אור ברסלב

עיקרי הדט יורה דעה· רבי דניאל טירני

סימן כז

סימן כו

דיני צדקה והקדש לת"ת ועניים ומצות אחרות:

אות א עשיר שהתנדב לת"ח א' כו"כ להשיא בנו הבחור והאב רוצה לשנותו להשיא בתו הבוגרת אף דמקדימין יתומה ליתום ודלא כהרב חלקת מחוקק סימן א' מ"מ בניד"ד שכבר זיכה לבנו ע"י האב וזכין לאדם שלא בפניו כבר זכה הבן אם לא שהאב עני מאד וא"א בלא"ה להשיא בתו דאז גם על האח מוטל הדבר ואפשר דגם הבן יאמר הרי אני כאלו התקבלתי והאריך קצת בתחלת פסקם ליישב תמיהת מרן בא"ח סימן תרצ"ד על הטור דפסק דלא כהרי"ף והרא"ש וסייעתם בדין שינוי הצדקה וחילק ידע בין העני עצמו או גבאי צדקה דאלו עני מותר לשנותו כל שלא התנה המתנדב תנאי כפול ודלא כהרב חות יאיר סי' רל"ב ע"ש (שבות יעקב ח"א סימן ע"ז):

ב גבאי צדקה שהיו לו מעות צדקה ומעותיו בתיבה א' ובשעת השרפה ב"מ נשרפו הצרורין והשקין ונתערבו המעות אלו באלו ונאבדו הרבה מהן העלה מפ"ב דמעשר שני דההפסד לפי חשבון וכפסק הרמב"ם פ"ו מהל' מ"ש ואין חילוק בין מעות צדקה לחולין דהכל לפי חשבון (שם סימן ע"ח): הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"ב סימן קי"ג דגזבר שנתערבו לו מעות של פדיון שבויים בשל קופת א"י יתן לפ"ש עד שיצא הספק מלבו ע"ש ובהשמטותיו:

ג ש"מ שצוה לתת כו"כ לפ"ש ובשנת תע"ג הוה רעש ודבר בעולם לתפ"צ והרבה מישראל היו בדוחק גדול מותר לתת להן מאותו הסך ולא מיקרי משנה מדעת הנודר (שם סימן פ"ד):

ד טעמא טעים למה שנהגו לשלם ממעות מעשר כספים צרכי נשואין ומשמשין אך שכר פועלין ודאי אסור וכל שאינו לעניים ממש אין לשלם מהן אם לא שאין יכולת בידו לקיים המצות ההנה ועוד לו בסימן שאחריו בדין אם רשאי לנכות ממה שהרויח במקום א' מה שהפסיד במקום אחר דלדעתו אינו רשאי למלאות חסרונו מענין לענין ודלא כהרב חות יאיר סימן רכ"ד (שם ח"ב סימן פ"ה ופ"ו). הד"ט וראיתי להרב עזריאל דאיינה בשו"ת כ"י סימן צ"ט דפסק דאין לקנות ממעות מעשר כספים ספרים לקרות בהן דהוי נהנה מקופת צדקה ועיין להרב יעב"ץ בח"א סימן ג' וסימן ו' דמסיק ותני דמצות צדקה נכללת בב' סוגין הא' דאורייתא היינו להמציא לעני הגון די מחסורו הכל לפי מה שהוא אדם וכו' אם אפשר בצבור ואם לאו היחיד במה שאפשר לו והב' מדבריהן היינו (למאן דאמר דמעשר כספים דרבנן) הפרשת מעשר או חומש נכסיו לצדקה אף שיש בעיר קופה ותמחוי אלא שרוצה להרחיב להם או לעניי עירם ולהרב"ח וסייעתו אפילו חיובא דרבנן ליכא רק מנהג כשר וישר וכ"נ עיקר במי שאינו כ"כ עשיר מופלג מצוה ומדת חסידות הוא לבזבז הרבה אחר שישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו ועיין למרן באבקת רוכל סימן ג' ולהרב נודע ביהודה סימן ע"ג במי שהיה נוהג לחלק לעניים מעשר הריוח שלו והיה לו פנקס מיוחד על זה ולפעמים היה נותן קודם שיתחייב כדי לנכות כשיתחייב ומת ונמצא שחלק יותר ממה שהיה חייב עיין למור"ם סימן רנ"ז ס"ה אמנם כבר נהגו העם לעכב ועשו בזה שאינו זוכה כזוכה וע"ש לרש"ך סקי"ב וי"ג וכל זה עודנו חי אבל כשמת יש להסתפק אם יכולין לעכב ומ"מ בנידון שלו שאם לא היה מעכבו לא היתה היתומה יכולה לינשא הויא שעת הדחק להקל ובלבד שיפריש היורש המעשר ואחר כך לעכב לעצמו ע"ש ועיין ג"כ להרב ב"ד של שלמה בחי"ד סימן א' דביאר כל פרטי דיני מעשר ממון ותוספת מעשר ולאיזה דבר רשאי להוציאם (הביאום הפוסקים בסימן רמ"ט) ע"ש שבירר הכל באר היטב: ה מעות של צדקה שביד אלמנה אחת שיש לה חנות להלוות ורוצין לקחת מידה לתת לאחר אינן רשאין אם לא מצאו בה עול ויש בה כל התנאים דבב"מ פ' א"נ בענין מעות יתומים ובפ' הנזיקין א"ש נכסי יתומין הרי הן כהקדש ואם כן יקחו המעות בידה בלי סבה מכרחת יש משום חשד וכדאמרינן גבי מערבין בבית ישן משום ד"ש (שו"ת כ"י מהרב עזריאל דאיינה סימן צ"ה). ו ש"מ שבתחלת צוואתו פירש כמה היה הקרן שלו ושוב צוה לתת כו"כ לזה וכו"כ לזה ושאל אם יש לו עוד מממונו וא"ל שנשארו עדיין ק' סלעים והשיב שיתנו לקופה פ' ומת ולא נמצאו רק פ' אחר נתינת הסכום הראשונים הורה זקן דאין זה דומה לההיא דב"ב פ' י"נ דייתיקי מבטלת דייתיקי ואם כן חזר בו מצוויו הראשון ויתנו לאחרון כל הק' והקודמין יפסידו דהתם איירינן דכתב וחזר וכמ"ש רש"י ורשב"ם שם וברור הוא דחזר בו משא"כ הכא דאין לך טעות גדול מזו שחשב שישארו כאשר א"ל והקדש טעות אינו הקדש וכ"כ גם כן הרמב"ם שאין לומר חזר בו רק בידים מוכיחות כגון שאנו רואין ב' שטרות וכו' (שם סימן ק')]:

ז דרש סמוכין על שלוחי א"י הבאים לעיירות אחרות לקבץ יד על יד ואינן חוששין אותן לעניי העיירות שמתפרנסין מהן ונדחין מפניהן (יוסף אומץ סימן י"ט):

ח המקדיש קרקע לפירותיו לעשרה לומדי תורה וכעת אזלא ומדלדלא שאין להן די ספוקן מסיק דהגזברים רשאין למעט מהישיבות להספיק ללומדים בהסגרות שהן הן הקבועין ומכל מקום לצאת ידי הכל טוב הוא שמי שזכה כבר ונכנס שלא להורידו ומיהו אם חל מציאות העדר אחד מהן לאיזה סבה שתהיה יש ביד הממונה להוסיף הספיקות לקבוע ללמוד וללמד ולא לבקש גזרי עצים למלאות חסרון החשבון (ועיין ג"כ להרב קרית חנה סימן ל"ד דשייך קצת לניד"ד הד"ט) (זרע יעקב סימן ו'):

ט ראובן צוה לפני מותו להפריש מעזבונו סך מסויים שיהיה הקרן קיים ולחלוק הפירות משנה לשנה לת"ת לבני עניים וע"ז יהיו נכסיו משועבדין ותיכף אחר מיתתו הלכו היורשין והעלו הצוואה בערכאותיהן שכן הוצרכו לעשות כדי שיהיה קיום והעמדה לצוואת ראובן בפריעת סך קצוב למלך בדינא דמלכותא שכל מי שהניח קרן קיים לערך נ' לק' וכן עשו ופרעו למלך את הסך ומסיק הרב דכיון דההפסד מחמת הממון ההפסד לצדקה ולא על המותר הנכסים שהניח ליורשים והביא מ"ש הטור ח"מ סימן רל"ג ומרן שם מחודש י"א ודברי שו"ת מהרד"ג ס"ס מ"ד וחות יאיר סימן ס"ג וצ"ץ סימן ל"א ע"ש (קרית חנה סימן מ"ה):

י מי שהקדיש סך מסויים לת"ת של מקום פ' בעודו בריא ככל תחז"ל ולפרוע משנה לשנה לפ' החכם כו"כ בתנאי שילמד עשרה בחורים ממשניות ולמעלה ובמיתת אותו חכם יהיה ביד האב ב"ד וב"ד שבאותו זמן לברור אחר מקהלתו ראוי לכך ולתת לו אותו הסך שקצב לראשון והקנה כל ממונו וחייב את יורשיו לשלם סך הנז' ושלא ירד שום אחד מיורשיו ויורשי יורשיו לנחלה עד שיתחייב עצמו לשלם כנז' וכן עד עולם ומת החכם הנבחר חט"ש ושם נמצא חכם אחד מופלג ונושא אשה ממשפחת המקדיש שורת הדין נותן להקדימו לאחר והביא מ"ש הרש"ך ח"ב סימן ל"ח ודברי ריבות סימן ע"ג ולחם רב סימן ר"ג והמור"ם הוא דלעולם אמרינן דעת הנותן ואם לא הגיע הממון ליד הגבאי רק ליד השליש לתת לגבאי הנה יד השליש כיד המקדיש לחזור גם כן מנדרו לשנות להקדש אחר ועיין להרא"מ סימן נ"ג ורש"ך י"ד סימן רנ"א והכנה"ג שם הגה"ט אות ה' ומרדכי דבתרא סימן תצ"ג וזולתם (אור ישראל סימן ס"ז):

הד"ט ועיין להרב שב יעקב סימן נ"א בכדומה לזה שהתנה המקדיש שהלומדים ממשפחתו הן מצד האב הן מצד האם יקדימו ללומדים אחרים ואחד ממשפחתו נותן בתו לת"ח ופסק דהבא מצד התחתנות אינו בכלל משפחתו רק קצת קדימה יש לו מחמת הקרוב קודם אבל לדחות מי שהיה כבר לא אפילו ממשפחתו ממש ועיין ג"כ להרב תורת חסד סימן ל"ו בכיוצא לזה ע"ש ויש מקום אתי לחשוב דאף להרא"י הנז' ה"ד בניד"ד שלא הזכיר ממשפחתו ואזלינן בתר אומדנא ס"ל דשורת הדין נותנת להקדימו לאחר אך כשפירש ממשפחתו היה מפרש גם כן המתחתנים ולכן סגי קצת קדימה וכסברת הרש"י הנז' ועיין להרב ת"ח הנז' סימן ל"ח במי שהפריש סך מה לנשואי יתומות עניות סתם ופרנסי קק"י שאלו ממנו איזה סך להשיא יתומה אחת והוא רוצה לעכבן בעד קרוביו ופסק לזכות המפריש והביא מ"ש הטור ומרן סימן רנ"א בשם המרדכי וכל בו ור' ירוחם סוף נכ"ד ואף שראה לרשד"ם סימן קס"ח דפסק דהדין עם הפרנסים מ"מ מצא מנוח לסברתו ממהר"י אדרבי סימן ע"ב שהשיב לדבריו שיכול הנותן לתת ליתומות קרוביו ע"ש גם בסימן מ' נכנס בענין אומדנא דנותן שאינו מניח לקרוביו ליתן לרחוקים והביא תשובת מהר"ם אלשיך ובסימן מ"א דחה דבריו וראיותיו והעלה דמלתא דאומדנא פלוגתא שקילתא ועיין לרש"ך ח"ב סימן ל"ח ומהרי"ט ח"א סימן ס"ג וע"ע לו שם בסימן מ"ב מ"ג בענין לשנות הקדש ת"ת למצוה אחרת ועיין לרשד"ם סימן קנ"ח וסימנים אחרים ובמהריק"ו שורש ז' וקכ"א ורש"ך ח"ב סימן ל"ח והר"ם אלאשקר סימן ע' ועיין להרב מגן שאול סימן ג' בדין האשה שהקדישה כו"כ למרביצי תורה שבקק"י פלוני ומינתה פקידים רו"ש בניה וזולתם ואחר פטירתה ירד ראובן מנכסיו ומטופל בבנים ובת שהגיעה לפרקה ושואל מהפקידים לתת לו מהעזבון מהריוח או מהקרן וזכהו הרב בטענתו ושיוכלו הפקידים לשנות דאמדינן דעת האם שלא היתה מנחת בנו האהוב בשביל אחרים אילו היתה מעלה על דעתה שבנה חמודה ירד מנכסיו ולית לן אומדנא דמוכח יותר מזה והביא מ"ש הרב תורת חסד סימן א' שהביא תשובת מהר"ם אלשיך ונשא ונתן בדברי הרת"ח הנז' ע"ש:

ועיין להרב ראש יוסף בתשובותיו דף י"א ע"ב במי שהקדיש כו"כ לחלוק חצי הריוח לעניי צפת תוב"ב והחצי האחר לקבוע ישיבה בצפת ויש למקדיש בעל אחותו ת"ח במקום אחר מטופל בבנות ונשאל הרב אם יכולין לשנות ההקדש והחליט הרב לאיסור כיון שהוא בעיר אחרת ודלא אמדינן בזה דעת המקדיש דאפילו אם המקדיש עצמו העני הוא גופיה נמי לא מצי לעכובי כל שבא ליד ההקדש עי"ש ועיין להרב צרור הכסף סימן י"ז בדין לאה שהקדישה כו"כ למרביצי תורה ונתנם ביד פקידים שלה וירד בנה מנכסיו והוא בדוחק וצער ויש לו בת להשיא ופסק מהר"ק דיכולין הפקידים לשנות ולתת לבנה ונחלק הרב עליו שאין כח להוציא מהפרנסים ודלא שייך כאן האומדנא ועיין להרב מגן שאול סימן ג' ולהרב מחנה אפרים סימן י"א ולמהר"ש חיון סימן ל"ה ועיין גם כן להרב בית יהודה ח"ב סימן ד' דפסק דמותר לשנות מנדר למאור להשיא עניה קרובתו ע"ש:

יא גבאי צדקה משאלוניקי ששלח מעות להלבשה לעה"ק תוב"ב וכתב לגבאי עה"ק שלא יורשה לחלק לשום עני שבעולם אלא דוקא לעניי שאלוניקי שבעה"ק והנה יש שם עניים משאלוניקי שמכמה שנים נתיישבו בעה"ק ויש אחרים שבאו מקרוב ה' או ו' חדשים אם כשגובין בשאלוניקי גובין בפירוש לעניי עירם שבעה"ק אז אותן שנתיישבו זה כמה שנים קודמין ואח"כ אשר באו מקרוב ואם בשאלוניקי גובין סתם להלבשת ירושלים אם כן יזכו בה עניי עה"ק תחלה ואם יותר לעניי שאלוניקי ואין בדברי הגבאי ממש (שדה הארץ ח"ג סימן י"ד):

יב אם יכול אדם לחלק נכסיו לצדקה בשעת מיתה ולא יעבור על אעבורי אחסנתא כל שמניח ליורשים כל דהו שתתקיים בו הירושה דאורייתא במחלוקת שנויה ועיין להרב באר היטב ח"מ סימן רפ"ב ולהרב עין יעקב בדף נ"ז דעירובין על מימרת רב לר"ה אם יש לך היטב לך וכו' (זרע אמת ח"ב סימן ק"י):

יג פנויה עניה מצפורי שנתעכבה זה ימים ושנים בעיר עזה וחזרה לעירה ונתגלה שהיתה הרה לזנונים קודם חזרתה לעירה מוטלת פרנסת הולד על קק"י עזה שנתעברה שם ודחה תשובת הרב שמש צדקה בחח"מ סימן ל"ח שחשב לחייב לקק"י צפורי וע"ע לו שם בהשמטותיו (שם סימן קי"א):

הד"ט וע"ש בש"ץ הנז' דחכמי ויניציאה לא הכריעו על מי משניהם יחול החיוב ודעתם ז"ל שאם עדיין לא נפסק הדין שיטו אחר הפשרה וחכמי ליוורנו פסקו שאם עקרה האשה דירתה לגמרי ממקום מולדתה ונתיישבה בשכם כ"כ זמן שהדין נותן שקנתה יישובה שם אז אין שום מקום לחייב בני מולדתה ע"ש והרמ"ע מפאדובה רב ומ"ץ בעיר הזאת פירינצי חייב את קק"י שכם ששם נתעברה ושאפילו לא יהיה אלא ספק הא אמרינן בגיטין דף ל"א וחולין ד"נ היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן ע"ש:

יד בעלי חובות המסורים ביד עובדי כוכבים בעד חובותיהם עם בע"ח עובדי כוכבים והשר מזמן לזמן שולח סכום רשומים לחלק בין האסורין להחיותם ולקבוץ על יד על יד לפרוע חובם והממונה על בית הסוהר ממאן לתת מהסך לאסירי ישראל מותרים הקק"י להשתדל בפני השר לכלול גם היהודים האסורים בחלוקה (שם סימן קי"ב):

עיר שהיו בה ג' בתי כנסיות ובגזירת השר הוכרחו ליכנס בחצר אחד (גיט"ו בלע"ז) ולא התיר לעשות רק ב' ב"כ ופעמים היו הולכים העשירים בבהכ"נ זה ופעמים באחר ומנהג הקק"י היה לעולם שהצדקה מסודרת לתת לעניים בכל שבוע מהכנסת הקופה של צדקה ומכירת המצות ונדבות עולים לס"ת ומהם פורעין גם כן לש"צ ושמש ולא היה דבר קצוב לכל אחד מב"כ שהכל היו עושים כפי ראות חכמי ופרנסי הזמן ולעולם היו מרננין זה על זה גם פעם א' היה בה"כ א' פורע ב' שלישי ההוצאות ומהרבה שנים נהגו שכל בה"כ יתן חצי ההספקה לעניים הן רב הן מעט ומחדש קמו בני בה"כ א' ואמרו שאמת הוא שבני בה"כ שלהם בני ממון הם יותר מאחר ומ"מ אינן יכולין לסבול המשא הזאת כי יש להם הוצאות רבות בעולי ומסי הקק"י כי מעטים הן בני בה"כ שלהם ושל בה"כ אחר רבים (יוסף ה' עליהן) ואם כן בחרו לכם לתת ב' שלישי הספקה לעניים או פרנסו אתם עניי בה"כ שלכם ואנו נפרנס את שלנו ויענו בה"כ אחר ויאמרו כי לא זה ולא זה יאות להם כי רבים אתם והעניים מרובים ובעלי ממון מועטין ועניי בה"כ האחר כמעט כולם בעלי כיסין והצדקה ניתנת לפי ממון ולא לפי נפשות ונתועדו יחד והסכימו לגשת טענותיהן לפני דייני ישראל לשמור ולעשות כאשר יורום והסכים הרב למה שפסקו תלמידיו הרבנים ג' מטיבי סעד דמן הדין היה שבני בה"כ של בעלי ממון יתנו ב' שלישי ההספקה כיון שאין כאן מנהג קבוע נגד הדין ומ"מ שכיון שבה"כ האחר אינן טוענין רק התמדת מנהגם האחרון סגי בהכי ושבה"כ שיושבים בו עשירים מרובין ועניים מועטין יתנו חצי ההספקה מכאן ולהבא בעין יפה ולא בפטפוטי דברים כל שעבר והרב אש"ל פוביני מטורינו כתב דדבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים אם הרבה קק"י שבעיר אחד חשוב כל אחד ואחד כעיר בפ"ע וכיון שבה"כ של עשירים יוכלו לטעון קי"ל כמ"ד דחשובים כעיירות בפ"ע אם כן כל אחד יפרנס עניי קהלתו והשיבו לו דכיון דכולן שותפין במס כ"ש שהן שותפין בצדקה וכל החלוקים של הפוסקים במנהגי הקהלות ולא בענין הצדקה ועיין בתשובת רד"ך בית י"ג ודברי ריבות סימן קס"ב והריב"ל ח"מ סימן י"ב ושם ח"א סימן קכ"ה וחזר הרב אשל"ף לקיים דבריו והשיב לו הרב המחבר תשובה שלימה והרכין גם הוא את ראשו לסברת הרד"ך הנז' (וע"ל אות י"ז) (פחד יצחק מהדורא בתרא כ"י אות צ' ע' צדקה טבריא):

טז הוכיח במישור דכל הנופל ח"ו בעוני אינו נופל ביד הגבאי תחלה לפרנסו רק הקרובין מחוייבין לפרנסו ומש"ה דן וחייב קרובי יתומה הקרובין מהאב ליטפל בה ולזונה ולפרנסה ולהשיאה והביא דברי המרדכי בנדרים פר"א וסמ"ג עשין קס"ב (שו"ת כ"י מהר"י טראבוט סימן ל"ג): הד"ט ונראין הדברים לע"ד דהא דאמר מר לאו למימרא דחייבין הקרובים ליטפל בכל מכל כל להכביד עליהם יותר מאחרים בלתי קרובים דהא איהו ז"ל גופיה שם בסימן מ"ה בדין פרנסת הבן עשיר לאביו עני הביא מ"ש הטור בסימן ר"ס וכתב עוד דלא גרע האב מאחר שאינו אביו או קרובו והוא אמיד דכפי' ליה והביא ההיא דכתוב פ' נערה ומ"ש התוספות עלה דבאושא התקינו וכו' וכתב עוד מ"ש הרשב"א דנ"ל דאפילו בבנו גדול אי אמיד כופין אותו לזונו מתורת צדקה כההיא דרבא וכופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר ע"ש ונראה דלא יפה כח היתומה לפרנסה ולהשיאה מהקרובים מכל וכל רק להכביד עליהן יותר משאר עשירים ולא לפרנסה מגבאי צדקה שלא יתנו רק המוטל ממש עליהן כעני שאינו קרובם וזהו לע"ד ברור ואם הקרוב אינו אמיד רק מתפרנסים מעצמו וב"ב מיגיע כפו אפילו הבן אצל אביו עני אינו חייב לצמצם עצמו ביותר ולחזור על הפתחים עיין שם בסימן קכ"ח וע"ל סימן ל"ה אות י"ז ועיין להרב ברכי יוסף בי"ד סימן רמ"ח אות ח' דמייתי דמהראנ"ח כתב בחידושין דכפי' בדברים דפ' נערה דמ"ט אף דלייטינן או לגזור נדוי גם הביא שכתב הר"ם בשם ר"ת דאף שאין לנדות נוכל לגזור שלא לשאת ולתת עמהן עוד הביא מ"ש הרב צ"ץ בשם הרא"ש דהא דאין כופין על כלים משה"ד בשוטים והורדת נכסין אך ע"י שמתא היו כופין ושנוסף לכל זה סברת הסוברים דהא דאמרינן בעלמא אין כופין על מ"ע שמש"ב ר"ל שאין חייבין אך אם רוצין רשאין ע"ש ומהמור"ם יש לעשות סניגרון למה שנהגו איזה קק"י לכוף לפרנסת קרובים כשאר חיובין אע"ג דעל כל פרטי הדברים הנז' איכא מאן דפליג עלייהו ועיין להרב זרע אמת ח"ב סימן ק"ח וק"ט שהאריך ופלפל ומסיק דאין לחייב לאחי המת ולהכריחו לשלם הוצאת קבורתו מטעם הצדקה ביותר מכדי עשרו וכל כמה שאין הקרוב יורש נקבר המת מהצדקה ושכ"ש אם כבר הוציאו הקק"י ומצוה קעבדו ככתוב בי"ד סימן שמ"ח ונשא ונתן בתשובת הר"ם מינץ סימן ג"ן שהביא הרב ב"ה שם והרב ב"ש באה"ע סימן קי"ח סק"ב ועל ראב"ן סימן ג"ן דדברי הרמ"ם הנז' נובעין ממנו ועל דברי פוסקים אחרים ע"ש ועיין להר"ם זיסקינד בתשובה סימן י"ט שהביא תשובת הרמ"ם הנז' סימן ז' דכתב דאדם מחוייב גם כן לפרנס קרובי אשתו כפי השגת ידו ושקודמין לעניי עירם ודמ"מ קרובי עצמו עדיפי מקרובי אשתו ושאם בד"מ יתן לקרוביו ג' יתן לקרובי אשתו א' ע"ש:

יז נשאל הרב מצאן מרעיתו אנקוניא (עיר מולדתי) אשר להם כ"ה שנים שהעיר ה' רוח ראשי ומנהיגי קק"י ליואנטינו וקראו לראשי ומנהיגי קק"י איטליאנו והקימו יחד חברת תת"י שראו שבני עניים היו הולכין שולל ולא היו עוסקין בתורת ה' והסכימו ליקח להם מלמד אחד ולמסור לו התלמידים כנהוג ולתת למלמד כדי סיפוקו ולקנות גם כן להם ספרים ועשו נדבות ושמו קופה אחת בכל אחד ואחד מב"כ והיו לוקחין המעות שבהן ומצרפים יחד משנה לשנה והיו פורעין מהם שכר המלמד וקונים המצטרך וכן התמידו לעשות למשך כ"ה שנים אח"כ קמו קק"י ליואנטינו ובטלו השותפות ונתינת דמי קופתם לצורך תת"י רק לפרוע הש"צ שלהם זקן ונשוא פנים שהיה רוצה לחזור לארץ מולדתו לאשתו הא' שהניח שם אשתו השניה הבחורה באמרו שבעמדו עמהם אין הקומץ' משביע כי שכירתו מצער היא ולכן הקק"י ליואנטינו אף שיש להן ש"ץ אחר שדי להן רצו לעכבו ולתת לו כל אשר ימצא בקופתם לתת לו א' או ב' תלמידים מהעניים שלהן ובני קק"י איטליאני מוחים בידם ופסק הרב ז"ל שאינן רשאין להפריד החבילה לבלתי תת להם מעות קופתו לתת לש"צ שלהן מלבד שהדין פשוט דאין משנין מעות ת"ת לצורך ד"א אלא כגון צורך ל' פשיטין שכתב הרא"ש כלל ה' סימן ב' שנותנין להגמון לפי שיש פקוח נפש ע"ש. והביא גם כן מ"ש מהריק"ו שורש ע"ו וקי"ג וההיא דגיטין פ"ג המלוה את הכהן וכו' ומ"ש עלה המרדכי ומ"ש בפ' הגוזל בתרא והרי"ף פ' המקבל דאין השותף יכול לחלוק בלי דעת חברו ופסק הר"ם בתשובות השייכות לס' קנין להמיימוני סימן כ"ט והרשב"א סימן תתמ"א ותה"ד סימן שמ"ב דפסק דבכל דבר שמצורפים הרבים יחד צריך למיזל בתר מנהגא דידהו ובניד"ד דכבר נשתתפו הב' קק"י יחד אינן רשאים ליפרד רק מדעת שניהן (שו"ת מקור חיים (כ"י) סימן י"ד): הד"ט וע"ל אות ט"ו ולקמן אות כ' ולהרב משפטים ישרים סימן נ' בדין ראובן שהקדיש כו"כ לת"ת וכו"כ להשיא בתולות ומטה ידי בניו אחריו ויש להם בנות והם מוחזקין בממון פלפל במ"ש המרדכי פ' השותפין מעשה בא' וכו' והעלה דרשות בידם לשנות מהקדש בתולות ולא מהקדש ת"ח וראיה הביא ממ"ש הריב"ל ח"א סימן מ"ט. ועיין ג"כ להרב אור ישראל סימן ס"ז במי שהקדיש סך גדול לת"ת של מקום פ' בעודו בריא בכל תחז"ל ולפרוע מדי שנה בשנה לחכם פ' סך פ' בתנאי שילמד לעשרה בחורים ולומדים ממשניות ולמעלה ובמיתת אותו חכם וכו' וכמובא לעיל אות יו"ד ועיין גם כן להרב שמש צדקה בחי"ד סימן כ' בדין ק"ק שחברת ת"ת הלוו סך מה למעמד של אנשי העיר ומדי שנה בשנה היו נותנין כו"כ לחברת ת"ת ריוח קצוב ומהם היו מספיקין צרכי ת"ת ויהי היום נתמעטו בעו"ה התלמידים אין דורש ואין מבקש ונתמעטו גם הלבבות לחזק את בדק הבית דהיינו בענין ארון הקדש בבה"כ כי רבה היא ההוצאה לכן במעמד כל אנשי הקק"י הוסכם ליטול הקרן של ת"ת שביד הקק"י להוציאם למלאכת ה' והעלה דאין לשנות מקופת ת"ת לבנות הארון וקרא עליהם מקרא זה וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות ואף על פי שאין עכשיו תשב"ר מי יודע מה שיהיה להבא והסכים עמו הרב המני"ח שאילו יתרצו כל הקק"י לשנותם אין הרשות בידם לשנות מת"ת לשום דבר אם לא לסכנת נפשות ומה שנמצא בכתובים הוא שהתירו למי שנדר בעת צרה לעניי א"י שאם לא הגיע ליד הגבאי יוכל לשנותו לת"ת להיות הת"ת גדול שבערכין ועיין רשד"ם ח"א סימן כ"ח כ"ט וקמ"ט וריב"ל ח"א סימן מ"ט וח"ג סימן ק"י ומהרי"ט ח"א ס"ג והראד"ב סימן ט"ז והרב בן המחבר הש"ץ הנז' הוסיף גם כן לציון הרב מטה יוסף ח"ב סימן י"ב ובהריק"ש בי"ד סימן רנ"ט ובני שמואל סימן ל"ה ומשאת משה חי"ד סימן י"ט ושער אפרים סימן ט"ו והריט"ץ סימן קנ"ח ותורת חסד סימן ל"ו ומ"מ מצא הרב המני"ח להם רפואה שהקק"י יכתבו ויחתמו על הספר ובדיו שלהיות שבעו"ה בימים ההם התורה מונחת בקרן זוית שאין גדיים שיעשו תישים וכו' שילבישו סך כו"כ מהקדש ת"ת בבנין בה"כ על שם ת"ת כדי לפרוע להם להקדש ת"ת סך כו"כ לשנה ושהם והבאים אחריהם מחוייבים להעמיד שכירות הנז' ומשעבדי בנין של בהכ"נ רובו ככולו לפרעון שכירות הנז' ולקיום והעמדת הקרן לעולם עיין שם:

הד"ט ועיין להרב מגן גבורים סימן כ' בראובן שהקדיש סך מה והפקיד ביד שמעון להרויחם ולהשביחם והריוח לת"ת ושאם אנשי העיר יתבעו ממנו חשבון הטוב בעיניו יעשה ואחרי מות ר' תבעו אנשי העיר ממנו חשבון הרשות בידו לשנות למעליותא ע"ש:

יח אחר התבוננות נטה דעתו להחמיר ולאסור להלביש המלמדים מנדרים ונדבות המתנדבין לקופת עניי ת"ת ואף שנהגו כך אפילו שנים רבות טעות היה בידם דנדבה מפורשת לעניי תורה אין לשנותה (שמש צדקה סימן יו"ד(: הד"ט ועיין ג"כ למרן באבקת רוכל סימן ג' בדין בעלי תורה עשירים אם מותרים לקבל פרס אפילו להחולקים על הרמב"ם ושכבר בכ"מ בהלכות ת"ת פ"ג תירץ על מה שהקשה על המתירים שחילוק ידע בין מלמדים לדיינים ובין העשירים לעניים ובין יש יותר מוצרכין ממנו לאין יותר מוצרכים ממנו עש"ד:

יט א' ממתנדבים שקנה קרקע א' והקדישו ובנה בו בה"מ ואחר ימים הפריש מנכסיו אלף גרושוש והקדישן ונתנן לפקידי הכולל לריוח ק' גרושוש לשנה לחלקם לעשרה ת"ח ללמוד בישיבה הנז' והקרן יהיה קיים והתנה עם הפקידים שאותם הק' גרושוש יעכבן הוא אצלו מהטלותיו שהוא חייב להם בכל שנה לחלקם הוא לעשרה ת"ח ושלא יוכלו לשנות אותו קרקע ולא דמים הנז' אפילו לפדיון שבויים ושוב נתייעץ עם א' חכם איך לעשות להשלים כונתו יען כי אין במקום עשרה ת"ח לבא לישיבתו לישב שם כל היום והשיבו אותו חכם דודאי הוא מהנמנע למצוא עשרה ת"ח שבעד עשרה גרושוש לשנה ישבו כל היום בישיבה ושאין לו רק להתרצות שילמדו שעה א' ביום כשאר הישיבות והמנדב חזר ואמר שכוונתו היתה דוקא שילמדו שם כל היום אז א"ל החכם אם כן ברור לך ת"ח א' שילמוד כל היום עם ג' או ד' עניים בלא מחיר ואותו חכם יהנה כל הק' גרושוש וייטב בעיניו עצתו וכן עשה וימת הנדיב ההוא וקמו קצת מאנשי המקום וערערו על זה כיון שתחלת ההקדש היתה לעשרה ת"ח כמפורש בשטר ההקדש ועתה נמצאים שם עשרה ת"ח שילכו ללמוד שם שעה א' ביום בעד עשרה גרושוש לשנה לכל א' ולא לשנות כל הפירות לחכם א' כאשר עשה עד יום מותו והאריך הרב בפלפולו והעלה דהחכם הא' שבירר כבר המתנדב זכה בכל כי היה רשאי לשנות הריוח של הקרן שמעולם לא בא ליד הגזבר שהיה המקדיש מעכב בידו לחשבון הטלותיו על הצבור וגם הרב מחנה אפרים בהל' צדקה סימן י"א דכ"א הסכים להוראתו (דבר משה ח"ב סימן קי"א):

הד"ט ועיין להרב שמחת י"ט סימן ס"ו במי שהקדיש סך מה לקצת ת"ח שיקבעו ישיבה ביום א' בשבוע ונסתפקו אי סגי בשעה או ב' מהיום או בעינן כל היום והעלה דעל הצד היותר טוב צריכין לקבוע כל היום להוציא עצמו מן הספק ומ"מ אם רוצין לפטור עצמן בשעה א' או ב' בטענת קי"ל מחמת תפוסין הרשות בידן ע"ש:

כ ראובן שבהיותו בריא צוה כדת מה לעשות מנכסיו לאחר מותו וחילק כל נכסיו ובכלל החילוק אמר לכתוב בשטר וסך פ' אני מקדיש לקבוע ישיבה וחילוק חטים למצות עניים ונכתב בספר ולא הוזכר בו שום קנין מדרכי ההקנאות ונשאר גם כן שטר זה ביד ראובן ומת והגבאי טוען מהיורשין תשלום הסך שהקדיש משום אמירה לגבוה וכו' אין טענתו טענה ופטורים היורשין לשלם (עין משפט סימן ו'):

הד"ט וע"ל אות מ"ו ועיין ג"כ להרב מטה יוסף ח"א סימן י"א וי"ב במי שהקדיש קרקעות הקדש גמור לעניים והתנה איזה תנאי' להעמיד אותן קרקעות בחזקת ההקדש ואחר מותו כמה שנים נתגלגלו הדברים שאם לא ימכרום ילך הכל לאיבוד אמדינן דעתיה דבכגון דא לא התנה וכל שתהיה במכירתו הצלה פורתא מסתמא ניחא למקדיש בהכי ע"ש ואין מקום כלל ליורשין לטעון דכיון דא"א לקיים דברי המת יחזיר הכל ליורשי' להחזיר לחולין דליתא ע"ש ועיין כיוצא לזה להרב זקן אהרן סימן קי"ג ושה"ה גם כן בבה"מ כבה"כ וראוי למכור ולקנות אחר ועיין גם כן למהר"א קובו באדרת אליהו שלו סימן ו' בדין ראשי חברה א' שהתבוננו שבתי הקדש של חברתם היו הולכי' ומתמוטטין ואין ביד ההקדש להחזיק בדקם ובקרב ימים יפלו לארץ חומותיהם והסכימו למכרם לראובן בסך מה וכן עשו ונעשה ביניהם שטר מכירה וזכה ר' במקחו והוציא הוצאות מרובות להחזיקן ואין אומר לו דבר מכל בני החברה ויהי היום וישמע ר' שבני החברה מערערין במכירתן ובא לפני הרב לשמוע מפיו את משפטו והיה חפץ הרב לימנע ממנו והפציר בו עד בוש ולא יכול להתאפק וכמ"ש הרא"ש בתשובה שחובה על כל מי שיודע זכותו של זה מדינא לגלות אזנו לדרשו ולהוציאו אף שלא דרש מאתו שלא לעבור אלאו דלא תוכל להתעלם ומכ"ש בניד"ד אי להחזיק יד המחזיק לבטל קול ערעור וגם לכבוד רבי' ראשי החברה שלא לסתור מה שעשו ושעל היחידים לקיים מה שיסכימו אף בלא שטר וקנין דדבריהם בלבד ככתובים וכמסורין דמי כמ"ש הרא"ש פעמים שלש בכלל ו' והאריך בענין אם יש הפרש בין נדבת יחיד לצבור ואם רשאין בני העיר או גבאין לשנות לדבר אחר וכיצד יהיה השנוי אי דרך הלואה ולשוב לפרען או אפילו בשינוי לגמרי שלא ישוב עוד ואחר שבירר כל דברי הפוסקי' למד דעת דבניד"ד מכירתן מכירה ושהיו רשאין למכור הבתי' לראובן ושאין עוד עליו שום ערעור ופקפוק ע"ש ועיין גכ"ל אות טו"ב ועיין להרב תורת משה (בן הרח"ש) סימן ד' בדין קק"י שיש להם בתים. ידועים שמפירותיהן מקיימין ההקדש וקמו עשרה יחידים ומכרו הבתים שלא ברצון שאר יחידי הקק"י ודן את הדין שאם קבלום עליהם מעיקרא לפקח על ענינם אף שלא פירשו גם ע"ע המכר ממכרן ממכר ואם לאו ממכרן בטל עיין שם:

כא ראובן הקדיש סך מה לתת פירותיו לד' ת"ח שבצפת ללמוד שם בהסגר ושחילוק ההספקה יהיה ע"י א' מקרוביו העומד שם בצפת ושלא לשנות מקום הישיבה רק אם לא ימצאו שם ד' ת"ח לומדים ועתה קרוב המקדיש עקר דירתו משם והלך לירושלים אין ביד הקרוב לחלק הפירות לת"ח הדרים במקומות אחרים כל שיש בצפת לומדים (תורת משה (בן הרח"ש) סימן ג'):

כב הנשבע שלא לישא אשה על אשתו ושאם ישא לתת כו"כ לצדקה ונפלה לפניו יבמה ויבמה חייב לפרוע הקנס ולא יוכל לטעון דאשה זו הקנוה לי מהשמים כי היה יכול לחלוץ (פרי עץ חיים ח"ג סימן ל"א):

כג ראובן ש"מ צוה בפני עדים והקדיש כו"כ לקבוע ישיבה בעירו למנוחת נפשו ולמחרת קרא לשמעון ומינהו אפוטרופוס בפני עדי הצוואה על כל נכסיו וגם על קביעות הישיבה ולא פירש אם הקביעות תהיה בעירו ונפטר וטוען האפוטרופוס שכיון שאין בעירו בעלי הש"ס רוצה לקבוע במקום אחר ששם ילמדו משנה וש"ס והעלה הרב שתושבי העיר יכולין לעכב עליו ואם אין בעיר בעלי ש"ס ילמדו מקרא מדרש ואגדה כיון שצוה לקבוע בעירו ואף שלא הזכיר שם עירו כשצוה לאפוטרופוס אין ספק דלית לשוויי הדרנא ולרווחא דמלתא אם ירצה לעשות נחת רוח למקדיש ישכיר ת"ח א' מעיין בש"ס ופוסקים כפי הנמצא בדורותינו ויקבע בית תלמוד ללמד את בני ישראל דיני או"ה ושבת ותפלה וטוב שמה שיתנו לעשרה זעיר שם זעיר שם יתנו לא' קבוע ללמד נערי ב"י המתאוים ללמוד תורה ואינן מוצאין דודאי ששכרו גדול בקביעות בית שמגדלין בו תורה ובמקומו לכפרת נפשו ע"ש (זרע אברהם ח"א סימן ח'):

כד נשאל איזה לשון הגון בענין הצדקה אם הרי עלי כו"כ או הרי זה צדקה או לתתה בלי קבלה והשיב דאין זה ענין דנדרים דף ט' ע"פ טוב אשר לא תדור וגו' דשאני צדקה דמ"ע היא ונשבעין לקיים המצוה לזרוזי נפשיה ואם הנסיון שמן התורה אסור התירו הכתוב בצדקה מפני תקנת העניים כ"ש הנדר שאינו אסור אלא כי היכי דלא ליתי לידי תקלה שיהיה מותר משום תקנת עניים באופן שכל אחד מהלשונות הנז' הגון וטוב (הרדב"ז ח"ג ד"פ סימן תמ"א):

כה ראובן חלה ונתרפא והשיא את בנו ומתוך שמחתו צוה לתת מממונו כו"כ לשמעון ויהודה להשיא בנותיהן וללוי צוה לתת לו כו"כ לישא והממונה שלו היה במקום אחר ולא נתן להם דבר ובתוך כך מת ראובן ולא הזכירוהו המתנות שהבטיח וצוה לביתו ונפטר והיתומים קטנים מקבלי מתנות הם עשירים ודאי לא זכו בא' מדרכי ההקנאות והוא בעצמו היה יכול לחזור בו ואינו אפילו מקטני אמנה שהרי היא מתנה מרובה וכ"ש דלא מפקינן מיתמי ואם הן עניים ואמירה לגבוה וכו' אינו יכול לחזור בו וקנו בהם (שם סימן תק"ו):

כו המארח בביתו חבירו אם איש עני הוא הכל הוא לשם מתנה ולשם צדקה וסתם כמפרש ואף שאח"כ העשיר אינו חייב לתת לו כלום ואם אינו עני כל המהנהו סתם במאכל ומשתה וכסות ודירה ולא פירש שהוא דרך מתנה או דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו ושמין ב"ד כמה ראוי לזה לאכול ולשתות ונותן לו ולא לפי מה שהוציא שיכול לומר לו אילו הייתי יודע להוציא משלי הייתי מצמצם עצמי (שם סי' תרט"ו):

כז הורה להתיר להריח תפוח או אתרוג של הקדש שאין עיקרן לריח אלא לאכילה אבל להריח לשושנה ובורד ובשמים של הקדש מעל ואת"ל דאין בו מעילה מכל מקום איסורא איכא ואין נהנין בהן והביא ההיא דפ' החליל מבלאי מכנסי כהנים וכו' ומ"ש הרמב"ם פ"ה דמעילה שמהן למד חילוק ישר בין נהנה מגוף האיסור או מדבר הגורם האיסור דהתם אינו נהנה מראות השמן רק מהאור העולה ממנו ולכן אם השליך בשמים על האש והריח אחר שעלה עשנו אין בו מעילה אלא אסור (שם סימן תרכ"א):

כח האומר בית זה או שדה זו להקדש או לעניים עד שאלך לירושלים ואבא ולא הלך אין לו תקנה לפדותו לפי שחוזר לקדושתו וגם הדמים קדש וכן אעפ"י שנתנו לעניים וחזר וקנאו מהן חוזר להיות קדש אך אף בהקדש אם פדאה אחר אף שחזר המקדיש וקנאו מהן אינו חוזר לקדושתו והכי אר"י בפ' ואלו נדרים נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו וכו' ופליגי הפוסקים עם הרשב"א שרצה ללמוד משם דהנותן קרקע לחבירו או א"ל לך חזק וקנה עד שאלך למקום פ' וחזר ולקחה ממנו קודם שהלך חוזר הראשון וזוכה שכך א"ל לעולם יהיה שלך עד שאלך למקום פ' דליתא אמנם בין הקדש דתליא בקדושת פה ואמירה בעלמא בין עניים דאמירה לגבוה וכו' שאני ע"ש (שם סימן תרכ"ט):

כט אם על הצבור מוטל לפדות ולפזר מעות על החבוש על עסקי נפשות משום שהוא מפורסם שדרכיו לא טובים סמך הרב את ידו בכל כחו בהוראת הר"ם מלובלין סימן ט"ו שפסק בכדומה לזה דמצד הדין א"צ שאין פודין השבויין ביותר מכדי דמיהן אך מפני חלול ה' ורשעות בקהלה יפזרו עליו ממון הרבה ע"ש והציל את הארי החי הרמ"ם הנז' מהשגת הרש"ק וב"ה בי"ד סימן רנ"ב וקם דינא שיתנו הקרובים כמו שישומו עליהם הקק"י והמותר מקופת הקהל וכן קיימו וקבלו היהודים והצילו ונפש זכרה להם אלהים לטובה (כנסת יחזקאל סימן ל"ח):

ל אעפ"י שלדעת הרבה מהפוסקים אסור בהקדש רבית קצוצה מכל מקום אחר שפרע החוב וחלקוה לעניים אין ללוה רשות לעכב הקרן בעד הריוח שנתן והביא סעד מהריב"ש סימן תס"ה דאחר שהוכיח דאף יתומים אם לקחו הרבית אין חייבין להחזיר דוחי אחיך עמך כתיב ויתומין לאו בני מעבד מצוה נינהו אחר כך כתב ודכוותה בהקדש עניים כיון שזכו בהם על מי תחול מצוה זו שנכוף להחזיר ואצ"ל אם כבר חלקו הפירות דאין מחזירין מהקרן הנשאר מה שאכלו כבר עניים אחרים ואפשר שיהיה זה לעניים זולת הראשונים (בית שלמה ח"מ סימן מ"ה):

הד"ט גם הרב זקן אהרן סימן ק"ט פסק בפשיטות דאין להתיר להקדש רק רבית דרבנן ועיין בתשב"ץ ח"ד טור ג' סימן ל"ד דמיקל ללוות להקדש עניים אפי' בר"ק ע"ש:

לא קק"י שמחמת קטטות ומריבות נתחלקה לב' כתות וקצתם נשארו בבה"כ הישן וקצתן בנו להם בית תפלה מחדש ורוצים לחלק החפצים וההקדשות שבבה"כ הראשון הביא תשו' הרא"ם ח"א סימן ג"ן והר"א הלוי כ"י וריב"ל ח"ג סימן קכ"ב והר"ם מטראני ח"ב סימן קע"א שהוסיף מדיליה דאף אם אמר בפירוש שהקדישו לקק"י שהיה מתפלל בו מכל מקום יכול להוליכו בין הוא בין יורשיו למקום שהולכין שם אבל הרב טאיטצק הביאו הרב תומת ישרים סימן רי"ג חלק בזה וכן הראה מהרש"ל בתשובה סימן י"ו ועיין גם כן ברשד"ם ח"א סימן ל"ה ושהדין דין אמת דאין לנפרדים מהקק"י כח וזכות בחפצי בה"כ שמניחין הן מיחידין ידועין הן מכלל העם. עוד לו שם באם יש חילוק בין נפרדו משום קטטה או מדעת עצמן כי לא יכילם יחד אותו בה"כ ולבסוף מסיק דבניד"ד שנפרדו מתוך מחלוקת לכ"ע אין למיעוט היוצאין חלק ונחלה בהקדשות יהיו להם בעלים ידועין או אין להם זולת בהקדשות של קברין שהיו בידן כמה שנים ואח"כ נתנום הקברין לקהל אפילו אמרו בפירוש הא לכם מעות של הקדש לפזרן לעניים ולכל מקום שיראה בעיניכם ויהיה טובת הנאה לכם מכל מקום אם נפרדו אפילו מתוך קטטה בכ"מ שהולכין הקברין מוליכין ההקדש עמהן כמ"ש הרא"ם בתשובה הנז' ובסי' ט' (בעי חיי חי"ד סימן רי"ט):

לב האריך בהסכמת מהר"י אישקאפה בדין מי שהפריש נדבה מממונו סך כו"כ כדי שיקבעו ישיבה בת"ח בצפת או בירושלים באיזה מקום מהן שיראה בעיני טובי העיר של המקדיש ואנשי המעמד והמרביץ תורה ולשנות ג"כ הקביעות ממקום למקום מב' המקומות הנז' שהכל יהיה על פיהם ושהסך שהפריש יהיה לעולם בעירו להם ולבניהם עד עולם הקרן קיימת ופירות לקביעות הנז' והאנשים אשר נקבו בשמות פ' ופ' עם החכם הנז' הם יהיו הפקידים כל ימי היותם באותה העיר ואם א' מהם יסע למקום אחר ימנו אחר תחתיו אנשי המעמד וטובי העיר והחכם ונשאל הרב אם הרשות ביד אנשי המעמד וטובי העיר והחכם לשנות ההקדש היינו לתת פירותיו לת"ח של עיר המקדיש או לת"ת לתינוקות שב"ר יען שעירו ירדה פלאים ואין לאל ידם להחזיק הישיבה ותינוקות של בית רבן והעלה הרב שיכולים ורשאין לכולי עלמא בלי ספק עש"ד ומ"ש השר המסכים הנז' (שם סימן ר"ך ורכ"א):

הד"ט ועיין גם כן להרב מים ראשונים דף ו' באורך בדינים אלו דהעלה דלעולם ביד פקידי וממוני הקק"י לשנות כאשר יראו בעיניהן שהוא טוב וישר לעשות ע"ש ועיין ג"כ להרב סמא דחיי סימן י"ד ובנמשכים בענין דומה קצת לזה ועיין ג"כ להרב בעי חיי הנז' שם בסימן רכ"ב במי שצוה לקבוע ישיבה במקום אשר ייטב ליורשו ונתן המעות ביד שמעון והנה שמעון ויורשו רוצין לשנות הסך להשיא יתומות עניות בנות משפחתו של ראובן או למצוה אחרת שיכולין ורשאין וסיים ג"כ בתשו' דהר"ש חיון דדברי ריב"ל כלל ז' ח"א ורשד"ם חח"מ סימן שנ"ו אינם אלא כשהקדיש לת"ת דתשב"ר דחמיר טובא אך אם הקדיש להספקת לומדי ישיבה יכולין לשנות לנשואי יתומות. לג מי שנדר דבר לצדקה ותכ"ד חזר בו פלפל הרב בדברי רמב"ם רפט"ו מהל' קרבנות וביארם היטב והעלה דצדקה כהקדש שאין יכולין לחזור בו אפילו תכ"ד אבל אם לא הוציא בשפתיו אף שגמר בלבו יכול תכ"ד לחזור בו (ושב הכהן סי' ח"י):

הד"ט ועיין עוד לו בסימן כ' שביאר היטב מ"ש מור"ם ס"ס רנ"ח אם חשב בלבבו לתת וכו' דחייב לקיים מחשבתו אך אין כופין אותו כאומר בפיו ע"ש. לד מי שמת והניח כלי קדש שכתוב עליו שנדר ונדב וקדש לה' ובחגים ומועדים היה מביאו לבהכ"נ הקק"י תפסוהו אף שהיורשין טוענין שכיון שבין רגל לרגל היה מביאו לביתו מכלל שלא הקדישו ואף שכתב עליו קדש לה' טעה דסבר דאין ע"י כתיבה זו שום קדושה פסק הרב דכיון שהקק"י תפסוהו אין מוציאין מידן ואם היה מורישם חי היה הדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא דלרמב"ם בפ"ב דשבועות דס"ל דאם בהקדש א"י לחזור תכ"ד לא היה לו מגו ולא היה נאמן לומר שלא הקדיש ולשאר הפוסקים דס"ל דיכול לחזור תכ"ד היה גם כן נאמן לומר שלא הקדיש מגו דהיה יכול לומר הקדשתי וחזרתי בי אך ביורשין והוא לא טען כן אין להוציא מהקק"י (שם סימן כ"ב):

הד"ט ועיין גם כן להרב נאמן שמואל סימן כ"ו בדין רמוני כסף של בעה"ב שהיה מוליכם בשבתות וי"ט לבהכ"נ ושמין אותן בס"ת לנוי ותפארת ואחר חזרת ס"ת היה מביאן בביתו אם עשאן בנדר שנדר לס"ת סתם והביאן לבהכ"נ סתם הרי הן בחזקת הקק"י ויכולין לעכב עליו שלא להביאן בבהכ"נ אחר וכדעת מהריק"ו ועיין למרן א"ח סימן קנ"ג ומאי דאיתמר עלה ויכול הקק"י לומר שהיה מוליכן לביתו לשמרן ולא כדי שלא יזכה בהן הקק"י אבל אם עשאן בנדר ונדבה והביאן והוליכן עמו לא זכה בהן הקק"י ומכל מקום נתקדשו דהוי כצר ביה וחלה עליהן קדושה אלא שיכול להוליכן עמו בכ"מ שירצה ואין כח בקק"י לעכבן אצלן ע"ש ועיין ג"כ להרב פרי הארץ סימן י"ז תשובת מהר"א גדליה בכיוצא לניד"ד ותשובת הרב המחבר בסוף י"ד שלו:

לה מי שמת ונמצא תחת ידו פנקס וכתוב בו דרך צוואה שיתנו בניו לאחר מותו כו"כ לצדקה ולת"ת ביאר הרב מ"ש מרן ומור"ם בתשובה סימן מ"ז ומ"ח והמסתעף מהם בענין דבר שב"ל דלמרן זכתה הצדקה אף שאמר לתת לאחר מותו לפי שאמר מכלי כסף וזהב שהיה לו אז כשכתב ומה שחסר לצדקה ואף למור"ם אפשר שזכתה הצדקה דכיון שכתב מכלי כסף וכו' הו"ל כדקל לפירותיו דנקנה בקנין וכיון שכתוב בצוואתו שקנה ק"ג אג"ס אף שהוא לאחר מיתה מהני דהוי כאומר מהיום עוד האריך וסיים דאף דאם הניח מטלטלין אין היורשין חייבין דמטלטלי דיתמי לא משעבדי מכל מקום אם הפריש חייבין כיון שצוה שיוגבה מכסף וכו' ושוב ראה להרב דרכי נועם שנשא ונתן גם הוא בדברי מרן ומור"ם הנז' ושכוון בקצת לדעתו (שם סימן כ"ד):

לו ראובן הנחשד בעיני אחוזת מרעהו שהיה לבו שמח על שיסע מעירו ת"ח אחד להתיישב בעיר אחרת ולהפטר מהחשד תקע כפו ללוי וא"ל בשבועה עד"ה לתת כו"כ לאותו ת"ח מכיסו אם לא יסע וא"ל לוי מי ערב לך שתעמוד בדבורך והשיב הלא יש לך משלי כו"כ תן אותה לו בשבילי והיה שם הת"ח ואמר לר' נברר מקחנו מה יעשה מהן וא"ל עשה בהם כרצונך ולא נסע עוד משם ושואל גם כן את הסך וראובן מתנצל כי לא מדעתו נתחייב רק לנקות את עצמו מהחשד נשבע לתת לו כו"כ אם לא יסע ומסיק הרב דיכול ראובן לחזור בו ואם התרה ללוי שלא לתת כלום ועבר לוי שנתן חייב לשלם שנית לראובן ואף קודם ההתראה מה שיש ללוי מר' בחזקת ר' הוא שלא קנאו הת"ח ומצי פטר נפשיה בטענת קי"ל עוד פטרו מטעמים אחרים וסיים דמ"מ אי לא איתשיל אשבועתיה אריא דחיובא רביע עליה אך אי איתשיל אשבועתיה אין ספק דאם התירוהו מותר ואין למתירין עון אשר חטא כיון דמעיקרא לא בא בזכרון נקדש בצדקה כלל (משאת משה ח"א סימן ו'):

לז מעשה היה בצפורי ששם ב' קהלות היינו ק"ק גדול וק"ק שלום שעבר משם עשיר א' וחלה את חליו ויקרא ב' מפקחי בצרכי צבור וצוה מחמת מיתה להניח בידם כו"כ להספקת ת"ח של ישיבת הקק"י שלום מפירותיהן ומסר בידם פוליסא א' מאותו הסך שיש לו בהלואה בקונוינט"ו הלועזים היונים ומינם גזברים על הקדשו ויאסף אל עמיו ובקרב ימים נתבטלה ישיבת קק"ש הנז' וקמו בני הישיבה של קק"ג הנז' ושאלו מהגזברים לזכות לעצמם פירות ההקדש דאמדינן דעת המקדיש שאם היה יודע שתתבטל ישיבת קק"ש היה מפרש שבהעדרה יזכו בפירות הקק"ג ומה גם דרבה קק"ג הרבה ממה שהיה ועוד שזכו בני העיר בהקדש ורשאין לשנותו ועוד דיפה כח קק"ג המספיקין מים ומזון לת"ח שבעיר מצדקותיהן מה שאין עושין הקק"ש והגזברים משיבין דהמצוה עצמו א"ל ביחוד שאם תתבטל ישיבת קק"ש ובית ועד שלהן יקבעו ישיבה זו בעיר מולדתו ונאמנו דבריהן בהיותן מוחזקין בנכסים בשגם אין זכרונו בא בשטר הצוואה וארכו הימים ולא זה ולא זה נתקיים בידם לא בצפורי ולא בעיר אחרת עוד טענו הגזברים דאת"ל שיש זכות תולה לקק"ג לא יתנו לכסף מוצא אא"כ ימחלו להם על השנים הללו שעברו יען כי כל הפירות שגבו מאז ועד עתה כלם נקבצו בהלואתו ובאו לסוחר א' עובד כוכבים ברבית ונאבדו והקק"ג משיבין יקוב הדין את ההר ועליכם להשיב ההקדש לאיתנו ודן הרב המחבר לזכות הקק"י בכל טענותיהן ע"ש (שם סימן י"ט):

לח מי שנדר להשיא יתומה מנכסיו והביאה לביתו ובהגיע לפרקה נתן עיניו בבחור א' להשיאה לו ומיאנה בו הנערה ואביה וא"ל תננה לעני הנמצא ראשון חוץ ממי שבחרת דלא ניחא לה וכשראה שלא נעשתה עצתו גירשה מביתו ואינו חפץ עוד להשיאה מנכסיו רשאי לחזור בו ואין ב"ד רשאי לירד לנכסיו ומכל מקום אי נחתו אף שעשו שלא בדין מעשיהם קיימין והביא הסכמת הר"ח אלפאנדרי שפלפל על דבריו והרב חזר והשיב על דקדוקיו (שם סימן כ"ה). הד"ט וע"ל סימן כ"ג אות ד' וכזה ראה בשו"ת פרי עץ חיים ח"ג סימן נ"ה באלמנה עשירה שנדרה להשיא יתומה א' בת פ' ולתת לנדונייתה סך פ' ותביאה לביתה ותהי לה לבת ובהגיעה לפרק בתולה נשאת נתנה עיניה בא' מהנערים לתתה לה ותמאן הנערה או קרוביה באמרם שיתננה למי שתחפוץ חוץ מזה שבחרה לתת לה ותרא האשה כן וגירשה מביתה ואמרה להביא נערה אחרת ושאלה אם רשאה לחזור בה ואת"ל דכיון שפירשה לאותה הנערה אינה יכולה לחזור עוד נסתפקה משום דבשעת נדרה לא נשבעה עדיין שבועת האלמנה וא"כ לא היו הנכסים ברשותה כשנדרה והרי המקדיש דבר שאינו ברשותו אינו הקדש ופסק הרב בספק הא' שכיון שנדרה לדבר ידוע אינה יכולה לחזור ועל הספק הב' ג"כ חייבה לקיים נדרה מההיא דרמב"ם פ"ו מהל' ערכין דין ל"א ע"ש:

טל נשאל בדין מי שהקדיש מקצת נכסיו לת"ת שבא"י ועשה אפוטרופוס לשמעון אחיו לשאת ולתת בהן לתועלת ההקדש והיו להקדש בתים והשכירן ללוי אחיו לזמן ה' שנים שלא יוכל להוציאו משם ומת המקדיש ונתייקרו הבתים ומצא אחרים שיתנו יותר ממה שפורע לוי אם מוציאין מידו לריוח ההקדש וחלק הרב בין ניד"ד לנידון מהרי"ט בח"מ סימן א' שביטל השכירות מב' טעמים ע"ש ומכל מקום ההוא אמר דדוקא להלכה מזכה הוא לשוכר אך למעשה הניח הדבר בספק עד יסכימו עמו בעלי ההוראה ע"פ (קרית מלך רב סימן ו'"):

מ אשה הנותנת צדקה אפילו אינה נושאת ונותנת תוך הבית ואומרת שברשות בעלה נותנת נאמנת ומ"ש שאין מקבלין ממנה דבר גדול היינו בסתמא ומ"ש בי"ד סימן רמ"ח שחזקתו גזול ה"ד אם אינה אומרת בשעת מעשה שנותנת ברשות בעלה (נודע ביהודה סי' ע"ב) הד"ט ועיין להרב בית יעקב סימן י"ב דמותר ליקח מנשים דבר מועט ובמרובה אסור לתוס' ולרש"י בהפך ודוקא בצדקה כך אבל שלא על דבר מצוה אפי' דבר מועט אסור ואם מוכרת לתכשיטין שלה אין הבעל מקפיד ע"ש:

מא המוליך ס"ת לבהכ"נ ועשו כנהוג נדרים ונדבות ועמד בעל הספר אצל החזן וא"ל אוקא א' של שמן לקופה פ' ואוקא א' של שמן לפ' ובתוך האוקא הא' משמן שהיה נודר אמר, אוקא א' של שעוה לקופה פ' ובבוא הגבאי לגבות והיה רוצה לתת אוקא של שמן א"ל והלא לקופה זו של שעוה נדרת ששוה כפל כפלים מהשמן והשיב שלא נדר לכל קופה וקופה רק של שמן ואם ביטה בשפתיו של שעוה לא היה מלבו נאמן הוא על עצמו ואדרבה י"ל שפטור מהשמן לפי שלא ביטה שמן ופטור משעוה לפי שלא היה מלבו ואנן בעי' פיו ולבו שוין ומ"מ כיון שעומד וצווח שאמר שמן ושלשמן נתכוין יתן שמן ונאמן ע"ע וא"צ שבועה (זקן אהרן סימן פ"א):

מב שמעון נשבה בין העובדי כוכבים ואשתו ובניו הלכו לעיר לוי וחלו פניו לקבץ לפדיון נפש ש' והשיבו להם לחזור לעירם ושהם יכתבו לבני עירם לטפול על פדיונו והם ישלמו מה שיוציאו וחזרו לביתם וכתבו לקק"י של ש' שבהיות שהבינו מאגרתם שעדיין לא קצבו הפדיון וכן לא שלחו לידם מסת נדבתם כיד ה' הטובה עליהם ושמהרו לקצב השכר וצרור כספם מוכן ומזומן בידם סך מ' גסים אריות לעזר המצות ובשמוע קק"י ש' דברי קק"י לוי השתדלו בכל מאמצי כחם לפדותו וכתבו לקק"י לוי בעד הסך ולא השיבו שאומרים שאין להם ליתן כלל ופסק הרב שא"א להם ליפטר דמה שכתבו אין לך נדר גדול מזה ויש להם לקיים דבר המצוה כזה שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (נאמן שמואל סימן כ"ה):

מג מי שנדר להשיא יתומה עניה ולתת משלו כו"כ לנדונייתה ומת באנו למחלוקת הפוסקים אם היורשין חייבין לקיים נדר המורים עיין לרשב"א סימן תקס"ג ורדב"ז סימן קע"ג וראנ"ח וריב"ש סימן של"ה ומור"ם סימן רי"ב וממילא א"א להוציא מהם שהם מוחזקין (תורת חסד סימן ל"ז): מד ראובן נדר בעת חליו לישא יתומה עניה ושוב טוען שלא היה שפוי בדעתו כשנדר ושאין לו במה להלבישה וצריך ליקח נכסי אביו לקשטה פקפק הרב לפי שנדר בעת צרה שאין להתיר כדעת הרלנ"ח סימן ג' אמנם שב וראה דסברא יחידאה הוא ממי שרצה לדקדק מהמרדכי וכמ"ש הרלנ"ח שם ובכל כי האי אמרינן דאי איתא לא הוו שתקי קמאי וכמ"ש הרי"ף בענינו אי איתא לרב יהודאי גאון לא הוו שתקי מינה וגם הריב"ל סימן י"ג כ"כ על סברת הרא"ה וכ"כ גם כן הרדב"ז סימן רצ"א שאפילו נדר בעת צרה מותר להתיר בפתח וחרטה וכ"ש בניד"ד דבל' הנדר עצמו יש להקל דאינו ל' נדר גמור שלא אמר אלא אם בע"ה יקום ויתהלך בחוץ ישא יתומה בלי נדוניא דלא איתפיס חפצ"א אנפשיה ועיין להר"ם מפאדובה סימן ע"ב בדין מי שאמר שאם יצא מתפיסה שילך לא"י, דכיון שלא הזכיר לא אלה ולא שבועה רק אעשה דבר פ' אין בו ל' נדר וכן הוא בניד"ד אף שיש מחמירים גם בלשון זה ועוד הוא נאמן ע"ע שהיה מבולבל בדעתו מחמת חליו ומ"מ טוב שיתירו לו (בני משה סימן נ"ג):

מה אסר לק"ק למכור תכשיטי ס"ת בשבת בשנת הרעב לפרנס עניים אם אפשר בלא"ה כי אזלת לה יד בני העיר ואף שימכרו חלה הקדושה על הדמים ויש להם לקנות קדושה אחרת באופן שיעלו ולא ירדו (בית יהודה ח"ב סימן נ"ט):

מו האריך קצת במי שנדר כו"כ לצדקה ומסרו ביד אחד שאע"פ שאינו כדאי להכריע נגד הרש"ך שפסק שכיון שזכה הצדקה ע"י איזה הקנאה אינו יכול לשאול עליו ומרן פסק בסימן רנ"ח ס"ו דאם בא ליד הגבאי אינו יכול לשאול עליו מכל מקום לדעתו ז"ל יש להסתפק למעשה ואם היה כבר ביד הצדקה אפילו אם היה ספיקא דדינא א"י להוציא אך אם עדיין ביד הנותן אע"פ שהקנה לצדקה בא' מדרכי הקנייה צ"ע אם יש להוציא ממנו כשאומר שרוצה לישאל עליו ותליא נמי באשלי רברבי אי דמי לספק דאיסורא או לספק דממונא (ושב הכהן סימן פ"ה):

הד"ט ועיין גכ"ל אות כ' ולהרב יכין ובועז ח"ב סימן ז' בדין יחידים שהתנדבו הקדש לכבוד שמואל ע"ה ובא לידי הפרנס נדבתם וקצת מהמתנדבים נפטרו לב"ע ואח"כ נפל בה"כ וצריכה הוצאה רבה והצבור דחוק ורצו לשנות הקדשו של שמואל לתיקון בה"כ אחר שזכה בו הפרנס יכולין לשנות לפי שעדיין לא הגיעו המעות ליד הגבאי ממונה על קברו של שמואל ויש שאלה להקדש כמ"ש בפ' הריני נזיר ועוד לפי שז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולין למכור בה"כ ולהורידו מקדושתו אפילו למשתי שכרא ולדבר מצוה אפילו בלא ז' ט"ה מותר וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' מתנות עניים: מז ראובן היה נושה משמעון כו"כ והוא היה גבאי צדקה והיה ראובן חייב להקדש סך מה ואמר לש' באותו הסך שיש לי בידך תפלס חובי להקדש לא נפטר ר' בזה מחובתו שהמקדיש חוב שיש לו על אחרים אינו הקדש כדאיתא בפ' מרובה וזה לפי שאינו ברשותו (יכין ובועז ח"ב סימן כ"ו): מח מי שצוה ואמר לב' תהיו עדי צוואתי שרצוני לתת מנכסי כו"כ להקדש וכו"כ לפ' וכו"כ לפ' ומת אין בצוואתו ממש כי לא צוה לתת להקדש או להקדיש (שם סי' ל"ו):

מט הנודר סך מה לנדוניית עניה א' ואמר אם לא יספיקו נכסיה אתן כו"כ ואם יספיקו אפטר ומת הנודר ובאה לגבות מיורשין הביא הרב ג' טעמים לפטרן הא' משום אסמכתא דלא קניא הב' שלא נדר בשעת הקדושין שאז נקנה באמירה הג' לפי שכבר מת ואף שאם היה בחיים היה חייב מכח השבועה אע"פ שלא היה מועיל בו הקנין מ"מ גופו נשתעבד ולא ממונו ולכן היתומים פטורין לגמרי (שם סימן מ'):

הד"ט ועיין למור"ם סימן ר"ט ס"ד ולהרב כרם שלמה סימן כ"ג דקרי בחיל בשם הרכנה"ג שם בהגב"י אות מ"ט בשם מהרא"ש ולהרב יכין ובועז ח"ב סימן מ' נ מי שנדר לילך ללמוד תורה בעיר פ' ונטרפה לו השעה ואינו יכול לילך שם השיב הרב דאם נשבע אין לדבר היתר דאף דהנשבע לקיים את המצוה פטור ה"ד מקרבן בטוי אבל חייב משום שבועת שוא ואין לה היתר עיין ברמב"ם בפ"ה מהל' שבועות וטעם זה שייך בשבועה בלב ויש טעם אחר כולל שבועה ונדר לפי שאינן ניתרין רק בפתח וחרטה וא"א שיתחרט על שנדר או נשבע לקיים המצוה ואלו בפתח צריך שיהיה לדבר מצוה התרתם ומ"מ בניד"ד שלא נדר או נשבע אלא לילך למקום פ' ללמוד תורה והליכה לשם אינה רק מכשירי מצות ת"ת ואינה גוף המצוה לכן יכול לישאל עליו (שם סי' נ"ב) נא ראובן נדב מנה לעני הגון וכאשר הבין העני שהיה מתחרט קצת מחל לו מה שנדב לו ואחר ימים חוזר העני ותובע ממנו והיה נ"ל לכאורה פשוט דכיון שצדקה אינה כהקדש מהני מחילה מיהו אפשר דכיון דצדקה מכפרת אינו יכול למחול והאריך הפלפול בסוגיא דהגוזל ובדברי הרמב"ם ע"ש (בית יעקב סימן קס"ד). נב אלמנה שנדרה צדקה ואח"כ נשאת אם נדר הוי כקרבן חייב הבעל לשלם ואם נדרה קרקע ונשאת אי הוה קדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והקשה על תשו' הר"ם מינץ והקשה ג"כ על רמ"א באה"ע סימן צ"א בדין אם עברה האשה על תקנת הקהל דחייב הבעל לשלם ע"ש (שם סימן קע"ג):

תוכן העניינים

עיקרי הדט יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה