אור ברסלב
עיקרי הדט אורח חיים סימן כז דיני בין המצרים

עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני

סימן כז דיני בין המצרים

סימן כו דיני מת ואבלות בחול המועד

אות א בעיר הקודש ירושלים תוב"ב נהגו שלא לאכול בשר מר"ח אב עד התענית ואם נשאר לו בשר ממה שקנה לצורך אוכל נפש לר"ח או לשבת שמע באומרים בשם הרב מהר"א יצחק שהיה אוכל משיורי ר"ח ושבת ושכן נהגו אחריו והביא הרב המחבר ראיה לזה מפ"ק דחולין דף י"ז דאיבעיא להו בשר נחירה שהיה להם לישראל בכניסתן לארץ ונשאר בתיקו והרא"ש ז"ל כתב דנ"מ למי שאסר על עצמו מין א' מהמינים בהגיע זמן פ' וקודם אותו זמן היה לו מאותו המין אם מותר לו לאכול כיון שהיו בידו בזמן ההיתר ע"ש ובניד"ד דאינו אלא מנהג כיון שנשאר בתיקו אזלינן לקולא ועיין להרב נחפה בכסף א"ח סי' ג' שתורה יוצאה דמה שנשאר לו משבת אסור לאחר שבת ומה שנשאר לו מר"ח שרי לאחר ר"ח ודבר תמוה דמחזי כי חוכא ואטלולא:

(קול אליהו סי' ה'):

הד"ט ועיין להרב בני חיי סי' תקנ"ז שכתב שמצא כתב במחזור מהר"ח הכהן מיוסד עפ"י האר"י ז"ל דאף בר"ח אב אין לאכול בשר.

ועיין להרב עדות ביהוסף (בן סאמון) בסי' מ"א שהאריך להוכיח דגם בר"ח המנהג לאסור לאכול בשר ולשתות יין עיש"ד ולענין מאי נפקא מינה דאיבעיא דלעיל עיין להרב פנים מאירו' ח"א סי' ס"ד דבקש ומצא נפקא מינה אחרינא ע"ש:

ועיין להרב ברכי יוסף ובשיירי מחזיק ברכה שלו שם דלא הביא רק סברת המתיר בשם הרב מזבח אדמה ע"ש. ועיין ג"כ מאי נ"מ להרב שער אפרים סי' ס"ז דף מ"ב ע"ב:

ועל מה שתמה הרב ק"א הנז' על חילוקא דרבנן הרב נ"ב הנז' דהתיר שיורי ר"ח אחר ר"ח ואסר שיורי שבת לאחר שבת נלע"ד לתת טעם נכון ומקובל דבשלמא שיורי ר"ח דאכתי לא חל עליו שום איסור בשעת הזמנת בשר לר"ח בהיתרו עומד מה שמזמין אם ישתייר לכשחל זמן איסורו כיון דמנהגא בעלמא היא והאיבעיא נשארה בתיקו ודמיא ממש לניד"ד דקודם שנכנסו לארץ לא נתחייבו לזבוח ואשתרי בשר נחירה וה"נ עד ר"ח לא היה נאסר עליו אכילת אותו בשר ולכן בהכשרו עומד לאחר ר"ח משא"כ כששחט לשבת דהוא מזמין בשר לשבת בשעה שכבר נאסר עליו בע"ש אפשר לומר דאעפ"י שלמחר שהוא שבת הותרה באכילה מ"מ כיון שכבר חל עליו איסור בשעת הזמנה חוזר וניעור איסורו לאחר שבת ומש"ה שיורי שבת אסור לאחר שבת כנלע"ד לקיים דברי חכמים חכם ונבון מהר"י נבון הנז' הגם שאין דבריו צריכים חיזוק וכ"ש מקנה רצוץ כמוני:

שוב מצאתי סמיכות קצת לחילוק שחלקתי עפ"י הדיבור בסי' י"ז אות כ"ו בדין מצה שנתבשלה קודם ע"פ דאף להרב ב"ד דפסק להחמיר מ"מ ס"ל דה"ד כשנתבשלה בע"פ שחל עליה שם איסור ומותר ע"ש ודון מינה דתבשיל זה שנתבשל קודם ר"ח אב שלא חל עליו שם איסור אעפ"י שבשבת פקע איסוריה מ"מ במ"ש חוזר וניעור איסורו וכסברת הרב נ"ב הנז' ועג"כ להרב יד אליהו סי' ס"ד ראיו' נכוחות לניד"ד ע"ש:

שוב אחרי מופלג בא לידי ספרו של הרב נ"ב הנז' וראיתי שם בדף י"ב ע"ב שבכלל דבריו ז"ל דברי ונכרים דברי אמת וברוך המקום שכוונתי לדעת גדול כמוהו. ותמיה אני מה מצא הרב ק"א הנז' בחילוק כי האי שיש בו אימרא יאי:

ב שאול נשאל באבל על שאר מתים חוץ מאו"א שחל יום ל' שלו ד' ימים לחודש אב שחל ט"ב להיו' ביום ש"ק ונדחה ליום א' אם דינו כשבוע של ט"ב ואינו מקל אלא בתער כדינא יתיב א"נ כשאר ימים דאין בהם איסור רק משום מנהג ואולי קילי טפי ושרי ואם צריך התרה או לא שרי אפי' בהתרה והאריך הרב המחבר ז"ל ובהסכמת רבני ישיבתו לא התיר רק להקל בתער יען דלסברת הרי"ף ורמב"ם וה"ג ודעמהון אסורים להסתפר מדינא ואף הרב"ח ס"ל הכי כיון שלא פירש דבשנדחה אינו אסור מדינא. ולסברת האוסרי' ממנהגא היו צריכי' התרה וכאן א"א להתיר כיון שכבר קבלו האבות ועוד דהוי דין תלוי במחלוקת ובני פיראר"א קבלו סברת המחמירים מר"ח עד אחר התעני' ונעשה מעשה שלא להתיר אפי' ע"י חרטה. ושם סמוך ונראה הביא דברי הרמג"א בסי' תקנ"א ס"ק ז' שכתב דבמקום שנהגו איסור בכל משא ומתן צריך התרה (עיין בי"ד סי' רי"ד) ובמקום שנהגו למעט בכל משא ומתן לא מהני התרה כיון דיש פוסקי' דס"ל הכי כבר קבלו אבותיהם וכו' עכ"ל. ודבריו מכוונים לדברי הרב משפט צדק סי' מ"ז ורשד"ם בי"ד שלו סי' קכ"ט ונראה דאיהו תרתי בעי למען לא יהיה לו התרה שיהיה הדבר במה שיש בו מחלוקת ועוד שכבר קבלו האבו' המנהג וזה אינו דמה לי קבלת האבו' מה לי קבלת עצמו אלא ודאי דקבל' האבות עוש' רושם אף בדבר שאין בו מחלוק'. פחד יצחק ערך שבוע שחל וכו' (שלא נדפס עדיין):

כתב הד"ט ולעד"ן דאין מקום תפיסה בזה להרב המג"א דאיהו נמי פשיטא לע"ד דס"ל דלא שנא קבלת עצמו מקבלת האבו' רק דלפי מקומו ושעתו דקבלת אבותיהם היתה בידיהם תפס הכי ולא נחית אלא לאפוקי היכא דליכא קבלת מנהג ודבר התלוי במחלוקת דאז אפשר להתיר וכן המנהג בכל יום בכגון מניעת אכילת בשר בין המצרים דאף שנהגו הם או מנהג אבותיהם בידיהם מ"מ באים להתיר לאיזה סבה ואין מי שמפקפק להתיר משום דאמדינן דעתייהו דאבהתייהו שלא קבלו על עצמם חומרא זו שמן הדין אינו אסור אלא לקיים הדבר כל עוד שאין להם איזה צורך להתיר:

ושוב ראיתי שקדמני בזה הרב אביעד שר שלו' באזילה ממנטובא והרב המחבר הביא דבריו שם והוא השיב לו דאין הדבר מסור לנו לומר דבכה"ג לא קבלו האבות כל כמה דלא נודע לנו בבירור שהקבלה היתה בתנאי או יבא על דבר מפורש בפוסקי' והודה לו מע' אשש"ב הנז'. וכיון שכן ק' לע"ד למנהג שנהגו פה פירינצי שמנהג פשוט הוא להתיר להבא לשאול התרת אכילת בשר כנז' אעפ"י שכבר נהגו אבותיהם ושפה א' לכולם שגם קדמוני זלה"ה היו מורים כך בפשיטו' וכן נהגתי גם אני אחריהם. ומוכרחים אנו לומר שכיון שהמנהג כך לבא להתיר ידים מוכיחות נינהו דמסתמא כך קבלה בידם שאבותיהם ג"כ לא קבלו המנהג רק על תנאי שאם יתחדש איזה צורך שיוכלו לילך אצל חכם להתירם ומעתה אין לתמוה תמיהא קיימת על הרב פ"י הנז' שהוא בכבודו ובעצמו כתב שם דמנהג פיראר"א להתיר אכילת בשר אף שאין מתירין התספורת מר"ח עד אחר התעני' כנז'. ואם בדבר שהוא קבלת אבות אסרינן כדבר שהוא במחלוקת א"כ סתרי פסקיו הדדי בשטה אחת ממש וחלילה לן למתלי תיוהא כי האי אפי' אמאן דהו וכ"ש אגברא רבא כוותיה אלא דיש לנו לומר דמה שנוהגים להתיר אכילת בשר היינו מטעמא דכתיבנא שכן קבלה בידם דבכה"ג קבלו עליהם אבותיהם אבל בסתם אין להתיר אפי' אם לא קבלו עליהם רק משום חומרא בעלמא. ולע"ד ראיה ברורה לזה היא עובדא דבני בישן בפ' מקום שנהגו דף נ' דנהוג דלא הוו אזלין מצר לצידן במעלי שבתא ואתו בנייהו קמי' דר' יוחנן וא"ל אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן א"ל כבר קבלו אבותיכם עליהם וכו' ע"כ. והלא בנידון דהתם אינו אלא מנהג משום חומרא בעלמא ולאו מדינא ואי איתא דנזיל בתר אומדנא אנן סהדי דאי אבוהו הוו עניי לא הוו מקבלי עלייהו דלא למיזל ביומא דשוקא לפקח על מזונותיהן והכי דייקי בלישנייהו דאמר אבהתין אפשר להו וכוונת רצויה בזה לומר דאנן נמי אמדינן דעתייהו דאבונא שלא נהגו כן אלא משום דאפשר להו ולא שאמרו כן בפירוש ואפ"ה לא התיר להם ר"י לילך וה"ט משום דלא אזלינן בכגון דא בתר אומדנא רק בידיעה ודאית שגם האבו' לא קבלו עליהם המנהג רק באיזה תנאי ולפי שלא נודעה כוונת בני בישן ואפשר דאפי' אי לא הוו עתירי לא הוו אזלי והיו סומכי' בחסדי האל שיזמין להם פרנסתם בלי הליכה נמי בע"ש מצר לצידון כי בכל מקום ומקום השגחתו ית' לתת טרף ליריאיו ומש"ה לא התיר ר"י לבנים וכאשר הורה גבר בגוברין הרפ"י הנז'. ושוב ראיתי לרשד"ם בי"ד סי' קכ"ט שהביא בידו החזקה מההיא דבני בישן גופה הוכחה גמור' שאין להתיר בחרטה מנהג האבות עי"ש. וע"ל סי' י"ח אות ס"ז דברים ועיין ג"כ להרפ"י הנז' שהאריך בבקיאותו באות ד' ערך דברים מותרי' ואחרים נוהגי' וכו' ע"ש:

ועיין בחי"ד סי' כ"ג אות ס"ה. ועיין להרב מים רבים סי' ס"ה והנמשכים שהאריך בזה:

ג התיר לעשות נשואין בין המצרים למי שלא קיים מצות פריה ורביה. (ולפי מ"ש מרן דלא מסמנא מלתא שומר נפשו ירחק מהם וכמ"ש הרב פחד יצחק אות נ' ערך נשואין בין המצרים ע"ש הד"ט):

שבות יעקב ח"ב סי' ל"ד:

ד אשה הבא לה וסתה בין המצרים ודרכה שלא לאכול בשר מ"מ מותרת בבשר עוף דמסתמא חולנית היא וחמירא סכנתא. אך אם יודעת בעצמה שתוכל לסבול בלי היזק פשיטא דיש לה להחמיר ולא לפרוץ גדר וכן כל כיוצא בזה. (וע"ל אות ב') (שם סי' כ"ז):

ה אסר למוהל וסנדק ואבי הבן להסתפר וללבוש בגדים חדשים בשבוע שחל ט"ב בתוכה וכסברת הרב אליה רבה סי' תקנ"א ס"ק כ"ח וכדעת הרב בני יהודה סי' פ"ה ודלא מהרב פנים מאירות ח"ג סי' ל"ז דחשב להתיר. (זרע אמת ח"א סי' ע"ו):

כ' הד"ט גם הרב יעב"ץ בתשובה ח"ג סי' ב' ג' החליט לאיסור:

ו מי שמשאו ומתנו כל השנה למסור לשר ישמעאל הבשר הצריך לו ולב"ב מותר למסור לו אף בשבוע שחל ט"ב בתוכה אף שהישמעאל ינחרם ואם יכול גם היהודי לאכול ממנו ישחוט ויברך ואם לאו לא יברך (שם סי' ל"ו):

כתב הד"ט גם הרב חינוך בית יהודה סי' כ' התיר בהפסד כי האי כיון דאיסור אכילה עצמה אינו אלא משום חומרת המנהג עלמא הבו דלא לוסיף עלה:

ז מי שנפסק לו בשבוע ט"ב קרן א' מטליתו ואין לו אחר וא"א לו לתקן הישן או בשאלה כדי שיהי' עליו ציצית לפחות כשמתפלל יש להתיר לו ללבוש בגד חדש לקיים המצוה. (שאלת יעב"ץ סי' פ"ב):

ה המתנהג בחסידות שלא לברך שהחיינו בין המצרים ושכח ובירך על פרי חדש ברכת הפרי ושוב נרגש שהוא פרי חדש פשיטא ליה להרב ז"ל שיברך שהחיינו ולא יאכלנו בלא שהחיינו ולתקן אח"כ כדין מי שאוכל פרי חדש בין המצרים ולא בירך שהחיינו שאמרו שלא יאכל עוד בין המצרים מאותו הפרי וכשיעבור הזמן יברך אותה על פרי אחר ויכוין לפטור גם את זה כמ"ש כבר בכנה"ג שלו דשאני התם דשכח ואכל דבאנו למחלוקת הפוסקים בדין שכח ולא בירך זמן בפעם ראשונה אם יש לו לברך בשניה ולכן לצאת מידי מחלוקת יעשה כנז' אך בניד"ד שכבר נזכר קודם אכילתו שאני. (הרב החבי"ב ח"ב לא"ח סי' ל"ד ל"ה):

הד"ט ועיין להרב כתונת יוסף סי' י"א דאיהו חלים איהו מפשר דברי מר"ן סי' תקנ"א שכתב דטוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים דדוקא ברכת שהחיינו יש ליזהר שלא לברך אבל מ"מ מותר לאכול פר"ח בלא שהחיינו וכשיעבור הזמן יברכנה ואפי' לכתחלה מותר לאכלו בלי שהחיינו ולברכו בפעם אחרת כשם שאין אנו מברכין על הראיה שהוא זמנו העיקרי ודחינן לה לשעת אכילה וה"נ שרי לדחותה מאכילה לאכילה. וטרח עצמו ליישב שלא יהיו מנגדים סברתו דברי הר"ב שכנה"ג סי' רכ"ה אות ד' וה"ה האבל יכול לאכול פר"ח ויברך אחר אבילותו ומהר"י קריספין כתב דלצאת י"ח יחשוב בלבו ברכת שהחיינו וכדעת הרט"ז עי"ד שם:

ואמנם מכותלי דבריו מוכח שלא ראה דברי הרב כנה"ג בתשובה דלעיל שמשם הוראה להחמיר מפורשת שלא לאכול לכתחל' פר"ח בין המצרים כיון שאינו יכול לברך שהחיינו מלבד דגם בשיירי שלו ברור מלל דאינו יכול לאכול מכאן ואילך וכיון שכן מה הועיל בחילוקו הקארפ"ז שלא נגמר עדיין בישולו משאר פירות שכבר נגמר בישולן. וגם בחילוק הב' שחילק דשמא לא מיירי הרב החבי"ב רק במי שמחמיר על עצמו שלא לאכול פר"ח עד שמברך שהחיינו גם זה לע"ד דבר שצריך ראיה שכלית דמאחר דסתם קאמר נשאלתי על מי שאכל וכו' איך נעשה מהכלל פרט א"כ דברי הרכנה"ג מנגדים בודאי הוראתו וא"א להסכים דבריו עם פסקו כאשר הוא עושה עש"ד:

וכעת זכינו לאורו של הרב יוסף אומץ וע"ש בסי' נ"ו בדין שהחיינו דלדעתו כל יום עשירי באב יש ליזהר ושם האריך בענין שהחיינו בין המצרים ונשא ונתן במ"ש הר"ח מוצירי בס' באר מים חיים במ"ש הרכנה"ג בחבורו ותשובותיו שהזכרתי ע"ש.

ט הנוהגים שלא לברך שהחיינו בין המצרים וחל י"ז בתמוז בשבת אעפ"י שלענין התענית נדחה למחרת מ"מ הרי באמת היום עצמו הוא בין המצרים אף שאין מתענין בו ולכן אין לברך שהחיינו:

(שם סי' ע'):

הד"ט גם הרב חיים שאל בח"א סי' כ"ד פסק כן ושם שם ג"ש לענין שהחיינו דמליל י"ז יש להתחיל לנהוג ושכן המנהג פשוט בארץ הצבי בין בשהחיינו בין בפרישות אכילת בשר:

י מילה בין המצרים ביום א' אין לבעה"ב לגלח בע"ש הקודם ושאני מל"ג לעומר שחל ביום א' שמקדימין לספר בע"ש דשם הדבר ידוע תיכף בע"ש שיהיה ל"ג ביום א' משא"כ הכא מי יודע שהמילה ביום א' ושהוא ב"ב ועוד הגע עצמך דיום א' שחלה בו המילה הוא בשבוע של ט"ב דודאי אפילו בו ביום אסור אף אם הוא ב"ב ואיך יותר לו לגלח ב' ימים שלפניו:

(וע"ל סי' כ"ח אות ב'):

נודע ביהודה סי' כ"ח):

יא הסכים לדעת הרמג"א סי' תקנ"א סקי"א להתיר נטילת צפרנים בשבת של ט"ב ותמה על הרט"ז שם ס"ק י"ג שהזכיר איסור נטילתן דלא לישתמיט חד מהפוסקים הראשוני' להזכירו ומדסתמו דבריהם מכלל דאין כאן איסור (שם בחי"ד סי' צ"ט):

הד"ט טפי הוה מצי לתמוה על הרב שכהנ"ג דאסר אפילו מי"ז בתמוז לנוהגים איסור תספורת ועיין להרב גא"ל דהניח בעיון אם יש צד לאסור אפילו מר"ח ע"ש בהגהותיו. ולכ"ע אין ספק דלצורך מצוה וכגון למוהל שרי לתקן צפרניו ולגלח ג"כ במקום המעכב המציצה כבשאר אבלות וכדפריש הרב תוספות מרובה תיבת ולגלח דבי"ד סי' שצ"ג הזכירו הרב מכשירי מילה בפ"ט אות ט"ז:

ועיין להר"פ בתשו' הנדפסות סוף ספר ליקוטי הפרדס דף כ"ו ע"ג דמתיר בפשיטות ליטול צפרנים בע"ש חזון אך בשבוע של ט"ב שלא במקום מצוה יש לאסור אף שאין איסורו מפורש:

יב יש להתיר בין המצרים רוטב ותבשיל של בשר לנוהגים איסור בבשר ואף דלענין נדר אין הדין כך שאני מנהגא לחודה בלי קבלה מע"י קבלה ואם נהגו שלא לאכול תבשיל של בשר ורוטב ודאי מנהג טעות הוא ויכולים להתיר. עוד לו ז"ל דסעודת ברית מילה דדוחה מנהג איסור אכילת בשר ויין דוקא במילה בזמנה לפי שהיא מן התורה ודלא מסברת הרב בית יעקב סי' ע"ג דמסיק דלא הוי רק מדרבנן וסעודת ברית מילה שלא בזמנה דמדרבנן דאינו דוחה המנהג וכמעט הוי פורץ גדר:

(אור הנעלם סי' ח' וט'):

וראיתי בתשו' הרב עזריאל דאיינא ח"א סי' ק"ב במי שהורגל שלא לאכול בשר ולשתות יין בין המצרים או להתענות בימ"ת ואירע לו אונס כגון חולי דאין כח בנאסר שהוא הנדר גמור שהוא מן התורה גדול מהאוסר דהיינו מנהג בלבד כמ"ש הסמ"ג לאוין קל"ח ואם בנדר גמור אם התנה כשנדר שאם יארע לו אונס לא יתחייב בנדרו סגי כ"ש במנהג בלבד אמנם אם לא התנה בתחלת מנהגו וכו' צריך התרה כנדר גמור כדי שלא ינהגו ק"ר בנדרים וכ"כ הר"ן בפ"ב דנדרים גבי רשבג"א יפר וכו' ע"ש שהביא ג"כ מ"ש המרדכי בר"פ מקום שנהגו דנשאל לר"מ על הרגיל להתענות (והיינו ממש מה שנשאל הרב המחבר או הרגיל שלא לאכול בשר וכו' צריך התרה ואם גילה דעתו שלא לנהוג הדבר אם יארע לו אונס א"צ התרה ועגכ"ל סי' כ"ט אות י"ד וסי' י"ט סוף אות כ"ה:

(ועיין להרב מטה אשר דף ק"ל עד מ"א):

יג נשאל אם אסור לתפור בגדים בשכר מר"ח עד ט"ב והשיב לאיסור ועי"ג בביתו של ישמעאל התיר אפילו לצורך נתינה ובנין ברחוב היהודים אין להקל אפי' בקבלנות (מהר"י מברונא סי' י'):

הד"ט לא זכיתי להבין כוונתו בזה דודאי עסקינן בתופר לאחרי' ולא לעצמו מדקאמר לתפור בשכר וא"כ מה שייך אח"כ לומר ועי"ג בביתו מותר. אך מתשובתו מוכח דהשואל לא דק בלישניה או ט"ס הוא מ"ש בשכר ושכוונת השואל היתה אי שרי לתפור בגדים לעצמו וע"ז השיב לאסור ע"י עצמו ולהתיר עי"ג ובביתו של עכו"ם דוקא:

יד רבים מקילים רחיצת גופו בצונן מר"ח עד ט"ב ובמקום רפואה התיר אפי' בחמין וכן לכבוד שבת התיר לחוף ראשו בחמין בע"ש חזון ולסרוק במסרק בלא חפיפה אסר בשבוע ט"ב (ועיין להר"כנהג סי' תקנ"א הגהת ב"י אות ל"א):

(שם סי' י"ב י"ג וקי"ט:

(ועיין להרב נודע ביהודה סי' צ"ט):

טו אשה מותרת לגלח מר"ח אב עד התענית כיון דבאבל גופיה פסק הרי"ף ורמב"ם דמותרת לגלח אחר ז' נראה להקל באבלות ישנה (ובאיש המצטער ע"ל סי' כ"א אות ח'):

(פנים מאירות ח"ב ס"ס ל"ז):

טז האריך קצת בדבר שבחובה לעשות זכר לחרבן שע"כ יש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה כמ"ש מור"ם בסי' תק"ס והביא בשם הרב אבן השוהם סי' נ"א דכוס זכוכית דוקא ובשם מהרי"ט בצפנת פענח שלו פ' דברים כתב דכוס אירוסין משברין לרמוז דכשם שזכוכית כשנשבר יש לו תקנה כן עתידין אנו ליגאל ושוב לוקחין כוס זכוכית אחר לברכות נשואין ולא כמ"ש הד"מ דלוקחין א' כוס של חרס לברכת אירוסין ועיין ג"כ במור"ם באה"ע סי' ס"ה סעי' ג' דממ"ש ששוברין כוס אירוסין אחר ז' ברכות משמע דלוקחין ב' כוסות א' לברכת אירוסין ואותו שוברין לאחר ז' ברכות וכוס לאחר קדושין וקריאת כתובה לברכות נשואין וטעמא טעים אמאי לוקחין ב' כוסות. גם י"ל מה שכתוב מור"ם בד"מ לכן לוקחין כלי חרס לברכת אירוסין דוקא חרס ולמה דאפשר חרס לפעמים ביוקר מזכוכית והביא הכל לכלל ישוב משום דבמתן תורה היו קדושין וראוי היה לנשואין ובחטא עגל ושבירת הלוחות וחרבן ב' מקדשות נתבטלו הקדושין ח"ו לגמרי ולע"ל יחזור הב"ה ויקדש קדושין מחדש כמש"ה וארשתיך לי וכו' ויהיו קדושין חדשים ונשואין ואנו מרמזים בזה שלוקחין כוס של חרס לברכת אירוסין וכוס אחר של כסף לברכת נשואין ולאחר ז"ב שוברין כוס של חרס שהקידושין ראשונים נשתברו לגמרי ואין תקנה וכמש"ה איכה נחשבו לנבלי חרש אבל קדושין שניים יהיו קיימין עם נשואין וכו' וזכוכית תוכו כברו ולא ימשול בנו יצה"ר כלל כדכתיב אעביר מן הארץ ולכן אין שוברין כוס נשואין:

(משבצות זהב סי' תק"ס סק"ד):

הד"ט ובמקומות שנתיישבתי וכן פה פירינצי המנהג ליקח ב' כוסות של זכוכית ושוברין שניהן א' לאחר ברכת אירוסין וקדושין והב' אחר ברכות הנשואין:

וכיון דאתא לידן לישנא דגברא רבה דמוביל ומייתי קרא דכתיב איכה נחשבו לנבלי חרש וכו' ליתי זכירה זכירה מ"ש אצלי בס' פלגי מים פי' למגילות קינות על פסוק הנז' שדקדקתי בו אמאי הקישן הכתוב לנבלי חרש נבלי דוקא ולא כלי חרס סתם. ועוד דקדקתי דאם כוונת המקונן להגיד כי ממדרגה הגדולה שבגדולות ירדו לקטנה שבקטנות אמאי לא נקט ברישא ככלי פז שהיה מורה מעלה יתירה הן מצד החומר הן מצד הצורה ושבח כלי. גם דקדקתי דהו"ל לומר איכה נחשבו לשברי כלי חרס מאחר שעד שלא נשברו שוים הם בערכן לדבר מה ודוקא כשנשברו אין להם תקנה. אך אפשר לע"ד לכווני אימרא יאי שכוונת המקונן לומר איך מגודל הצרות הצרורות. חשך משחור תארם תחת היותם מאירים ומזהירים כפז וכאור יקרות. וז"ש בני ציון היקרים מלשון אור יקרות המסולאים בפז המצהיל ומזהיב איך נחשבו לנבלי חרס נבלי דייקא שהם כלים המיוחדים ליין וכמאמר הכתוב כי כל נבל ימלא יין וטבעו של יין להשחיר הכלי והכי תנינן בפ' לולב וערבה אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין וזה אמרו כאן איך נחשבו וכו' דמלבד חומרו של כלי שכיון שנשבר אין לו תקנה זאת ועוד נחשבו לנבלי שהם כלים המיוחדים ליין המושחרים הן. ופנים מצהיבות כפז קבצו פארור כנבלי יין ע"כ בספרי הקצר הנז' המקום יזכני להדפיסו כאשר עם לבבי אכי"ר:

תוכן העניינים

עיקרי הדט אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה