אור ברסלב

עיקרי הדט יורה דעה· רבי דניאל טירני

סימן כח

סימן כז

דיני מילה:

אות א השג ישיג על הרב דרכי נועם בקונטרסו על המילה ותמה בדין ראש ופדחת על הראשונים ויישוב נפלא על דברי רש"י שהניחו גדולי ישראל בצ"ע (פנים מאירות סימן ז'"):

ב מפי השמועה של הרב רבו כתב דאף דמן הדין הנולד בחדש ז' מלין אותו אפילו בשבת וספק בן ז' ובן ח' אין מלין אותו בשבת אא"כ גמרו שערו וצפרניו כמ"ש מרן סימן רצ"ו ומשמע דבחול אין בודקין אימתי נולד ואף בודאי בח' נמול לשמנה מ"מ מרגלא בפומיה דהמנהג הוא שלא למולו עד אחר ל' יום מיום לידתו ושעל הנשים סומכין בחדשים הללו אף אם בעל ולא פירש האומרות זה נולד לז' וזה לח' עפ"י הסימנין אשר להן כגון שבהתחלת העבור אינן יכולות או מתאוות לאכול דבר פ' ושאר סימנין ומפיהן אנו חיין (בית יהודה במנהגי' דף ק"ט ע"ג):

הד"ט גם בשותא דינוקא הוכחתי לע"ד על נאמנות נשים במאי דבדק לן הרב מהרא"י נר"ו מ"ץ קק"י ויניציאה ושהכל לפי מה שהיא שאם מכירין אותה היותה בלתי זהירה אפי' למי שהוא איש אין להאמין יעו"ש סי' קנ"ח וע"ל סי' א' אות י"ו. ג אשה שילדה זכר ובליל ח' ללידתו מתה היא אין לעכב קבורתה עד שיאור היום ולמול את הבן קודם ואח"כ לקברה רק יקדימו לקברה ואח"כ ימולו הבן דקודם הקבורה האב אונן ופטור מכל המצות ודחה ג"כ סברת הגהה א' שהראוהו כ"י בגליון הרש"ך בי"ד סימן ש"ס דכתב דב"ב שמת לו מת בשעת המילה המילה קודמת דאף שהוא אונן חל עליו מקודם מצות מילה אבל אם מת לו תוך ז' קבורת המת קודמת דיש לתמוה מנ"ל לחלק בין חל עליו חיוב המילה קודם מיתת המת או אח"כ והרי סתם אמרו אונן פטור מכל המצות ולא חילקו בין מצוה למצוה ועוד בניד"ד אף לדידיה דינה לקברה קודם כיון שמתה קודם שיאור היום ועדיין לאו זמן מילה וחל עליו מקודם חיוב הקבורה ואף במקומות שא"א לקבור בלילה אין העיכוב מצד האיסור ועוד יתעסקו בתיקון התכריכין ורחיצה וכיוצא עוד הביא מ"ש הרט"ז סימן שמ"א בשם רש"ל סימן ע' דאם יש לאונן בן לימול נמול בבה"כ קודם עלינו כשאר פעמים ושאח"כ מצא כתוב בשם הרמ"א שיש לקבור קודם דאל"כ הוי אונן ולא יוכל לברך להכניסו וכו' ושיש לחוש לזה באפשר לקברו קודם צאת מבה"כ שחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א יברך הסנדק וימול בשחרית דהא איתא בסימן ש"ס מת ומילה מילה קודמת וכתב הרב המחבר דהעיקר כרמ"א דאין להפקיע מהאב המצוה בידים משום זריזות בעלמא כיון שאפשר לקיים גם מצות המילה ובזמנו ביום ח' ומ"ש הרט"ז דמת ומילה מילה קודמת אינו ענין לכאן דשם מיירי באיש זר שאינו אונן ולא אבי הבן ולא באונן שהוא אבי הבן ומ"מ מודה לרש"ל אם היה איזה עיכוב שלא נמול הבן בשחרית ומת לו מת בחצי היום ואם יתעסקו בקבורתו יעבור היום ימולו אותו הב"ד ולא יברך האב ושכן מצא אח"כ להרב מנחה בלולה שכן כתב בשם הרב חוקי דעת (שם ח"ב סימן ע'): הד"ט וע"ע לו ז"ל בשבט יהודה שלו סימן ש"כ שהביא תשובה א' שמצא להרב אביו שהשיב להר"ם אלגראנטי בענין מילה וקבורה והביא תשו' א' כ"י לרדב"ז שנשאל בבעל ברית שיש לו מת מוטל עליו לקברו איזה מהם קודם והשיב דאם עובר היום ידחה המילה פשיטא דמקדימין המילה דהא דאונן פטור ה"ד במצוה דא"א ליעשות עי"א כגון ק"ש אבל מצות שנעשות עי"א כגון מילה למה ידחו מזמנן הוא יתעסק במתו ואחרים במילה ואם אפשר לקיים זו"ז כגון שיש שהות ביום לקבור ולמול אם מת מקמי יום ח' כבר חל עליו חובת קבורה ואין מעבירין ואם קדם חיוב המילה למיתת המת מסתברא דמלין קודם והביא עוד טעמים אחרים להוכיח דבכה"ג המילה קודמת ומ"מ אם יש זלזול למת כגון להניחו יחידי עד שימול אין ספק שיקברוהו תחלה ע"כ תוכן תשו' הרדב"ז בקיצור והוסיף עוד מהר"ם אלגראנטי הנז' לשאת ולתת בתשו' הנז' בדין הברכות אם יברך האב עודנו אונן דאפשר דרשאי דכדאין הרמב"ם וסייעתו לסמוך עליהן בכה"ג והרב המחבר השיב בענין תשובת הרדב"ז והביא מ"ש בבית יהודה שלו הנז' ובח"א סימן ה' ולדידיה לא ס"ל דימולו אותו ב"ד דכיון דהאב לפנינו ובעי לממהליה אלא שהאונס מעכבו אין ב"ד חייבין למולו ושכן משמע מפ' הערל דף ע"א ע"כ תכלית כונתו בקיצור וסיים הרב המדפיס בנו דנראה שחזר בו אביו במקצת דבריו ממ"ש בסימן ה' דאל"כ סתראי נינהו ועגכ"ל סימן ל"ו אות כ"ט: ד נשא ונתן בדין עבר ומל תוך ח' ללידתו שהקשו רט"ז ורש"ך בסימן רס"ב על מור"ם והרמב"ם בפ"ז מהל' תמידין ומוספין והרב ז"ל תירץ ומסיק דאם מלו תוך ח' א"צ להטפת דם ברית אך הניח בעיון מה שמחלק בין נמול תוך ח' לנמול בלילה יריעות האהל סימן ס"ג) הד"ט ועיין להרב יעב"ץ ח"א סימן ל"ד דהעמיק הרחיב בדין מילת לילה וחילק בין נמול תוך ח' לנמול אחר ח' ועיג"כ להרב כנסת יחזקאל סימן מ"ב על מ"ש ח' נסיכי אדם השר מקוצי הרא"ש הטור הרב"י רש"ל רמ"א רב"ח ומהרי"ו וביותר על הרמב"ם שנעלם מהם לפי דברי הרש"ך תלמוד ערוך של מנחות דף ע"ב דמשם ראיה דנמול תוך ח' יצא וגם הרכ"מ הקשה כן על הרמב"ם והניח בצ"ע והרב כנ"י הנז' ביאר היטב באופן שלא תהיה משם סתירה לעמודי עולם הנז' וטעמא נמי טעים למ"ש הרמ"א דנמול בלילה צריך להטיף ונמול בתוך ח' א"צ ופלפל ג"כ במ"ש הרב ברכת הזבח דקכ"ג בשם הרב יעקב טאמשב והמפורסם הרש"ק ע"ש ולבסוף מסיק דיש לחלק בין מומר לערלות למומר הנימול וע"כ בנידון דידיה בדין תינוק שנשבה בין העובדי כוכבים ויצא מהכלל ומצא מין את מינו ונשא ג"כ מומרת ונולד להן בן ומלוהו בעצמם תוך ח' ושוב באו לחסות תחת כנפי השכינה או"א ובנו הנז' אין לך הוכחה מזו סופו על תחלתו שלשם מצוה נתכוין וכמ"ש בחולין דל"ט בדין שחט ואח"כ חישב ולכן א"צ הטפה ואף לרב"ח דפסק דנימול תוך ח' צריך להטיף לחומרא מ"מ בניד"ד שהבן היה מסרב בדבר והיו חוששין שיחזור לסורו אין להחמיר ואפשר שכשיגדל תכנס יראת ה' בלבו ויחמיר על עצמו:

ה מעשים נפלאים הביא בענין מוהל אם יכול להיות שוחט ששגג ובירך על השחיטה במקום על המילה ומת התינוק מיד ושיש לחוש לזה ולא טוב לאחוז בזה ובזה פחד יצחק אות מ' (כ"י) ע' מוהל אם יכול):

הד"ט גם הרב יעב"ץ בברכות שמים דף י"ב ע"א כתב וירגיל ברכותיה בפיו ובשפתיו שלא יכשל וביחוד אם הוא שוחט ע"ש ונראה שכוון לשגגה הנז' ושיש לחוש ח"ו לסכנה דברית כרותה לשפתים גם בשותא דינוקא אשר לי הצעיר סימן ק"ח הן אומר והן דברים על ענין זה והבאתי כסדרן מעשים הנוראים של הרפ"י הנז' והוספתי עוד מה ששמעתי מא' קדוש מדבר דיש הוכחה מיודעי חן למול התינוק בסכין פגום דוקא ושכן קבל מאנשי אמונה והיה הדבר קשה בעיני משום צערא דינוקא והמתקתי סוד עם הרב המופלא בנגלה ובסתר ה"ה רב אס"י מקאסלי זצוק"ל ולא הודה בחילוק הנז' משחיטה למילה אף שיש לחלק ביניהן בענין הדרסה דבשחיטה טריפה ובמילה היא המצוה מן המובחר גם לי"ח לשום הערלה למדרס כף רגל:

ו תמך יתידות מנהג עירו וכמעשה שעשו כמה פעמים בפני רבני העיר בנולד מהול לברך כל הברכות המטיפים דם ברית כמילת מי שנולד בלתי מהול ואף דממחלוקת הפוסקים לא נפקא דהא לראב"ד והעיטור ורבינו יונה והג"מ בשם רבינו שמחה ס"ל דצריך לברך ואלו הגאונים והרי"ף ורמב"ם ור"ן וריב"ש וזולתן רבים אין לברך ובדין שלא לברך לפי הכלל דספק ברכות להקל מ"מ גדול כח המנהג שאין כח בכלל לבטלו אך בהטפת דם ברית של גר מהול אין לברך ע"ש וג"כ באות תי"ו האריך בענין הטפת דם ברית (שם ערך מילת גר שמל):

הד"ט ועג"כ להרב דבר משה ח"ג סימן ה' דנשא ונתן בקושייתו על הרא"ש בי"ד סימן ר"ס רס"ב בענין הטפת דם ברית אם דוחה שבת ע"ש:

ז הסכימו עמו חכמי עירו בשנת תצ"ח ועשו מעשה למול תינוק א' בשמחת תורה שלא מלוהו בזמנו ביום א' של סוכות לפי שחלצתו חמה ומנו ז' ימים ונפל יום המילה ביום ג' בשבת שהיה ש"ע וי"ט א' לכ"ע אינה דוחה ולא נודע מנהג העיר אם כרמב"ם דס"ל דאף מילה שלא בזמנה דוחה י"ט ב' חוץ מי"ט ב' של ר"ה או כהרא"ש דס"ל דאינה דוחה אפילו שאר יט"ב ומ"מ מלוהו ביום ש"ת שחל ביום ד' ולא המתינו למולו באסרו חג שהיה ביום ה' שלא ליכנס במחלוקת הפוסקים אם מותר למול ביום ה' משום שיום ג' למילתו יחול בשבת עיין להראנ"ח ח"ב סימן ל"ח ולהרב ב"ה בי"ד סימן רס"ו וכנה"ג שם (שם ערך מילה שלא בזמנה דוחה):

הד"ט ועיין להרב זכרון יוסף סימן כ"ד דהורה להתיר למול תינוק שלא בזמנו בהו"ר ומייתי בידיה ד' ראיות מוכיחות והזכרתיו לטובה בח"א סימן כ"ב סוף הגהת אות ל"ה ועג"כ להרב בעי חיי סימן רכ"ד דכתב דלכאורה היה נראה לדון ק"ו דאם בבן ישראלית שמילתו דוחה שבת אינו נימול ביום ה' או ו' כ"ש שאין מילה ש"ב דוחה שבת וכסברת הרשב"ץ כ"ש ביליד בית שמילתו אינה דוחה שבת שלא ימולנו ביום ה' ויום ו' אך לפי האמת ק"ו מופרך הוא דבבן ישראלית משום שאינה זמנה אינה דוחה שבת לכן אינה דוחה יום ה' ויום ו' אבל יליד בית שנמול לח' משום חומרא שלא ימול קודם זמנו אלא בח' טפי עדיף למולו ביום ח' דהוא מדאורייתא וחששת הרשב"ץ לא נמצאת בתלמוד ופוסקים וע"ע לו שם סימן רכ"ה ביליד בית שחלה מילתו ביט"ב ש"ג ביום ד' שכתב דאין מלין אותו ביט"ב ע"ש ולענין למולו באסרו חג שהיה יום ה' פסק בפירוש דאינו יכול למולו וכהוראת הרשב"ץ ע"ש ונבהלתי מראות דנמצא סותר דידיה אדידיה דעדיין רושם הדיו ניכר שדחה הוראת הרשב"ץ למול ביום ד' וכמ"ש כבר בכה"ג שלו ע"ש ועג"כ להרב מראית העין בליקוטיו סימן ח' אות ב' דכתב דנ"ל דאף הרשב"ץ לא אסר אלא כשהיום הג' הוא שבת ולא אסר כשיהיה בי"ט ושכ"נ ממ"ש הרב יד אהרן א"ח סימן של"א ושכ"כ הרב זכרון יוסף בי"ד סימן ס"ד אלא דאח"כ כתב הרש"י הנז' דיש לדחות והביא ג"כ מ"ש המג"א שם וסיים דלדעתו אין הפרש בין אם יחול יום ג' ביט"ב או ביט"א לעולם שרי ועיין בברכי יוסף שלו וע"ל סימן כ"ט אות א':

ח החזיק בסברת הסוברים דאף אם האב מל את בנו יברך על המילה שלא כרמב"ם דס"ל שיברך למול את הבן וכפסק מרן וחבל נביאים העיטור והר"ן הגה"מ רש"י רבינו שמחה טור מור"ם הראב"ד וס' יראים רט"ז ושכה"ג ומהרי"ח בהלקט שלו ח"א סימן מ"ט ומט"מ דף קכ"ד סימן י"ג ושגם מהר"י סג"ל צוה כן לברך על המילה ולא למול עוד לו שם בנוסח ברכת אקים צ"ל חלקנו צורנו צוה בפתח תחת הצד"י וציר"ה תחת הוי"ו דהיינו זמן עבר כמ"ש רש"ך סימן רס"ה סק"ד ואגודה בשם הרמב"ם וה"ג שהוא לשון תפלה והיינו צווי ולא לשון עבר גם הרב של"ה בס' קשל"ה מס' חולין דף מ' הביא דברי הרש"ך והוסיף שכן נהגו כל המוהלים (אשדות הפסגה סימן ז'): הד"ט ועיין להרב יעב"ץ ח"א סימן קמ"ו דהוכיח דמ"ד צוה בחירק לא משתבש דהא תחלת הברכה וסופה בל' נסתר ועי"כ גם אמצעיתה תהיה כן והשיב על ראיות של הרש"ך ע"ש:

ט איש ואשה שמלו בניהן א' וב' ומתו מחמת המילה וגירש האיש את אשתו ונישאו לאחרים ונולדו להם בנים אחר שהביא הרב צדדין לחייבן למול בניהן מדתנן בחזקת הבתים דל"א ע"ב ושבועות פ' כל הנשבעין דמ"ז ע"ב בענין ב' כתות המכחישות זו את זו וכו' וכן ההיא דב' שבילין דפסחים ד"י וכתובות דכ"ו דמחלק בין באו בבת א' לזה אח"ז ואם כן היה אפשר לומר דה"ה הכא ומייתי נמי מ"ש הרב הלק"ט ח"א סימן קנ"ג בב' צרות שעשאו לב' אנשים או לג' ומתו כולן דפסק דדוקא שתיהן יחד לא ינשאו לאיש א' שהוחזקו קטלניות אבל כל אחד וא' בפ"ע מותרת כדין ב' שבילין אך אחר העיון פסק להפך בניד"ד דכל ספק כי האי במילה וקטלנית ראוי לאסור דחמירא סכנתא מאיסורא (שבות יעקב ח"א סימן ע"ט(:

י אשה שהמליטה זכר ולא היה האיש בביתו וחמיה זקנו של בן הנולד נתן המצוה לראובן ושוב בא אבי הבן לעיר ובא שמעון ותבע לאבי הבן שתקע לו בפועל כפו שאם תלד אשתו זכר ימולנו הוא ואבי הבן מודה לו אלא שלא היה רצונו להיות מורת רוח לאביו שכבר נתן המצוה לאחר ומסיק הרב דא"א להתיר שלא מדעת שמעון ושמעון אינו רשאי לומר הריני כאילו התקבלתי דהוי כממאס במצוה ועיין להר"ן בנדרים דף כ"ד בשם הרשב"א דדוקא בפירעון יכול לומר כן (שם ח"ב סימן פ'):

הד"ט וע"ל סימן כ"ג אות יו"ד וי"ב ועיין להרב דברי יוסף סימן כ"ו בדין ראובן שנולד לו בן ואמר שאם יבא אביו יהיה הוא הסנדק ואם לא יבא יהיה הוא עצמו ולא בא האב רק אחי אביו שהוא ת"ח ודאדעתא דהכי לא נדר והלך אצל חכם והתירו ועשה סנדק לדודו והראה הרב ז"ל דאין לערער על המתיר ושאפילו לכתחלה מצי מיתשיל כדי שתיעשה המצוה בעילוי יותר ע"ש ועג"כ להרב צבי סימן ס"ט ע' וע"א במי שמת והניח בן מאשתו ראשונה והשניה מעוברת וזאת אומרת שאם תלד זכר לא תניח לחרגה למול אף שכבר מל ב"פ שעדיין אינו נקרא אומן בקי ועוד משום שראוי ליורשו וכעובדא דאיתא התם בכתובות פ' הנושא ועוד שאפוטרופוס שיהיה לבן היולד היה רגיל למול בני הנפטר ועוד שעל האפוטרופוס לעשות לקטן המצות הראויות לו וכדתניא האפוטרופוסים תורמין ומעשרין ועכ"ז פסק הרב לזכות חרגה כשכבר פסקו הראשונים דבפעם אחת בלבד הוי מומחה ולהיותו ראוי ליורשו אין לחוש דכיון שמל בפרהסיא בפני רבים ואף שאפוטרופוס היה רגיל למול בני בעלה הלא כיון שמת האב שוב אין כאן דין מכירי כהונה ואפילו תימא דשייך כאן דין מכירי כהונה מ"מ בריה עדיף מינייהו ואין מילת הבן דומה לתורמין ומעשרין אלא דמי דאם יש לאפוטרופוס עניים קרובים ויש גם כן ליתום קרובים עניים דלא שבקי' ליה לתת לענייו אלא לעניי היתום ע"ש ועג"כ להרב זרע אמת סימן קט"ו במי שנולד לו בן וחמיו הוא ת"ח ובקי למול ויש ג"כ לאבי הבן אח א' רך וקטן והוא מוהל בלתי בקי כחמיו שטוען כי לו נאה הבחירה מחמת קורבה ואחר שהביא הרב בפשיטות דרשות ביד האב שאינו מוהל לתת המצוה למי שירצה אין טענת קורבה טענה ויש לאבי הבן לחזר אחר אדם כשר כמ"ש מור"ם בר"ס רס"ד והרב של"ה בדיני מילה וכל כמה שהוא הגון יותר עדיף טפי ועיין לרשד"ם חי"ד סימן רל"ט אעפ"כ אי איכא למיחש למדנים בין אחים יטול רשות מחמיו לתת המצוה לאחיו משום דגדול השלום ועיין להר"ש הלוי סימן ג' וד' ולהרב בית לחם יהודה ושער אפרים שבסוף הספר דף ד' כתב דביטול המריבות הוי דבר מצוה לענין דמותר להתיר שבועת הנשבע לתועלת חבירו בלא דעתו וע"ל סימן כ"ג אות א' ולהרב מים רבים סימן מ"ה:

יא אשה שילדה זכר והעידו בערכאות שלהם שזנתה ויצא דינה לשרפה עם בנה אחר לידתה אין ספק דאם אין סכנה מחמת מלכות יש למול הבן אפילו חל יום ח' בשבת אאת"ל שהוא ממזר ולא שייך הכא דכיון דעומד לישרף כשרוף דמי ומה גם דאדרבה איכא למימר דיכולה מצות מילה להצילו משריפה אך אם יש סכנה למולו מצד המלכות פשוט דאין למולו אפי' בחול וכמבואר בי"ד סימן קנ"ז במור"ם (שם סימן פ"ב):

יב קטן קרוב לי"ב שנים שהיקף הגיד שלו כולו מכוסה אך הגובה כולו כמעט מגולה ולפי שנוהגין בשבוע הבן ללכת הרבה מוהלים לבקרו אם די כזה להחזיק שנימול פעם א' כראוי ומן התורה סגי בהכי ואף דמרבנן כשנראה ערל עכשיו צריך לחזור ולמולו ה"ד כשהוא ערל לגמרי אבל כשהוא מהול קצת סגי לדחוק העור בצד היותר אפשר והביא מ"ש הרב"י בסימן רס"ד ספיקת חכמי ספרד מה יהיה העטרה ומ"ש הרב"ח ורט"ז ורש"ך ומהם למד דביקור המוהלים בשבוע הבן אינו מעלה ומוריד ואף אם יהיו שם בשעת המילה מוהלים רבים אינו כלום אא"כ יושבים ועומדים באופן שיוכלו להעיד שנעשית הפריעה כהוגן ואז אם אח"כ מחמת מיעוך ודלדול בשר נמשכה ערלתו די בדחיקת העור ולא לתקנו באיזמל דכדאין הרמב"ם ותה"ד והרב"ח לסמוך עליהם בחשש סכנה ובניד"ד אם נראה מהול בעת קישוי דאיכא תרתי לטיבותא שמא נימול כהלכתו ושמא הלכה כרב טבי בשם רבני שמואל דבלא נימול כהלכתו נמי בודקין אותו בשעת קישוי כמ"ש הרש"ך על מרן ובתרי ספיקי כי הני אע"ג דלא מתהפכי ננקוט לקולא אבל אם אינו נראה מהול כראוי אפי' בשעת קישוי יש להצריכו תיקון ע"י איזמל (שמש צדקה סי' י"ג):

הד"ט גם הרב מים רבים בחי"ד סימן נ' חילוק ידע בין מתחלתו לא נימול כהוגן לכשנימול מתחלה כהוגן דבנימול כהוגן אף שאח"כ נראה כערל א"צ לחתוך בו כלום ועל צד היותר טוב יחזרו אחר התינוק לתקנו בדחיקת העור כמ"ש התה"ד סימן רכ"ד הביאו הד"מ ועג"כ בדרישה אמנם אם לא נימול מתחלה כראוי צריך לחזור ולחתוך עד שתראה העטרה מגולה ועג"כ להרב זרע אמת ח"ב סימן קי"ד במוהל שלא חתך רק מעט מהערלה וגם לא פרע עד שתראה העטרה וסביבותיה דבוקה בגיד והגיד נטמן בין העור שלא נחתך דבר פשוט הוא דאף אם מתגלה בשעת קישוי צריך לחזור עליו עד שתתגלה העטרה אף שלא בשעת קישוי כיון שלא נימול מתחלה כהוגן ע"ש ועיין להרב בכור שור דף קי"ב ע"ד דהזהיר למוהלים המקילים בפריעת החוט מחסרון ידיעה ושראוי לגלות עד שיהיה כל החוט סביב מגולה עד החריץ שבקל יכול להיות חופה רוב גבהה של עטרה במשהו ממנה ומעכב המילה ומ"ש מרן בסימן רס"ד שראה בקונטרס א' היינו שגרם לו לפרש שהעטרה היא החוט עם כל הבשר שבראש הגיד שמשפע מהחוט ע"ש אבל כבר בארנו שאין כן דעת רש"י ותוס' וטור ורוב הפוסקים. יג ידיו עסקניות במ"ש הרב הלק"ט ח"ב סימן כ"ב שנסתפק אם נתעכלה העטרה או האבר ונשארה הערלה אם חייב למוהלו ומוהל שלא בירך על המילה וחתך ערלה ועטרה ביחד אם יברך אח"כ והשיב דכיון דמאוסה היא הערלה וחז"ל קראוה עוקץ וכו' היה נראה שחייב למול ולברך אבל מאחר דלדברי הכל טעם המילה כדי לתקן האבר ולמעט הנאתו היכא שנתעכל כל האבר נראה שאין. שם חיוב כלל אבל בעטרה בלבד שנתעכלה שעדיין ראוי לביאה אלא שאינו מוליד אפשר שימול ויברך ומכאן נפשטה גם הבעיא השנית ע"כ מ"ש הלק"ט ונתקשה הרב המחבר בהבנת תשובתו דאם כוונת הרב הוא דפשיטות בעיא הב' לברך הרי כנגדו סברת הרמב"ם בשחט או כסה הדם ולא בירך שלא יברך עוד ואם הכוונה היא שלא לברך דמה שנעשה כבר נעשה א"כ למה נסתפק בחתך ערלה ועטרה יחד הי"ל להסתפק במל ופרע אם יברך אח"כ והניח דברי הרב בצריך יישוב ע"ש (אשדות הפסגה סימן ט'[: הד"ט ולעד"נ דבריו ברורים ומחוורין כשמלה דמעיקרא סליק אדעתיה דבנתעכלה העטרה או האבר אפילו כולו מ"מ ימול ויברך מטעמא דמאוסה הערלה ובכל אופן שחותכה מצוה עביד ובהכי תפשוט הבעיא שניה דמל ולא בירך לא יברך עוד וכשברת הרמב"ם בדין שוחט הנז' ומאחר דלכ"ע טעם מצות המילה למעט תאוותיו א"כ כל כמה דנתבטלה כבר בלי מעשה דידיה על שנתעכל כל האבר דתו לא הוי בר ביאה אין שם חיוב כלל לכרות ערלתו וכיון שכן בנתעכלה העטרה לבד ואפילו מקצת האבר דאכתי חזי לביאה הסרת ערלתה תועיל למעט הנאתו ויהיה ג"כ חייב לברך ובהכי נפשטא גם בעיא שניה לחייב לברך מי שמל וחתך הערלה והעטרה ביחד משום דחזי לביאה וההנאה הבאה ע"י מצות מילה דהיינו למעט הנאתו כדקאי קאי ושפיר מברך דעדיין תועלת מיעוט הנאתו קיימת ונמשכת והיינו גם כן כרמב"ם גופיה ברפ"ד דברכות במי שאכל ושכח ולא בירך דיברך אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו ולפ"ז דברי הרב הלק"ט שרירין וקיימין והא דנקט הבעיא בחתך הערלה והעטרה ביחד ולא נקט מלתיה במל ופרע ולא בירך י"ל דאיידי דנקט ברישא ספיקא דנתעכלה העטרה נקט דכוותה חתוך העטרה והיינו דין המל ופרע בלי חתוך עטרה דיברך דראוי לביאה ומוליד נמי דלשיטתיה יברך דנמשכת תועלת מיעוט ההנאה כשאר כל אדם:

ולא אכחד תחת לשוני דנהי דטעמא טעימי למצות מילה להמעטת ההנאה אמנם קשה הדבר לשמוע להיות זה טעם כעיקר למצוה זו ושתבטל המצוה בביטול הטעם חלילה וכבר נכשל בכיוצא בזה החכם שבחכמים בלא ירבה ולא ישיב אעפ"י שטעמם מפורש בהדיא בקרא וכ"ש הכא דלא כתיבא בתורת משה ומפרשי התורה ובעלי מוסר כבר נתנו מלבד האמור טעמים אחרים. ועיין להרב מטה משה שהוא לבדו מנה ולא טעה ח' טעמים ע"ש וע"ל אות ט"ז:

יד עלה ונסתפק במ"ש מור"ם בי"ד סימן רמ"ה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת ושלכן נוהגין שלא לתת ב' ילדים לב"ב א' כדאמרינן חדשים לקטורת אי איכא איסור בדבר או לא דאי מההיא דיומא דכ"ו ע"א דתנא מעולם לא שנה בה אדם וכו' מפני שמעשרת ופירש רש"י לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות משמע דהעיכוב היה בא מצד הכהנים שלא היו מניחין אותו ואה"נ דאל"ה היה יכול ורשאי וכ"ג יוכיח שכל ז' ימים קודם יה"כ היה שונה כדי שיהא רגיל ומכיר וזהו ששנו חכמים בלשון המשנה חדשים לקטורת ודינא אשמועינן מ"מ סנדק שאני דאינו רק רמז בעלמא דהוי כמקטיר קטורת ומאן לימא לן שיעבו"ר על דברי חז"ל מי שיהיה סנדק פעמים ושלש ומה שהעולם נוהג שלא להיות סנדק פעמים בשנה א' אין להם שורש דאי ס"ל דאיכא איסור כקטורת היה צריך שלא לשנות מעולם כקטורת דמעולם לא שנה בה אדם (פני אהרן בסוף השמטותיו):

הד"ט ועיין ג"כ להרב נודע ביהודה סימן ע"ו במי שלא מצא סנדק לבנו כרצונו רק מי שכבר היה סנדק מבנו אחר והשיב דדברי רבינו פרץ שהביא מהרי"ל ריש הל' מילה אינו רק כעין אסמכתא אין בו שורש בש"ס ודמיונו שעשה ליריכים של סנדק למזבח החיצון ודם הברית לדם הקרבנות שלא היו מצריכין כהנים חדשים רק לפייס הקטורת וכו' ע"ש ומ"מ אין ללמוד מקטורת שתהא מעשרת ולהקפיד לחדשים לקטורת שהרי ביומא דכ"ו ע"א מקשי אי הכי וכו' ומשני הא שכיח הא לא שכיח וע"ש פירש רש"י. ואולי כיון שהקטורת לא שייכא אלא בכהנים והמה מעטים נגד כל ישראל ומצות מילה שיש הרבה בכל יום הרי גם הזוכין במצוה רבים הן ולפי"ז יש לתת טעם למה מדמין הסנדק לקטורת ולא המוהל דה"ט משום דלא כל ישראל ראוים למול דצריך אומן בקי ומקרי מצות מילה שכיחא לגבי אומנין יותר מקטורת גבי כהנים אמנם בתוספת ישנים לא פירש כרש"י ולדידהו גם קרבן עולה מעשרת אף דשכיח אבל האמת הוא דהכל דרך דרש ובכל מדינות פולין אין מדקדקין בזה ובכמה קק"י הרב הקבוע סנדק תמיד ועל מ"ש השואל לסברת ר"פ דא"כ מה חילוק יש אם הוא אצל אדם א' או ב' ולשיטתו מי שהיה סנדק פ"א לא יהיה פ"ב אפילו לאחר כל ימי חייו דומיא דקטורת והשיב לו דבאמת יש לתמוה על דמיון ר"פ הסנדק לקטורת דהקטורת עבודה היא המסורה לכל בני אהרן וכולם שותפין בדבר ולכן לא הניחו להיות א' זוכה בה אבל מצות סנדק אף שמעשרת מ"מ המצוה מסורה לאבי הבן ולמה לא יהיה רשאי להעשיר משלו מי שירצה אפילו כמה פעמים ונראה דר"פ דימה דבר זה למ"ש בעירובין דס"ג הנותן מתנותיו לכהן א' מביא רעב לעולם נמצא דגם בשלו ראוי שלא ליתן הכל לא' וכל זה באדם א' אבל כמה אבות הבנים רשאין ליתן כל בניהם לאדם א' ומאי איכפת לאבי הבן א' לתת מצות סנדק לא' לפי שכבר נתן לו מצוה זו אבי הבן אחר והכל דרך רמז בעלמא בלי שורש בש"ס ע"ש ולענ"ד אין הדמיון שוה דבשלמא מצות קטורת כל הכהנים שותפין בה וכן בנותן מתנותיו לכהן א' כל הכהנים שוין ושותפין וחייב הבעה"ב ליתן לכהנים משא"כ מצות מילה דהויא דאב ואי בעי להיות סנדק לבנו אין מי שיערער עליו דאין לאחר חלק בו למה לא יהיה רשאי ג"כ לתת כל בניו לסנדק א' והדרן לקדמייתא דהכל דרך רמז ואסמכתא בעלמא. ועג"כ להרב בית דוד י"ד סימן קכ"ב ולהרב פתח עינים ביומא דף ס"ז שהסכים לסברת רש"ך סימן רס"ח סקכ"ב ומעשים בכל יום יוכיחו דכשאינם מאדם א' משנין ומשלשין אפילו בכל יום אעפ"י שראיתי מקפידים שלא לשנות אפילו לב' תינוקות של ב' בני אדם בשנה א' דוקא גם בברכ"י שלו סימן רס"ו אות ה' מוביל ומייתי הא דהרב"ד והוסיף מדיליה דדוקא בשאלוניקי מקפידים כזה אך במקומות אחרים לא חיישי כלל לזה ע"ש:

טו תמה מאוד על מהר"י איסקאפה באשה שילדה בן זכר ביש"ק וחזרה וילדה בן ב' ביום א' והורה גבר לברך על הנימול בשבת להכניסם וכו' ויפטר בזה מלברך ביום א' על הב' והפריז על המדה דאם בירך ביש"ק להכניסו ובירך ג"כ ביום א' על הב' ברכה לבטלה דליתא ויפלא בעיניו מאוד מאין לו זה ושאם תלה הוראתו בדין מילת תאומים קנה רצוץ הוא דהתם איירינן במילת שניהם ביום א' לא בב' ימים כניד"ד ואין לומר שלא אמרו הפוסקים שלא להפסיק ה"ד בברכת המילה אבל להכניסו אין לחוש אם יש הפסק בינה. למילה ויביא ראיה לדבר ממ"ש התוספות בפ"ק דפסחים והרא"ש פר"א דמילה הביאו מרן בסימן רס"ה דהא נמי בורכא היא דאף לר"ת אין הדברים אמורין רק בשכבר הוצרכה לברכה דמילה שעושה אז לא הוי הפסק אבל למילה של יום אחר שלא הגיע זמנה ודאי דלר"ת נמי הפסק הוא (בעי חיי סימן רכ"ג): טז השיב כהלכה על הוראת הרב יחזקאל מהאמבורג שהורה במעשה זר בילד א' שנולד שנמצא הגיד שלו בתולדתו היה שסע לארכו מגבו וחרוצי מיחרץ פחות מחצי עביו ולמטה היה שלם כמרזב וצנור למימי השתן המקלחין מגופו דרך נקב קטן במקום נקבות ויוצאין מהגוף כבאשה ובראש הבשר הארוך הנז' המדמה לגיד נראה בראשו כמין עטרה מגולה בגבהה וכאילו הערלה נקלפת מעל גבה ונשארה דבוקה ודחוקה למטה בראש הגויה אמנם שם הוא גוף אטום בלי נקב דומה לזכרות בחיצונה רק ששוסע שסע מלמעלה ותחתיו עגול סביב בשלמות דומה למזחילה ולח תמיד ממי רגלים המטפטפים בו תמיד כאמור והר"י הנז' הורה למהלו ולברך שאף שכתבו בטעם המילה שהוא להתיש כח התאוה וזה אינו ראוי להוליד מ"מ אין הלכה כר"ש דדריש טעמא דקרא (וע"ל אות י"ג) ואף לאנדרוגינוס יש לברך וגם למי שאין לו ביצים שאינו מוליד מוהלין ומברכין וגם פן יתרפא שיתדבקו החתיכות ויהיה ראוי להוליד אמנם הרב המחבר חלק עליו וס"ל דנקבה גמורה הוי ולא אנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות שכאן האבר סתום ואת"ל דיש למולו מ"מ אין לברך על מילתו וכפסק מרן על טומטום ואנדרוגינוס והזהיר מאד שלא יכשלו בהוראה זו בכמה תקלות גדולות כי הוא צוה למולו בבה"כ לפרסומי מילה ויאמרו שהוא זכר וילבשוהו בגדי זכר והרי היא נקבה ועוברת על לא תלבש וכו' ויבואו לטהרו באודם כאיש ולהתייחד עם אנשים ולכי גדל ליתו לנסובי אתתא והא ודאי נישאת ואינה נושא שדינה לכל דבר כנקבה גמורה (שאלת יעב"ץ ח"א סימן רע"א):

הד"ט ועג"כ בסוף השמטותיו תקלות אחרות הנמשכות מהוראת הר"י הנזכר שיכשירוהו לעדות להוציא ממון על פיו או יקום לשבועה ויהיה זוקק ליבום ולעגן בחנם ויפטור יבמה במקום אחין ושלכן הכרח גדול הוא להודיע ולפרסם שמו בשמו וכן עשה הרב המחבר והזכירו בשמו ופרסמו בדפוס להסיר מכשול מדרך רבים ע"ש:

יז עמד השואל אחד חכם מהר"ד פינטו בדין תינוקות הבאים למול ביום א' היינו קטן חולה שנתרפא שלא נימול בזמנו ועבד יליד בית הנימול לח' ורבו רוצה שימולנו ואין שם רק מוהל אחד ומעלת השואל ס"ל דיליד בית קודם להיותה מילה בזמנה ואחריו תינוק שהבריא ובא רעהו בן הרב המחבר ואמר מר אם אפשר למולם בו ביום יליד בית קודם ואם צריך לדחות למחרת הישראל קודם והרב המחבר הכריע ומסיק דכיון דכולהו בהדי הדדי קאתו תינוק ישראל קודם ואחריו היליד בית אמנם אם לא באו שניהם יחד יש בזה משום מעבירים ולבא ראשון יש למול והא דבן ישראל קודם ה"ד כשלא נימול בזמנו מחמת חליו או אונס אחר בלי פשיעת אביו (מכתם לדוד סימן מ"ד ה' ו'):

הד"ט ועיין להרב יד אליהו בדין ב' תינוקות הבאים לימול שאחד מהם בזמנו והב' שלא בזמנו דצידד קצת למול תחלה איזה מהם שירצה ומסיק להקדים מי שזמנו קבוע והביא ענין דתדיר ומקודש והעלה דתינוק שזמנו קבוע מקודש טפי דהא דוחה השבת משא"כ שלא בזמנו ושכן נראה פשוט אבל אם הביאו למול את שלא בזמנו נראה שאין להמתין להביא לבה"כ מי שזמנו קבוע ונשא ונתן באמונה בההיא דשהויי מצוה לא משהינן עיין שם בסימן מ"א ומ"ב ועג"כ על פרט דאחרון הזה מ"ש בח"א סימן ה' אות ל"ח וסימן ו' אות ט' וסימן ל"ד אות א' וסימן ל"ה אות ט"ז ועיין להרב פרי הארץ ח"ב דגם במילה דחויה יש לעשות סעודה ע"ש סימן ח' ועע"ש שכתב דמילה דחויה בט"ב דחוי ישלים אף במקומות שנהגו כמרן להשלים בט"ב דחוי ומילה בזמנה עש"ד:

יח למד מהר"י שניאור סניגורא על א' מאנוסי הזמן שעדיין לא מל שיוכל להזדווג במצות פתיחת שערים ולאחוז בס"ת כי לא מלבו זמן נקוט למול עצמו לכוונה נפסדת ח"ו כיון שבכל שאר מצות התעסק כמונו בלב שלם ותמים ולכן דיינינן ליה כישראל גמור אף שעדיין לא מל ועיין להרב הלבושים בסימן קכ"ד ס"ט וברשב"ץ כמ"ש מרן בשמו ולרמב"ם הל' ס"ת שכתב כל הטמאין ואפילו כותים מותרים לאחוז בס"ת וכו' ולא כ"ש באנוסי הזמן דלא גרע ודאי מנדה וכותי והסכימו רבני ליורנו לדעת מהרי"ש הנז' אבל הרב המחבר פסק דלענין מעשה ראוי להחמיר כמו שהחמירו בנדה (מים רבים סי' נ"א ב' וג'):

הד"ט ועיין להרב בית יעקב סימן ק"ד באיש ואשתו שנשבו וילדה אשתו שם בן ונתגדל ויצא משביה ודר בין ישראלים ונוהג כדת ישראל אבל לא נימול מיראת הסכנה למול יכול ורשאי למול אחרים דלא מיקרי מומר לערלות ותמה על מרן ומור"ם בסימן רס"ד דמ"ש ממ"ש בא"ח סימן ט"ל ע"ש:

יט מי שהרג את הנפש וקבל עליו התשובה שנתנו לו חכמי עירו ומתמיד בתשובתו והיה מוהל ונזדמן לו תינוק למול יעשה מצותו כראשונה (דבר משה ח"א סימן נ"ה) כ להסיר הערלה בי"ט לקטן שמת ולא מלוהו אם נולד מת ואפילו אם יודעים שלא כלו לו חדשיו אין לקברו אפי' ביט"ב ע"י עובד כוכבים אפילו בחיתוך דבר אחר עמו אך אי לא ידעינן אם כלו לו חדשיו מותר לקברו בי"ט ב' אפילו ע"י ישראל ולהסיר ערלתו כיון שנולד חי וגמרו שערו וצפרניו והביא בשם הרב אי"ש ג"ר (היינו הרב אברהם ידידיה שלמה גראציאנו) והר"ן טרבוטו וגדולים אחרים שקיימו מנהג קבורת הנפלים בחול ולא בי"ט אפילו ע"י עובד כוכבים וכ"ש לחתוך ערלתו והשיג על הרמג"א סימן תקכ"ו סק"ב וסתר דעת הרב ב"ד בא"ח סימן ש' דמתיר לקבור נפל בי"ט ועל הרב א"ר והביא תנא דמסייע להרב חות יאיר סי' ס"א (ועיין בחא"ח מספרי הקצר הלז סימן כ"ג אות א' ובחלק זה סימן ל"ה אות כ"ט) (זרע אמת סימן קל"ו ול"ח ובהשמטות) כא מתיר לאב שהוא מוהל לתת בנו למוהל אחר כשם שמותר לכהן לתת קרבנו לאחר להקריב והשיג על הרש"ך בח"מ סימן של"ב דאוסר ושמ"ש בשם הרא"ש אדרבה נראה בהפך גם מ"ש הרש"ך דבין החיתוך בין הפריעה חייב האב לעשות בעצמו דהמל ולא פרע לא קיים המצוה לא ראה נזהרין וכדמות ראיה הביא מתנחומא פ' שלח שהב"ה עשה לבניו ישראל מה שהאב חייב לעשות לבנו וחשב מילה אף שמל אותם ע"י יהושע גם הביא ראיה משבת דף קל"ג בענין דבר שאינו מתכוין באופן דסברת הרש"ך אינה מחוורת ואם האב ימול את בנו רשאי לפרוע ע"י אחר דמילה ופריעה רשאין לעשות ע"י ב' א' מל וא' פורע ואפילו בשבת וראיה נצחת ממ"ר פ' נשא פי"א וסוף פ' בא דאמר יהושע מוהל ואהרן פורע ומשה משקה ושם בי"ט היה (יד אליהו סימן נ"ב):

הד"ט ואם פדיון הבכור מותר על ידי שליח ע"ל סימן כ"א אות י"ד ואם א' מל וא' פורע בשבת עיין בחבורי הקצר זה בא"ח סימן י"ד אות נ"ג דיש צדדין לאסור ולהתיר ע"ש ועג"כ להרב ערך השלחן סימן של"א אות ד' בשם תשובת הרמ"א סימן ע"ו שהאריך להתיר ע"ש כב תמה על תשוב' רדב"ז בחדשות סימן רע"ח דפסק במי שאמר לחבירו שיהיה סנדק מבנו דאם הבטיחו קודם שנולד פשיטא שיכול לחזור בו דלא עדיף מקנין על דשב"ל דאין אדם מקנה ואם אחר שנולד כבר נהגו כל ישראל להקנות את המצוה אף על ידי דבור בעלמא והמנהג דבר גדול דאמרינן במציעא סיטומתא קניא אבל דבר שאין קנין מועיל בו כגון דשב"ל לא מצינו שיועיל המנהג עכ"ל רדב"ז ותמה עליו שהרי הרא"ש בכלל י"ב סימן ב' הביא תשובה זו עצמה על מי שנדר לחבירו לעשותו סנדק אף דהוי דבר שלא בא לעולם יש לילך אחר המנהג וראייתו מסיטומתא וכך כתב עוד בכלל ג' סימן כ"א (שביתת י"ט דף קכ"ה ע"ד):

הד"ט ועיין מחבורי הקצר הלז בח"א דלמדתי מפסקי הריב"ש דיש לחלק בין דבר שאין קנין מועיל בו לדבר שהקנין מועיל רק לא קנו דבחלוקה ראשונה אינו מועיל המנהג אבל כשהקנין יועיל ולא קני המנהג עיקר וכיון שכן יש לאדונינו דוד סמוכות מריב"ש ואם הרא"ש פליגי עליה גברא אגברא לא רמינן רק יש לתמוה קצת על איש כמוהו שלא הזכיר תשובת הרא"ש: כג אחד מבני מקרא שנולד לו בן בש"ק ויען שדרך בני מקרא שעה"ק ודמשק למול את ביניהם ע"י ישראל דוקא ובא אצל מוהל להזמינו לילך למול לבנו והמוהל דחהו וא"ל הלא אין אתם מודים בפריעה א"כ אשים המלקחים עד מקום החתך ואתה תכרות הערלה בידך והשיב לו שאביו הורה שהפריעה יפה ומתוקנת ושבשביל כן בחרו לעולם במילת ישראל והביא הרב הוראת הרב זקן אהרן סימן כ"ט דמסיק להיתר למול בני הצדוקים אפילו בשבת והביא ג"כ תשובת הרא"ם ח"א סימן ז"ן ושכתב בשם רב האי גאון דמעולם לא נמנעו רבותינו מלמול בני קראין בשבת וסוף דינא כתחלת דינא שכן הורה הרב חמיו להתיר וכן עשה הרב המחבר מעשה בעצמו ומל אותו בשבת והסכים עמו הרב י"ט אלגאזי ע"ש (ברכות מים סימן רס"ד):

כד הוכיח במישור דכשיש מילה בפורים דכתב מור"ם בא"ח ס"ס תרצ"ג בשם מהרי"ל דמילה קודמת למגילה ע"ש דאין הגה"ה זו מוסכמת מכל הפוסקים דהא התה"ד בסימן רס"ו כתב דמהרי"ל פסק בהיפך וגם יש לתמוה למה לא כתבה מור"ם בשם התה"ד ושוב ראה בד"מ שכתב על הגהתו הנז' ודלא כתשובת מהרי"א סימן רס"ו והביא ג"כ תשובת הרדב"ז ח"א סימן רצ"א דפסק דמ"מ עדיפא להקדים אך אם אין שהות לשניהן מ"מ נדחה מפני המילה והביא גם מ"ש הרב שלחן גבוה ודעת הרב בית יהודה סימן מ"ח דדעתו היתה נוטה לסברת הרדב"ז לדחות תפלת מוסף מפני המילה וששוב נתיישב בדבר שאין לדחות מ"מ שהכל חייבין לקרותה משום מצות מילה שאינו חייב רק האב אא"כ יש לחוש שתדחה המילה מזמנה באופן דלענין מי קודם למי ומי נדחה מפני מי לא אשכחן צד בפשיטות לכ"ע כשיש שהות לקיים שתיהן דלמור"ם סימן תרפ"ז ותרצ"ג מילה קודמת ולרדב"ז וכנה"ג והרב בית יהודה מגילה קודמת וכשאין שהות לעשות שתיהן לכנה"ג והפר"ח מילה עדיפא ולתה"ד יקרא המגילה ותדחה המילה למחר ליום ט' וכמ"ש הכנה"ג אליביה ע"ש ועיין בח"א מחבורי הקצר הזה סימן ל"ו אות כ') (חזון למועד סימן כ"ב):

כה שר המסכים לתשובת בן חכם בדין ראובן שנולד לו בן זכר במקום שאין שם מומחה ואחד מבני העיר א"ל הגם שעדיין לא מלתי מעולם דע לך שבטוח אני במעשי שלא יארע ח"ו דבר תקלה ע"י ואל תעכב עשיית המצוה בזמנה ונפש האב כנפש הבן שלא להביא התינוק לידי חשש סכנה וישהה המילה עד עת בא מוהל מומחה (חיים שאל ח"א סימן נ"ט):

כו תוכחת מגולה הוכיח למי שאירע מילת בנו בט"ב שרצה לעכבו למחרת לעשות הסעודה ביום המילה כי ביטל מ"ע שדוחה אפילו שבת החמורה ואם היה עושה הסעודה בליל מוצאי ט"ב או למחרת מ"מ היה מקיים הסעודת מצוה ומה גם דאותה שנה היה ט"ב נדחה ליום א' ובלא"ה נמי אם היה עושה סעודתו אפילו בט"ב עצמו היה עובר על מ"ע של דברי קבלה משא"כ עכשיו שביטל מ"ע דאורייתא ותמה על בני עירו שהניחו לאחר המילה למחרת דאף שאין מלין בנו של אדם שלא מדעתו מ"מ היה להם לכופו אפי' ע"י הכאות כיון שלא היה לו שום אונס (תשב"ץ ח"ג סימן ח'(:

כז מוהל שבירך על הכוס ולא טעמו ולא הטעימו רק לתינוק הנימול אפשר לומר שלא היתה ברכתו לבטלה כיון שנעשית הברכה לשם מצוה שבגופו אף שמי שאין בו דעת אינו ראוי לחינוך ולא גרע מקטן שיכול לאכול כזית צלי שאביו שוחט עליו את פסחו ומ"מ טוב להטעימו לתינוקות אחרים או לשמש או ליולדת כמו שנוהגין בחל מילה בתענית שאין המיניקות מתענות בו וכבר נשאל הרמב"ם במילה שנזדמנה ביה"כ או ט"ב דאין להביא כוס כלל כל שאין נותנין לטעום לתינוק שיבין ענין הברכה עד שיהיה זה על צד לימוד התינוק ע"ש (שם סימן ס"ה וע"ט):

כח דחה ערעור הרב יד נאמן נדפס מחדש דכתב דלא אריך דמוהל וסנדק ישארו בטלית ותפלין כשנעשית המילה בבה"כ כיש מקומות שנוהגים כן ושאין ענין לזה איסור לבישת תפלין בשבת וי"ט דשאני התם דיש כבר אות ברית ואות שבת משא"כ הכא ושמנהג ותיקין הוא למול ולהיות סנדק בתפלין. עוד השיב להרי"ן הנז' בדף ל"ד ע"ד על מה שאומרין בעת המילה ברוך הבא ב"ה ע"ד שנדפס ס' דעת זקנים וראה שם הלשון מוטעה והרב המחבר תפס עליו דלא ראה ס' אבודרהם דף קל"ג ע"א דפוס אמשט' דהוא כמו שהגיה הוא בדעת זקנים (מראית העין בליקוטיו סימן ב') כט למד ממ"ש רבינו שמחה לרבינו משולם בדין תאומים הנמולין ביום א' דאפילו יהיו ב' מוהלין יברך הראשון על המילה והאב להכניסו והשני לא יברך אלא אשר קידש וכו' ויעלה לשניהן אף אם אין התינוק הב' בבה"כ כשמלין הראשון ודדמו לשחיטה וכסוי דאמרינן בפ' כסוי הדם דאר"ח מודה היה ר"י וכו' ונראה דה"ה אם ב' התינוקות לב' בני אדם ע"כ מרבינן שמחה ומכאן למד דה"ה ב' חופות מב' חתנים דדי לברך פעם אחת לשניהן והאחד יברך ברכת אירוסין ושניהן יקדשו והב' יברך ברכת נשואין ויעלו לשניהן (שו"ת (כ"י) מהר"י טראבו"ט סימן נ"א):

הד"ט ועיין להרב נהר שלום בא"ח סימן קנ"ב דעשה מעשה בעצמו בתאומים שחננו לו ה' וצוה להביא לבה"כ הנולד ראשון ולמולו ולברך עליו כל הברכות ואחר שהוציאוהו מבה"כ הביאו האחר וחזרו עליו לעשות ככל הסדר הא' ושעי"כ יצא מידי גמגום אף להמג"א והוא הסברא שהזכיר הרב"ח סימן רס"ה ע"ש:

תוכן העניינים

עיקרי הדט יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה