עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני
סימן כד דיני עירובי תבשילין
אות א הביא בידו הא דאיתא בפ' י"ט בענין עירובי תבשילין שאם אכלו או נאבד לא יבשל עליו ואמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו גומר דנסתפק הרא"ש אם יגמור אותה עיסה לבדה או כל מה שצריך לו והביא דברי הרדב"ז ותמה עליו והחליט דאותה עיסה בלבד גומר וכמ"ש מר"ן. (קול אליהו סי' ג):
הד"ט ועיין להרב יוסף סי' פ' דהאריך להחזיק סברתו שהביא בספרו מחזיק ברכה סי' תקכ"ז אות ז' דנקטינן כהרא"ה ורדב"ז שיכול לגמור כל מה שצריך לו עי"ש:
אמנם מה שבחן בכור שכלו הזך דברי רש"י ז"ל בס' האור' שלו כ"י להוציא ממנו כחא דהיתרא לע"ד אין בו כדי ספוקו כי הנה רש"י ז"ל כתב בזה הלשון ואם התחיל בעיסתו קודם שנאכל התבשיל יגמור ויאפה וכן קדירתו נמי יגמור אלו הן דברי רש"י ודקדק הרב ק"א הנז' הדק היטב וז"ל ומשמע דכוונתו דסגי מה שהתחיל בעיסתו לגמור הכל כל צרכו ולכן כתב וכן קדירתו נמי יגמור לומר דגם התבשיל יבשל שהוא גמרו של דבר ומקרי התחלה מה שהתחיל בעיסתו דאם כוונתו דאם התחיל לבשל יגמור הול"ל וכן אם התחיל קדירתו יגמור והשתא דעל התחיל בעיסתו קאמר וכן קדירתו יגמור נראה דהתחיל בעיסתו מיקרי התחלה לכל ובחון לשון הזהב דכתב וכן קדרתו נמי ולא אמר וכן נמי קדירתו להורו' דקדירתו נוסף על עיסתו עד כאן לשונו לשון חכמים נר"ו:
ולעד"נ דהגם דדייק שפיר בלישניה דקאמר קדירתו נמי ולא אמר וכן נמי קדירתו ודברים הראוים אליו הם אמנם מ"מ לישנא דיגמור אינו מדוייק כ"כ דמשמע דכבר התחיל בה דכל שיש לו תכלה יש לו תחלה ודוחק לע"ד לפרש יגמור כל צרכו דא"כ היה לו לרש"י ז"ל לומר אם התחיל בעיסתו וכו' יגמור כל צרכו ולשתוק ויאפה וכן קדירתו נמי יגמור דהכל בכלל כל צרכו. מלבד דק' לע"ד דיוכל להתחיל לבשל אף לאחר שנאבד עירובו ואין כאן רק פת שנאפה אחר שלש ונאבד עירובו ולא תהא אלא עירובו ממש שעשאו בפת לחודה דהרב עטרת זקנים ס"ק ב' פסק דאם לא עשה עירובו רק תבשיל מותר אבל פת לבד לא מהני לבשל ע"כ וסברא גוברת דפת זו שאפה אחר שנאבד עירובו לא יהיה כחו יפה מפת עצמו שהניח לעירוב שלא משום שנאפה מחמת התבשיל יקנה כח התבשיל עצמו שנאבד להתיר גם הבישול א"ו משמע דיגמור קדירתו הדברים כפשטן דכשם שאם התחיל כבר בעיסה ואח"כ נאבד עירובו יגמור ויאפה כן אם התחיל לבשל ושוב נאבד תבשילו יגמור קדירתו ודי לנו להקל לגמור הדבר שהתחיל ולא להתיר גם להתחיל הדבר. ואם ת"ל דאינה מוכרחת כוונת רש"י ז"ל כאשר כתבתי מ"מ לא ימלט דאין הכרח ג"כ בדבריו להתיר אפי' להתחיל קדירתו ולפחו' אם באנו לדייק דברי רש"י לבי אומר לי דאיכא לאסתפוקי בדבריו כעין ספיקיה דהרא"ש ז"ל עצמו על דברי אביי דאמר גומר דמדלא קאמר גומרה משמע דגומר כל צרכי שבת או דלמא יגמור דוקא לאפות וה"נ בדברי רש"י דאמר בתחלה יגמור ויאפה דהתם ודאי לא קאי אלא לגמר אפיית העיסה שכבר לש ולא שיחזור וילוש עיסה אחרת כן ילמד תחתון מן העליון דאמר יגמור גבי קדירה דר"ל אותה קדירה בלבד. או דלמא אפשר דמדרישא פירש ואמר יגמור ויאפה ובסיפא לא אמר יגמור ויבשל אלא יגמור סתם אפשר דכוונתו היא לגמור כל צרכו דכיון דתבשיל זה שהתחיל לבשל עודנו עירובו קיים נגמר ג"כ בישולו בהיתר הרי הוא חליפו' התבשיל של עירובו וכיון שאם לא עשה רק תבשיל לעירובו קי"ל דעירובו עירוב אף לאפות לכן נכנס תחת תבשיל להתיר גם לאפות אך לתת לפת דין תבשיל להתיר גם לבשל נראה דלא דדי לפת להפקיע פת אחר מאיסור אפיה אך לבשל ע"י פת זו נלע"ד דלא דע"כ לא איפליגו ר"ת ור"י בפ"ב דביצה דף י"ז ע"ב רק אי סגי בתבשיל בלבד אפי' לאפות וכסברת ר"י אבל לבשל ע"י פת תרווייהו מודו דאסור וכנז' בשם הבעט"ז:
ועיין ג"כ להרב מצודות יששכר סי' א' דכ"כ בהדיא ועיין ג"כ להרב צבי סי' ק"ל דס"ל דהתבשיל יהיה לכתחלה מבושל באש ובדיעבד סומכין על הכבוש ומליח אך לא יברך עליו ע"ש ועיין להרב ב"ד סי' ד"ש דמוכח משם דבדיעבד נמי אין סומכין עליו:
ב מי ששכח פעם א' וב' להניח עירובי תבשילין אם היה רגל א' מפסיק ביניהם שהיה חייב לערב ועירב פשיטא שאם שכח אח"כ לא מיקרי פושע ויכול לסמוך על עירוב חבירו ואף אם השכחה שניה היתה רצופה לראשונה מ"מ יכול לסמוך על עירוב חבירו שכבר דקדקו הרשב"א והר"ן מלשון רש"י דאם המערב עירב וכיון גם על הפושעי' יכול לסמוך על עירובו ועובדא דסמיא דא"ל שמואל במס' ביצה פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור ה"ט משום דשמואל לא היתה דעתו על הפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים וכיון דהאידנא כל המערב אומר הנוסח הנדפס בסדורים ומזכה לכל בני העיר וכוונתינו אף על השוכח הרבה פעמים אפי' רצופים כדאים הם הרשב"א והר"ן ורש"י ומרן לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק ושם יישב ג"כ תמיהת הרט"ז על הרא"ש והטור ומרן בסי' תקכ"ז סי' ט' בההיא דמצוה לגדול העיר להניח פת וכו' ע"ש. (כנסת יחזקאל סי' כ"א):
ג הגם דהרב המג"א אוסר לאפות אפי' בצמצום אם לא עירב ויש אחרים שעירבו מ"מ להדליק נרות מי"ט לשבת מותר אף אם יש מי שעירב כיון דלהרמב"ם מותר להדליק נר של בטלה ואפי' לאפות רבו הפוסקים המתירים לאפות בצמצום. (מצודת יששכר סימן ה' סעיף ב'):
ד עלה ונסתפק במי שלא הניח עירובי תבשילין וסמך על ראובן שהניח על כל בני העיר ואח"כ נמצא שנאכל עירובו של ראובן בליל י"ט ב' והוצרך ראובן לסמוך על עירוב שמעון אם נאמר שכיון שהותר לראובן לבשל בסמכו על עירוב שמעון אף הוא יכול לבשל על סמך זה שסמך על ראובן או דילמא כיון שהוא סמך על ראובן ושל ראובן נאכל אסור לו לבשל רק ע"י שיחזור ויסמוך על של שמעון ולזה הצד האחרון נטה דעתו של הרב ע"ש. (החביב בתשו' א"ח ח"ב סי' מ"ט):
מי שלא עירב ע"ת מעי"ט יותר ראוי לסמוך על עירוב שעשה אחר מעי"ט מלעשות עירוב בי"ט א' על תנאי כיון להרמב"ם אין מערבין בזמן הזה עירובי חצירות ותחומין על תנאי ועירובי תבשילין דינן כעירובי חצרות כמ"ש הרב"י בסי' תקכ"ח והגם דלא קי"ל בזה כוותיה מ"מ היה ראוי שלא לברך משום ספק ברכות ולכן יותר טוב לסמוך על עירוב חבירו. משפטים ישרים ח"ב סי' ל"ב:
ו דחה מעיקרן דברי מהרש"ל בתשו' סי' ע"ח הביאן הרב כנה"ג סי' תקכ"ז דאם בנוסח עירובי תבשילין לא פרט ג"כ ולשחוט אינו יכול לשחוט בי"ט לצורך שבת דליתא דדברים פשוטים הם דאינו צריך לפרט השחיטה (גנת ורדים כלל ד' הי' ו'):
ז חכם הק"קי שדרכו לערב עירובי תבשילין בעד כל הק"קי שמא יש בהם מי שישכח או שמא לא למד ואיתרמי פעם א' שעשה העירובי תבשילין ולא זיכהו ע"י אחר כאשר הי' עושה אינו כלום וחשבינן ליה כאילו זיכה להם ע"י אחרים עיין לרמב"ם פ"ז דהל' מעשר שכתב ואם היו רגילים ליטול ממנו וכו' (שם בגן המלך סי' ק"כ):
ח הרחיב פה מפיק מרגליות ומלא תוכחות נגד מי שנזכר בהיותו בבה"כ סמוך ללילה שלא הניח עירובי תבשילין ונתחכם לברך שם על מצות עירוב ואמר בתבשיל שבביתי יהא שרי לי לאפויי ולבשולי וכו' דמעשה כסיל הוא זה והביא ראיה מלשון נוסח העירוב שהוא בדין יהא שרי וכו' וכיון שאין העירוב בידו אינו יכול לערב והביא ג"כ ראיה ממ"ש הרי"ף והרמב"ם וזולתם שיטול או שיקח בידו וכדומה. עוד הכריח דעתו דעת עליון מדברי הרמג"א ר"ס תקכ"ז והרב א"ר והרב יד אהרן בשמו דמשם מוכח דא"א אלא בנטילת העירוב בידו דוקא ע"ש (חיים שאל ח"א סי' כ"ט):
כתב הד"ט יפה אמר החכם אין כל חדש תחת השמש שזה ימים לא כביר ותקראנה אותי כאלה באיש אחד המיוחד שבעדרנו שהיה רגיל לילך בכל ע"ש מביתו שבעיר הזאת לביתו אחר שבשדה לשבות עם בני ביתו רחוק מפה יותר משיעור תחום שבת ויהי היום והיום רד מאד ולא היה לו פנאי לילך למסעיו ולהגיע לביתו שבשדה והיה לו באמצע הדרך פך א' של שמן בבית א' תוך תחום שבת לעירו ולבית שבשדה ועלה על דעתו לערב בו ולקנות שביתה שם ולילך אח"כ משפנה היום או למחר לאט לאט מהעיר למקום עירובו ומעירובו ולהלן אל ביתו וכשהגד הגיד לי האיש את הדברים נומיתי לו לא כן אבי כי זה הוא הנוסח של כל עירוב לומר בעירוב זה או בהדין עירובא וכו' כמ"ש הרמב"ם והטור ומר"ן ופוסקים אחרים גבי עירובי חצרות ושתופי מבואות ועירובי תחומין בסי' שס"ו ושצ"ה ות"ט ונוסח א' לכולם בהדין עירובא או בזה העירוב וא"כ כיון שעירובו רחוק ממנו א"א שישתרבב ידו כמה וכמה אמות עד שיתכן לומר בזה העירוב. וכעת ראיתי ושמחתי כי תורת אמת היתה בפי ואשתכח כוותי לסבא דסבין הרב הנז' נר"ו והגם דלע"ד ידעתי שהרוצה להתעקש לא יבצר ממנו מזמה לדחות ראיה זו וגם ההוא דהר"מגא שהשקיף עין חכמתו של הרב המחבר מ"מ לא סמכינן אשינויי. וכיון שכבר הורה זקן ואיפשיטא ליה לחומרא אין לנו אלא אמרי פי קדוש נר"ו ודוק:
סי' כ"ה דיני חה"מ
אות א התיר למחוק בחה"מ אות א' או תיבה יתירה שבס"ת אף שאין רבים צריכים לו עתה כיון שהמחיקה אינה מעש' אומן (זרע אברהם סי' ס"ו):
הד"ט גם הרב פנים מאירות ח"א סי' ס"ו דף ע"ט ע"ד דמעשה שהיה שבעת קס"ת בחה"מ מצאו אות א' יתירה התיר בפשיטו' למוחקה כיון שמחיקת האות הגם שהיא מלאכה גמורה לענין שבת מ"מ אינ' מעשה ידי אומן ומותר אף שאין רבים צריכים לו. גם הרב חיים שאל ח"ב סי' מ"ג אות א' האוסר לשים טלאי מבחוץ בחה"מ לתקן אות א' קרועה שבס"ת מדיהיב טעמא דמעשה אומן הוא מכלל דאם אין בתיקונו מעשה ידי אומן וכניד"ד שרי ושרי ע"ש ובברכי יוסף שלו סי' תרצ"ה ובמחזיק ברכה שלו סי' מתו"ק.
ב קק"י אשכנזים הנוהגים להניח תפילין בחה"מ וקצתם רוצים לשנות מנהגם ושלא להניחם וכדעת הרשב"י מרן ז"ל וקצתם אינם רוצים לשנות ובאים לידי מחלוקת טוב וישר להתמיד במנהגם כי גדול השלום ובפרט בדבר שיש בו עמודי עולם לסמוך עליהם ועל דבר זה החזיקו על ידו כל רבני איטליא ע"ש:
(שמש צדקה סי' ל"ז):
הד"ט ועיין להרב אדרת אליהו בתשובותיו בתשו' תפילין דמארי עלמא ועיין ג"כ להרב רוח אליהו על ביצה דף ט"ז ע"א שהקשה דברי מר"ן הדדי בכ"מ שלו פ"ד מה' תפילין ופ"ז מהלכות י"ט והניחו בצ"ע ושם שם הרב המגיה זכר שר לעיין בספרו על הרב יד אהרן סי' ל"א ולדידיה לאו מר מהריק"א חתום עלה ע"ש:
ג התיר מה שאסר הרב שער אפרים סי' ל"ו לנגן המנגן בחה"מ ושאין לחוש כלל ואף אם יפסק אחד מנימיו מותר לתקן ואם אפשר לו לשנות ישנה ותע"ב:
(שבות יעקב ח"ב סי' כ"ה):
הד"ט ועיין לזכרון יוסף סי' י"ז בשאלת אחד חכם שתפס בפשיטות כסברת הרב שער אפרים:
ד לכבס בגדי פשתן בחה"מ עי"ג יש להתיר דלא מצינו אמירה לישמעאל שבות באיסורא דרבנן כדאי' בפ' הפועלים בבעיא דלאו דחסימה, וכ"פ מהר"י קאסטרו שמותר פי"ג ושכן נהגו במצרים וכ"כ הרב פר"ח בהל' פסח סי' תס"ח וגם מרן בשם הרוקח כתב דבט"ב במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה מ"מ עי"ג שרי. אך בהגהות מרדכי סוף שבת כתב דשרי דוקא במקום מצוה וגם הרמב"ם בפ"ו דשבת כתב כן וצריך להתיישב בדבר:
קול אליהו סי' ל"ב:
הד"ט גם הרב דגול מרבבה מתיר בכלי פשתן והדעת נוטה דמרן נמי הכי ס"ל בסי' תקל"ד סעיף ב' דמדינא מותר אפילו לישראל לכבסן ודיינו לאסור ע"י עצמו מטעם מנהג ולא לאסור אפילו עי"ג וא"כ דל מהכא טעמא דאין איסור אמירה לישמעאל באיסורא דרבנן הכא קיל טפי דאינו אלא מנהג בעלמא:
ה הורה גבר להתיר למול מילה שלא בזמנה ביום ה"ר (וה"ה כל שאר עי"ט) אעפ"י ששני ושלישי שלו בי"ט דיש לחלק בזה בין י"ט לשבת דאסור משום דהוי כמתנה לחלל שבת להחם חמין משא"כ בי"ט. עוד כתב דדוקא ליום הג' שיחול בשבת איכא קפידא ולא השני ולכן בע"ש מותר למול ע"ש וברט"ז סי' רס"ב ס"ק ג' ורש"ך ס"ס ס"ו וסי' כ"ב אות ל"ה:
(זכרון יוסף י"ד סי' כ"ד):
הד"ט ועיין להרב ברכי יוסף א"ח סי' רמ"ח וי"ד סי' רס"א דתפס במושלם דאין למולו ביום ה' ולא ביום ו'. ועיין להרב כנה"ג א"ח סי' של"ח ולהרב בית לחם יהודה ולתשב"ץ ח"א סי' כ"א. (ועדות ליעקב סי' ס"ט):
אמנם הרב יעב"ץ בח"ב מתשובותיו כתב בפשיטות דמלין החולה שהבריא בכל יום שיארע דכי משהינן ליה כל יומא בעשה שיש בו כרת ואאבוהי או ב"ד וכל ישראל רמי חיובא. דחלול שבת עדיין ספק הוא אם יצטרך לכך ואין חוששין לדברי הרשב"ץ בזה אבל מילת גר שנתגייר דאכתי לאו בר חיובא הוא אה"נ דחיישינן ע"ש ולע"ד הקצרה אחר הס"ר אין זה מעלה ארוכה דנהי דמצות מילה גדולה היא מ"מ אין בה כרת מעולם לאביו ולב"ד ולכל ישראל רק לתינוק דוקא כשיגדיל ולא ימול וכאשר דק היטב הריב"ה ז"ל בלישניה בי"ד סי' ר"ס דכתב שיש בה צד כרת ואילו שיש בה כרת לא קאמר וכאשר פירש היטב דבריו מר"ן ז"ל שם וז"ל ודייק רבינו לכתוב שיש בה צד כרת משום שאינו מתחייב כרת עד שיגדל ולא ימול עכ"ל באופן דאנן בדידן נימא ולא נסתפי דבספיקא דדינא כי האי שב ואל תעשה עדיף. (וע"ל סי' י"ד אות נ'):
סמך ראשו ורובו על סברת ר"ת בדין מי שגלח ערב הרגל להתיר לו גלוח בחה"מ ע"י מי שאין לו מה יאכל ובפרט להולך ובא אצל שרים וגדולי העיר ורגיל לספר בכל עת שצער גדול הוא לו לגדל שער ולעג וקלס בעיני השרים:
(נודע ביהודה סי' י"ג):
הד"ט וכבר מחו להאי שמעתתא מאה עוכלי רבני פירארא והר"י פורמיגיני מ"צ ור"מ מטריאיסטי וכנדפס מחדש בסוף ח"ב של הרב פחד יצחק אות ח' דבר מינה מהאי שריותא ושהקול נשמע מפי מגידי אמת שחזר בו הרב המחבר מכל מ"ש בזה וחזר לאסור איסר בגזירת נחש לכל העובר על תקנת חכמים ע"ש. גם הרב בנין אריאל בח"ב דף ל' חלק עליו עם חד דעמיה ע"ש. גם הרב יד דוד דף רע"ב ע"א השליך ארצה כל ראיותיו והחליט לאיסור ע"ש:
גם הרב יוסף אומץ סי' ז' כתב דבכל כה"ג אף שיהיה להמתיר טעמים לסמוך עפ"י הדין מ"מ הוא בכלל מתיר דבר תמוה לרבים ואף הרש"ך בי"ד סי' רמ"ב סקי"ז יודה דאסור כשתצא תקלה ע"י ההוראה עש"ד:
מעשה בא לידו החזקה של הרב מהריט"א בן הרב המחבר ביום ב' של חג המצות בהיותו ש"צ חולה ומבולבל בדעתו שטעה בקריאת הפ' בס' ראשון שלא סיים פ' המועדות בתלת גברי ושייר פ' חג הסוכות לרביעי ואחר שעלה הד' והראה לו הפ' והתחיל לברך זכר שר הטעות ויען שבאותו מדרש הקדוש מיום הוסדו מהרב החסיד תקן לקבל לנהוג כסברת התשב"ץ שלא להוסיף במנין העולים אפי' בשבתות וי"ט אפי' בשמחת תורה וכ"ש בחה"מ ור"ח ולכן גמר בדעתו שלא להוסיף על המנין לקרוא החמישי בפ' מוספי' והשלים ברביעי פ' המועדו' וקודם שיברך ברכה אחרונה קרא בפ' מוספין ובירך אחריו והאריך הרב נר"ו להוכיח במישור דיפה עשה מה שעשה כיון שכבר התחיל לברך אדעתא לקרות פ' חג הסוכות ואם עדיין לא בירך היה קורא תשלום הפ' קול רם ואח"כ היה מברך הרביעי על קריאה של מוספין כדי שבא להוסיף על המנין ע"ש ראיותיו הנכוחות וגם לרבות רובי תורתו של הרב המגיה שגם הוא האריך בענינים אחרים ובענין הלז יעוי"ש גם לו גם להרב המחבר שהעמיקו הרחיבו על כל פרטי קריאת ס"ת במועדי ה':
(שלמי צבור דף רמ"ט):
הד"ט ועיין ג"כ להרב תורת השלמים שאחר סמוך למהדורא בתרא של ספרו לדוד אמת העתיק דברי הרב ש"צ הנז' כל הצריך לקריאת ס"ת של מועדי רגל וימי חה"מ:
ח הנבחר להשלי' תורת אלקינו שהיה חולה קודם הרגל בחולי אינפיאדור"א בלע"ז בפניו עד שצוו לו הרופאים שלא לגלח ונתרפא בחה"מ אם לכבוד חתונתו של תור' מותר לו לגלח בעי"ט אחרון כיון שאנוס גדול היה קודם הרגל. הביא בתחלה פסק א' ארוך מהרב מלכת שב"א להתיר בצנעא. והרב המחבר והר"של מפינאלי מחו אמוחא דשמעתתיה דאין להתיר דבר תמוה וכבר זעקו בקול גדול על כיוצא בזה רבני אמשטרדם כנזכר בלקט הקמח ע"ש. (פחד יצחק ערך גלוח בחה"מ):
כתב הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"א סי' ע"ד דפסק דאם בחה"מ יאמר לו הרופא שאם לא יסתפר יכבד עליו החולי העלה להתיר מטעם רפואה בצירוף טעמים אחרים:
ט הורה גבר שאין מקום לפקפק כלל לברך על הנר ועל הבשמים ככל שאר מוצאי שבת אף כשחל י"ט א' ביום ה'. שאז יום שבת הוא יום ראשון של ח"המ ושאינה עולה כלל ראית מי שפקפק לדמותו לדין כשיוצא י"ט לחה"מ. דעלה כ' הטור בסי' תצ"א במוצאי י"ט בין במוצאי י"ט לחול בין במי"ט לחה"מ וכתב עליו הר"בי טעמם וע"ש דאפי' בי"ט שחל ביום ו' או ביום ז' איכא מ"ד דמברכין על הבשמי' (אלא דרובא דרבוותא פסקו שאין מברכין וכן מנהג העולם שלא לברך) כ"ש בניד"ד שיום שבת הוה חה"מ ובמ"ש הוא יום ב' של חה"מ. עוד האריך קצת בראיות ומסיק שיש לברך ע"ש:
(עולת שמואל סי' י"ב):
י הרב נודע ביהודה בחא"ח סי' י"ב התיר בשעת הדחק לעשות בקיבולת עי"ג מלאכה על גג בית א' פן יפסד הבית זמן מה בלי מחסה ע"ש ראיותיו שבכללן מנה היות הבית על מצר רחוב היהודים והעכו"ם. וכל סביבותיו בתי עכו"ם והאורחים הבאים אינם מכירים שהוא בית יהודי והיהודים שבעיר בקיאים במנהג העיר שכל הגגים נעשים בקיבולת ע"ש: