאחר שלא יצדק עליו שם חלק לומר עליו שהוא חלק אחד מאלף מבב"ת או חלק אחד מרבב' מהבב"ת לכן נכון הוא מה שאנו אומרים כל הגבורי' כאין לפניך מפני שאתה הוא בב"ת והגבורים הנה גבורת' היא ב"ת וכן החכמים כבלי מדע לגמרי בערך מדעו ית' שהוא בלתי בעל תכלית לכן כשהשיג משרע"ה ששלימותו ית' הוא בב"ת לא היה נחשב בעיני עצמו לכלום ואמר ואנחנו מה:
והואיל ועסקינו פה בדרוש ענוה נבאר הענין הלזה בעזה"י כיד השם הטובה עלינו הנה ארז"ל כל המתגאה כאלו כופר בעיקר וראוי להסביר למה יהיה כן. וע"ק משארז"ל במס' סוטה אין התור' מתקיימת אלא במי שמשים את עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא" אינו יודע איך יוכל אדם לשים את עצמו כמי שאינו דאף אם ירכין וישפיל עצמו מאוד הנה עכ"פ הלא דבר הוא ואינו אפס ואין ואיך יצוייר לשים את עצמו כמי שאינו ועוד קשה על משה שכלל גם אהרן בענותו שהיה אומר בלשון רבים ונחנו מה היאך שיתף את אהרן עמו וכי יש לו כח לוותר ולהשפיל כבוד של אהרן בשלמא את עצמו יש לו יכולת להשפיל וגם אהרן היה יכול בעצמו להקטין ולהשפיל את עצמו אבל משה היאך וויתר על כבוד אהרן לעשו' שותפות עם אהרן בענין הענוה שלא בידיעתו ועוד קשה הנה ארז"ל על הלל שהיה אומר אם אני כאן הכל כאן אם אין אני כאן מי כאן והנה הלל היה מפורס' בענוה והדברים שדיבר הלא דברי גאוה הן לפי פשוטו. ועוד קשה על פסוק שבפ' האזינו ראו עתה כי אני אני הוא הנה כפל אני מהו רומז. ועוד קשה לי מהו ענין ענוה ומה מהותה דממ"נ אם הוא בעל מעלה ויודע ומכיר מעלתו ויתרונו על שאר בני אדם ואעפ"כ משפיל את עצמו ושומע חרפתו וגדופי ושותק אין זה אלא צבוע דמאחר שהוא בפני עצמו חושב במחשבתו שיש לו יתרון מעלה על שאר בני אדם וחשובה היא מעלתו בעיניו נמצא בפנימותו ובמחשבתו יש לו יוהרא פנימיות ובפני הבריות מחזיק את עצמו לשפל והנה אין לבו ומעשיו שווים והרי הוא צבוע וגריעו' גדול ומפורס' והיאך יקרא לענין הזה ענוה שהיא יותר חשובה מכל המעלות ואם אינו מכיר יתרון מעלתו על שאר בני אדם והרי הוא עניו א"כ הוא שוטה כשאינו מכיר יתרונו ועוד כשאינו מכיר יתרונו מאי רבותיה שהוא עניו מאחר ששכלו הדל מחייבהו לנהוג כן ולהחזיק את עצמו לשפל והנה מי שהוא אחד מאלה או צבוע תו שוטה שהם חסרוני' גדולות הלזה נקרא עניו שהוא חשוב מאוד כללא דמילתא מהות הענוה הוא לכאורה בלי מושג ואף אם ירצה איזה אדם להיות עניו כמו שחכמי המוסר מזהירי' על זה מאוד הנה אינו יודע איך יתנהג ואיך יעשה לשיהיה עניו ונלע"ד ליישב כל זה בעזה"י בטוב טעם ודעת כאשר הורוני מן השמים כי הנה ידוע משאז"ל מה שקנה עבד קנה רבו והדין נותן כן שהרי העבד עצמו אינו ברשות עצמו שהרי גופו קנוי לאדוניו כמו הבהמה כמשארז"ל על שבו לכם פה עם החמיר עם הדומה לחמור ואם הוא בעצמו אינו של עצמו היאך יצוייר שיהיה לו איזה דבר ואפילו הולדות שמוליד אינו שלו כדכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה והולדות אינם נקראים על שמו אף שהוא הולידם כמו ולד בהמה כי הנה אם יראה אדם איזה עגל וישאל עליו לאמר של מי העגל הזה אין הכוונה של השואל לומר של איזה פרה הוא העגל שהרי הפר' עצמה אינה ברשות עצמה אמנם כוונת השואל לשאול של איזה בעל הבית הוא העגל הזה כמו כן הוא בולדת של העבד שהרי העבד עצמו אינו של עצמו רק כשמשחררין אותו אז הוא ברשות עצמו (הגהה הן אמת שעפי"ז יש ליישב מ"ש לעיל כי מאחר שמתגאה מסתמא אינו מחשיב את הקב"ה לבב"ת והרי הוא כופר בעיקר ומטעם זה ג"כ כל גאה שוטה כי מאחר שאינו מחזיק את עצמו כמו שאינו הרי אין החכמה מצויה אצלו והרי הוא שוטה עד כאן הגהה) כמשארז"ל במס' גיטין קנה את עצמו וכמו כן הולדו' של העבד אע"פ שהוא הולידם אינם נקראים על שמו אלא על שם אדוניו והנה דרך הטבע של כל משכיל כשמקבל טובה מחבירו משתוקק הוא לגמול לו טובה אחרת חלף טובתו ואם לא תשיג ידו להטיב לחבירו יצטער מאוד כי כן היא מטבע נפש המשכלת שאינה רוצה לקבל מתנת חנם שהרי לכן באה להתלבש בגוף בעוה"ז לסגל מצות ומע"ט בעוה"ז למען תהנה מיגיע כפה ולא תזון מנהמא דכיסופא ואע"פ שהנפש הולכות להתלבש בגוף בקושי גדול במקום סכנה שקרוב' להפסד ורחיק' משכר ועוד שמגורשת מעולם רוחני קדוש וטהור ודק וזך וממזון רוחני ק וזך שניזונית שם על שולחן אביה ומלחם אביה תאכל והאכילה ההיא היא אכילה רוחניות שהיא השגות שכליות עמוקות מאוד ונהנית מזיו השכינה ומשגת גדולתו ית' אשר אין חקר לתענוג הרוחני הזה וירדות משם להתלבש בגוף מנוול גס ועכור ומוסרח ומטונף מלא גללים ואוכלות מאכלים גסים ועבים שהם מאכלי העוה"ז כי אפי' שתאכל מאכלים היותר דקים שבעולם מ"מ הם גסים מאוד בערך מזון הרוחני שהוא השגות שכליות עמוקות מאוד והנה עם היות שהנפש כואבת מאוד בהעלות' הענינים האלו על זכרונה עכ"ז בעבור ספק אולי תזכה לסגל מצות ומעשי' טובים ולא תאכל נהמא דכסופא שזה ג"כ כאב גדול הוא ליהנות ממתנת חנם מכנסת עצמה לספק סכנה והואיל דעסיקנא בהאי ענינא נפרש בעזה"י שני פסוקים בס' משלי פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופיה הליכו' ביתה ולחם עצלות לא תאכל והנה מלת ותורת חסד על לשונה אין לו ביאור נכון ועוד מהו לחם עצלות והענין יובן עפ"י משל אחד פעם אחת נתאכסן אורח אחד אצל יהודי אחד בכפר בע"ש סמוך לחשיכה ולא היה לו שהות ליסע משם הלאה והוצרך להיות שובת בשבת אצל בן הכפר וישאל את בעל הבית לאמר כמה סך אתן לך בעד מה שאסעוד אצלך סעודת שבת ויען לו לאמר דינר זהוב תתן לי ויתחנן לו האורח לאמר דינר זהוב היא סך מרובה מאוד בעד סעודת שבת ולא אבה בעל הבית להסכים בפחו' מדינר זהב והוכרח האורח להבטיח לו דינר זהב ולאחר השבת הניח לפניו דינר זהוב ולא רצה ליטול ממנו אף פרוטה אחת וישאלהו האורח ויאמר לו א"כ למה הפצרת בי בע"ש ליטול ממני לא פחות מדינר זהוב ויען לו בעל הבית כדי שתאכל בלי עצלות כי מאן דאכיל דלאו דידיה בהיל לאסתכולי באפי' והנה רש"י פירש בפ' ואתחנן אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם המשל בזה שני בני אדם נשכרו אצל אחד לעשות מלאכה ולאחר גמר המלאכה תבע אחד מהם שכירתו מבה"ב בפנים זועפים בל' עגונה לומר הלא אני עבדתי אצלך בשכר ולמה אינך נותן לי שכרי ויענהו בעל הבית ג"כ בפנים זועפות לומר שוטה וכסיל הילך וטול מעותך וכי חושב אתה שאהנה כובש שכרך מי שחושב כן עלי אינו אלא שיטה וכסיל והשכיר השני היה חכם ולא תבע מבעל הבית כלל שכר עמלו רק בא אצלו בל' תחנונים ובקשה לומר עשה לי טובה והלוני זוז ויען לו בעל הבית בלשון תימה ובפנים שחקות לומר מה בקשת ממני הלוואת זוז הלא מעותך הם אצלי בשכר עמלך יותר מזוז והנה כבר אמרנו לעיל שעיקר ביאת הנשמה לעוה"ז למען לא תאכל נהמא דכסופא שהוא לחם עצלות והנה כל הפרשה של אשת חיל שבסוף משלי מדברת מנשמת הצדיק ויאמר הכתוב פיה פתחה בחכמה כלומר הנשמה פותחת פיה בחכמה ובדרך ארץ ומה הוא החכמה ומפרש ותורת חסד על לשונ' שאינ' מבקשת ממנו ית' שכר עמלה בתורת דין אלא מבקשת ממנו ית' מתנת חנם בתורת חסד כלומר תן לי בתורת חסד והקב"ה משיב לה לומר הלא יש לך אצלי בתורת דין גמור בשכר עמלך אמנם הנשמה אינה יכולה להעיז פניה לתבוע שכר עמלה בתורת דין רק בתורת חסד והוא לשון חכמה כי אע"פ שכל מה שמסגלת בעוה"ז מצות ומע"ט אינה אלא בשביל שצופיה הליכות ביתה שצריכה לחזור ולהלוך לביתה העליון וממנו לוקחה ולמען שלא תאכל לחם עצלות דהיינו מתנת חנם שהוא נהמא דכסופא א"כ למה אינה תובע' בתור' דין השכר עמל' מאחר שכל עיקר כוונת' הוא בעבור זה עכ"ז אינה מבקש' אלא בתור' חסד שהוא לשין חכמה:
ומדי דברי במיאון הנשמה לבוא בעוה"ז לספק סכנה נבאר בסגנון זה ענין התקדשות האדם בשעת תשמיש ומה שארז"ל שיבעול באימה כמי שכפאו שד והענין הוא כי גבי מ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם חשיב אחד מהם המכיר את מקומו והנה ענין הכר' המקום אין לו ביאור נכון ונלע"ד ליישב בעזה"י הנה ידוע שהגוף הוא מסך מבדיל בפני השגת הנשמה וטרם בוא הנשמה בגוף משגת השגו' עמוקות מאוד כמשארז"ל בנדה נר דולק על ראשו וצופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו כי הנר שהוזכר שם הוא הנשמה כמ"ש נר אלהים נשמת אדם וצופה ומביט וגו' בעין שכלה כי לרוחב השגתה משגת בסקירה אחת מסוף העולם ועד סופו כי אז עדיין אין לה מסך מבדיל ובבואה לגוף אז השגתה עמומה וחשיכה וחלודה מאוד לסבת עכורות החומר ונמשיל משל לאיש אחד רך וענוג ומפונק מאוד השלוח למדינה אחת שמאכלם גסים ועבים מאוד והדרך מסוכן מאוד מפני גדודי ליסטים וחיות רעות וכשיבא לשם מתיירא אולי מחמת שלא הורגל במאכלים גסים ועבי' לדקות טבעו אולי ימיתוהו המאכלים ההם ומלבד זה אין לו שם מכיר ואוהב וריע והוא גר בארץ נכריה ודאי האיש ההוא ילך בשליחות ההוא בעצבון גדול ואף אם יבטיחוהו שכר מופלג לא ניחא ליה שהרי אם ימות בסכנת השליחו' ההוא מה יועיל לו השכר והנה כן קרה ממש להנשמה היורדת להתלבש בגוף שמתחלה היתה במדור נאה מאוד מדור רוחני והית' ניזונת ממזון יקר מאוד רוחני שהוא השגות השכליות העמוקות הניתן לה משלחן גבוה והיתה מתענגת עונג נפלא ולא היה לה שום דאגה ופחד לא פחד מות ולא פחד חלאים רעים או מיתת בנים או יסורין כי הוא עולם החיים והוד והדר ועוז וחדוה ויורדת משם לעוה"ז להתלבש בגוף עב ועכור מוסרח מלא צואה גרף של רעי ולאכול מאכלי' גסים ועבים שהם המאכלים הגשמיי' ויתר תענוגי' הגשמיים כמו רחיצה ומשגל שאע"פ שאצל הגוף הם תענוגים אצל הנשמ' הם כקוץ מכאיב וכמדקרת חרב ועומד' בסכנה אולי תהרג בלי מזונותיה הדקים שהורגלה בהם ותמשך אחרי תענוגי גופה ואולי לא תוכל להתגבר על גופה והנה טרם בואה לגוף שאז השגת' רחבה ודאי משגת אז כל חסרונותי' שתשיג בהיותה בגוף והנה בעל כרחה היא שלוחה ומגורש' משם לעוה"ז ובהעלותה כל זה על זכרונה דואגת מאוד ותראה שלא להשתתף עם הגוף שהוא כפרי מגונה ומנוול ואין נאה לה שתאכל עמו בקערה אחת כלומר שתשתתף עם הגוף בתענוגיו דהיינו שבתענוגי הגוף תתענג גם הי רק כל מגמתה "תהיה בעבודה הבורא ובהשגות התורה שהם מזונות רוחניי' הראויי' לפי טבעה הדק והנה אע"פ שמדת הגאוה היא מגונה מאוד אב גאות הנשמה היא משובח' מאוד שתתגאה נגד הגוף לאמר הלא אני בת מלך רכה וענוגה אשר לא נסתי כף רגלי הצג על הארץ איך אשתתף עם הכפרי המנוול הזה ליזון עמו בקער' אחת וליהנות מתענוגיו והנה מה שנמצא שאדם הולך אחרי תענוגי הגוף הוא לסבת שנשמתו שכחה יחוסה הנפלא ומעמדה הנעים וחושבת שמעולם היתה עכורה וכפריי' כמו עתה וז"ש הכתוב אצל יהושפט ויגבה לבו בדרכי השם כלומר שנשמתו היתה מתגאה נגד הגוף כי הנה ארז"ל על והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכן בענין הגאוה ראוי להנשמה שתאחז בדרכי השם מה הוא גאות לבש ואינו מתרעב בעלוליו כמו כן לא תתרעב ותשתתף הנשמה עם הגוף בתאוותיו ובתענוגיו וזהו מ"ש הכתוב ויגבה לבו בדרכי השם כלומר עם דרכי השם כלומר במה שאחזה בדרכי השם מה הוא מתגאה אף היא תתגאה ולא תתרעב עם הגוף כי הנה בדרך הטבע אין רוחני יכול להתערב עם גשמי ואע"פ שאין שום נקודה בגוף שאין בו חיות הנשמה עכ"ז אינה מתערבת עמו כמו קמח ומים שנבללין זה בזה ואינם יכולין להתפרד עוד זה מזה אחר שנתערבו אבל היא יושבת על הגוף כמו עגלן על העגלה או כמו שמן זית ומים שהם בכלי אחד אף אם תנענע בכלי מאוד כדי שיתערבו זה בזה אחר זמן מועט יתקבצו כל חלקי השמן במקום אחד ויהיה עומד לבדו צף על פני המים והנה כל זמן שהנשמה איננה מתענגת בתענוגי הגוף אינה מתערבה עם הגוף לכן בשעה פטירתה אין לה צער לפרוש מן הגוף כי בקל היא מתפרש' ממנו כמו השמן מן המים והוא דוגמת כמשחל בניתא מחלבא כי השער אינו מתערב עם החלב אבל כשמתענגת בתענוג הגוף ומתערב' עמו או בשעת פטירתה קשה לה לפרוש מן הגוף כמו שקשה לפרוש הקמא:
הגהה ומהאי טעמא רשעים בחייהם קרוים מתים כי מאחר שאין לו כח להלחם עם היצה"ר הרי הנשמה שלו כבר מתה על ידי התקשרה בתענוגי הגוף שהם סם המות אל ה כי מה שהוא קיום לגוף שהוא בטבע מת כי הגוף עצמו אינו עצם חיוני כמו הנשמה והנה מה שהוא קיום הגוף הוא אבוד הנשמה מאחר שנקשר' בגוף אז אהבתה וחשקה את תענוגי הגוף כבר קלטה איכות הגוף להיותה מתה כמו הגוף ואז אינה יכולה לקום בתחיית המתים כי בשע' מיתת הגוף הרי הוא אצל כל תחיית המתים שהרי מאן דנחית מדרגה לדרג' מיתה אתקרי נמצא ברדתה לגוף נחתי' ממדרגה רמה לבירא עמיקתא ובמות הגוף היא שבה לחיותה הראשון ממילא אצלה היא תחיית המתי' משא"כ ברשע שנשמתו נקשר' באהבת' את תענוגי הגוף לכן קשה לה לפרוש הגוף כפיטורא בפי ושט לכן קשה לו מאוד לקום בתחיית המתים והרי מית' הנשמה היא מית' עמוקה יותר ממיתת הגוף כי הגוף בלאו הכי אינו עצם חיוני משא"כ הנשמה היא עצם חיוני והיא חי' בטבע כי נחצבה ממקור החיי' ונהרג' ע"י תענוגי הגוף שהיצר מטעה אותה שכורך סם המות בתוך דבש והנה בתחלתו רך וסופו קשה כי בתחלה ערבה לו מתיקות הדבש וכשהדבש חלף הלך לו דהיינו בשעת מיתה שאז נפסקים תענוגי הגוף אז מרגשת מרירות מן המים אחר שנתערבו כי נקשרה בגוף בקשר אמיץ וזהו כפיטורי בפי ושט שיוצא בדוחק גדול והנה דרך הטבע כשאם מוכרח לפעול פעולה מגונה יסתר במסתרים חדר לפנים מחדר שלא יראו שום בריה כמו שמצינו בשאול המלך שנאמר ויבא שאול להסך את רגליו וארז"ל להסך שמיסך את עצמו כסוכה שנכנס למערה לפנים ממערה אבל מי שצריך לפעול פעולה מגונה בהצטרפות איש אחר דהיינו משגל שהוא בהתחברות איש ואשתו הנה מי שיעלה על זכרונו גודל ועוצם גנות הפעול' ההיא לא ישתוקק לאשתו מחמת שמתבוש' בפני אשתו ובאמת לא בזה בחר השם כי לא לתהו בראה ועל איש כזה הזהיר הכתוב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבש' אחד כלומר שיהא דומה בעיניו כאלו עושה המעשה ההיא ביחיד בלתי הצטרפותו לנקבה ועל אנשים כאלו הוצרך הכתוב לצוות על פריה ורביה ולהזהיר על מצות עונה כמ"ש ועונתה לא יגרע כי לכאורה קשה למה הוצרך לצות על דבר שהאדם משתוקק לו בטבע וזהו הענין המקדש את עצמו בשעה תשמיש ר"ל בשעה תשמיש יעלה על זכרונו קדושת נשמתו שנחצבה ממקום קדוש וטהור רוחני וכל פעולת' באותה עולם הרוחני לפעול פעולות רוחניות דהיינו השגת שכליות עמוקות לעבוד את יוצר הכל בהשגתה את מקצת יקר תפארת גדולתו ית' ותהיה תמיד צהלה ושמחה ועתה נפלה ממדריגת' מאיגרא רמא לבירא עמיקת' לפעול פעולה מגונות בהמיות כי היא מעשה בהמה אם כוונתו לתענוג בלבד ובהעלותו כל זה על זכרונו יעשה המעשה הזאת בעל כרחו לקיים המצוה אע"פ שמתנגד הענין ההוא לרצונו ויעשה כאלו כפאו שד ובמהירות לברוח מהרה מהמעשה הזאת למעט בזמן הגנות כמו שמצינו בר"א הגדול וכשיכוין במעשהו רק לשם מצוה ולא לתענוג הגוף יתמעט קצת הגנות מהמעשה ההיא אע"פ שסוף סוף המעשה היא מגונה מ"מ אינה מגונה כ"כ כמו מי שמתכון לתענוג הגוף שאז הוא מעשה בהמה לגמרי רק יתכוין לקיים זרע או לקיים ועונת' לא יגרע ועמקו מחשבות השם כי בעבור שהאשה משתוקק' בהכרח במחשבתה למעשה הזאת ואין לה מצח לתבוע בפה לכן הזהירה. התורה עונתה לא יגרע. ועפ"ז יש ליתן טעם לשבח על מה שהנשים אינם מצוות על מצות פריה ורביה כמו שנפסק להלכה בש"ע אבן העזר בתחלתו כי הרמב"ן בפירושו על התורה כתב בפ' בראשית אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואם תאמר לא אזקק לבעלי ותסתלק מן הקללה לא תאמר כן כי בהכרח ואל אישך תשוקתך וא"כ תהיה הקללה מחמד' והנה ידוע שבחירה מסורה ביד האדם לעשות ככל אשר חפץ להרע או להטיב והנה מאחר שהבורא ית' הכריח את האשה להשתוקק אל בעלה א"כ א"א שתהיה מצווה על זה מא' שאין לה בחירה בדבר הזה והנה השתוקקות' בהכרח לדבר הזה ואין לה מצח לתבוע בפה לכן הזהירה התורה ועונתה לא יגרע:
והנה איתא בזוהר ת"ח המשמש מטתו ביומי דחול עובר משום ערות כלתך לא תגלה בגין דאינון ידעין אורחין דאוריית' שאר עמא ההיא דאתגלי' כלתך ממש ע"ש ובס' שומר אמונים בהקדמה שניה בהצעה שלישית כתב דמוכח כאן דשאר עמא הוזהרו על הנגלות ופשטי המצות לבד אבל ת"ח דידעין אורחין דאורייתא הוזהרו גם על הנסתרות של המצות ופסוק ערות כלתך לא תגלה מזהיר להם שלא לשמש מטתם בשעה שאין למעלה זיווג עכ"ל בעל שומר אמוני' והנה מ"מ אין האזהר' מיושבת על הלשון של ערות כלתך לא תגלה ונלע"ד בעזה"י ליישב כי הנה יש ליתן טעם למה אסרה התורה לת"ח לשמש בחול כי הנה ידוע שבשבת נשמה יתירה שלוחה מלמעלה להתלבש באדם ורוב בני האדם מרגישין בזה והוא כשתתחד' להם חדוה שמחה בע"ש כי הנשמה באה ממקום השמחה והחדוה כדכתיב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו והנה החיים האמיתיים הם חיים של שמחה כי מי שחי חיי צער חייו אינם חיים והנה אף עמי הארץ מתחדש' להם בע"ש הארה יתירה וששים ושמחים בע"ש ובשב' אלא שהשמחה שלהם באה מלובשה בדברים גשמיים מה שהוא עתיד ללבוש מלבושי כבוד ובגדי משי וגם עתיד לאכול מאכלי' שמיני' ומבושמי' ברבורי' אבוסים ויין ודגים ומי שהוא ירא שמים ואוהב להקב"ה ישמח בנשמה יתירה עד שנתחד' לו כח קדושה המכריעו לעבודת הבורא והנה מאח' שמוטל על ת"ח לקדש עצמו בשעה תשמיש לא לשם תענוג אבל מ"מ קשה להנצל מכונה הזאת רק בשבת שיש לו עזר מלמעל' נשמה קדוש' יש לו כח להתאמץ להתקד' בשעת תשמיש והנה כל זה הוא לת"ח שלא שימש בימות החול אבל אם שימש בימות החול שא"א אז להתקדש לגמרי בלי תערובו' כוונת תענוג גופני נמצא ע"י מה ששימש בחול לא יכלה הקדוש' הנוספ' בשבת לשכון עליו ואין לו סיוע מלמעלה ויהיה קשה לו אף בשבת להתקדש לגמרי בלי שום כוונת תענוג והנה ע"י כן נראה קצת פגם בתוספת קדושה שבת שאין יכול להתקד' בשעת תשמיש ואע"פ שהאדם בעצמו גרם לעצמו זאת במה ששימש בימות החול עכ"ז נראה קצת פגם וחלישות בתוספ' קדושה שבת והנה ידוע ששבת מכונה בשם כלה ומאחר שבמה ששימש בימות החול גורם חלישות ופגם בכח קדושת שבת הרי עובר על ערות כלתך לא תגלה כי הדבר הוא ערוה ופגם וחסרון בתוספ' קדושת שבת והנה ידוע שנשמת ת"ח בימות החול הוא נשמת עם הארץ בשבת כי כמו שנשמת ת"ח בימות החול אין לה כח להתקד' בשעת תשמיש בימות החול כמו כן אין כח לנשמת עם הארץ להתקד' בשעת תשמיש אף בשבת לפיכך מותר לע"ה לשמש בימות החול וז"ש בזוהר שאר עמא ההוא דאתגליא כלתך ממש. ומ"ש בס' שומר אמונים הנ"ל שלת"ח הזהיר שלא לשמש בזמן שאין זיווג למעלה יבא על נכון במה שמבואר אצלינו במקום אחר סוד גדול על המקדש עצמו בשעת תשמיש עפ"י מ"ש בזוהר כמה פעמים בעובדא דלתתא איתער עובדא דלעילא:
ונחזור לענינינו במה שכתבנו שיראה כל אדם לזכור גודל חשיבות הנשמה וטעם שלה קודם בואה לגוף ונלע"ד אפשר שמה שארז"ל במס' ברכות כי מיפטרו רבנן מהדדי אמרו אחד לחבירו עולמך תראה בחייך שהכוונה היא שיראה בעוה"ז עולמו הרוחני שמשם חוצבה נשמתו ועתידה לחזור שמה שזה יועיל מאוד לעבודת הבורא והנה באבות ארז"ל דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד וכו' לפני ממ"ה הקב"ה וכתבו המפרשי' בטעם הכפל הרישא קאי על הנשמה כלומר דע מאין באת כלומר ממקום קדוש וטהור ולאן אתה הולך כלומר הלא לבסוף תשוב לשם והיאך תטנף את עצמך בעוה"ז והסיפא מפורשת שמדבר' מהגוף וקאמר בהדיא מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה והבבא השלישי' שהיא לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון קאי אתרוויהו על הנשמה ועל הגוף ששניהם עתידים לתת דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה ויתכן לומר שגם הבבא שני' שהיא ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה מצי קאי על הנשמה כלומר דע ההבדל הגדול בין מצבך בעולם הרוחני טרם בואך לגוף ובין מצבך של עכשיו בעוה"ז כלומר שים על לבך מאין באת שהוא ממקום קדוש מאוד ולאן אתה הולך לגוף המשוקץ והנבזה שהיא עפר רמה ותולעה ולמה לא תחמול על נפשך העטופה ברעב ממזונה הרוחני היושבת בשבי' בתוך הגוף והיא מר לה מאוד ואין לה דורש ומבקש והיא גר בארץ נכריה ואם האדם ישים כל זה על לבו יתאמץ לזונה מזון הרוחני דהיינו לימוד תורה ועשיית מצות בכוונה ובשמח' כדי שתתחזק ותתגבר מעט מעט וזהו הענין של המכיר את מקומו כלומר שיכיר וידע מקומו העליון טרם בואו לעוה"ז ויכיר ג"כ מקומו של עכשיו בעוה"ז וידע איך נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ואז יתאמץ מאוד ללמוד תורה לכן אחד ממ"ח דברים שהתורה ניקנית בהם הוא המכיר את מקומו והנה מי שהולך בדרך שאמרנו היו נקל לו מאוד לקדש את עצמו בקדושת המחשבה ובקדוש' הדיבור ובקדושת המעשה כי מאחר שתתגאה הנשמ' נגד הגוף שלא להשתתף ולהתערב עם הכפרי המגונ' הזה שהוא הגוף א"כ כשיבא לחשוב בעניני הגוף יזכיר גנות הגוף ויאמר וכי נאה לי לחשוב בעניני הכפרי הזה לתקן אודותיו הלא אני בת מלך וכן כשיבא לדבר במה שנוגע לגוף יסוג אחור מלדבר בעניני הכפרי או לעשות איזה מעשה שהיא לתועלת הכפרי ומתוך כך לא יחשוב ולא ידבר ולא יעשה כ"א מה שהוא לתועל' הנשמה. ומעתה נחזור לענינינו שדרך הטבע של משכיל כשיקבל טובה מחבירו שישתוקק לגמול לו כ"כ טובה חלף טובתו והטבע ההיא היא מסגולת טבע הנפש שאינה רוצה ליטול מתנת חנם ואם לא תשיג ידו לגמול טובה לחבירו יצטער מאוד ויכניע את עצמו בפניו:
והנה בנוסח נשמת כל חי נאמר על כן איברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו והנה כפל לשון של הן הם יודו אינו מבואר היטיב אבל הענין הוא כי כשנזכי' טובות הבורא העודפות עלינו וחייבים אנו להודות לו על טובותיו אין אנו כח כלל להודות לו כאמור בנוסח ההיא אין אנו מספיקין להודות לך על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וכו' והנה דרך הטבע הוא כשנראה אדם אחד שהוא בעל פלא גדול דהיינו שהוא חכם מופלג בחכמת ויכולת בידו לעשות נסים ונפלאות יפה תואר גדול ועשיר גדול ונדבן גדול ועניו גדול ויכול לעשות מלאכ' נפלאות וכלים נפלאים וידע מחשבה שבלב הנה איש כזה ודאי אהוב הוא מאוד בעיני הבריות וכן מי שמקבל טובה מחבירו ג"כ דרך המקבל לאהוב את הנותן כמים הפנים לפנים כי אלו לא היה הנותן אוהב את המקבל לא היה נותן לו מתנה וכשיצטרפו שני ענינים ביחד ר"ל שמקבל טובה מהאדם ההוא שהוא בעל פלא עאכ"ו שיאהוב אותו וכל זה הוא אף אם טובה שעושה לו אינו בדרך פלא אלא היא הסיבה פשוטה עאכ"ו אם הטובה שמטיב לו הוא בדרך פלא שאז מכיר בו שני דברים ע"י מעשה אחת שהם הטובה והפלא וכשנתבונן בנפלאותיו ית"ש הנה הם רבים עצומים עד מאוד וכשנתבונן בטובותיו שעושה לנו ג"כ הם רבים ועצומים למאוד ומלבד זה כל טובה וטובה שעושה לנו הוא בדרך פלא נורא וזהו שאנו אומרים בנוסח מודים ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר והנה כשנתבונן גודל הפלא של כח הראי' שבעינינו שהוא מעשה אלהים חיים הנה הוא טובה ופלא וכן כח השמיעה שבאזנינו וכח הריח שבאפינו וכח הרגשת הטע' שבחיך ולשון נמצא אנו חייבים להודות לו על כל אחד מהם שני מיני הודאות אחד על הפלא ואחד על הטובה ובאיזה כלי הגוף אנו מודים לו הוי אומר בכלי הדיבור ששם בנו וכשנתבונן גודל הפלא) של כלי הדיבור שיש בנו יכולת לחתוך הברת האותיות משונות זו מזו הלא הם עשרים ושתים הברות ג"כ חייבים אנו להודות לו על הפלא ועל הטובה ובמה אנו מודים לו על טובת הדבור הוי אומר בכלי הדיבור עצמן נמצא על טובת כח הראי' שבעין אין העין עצמו מודה לו כ"א בפה וכן על טובת השמיעה אין האוזן מודה לו כ"א הפה משא"כ על טובת הדבור שבפה הנה הפה והלשון עצמן הם הם בעצמם הם מודים לו על טובת עצמן וזהו ענין הנוסח על כן איברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו הן הם יודו והנה כשנשים על לבנו אילו היינו משכילים חיוב ההודאה לו ית' על טובותינו ולא הי' בנו כח הדיבור ממילא לא היינו יכולים להודות לו כמה היינו מצטערים מאוד ועכשיו ששם בנו כח הדיבור כדי שנהי' יכולים להודות לו מעט על טובותיו הרי עשה לנו טובה עצומה מאוד במה שהציל אותנו מן הצער שהיינו מצטערים בהעדר יכולת ההודאה נמצא עתה חל חיוב ההודאה עלינו יותר ויותר בהשכילנו גודל טובת כלי הדיבור שבנו והנה ודאי ראוי להודות לו בשמחה והנה בשעת השמחה אנו משכילים ענין טובת הדיבור שמורגש לנו בשעת מעשה ע"י שמיע' אזנינו הרי אנו מודים לו גם על טובות ההודאה השנית שהיא מה שהודינו לו על טובת יכולת ההודאה ראשונה וכן ילך הענין אל לא תכלית כי בכל הודאה שאנו מודים לו חייבים אנו שוב להודות לו על טובת יכולת ההודאה הלזו שהודינו לו והנה דהע"ה אמר מה אשיב להשם (על) כל תגמולוהו עלי כי הנה באבות נאמר תן לו משלו שאתה ושלך שלו והענין הוא כי כשאדם נותן הודאה לו ית' על טובותיו שעשה לו אינו משבחו אלא בכלים שנתן לו ית' שהם הה' מוצאות שהם כלי הדיבור ואף אם ינענע כל איבריו בשעת ההודאה כמ"ש כל עצמותי תאמרנה הנה גם כל איבריו הם שלו ית' והנה אם היה מצוייר שהאדם יגמול לו ית' על טובותיו בדבר שאינו בידו ית' ה"ז הי' נקרא גמול טוב אבל עתה שאין שום דבר אצלינו שלא יהי' שלו ית' א"כ איזה גמול יגמול לו ית' אלף טובותיו שעשה לו כי הנה אם ירים קולו בהודאתו לו ית' מה בצע כי הלא הוא ית' נתן לו את הקול דאם יסתכל אדם על כל עצמותו ומלבושיו לא ימצא בהם כחוט השערה שלא יהיה שלו ית' כל כל איברי הגוף מכף רגל ועד ראש עם הנשמה שבתוך הגוף עם כל שערותיו ומלבושיו ובגדיו וכל כלי תשמישו ואכילתו ושתייתו הכל הוא שלו ית' ואם ינטל מן האדם כל מה שהיא של הבורא ות' לא ישאר ממנו אף כחוט השער' וישאר אפס ואין ותהו ובוהו וריק וזהו שאמר דהע"ה מה אשיב לה' חלף טובותיו שיהא מכונה בשם גמול כי בכל דבר שאני נותן הודאה לו ית' הלא הכל הוא שלו ית' וזהו כל תגמולוהי עלי נמצא הריני כבורח המוזכר בש"ע חשן משפט שאין לו במה לשלם והיה דוד מצטער ע"ז מאוד שלא יצוייר שום גמול שיגמול לבורא ית' ויתעלה חלף טובותיו והנה למה שכתבת' למעלה שהשכל מחייב שלא יתגא' האדם בדבר שאינו פועל ידיו ומעשה עצמו יתבאר שאין לאדם להתגאו' בשום דבר אפילו כחוט השער' כ"א יתגאה האדם בחכמתו וגבורתו ועשרו ויופיו או בנעימות קולו או במלבושיו הלא כל אלו הש"י חלק לו ואין שום דבר שיהיה של אדם עצמו לשיתגאה בהם ואם האדם ישים כל זה נגד עיניו תמיד ויקשור כל עצמותו וכל קנינו דהיינו כל מה שיש לו יקשור אותם בבורא ית' וישעבד את עצמו וכל מה שיש לו לבורא ית' לומר בפה מלא הלא אני וכל מה שיש לי הלא הכל הוא שלו ית' ומה שירצה לעשות עמי יעשה ואני מוכן לסבול לקבל כל מה שיגזור עלי ובהיות האדם מקשר את עצמותו וכל שיש לו בבורא ית' הרי במחשב' הזאת הוא עובד את השם ועבודה זו יכול לעבוד תמיד הן בשבתו בביתו הן בלכתו בדרך הן בשכבו ובקומו הן בשעת אכילתו ושתייתו לא ינתק קשורו ודבקות מחשבתו בבורא ית' ודאי השם נותן לו כל מאויו ותשוקתו:
והנה בפ' ויקרא נאמר אדם כי יקריב מכם רבן להשם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כי הנה אם יזדמן שימסור אדם את עצמו להריגה על קידוש שמו ית' ויקבל אותו באהבה הנה יחשב זה בעיני הבריות לדבר גדול ושעש' דבר שהוא לפני' משורת הדין ובאמת אינו לפני' משו"הד אלא דין גמור כ' הנה כתבנו למעלה בדין מה שקנה עבד קנה רבו שהוא דין שכליי שהשכל מחייב כן שלא יהיה לעבד שום קנין כלל שהרי גוף העבד עצמו אינו של עצמו כי גופו קנוי לאדונו כמו שבהמה גופה קנוי' לאדונה והנה אנחנו בני אדם קנויים לבורא ית' יותר ממה שהבהמה קנוי' לנו כי הבהמה אינה קנוי לנו אלא מחמת קנין כסף או מה שהולידה הבהמה שלנו אבל אנחנו לא בראנו אותה ועוד מה שהבהמה קנוי' לנו הוא מחמת כי כן יסד המלך במעשה בראשית והרשה לנו שנוכל לעשות עמהם ככל אשר נחפוץ אבל לא שתהא הבהמה נקנה לנו קנין אמתי כי איך תהיה קנוי' לנו ואנחנו בעצמינו אינם ברשותינו כ"א שלו ית' ומה שקנה עבד קנה רבו והנה אם ירצה אדם להתענג באכיל' בשר שמן ילך וישחוט שור שמן ופטים והנה באמת נפש המרגשת שהיא נפש הבהמיות שווים הם באדם ובבהמה כי כמו שהאדם ירגיש כאב כששוחטין אותו כך מורגש' הבהמ' והנה אם נאמר לאדם השוחט השור למען יתענג ונטעון נגדו לומר למה תשחוט השור באכזריות נמרץ וכי בשביל שתתענג תסבול בהמה שלך יסורין והנה ישיב לנו ע"ז בדרך לעג לומר הלא הבהמה שלי היא ומי ימחה לי לשחוט את השור הלא יש לי רשות לעשות עם שורי כל מה שאני חפץ והנה מאחר שאנו קנויים לו ית'. יותר ממה שהבהמה נקנה לנו א"כ כשהקב"ה שולח עלינו יסורין או מסירת נפש ליהרג על קידוש שמו ית' ראוי לנו לסבול ביושר כי כל מה שאנו רוצים שתסבול הבהמה שלנו מאחנו למה לא נסבול אנחנו מהש"י כי הלא אנחנו כל מה שיש לנו הלא הוא הכל שלו ית' ומה שהוא חפץ לעשות עמנו יעשה והנה כל רעה שתבא על האדם קשה לו לסבלה אם הוא נגד השכל אבל מה ששכל האנושי מחוייב זהו דבר קל מאוד לסבול המשל בזה אם ראובן יכה לשמעון על פניו בחנם לא יכאב לשמעון ההכאה הגשמיי' עצמה אחד מני אלף ממה שכואב לו העול והעזות על שהכהו בחנם אבל אם בתחלה יכה..
שמעון לראובן מכות אכזריות ועצומות הרבה מאוד ואח"כ יכה ראובן לשמעון הכאה אחת כמעט לא יכאב ההכא' ההיא מחמת שיודע שבדין היתה ההכאה ההיא ולא בחנם וכן הוא בענין מסירת נפש על קידוש השם אם ישכיל בשכלו שאין זה עול כלל אלא יושר גמור מאחר שאנו קנויים לו ית' רשאי לעשות עמנו ככל אשר יחפוץ וזה"ש אדם כי יקריב מכם קרבן להשם כלומר שאתם תקריבו עצמיכם קרבן להשם הנה אני מייעץ אתכם לבלי יכבד עליכם הדבר הזה שתלמדו מן הבהמה מן הבקר מן הצאן שאתם שוחטין אותם לאכול בשר שאתם רוצים לשחטם בשבילכם תסבול צער השחיטה מכם כמו כן תסבלו צער הריגה לשמו ית' וזהו שמסיים תקריבו את קרבנכם:
והנה מי שמשעבד את עצמו דהיינו גופו ונשמתו וכל מה שיש לו תחת ממשלתו ית' ומקשר את עצמו בו ית' ואין שום דבר בעולם שאינו שלו ית' ואינו מתגאה בשום דבר מחמת שאין בו דבר אחד שיהיה של עצמו כ"א של הבורא ית' הנה אם יכהו אדם אחד לא יחרה אפו כלל בחשבו מה איכפת לי במה שמכה אותי כי הלא איני ברוי' בפני עצמי לשיחרה אפי הלא אני של הבורא ית' והנה הוא מכה בהמה של הבורא ואם ירצה הוא ית' יפרע מן המכ' ואם לא ירצה לא יפרע והטוב בעיניו יעשה וכן אם אדם אחד יחרפהו ויבזהו ג"כ לא יחרה אפו כלל באמרו מה איכפת לי אם יחרפני ויבזני הלא לא אותי הוא מחרף כי בלתי חלקו ית' אשר בי הייתי אפס ואין וכי יצדק חרון אף במי שהוא אפס ואין וכן לא יצדק הכאה במי שהוא אפס ואין והנה הוא הכה את חלקו ית' שאינו אפס ואין ואיך שייך באפס ואין שיחרה אפו כי בדבר שהוא אפס ואין לא שייך לא חרון אף ולא רצון ולא הסכמה ולא שום דבר ועוד כמו שאין ראוי שראובן יתבע עלבון שמעון כי מה לו לתבוע עלבון אדם אחר כמו כן אם יכהו אדם אחר אין ראוי לו שיחרה אפו כי הלא לא אותו הכה שהרי הוא אפס ואין והרי הגוף שקיבל ההכא' הרי הוא לו כמו אחר שהרי בלתי חלקו ית' הוא אפס ואין ואת מי הכה הוי אומר חלקו ית' הכה ואם ירצה הוא ית' הוא ית' מכת חלקו מן המכה ואם לא ירצה לא יתבע והטוב בעיניו יעשה סוף דבר המוכ' ודאי אין ראוי שיחרה אפו בעבור עצמו שנמצא שחושב הוא שהוא יש לו מציאות בפ"ע ומפריד את עצמו ממשלתו ית' כי מה לו לכעוס קודם שהוא ית' יתבע מכהו כי אולי הוא ית' לא יתבע מכתו או עלבונו:
והנה ידוע בספרי דקדוק שיש ג' גופים גוף נוכח גוף נסתר גוף מדבר בעדו והנה מלת הוא נופל על גוף נסתר ומלת אתה נופל על גוף נוכח ומלת אני נופל על אדם המדבר בעד עצמו והנה מלות אני והוא ואתה בהכרח נופל על דבר שיש לו מציאות כי במה שאין לו מציאות והוא אפס ואין לא יפול שם לא מלת הוא ולא מלת אני ולא מלת אתה כי האפס והאין אינו לא אני ולא הוא ולא אתה והנה מי שיאמר על עצמו אני דהיינו אני הלכתי או דברתי או אכלתי הנה לא יצדק מלת אני באמת זולת מבחינת מה שהוא חלקו ית' שזה הדבר שהוא חלקו ית' יש לו מציאות גמור ושייך שפיר לומר עליו מלת אני אבל זולת חלקו ית' הרי הוא אפס ואין ולא יצדק עליו לומר מלת אני ובדוגמא הזאת צריכין לפרש ג"כ מלת הוא הנאמר על הנסתר ומלת אתה הנאמר על גוף הנכח שלא יצדקו באמת רק בבחינת מה שהאדם הוא חלקו ית' ובזולת חלקו ית' אין שם לא אני ולא הוא ולא אתה וזהו שאמר הכתוב ראו עתה כי אני אני הוא כלומר רק אני יכול לומר על עצמי אני מפני שאין אלהים עמדי ואני נמצא לעצמי ואין למעל' ממני שישלוט עלי ח"ו אבל זולתי אין שם אני כלל רק אני הוא אני אבל לא זולתי וזהו שאמר הלל בשעת שמחת בית השואב' שלא הי' שם שמחה של הוללות ח"ו אלא שמח' של מצוה ויהי כנוח עליו הרוח הזכיר התקשרות כל הנמצאים שם בו ית' ואמר אם אני כאן כלומר אם הוא ית' כאן במחשבתינו שעליו לבד יצדק לומר מלת אני באמת דהיינו כשאנחנו מקשרים מציאותינו בו ית' אז הכל כאן כלומר הרי כל הנמצאים כאן יש להם ממשות ואם אין אני כאן כלומר זולת חלקו ית' מי כאן הרי הכל אפס ואין דכשהוא ית' יטול חלקו שנתן בנו לא ישאר מאתנו מאומ' כ"א אפס ואין וזהו שארז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו היינו שמקשר כל עצמותו בו ית' דהיינו נפשו ורוחו ונשמתו וגופו בכלל ובפרט רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ועורו ובשרו ועצמותיו ושערו ומלבושיו ודירתו ושדהו ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר יש לו כל אלו יקשור בו ית' לומר שהם כולם שלו ית' וזולת חלקו ית' בכל אלו הרי כולם כאפס ואין ואע"פ שלמרא' עינים יש להם מציאות ממשיי ותופס מקום מיהו השכל רוא' שהמציאות הממשיי שלהם הוא בבחי' מה שהם שלו ית' והנה מי שמקשר את עצמו בו ית' ומצייר בעצמו שזולת חלקו ית' הרי הוא כמו שאינו הנה מחמת דבקות מחשבתו שואב משם שפע חכמה והשגה נפלאה כי שם הוא מקור החכמה והחיים ומלבד זה לא יאונה לו כל און וינצל מכל נזק ופגע רע כי הנה דרך כל אדון להגן בפני עבדו שאם שום אדם יעשה לו שום דבר רע יקום נגדו באף ובחימה להנקם ממנו וכן מי שמקשר את עצמו בו ית' אין לך עבד השם כמוהו ונאמר מה יעשה לי אדם השם לי בעוזרי משא"כ מי שהוא מופקר ויוצא מתחת ממשלתו ית' הרי גם הבורא מפקירו וכל הקודם זכה בו:
וניחא נמי מש"ה והאיש משה עניו מאוד מכל האדם כי ודאי שמשה היה יודע ומכיר את עצמו איך שהשגתו נפלא' ואין שום נברא כמוהו ואין מושלם כמוהו אמנם אין ראוי לו להתגאות בכל זה כי כל זה הוא חלקו ית' ואינו שלו ובמה יתגאה והנה משה לא היה מוצא לעצמו שום יתרון על הפחות שבפחותים כי בין אות' בחינה שנשתוה עם הפחות שבפחותי' ובין היתרון שלו על הפחות שבפחותים הכל הוא שלו ית' וא"כ לא היה מתגאה אף נגד פחות שבפחותים המשל בזה לאדם אחד שהיה לו שור כחוש ושור שמן אין לשור שמן להתגאות נגד שור הכחוש לומר לו אתה כחוש ואני שמן כי השור הכחוש יוכל להשיב לו כמו שאני בכחישותי איני ברשות עצמי כך אתה בשמנך אינך ברשות עצמך שאם ירצה אדונינו לשחוט את שנינו לא ישאר מאתנו מאומה אמנם האדון של השורים יש לו להתפאר בשור שמן יותר מבכחוש כמו כן לא היה לו למשה להתפאר בשלמותו נגד הפחות אמנם הוא ית' יש לו להתפאר במשה יותר ממה שיתפאר באדם אחר ועיקר ענוה של משה היה במה שעשה את עצמו כמי שאינו מחמת התקשרותו כל עצמו ושלימתו בו ית' ולפיכך אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו כי הלא אנחנו אפס ואין וכי שייך להתלונן על אפס ואין ונאמר אח"כ לא עלינו תלונותיכם כי אם על השם כי הנה דרך המתרעם על זולתו בפניו הוא מכוין לעגמת נפש של חבירו לכן אמר לא עלינו תלונותיכם נופל כי אין לנו הרגשה בתלונותיכם עלינו כי הלא אנחנו אפס ואין ומי שהוא אפס ואין איך ירגיש ולא יחרה אפינו כלל על תלונותיכם עלינו ואין תלונותיכ' נופל עלינו כ"א על השם שחרו אפו ית' על תלונותיכם שהוא בחנם ומעת' לא קשה על מה שמש' היה כולל את אהרן בענין ענוה שאמר בלשון רבים ונחנו מה וכי שייך לוותר על כבוד חבירו שלא מדעת חבירו זה אינו דמאחר שהשכל מחייב ענין הענוה כי כל עצמותו וכל מה שיש לו הכל הוא של הבורא ית"ש וזולת חלקו ית' הכל הוא אפס ואין וא"כ הי' רשאי משה לכלול עם עצמו את אהרן ואף כל העולם כולו היה רשאי לכלול כיון שכל העולם הוא שלו ית' ובזה יובן ג"כ משארז"ל כל המתגאה כאלו כופר בעיקר שמאחר שאין רשאי להתגאות במה שאינו שלו והנה כל העולם ומה שיש בו הן ענינים גשמיים הן רוחניים הכל שלו ית' וזה האדם המתגאה באיזה דבר בודאי הוא חושב שזה הדבר שמתגאה בו הרי הוא של עצמו ואינו שלו ית' ואם כן הרי הוא כופר בעיקר:
ועתה נחזור לענינינו הראשון מ"ש למעלה בשם הרמב"ם שתולה מעלת ענוה של משה במעלת נבואתו של משה ולפענ"ד נראה להיפוך וענינם אחת של הרמב"ם ושלי כי הנה למה שכתבנו למעלה דע"י מעלת ענוה לחוד יכול האדם לבוא להשרא' השכינה הגורמ' השגת הנבואה אלא שע"י החכמה והגבורה והעושר תוכר ותתפרסם מעלת הענוה א"כ מי דהוא עניו ביותר הוא נביא ביותר וא"כ לפי שהאיש משה עניו היה מכל האדם לפיכך ולא קם עוד נביא בישראל כמש' ובאמ' של הרמב"ם ושלי שניהם אמת שבתחלה צריך האדם להיות עניו ומאחר שהוא עניו בא לידי נבואה וכשבא לידי נבוא' משיג רוממות הבורא ית' שהוא עצום מאוד ומשיג את עצמו ג"כ היטיב איך הוא אפס ואין ועי"ז תתרב' ענותו וכשתתרב' ענותו תגדל השגת הנבואה וכל אחד משניהם דהיינו הענוה והנבוא' כל אחד מהם מגדיל חבירו כי הענוה מגדלת הנבואה כמ"ש למעל' והנבואה מגדל' הענוה כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם:
ומעתה יתורץ מה שהקשינו בתחלת הדרוש שאלו השלש' מלות של בזאת יתהלל המתהלל מיותרי' המה והכי פירוש הפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו אפילו כשיהללוהו אחרים שהוא חכם אין ההלול ההוא נקרא על. שמו כי החכמה שבו הוא שלו ית' וכן אל יתהלל הגבור בגבורתו ועשיר בעשרו כ"א בזאת יתהלל המתהלל כלומר ומתי יוכל להתהלל המתהלל בזאת שהזכיר כאן דהיינו החכמה והגבורה והעושר ומפרש בהשכל וידוע אותי דהיינו כשמשיג גדולתי וכשמשיג גדולתי הרי הוא בודאי עניו וכשהוא עניו א"א שיתהלל במדת הענוה אם לא שיתהלל בשהוא חכם גבור ועשיר ויש לו מקום להתגאות ואעפ"כ הוא עניו נמצא בכה"ג הוא מתהלל בזאת שהזכיר כאן דהיינו בחכמה וגבורה ועושר ולא שחכמה וגבורה ועושר יהיו עצם הלולו ושבחו שהרי שלשה הללו אינם באים מכחו כ"א מתנת הש"י אלא במה שמשבחין אותו במדת ענוה לא תוכר ותתפרסם כ"א ע"י שלש אלה שהם חכמה וגבורה ועושר לכן כשרוצין לשבחו במד' ענוה בהכרח ישבחו אותי בתחלה בשלש אלה: אבל יש לדקדק לפי דברינו מהו בזאת ה"לל בלשון רבים כ"א באלו שהרי שלשה המה שהם חכמה וגבורה ועשירות אבל י"ל שמרומז בכאן רמז כי הנה שמעתי על בזאת יבא אהרן אל הקודש הוא רמז על הגאולה כי הנה ידוע שע"י תשובה תפלה צדקה של ישראל יעבירו את רוע הגזירה של הגלות וזהו צום קול ממון ששלשתם מספר אחד להם שהם צו"ם עולה קל"ו וכן קול וכן ממון ושלשת' ביחד עולה מנין זא"ת וזהו דקאמר כ"א בזאת שהוא צום קול ממון יבוא אהרן אל הקודש לימות המשיח והן הם שהוזכר יעקב ויבא יעקב שלם עיר שכם שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו כי שלם בגופו הוא מיוחס לגבור' שלם בממונו הוא העושר שלם בתורתו הוא החכמה וצום קול ממון נמי יש להם יחוס לחכמה גבורה ועושר כי הנה איתא בספרי מוסר שעיקר התשובה הוא למוד האורה ואם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד ב' דפין פרק אחד ילמוד שני פרקים והנה ממון הוא העושר וקול הוא קול תורה שהיא החכמה וצום מיוחס לגבורה כי ע"י הצום נחלש הגבורה ורומז הכתוב שאל יתהלל אדם בחכמה וגבורה ועושר כ"א כשעוש' בשלש אלה תשובה דהיינו בגבורתו יתענה שהוא צום למען יחלש כחו בחכמתו ילמוד תורה שהוא קול ובממונו יעשה צדקה שהוא ממון ואם יתנהג בשלש אלה שהם צום קול ממון שהוא עולה זאת אז יהולל המתהלל בהם. בנל"ך ואע"י: