אור ברסלב
עיקרי הדט אורח חיים סימן ל דיני ימים נוראים ור"ה

עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני

סימן ל דיני ימים נוראים ור"ה

סימן כט דיני תענית ויא"ר ציי"ט

אות א מי שבא בבה"כ אחר שבירך התוקע על השופר ושמע התקיעו' לא מיבעיא לדעת הגהות אשירי דס"ל דבכל מצות אם לא בירך עובר לעשיה יכול לברך אחר עשייתן אפי' לכתחלה דפשיטא דה"נ יברך אלא אפי' לדעת התוס' והרא"ש דס"ל גבי לולב דיכול לברך אחר נטילתן משום דעדיין יש לו לנענע ומיקרי עובר לעשייתן ה"נ כיון דעדיין יש לפניו תקיעות דמעומד אינה ברכה שא"צ והדברים ק"ו מהתם דהנענוע אינו אלא הכשר מצוה כל דהו וכ"ש הכא (פרי הארץ סי' ט'):

ב אסור להתענות בר"ה כשאר י"ט משום קדושת ר"ח שבו ויש בו דין י"ט לענין קידוש כשאר י"ט ושאין לטעו' כלום קודם קידוש וכל דין סעודת י"ט עליו:

(שאגת אריה סי' ק"ב):

הד"ט ואם חלם בר"ה מהחלומות שמתענין בו עיין להרב דבר משה ח"א סי' מ"ב דיתענה מאותה שעה עד י"ב שעות ואז יקדש ויאכל וביום ב' יתענה כל היום ואם חלם ביום ב' יתענה כל ימיו כדין יום ראשון ואם אין לבו נוקפו יתענה לפחות מחצי היום עד הלילה ועיין ג"כ להרב יד אליהו סי' ל"ב בכדומה לזה באם חלם בע"ש או בע"פ בחצי היום וע"ל סי' י"ז אות כ':

בדין אם נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע ודכוותא מאי דאמרינן בעלמא מצות צריכות כוונה ע"ש פלפול ארוך ועצום בין הרב בנו של הרב המחבר עם הרב חיינן וינטורא שד"ר מעה"ק טבריא שנסתפק אי הוי דאורייתא או דרבנן והרב בן המחבר האריך והוכיח דהוי מדאורייתא:

(שמש צדקה סי' כ"ט:

ד יחיד אין לו לתקוע על סדר הברכות של מוסף דהוי הפסקה ודלא כהרדב"ז דפסק בח"ב סי' שמ"ז דמותר (קול אליהו סי' ל"ה):

ח קק"י שאין להם תוקע רק ממקום רחוק וצריך לתת לו שכר הרבה וקצתם רוצים להביאו וקצתם מונעים נר' פשוט דאפי' המיעוט יכול לכפות הרוב ולא היה לו להרב חוות יאיר לצדד אם אפי' הרוב יכול לכפות המיעוט:

(בני יהודה דף ס"ז ע"ד):

ו נושא ונותן בדברי הרמב"ם פ"א מהלכות ר"ה שכתב ושופר שתוקעין בו בין בר"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבשים הכפוף דזהו נגד ממש ממ"ש בפ' ראוהו ב"ד וכמו שהשיג עליו הראב"ד ושאר דקדוקים ג"כ שדקדק בדבריו הרא"ש ז"ל ועל כולם הצל הצילו מתמיהותיהם:

פני יהושע סי' ל"ד:

ז מנהג טעות וגרוע הוא וראוי למונעו במקום שנהגו לומר סליחות ותחנונים בלילה עם תפלת ערבית אך הוידוי יכול לאומרו אף בלילה חוץ מליל מש"ק שאסור להתודות עד יעבור חצות לילה שעדיין יש קדושת שבת:

(שו"ת הרמ"ז סי' ל'):

ט אין למנוע לקק"י א' שנהגו לומר בנוסח זכרנו לחיים תיבות אל חי שיש ראיות לזה מפוסקים ומקובלים ז"ל אעפ"י שמדברי האר"י ז"ל שבא אחריהם אין לאמרם וכן נוהגין בא"י כל החכמים אבל במקום שעדיין מנהגם בידם לאמרם אין לזוזם ממנהגם. והאריך שם בתשובתו למהר"י אירגאס הוא ההר"י שנעשה שואל וכאשר כתב בתשובותיו בס' דברי יוסף סי' א' ע"ש דס"ל דהש"צ הבא לשנות מהמנהג אין להכריחו שלא ישנה:

(מטה יוסף ח"א סי' ג'):

ט חולה שאינו יכול לילך לבה"כ לשמוע התקיעות והיו ב"ב מפצירין בו לשמוע תקיעות מצוה ממי שיתקע לו בשבילו כדי שיאכל וישתה וקפץ ונדר שלא לטעום מאומה עד צאת הצבור מבה"כ והנה עודם ננערים לצאת מבה"כ בא חכם ודרש להם דברי כבושים והיו מאחרים לצאת. פסק הרב ז"ל דספק נדרי' להחמיר אם כוונתו היתה עד שיסיימו הצבור תפלתם או עד צאתם ממש ואם רוצה שיתירו לו יתירו לו כשאר נדרים שהן צורך י"ט:

(שבות יעקב ח"א סימן כ"ח):

(ועיין להרב חיים שאל ח"ב סי' ע"ד אות ל"א):

י מי שאשתו עתים חלים עתים שוטה אין למנותו נש"צ בימים נוראים אם נשא אחרת עליה עד שתחזור אשתו הראשונה לבריאותה שתוכל לקבל גיטה או עד שתמות כמ"ש גבי כ"ג בריש יומא מדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו בית א' אמר רחמנא ולא ב' בתים ואף אם כבר היה רגיל להיות ש"צ מסלקינן ליה דכיון שעכשיו אינו ראוי לכך מאי איכפת אם מתחלה היה ראוי ואז נתמנה ע"ש ראיותיו מדין סריס וזקן וכ"ג שכבר היה בין סנהדרין שכתב הרב אופנהיים בשם הרשב"א בתשובה כת"י סי' ק"ח דמעבירין אותו אפילו הושיבוהו קודם שנזדקן או נסתרס:

(שם סי' כ"ט):

הד"ט ועיין להרב שער אפרים סי' ס"ז וס"ח בדין רב שנתמנה לראש קק"י א' כשלא היה לו קורבה בבני הק"קי ובהסכמת הק"קי ואחר זמן נשא בנו א' מבנות הק"ק מסיק דכיון שהעלוהו בהיתר שוב לא ירד והסכימו עמו רבני אשכנז וסאלוניקי ע"ש:

ועיין להרב אשד הנחלים בנחל אשכול שכתב בשם הרב המופלא הר"ח אבולאפיא שראה מי שכתב דכיון שנתמנה בשעת הכושר אין להעבירו ודלא כסברת הרשב"א הנז'. וע"ש דבר נחמד ונעים עפ"י הקדמה זו בכוונת הכתוב ואני התהלכתי לפניכם מנעורי עד היום הזה וכיון שנתמניתי בשעת הכושר הגם שלע"ע ואני זקנתי ושבתי אינו בדין להעבירני ע"ש דברים טובים ונכוחים. ועיין ג"כ להרב המגיה ספרא דבי רב שלמי צבור דף רצ"ט ע"ד והנמשך:

יא עיר קטנה שלא יביאו להם שופר לתקוע עד אחר תפלת מוסף ויש להם ילד למול לא ימתינו למולו עד אחר התפלה כדי להסמיך ולהתכיף ברית אברהם לעקידת יצחק רק ימולו הבן כדרכם קודם תפלת מוסף ודרך הזריזים המקדימים במצות (שם סי' ל'):

יב לצאת ידי חשש ברכה לבטלה טוב לאכול בר"ה פרוסת המוציא עם הדבש ותפוח יחד שאם יאכל התפוח בדבש בלא פת יכניס עצמו בספק אם יברך על הדבש או על התפוח ועיין להרב שכנ"הג בהגהת הטור סי' תקע"ג אות א':

(שם ח"ב סי' כ"ז):

יג הביא בידו החזקה מחלוקת פוסקי' אחרוני' בא"ח סי' תקצ"ו באם מותר בר"ה לתקוע שלא לצורך לאחר שיצא י"ח תקיעת מצוה והכריע כדעת המתירין מההיא דחולין דף ע"ד בענין כוי וממקומות אחרים ולכן למאי דנהיגי נשי דידן לשמוע תקיעת ר"ה יכול האיש לתקוע להן אף לאחר שיצא דהואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אבל מ"מ אסור להוציא שופר או לולב לרה"ר בשביל נשים או לקטן אך לצורך גדול שלא יצא ואפילו בספק אם יצא או לטומטו' דספיקא הוי מותר אפי' להוציא דרך רה"ר להוציאו י"ח:

(שאגת אריה סי' ק"ג):

יד קרני ראם פסולי' לשופר דלא כהרמג"א סי' תקפ"ו דכתב דטהור הוא ומשמע דמש"ה כשרים לשופר דאין תלוי זה בזה:

(שאלת יעב"ץ סי' נ"א):

טו המל בר"ה ומתכיף המילה לתקיעת שופר משום זכור ברית וכו' ועקדת יצחק יקנח פיו מהדם שלא ישאר כשנתייבש בפי השופר ולא עדיף מצפהו זהב במקום הנחת פה או יכנס מעט תוך השופר ויתיבש שם ובדם יבש יש בו ממש וחוצץ ודלא מרט"ז תקפ"ד סק"ב:

(דגול מרבבה סי' תקפ"ד):

טז מ"ש הרמג"א בשם מט"מ שפעם א' לא היה יכול מהרי"ל לתקוע והפך השופר וקרא בתוכו ויהי נועם נראה דהיה זה בתקיעות דמעומד דאילו במיושב הוי הפסק בין ברכה לתקיעה וק' לומר דמיקרי צורך תקיעה דאינה בדוקה סגולה זו:

(שם סי' תקפ"ה):

יז חיזק יסוד הוראת מרן סי' תקצ"א דהמדקדק לומר ועקידת יצחק לזרע יעקב טעה ודלא כמהרי"ל. והרמג"א נשען על דברי הריב"ש ואחר הס"ר לא ירד לסוף דעתו דכינוי לזרעו מוסב על אברהם הנזכר מתחלה. הד"ט ועיין להרב יוסף אומץ סי' כ"ה (שם סי' קמ"ד):

יח החזיק במ"ש במר וקציעה שלו שהמתענה בער"ה א"צ להשלים וה"ה בע"פ ויאכל בכל שעה מהיום שירצה ולא יתפלל עננו אך אם קבל מתחלה להשלי' עד הלילה ישלים ואם לא קבל אך היה משלימו דכסבור שכן בדין אין כאן לא דין ולא מנהג שא"צ התרה רק משום מהיות טוב וכו' ושם הביא דעת רש"י במ"ש אין משלימין ואוכל כשירצה ה"ד אחר חצות כדין ירדו גשמים וכו' דש"מ עד חצות חל כבר מקצת תענית (ובעי השלמה הת' בשכבר קבלוהו (ושמיה תענית וסגי לענין צעורי נפשיה דקביל עליה מיהא ובציר מהכי ודאי לית ליה צערא לגמרי דבששית זמן סעודה לכל אדם:

(שם ח"ב סי' קמ"ז):

יט השיאו לדבר הבאי מ"ש הרמג"א סי' תקפ"ט סק"ב דטעמא דאין אנדרוגי' מוציא את שאינו מינו משום דאפשר דכשהוא תוקע הוא נקבה והשומע יהיה זכר ע"כ ואין לו שחר דאנדרוגי' בריה בפ"ע היא ואינו משתנה מזמן לזמן רק יש לה זכרות ונקבו' כא' דהא איפליגו רבנן ור"י אם מילתו דוחה שבת והיכי דמי אי דאיתליד זכר נמהליה בעדניה דאכתי זכר הוא ולא אנדרו' ואם בחודש הא' ללידתו נקבה היא פשיטא דלא דחיא מילתו שבת כי הדר הוי זכר. וזאת תשובה לאומרים דאנדרו' הוא חודש זכר וחודש נקבה א"ו לעולם יש לו זכרות ונקבות ועוד ראיה מ"ש בנדה דף כ"ח ע"ב טומטום ואנדרו' שראו אודם ולובן כא' מכלל דיש להם זכרות ונקבות כאחת:

(מר וקציעה סי' תקפ"ט):

הד"ט מה ידעתי ולא ידע מי שכל רזי עולם גלוים לפניו מ"מ לפי מה ששמעתי ממומחין בדבר כך היא ברייתו וטבעו של אנדרו' שיש תבנית אבר כזכר ממש ופעמים יוצא ובולט האבר ופעמים נכנס כולו ונבלע בתוך הגוף עד שלא ישאר עוד רושם זכרות כלל רק נקב כנקבות האשה שמשם פגום נכנס פגום יוצא ואין ליציאה וכניסת האבר זמן קבוע של חדש נכנס וחדש יוצא. וא"כ שפיר משכחת לה דזמנין זכר כשמתקשה האבר ובולט מגופו וזמנין נקבה כשהאבר מת ונכנס ועולה למקורו ושפיר משכחת לה הא דנדה דראה אודם ולובן כא' דכיון שיש לו איברי המשגל של זכר ונקבה מצי מזריע כזכר ולראות דם כנקבה כא' ומכל מקום כיון שאין כולו זכר אינו דוחה מילתו שבת ודוק:

כ תמה על מה ששמע שמהרי"ו אסר (עיין למהרי"ו בדינין לאחר הבדיקות סי' ד"ן) למתענה בר"ה נעשות מלאכת א"נ לאחרי' דהא למתענה ליתא דכיון דקבל עליו כולו לה' איתסר ליה ואפי' הדלקת הנר והוא ז"ל תמה עליו דהא אנן קי"ל כמ"ד חציו לה' וחציו לכם ובטלה דעת יחיד:

(מהר"י מברונא סי' פ"ב):

כא איש היה אסור בכבלי ברזל בסכנת נפשות ונדר עד"ר להתענו' כל ימיו ב' י"ט של ר"ה אם יצילהו ה' מצרה ונצול ובא אצל הרב המחבר לשאול נדרו ולא רצה להמנו' בין המתירין כיון דמגמ' דר"ה דף י"א מוכח שמצוה להתענו' בר"ה וג' למדנים התירוהו ואמר הרב הואיל דהותר הותר כיון דאיכא מ"ד דאף בנדר עד"ר אם התירו בדיעבד הותר (כנסת יחזקאל סי' כ"ג):

כב החזיק יסוד מנהג ותיקין מזמן קדמון לתקוע שופר בברכות בהנץ החמה של ר"ה קודם תפלה והשיב על דברי מהר"ש אמאריל"ו במ"ש בשם הרב דבר משה דודו לתקוע בלא ברכה וע"ש בדבר משה ח"ג סי' י"ב פסק א' ממהר"י הכהן שהסכי' ג"כ לברך וכמנהג ירושלים תוב"ב (אהל יוסף סי' י"ד):

הד"ט ועיין להרב מטה יהודה סי' תקפ"ח דס"ל דאף בלא ברכה אין לתקוע. ועיין ג"כ להרב ברכי יוסף ומחב"ר דלדידיה שמיע ליה וס"ל דבין לפי הפשט בין לפי הסוד אין לתקוע ע"ש ובחיים שאל שלו ח"ב סס"י. ועיין להרב פני אהרן סי' כ"ח דס"ל דיתקעו בלי ברכה. ועיין להרב ח"י פ"ו לאשמורות ר"ה דטעמא יהיב טעם לשבח מנהג חסידים הראשונים לתקוע עם הנץ החמה ולא פירש אם בברכה נמי. ועיין להרב ארץ יהודה דף י"א דהליץ בעד המנהג:

כג דן את הדין והורה גבר כסברת הרשב"א דס"ל די"ט ב' של ר"ה עולה לאבל למנין ז' ואף אם מת בי"ט א' עולה לו יום ב' למנין ז' וכדעת הרב הלבוש סי' תקמ"ח וכן עיקר אף שפוסקים אחרים חלקו בזה דקי"ל הלכה כמיקל באבל אף במחלוקת הפוסקים כהרב"י בכמה דוכתי וכ"כ הרכנה"ג ח"א דף קס"ג ועיין לרדב"ז ח"א סי' ס"א. ובסי' ת"ח ח"ג בקונטר' עוללות הבציר. (וע"ל סי' ל"ד אות ט"ו). (תורת חסד סי' ד'):

ועיין להר"פ אמארילי"ו בקונטרס עוללות הכרם בסוף שו"ת תורת חיים ח"ג שגם הוא הסכים לסברת הרב תורת חסד הנז':

כד קק"י שלא היה להם שופר בר"ה ובא לידם ביום ב' בע"ש מבעוד יום אחר שקבלו עליה' השבת יכולי' לתקוע וכרט"ז סי' תרס"ב ואף אם הגיע להם בין השמשות יתקעו בלא ברכה. (מכתם לדוד סי' י"ז):

הד"ט ועיין להרב מר וקציעה סי' ת"ר שדחה סברת הרט"ז הנז' והעלה דאם קבלו הקק"י עליהם שבת ועדיין לא התפללו ערבית של שבת אם קבלו שבת קודם שיעור תוספת (שכתב בחבורו בפרוזדור למוסף השבת) ודאי חייבים לתקוע בעת ההוא שעדיין יום גמור הוא ואין משגיחין בקבלת'. אמנם אם כבר התפללו ערבית שוב אין תוקעין כיון שהקבלה היתה כהוגן ול"ד לטעו ביום המעונן. ובתוך שיעור תוספות המוחלט ודאי חיישינן לקבלתן אף אם לא התפללו ערבית דכח קבלתן עדיף אף אם עדיין לא הוי אלא ספק חשיכה ע"ש ולע"ד שאינה מכרעת צדדי הקולא נראין יפה במלתא כי האי דאיכא עגמת נפש לקק"י שלא זכו לתקיעה וכולם בצער יתחוללו ביום השבת במקום תענוג ושמחה וכדאי בשעת הדחק כזה לדחות איסורא דרבנן של תקיעה ובפרט בין השמשו' דס"ס אינה אלא ספק חשיכה והויין תרתי דרבנן דלשכוחי צערא דרבים נראה דמקילינן:

כה במוסף של ר"ה בפסוקים של מלכיות כשאומר ובתורתך כתוב לאמר שמע ישראל וכו' אין לומר אחריו בשכמל"ו ודוקא בזמירות כשאומר אשרינו כשאנו משכימין וכו' שמע ישראל וכו' נכון לומר אח"כ בשכמל"ו כמו שהיה נוהג הר"י החסיד כמ"ש הטור בא"ח סי' מ"ו שהיה מכוין לצאת בו י"ח ק"ש משום שלפעמים מאריכין בפיוטין ומתעכבין לומר שמע אחר זמנה. וגם בקדושת כתר יש מקום לסמוך לומר בשכמל"ו אחר שמע מטעמא דכתב הר"י שמצא בתשובת הגאונים שבימי רב גזר מלך פרס וכו' ע"ש. ואף בכתר אין המנהג לאומרו וכן בדין, החבי"ב בתשו' א"ח ח"ב סי' מ"ה:

כו אין לשבש הגירסא שבסליחות אל תעש עמנו כלה וכו' זכור נמת ולומר נאמת כי כן מצינו ג"כ בלשון תלמוד תיבת נם לשון דבור וכן בספרי פ' בהעלותך ובמשנה ג"כ נומיתי לו נומינו לשליח ובזבחים דף מ"ה ע"ב נומא ר"ש ומקרא מלא הוא בעזרא כנמא וכיוצא וידוע שהפייטנים נשתמשו לפעמים מלשון ארמית ותלמוד א"כ אין צורך לשבש הגירסא:

(נודע ביהודה סי' ב') ולפ"ז אין להגיה השמות בכינוי לנוכח שקוראין אותן בנקוד קמץ שהזכרתי לעיל סי' י"ב אות ט"ז שאם לא מצאנו מהם חבר בלשוננו הק' מ"מ בלשון ארמית לישנא מעלי' הוי והפייטנים נשתמשו לפעמים מל' ארמית וכדאמר מר ז"ל והרב"י נר"ו ביוסף אומץ שלו סי' יוד וי"א:

כו אם מותר לאבל להיו' ש"צ מר"ח אלול עד יה"כ אפי' מנהגא אין לאסור ואפי' בר"ה ויה"ך עצמו לא נהגו בו משום שמץ איסור רק משום מנהגא בעלמא אמנם בימים של אלול ובימים שבנתים אפי' מנהגא ליכא:

(שם סי' ל"ג):

כתב הד"ט וכן הוריתי לע"ד זה שלשים שנה ויותר לשואלי דבר כמ"ש בשות"א דינוקא שלי סי' מ"ג ושם הבאתי דברי הרב שער המלך דף ב' שהסכי' להתיר. גם בהשמטותיו הביא תשובה להרב רבח"מ שמתיר ע"ש ועיין ג"כ להר"ם פינצי סי' מ"ג. ולהרמ"א בתשובה סי' מ"ו שפסקו דאין לאבל לקרוא ההלל בצבור. ולא להדליק ליל חנוכה בליל א' שמברכין זמן ולא לקרוא המגילה בצבור וכן המנהג פה פירינצי להרמ"א ז"ל הנז' וע"ל סי' ג' אות ט':

וכ"פ הרב דבר משה ח"א סי' פ"ד ושמ"ש המג"א בסי' תקנ"א דלא מצינו שיהא אבל אסור בשהחיינו אין לא ראינו ראי' ועוד דבברכת ראי' קי"ל שאם יכול לברך אחר האבילות לא יברך תוך ז' כמ"ש הרב שער אפרים וכנה"ג בי"ד סי' שצ"ג דהביא הר"ם מינץ בלי חולק:

כח טעה הסופר בהרמג"א סי' תר"ז במ"ש שיש לומר סליחה לעונו' ומחילה לפשעי' בשם הרב של"ה ששם נאמר בהפך ונתן טעם לדבר ואילולי דברי הרב של"ה שתלה באשלי רברבי הרמ"א ז"ל היה נראה דגרסת הרמג"א נכונה ביותר דלשון כפרה לא נמצא כלל בתורה אצל עון או פשע רק בנביאים וכתובים הרבה פעמים וסליחה מצינו בתורה אצל עון ואצל חטא ובכלם כתיב לשון כפרה קודם אבל אצל פשע אין בתורה לא לשון כפרה ולא סליחה ואף בנביאי' וכתובים לא מצינו לשון סליחה אצל פשע רק פ"א במגילת קינות נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת וגם זה הוא בדרך שלילה ואילו לשון מחילה לא מצינו מעולם בכל התורה כלה ולכן יש לנו לאחוז לשון המקרא בכל האפשר וכפרה אצל חטא. וסליחה אצל העון. וכיון שאצל פשע לא מצאנו לשון זה י"ל מחילה אצלו כיון שא"א לומר ככתוב בתורת משה וכמ"ש השל"ה דלשון סליחה הוא אריכות אפשר למצוא סמך ג"כ בלה"ק ללשון מחילה מלשון יחל ישראל מצפה וממתין וא"כ אדרבא הוא לשון אריכות אבל לשון סלח תרגם אונקלוס שבוק. ומ"מ כיון שהעיד בשם הרמ"א שיש לומר מחילה לעונו' וסליחה לפשעי' חלילה לחלוק עליו ואמנם בירושלמי סוף יומא הנוסח כפרה לפשעים מחילה לעונות וסליחה לחטאים:

(שם בסי' הנ"ל):

כט יישב קושית הר"ן ברפ"ג דר"ה דמ"ש שופר לולב ומגילה דגזרינן עלייהו כשחל בשבת ומ"ש מילה דשריא דהחילוק מבואר דדבר התלוי בקיבועא. דירחא גזרו שמא יטעו בקדוש החדש וליתי לידי חלול שבת שלא לשם מצוה וכדיהב טעמא הר"ן גופיה בפ"ד דסוכה ופ"ק דמגילה משא"כ מילה דליכא למתלי בטעות לא גזרו וכן מצא אח"כ להרב תמים דעים סי' ע"ז. (דברי דוד סי' ס'):

ל טוב ויפה מה שנהגו בעירו שלא לומר בר"ה במוסף רק תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן את מוספי יום הזכרון הזה כמ"ש עלינו בתורתך ותו לא ואין מזכירין פסוקי ר"ה ולא פסוקי ר"ח וגם א"א מלבד עולת החודש וכו'. (בית דוד סי' תט"ו):

לא עיר שיש בה ב' תוקעים ומנהג הקק"י שיתקע הגדול שבהם ביום א' והאחר ביום ב' וחל יום א' בשבת השני דוקא נדחה אע"פ שדרכו לתקוע בשאר השנים ביום שני וסמך אדני הוראתו על ההוא דסוכה דף נ"ה סוף ע"א דימוטו ידחה שהוא שיר האחרון אם חל להיו' שבת בא' מהם ע"ש וה"ה הכא כן פסק ג"כ על מה ששאלוהו על מנהג הקק"י א' שדרכם של פרנסי הקהלה לעלו' לתורה בכל מתנת יד ואירע שהיו ב' פרנסי' לוים ונהגו לקרוא הזקן שבהם ביום ז' של פסח והב' בי"ט אחרון ואירע בשנה א' שהיה ביום ז' לוי אחר מחויב לעלות וקראוהו והיה הפרנס הב' טוען שלו משפט הקריאה כי מקומו של ראשין ביום ז' ונסתפח' שדהו ופסק הרב ז"ל דלא טען כהוגן ופרנס הא' יעלה כדינו של מעלה דימוטו ידחה. אור הנעלם סי' י"ג:

לב איש רע מעללים המתנשא בלבו לאמר אני אתקע בר"ה יש לקק"י לחוש על כבוד קונם ולמחות בידו שלא יתקע עד שובו מדרכיו הרעים הביאו הרב המחבר בשם הר"י ראוינא מאליסנדריא הביא פסקו הרב עפר יעקב פחד יצחק ערך תוקע רע (בלתי נדפס עדיין):

לג חדשים מקרוב באו להנהיג לשליח צבור המתפלל מוסף בראש השנה להקרות לתוקע סדר התקיעות לאו מנהגא הוא ויש לבטלו. והר"ש מהזקנים כתב דאין המנהג נגד הדין ויכולים לקיימו והר"א הכהן אחד מתלמידי הרב המחבר ובהסכמתו השיב על דבריו והחזיק בהוראתו הקדומה שיש לבטל המנהג והודה לו הרש"ם הנז' יע"ש (שם ערך תקיעות אם) (בלתי נדפס עדיין):

לד יחיד שלא התפלל מוסף של ר"ה וכשהגיע לוהשיאנו הלך אחר הרגל לשונו ואמר רצה ומודים ושים שלום זה מעשה היה במנטובא שנת תע"ח ויורו לו המורים לחזור לראש וכן הסכים הרב המחבר ודלא ממה שנסתפקו קצת משכילים דכיון דלהרי"ץ גיאת בשם הגאוני' מתפלל הצבור שבע אפילו לכתחלה א"כ לא יהיה דיעבד של יחיד זה גרע מלכתחלה דידהו דליתא דכיון דהרי"ץ הכריע בקבלתו איש מפי איש הלכה למעשה שמתפללים הצבור תשע והרא"ש ג"כ שפתיו ברור מללו שוב אין מקום לדברי הגאונים לא לכתחלה ולא לדיעבד ועל מ"ש מע' השואל שהשכל נותן שמי שאינו יודע מלכיות וכו' ויודע סדר מוסף כשאר המועדות שיתפלל שבע ושכן הוא סברת רבו השיבו מע' המחבר דלדידיה השכל גוזר שמי שאינו יודע מלכיות וכו' לא יתפלל ז' פן יכניס עצמו בסברת הרא"ש לחשש ברכה לבטלה רק יסמוך על הש"צ. שם ערך מוסף ר"ה מעשה (בלתי נדפס עדיין):

לה עיר שיש בה ש"צ קבוע והעבירוהו לשים ש"צ אחר גדול ממנו בתורה שהוא אלמון. הש"צ הקבוע קודם להתפלל בימים נוראים כיון שהוא נשוי והסכימו עמו ג' צנתרות הזהב וכסברת הרב פ"מ ח"ב סי' כ"ד דאין למנות לש"צ לימים נוראים מי שאינו נשוי דראוי לסברת הכלבו אמנם אם מינוהו כבר בסתם בתוך השנה עיין דבריהם שיש מקום לומר שיתפלל גם בימים הנוראים:

(וע"ל אות ל"ז ובסי' ל"א אות י"ז) אשדת הפסגה סי' ב':

לו בירך התוקע והתחיל לתקוע ובאמצע תקיעותיו תשש כחו והוצרכו להביא תוקע אחר מן השוק שכבר יצא י"ח אין לו לחזור ולברך אעפ"י שלא היה שם כשבירך הראשון ואם רוצה לברך מוחין בידו ומ"ש מר"ן סי' תקפ"ה דכדי שלא יצטרך לברך תוקע השני צריך שיהיו כל התוקעים נמצאים שם בשעת הברכה ע"ש אין זה כי אם לאפוקי שלא יצטרכו להביא תוקע שני מן השוק שלא יצא י"ח אבל בניד"ד דכבר יצא פשיטא שלא יברך (ועיין להרב ב"ד סי' שצ"ה) (כתונת יוסף סי' כ"ד:

לז קק"י שהיה להם ש"צ בא' העם והיו מצפים שיקרא ה' לפניהם איש אחר הגון ממנו והאלקים אנה לידם גדול בתורה וחסידות וקולו ערב וקבלוהו לש"צ וירד לפני התיבה כמו ה' חדשים ובהתקרב הימים נוראים יצאו עליו עוררים להיותו אלמון ולחוש למ"ש מור"ם בהלכות ר"ה וגם קצת אנשי הקק"י אמרו דכשמינוהו לש"צ תנאי היו דבריהם שלא יעבור לפני התיבה בימים נוראים בהיותו אלמון והרב המחבר הוכיח בשבט פיו דטענות של תהו הן ושמ"ש הכלבו שצריך שיהיה נשוי לאו מדינא קאמר אלא מנהגא ואין ספק דכ"ע מודו דאי אית ביה כל השבחים שנשבחו לשם ש"צ אף שאינו נשוי אינו נדחה מפני נשוי שאין בו מעלות אחרות והביא ג"כ דעת הרב פני משה בח"ב סי' נ"ד לסיוע שיש בו ממש והוסיף ג"כ מדיליה טעמים אחרים להוכיח דאף שהתנו מעיקרא אין תנאם תנאי ושאין לדחות גברא דלא נסיב שנתקיימו בו כל מדות חכמים שמנו בש"צ מפני אחר שאין בו אותן המעלות רק הוא נשוי עש"ד שהחזיק ג"כ על ידו הרב חיים יעקב המון והביא דברי הרשכנה"ג בא"ח סי' תרי"ט שראה מעשים בקוסטאנטי' לאלמונים שהיו ש"צ ולא היו גדולי הדור פוצים פה ע"ש. (וע"ל אות ל"ה) שביתת י"ט סי' יו"ד י"א וי"ב:

לח דחה סברת הרב שבות יעקב ח"ג סי' מ"ב שיש לומר סדר ותשליך ביום א' של ר"ה אף כשחל בשבת ושגרם להרב לכתוב כן לפי שסבר דהדברים כפשוטן דליתא דהדברים עתיקים ועפ"י הסוד וכמ"ש בשם הרמ"ז והגם ששמע שמהר"י אירגאס ז"ל היה רגיל לאמרו שמא לא נתברר אצלו שהרמ"ז מנע אמירתו וא"כ שב וא"ת עדיף. (יוסף אומץ ס"ס טו"ב):

כתב הד"ט ואני בעניי מצאתי דאף לפי פשטן של דברים יש לדחותו ליום ב' שכ"כ הרב פרי מגדים בחלק אשל אברהם סי' תקפ"ג אות ה' וז"ל ובקצת מקומות ראיתי כשחל יום א' בשבת הולכין בשני לנהר ואפשר מטעם הוצאה שנושאין עמהם. ועיין בסי' תקי"ח דהוצאה שלא לצורך כלל אף בי"ט אסור עכ"ל וכ"כ ג"כ במשבצות זהב שלו ס"ס הנז':

תוכן העניינים

עיקרי הדט אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה