אור ברסלב
עיקרי הדט אורח חיים תשובתי הצעירה

עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני

תשובתי הצעירה

תשובה

מראש בסדר אלה הדברים רבה. אשר דבר מש"ה ספרא דוקנא ספרא רבה. מע' הפוסק נר"ו הנז"ל ואותי צוה לקום להתהלך בארץ לארכה ולרחבה ולהגיד את אשר בלבבי לבב אנוש מועט דמתון ומסיק כתעלא מבי כרבא הלא לפנים קדמה קריאה לשון חיבה משה משה מר ניהו רבה הנה כבר גלוי וידוע לפניו שגם אני שמעתי את הקול מדבר אליו בסוד קדושים רבה זה ימים או עשור וידעתי גם אני מאז מה זו שאלה ומה טיבה ובאותו פרק ושעה לא יכולתי לעיין כל הצורך בספרי הפוסקים ז"ל רק לקטתי קצת מפניני אמריהם הנעימים שנים ושלשה גרגרים ומעתה ומעכשיו בבא דבר האדון למנוחה ראשית בכורי כל אמרתי להעתיק הדברים הראשונים אשר אתי כהווייתן וככתבן והכל נשמע דלענין דינא. גם לי לבב כמוהו אין בינינו דין חלוקא ומ"מ איכא בינן טובא כי אני בעניותי דברתי דרך פרט לזכות מקבלי המתנות מטעמים הפרטים אשר נקבצו ובאו בניד"ד והוא יצא ובא דרך אשו"ר לאשר ולקיים בדרך כלל כל שטרי הצוואות אף אם לא יראו וימצאו בהן האמרי"ם שלקטתי לסניפים המצטרכים לבא לידי גמר דין כאשר יראה הרואה בעין שכלו והרי שלי לפניו הדברים שאין להם שיעור כדי שביעה רק כדי גמיעה וטעימא קצת כפי משג ידי החלושה הנדחה והצולעה:

שאלה אלמנה אחת זקנה וחולנית וכו' ככל תורת משה. וכנז' בהצעת המעשה):

תשובה במקום שאפשר לקצר מה לי להאריך טריחא שלא לצורך. זאת לבד אגידה ואדברה כי כת אחת מבעלי דינים היושבת מנגד לבטל את הצוואה הגישה תעצומותיה בתשובה אחת כ"י מאחד המיוחד שבדורינו זצוק"ל שפסק זה שנים במעשה אחר שבא שכתבתי למעלה שדין הצוואת שלנו הוא שהם קיימים כל זמן שלא לידו לזכות מבטלי הצוואה ששם נשא ונתן בדין העברת נחלה בלשון ירושה ואנן לא צרכינן לדון בזה בשכבר יש לאל ויד האחיות טענה מספקת במה שכתוב בשטר הצוואה שאם לא תועיל צוואתה משום ירושה רוצה היא שתועיל משום מתנה לאחר מיתה והגם שמע' הפוסק בתשובה כ"י הנז' גם על פרט זה פקח עיניו ודחאו באמת הבנין שבידו החזקה בנידון שלו מטעמא דדוקא בש"מ קני בלשון מתנה ולא בבריא אע"פ שפירש שהוא נותן מחמת מיתה אנן בדידן אמינא ולא מסתפינא דכיון דהאלמנה הזאת היתה ש"מ ונתנה כל נכסיה דאינו צריך קנין דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו א"כ אע"פ שנעשית הצוואה ע"י נוטרין שלהן ובעידי ישמעאלים ה"מ קנו האחיו' וכפסק מרן ז"ל בסי' רנ"ג והסכים עמו מור"ם ז"ל בשתיקתו דהודאה היא כידוע בכל מקום שלא הגיה כלום ושטר צוואה זו אינו אלא לראיה בעלמא ועיין להרב משפט צדק ח"א סי' נ"ב והר"י הלוי סי' ע' על צוואה כניד"ד דהכשירו אם יעידו נשים או עבדים דאתפטר מגו מרעיה ועיין ג"כ למהר"ם פאדווה סי' ס' וזולתם הזכירם לטובה הרב כנה"ג בסי' ס"ח בהגהת הטור אות ט"ל:

אמנם אין אנו צריכים לזה ולא לבוא נגד היורשים בטענת דינא ד"ד דהא איכא גבן מנהג פשוט בעירנו להכשיר כל שטרו' הנעשים ע"י נוטרי ועידי ישמעאלים ואין פוצה פה ומצפצף ועד כאן לא באנו לכלל מחלוקת הפוסקים ז"ל אי אמרינן דד"ד או לא באיזה ענינים רק במקום שאין בו מנהג פשוט להקנות זה לזה וז"לז ע"פ כתיבת השטר וחתימתו אמנם היכא דכבר נהגו לקיים כל העניינים ע"י שטר כתוב וחתום אפי' עי"נ הולכים אחר המנהג עיין לרשד"ם ח"מ סי' ד"ש. ורדב"ז סי' כ"ז. וריב"ל ח"א סי' ס"ב. והר"י הלוי סי' נ"ו וע"ה. ובכנה"ג סי' קס"א הגהת ב"י אות ס"ג. ודון מניה ומניה דהמנהג בדבר שבממון דבר גדול הוא ואפי' בלא קנין באחד מדרכי ההקנאו' שתקנו ז"ל בדבר שצריך קנין מ"מ במה שנהגו בלבד לקיום הענין קנין גמור הוא וכעין סיטומתא ויותר מזה כתבו הריב"ש סי' ק"ס וסי' שמ"ה והרש"ך ח"ג סי' ח' דאפי' נהגו לעשות בלא קנין דבר הצריך קנין וכגון פשרה מנהגם מנהג ע"ש. וזה דבר מוסכם לע"ד בלי חולק דכל דבר שבממון ע"פ המנהג קונים ומקנים. גם הרב כנה"ג בסי' קכ"ט כתב בדין ערב דדינא יתיב דאין הערב משתעבד לאחר מתן מעות אלא בקנין ומ"מ אם נהגו הסוחרים להתחייב בלא קנין מנהגם מנהג ע"ש. וא"כ ה"ה הכא דהמנהג ברור במקומינו לקנות ולהקנו' ע"י שטר כתוב וחתום ע"י עידי ישמעאלים ואפילו שטרי מתנות והודאות בין מתנות ש"מ בכל או במקצת בין מתנות בריא ובלי שום קנין פשיטא לע"ד שהמנהג הוא קנינו קנין. גמור ושריר וקים וטענות העוררין הללו בטלין ומבוטלין:

ומעתה ומעכשיו מ"ש הריב"ש סי' ש"ה הזכירו לטובה הרב בעל תשובה כ"י הנז' דאפי' היכא דאמרינן דשטריהן כשרין ודהוי כקנין מן הדין מ"מ אם הענין בעצמו אינו מועיל בו קנין או שאינו נקנה בשטר בדין תורה אין לומר שבשביל שנעשה עי"נ יהי' כחו גדול משנעשה ע"י ישראל ע"ש הלא לאמונה הנידון שלפנינו אינו ענין שאין הקנין מועיל בו דאם היתה מתנת בריא הקנין מועיל ואם היא ש"מ אפי' לקנין לא בעי וכיון שלפי המנהג הנז' כתיבת השטר וחתימתו קונה ומקנה ממילא משמע דהצוואה זו קיימת או משום שלא היתה צריכה קנין או משום דלפי המנהג קנין יפה הוא ואין בזה לע"ד שום חולק. תדע דהא הריב"ש גופיה בסימנים הנזכרים כתב דאם נהגו לעשו' פשרה בלי קנין המנהג מנהג ואם לא יצאנו לחלק בין דבר שאין הקנין מועיל בו לדבר שהקנין מועיל אלא שלא קנו בו א"כ יהיו דברי הריב"ש סתרי הדדי אלא ודאי כדכתבינן. ועיין ג"כ בריב"ש סימן תע"ח סמך בו את ידו הר"ב כרם שלמה בחלק ח"מ סי' ל"ג. ועיין בחי"ד סי' כ"ח אות כ"ב ולהרב משאת משה ח"ב דף פ"ח ע"ב:

וקרוב אני לע"ד לומר דאף בדבר שאין הקנין מועיל בו מודה הריב"ש במאד מאד דאם כך נהגו דהענין נגמר ואין כח ורשות לשום א' מהצדדים לחזור בו ועד כאן לא קאמר מר שאין לומר בשביל שנעשה עי"נ יהיה כחו גדול משנעשה ע"י ישראל וכנז' אלא דוקא אי אתינן עלה מכח דד"ד ושאין בזה מנהג אז דינא יתיב דאין להכשיר בשטרו' שלהן מכח דד"ד יותר משטרו' שלנו וכן הוא בדין. אמנם אם באים אנו לדון מכח מנהג וכ"ש כי הכא דלא היא שנכשיר בשלהם משלנו דבשלנו ג"כ היינו מכשירים בלי קנין משום מנהג פשיטא לע"ד דבדבר שבממון אין לך אלא לפי מנהגם וכמדומה לע"ד שאין מי שיסתפק בזה:

ומשמע ג"כ ממילא דכיון שנהגו לצוות ושתתקיים צוואתן כל עוד שלא יחזרו בהם קודם מיתתם פשיטא דמצי לאהדורי דדוקא אדעתא דמנהג קא יהבו ולא ע"מ שלא יוכלו לחזור בהם וכיון שמכח המנהג אנו מכשירים שטרות הללו אינו בדין להכשירם יותר מהמנהג. ויש לעשות סמוכין לזה ממה שפסק הריב"ש הזכירו מור"ם בסי' כ"ח סעי' א' שכל שטר שמכשירים מכח דד"ד אם לא נכתב כהוגן לפי דינינו פסול דלא נכשיר יותר מהם ע"ש וכן הוא בדין בניד"ד דאנו מכשירין אותן מכח מנהג אם חזרו בהם חזרתם חזרה כפי המנהג:

לרווחא דמלתא אמינא דאם באולי יראה וימצא בין הפוסקים ז"ל אשר אין להם קץ איזה פוסק שיחלוק על זה או על איזה פרט מהפרטים הנזכרים. ולפי מ"ש הרב בעל תשובה הנז' כ"י בעובדא דיליה דהיורשים הם מוחזקים בנחלת מורישם ואית להו טענת קים לי מ"מ בנידון שלנו פשיטא מלתא דאינה טענה כלל ועיקר. וכ"ע ס"ל דאין ליורשים הללו דין נכסים בחזקת יורשים וממילא דאין להם טענת קי"ל כפוסק פ' המזכנו דעד כאן לא אמרינן דהיורשים אקרו מוחזקים בנכסי מורישם רק דשוים הם למורישם. וכיון שכן דוקא מה שהי' בחזקת המוריש שייך לומר דיורשיו כמוהו ונכנסים. תחתיו להיותם נקראים מוחזקים כמוהו כשם שכל מה שביד האדם הרי הוא בחזקתו וכמ"ש מרן בח"מ סי' קל"ג:

אמנם שיהי' כח היורשים עדיף מכח גברא דאתי מחמתיה זו ודאי לע"ד לא אמרה אדם מעולם ומאן דתני הכי משתבש. וא"כ בניד"ד שלא היתה לאלמנה הזאת שום ממון בחזקתה שלא יצתה מעולם מבית יורשי בעלה ובנה ולעולם היתה נזונת מנכסי בעלה ובנה ויורשיו ודרה ברשותם ובחומותם עד יום מותה וממילא כל הנכסים בחזקתן דוקא ולא בחזקת האלמנה וכמ"ש הרכנה"ג בח"מ סי' רע"ח בשם הרדב"ז ח"א סי' ק"ו איך א"כ יוכלו יורשיה הללו לטעון טענת קים לי שיכול לטעון דוקא המוחזק והרי הם אינם מוחזקים בשום דבר שבעולם כשם שהיא לא היתה מוחזקת בכלום

ולא מבעיא אם לא נשבעה בחייה שבועת האלמנה דאפשר דיורשיה לא יירשו כלום אפי' נדנייתה כיון שאינה בעין ועיין בטור אה"ע סי' צ"ו ומרן שם ובטח"מ סי' רע"ח. והרכנה"ג שם. והריב"ש סי' תנ"ד. והר"א די בוטון סי' נ'. והראנ"ח סי' מ"ח. וכיון שכן נראה ודאי דלאו מוחזקים נינהו ואין להם טענת קים לי ודרך אגב אמינא דדבר פשוט הוא ג"כ דאין יורשיה יכולים להפקיע מתנת האלמנה משום שלא נשבעה ושע"כ אין מאומה בידה ורשותה לתת לאחרים וכ"כ בהדיא הרב תורת חסד סי' ר"ל דטענה שלא נשבעה לא שייכא רק ליורשי הבעל ולא ליורשיה ע"ש וכן קיימתיה מסברא דאם יטענו כן יורשיה נגד מקבל המתנה הרי מדויל נפשייהו לשתלמו שלא לגבות מיורשי בעלה וכן בניד"ד לא יורשיה ולא מקבלי המתנה יכולים לטעון כן רק יורשי האלמנה וכנז' והדרן לדידן דלא מבעיא אם לא נשבעה.. אלא אפי' אם נשבעה שבועת האלמנה ועדיין לא גבתה מיורשי בעלה ובנה כנידון דידן מכל מקום לא היתה לה ביד יורשי בנה רק מלוה בעלמא וכבר נודע דמלוה ביד אחרים לא מיקרי ממון מוחזק ביד המלוה רק ראוי וכמ"ש מרן בסי' רע"ח סעיף ו' בענין פי שנים של בכור דאע"פ שהיא מלוה בשטר לא מיקרי מוחזק משום דמחוסר גוביינא וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ק י"ז וא"כ הדבר ברור שהיורשים נמי לא מיקרי מוחזקים ובטלא מינייהו ממילא טענת קי"ל דליתא אלא במוחזק:

ובהיות שאלי היה הדבור מאחד המיוחד שבעדרנו עדת קדושים. הן נבון וחכם כליל לאישים. דעד כאן לא אמרי' דאפי' מלוה בשטר מקרי ראוי רק לענין פי שנים של בכור אך גבי ירושת הפשוט פשיטא ליה דמוחזק מיקרי וממילא דבנד"ד דין הוא שהיורשי' יקראו בנחלתם מוחזקים אף במלות האלמנה שביד יורשי בנה ומצי יורשיה לטעון טענת קים לי. ולע"ד לא כן אנכי עמדי דכללא היא בעלמא לא בפי שנים של בכור בלבד דכל מה שביד חבירו בתורת הלואה אפי' ע"י שטר אין המלוה נקרא מוחזק כיון דמחוסר גוביינא וכל אשראי ספק אתי ס' לא אתי ואין לך דבר ראוי יותר מזה (ועיין להרב כנה"ג שם בסי' רע"ח ענינים אחרים חוץ מפי שנים של בכור) ומכלל הגמור שבידנו דמלוה נקראת דבר הראוי אתינן וילפינן לפי שנים של בכור דכתיב בי' אשר ימצא לו דהכוונה במוחזק ולכן כל שבעלמא ראוי מיקרי אין הבכור נוטל ממנו פי שנים ולעולם דאף גבי יורשים דירשי חלק הפשוט מ"מ ראוי מיקרי אפי' מלוה בשטר וכיון שכן בטענת קי"ל נמי דאינו יכול לטעון רק המוחזק אין ספק אצלי דבמלוה שביד אחרי' אפי' בשטר כיון דראוי מיקרי אין להם טענת קי"ל:

וזאת תהיה לעדה שופטת דברי הרב הגדול מהר"א בן ששון בתשובותיו סי' מ"ט דאחר שנשא ונתן באמונה בנידון שלו לבטל טענת היבם הטוען שנכנס במקום אחיו הבכור שמת לירש פי שנים מטעמא דכל נכסי המת היו משועבדים למלך כתב וז"ל דהמלך הוא מוחזק בהן והיורשים הם הראוים בנכסים וכבר נודע שאין הבכור נוטל בראוי עכ"ל. ואם האמת הוא דמה שהוא ראוי גבי פי שנים של בכור נקרא מוחזק גבי הפשוטים מה הלשון אומרת והיורשים הם הראוים בנכסים וטפי הוה מצי למימר דהם בעצמם מוחזקים מיקרי בחלק הפשוט המגיע להם ולגבי פי שנים לדון אותו לראוי. אלא ודאי דהמלוה וכל דבר הנקרא ראוי גבי בכורה כן יהיה וכן יקום לעולם בכל ענין וענין ולא מוחזק וממילא תבנא לדיננא דבטלינן מיורשים דניד"ד טענת קים לי במה שאינם בגדר מוחזקי' והיינו מלות אלמנה שביד יורשי בנה וכנז':

גם הרב הגדול מהר"י אדרבי בדברי ריבו' שלו סי' ע"ח פסק בפשיטו' דאפי' מה שהיה לו לראובן ביד שמעון בתורת עיסקא ומת ראובן אין ליורשים דין מוחזקים רק בפלגא דידיה שהוא פקדון אבל בפלגא מלוה ראוי מיקרי גבי יורשים ולא עדיפא ממלוה בשטר דעלמא שכל נכסי לוה משועבדין למלוה ואי זבין להו טריף מלקוחות ע"ש וכיון דראוי מיקרי ולא מוחזק אין לו טענת קי"ל:

ועיין ג"כ להרב כנה"ג ח"מ סי' כ"ח הגהת הרב"י אות ט' שכתב בשם מהר"ש הלוי י"ד סי' י"ד דמי שמשכנו לו קרקע באפותיקי סתם אינו נקרא מוחזק שיוכל לומר קי"ל ובאפותיקי מפורש לא נתבאר דעתו ולדידיה ז"ל אף במפורש אינו נקרא מוחזק לומר קי"ל ע"ש ולא כל דכן בחוב דעלמא דלא הוי אפותוקי מפורש דלכ"ע אמרינן דראוי מיקרי ואין לו טענת קי"ל:

ועיין עוד לו ז"ל שם אות מ"ז מה שכתב דברי הרב שה"ג עיין שם:

ובדרך אגב אמינא לע"ד דנראה דנעלמה מעיני הרב חוט השני סי' א' תשובת מהר"י אדרבי הנז' דלא זו בלבד דלא הזכירו דאף גם מודה ליה בחדא ופליג עמיה בחדא דאילו למהרי"א פלגא מלוה ראוי מיקרי ובפלגא פקדון מיקרי מוחזק ואילו להרח"ה אפי' במלוה פקדון נקרא ראוי ע"ש וראיתי להרב שבות יעקב ח"א סי' קע"ב דשדי נרגא אתשובת הרח"ה אך זכרונו של מהרי"א הנז' לא בא לפני כסא כבודו ע"ש:

ויותר מזה כתב ר' ירוחם בנתיב ג' ח"ה מי שהוחזק בדבר אם יש לו טענה וכו' לא אזלינן בתר רובא וכו' ודוקא לאפוקי ממונא אבל היכא דאיכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא וכו' ע"כ ולכאורה דברים הללו סותרים זה לזה וכבר עמד בשמועה זו נאה הרב הגדול הרשד"ם ז"ל בח"ב סי' כ"ט ותירץ דפירוש דבריו הוא כך שכאשר הממון ביד המחזיק הוא דאמר לעיל לא אזלינן בתר רובא כדי להוציא (מפני שיש לו טענת קי"ל) אבל אם אין הממון בידו אלא בחזקתו ובמקום אחר אזלינן בתר רובא ע"כ והיינו לומר דלא מצי טעין טענת קי"ל וכיון שכן הדרן לקמיית' דכיון שאין הממון ביד יורשי האלמנה אע"פ שהוא בחזקתן ולא יהיה לו דין ראוי מ"מ לא מצי לטעון טענת קי"ל:

וממה שכתבנו ית' ג"כ דאע"ג דחייתה האלמנה ימים או עשור אחר שצותה מ"מ על היורשים להביא ראיה שלא מתה מאותו חולי ולא מבעיא לסברת רשב"ם ובדק הבית בשם הרא"ש ומהר"ם וראבי"ה וריא"ז והגה"מ בסוף פ"ח וספ"ט מהל' זכיה ומתנה (הזכירם כולם לטובה הר"ר גאל"ו ז"ל בנימוקיו בסי' רנ"א) דס"ל דאף אם הנכסים בחזקת יורשים עליהם להביא ראיה שלא מת מאותו חולי אלא אפי' להרי"ף והרמב"ם והמרדכי והרב"י ז"ל שם דפליגי עלייהו שאני הכא דמלוה יש כאן ואין הנכסים בחזקת יורשים וכדכתיבנא:

ולפי מה שכתבנו מכח המנהג ל"צ להא כיון שהמנהג פשוט לקנות ולהקנות ע"י שטרות הללו ממילא משמע דבין במתנת בריא בין במתנת ש"מ בכל או במקצת הצוואה קיימת ועומדת בתקפה וכאשר המנהג ג"כ שכל שלא ביטל המצוה והנותן צוואתו ומתנתו אף אם נודע בעדים וראיה דעמד מחליו מ"מ צוואתו ומתנתו קיימת ומה בכך אם בסי' ר"נ סעיף ב' פסקו הפוסקים ז"ל דאם עמד ונתרפא בטל לגמרי הלא הם המדברים כשאין בעיר מנהג כנגדו אבל אם המנהג פשוט באופן אחר הם בעצמם יודו וישבחו דבדבר שבממון המנהג הוא הדין שאין לזוז מנו ואם צריך שיהיה המנהג מיוסד עפ"י ותיקין או סגי דנהרא נהרא ופשטיה לחודה כבר חילק ידע הרב ב"ד של שלמה בי"ד סי' י"ט והוכיח במישור דדוקא במילי דאיסורא אין מנהג מבטל הלכה אא"כ מיוסד המנהג עפ"י ותיקין שלא תהיה ההלכ' מפורשת לאיסור אמנם במילי דממונ' מנהג החמרי' ופועלים נמי מבטל ההלכה והכא נמי בדבר שבממון קיימינן ואין לנו צורך לדקדק אחר המנהג ואם יש חולקים בזה מ"מ כיון שהיורשים אינם מוחזקים לא ניתן להאמר קים לן כפ' כנלע"ד ואם שגיתי המקום יכפר בעד:

עד כאן היו דברותי הראשונות שכתבתי אז לשמוע בלמודים והן אות היום גדול ליהודים שם אותותיו אותות אותיות מחכימות של מע' הפוסק שי' מש"ה כתב ספרו דבר בעטו עט דודים ישב ולן בעמקה של הלכה זו וצלל במים אדירים והעלה בידו דמנהג ותיקים נמי הוא זה והעיד עליו עדים. ראשי אלפי ישראל שרים ונכבדים. וכ"ש דחדינן טפי ויהיו דבריו בפי כדבש למתוק ופרי מגדים. ועל משמרתי אעמודה דשטר צוואה זו מאושר ומקוים על הדין ועל האמת כולו מחמדים:

האמנם ידעתי גם אני שבכל מה שכתבנו בעניותין לא יצאתי י"ח כלל דעדיין העיקר חסר ולא השבתי דבר או חצי דבר על מה שנשאלתי בדבר שבכלל אם תקראנה כאלה ולא יהיו הנכסים ראוים בלבד ליורשיהן כניד"ד אלא יהיו מוחזקים ועומדים ביד היורשים מה יהיה משפטן ודינן ואף על זה פקחתי עיני עין עטלף בדברי מע' הפוסק שי' ואחרי דבריו לא אשנה דכיון דעשה סמוכות למנהג ויש לו סמוכות של ממש שמנהג ותיקין הוא ודיינים מומחים ומפורסמים ולא של חמרין נלע"ד דאחריו הולכים:

ורגע אדבר על אשר כתב מע' הפוסק שי' על ענין החזרה ולסניף בעלמא אימא מלתא זוטרתי. דאם נפשך לומר דלא מצי לאהדורי מקמייתא דקונה מאז מטעמא דרי"ו שזש"שמע א"כ היה בדין שאם מכר המצוה אח"כ יטרוף מקבל המתנה מן הלקוחות וזהו דבר ק' לשמוע דמה פשע בעצמו הקונה ביני וביני ואין איש בא להגיד שכבר נתן לאחר כי מי יגיד לו אם הנוטא"רו ישא עונו אם יבא ויגיד וזמנין דהנוט"ארו עצמו אינו יודע מה יתן ולמי יתן וכמ"ש מע' הפוסק נר"ו וזימנין דשטר צואה גופיה אינו נמסר ננוטא"רו רק לאיש אחר נאמן אצל המצוה ולפעמים ביד המצוה עצמו ומעיד הנוטא"רו שכך העיד המצוה בפניו ששומרו במקום פ' ובחותם פ' וכיוצא וכל כדומה לאלו נקראו בלשונם איסטר"ומינטו אי"ן סקריפ"טיס ויתכן דבכגון דא יטרוף המקבל מהלקוחות א"ו צ"ל דאין כוונת המצווה להקנות בשעה שמצווה ולכן נהגו ג"כ לצוות ולחזור ולצוות כי אין זמנו ששמע אפי' לר"יו כשיצטרך לזמן להוראה אחרת וכ"כ הטור בהדיא בשם הרמ"ה בסי' רנ"ח ע"ש והכא נמי דכוותה. ועיין להגאון הרשב"ש בתשובה סי' קל"ה ולהרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' א' לפי מה שכתב עליו הרב קול אליהו סי' ח' על פרט מיתת המקבל קודם מיתת הנותן דכשאין המקבל ראוי ליורשו אף אם כתוב בשטר מהיום ולאחר מיתה אם מת המקבל קודם מיתת הנותן אין יורשי המקבל קמים תחתיו לזכות המתנה ע"ש. ובמה שידינו ממשמשות דליכא מהיום ואין זשש"מע מטעם הנזכר אפשר דלכ"ע לא יהיה היורש קם תחת המקבל שמת בחיי הנותן ואין כאן מקום להאריך במלתא כדנא אחרי שכל המקבלים כולם חיים הם וקיימים ולא מתה רק האלמנה. ומה לן לאפושי טירחא למגנא. ולכאורה ממ"ש הר"אש בפ"ק דגיטין משמע דאף אם מת המקבל בחיי נותן קנה ויקנו יורשיו אך החילוק מבואר דאיהו מיירי במתנת ש"מ דדבריו ככתובי' וכמסורים משום דעשאוה כמתנה דאורייתא דמטיא ליד המקבל ועיין בהר"יף וה"רן בפ"ט דכתובות עלה דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו ודהכי אמרי' בפ' מי שמת דק"מז משא"כ בניד"ד דבבריא עסקי' י"ל דכיון דממנהגא בעלמא מתנתו קיימת בלי קנין סגי וסגי למקנייה דוקא אם לא ימות המקבל בחיי נותן. ויהי מה מידי פלוגתא דדינא לא נפקא דלהרב פמ"א וזולתו כל שאין המקבל ראוי ליורשו אין יורשיו קמים תחתיו לזכות אף אם כתוב בשטר מהיום וכו' ממילא א"א להוציא מהיורשי' המוחזקי' ודוק. ועיין להרב משאת משה ח"ב סי' כ"ד:

אתאן לסיפא בחלק האחיות אם דינן כמתנות כיון שנשתנה שמן ולשונן ונכתב בלשון ירושה, האמת אגיד שלפי מה שהיה כתוב לפני בהצעת המעשה הכל בלשון א' דהיינו שהניחה לפ' כ"וכ ולפ' כו"כ. ולאחיות כל הנשאר. מפני כך לא נכנסתי כלל בענין זה והשתא כיון דאשתני אישתני. ומש"ה עלה ונסתפק בזה מע' הפוסק שי' דאע"פי שבסוף השטר כתוב ומפורש שאם לא יועיל מדין טיסטא"מינטו יועיל משום מתנה מחמת המות אכתי איכא למדחי ולומר דאם היתה הכוונה בפרט על ירושת האחיות היה לו לכתוב ואם אינו מועיל מדין ירושה יועיל מדין מתנה וכיון שלא נכתב כן דילמא ימשכו הדברים הללו לכוונה אחרת ומשום הכי בספיקא קאי. מלבד דאם בספיקא קיימא שלא תועיל לשון ירושה אמאי כתבה ניהלה לתקן עוותתה ולומר ואם לא תועיל וכו' לימא מעיקרא בל' מתנה ולישנא מעליא ולע"ד מיפשט פשיט לי דאין מקום כלל להסתפק בו דודאי הכי הוא דאין הדברי' מגיעים כלל לאם לא יועיל משום ירושה יועיל משום מתנה:

ואעידה לי עדות שא"א להזימה ממה שנתאמת אצלי מפי בקיאים ומומחים שנוסח הנז' אם לא יועיל משום טיס"טאמינטו יועיל משום ירושה כותבים אותו בכל מיני צוואת אע"פ שיורישו את שלהם לזרעם אחריהם ויצוו ג"כ באותו שטר איזה ליגאט"ו ומתנות לאחרים זרים. וכמו כן אם לא יזכירו בשטר הצוואה רק איזה ליגא"טו ומתנות לזרים ולא ידברו כלל על שאר הנכסים כדת מה לעשות משום שא"צ לאמרו כיון שיש להם בנים. ועם כל זה יכתבו בספר ואם לא יועיל משום טיסטאמינט"ו יועיל לשם מתנה וכו' ובכגון זה הדבר ברור שא"א בשום אופן לפרשו אם לא יועיל משום מתנה דאילו בענין הראשון שמפרש שמוריש לבניו איזה חלק מהיכא תיתי שלא יועיל מדין ירושה:

ובענין השני כ"ש דקשה מן הראשון דכיון דבהכי על ונפק ליתן דוקא בתורת מתנה ולחזור וליתן ולא הוזכר מעולם לשון ירושה למאי הלכתא כתבו ואם אינו מועיל מדין ירושה וכו' ומאן דכר שמיה דירושה וכל דבריו אחד היו בלשון מתנה. אלא ודאי ליכא ספיקא קמן דלסבות הוראות אחרות כותבין כך ולא נגע ולא פגע להסב נחלה וירושה שהזכיר לענין מתנה וכיון שכן אין זה ממון המוטל בספק דנימא דייני דחצצתא לידיינו להך דינא כסברת מע' הפוסק שי' אלא קנו היורשים אפי' לא יהיו מוחזקים בנכסים כנלע"ד. ומ"מ הכל הולך אחר החתום וראיתי חובה לעצמי להודות על האמת כי מכיר אני תל"י את מקומי ושפל ערכי ומכאן מודעא רבה שכל מה שכתבתי לעיל לא כתבתי רק להלכה. ולמעשה דוקא בהצטרף עמי דעת רבים מיעוט רבים שנים מגדולי ההוראה שבדורינו המפורסמים. יחדיו יהיו תמים ומלך אל חי העולמים. ינחנו בדרך אמת יחננו ויברכנו להבין דברי חכמים. ולא נכשל בדבר הלכה ואם שגינו הן ה' אתה ידעת כי לא במר ולא במעל אנחנו אשמים ואתה אלוק הסליחות והרחמים שלח עזרנו מקודש והושיעה את עמך תשועת עולמים אכי"ר:

כתב הד"ט בתמוז דהאי שתא התקנ"ו לפ"ק:

ואלה דברי הרב ומ"צ מהרי"ח מלאוידה נר"ו.

בהיותי יושב שלאנן ושלו בביתו ובחומותיו של הגביר המרומם זה משה האיש כמהר"ר משה חיים רימיני מע' הפוסק הראשון אכיל מדיניה ושתי מדיליה ובריתי היתה אתו החיים והשלום כי בתו יחידה חמ"א נתונה נתונה מאת ה' מן השמים לבני היקר יצ"ו ירש"א יחדיו יהיו תמים לאורך ימים ושנים. צוני וזרזני בקריאתה זו הא הלל' תורת אמת היתה בפיהו דינא יתיב וספרין פתיחו על עסק צוואה אחת כדאיתא בשאלה. ולא זו קתני כתוב ובספר וחתום כי כך רצוני ואשתומם על המראה. וכ"ש וק"ו כי מריה דאתרא חכם כדניאל רב נהוראי ע"ה פ"ה גם הוא דרך קסתו כאוהב וספר כתב איש ר' כמבואר לעין לח"י רואי וא"כ איפוא איך איש בער ולא ידע יכניס ראשו בין שני הרים גדולים ולא ירוצו את גלגלתו אתר דמארי ביתא תלא זייניה קולבא רעייא קולתיה ותלי אתמהה:

אבל מה אעשה כי אין מסרבין לגדול וכל מה שיאמר לך הבעל הבית עשה. וכ"ש כי כבר נעשה מעשה ודברי לא יעלו ולא יורידו כי מאי דהוה הוה רק כתלמיד דן לפני רבו וכמצווה ועושה להלכה בלבד באתי ללקט שנים שלשה גרגרים בראש אמי"ר:

והנה על שני הספקות הראשונים היינו אם נכשיר הצוואה הזאת בהיות כי נעשתה בערכאותיה' על ידי סופר מתא ולא מתה מאותו חולי או לפחו' יש ספק בדבר אין אנו צריכים בזה להאריך כי כבר שני הפוסקים הגדולים שוו בשיעוריהן להכשיר מכמה טעמי וראש הכל מכח המנהג כי בודאי מנהג ותיקין הוא כי הוכשרו עפ"י ב"ד פעמים רבות. ובדבר שבממון המנהג הוא העיקר אפי' לבטל הלכה והטוען נגד המנהג עליו להביא ראיה כאשר כתבו הפוסקים ז"ל ועיין בכנסת הגדולה ח"מ ח"ב סי' ר"א בהגהות ב"י אות קכ"ז קכ"א וקל"ט:

אכן דא עקא כי על הספק השלישי שהעביר נחלה דאורייתא והוריש ג' אחיו' והניח יורשיה ממשפחת בית אביה ריקם בלא כלום. לא שוו בשיעוריהן כי מע' הפוסק הראשון עלה ונסתפק אם זכו אם לא זכו אע"ג דהעביר הירושה. מפני שכתוב בה ואם אינו מועיל מדין דאייתיקי תועיל וכו' משום מתנה מחמת המות ואם כן כתב משום מתנה. ובין בתחילה בין בסוף דבריו קיימים. אלא שלא החליט הדבר מפני שאפשר שרצתה לומר שחם נא נעשה כתיקוניהם לדאייתיקי יועיל מחמת מתנה שאינה צריכה כל כך תנאים. אבל לא היתה כוונת' להפוך ירושה למתנה ולכן פסק שטוב לעשות פשרה:

והרב הגדול מעוז ומגדול מאריה דאתרא הנ"ל נר"ו החליט הדבר שבוודאי אין הכוונה שאם לא יועיל משום ירושה יועיל משום מתנה אלא הכוונה לסבות אחרות ולא נגע ולא פגע להסב נחלה וירושה שהזכיר לענין מתנה. וכיון שכן אין זה ממון המוטל בספק וזכו היורשים ואין כאן מקום לפשרה. ואני הצעיר אחר המחילה רבה מאדוני רם ונשא קיד"ה מחוינא ועמו הסליחה קאמינא כי לדידי כמעט פסיקא לי שלא בלבד זכה בדינו הבוצע כי זהו משפט שיש בו צדקה אלא דהניד"ד אם הדיין היה מחליט הדבר לזכות האחיות היה לו מקום להשען וכ"ש לפשר החלקים כאשר כתב משה איש האלקים:

והנה מתורתו תלמדנו ודעת שפתיו ברור מללו כי אין כאן מוחזק כלל שבאמת אם היו היורשים מוחזקים היה מקום יותר להסתפק כי כלל הקים לי ארוך מארץ מדה וכמעט מבטל כל דיני ממון שבעולם כאשר כתבו הפוסקים. אבל כאן שזה בא מכח שטר נדונייתה. וזה בא מכח צוואתה. אין כאן מוחזק כי שטר נדונייא אינו אלא כחוב כאשר כתב הרב המגיד בפי"ו מהלכו' אישות. ובעל השטר אינו נקרא מוחזק כאשר ביאר לנו הרב המאסף בסי' כ"ה לח"מ ח"א בההגות הרב"י אות מ"ה וכבר בזה אין לנו אלא תורת אמת דניאל איש חמודות כי כך פסק בכתבו הבהיר וזו אינה צריכה לפנים:

אחר שזכינו למראה הגדול הזה נחקור ונדע בדברי הצוואה עצמה מה טיבה ואלו דבריה:

אחר שנתנה מתנו' לזה ולזה והניחה יורשות את האחיות סיימה כזה הלשון ממש "וזאת" הצוואה אמרה המצווה שרוצה שתהיה רצונה האחרון" וחלוקת נכסיה ורוצה שתועיל ותספיק משום,, דייתיקי:

ואם לא יועיל משום דייתיקי יועיל משום מתנה מחמת מיתה או דייתיקי מבטל דייתקי או משום חלוקת הנכסים והפקת רצון היותר מועלת ומספקת שתוכל לעשות ע"כ:

ומי לא ידע בכל אלה שדבריה הן הן לבקש שיתקיימו מתנותיה ובהיו' שאפשר שטעתה באיזה דבר ובזה יסתור רצונה ומתנותיה והיא רוצה שיתקיימו כי זו היא דרך כל העולם כאשר כתבו הפוסקים ז"ל שאין אדם רוצה להוציא דבריו לבטלה לכן אמרה שאם לא תועיל משום דייתיקי תועיל מחמת מתנה וכו' אם כן זכינו לדין כי הזכיר הלשון מתנה לסתור לשון ירושה אם אינו מועיל ואע"ג שבוודאי לא נתכוונה לא האשה ולא המסדר להפוך לשון ירושה ללשון מתנה לפי שלא ידע שהמוריש אחרים במקום קרובים דבריו בטלים מ"מ בוודאי שדעתה היתה שאם בצוואתה נמצאו דברים שמבטלים אותה היא רוצה שישמע ויזכר אותו הלשון באופן היותר מועיל יהיה מה שיהיה ד"מ בנידון דידן לשון מתנה א"כ זכינו לדין דהוי כאילו אמרה:" ואם לא תועיל משום ירושה תועיל משום מתנה":

וזה לע"ד ברור כשמש:

ואע"ג דדברי סברא נינהו מ"מ נראה לי להביא ראיה ממה שכתב מרן בב"י סי' רנ"ג על ההיא דמהרי"ק שרש צ"ד שכתב שהניח לאו לשון מעלייא הוא וכו' בההיא עובדא דמהרי"ק מטעמא אחרינא נראה שיש לגמגם בה לומר דלא מהניא ההיא מתנה לפי שהיתה כתובה בלשון הזה צותה להניח ואילו היה כתוב שהיא מנחת וכו' היה מועיל כמו שנתבאר לדברי הרשב"א והרא"ש אבל צותה להניח משמע שצותה לאחר שיניח וכו' אלא שאפשר שכל כי הא מוכחא מלתא דטעו' סופר היא דהא ודאי היא המנחת ולא מצוה להניח ואפילו אם ברור לנו שאמרה היא באותו לשון ממש שכתוב בצוואה כיון דקיל"ן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמילתא היא המנחת אלא שלא דקדקה בלשונה ע"כ:

הרי שלך לפניך כי אפילו אם טעתה בלשון כיון שהדעת נותנת שרצה המצוה לצוות בענין מועיל ומספיק יועיל ויועיל כ"ש בנידון דידן שדעת שפתיה ברור מללה שרוצה שיתקיים רצונה ואם לא תועיל מחמת דאייתיקי שעשתה תועיל באופן היותר מספיק ומועיל כגון מתנה מחמת מיתה שזכרה ואע"ג דזכירתה היתה כסומא בארובא והיא לא ידעה כי זה הלשון יועיל מ"מ כוונתה גלויה שהיא לבקש הלשון והאופן היותר מועיל ומספיק אולי משגה הוא ואם כן כיון שכך כוונתה ודעתה גלויה הוי כאלו הזכיר בהדיא" ואם לא תועיל משום ירוש' תועיל" מלשון מתנה. שהוא הלשון מועיל ואותו היא מבקשת כך נראה לי ברור:

וכתב הרמב"ן בתשובה סי' נ"ח דסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו וכל שאפשר כן לדון נדון ע"כ:

וסיים מהרשד"ם ז"נ בסי' שכ"ג לח"מ ואם בסתם בני אדם יש לנו לדון ולומר שרוצה לקיים מתנותיו וכל שאפשר לדון כן נדון כ"ש וק"ו באיש זה דחנן סהדי שדעתו היתה שתתקיים צוואתו עכ"ל ודון מינה ואוקי באתרין שכוונתה גלויה שרוצה שתתקיים צוואתה שהרי אמרה שתתקיים בכל אופן היותר מועיל ומספיק:

עוד אחרת היתה שם ורצו חכמים לגלותה בנדון ממש כזה ה"ה הרב הגדול בעל משפט צדק בח"א סי' נ"ב באלמנה שעשתה שטר בערכאות של עכו"ם ואחר שנתנה מתנות לזה ולזה סיים בזה הלשון" אני מניח הנזכרת אשתי יורשת בכל נכסי בכל "מכל כל" כנידון דידן שהעבירה נחלה והוא ז"ל פסק שלשון מתנה שהזכיר באלו שנתן ממש במתנה יועיל ויספיק לאשתו היורשת משום האי דאמור רבנן ואם כתב בין בתחילה בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים וז"ל לשון הזהב והאדרת:

עוד יש לומר דלו הונח דנאמר דלשון הנחה לא הוי לשון מתנה עם כל זה יראה שזכתה רבקה אשת הנפטר מאחר שהזכיר קודם זה לשון מתנה שאמר שתתן אשתו לאחותו כך ציקיני וכו' דכולם הוי לשון מתנה וזכתה גם היא הגם דאמר לה לשון ירושה דוודאי הוא אמר תוך כדי דבור שלא הפסיק בנתים כמ"ש הריב"ה וכן פסקו כל הפוסקים וכו' וא"כ בניד"ד דהוא צוואה אחת ואין הפסק בנתיים אפילו ממה שצותה לתת למשרתת אשר הוא לשון מתנה ודאי בדברים אחרי' וצוה אח"כ שמניח אשתו יורשת בכל נכסיו ודאי דהוי תוך כדי דיבור וכו' ע"כ:

דון מינה ואוקי בניד"ד שהרי בתחלה נתן מתנו' לחברת מלביש ערומים ולאנשים אחרים ואח"כ תיכף ומיד הניח בלשון ירושה לאחיות:

אם כן זכינו לדין שהוא ממש דינו של הרב הגדול בעל משפט צדק דמהני לשון מתנה ללשון ירושה וזה ברור. ואשר דבריו שם מהר"ר ששון בסי' נ"ג ע"ש. והנה כבר מוסכם מכל הפוסקים הרמב"ם בפ"ו מהלכות נחלו'. הרב בעל הטורים בח"מ סי' רפ"א. מר"ן ובעל הלבושים שם. שאפי' שני שדות לשני בני אדם לא' בלשון מתנה ולא' בלשון ירושה מהני לשון מתנה ללשון ירושה בתוך כדי דיבור. א"כ ה"נ בניד"ד כמו בנידון הרב משפט צדק כיון שנתן בתחלה מתנות מהני ללשון ירושה שהניח לאחיות. יען כי הרואה צוואתינו יראה שהוא ממש תוך כדי דיבור שהרי תיכף ומיד שסיימה מתנותיה לחברת מלביש ערומים ולאחרים. נכנסה בעובי הקורה להוריש לאחיו'. ואפי' תימא שיש לספק אם עשתה הכל בנשימה אחת ותוך כדי דיבור. מ"מ כבר פסק הרב משפט צדק בניד"ד ז"ל ואם יאמר וכו' מאחר שיש הרבה מלו' בין לשון המתנה ללשון הירושה יותר מג' לא מיקרי תוך כדי דיבור הא ליתא דיראה לומר שאין קפידא במלו' רק שלא ישהא בין ציווי זה לציווי השני בלי דבור. או אם יצוה ציווי אחר בנתים. וסיים וא"כ בנד"ד דהוא צוואה אחת ואין הפסק בנתים אפי' ממה שאמר וכו' אשר הוא לשון מתנה ודאי בדברים אחרים וצוה אח"כ שמניח אשתו יורשת בכל נכסיו ודאי דהוי תוך כדי דיבור עכ"ל וכן כתב הרב המאסף בח"מ סי' רפ"א בהגהות הטור אות ס"ב בשם הרד"ך מהר"י אדרב"י. ומהר"ר ששון. ומהרש"ח. שכל מה שאדם מצוה בצוואה אחת תוך כדי דיבור חשבינן ליה וכן כתב מהר"ר גא"ל שם אות י"ב בשם רמ"ך וכן כתב מהר"ר עזריאל דיינא בח"ב סי' רמ"ב:

והיה אפשר לכאורה לפקפק על צוואה זו במה שכתב הרב"י בשם נ"י והזכירו דבריו בשם י"א בלי חולק הרב בעל המפה והרב בעל הלבושים דדוקא שאמר ותנתן בוי"ו אבל אם אמר תנתן בלא וי"ו לא מהני לשון ירושה שלפניו ע"כ וה"נ בנידון דידן הלשון חסר וי"ו והרי אלו דבריה בכל הנשאר אחר זה מנדונייתה וכו' מנחת ורוצה" שתהיינה וכו' בחלק שוה יורשו' וכו'" ואם כן אין כאן וי"ו החיבור וכפי הנראה מהרב הנמוקי ואחוזת מרעהו מנן שוייא לשון מתנה לתיקון לשון ירושה:

האמנם אף על זה נתתי לבי וראיתי שבנידון הרב משפט צדק ומהר"א ששון לא היה כלל ועיקר הוי"ו החבור רק בזה הלשון אני מניח את אשתי וא"כ איך יתכן שהרבנים הנ"ל יחליטו הדבר נגד דעת הנמוקי והרב"י שהביא דבריו מבני הזכיר את שמותם כאל היו קטלי קני באגמא אנא לעניו' דעתי נראה שכשם שפסקו הרבני' הנ"ל שכל שבצוואה אחת תוך כדי דיבור מיקרי כך החליטו הדבר שכל מה שבצוואה אחת מיקרי סמוך ומחובר וכאילו וי"ו החיבור מחברם:

ונראה לי ראיה ממאי דאמרינן בגמרא דף קל"א פ' יש נוחלין שהטעם דמהני תנאי כתובה דבנין דכרין ירתון כסף כתובתיך וכו' אע"ג דהוא לשון ירושה משום דסמיך ליה בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי יתזנן וכו' דהוי לשון מתנה והוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה והקשה שם רב ניחומי דילמא בתרי בתי דיני והשיבה הג' דלא סלקא דעתיה אלא בב"ד אחד וכיון דבב"ד אחד הוייא ליה תוך כדי דיבור דמהנייא לשון מתנה לזה ולשון ירושה לזה:

ומזה מביא הרד"ך בבית ל' חדר א' ראיה דכיון דבחד בי דינא כתוך כדי דיבור חשבינן ליה כל שכן דבצוואה אחת שבעת אחת צוה הכל דחשבינן ליה תוך כדי דבור והתם בג' השתי תקנות אינם אחוזות זו בזו בוי"ו החיבור והרד"ך כתב שאע"ג שלא היו התקנות תיכף זה אחר זה תוך כדי דבור חשבינן ליה. אלמא בב"ד אחד אין צריך אחיזה דכיון דכגוף א' הם בודאי אחוזים הם. וכמו כן בצוואה אחת כיון דחשבינן ליה כאלו יצאו הדברים בבת אחת מפי המצוה חשבינן להו סמוכים בוי"ו ויותר מוי"ו כנלע"ד:

וכל זה כתבתי כיהודה ועוד לקרא למען לא יפול ארצה דבר א' מכל הדבר הטוב אשר דברו הרבנים המובהקים מהר"ר משפט צדק ומהר"ר ששון כי לניד"ד אין אנו צריכים לזה לפי שמה לשון הצוואה אומרת "אי"ן אונ"יי רימאנינט"י פו"י. ומי בער לא ידע שמילת פו"י היא אחת ממלות החבור כמו אחר הדברים האלה שבודאי מחבר הענין לשלמעלה ממנו וגם מלת שארית הוא שם המצטרף לפי שאין שארית בלי חלק אחד נחסר מהגוף או מהממון וכדומה ואם כן הרי כאן חיבור וכמו שהיה כתוב ותנתן חשבינן ליה ומהנייא לשון מתנה ללשון ירושה:

ואחר שכתבתי כל זה מצאתי און לו במהר"י הלוי סי' ע"ה שבמקרא מועט והלכות מרובות כלל ואשר כל מה שכתבתי והא לך לשון השאלה כדי שיראה הרואה שהוא ממש נידון דידן:

ראובן צוה לפני מותו בהיותו חולה סמוך למיתתו ע"י נוטא"רי מהעיר כנהוג וצוה שהוא מניח בתורת ליגאטו ואנסטיטוציו'"ני לאמו מ' פרחים ועוד מתנות אחרות. וסיים כדברי אלמנתינו ממש היינו שהשארית מכל נכסיו וממונו מניח ואינסיטטואי"סי יורשים שלו כוללים בחלק שוה לכל אחד שלמה ועמנואל דודיו ולבונה אחותו ועוד פרטים אחרים אשר צוה ובסוף דבריו צוה ואמר (ראה קוראי נעים איך הוא דומה בדומה לניד"ד) שרוצה שהצוואה הזאת תהיה תכלית רצונו ותכלית צוואתו. ואם לא ישוה בעד צוואה רוצה שישוה כמי קודיצי"ליו. ואם לא ישוה כמו קודיצי"ליו רוצה שישוה כמו מתנת שכב מרע או כל מין ואופן אחר שיהיה שוה. וסוף דבר רוצה שיהיה כוונתו ורצונו נגמר ונעש' כמו שצוה ע"כ. והאשה בונה אחותו הנ"ל היתה תובעת לירש הכל באמרה שהצוואה אין בה ממש. חדא שהוא ע"י נוטאר"ו בלתי עדים יהודים וכו'. ועוד שלא היה בדעתו ע"כ. והוא ז"ל השיב שהטענה הא' אשר טוענת אחות הנפטר שהצוואה נעשית ע"י עש"ג אין לה שום זכות כיון שהמנהג מפורסם לעשותם ע"י נוטאר"ו. גם במה שטוענת שלא היה שפוי בדעתו אין לה שום זכות כיון שהוא חובה על הנוטאר"ו לחקור אותו אם הוא שפוי או לא וכו' וסיים אלו דברים ראויים לעלות על שלחן מלכים לקשר קשר של קיימא למה שכתבנו למעלה עכ"ל:

ואמנם מה שהיה מקום להסתפק לכאורה הוא בשביל שהניחה לדודיו הנז' עמנואל ושלמה בלשון ירושה שכן כתוב שמניח ליורשים כוללים לדודיו הנז' ומשנה שלמה הוא בפרק יש נוחלין איש פלוני ירשני במקום שיש לו בת בתי תרשני במקום שיש לו בן לא אמר כלום ר"י בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. אלמא לשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו אינו מועיל נו כלל. וכבר כתבנו שאפילו שהצוואות הנעשית ע"י נוטא"רו הם כשרים כיון שנהגו בכך מכל מקום צריך להיות בהם כל התנאים הצריכים לפי דיננו. וכל שאין שם הלשון הצריך כפי הדין אין בה ממש. ואמנם בנקל יראה דגם בזה אין לה שום זכות. וזכו עמנואל ושלמה במתנת חלקם דהרי שנינו שם בפרק יש נוחלין המחלק נכסיו לבניו ריבה נא' ומיעט לא' דבריו קיימים. ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע לשון מתנה דבריו קיימים. וקי"ילן בגמרא דכל דהוי תוך כדי דבור אפי' בשתי שדות ושני בני אדם מהני לשון מתנה דחד ללשון ירושה דאידך וקנו שניהם. ואם כן הרי בצוואה זו כתוב בה שמניח במתנה לאמו מ' פרחים וכן ליתומות ולעניים דלדעת רוב הפוסקים כולהו הוו לשון מתנה וכל שכן (נא הבן זה כי ממש הוא מה שאמרתי למעלה כי ספקו של מעלת הפוסק הראשון כמעט היה ודאי אצלי. ועתה ששתי כעל כל הון כוונתי דעת גדול) וכ"ש דבצוואה זו גם בחנק דודיו הנז' הזכיר בו לשון מתנה שהרי חזר ואמר בסוף דבריו שרוצה שצוואתו זו ומה שהניח וצוה היותו שריר וקיים. ואם לא ישוה מחמת לשון הצוואה הנז' רוצה שיהיה שוה מצד לשון מתנה דמורה בפירוש כאינו חזר ונתן להם בלשון מתנה ועוד מצינו דאפי' בלשון עצמו שכתב בלשון ירושה כתב שם ממש לשון מתנה שכן כתוב שהוא מינה ליורשים כוללים שלו בחלק שוה לכל א' עמנואל ושלמה דודיו ובונה אחותו ולשון חלוקה הוי לשון מתנה וכמו שכתב בהדיא הרא"ש ז"ל בתשובה סוף כלל פ"ג וז"ל:

ועוד אין צריך לכל זה דאפילו הכא אי ליכא מתנה אחרת קנו האחיות דיחלוקו לשון מתנה הוא וכו'. וסיים ואם כן כיון שכתוב לשון חלוקה במתנתם דהיינו מה שכתב בחלק שוה לכל א' אם כן מהני האי לשון מתנה ללשון ירושה עכ"ל מה"רי הלוי. מבואר לעין לחי רואי סברת הרב הנ"ל שבנידון דידן הצוואה קיימת כי נמצאו בה כל הדברים שזכרנו וגם החלוקה בחלק שוה כמו שכתבנו למענה. ואף כי על הטעם הזה האחרון לא הייתי סומך עליו כי אם לסניף דיש לחלק שבתשובת הר"אש האמת שנתן נכסיו לאחיותיו וכו' במקום בן בלשון יחלוקו. והר"אש ז"ל פסק שם בכלל פ"ג סי' ה' לשון מתנה הוא ודבריו קיימים אפינו במקום בן. אבל בכל אותה הצוואה לא נזכר ירושה כלל אבל בנידון דידן ומהר"י הנוי שהניחם יורשות אי אפשר לומר שמלת חלק שוה יבטל לשון ירושה. וראיה לדבר שהרא"ש כתב שלשון יחלוק בכל לשון מתנה נקרא מתנה ומאי האי דקאמר בכל לשון מתנה היה לו לומר יחלוק לשון מתנה הוא. אלא שרצה לומר שדווקא בצוואה שלא נזכר כי אם לשון מתנה אנו דנים יחלוקו ללשון מתנה אבל מי שכתב ירושה דווקא בוודאי תיבת חלק שוה אינו מוציאתו מדין ירושה כי מה היה לו לומר כדי שיובן שיד כולם שוה בדברים. אבל מ"מ שאר הראיות חזקות הן כראי מוצק ולא חש כלל אם חסר ויו החיבור בין לשון ירושה למתנה ובודאי זה הוא מן הטעמים אשר זכרנו למעלה כי היכי דלא נשוייה חולק על הנמוקי ולכן בנידון דידן זכו האחיות. ואם הדיין להעמיד באיזה צד נחלה דאורייתא אע"ג שמן הדין היורשים ילכו ריקם רוצה לפשר מצוה לבצוע קאמרינן. אבל אם יקוב הדין את ההר בודאי לפי עניות דעתי זכו האחיות וכ"ז להלכה ולשמור ולעשו' כמצווה ועושה וה' יצילנו משגיאות:

נאם החותם באהב' וביראה רבה ויצא חוש"ש כולו פה פירארא ז' לחודש תמוז התקס"א לבריאת עולם הצ' יהודה חי מילאוידה:

תוכן העניינים

עיקרי הדט אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה