אור ברסלב

עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני

תשובה

שאלה

ומן הטעם הב' גם כן אין לזכו' ליורשים דאע"ג דקי"ל במתנת ש"מ אם עמד חוזר והמתנה בטילה מאליה וליכא מאן דפליג בהא ולכולי עלמא אם נתק מחולי לחולי צריך לברר שמחמת חולי הראשון מת ואם לאו אין מתנתן מתנה. מכל מקום אם פירש שנותן לאחר מיתה ומתנה בפירוש שתהא צואתו קיימת כל זמן שלא יחזור בו לדעת הרבה מהפוסקים אף אם עמד מתנתו קיימת וכמו שאבאר בסמוך:

והנה הצוואה הנעשית על פי נוטא"ר פובליק"ו כפי חוקיהם ונמוסיהם כך היא דינה שאינה בטלה לעולם מפני שכתוב בה ואמר המצוה שזהו רצונו האחרון ולכן אינו יכול לחזור בו אלא אם כן יעשה צואה אחרת ויבטל הראשונה ויודיע לכל שאין רצונו עתה כרצונו אז וכההיא דאמרינן בפ' מי שמת דייתיקי מבטל דייתיקי. ועוד כתוב בה שהוא נותן לאחר מיתה ושהוא מצוה מחמת מיתה וכל זמן שהאדם חי רשאי לעשו' צואה אחרת ולבטל הראשונה. וא"כ דינה הוא כאומר מהיום אה לא אחזור בי עד אחר מיתה וכתוב בה זמן. וכן הוא נוסח שטר צוואה דנידון דידן שבתחילתה כתוב בהיות כי אין דבר יותר וודאי מהמות ולא יותר מסופק מהשעה שימות בה האדם. והדבר הזה בבינה ובהשכל בשומה על לבה פלונית בת פלוני אלמנת פלוני בריאה בעזרת הצור מכל חושי הגוף. מראית העין. שמיעת האוזן דבור הפה ודעת והשכל אע"פ שהיא חולה מחולי גופה רצתה ברצון נפשה לעשות צוואתה האחרונה מפורשת מפיה באופן ובענין הכתוב למטה. בתחילת הכל היא מתחננת לאל שדי שגיא כח וקיים לעד שישגיח על נפשה וכו' ובסופה כתוב ואמרה המצוה הנזכרת שזה הוא ורוצה שיהיה רצונה האחרון בחילוק נכסיה ושאם לא יועיל מדין צואה יועיל מדין מתנה בסבת המות הרי שצותה מחמת מיתה ואע"פ שלא פורש שהיא נותנת לאחר מיתתה מ"מ סתם טיסאמינט"ו כך הוא. ועוד שפירשה שהיא נותנת מתורת ליגאט"ו ומשמעו' תיבה זאת בלשון רומי ואיטלקי מתנה לאחר מיתה על ידי צואה הרי שצותה שיתקיימו לאחר מיתתה מתנותיה:

וכתב המרדכי בסוף פ"א דב"מ וז"ל. פסק רבינו מאיר דבריא שאמר ינתן כך וכך לפ' אם ימות מיקרי מצוה מחמת מיתה וקנה ובפרק יש נוחלין הביא שתי תשובו' אחרות וז"ל שם כל שכתוב בה מהיום לאחר מיתה נשאל לר"מ אם יש לאדם בן עני ורוצה לתת לו עתה כדי לסלקו מירושתו לאחר זמן. ואין יכול ליקח ממנו ירושתו משום דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כנוס. והשיב נ"ל דיש תקנה לאביו עכשיו אעפ"י שהוא בריא לחלק נכסיו לאחר מותו לכל יורשיו במתנת שכיב מרע חוץ מזה וכן יאמר. עכשיו אעפ"י שהוא בריא פלוני בני יטול לאחר מותי שליש נכסי. ופלוני בני שליש ופלוני כך וכך ולא ישאר לזה כלום ולא יזכירהו במתנה וממילא לא ישאר לו כלום דאפילו בריא הוי ימים רבים אח"כ כיון שמצוה ואומר פלוני בני יטול לאחר מותי אין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה. וגדולה מזו אומר ר"ת איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה שפירש בהדיא אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה וכל שכן היכא דלא אמר בה מהיום ולאחר מיתה:

עוד נשאל לר"מ על ראובן שתובע את שמעון ואמר שאמו הפקידה חפץ ביד שמעון וכשמסרתו לידו אמרה לו לתת לראובן בנה לאחר מותה ושמעון הסיבו כך אמרה לי אם אצטרך ממנו תנהו לי ואם אמות תנהו לראובן בני. והשיב ז"ל שלא זכה ראובן במתנתה שמתנת בריא צריכה קנין וכיון שהיתה בריאה באותה שעה ולא עשתה קנין על מתנתה לא זכה ראובן. ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופירש ר"ת שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה משמע דלאחר מיתה מיהא קני אפילו בלא קנין שאני התם דכתוב מהיום לת"ק ולר' יוסי אפילו בלא מהיום מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו. אבל בנדון זה דליכא מהיום וליכא שטר הקנין שיוכיח על המתנה לומר דמחיים חיילא לא קני דאין מתנה לאחר מיתה בבריא וכתב מהריב"ל בח"ב סימן ל"ו דשתי תשובו' הללו האחרונו' סותרו' זו את זו. פירוש דמן התשובה הראשונה משמע דבריא שנותן לאחר מיתה אינו צריך קנין. ומן התשובה השניה משמע איפכא שכתב לא זכה ראובן במתנתה שמתנת בריא צריכה קנין. ועוד כתב אבל בנדון זה דליכא מהיום וליכא שטר וקנין שיוכיח עליו וכו'. משמע דשטר לחודיה לא סגי וצריך שטר וקנין והניח בצ"ע:

אבל מה שנראה דדברי התשובה האחרונה עצמה סותרים זה את זה תוך כדי דבור דבתחילה כתב שמתנת בריא צריכה קנין ואח"כ כתב דמפירוש ר"ת משמע דלאחר מיתה מיהא קני אפילו בלא קנין ובסוף חזר וכתב אבל בנדון זה דליכא מהיום וליכא שטר וקנין דמשמע דשטר לחודיה לא סגי נדחק ליישבה בהניח דס"ל למהר"ם לפי פירושו של ר"ת דברייתא דאיזו היא מתנת בריא וכו' מיירי בקרקע דוקא ולא במטלטלין ומשום דבקרקע השטר עושה קנין בכתיבה ומסירה ואין צריך קנין סודר ולפיכך לאחר מית' קני ולכן כתב שאעפ"י שהיה אפשר לומר דאף בנדון דידיה יקנה ראובן לאחר מיתת אמו מאחר שבחייה מסרה החפץ ליד שמעון לזכו' ראובן מ"מ לא קנה ראובן משום דתן לאו כזכי והיה צריך קנין בשעת מסירת החפץ. והביא ראייה דמיירי בקרקע דוקא מדבעי בגמ' דף קל"ז בהקנאה מהו דמשמע דמצי לאוקומי מתניתין בלא הקנאה ושמעינן מינה דבקרקעו' איירי. ואין דבריו מחוורים דהא דבעי בגמ' בהקנאה מהו לאו אברייתא דאיזו היא מתנת בריא קאי אלא אמתניתין דהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו וההיא ודאי צ"ל דמקני הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה כמו שמפורש בגמרא וכיון שמקני הגוף מהיום ודאי הוא דצריך קנין סודר במטלטלין וכתיבת ומסירת השטר בקרקעות ומה ענין ההיא מתני' לברייתא דאיזו היא מתנת בריא וכו' דמפרש ר"ת שכתב בפירוש מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה אין אלו אלא דברי תימה וסוף סוף מה ישיב על התשובה הראשונה של מהר"ם שכתב בפירוש דמתנה דלאחר מיתה אינה צריכה קנין. ומהר"ם פאדובה בתשובותיו סימן נ"ב רצה גם הוא להוכיח דדעת מהר"ם דמתרה לאחר מיתה צריכה קנין ממה שכ' וליכא שטר וקנין דמשמע דשטר לחוד לא מהני ולא היא דשטר או קנין קאמר דאי איתא שפירושו כמו שרצה לפרש הרב הנז' א"כ נימא דכשם דשטר בלחוד לא מהני כך קנין לחודיה לא לקני וזה לא יאמר אדם מעולם ואע"ג דבקרקע במקום דנהיגי לכתוב שטר נסתפק מהרי"בל בח"א סי' פ' אי בק"ס לחוד קני בלא שטר מ"מ שאני קרקע דנקנה בשטר משא"כ במטלטלין דהשטר בהן אינו אלא לראיה בעלמא ועיין למהרש"ך ח"א סי' ע"ג ועוד מוכרח לפרש דאו שטר או קנין קאמר ממה שכ' בתחלה משמע דלאחר מיתה מיהא קני אפי' בלא קנין. אם לא שאף הוא ידחוק עצמו לפרש כמו שפירש מהריב"ל דברייתא דאיזו היא מתנת בריא וכו' מיירי במקרקעי ומלבד שמפשט הברייתא משמע דבכל מילי איירי מדקתני כל שכתוב בה יש עוד להקשות אם איתא דדעת מהר"ם לפרש כן מה האי דקאמר משמע דלאחר מיתה מיהא קני אף בלא קנין דפשיטא דקני בלא קנין סודר כיון שהשטר עושה קנין ומאי רבותא דקני בלא קנין ועוד דלא היה שייכות כלל לברייתא זאת עם נדון דידיה שלא היה בו אלא דברים בעלמא אלא ודאי דס"ל דהברייתא מיירי בין במקרקעי בין במטלטלי ואפ"ה לאחר מיתה קני אף בלא קנין. ונדחק הרב הנ"ל לפרש מה שכתב מהר"ם בתשובה הראשונה בריא שאמר ינתן כך וכך לאחר מותו דמיקרי מצוה מחמת מיתה שר"ל שקנו ממנו באחד מדרכי ההקנאה וקרי ליה מצוה מחמת מיתה מפני שאין המתנה נגמרת אלא לאחר מיתה ויכול לחזור בו ובאמת אין הדעת יכול לסבול דוחק כזה שא"כ צריך לומר דס"ל למהר"ם שאע"פ שנתן סתם בלא שום תנאי וקנו ממנו יכול לחזור בו וחלילה לתלות סברא זרה כזאת בדעת מהר"ם. ובסמוך אכתוב עוד על זה בע"ה:

ומה שהביא משם מהר"י קולון בתשובה סי' צ"ד דלכאורה גם מהר"ם חזר בו לא מצאתי כזה שם. ומור"ם בדרכי משה סוף סי' רנ"ז נדחק גם הוא לפרש דברי מהר"ם כפירושו של מהר"ם פאדובה וכבר כתבתי שאין פירוש מהר"ם פאדובה מתיישב אצלי:

ומה שנראה נכון לק"ד הוא שדברי מהר"ם הם כפשוטן וס"ל דאע"ג דמתנת בריא צריכה קנין כל שצוה לתת לאחר מיתה דין מצוה מחמת מיתה יש לו וסברא ישרה ונכונה הוא לע"ד מפני שהקנין סודר יהיה עיקרו מן התורה או מדרבנן או מנהג ישראל משנים קדמוניות כמו שנראה מפשט הכתוב וזאת לפנים בישראל שתרגומו וכהדין מנהגא בעידנא דמלקדמין מתנהגא בישראל וכו' אינו אלא לסימנא בעלמא ולהודיע ולהודע שהנותן מרצונו הטוב וגמר בלבו לתת במתנה גמורה בכל נפשו ובכל לבו (עיין להרב קהלת יעקב בתופת' דרבנן אות ק' ערך קנין וכו') וכל שיש חזקה ואומדנא דמוכח דנותן ברצונו הטוב וגומר בלבו לתת במתנה גמורה אך למותר הוא הקנין והנותן לאחר מיתה איכא אומדנא דמוכח דנותן במתנה גמורה משום דחזקה דאין אדם משטה בשעת מיתה או בשעה שהוא מתיירא מן המות וכדאמרינן בפ' גט פשוט דף קע"ה והביאו הר"ן בגיטין פ' התקבל ודמי להאי דאמר מר זוטרא בפ' מי שמת דף קמ"ד הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא דשמעינ' מינה דבממון אזלינן בתר אומדנא להקנות בדברים בעלמא בלא קנין הראוי:

ומה שאמר רבא משמיה דר"נ בפ' מי שמת דף קמ"ז מתנת ש"מ מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו אי מפרשי' כפי' רשב"ם שהתקנה היתה שתהא קונה בלא שום קנין היינו דוקא בש"מ שנתן סתם אבל כשפירש שרוצה ליתן לאחר מיתה לא צרכינן לדעת מהר"ם להאי תקנתא אע"פ שאפשר ג"כ לפרש לפי סברתו דהתקנה היתה שמתנת ש"מ תקנה לאחר מיתה בלא כתיבה ומסירה כירושה ושלא יהיה מחוייב ליתן במתנת בריא שלא להעביר ירושה של תורה מיורשיו שאז היתה דעתו מטורפת עליו מפני שלא היה יכול לחזור בו ולא היה אפשר לתקן שיאמר מעכשיו אם לא אחזור בי כל ימי חיי דמ"מ היתה דעתו מטרפת עליו משום דבכה"ג מדין מתנת בריא לא היה הקנין מועיל כמו שאוכיח בסמוך וא"כ לא היו דבריו קיימים ולפי' זה נוטים דברי הרמב"ם בפ"ח ה' א' מה' זכיה ומתנה שכתב וז"ל שדברי ש"מ ככתובים וכמסורים הם וכו' כדי שלא תטרוף דעתו כשידע שאין דבריו קיימים ואם כוונתו היתה שבשביל הקנין תטרף דעתו לא היה לו לסתום אלא לפרש ולו' כשידע שאין דבריו קיימים אם לא שיקנו ממנו:

וא"ת אם כן מי שנשבע חבירו ליתן לו מתנה יהיה קונה קנין גמור שהרי השבועה מוכיח שגמר הנותן לתת בכל לבו ובכל נפשו ויהיו אם כן יורשיו חייבים לקיים שבועתו. זאת אינה קושיא משום שכיון שמנהג ישראל הוא שלא תתקיים המתנה בבריא מחיים אלא בקנין הראוי אין השבועה מועלת מפני שלא תקנו כך מה שאין כן במתנה לאחר מיתה שתקנו שיהיה לה דין מתנת שכיב מרע.

והמדקדק יפה בתשובות מהר"ם לא ימצא בהם סתירה כלל ועיקר מפני שדעתו ז"ל מבוארת דבריא שנותן לאחר מיתה אינו צריך קנין. אבל מ"מ צריך שיכתוב שטר דדברי בריא אינם ככתובים וכמסורים. ואע"פ שלפי דעתו קונה באמירה בעלמא מ"מ צריך שטר לראייה שאם לא כתב שטר אפשר לבעל דין לחלוק ולומר דדילמא חזר בו ממתנתו וממונא בחזקת יורשין קאי אבל כשכתב שטר לראייה תו ליכא למיחש דאם איתא שחזר בו היה כותב שטר אחר לבטל הראשון וכל שלא כתב שטר אחר ודאי הוא וחזקתו שלא חזר בו. ולכן השיב על מה שנשאל על ראובן שתבע את שמעון שיתן לו חפץ שהפקידה אמו אצלו ליתנו לו לאחר מיתה דלא קנה ראובן אם אמת הדבר שכשמסרה אמו החפץ לשמעון אמרה לו אם אצטרך לו תחזירהו לי דלא דמי לברי שאמר ינתן כך וכך לפלוני לאחר מיתה דהתם איכא שטר והכא ליכא שטר. וליכא נמי קנין שנוכל לומר מחיים הקנה לו ותן לאו כזכי דמי. אבל אם יביא ראייה ראובן שלא אמרה אמו לשמעון אלא תן חפץ זה לראובן בני לאחר מותי חייב ליתן לו אע"ג דתן לאו כזכי דמי משום מצוה לקיים דברי המת וזה ברור לכל מי שיעיין היטב בדבריו:

ויש להוכיח דדעת מהר"ם כן הוא כמו שכתבתי ממה שהביא ראייה לסברתו מפירושו של ר"ת בברייתא דאיזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ שהוכרח לפרש דמיירי שכתב לו בפירוש מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ותנא לשון קצר נקט ולא ניחא ליה לפרש כפי' רש"י ורשב"ם דמיירי שכתב מהיום ולאחר מיתה בלבד כפשט' דברייתא ור"ל מהיום גופא ולאחר מיתה פירי משום דברייתא זאת קאי אמתניתין דתנן בפ"א דמציעא מצא דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן ואתית ברייתא לפרש דדייתיקי היינו מתנת ש"מ ומתנה היינו בריא שכתב מהיום ולאחר מיתה ודייק עלה בגמ' הא אם אמר תנו נותנין ורמי עלה מברייתא אחריתי דקתני אפילו שניהם מודים הרי זה לא יחזיר ומשני לא קשיא מתניתין בבריא וברייתא בש"מ ולפי פירושו של רש"י קשה אמאי אם אמר תנו נותנין והלא אינה כמתנת ש"מ לגמרי שהרי קונה הגוף מחיים ואיכא למיחש לקנוניא

והשתא אם איתא דס"ל לר"ח דבאומר מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה צריך קנין כשאומר תנו אמאי נותנים ניחוש דילמא כתב ליתן ונמלך ולא נתן והשתא לאפקועי שעבודא דבעל חוב קבעי דאע"ג דבעל חוב יאכל פירות כל ימי חייו של נותן לאחר מותו של נותן מיהא המקבל מתנה שהוא מוקדם לשעבודא דב"ח שהרי קנה משעת הקנין למפרע יוציא ממנו שלא כדין שהרי הנותן לא חזר בו כל ימי חייו ולא נתן לבעל חובו מרצונו שנוכל לומר שחזר בו מן המתנה אלא בעל כרחו ומכח בית דין שמוציאין ממנו. ואפשר גם כן שיעשה קנוניא כדי שבעל חובו יפרע מן הפירו' ולא מן הקרן ושתחזור הקרן אליו לאחר כמה שנים ואם כן הקושיא עצמה שהקש' ר"ת על פירוש רש"י עדיין במקומה עומד' אף לפי פירושו

ועוד קשה אם אמת הוא שיש שם קנין נמצא שלאחר מיתת הנותן המקבל קונה למפרע משעת הקנין ולמה יהיה לה דין מתנת ש"מ שמוציאין ממנה למזון האשה והבנות וליכא למימר דאע"ג שיש שם קנין מכל מקום אינו קונה למפרע אלא לאחר מיתת הנותן דוקא הוא דקונה כדין מתנת ש"מ ולא קודם לכן. חדא דהא קי"ל דאין קנין לאחר מיתה ואפי' מחיים אם אינו קונה בשעת הקנין שוב לא קני וכמו שכתבו הטור והש"ע בח"מ סי' קצ"ו וז"ל אין הקנין מועיל אלא אם כן מקנה לו החפץ הנמכר או הניתן מיד אבל אם יאמר לו הקונה קנה סודר זה ותקנה חפצך לי לאחר ל' יום לא קנה דבשעה שיש לו להקנו' כבר החזיר הסודר לקונה אבל אם אמר לו קני על מנת שתקנה לי מעכשו ולאחר ל' יום קנה עכ"ל והטעם דבאומר מעכשו ולאחר ל' יום קנה ודאי הוא מפני שלאחר ל' יום קונה למפרע. ולאחר ל' יום דקאמר הוי תנאה ולא חזרה וכשעברו ל' יום נתקיים התנאי ולכך קנה למפרע. אלא שכל ל' יום יכול הנותן להשתמש במתנה והנאתה שלו והקנין מועיל מפני שגמר בשעת הקנין לתת לאחר ל' יום. אבל אם אמר הקונה למוכר קנה סודר זה ותקנה חפצך לי מעכשו ולאחר ל' יום אם לא תחזור בך בתוך ל' יום מסתבר דלא קנה שהרי בשעת הקנין לא גמר להקנות כיון שיכול לחזור בו. ובשעה שאינו רוצה, לחזור בו אהדר סודרא למאריה:

ואין תנאי זה דומה לשאר תנאי' משום דבשאר תנאים המעשה והתנאי הם כשני דברים וכל אחד עומד בפני עצמו אבל בכגון זה המעשה והתנאי הם בדבר אחד היינו בהקנאה עצמה והתנאי סותר למעשה דאיך נאמר שרצון המקנה להקנות בקנין גמור אם ברגע עצמו שהוא מקני' חושב בלבו לחזור בו אם ירצה. אם כן אין רצונו להקנו' בקנין גמור ואם כן דכוותא בנדון דידן הקנין אינו לא מעלה ולא מוריד. ועוד מאי שנא מהא דתנן בקדושין דף נ"ח ע"ב האומר לאשה התקדשי לי מעכשו ולאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת ואמרינן טעמא בגמ' משום דמספקא לן אי תנאה הוי ולפיכך צריכ' גט משניהם ושמעינן מינה דאי הוי ברי לן דתנאה הוי הית' מקודשת לראשון למפרע. ואם כן בנדון דידן דברי לן דתנאה הוי כדקאמר בגמ' למה לא יקנה למפרע בשלמא אי ליכא שם קנין אתי שפיר דאינו קונה למפרע אלא לאחר מיתה כדין מתנת ש"מ שקונה לאחר מיתה מתקנת חכמים. ואעפ"כ בעינן שיכתוב מהיום לת"ק או זמנו של שטר לר' יוסי להוכיח שכונת הנותן היתה להקנות מחיים:

ומה שכתב מהר"ם וכל שכן אם לא כתב מהיום היינו משום דכיון דקי"ל כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו די בזה ולפיכך כשכותב גם כן מהיום נראה שדעתו שיקנה למפרע וכיון דליכא קנין לא מצי קני וקמ"ל דלא חיישינן להכי ומצאתי להרב תורת אמת סי' קנ"א שהסכים לפרש תשובו' מהר"ם כפשטן להלכה למעשה:

ואף הטור ומר"ן הסכימו לפרש דברי מהר"ם כפשטן ולפסוק כמותו שהרי הטור בס"ס רנ"ז כתב וז"ל ואם כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ודאי היא לגמרי כמתנת ש"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מן הגוף ומרן בשלחנו הטהור כתב דברי הטור ככתבם וכלשונם ממש אעפ"י שבב"י שלו כתב דיש חולקים על זה ומדכתבו היא לגמרי כמתנת ש"מ וכו' מוכח בהדי' דאין צריך קנין:

וראיתי בשו"ת מהריט"ץ סימן ל"ב שכתב דמשמעו' לשון הר"ן בגיטין פרק התקבל על מתניתין בראשונה היו אומרי' היוצא בקולר וכו' חזרו לומר אף המפרש בים ויוצא בשיירא מוכח דלדעת הרי"ף והרמב"ם בריא שכ' ינתן כך וכך לפלוני לאחר מיתה דין מצוה מחמת מיתה יש לו ואין צריך קנין והביא ראיו' על זה ולבסוף בקש לדחותם באמרו שלבו מהסס ומגמגם עפני שאין כן דעת כל שאר הפוסקי' וכמדומה שנעלמו ממנו תשוב' מהר"ם שהבאתי למעלה ולפיכך נדחק לדחות ראיותיו בקש אע"פ שראיות נכוחות וישרו' הם בעיני כל מעיין ובאמת אין סברא לחלק בין בריא ליוצא בשיירא או מפרש בים שהרי הם בריאים ואינם דחופים ומבוהלים כיוצא בקולר אלא דעתם מיושבת עליהם כשאר בני אדם וברגע כמימריה יכולין להקנות בקנין סודר ואין לך אדם שיוצא בשיירא או מפרש בים שלא יתקן עסקיו קצת ימים קודם נסיעתו ואף שאפשר שיזדמן שיהיה נחפז ללכת לדרכו מ"מ הויא מילתא דלא שכיחא ולא הוה להו לרבנן למיחש לה ולהשוות אף מי שאינו נחפז ללכת למי שנחפז:

ואע"פ שדברי הרב ז"ל אינם צריכים חיזוק נ"ל הצעיר להביא להם סייעתא ממה שכ' הרמב"ם ז"ל סוף הלכו' זכיה ומתנה וז"ל שטר מתנה שכתוב בו יקנה פלוני שדה פלוני לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן הזה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן וכו' הרי שבפירוש כתב דאף בלא קנין קונה לאחר מיתה ואין לפרש דבדוקא נקט שדה משום דנקנה בשטר ושטר זה שטר הקנאה הוא דא"כ היה לו לפרש דדוקא כשהגיע השטר ליד המקבל בחיי הנותן כמו שכתוב בפ"א ה' ז' מה' מכירה שצריך שיגיע השטר ליד הקונה או מקבל מתנה וכמו שפירש בפ"ח הלכה י"ח. ומדסתם דבריו משמע שאפילו לא הגיע השטר ליד המקבל אלא לאחר מיתת הנותן קנה מדין מתנת ש"מ וא"כ צריך לומר דלדוגמא בעלמא נקט שדה והוא הדין מטלטלין:

הכלל העולה מכל מה שכתבתי דדעת הרב תורת אמת סי' קנ"א ומהריט"ץ בסי' ל"ב דלדעת הרי"ף והרמב"ם ומהר"ם ור"ת והר"ן אף צוואת בריא שכתוב בה שהוא נותן לאחר מיתה אינה צריכה קנין ויש לה דין מתנת ש"מ שיכול לחזור בו כל ימי חייו וכל שלא חזר בו המתנה קיימת וכן הוא דעת הטור ומרן בשולחנו הטהור:

נחזי השתא מה יהיה משפט צוואת ש"מ שכ' בה שנותן לאחר מיתה ועמד מחליו ונתרפא לדעת הני רבוותא משום שיש להסתפק אם מה שאמרו בגמרא בין בש"מ בין במצוה מחמת מיתה שאם עמדו חוזרין ופירשו המפרשים שאין צריך שיחזרו בם בפירוש אלא כל שעמדו המתנה בטילה מאליה אם הוא דוקא כשנתנו בסתם או דילמא אף כשפירשו שנותנין לאחר מיתה. ומסתבר לי דמדאשכחן דהקילו רבנן בש"מ פשיטא דלא גרע מבריא וכיון דאף בבריא מתנתו קיימת לאחר מיתה אם לא שיחזור בו בפירוש כל שכן בש"מ ולא אמרו אם עמד חוזר והמתנה בטילה מאליה אלא בש"מ שנתן סתם או שצוה על פה ולא עשה שטר לראיה משום דאמדינן דעתיה דדעתו ליתן אם ימות מאותו החולי והוי כאלו התנה בפי' שהוא נותן אם ימות מאותו החולי:

וכיון שלא מת מאותו החולי לא נתקיים התנאי והמעשה בטל אבל כל שפירש שהוא נותן לאחר מיתה וצוה לכתוב שטר ודאי הוא שאם לא ימות היום סופו למות למחר וכשימות הרי נתקיים תנאו ולפיכך המעשה קיים אם לא שחזר בו בפירוש על ידי צוואה אחרת דלא גרע מבריא:

ומעתה הדברים ק"ו דצואה דנ"ד שרירא וקיימת לדעת כל הני רבוותא שהרי כמו שכתבתי למעלה מנוסח שלה אנו למדים שדינה כאלו האשה הזאת התנתה בפירוש שתהא קיימת כל זמן שלא תחזור בה ויבטלנה על ידי צוואה אחרת:

אלא דאכתי נשאר מקום ליורשים לפקפק ולערער על צוואה זאת ולומר קים לן כהרשב"א והרמב"ן סי' ו' והריב"ש סי' ר"ז ושאר פוסקים ראשונים ואחרונים דס"ל דמתנת ש"מ בכל ענין אם עמד חוזר ואף אם התנה בפירוש ואמר שתהא מתנתו קיימת לאחר מיתתו כל זמן שלא יחזור בו ואעפ"כ אם עמד מתנתו בטילה מאליה. ועל זה אני אומר שאם באים מכח טענה זאת אין בדבריהם ממש מפני שכבר נתפשט המנהג קבוע בעיר הזאת משנים קדמוניות לקיים ולאשר כל הצואות הנעשות על ידי נוט"ארי מפורסם ולא מיבעיא צוואת ש"מ אלא אף בצוואת בריא ואע"פ שאין בה קנין ולא בלבד בעיר הזאת אלא אף בכל גלילות איטליא ושאר מקומות וכמו שכתבתי למעלה משם הרב בית אברהם והמנהג הזה הוא כל כך פשוט בעיר הזאת עד שמי שיערער עליו הוא באזני כל השומעים כמתעתע וכיון שהוא נכון וישר לדעת גדולי הפוסקים והמחברים אין לך מנהג ותיקין גדול מזה והכי נקטינן:

איברא דהרב משפט צדק ח"א סי' נ"ב בנדון כזה כתב שצריך שיהיה מנהג בעיר ותקנה מפי ותיקים וחכמים אבל מסגנון דבריו ניכר שדעת הרב ז"ל שמנהג כזה הוא נגד ההלכה ולפיכך הצריך תקנה מפי חכמים מאחר שלפי דעתו הוא מנהג גרוע ואילו שם על לבו שהוא נכון וישר לדעת גדולי הפוסקים והמחברים כמו שהוכחתי למעלה אמת הוא שהיה מודה שיש להעמיד המנהג על חזקתו וכמו שכתב הרב משא למלך בחלק ו' שורש ה' וז"ל כל שנהגו בדיני ממונות כדברי פוסק אחד בין להקל בין להחמיר הולכים ע"פ מנהגם ובשורש ו' כל מנהג שהוא פשוט בעיר מעמידין אותו בחזקתו ואומרים כי ודאי כן נהגו הראשונים ואין לערער עליו וכו' וסתמא דמילתא לא בטעות נהגו עכ"ל:

ואף לפי שטתו של הרב משפט צדק יש לדחות סברתו ממ"ש מרן ב"י בתשובותיו חלק א"ה בה' כתובה סי' י' שהשיב על חכמי מודונא שכתבו שטנה על המנהג באמרם שיש כמה מנהגים שאין לסמוך עליהם וכ' וז"ל ואני אומר כי מה שאמרו וזה לא מטעם מנהג כי יש כמה מנהגים שאין לסמוך עליהם א דבריהם נכונים דאם כן על כל מנהג נאמר כן ונמצא שאין לסמוך על שום מנהג ואנן אפכא תנן בכמה דוכתי הכל כמנהג מדינה עכ"ל וגם מהרשד"ם בח"מ סי' ש"ג בענין דומה לנדון דידן לא כ' אלא שצריך שיהי' מנהג פשוט בעיר ושכל בני העיר יודעים אותו אבל לא הצריך תקנה על פי חכמים וגם הרב בית דינו של שלמה בי"ד סי' י"ט כתב דבממון אין צריך מנהג ותיקין וכל זה אני אומר לרווחא דמילתא מפני שאין אנו צריכין לזה מאחר שמנהגנו מיקרי מנהג ותיקין כמו שהוכחתי:

וראיתי בשו"ת בית יהודא סימן קכ"ג שהלך גם הוא בעקבות הרב משפט צדק בהניח שצואת בריא שהיא לאחר מיתה צריך להקנות בדרכי ההקנאה כאלו הוא דבר מוסכם מכל הפוסקים ולפיכך כתב שאין המנהג מועיל לבטל ההלכה וכבר נדחו דבריו במה שכתבתי מה שיש בו די והותר אין לי צורך להאריך עוד להשיב עליהם:

ועל שבעתה אגידה ואדברה כי קרא הגבר גבר חכם מחס"י עוז נר"ו דריחיה וטעמיה חמרא הקשה בכח גברא. דבדברי הרש"ך תשובה מוצאת היוצאת לקראתנו לנתוש ולנתוץ כל בניננו שכ"כ בח"א ס"ס ע"ה וז"ל א"כ בניד"ד ג"כ אם בין הסוחרים נוהגים שכשאדם מתחייב לחבירו אפי' בדבר שאין לו קצבה התנאי קיים ואינו יכול לטעון קי"ל כרמב"ם ודאי שמה שעשה ר' יהודה עם ר' שמואל לא פשע במה שלא פירש דבר שיש לו קצבה. אך אמנם אני ראיתי פעמים רבות כיוצא בזה ויורו המורים באמת ובתמים שיכול המוחזק לומר קי"ל כרמב"ם ורבותיו עכ"ל ואחד השומע ואחד הרואה דבריו הללו יאמר נא בפשיטות דנראה דס"ל להרב ז"ל דיכול המוחזק לומר קי"ל אף כנגד המנהג אמנם לדידי חזי לי דחלילה לנו לתלות סברא זרה כזאת בדעת האדם הגדול בענקי' כמוהו אלא פירוש דבריו כך הוא. אם בין הסוחרים נוהגים וכו' ודאי שמה שעשה הר' יהודה וכו' לא פשע אך אמנם וכו' אני ראיתי וכו' ויורו המורים וכו' שיכול המוחזק לומר קי"ל כהרמב"ם ורבותיו כלומר וזו ראיה שאין בין הסוחרים מנהג כלל בדבר הזה דאם היה מנהג לא הוה מצי אפי' המוחזק לטעון קי"ל נגד המנהג וק"ל:

אמנם על הטענה השלישית שטוענים היורשים שהצואה בטילה מפני שהניח כל שאר נכסיו לשלשת האחיות שאינם ראוים לירש בתורת ירושה אף שאין בדבריהם ובטענותיהם ממש לבטל שטר הצואה לענין שאר הפרטים והמתנו' הכתובים בו מכל מקום לענין ירושת שלשת האחיות ספוקי מספקא לי אם זכו או לא זכו. משום דאע"ג דאמת הוא דאם אמר משום ירושה לא אמר כלום הא קי"ל דאם כתב בין בתחילה בין בסוף משום מתנה דבריו קיימים ובצוואה דנדון דידן מצינו שכתב בסוף ואמר המצוה שזה הוא רצונה האחרון ואם אינו מועיל מדין טיסט"אמינטו יועיל משום מתנה בסבת המות הרי שבסוף כתבה משום מתנה.

ומיהו איכא למידחי ולומר שאין הכינה בפרט על ירושת האחיות שאם כן הכי הוי לה למימר ואם אינו מועיל מדין ירושה יועיל מדין מתנה ואם כן מאחר שהכונה על הצואה בכללה אפשר לפרש דהכי קאמר אם כל מה שצותה הנ"ל לא יהיה לו העמדה וקיום מדין שטר צואה מפני שלא נעשה ככל תקוני ההכשר הצריכין לשטר צואה יהיה שריר וקיים כאילו הוא שטר מתנה בסבת המות שאינם צריכין בו כ"כ תנאים ותקוני שטר ד"מ הטיסט"אמינטו צריך לעשותו בפני ז' עדים עדים. ושטר מתנה די שיהיה נעשה בה' עדים הכל כפי חוקיהם ונמוסיהם של עובדי כוכבים וכן כל כיוצא בזה:

ולכן אם יאבו לשמוע לעצתי ישתדלו הב"ד שיתפשרו ג' האחיות עם היורשים בנכסים המגיעים לחלקם כדין ממון המוטל בספק דחולקין ולעולם דאם היה מניח ג"כ לשלשת אחיות בתורת מתנה לית דין ולית דיין שזכו האחיות במתנתן אעפ"י שהצוואה נעשתה בערכאות של א"י ובלא קנין מפני שהיא שרירא וקיימת אף בבריא כאילו נעשתה בב"ד של ישראל ובכל תיקוני חז"ל וכמ"ש לעיל ובלבד שיפרש או שיהיה מוכח מתוך השטר שהוא מצוה מחמת מיתה ושיניח למי שראוי ליורשו ואפי' בלשון ירושה או למי שאינו ראוי לירשו בלשון מתנה או שיזכיר בתחלה או באמצע או בסוף לשון מתנה דאז אף שהזכיר לשון ירושה למי שאינו ראוי לירש מ"מ דבריו קיימים והוא דבר פשוט במשנה דפ' יש נוחלין ובש"ס ופוסקים ומשנה שאינה צריכה היא להאריך:

אין זה תוספת אלא עיקר למען הקים ולאשר ולחזק מטעם אחר מה יחזור בו המצווה ויעשה צוואה אחרת לבטל הראשונה וכאילו התנה כן בפירוש. אשר על כן דין מתנת שכיב מרע יהיה להם שאינה קונה אלא לאחר מיתה. והוא מפני שלא נתנה הצואה כפי נמוסיהם ודתיהם להתגלות ולהתפרסם אלא לאחר מיתת המצוה. ואוי להם לנוטארין אם יפרסמו אותה בחיי הנותן שנענשים על כך. ולא עוד אלא שהרבה פעמים הנותן כותב שטר צואתו בכתב ידו ומוליך אותו אצל הנוטארו צרור וחתום והנוטארו עושה לו קיום לאשר ולקיים מה שכתוב באותו שטר ולפיכך אי אפשר שמכח הצואה המקבל מתנה יקנה אותה בחיי הנותן משום דהויא לה מתנ' טמירתא וכל שכן שלא יעלה על הדע' לומר מפני שכתוב בה זמן וקי"ל כר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו שיהי' דינה כדין מי שנתן מתנה וכתוב בה מהיום ולאחר מיתה שהמקבל מתנה קונה הגוף מחיים ופירות לאחר מיתה. משום דהתם המתנה גלויה ומפורסמת לכל והנותן נותן במתנת בריא ובקנין ואינו יכול לחזור בו. משא"כ הצואה שלנו שהיא מסותרת מעין כל ומה שכותבין בה זמן לאו להוכיח שיקנה מחיים כותבין. אלא כדי שאם יעשה המצוה צואה אחרת נדע איזו היא מאוחרת לילך אחריה ולבטל המוקדמות. אבל לאחר מיתה קונים המקבלי מתנה מפני שבאותו זמן נתנה המתנה להתגלות ולהתפרסם לכל ועיין בש"ע ח"מ סימן רמ"ב סעיף ו'. ותו לא מידי. (ע"ט מח"ר):

תוכן העניינים

עיקרי הדט אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה