עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני
סימן יט דיני הסדר וכוסות ומצה
אות א' נפלאת הוא ממנו סברת הרח"ש רבו במ"ש דאין אדם יוצא י"ח במי צמוקים לפי שתקנו חכמים ד' כוסות לשמחה ולכן צריך שיהיו מיין וקשה עליו פר"י דתו' שכבר הנסיון מוכיח שגם הוא משובח בריחו וטעמו כיין המשובח הנעשה מענבים ויש ממנו חזק ולמה לא ישמח ויצא בו לד' כוסות וכ"כ הריב"ש דמי צמוקים יין גמור וכ"כ ג"כ מהר"ש הלוי בי"ד סי' י"ב ושמקדשים עליו גם הרב המבי"ט בח"א סי' רכ"ב כתב בשם הרב אגרת חמץ שיין צמוקים כיין ענבים הוא (אהל יוסף סי' ג'):
כתב הד"ט וכ"פ הרב ב"ד בפשיטו' בסי' רנ"א וע"ל סי' י"ח אות מ"ג ובסי' י"ג אות ח"י. ועיין להרב ח"י ס' תע"ב סקכ"ב דכתב דאם יש בצמוקים לחלוחית קודם השרייה לכ"ע ש"ד:
ב מי שהגיע בע"פ בכפר של ישמעאלים ומצא להישמעאל ששם כבר הקמח בעריבה ללוש וקדם הישראל ונתן המים שם לשם מצה והישמעאל גלגל ולש ואחר הלישה הפריש הישראל מיד חתיכה מהעיסה ועשאה כמין חלה ואפאה על הגחלים ולא היתה לו מצה אחרת רק כזית מצה שמורה מדאשתקד שהוליך עמו בדרך לסגולה אם א"א לו לעשות בשום פנים מצה אחרת בשעת הדחק כזה יקדש ויברך על עוגה זו המוציא ועל אכילת מצה ואחר אכילתו יאכל אותו כזית דאשתקד לאפיקומן ושם בירר דינא דעריבו' שלשין בהן כל השנה או לפעמים (ועיין להרב ב"ד סי' ר"י) עוד יתיר לאיש הנז' לבחור הרע במיעוטו לאכול קטניו' בימי הפסח אף אם אין מנהגו לאכלם ובלי התרה אם אין איש אתו להתיר לו ואם יש לו שאר מיני קטניו' חוץ מאורז יזהר עצמו מהאורז דגרע מכלהו עוד יתירנו אם לא היה אפשר לו לקנות כלים חדשים ולא להגעיל הישנים קודם הפסח להגעילם אפי' בי"ט עצמו דוקא אם אינן ב"י (מכתם לדוד סי' כ'):
ג נתן טעם לשבח אמאי כ' מרן בסי' תע"ב סעי' ב' שיעור הכוס רביעית אחר שימזגנו וישתה כלו או רובו שכבר הקשו האחרוני' דכיון שיוצא ברובו כ"ש בכלו ותירצו מה שתירצו והוא יצא לישע לו' דמשום דגבי פסח אמרו בש"ס אם השקה לבניו או לב"ב יצא והוא ששתה רובו לכן כתב כאן כלו או רובו לומר הוא רובו וע"י צירוף ב"ב כלו משא"כ גבי קדוש ובהמ"ז דסגי לכ"ע ברובו לא כתב כלו או רובו (בית יעקב סי' ס"ד):
הד"ט ועיין להרח"א בקונט' אחרון של הרב אשדת הפסגה דף י"ז ע"ג שגם הכא כ' דצ"ל רביעי' דהיינו עשרים ושבעה דראמי ובדיעבד סגי ברובו אף דבעלמא אפי' לכתחלה סני ברובו:
ד הקים לו מ"ש בספרו עיר האלהית שער השיר נתיב ו' לאסוקי שמעתתא בדין סומא דפטור מן ההגדה וכסברת ריר"ו הגם דמרן מחי לה אמוחא וחידוש הוא דאעפ"כ יכול להוציא מי שחייב כדמוכח בתו' דמגילה וכן נמצא בפי' במרדכי בדין סומא דאתי חד דרבנן ומפיק דאורייתא ע"ש:
(וע"ל סי' י"ו אות כ"ז ולקמן אות ל"ב) (שאלת יעבץ ח"ב ח"ב סי' ס"ז):
ה האריך לבאר שמ"ש מרן סי' תפ"ח דשיעור כזית חצי ביצה לא דק לחומרא לענין אכילת מצה וברכת המזון וזימון וכדברי הרמג"א (ועיין ג"כ להרב פר"ח בא"ח) ושם ביאר ג"כ שיעור גרוגרת דהיא מעט יותר מכזית ע"ש שנתווכח בזה עם גדול אחד והשיב לו על כל דבריו (ועיין ג"כ להרב שבח פסח דף ו' ע"ג דהוכיח דכזית הוי קרוב לשליש ביצה עש"ב הד"ט) (יד אליהו סי' כ"ה והנמשכים):
ו מי שאין לו רק מצה של טבל והקדש וכדומה צידד בתחלה דכיון דאילו היה משתדל ומשגיח שלא לבטל המצוה והיה מבקש מקודם מצה של היתר היה יכול לקיים המצוה בהיתר בלי עבירה כיון דפשע ולא ביקש אע"פ שעכשיו אין לו רק זה אין לאכלו דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא אתי עשה ודחי ל"ת רק כגון מילה בצרעת דלא מחמת פשיעותו אינו יכול לקיים המצוה ושוב נטה לו לדרך אחר דאע"פ שמעשיו גרמו לו מ"מ כיון שעכשיו אין לו של היתר אין לאסור מטעמא דמצוה הבב"ע אלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת וקרא דלא תאכל עליו חמץ דילפינן מינה דאין יוצאין לא בטבל וכו' כדאי' בפרק כל שעה דף ל"ה מיירי בשיש לו מצת היתר אבל אם אין לו של היתר אע"פ שמעשיו גרמו לו מ"מ אמרינן אתי עשה דאכילת מצה ודחי ל"ח של טבל וכיוצא:
(שמחת י"ט סי' מ"ב דף קס"ח ע"ד):
הד"ט ולעד"ן דאי מהא לא איריא דאיכא למימר דכשמעשיו גרמו לו אין יוצאין אפי' דיעבד וכשאין מעשיו גרמו לו יוצאין בדיעבד דוקא ולא לכתחלה וסגי למיסק דרגא חד בין זה לזה ולא תרי דרגי וכמו כן ניסק דרגא חדא בין יש לו של היתר דאז אפי' בדיעבד לא יצא לאם אין לו של היתר ואף שבענין התרת כלי חרס שנתבשל בהם איסור כתבו הרבה פוסקים דכיון דלית להו תקנתא בהגעלה בדין הוא להתירן אפי' לכתחלה אחר מעל"ע דהוי בדיעבד וכמו שכתבתי בשות"א דינוקא סי' ק"ל והסכים עמי מהר"ך נר"ו בזרע אמת שלו ח"ב (ע"ל אות ט') מ"מ החילוק מבואר ויהיה די לנו בנידון דידן להתיר אפי' לכתחלה בדוקא כשאין מעשיו גרמו לו ויש ליישב קצת וע"ל אות י"ו וי"ז ועיין ג"כ להרב אורים גדולים למוד כ"ה והנמשכים במעשה שאירע בעיר הקודש ירושלים תוב"ב בחג הפסח שלשו עיסה ביין שאינו מעושר והורה גבר לפרוש המעשר מהמצה מינה ובה והיו חביריו מגמגמים בהוראתו והשיב להם תשובה גמורה מאהבה עש"ב. והשתא דאתינן להכי יש לדקדק בפסק הרב שביתת י"ט הנז' מפני מה ידחה הל"ת כיון שאפשר לקיים העשה בלי ביטולו אם לא דמיירי שלא ישאר במתוקן שיעור כזית וכל כי האי היה לו ז"ל לפרש ודוק:
ז בן אצל האב א"צ הסיבה אם הוא רבו מובהק ותמה על הרא"ש ומרן שפסקו בהפך ע"ש (פנים מאירו' ח"א סי' צ"ג):
ח תמה על מ"ש בשם הרוקח בפי' התוספתא שתאן בפוסקין לא יצא דר"ל ששהה שעה גדולה ביניהם דאי הכי מה חידש לנו התוספתא בפסח מבשאר ימות השנה שלא להפסיק ביניהם הרבה ויותר תמוה פי' מהרי"ל שפי' שלא יפסיק בדברים בטלים דמה לנו דברים בטלים כאן אך הפי' הנכון האמיתי הוא דפוסקין הוא שם כלי המחזיק הרבה רביעית וכן הוא בהדיא בילקוט אסתר על פסוק והשתיה כדת וכן מוכח בירושלמי דפ' ע"פ ופ"ח דשבת ופ"ג דשקלים דמקשה שם מה לשתות בפוסקין והשיבו אם אמרו לשתו' לא אמרו להשתכר אם הוא שותה בפוסקין משתכר בתמיהא ולפי' הרוקח ומהרי"ל מה ענין שכרות לכאן א"ו דכוס גדול הוא והיינו סברת הי"א דמייתי מרן דצריך לשתו' רובו אף אם הכוס גדול (מקום שמואל סי' ס"י אות כ"ט):
הד"ט גם הרב ראש יוסף סי' תע"ב אות י"ז הרגיש ככל הכתוב לעיל ותירץ דר"ל ברבוי דהיינו ששתה בבת אחת דאמרי' בש"ס דידי יין יצא מידי ד' כוסות לא יצא וע"ש דגריס כפוסקים במקום בפוסקין ונוסחא ראשונה שפי' הרב מ"ש הנ"ל נראין לע"ד יותר
ועיין להרב קרית חנה סי' מ' דאחר שבחר לו בפי' התוספתא דפוסקין ר"ל כוסות גדולים ושכן הסכים רבו מהר"י מ"מ בא ליישב. פי' הרוקח שפירש שותה בהפסק שעה בנתים דדבר קשה הוא לחשוב על גבר בגוברין כרוקח הבקי בירושלמי יותר ממנו שיפרש פירוש זר ודחוק כזה ולכן כתב ליישב דבריו ע"פ מ"ש בסוכה דף מ"ט כי שבע איניש מגרוניה שבע וצורבא דרבנן דלא נפיש ליה חמרא ליגמע גמועי ופירש"י שעל ידי לגימות גסות הוא משביע אע"פ שאינו שותה הרבה ואינו כאוכלין דממילוי כרס בא השובע שלהן ומסיק רבא אכסא דברכתא אגמע גמועי דרך שביעה משום חבוב מצוה ע"ש וא"כ שפיר עולה פירושו של הרוקח על התוספתא שתאן בפוסקין ר"ל בהפסק לא יצא שאז אינו שבע וישתה יותר וישתכר ומשא"כ אם שתאן בפעם א' שבע ואינו משתכר שבין הכוסות אם רצה לשתות ישתה ואם שתאן בלגימא אחת שבע ואינו שותה הרבה ואינו משתכר וא"כ דברי הרוקח עולין עם הירושלמי בקנה א' כפתור ופרח וע"ש שע"י פירושו זה הניח בעיון מ"ש בפסחים דף פ"ו ע"ב בר"י בר' יוסי דאיקלע וכו' ויהבו ליה כסא וכו' ושתיא בחד זימנא וא"ל לא סבר מר השותה כוסו בבת א' הרי זה גרגרן ע"כ וקשה דמאי קושיא דילמא הברייתא מיירי בכוס שאינו של ברכה עכ"ד ולע"ד דבריו טובים ונכוחים ליישב קצת דברי הרוקח דאלו קטיל קני באגמא הוא וחובה עלינו לקיים דברי חכמים אפילו בדוחק קצת מלהניחן בתימא ועיון אך במה שהניח בצ"ע ההיא דפסחים לעד"נ פשוט ומבואר דניחא דברייתא דהרי זה גרגרן מיירי בכוס שאינו של ברכה אבל בשל ברכה משום חבוב מצוה לגמע גמועי בבת אחת שפיר דמי כדמסיק רבא מ"מ מנ"ל למר דההיא דר' יוסי היה בכוס של ברכה ואדרבא ממקומו הוא למד דלאו בכוס של ברכה הוה מדסמיך האי עובדא דר' לההיא דלעיל דרב הונא בר נתן איקלע וכו' ויהבו ליה כסא ושתייה בתרי זימני ואי הוה כוס של ברכה הוה עביד כמסקנא דרבא דאגמיע גמועי א"ו שלא בכוס של ברכה הברייתא מיירי והכי עביד רב הונא וכיון שכן הא נמי דר"י בר"י מיירי בכוס שאינו של ברכה דאטו עד שלא הגיע זמן הברכה לא שתה כלום א"ו כדאמרן וק"ל:
ט בערב פסח בישלו ביצה שעושים לסדר בקדרה ועוד בשלו באותה קדירה בליל א' וליל ב' ונאכל התבשיל ובאו אח"כ לאכול הביצה ונמצא בה דם ולא נודע אם כשנתבשלה בקדירה היה בה ס' וא"א לשער שכבר אכלו התבשיל הורה דנאסרה הקדירה מספק (בית יהודה ח"ב סי' ל"ג ל"ה):
הד"ט ולענד"נ דסגי בשהיה מעל"ע דדוקא בודאי איסור גזרו שאינו בן יומו אטו בן יומו ולא בספק איסור וה"נ בספיקא קאי דלא אסר הקדירה רק מספק וכ"כ הרשד"ם בי"ד סי' ל"ח דאם הכלי בלוע מספק מותר להשהותה לכתחלה מעל"ע לבשל בה אח"כ וכ"פ הר"ם פרובינצאלי ורש"ך דאם גזרו שאינו ב"י אטו ב"י ה"ד בודאי איסור אך בספק איסור לא גזרו וכ"כ הרב לחם הפנים בי"ד סי' נ"ח בשם ת' הרב באר עשק סי' ס"ה ועיין ג"כ להרב לה"פ הנז' בסי' צ"ג סק"ה ולהרב דב"ש סי' שי"א ולהרב שמש צדקה בי"ד שלו סי' ג' להרב בנו ויש ג"כ ראיה לזה ממ"ש הרב פר"ח סי' מ"א ס"ק י"א ועיין להרב נחלת יעקב סי' כ"ד ומ"ב בדין בישל בכלי חרס חלב שחלבו ישמעאל ואין ישראל רואהו דלענין הכלי חשיב כדיעבד כיון שאין לו תקנה אלא בשבירה ומותר להשתמש אפי' לכתתלה אחר שהייה מעל"ע ממ"ש מרן סי' קכ"ב קדירות וקערות שלנו שעמדו ברשות הישמעאל בלא סי' משהה אותם מעל"ע ומותר והורו כן מהר"א ציוידא"ל ומהרשי"ק. ושם כתב הר"ר ליב סאראואל דבהפסד מרובה דיינינן להו כדיעבד ומותרין בין אם הוא בלוע מאיסור דרבנן בין אם הוא בלוע מאיסור תורה ע"ש ועיין ג"כ להרב גור אריה ז"ל בי"ד סי' קכ"ב ס"ק ח' ולהרב ב"ע סי' ס"ח בשם הרמ"פ דכלי חרס שא"א להכשירן הואיל וכלי שאינו ב"י מותר מן התורה אפי' נתבשל בו ודאי איסור אינו אסור לכתחלה אלא מדרבנן נמצאו אותם הכלים אחר שע"ע מעל"ע וכו' וכשרים וכו' ע"ש והרב החסיד הדב"ש הביא תשובות הרב"ע והנ"י הנז' והסכים לדבריהם בהפסד מרובה וספקא דרבנן:
גם הרב סמא דחיי בי"ד שלו סי' א' והנמשכי' האריך בפרטי הכלים ובסי' ד' נגע בפרט כלי חרס והביא סברת הרמב"ם הנז' וגם הוא עלה בהסכמה להתיר בספיקא דרבנן ע"ש ומן המקובץ יצאנו לישע הקדירה הנז' דנראה ודאי דאחר מעל"ע מותר אפי' לכתחלה ואפשר דגם הרב המחבר יהיה משלנו ולא כתב דנאסרה רק בתוך מעל"ע לכלול בהוראתו גם בשל מתכות דאיכא תקנה בהגעלה דאסורו' הן אפי' שאינן ב"י א"נ כדי להורות מלתא דשויא נמי להמחמירים בנ"ט לפגם בפסח ולא למרן ודעימי' המקילים גם בחמץ בפסח כמ"ש בסי' תמ"ז סעי' יו"ד וכל זה הוא דוחק:
וע"ל סי' ז' אות כ"ח ובחי"ד סי' א' אות י"ב וי"א אות י' וי"ח אות ד' וה':
ועל פרטים אחרים שכ' הרב ז"ל בתשו' זו כתבתים בגליון של ספרו הנמצא אתי ואין כאן מקומו וכשהרציתי דברי להרב מהרי"ך נר"ו לשמוע ממנו איך הוא נוהג בהוראתו השיבני דבר בעטו שכבר ח"ב של זרע אמת שלו הוא תחת המכבש וששם דבר כבר על זה וכן ראיתי אח"כ שם בסי' ט"ל דהעמיק הרחיב כל הצורך בפרט זה ומסיק להקל בהפסד מרובה א"נ בבליעת דבר שאינו אסור מדינא רק משום חומרא א"נ כשנתבטל דבר של ספק איסור ברוב של היתר דבכגון אלו יש לסמוך להתיר לאחר שהייה מעת לעת.
י אם שכח לצלות הזרוע בע"פ לסדר של פסח אסור לצלותו בליל פסח דהוי שלא לצורך י"ט כלל שאין לאכול צלי אפי' ביום ודלא כהר"מגא סי' תע"ג ס"ק ס' (שם סי' נ"א):
כתב הד"ט ועיין להרב פרי מגדים בחלק משבצות זהב דכתב דאפי' צלי לא קבלו עלייהו שלא לאכלו דוקא בלילה ולא ביום ע"ש סי' תע"ו ובעיקר דברי הרב ב"י הנז' לע"דן דמותר לצלותו משום דחזי וחזי אפי' ללילו ע"י שיבשלנו אחר צלייתו ואם מקפיד להניחו צלוי עד שיגמור הסדר יבשלנו למחר ויאכלנו דהא אף במקום שנהגו שלא לאכול צלי מ"מ אם בישלו אחר הצליה שרי וכ"פ הרב בית יעקב סי' כ"ד אמנם מה נעשה והגאון הרב פר"ח בסי' תע"ו אסר בפשיטות בצלאו ואח"כ בישלו גם הרב ים יששכר בפ"ב דין ט"ו הסכים לדבריו ודלא כהרמ"גא דמתיר בצלאו ואח"כ בישלו רק הכריע דאם בין השמשות היה צלי חל עליו שם איסור ושוב אינו יכול להתירה ע"י בישול אך אם נתבשל אחר הצליה מבע"י לא נקרא על בשר זה שם איסור מעולם ומותר ע"ש וא"כ הכא נמי יש מקום לומר דכיון שצולה אותו בי"ט מיד נאסר ולא יחזור להיתרו ע"י בישול ולכן אסור ג"כ לצלותו דהוי שלא לצורך י"ט כלל. האמנם עדיין לא נתקררה דעתי החלושה בזה דיש לחלק בין צלאו מבע"י דהוי כעין מוקצה לבין השמשות ומוקצה לכל היום משא"כ כשבין השמשות היה הבשר חי וראוי לאוכלו מבושל אע"פ שיצלה אותו בי"ט אמאי לא ליפוק מידי איסורו ע"י בישול ומ"מ למעשה כבר הורה זקן ואין להקל בדבר דס"ס אינו אלא מנהג בעלמא וזכר לפסח ליכנס בחשש איסור צליה שלא לצורך י"ט ועיין להרב חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ט שהביא מ"ש הרב חסדי דוד בפ"ב די"ט לסייעתא דהרב"י נז' והוא נר"ו דחה ראייתו והרגיש ג"כ קצת על ראיות הרב"י ז"ל ועל הרמ"גא ע"ש:
יא מי שהביאו לפניו בליל פסח ב' קנקני יין של ב' מינים ובירך על כוס א' מקנקן א' אם לא היה ליל פסח אין לזוז מסברת מרן דס"ל דיש לו לברך הטוב והמטיב על הב' אע"פ שהיו לפניו הב' מינים כשבירך בפה"ג על הא' ואף אם שותה הב' שלא בתוך הסעודה אך להיותו ליל פסח צריך לחלק בין שותהו תוך הסעוד' שהיא שתיי' רשות דאז יברך הט"והמ לשותהו לא' מד' כוסות דחובה נינהו דלא יברך רק בפ"הג הנוהגים לברך על כל כוס וכוס או לא יברך כלום לנוהגי' שלא לברך על כל א' וא' ודלא מדמשמע מהרמ"גא ר"ס קפ"ה דכתב דאם בירך בה"מז על יין אחר אין צריך לברך הט"והמ וטעמא יהיב משום דכבר אמר הט"והמ בבהמ"ז דליתא ובלא"ה נמי אין ראוי לו לברך (שם סי' ג"ן):
כתב הד"ט קושיתו על הרמ"גא אחר הס"ר תיובתא לא חזינא כיון דכבר במחלוקת שנויה אם אפי' בשלשה טעונה כוס וכ"ש כשהוא יחידי והרמ"גא גופיה בר"ס קפ"ב גילה דעתו דס"ל דא"צ כוס וא"כ לדידיה נמי ניחא דאי לאו שהזכיר כבר בבהמ"ז הט"והמ היה ראוי לברך הט"והמ כיון דכוס זה של רשות הוא ועיין להרב ברכי יוסף א"ח סי' קע"ו אות ג' דכתב דלית ספיקא קמיה דבכה"ג א יברך הט"והמ:
יב מאשר ומקיים מ"ש בחק יעקב שלו סי' תפ"ג ס"ק ב' בדין מי שאין לו רק ב' כוסות דלדעתו שם יקדש בליל א' על כוס א' וישמור כוס ב' לליל ב':
(שבות יעקב ח"ב סי' ה'):
יג מי שאין לו מצה אלא פחות מכשיעור נראה דאין כאן צד חיוב לאכלה דאכילה בכזית משמע והיינו דבסי' תפ"ד איתא הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול מצה בפסח ולמה והלא לענין שבועה שלא אוכל סתם בכזית משמע ואי איתא יאכל פחות מכזית ויקיים שבועתו ומצות אכילת מצה כאחת א"ו דכיון שאינו אוכל כזית לאו מצוה היא כלל (שם סי' ח"י) ועיין בחי"ד סי' י"ט אות ס"ד:
הד"ט ועיין להרב חיים שאל ח"א סי' ג' שכתב שהסכים לזה הרב מחנה ראובן ושכן הדין במרור והוא נר"ו חלק עליו והחליט דיאכל מה שיש לו בלא ברכה ע"ש:
ועיין להרב בית יהודה ח"ב סי' נ"ו בדין ב' שהיו במדבר או בבית האסורים ואין ביניהם רק כזית מצה דס"ל דאפשר לומר דמאן דאלים גבר ע"ש ואם אפי' בפחות מכשיעור מתקיימת המצוה למה לא יאכלו שניהם מחצה לזה ומחצה לזה דנהי דמצוה מן המובחר תהיה באכילת כזית מ"מ לא היה בדין לעכב על חבירו שלא יקיים המצוה כל עיקר כדי שיקיים הוא בדרך אלמות וחזקת היד מצוה מן המובחר וכמעט הסברא נותנת דעשייתו מצוה שאינה מן המובחר ולזכות את חבירו שיעשה מצוה אף שאינה מן המובחר יהיה זכותו יותר גדול בצירוף של חבירו לשלו מעשייתו בלבד אפי' מצוה מן המובחר:
ועיין להרב למודי ה' סי' קע"ז דפשט ספיקו של הרב מוצל מאש סי' ט"ז שהדבר ברור מפ' דם חטאת דף צ"ו דאם אכל כזית בשהיות לא יצא ועג"כ להרב מגן שאול סי' מ"ב שהביא דברי הרשב"א והרב בני חיי סי' תע"ה נמי ס"ל דליכא מצוה באכילת חצי שיעור ועג"כ להרב חקרי לב ח"א. סס"צ דהאריך בענין חצי שיעור אי איתי' גם בעשין והביא סברת הרב ב"ח הנז' דס"ל דליתא והשיב הרחק"ל דחיית הרב מחזיק ברכה וקיים סברת הרב"ח הנז' ובס"ס מייתי מ"ש הרב בית יהודה הנז' בפנים והשיב על כל דבריו ושלדעתו אין בקיום דינא כל דאלים גבר ושלשורת הדין מדינים ישבית הגורל ע"ש:
יד מי שהוא אנוס ואינו יכול לאכול פרוסת המוציא קודם חצות לא יברך על אכילת מצה דספק ברכות להקל ואם לא נאנס רק עד סמוך לחצות יקדש וישתה כוס ראשון ויטול ידיו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל ויברך ג"כ כאן על אכילת מרור קודם חצות וההגדה. יאמר אח"כ (ועיין בא"ח סי' תפ"ג):
(דגול מרבבה סי' תע"ז):
טו אם קידש בליל פסח על הפת ואכל ושוב הביאו לו יין יאמר ההגדה עד משעבוד לגאולה ולא יסיים ונאמר לפניו הללויה רק יתחיל ברכת אשר גאלנו ויברך בפה"ג וישתה כוס ראשון ואח"כ יאמר ונאמר לפניו הללויה וכו' וחצי הראשון של הלל וישתה כוס ב' ע"ש מלתא בטעמא דמסתברא (שם סי' תפ"ג):
טז בני אדם האופים מצותיהם בתנור אחד וחוששים שיוחלפו המצות מזה לזה מהני תנאה (אף למ"ד דלית ברירה), אם יאמר בלשון להבא לכשיגיע לולבי או מצתי ביד אחר הרי הוא לו במתנה אבל לומר כל המתחלף (לשון הוה) משלי יהיה מתנה וכיוצא לא מהני תנאה דלא חלה מתנתו והויא מצה גזולה דאין אדם יוצא י"ח ועיין בפ' מרובה דף ס"ט גם האריך בדין ברירה כשתולה בדעת אחרים. ודין מצה גזולה נוהג ג"כ בליל ב' אע"ג דאנן בקיאין בקיבועא דירחא יון דבליל א' חיובו מדאורייתא משום ג"ש דלחם לחם גם בליל ב' קפדינן למצוה הבאה בעבירה וה"ה למרור כשהיה בה"מ קיים אך בזמן הזה דחיובו של מרור מדרבנן אף בליל א' לא קפדינן למצוה הבאה בעבירה ועיין למרן סי' תרמ"ט דיוצא אדם י"ח בי"ט ב' בלולב גזול דאינו אלא מדרבנן ודלא כהרמ"א (שאלת יעבץ ח"א סי' צ"ב ונמשכים):
יז מי שאין לו למצת מצוה רק של חדש או איסור אחר שאין בו מיתה או עשה עם הלאו שלו יכול לאכלו לכזית מצת מצוה ואם הוא איסור של עונש מיתה או שיש ג"כ עשה אסור לאכלו ומ"מ אם אכלו יצא י"ח ואם יזדמן לו אח"כ מצת איסור אפי של לאו גרידא אסור לאכלו שכבר יצא י"ח ועוד לו שם ובסימנים הנמשכים נשא ונתן בענין מצוה הבאה בעבירה ע"ש פלפולו העצום (שם צ"ו הנמשכים:
הד"ט וע"ל סי' זה אות ו' וט"ז ועיין להרב כנסת יחזקאל בחי"ד סי' מ"א דאף בזמן הזה וח"ל נוהג דין איסור חדש בשדות ישראל ואף בשדות השוכרים ישראלים מהשר כמו שהוכיח מש"ס דקידושין דף ל"ו ומנחות ור"ה ושכן הסכמת כל האחרונים דהלכה כר"א זולתי רבינו ברוך ואחריו נמשכו הרט"ז והרגמ"א ע"ש:
ועיין ג"כ להרב יד אליהו סי' ס"ד ולהרב מים רבים סי' מ"ג והנמשכי' שהחזיק הרב המחבר כעוצם ידו שאין לחוש לאיסור של חדש ע"ש ובענין מצוה הבאה בעבירה ע"ל סי' ה' אות ל"ו:
יח מכריכה שאנו עושים זכר למקדש כהלל לא סגי בפחות מכזית כיון דאין אכילת מרור בפחות מכן וצריך כזית מצה וכזית מרור (שם סי' ק'):
יט מי שהיה מתלוצץ בליל פסח על פיוט חד גדיא שאומרים בסוף הסדר והשומע שמע ונדהו נדויו נדוי ורב המקום יוכיחנו בטוב טעם וישאל מחילה על חטאיו ויתירנו (חיים שאל ח"א סי' כ"ח):
כ חתן בליל פסח יברך הז' ברכות בכוס ברכת המזון ולא על א' השש ברכות ובפה"ג על אחר כמו שעושים בשאר הזמנים והרב יעב"ץ כתב בסדורו דיכול ג"כ לעשותן בב' כוסות ויניח לכוס ד' את אשר בירך עליו ברכת חתנים (שם סי' ע"ב אות י"ג):
הד"ט ולעד"נ טוב ונכון הדבר לעשות כסברת הרב ברכות מים סי' תע"ט שכ' שאף למנהגם שמברכים הז' ברכות על כוס א' מ"מ בליל פסח אחד מהמסובין יברך שש ברכות על כוס שלו והמברך בהמ"ז יברך בכוסו (ועיין להרב ח"ש הנז' מ"ש בספרו יוסף אומץ סי' מ"ז):
כא נתן טעם למנהג שאין אוכלין חזרת בליל א' של פסח אפי' מבושל יותר מכזית של מצוה כדי שיאכלנו בליל ב' לתיאבון ועיין בפסח מעובין סי' קכ"ג דהמנהג פשוט בין הספרדים שלא לאכול ירקות וחזרת זולת מה שהוא חיוב:
(בית דוד סי' רמ"ט):
כב העד העיד בנו האיש ששמע מפי זקנים שהיו נוהגים בסאלוניקי בב' קהלות איטליאה להטיל בחרוסת אבן קיילרמו"ני כתוש הדק שהוא אדום דומה לחומר עוד לו שם תימה על מנהג עירו שמשמים בחרוסת ערמונים שלא נזכרו בשום פוסק ולא מצינו שנדמו ישראל להם (שם סימן רנ"ג):
הד"ט גם בס' תניא כתוב שיש משימין בחרוסת מעט חומר זכר לטיט וכ"כ ג"כ הרב ברכי יוסף בשם שבולי הלקט סי' ס"ד שיש משימין בו מעט חומר או גרירת לבינה זכר לטיט וכתב עוד דכבר מהר"ם לינאזנו תמה על מנהג זה וקראו מנהג שגעון דא"כ גם בפורים יוציאו מהם דם זכר לגזירת ההריגה והלא צריכין להפך היגון לששון והרע לטוב ושמה שהביאו לראיה מפירש"י ורשב"ם נסחא מוטעית נזדמנה להם והוא בדק ומצא בפי' כתיבת יד ישן נושן שכתוב בו וחרוסת שכותשין וכו' זכר לטיט במקום וחרס שכותשים בו וכו' עכ"ל:
ואני בעניי לא ידעתי איך תתיישב הגהה זו מחרס לחרוסו' דאחד הרואה ברש"י ורשב"ם בפסחים דף קי"ו א"א להגיהו כך שכ"כ וז"ל תבלין וירקות שמטילין בחרוסו' זכר לתבן וחרס שכותשין בו הדק זכר לטיט עכ"ל ואי גרסי' וחרוסת במקום וחרס אין בו משמעו' והעיקר חסר מהו הדבר שכותשין בו ועל טעמו וממשו של מהר"ם ז"ל יש להשיב דשאני פסח שאנו עושים בו דברים המורים חירות ודברים המורים עבדות כגון מצה זכר לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ על שנגאלו והמרור זכר לעבדות משום וימררו את חייהם וכו' וכפירש"י ז"ל על פסוק מצות ומרורים יאכלוהו כל עשב מר זכר לוימררו את חייהם וכו' עכ"ל ועודנו מהר"ם ז"ל תמה יקרא על הטלת החרס הבטל במיעוטו שאין אדם מקפיד עליו להיותו בלתי נרגש בין השינים ירבה לתמוה על אכילת מרור אשר מרירותו נרגשת לכל חיך יטעם לו ומ"מ להיותו דבר המביא לידי זכרון הצער שנצטערנו לשעבר וסוף סוף אף שהוא מר אינו מאכל המזיק לשום אדם לא נזוז מחבבו לזכר הנס שנעשה לנו שהצילנו מאותו הצער ומה דמות נערוך להוצאת הדם מגופנו ולהזיק לעצמנו לזכר ההריגה אין ספק דצערא דגופא עדיפא מהנאת זכירת הצער שנצטערנו וניצולנו ממנו משא"כ בחרס ומרור דלא שייכא האי טעמא נכון וישר הוא לעורר את הלבבו' ואין זה יגון ואנחה בימי שמחה וששון אדרבא ביותר וביותר תגדל אצלנו שמחתינו בימי חירותינו והיא ע"ד הכתוב אצלנו בפלגי מים על ספר קינות על פסוק איכה ישבה בדד העיר רבתי עם דבמדרשו של רשב"י ריש פרשת שמו' אמרו דמאן דלא רגיל למסבל צערא והוה כל יומוי בתפנוקי' ועדונין ואתי ליה צערא דא איהו צערא שלים ע"ש ועיין ג"כ למהר"י ן' שועיב בפירוש הכתוב זכרה ירושלים ימי עניה וכו' ודון מינה ונוקי באתרין דבימי שלוה בתתו האדם אל לבו שמימי קדם היה ביגון וצרה תרבה ותגדל השמחה בעת שלותו ובסגנון זה הדרשה תידרש באחד מדרשותי על מה שצונו ה' בכל המועדים וימים טובים זכירה בפה זכר דיציאת מצרים ומה טיבה של מצוה זו לזכירת יציאת מצרים וזכרון היציאה הוא קשור בזכרון הגלות שיצאנו משם ואם בזמן חדוה זכיר' הצרו' שעברו תעורר הדאגה והיגון למה יצוינו לערבב השמחה בימי שמחתנו א"ו כדכתיבנא דאין זה צער אלא בהפך גדלות וריבוי השמחה והוא ברור לע"ד ודוק. ועיין ג"כ להרב ראש יוסף סי' תע"ג דגם הוא צידד לקיים המנהג במקום שנהגו ע"ש:
כג טעמא טעי' למ"ש הרמ"א דיאמרו ההגדה בלשון שמבינים הנשים וקטנים לא משום שהנשים חייבו' באמירות ההגדה אלא משום חיוב האנשים להגיד להן ולהודיע לקטנים הנסים ונפלאו' שעשה המקום לנו ואם יאמרו בלשון שאינם מבינים מה ההגדה והודעה זו. שם סי' רנ"ו (ועיין להרב למודי ה' סי' קצ"א מ"ש על פיטור נשים מלומר הגדה של הרב הנז'):
כד נתן טעם למנהג הנוהגים למזוג כוס ב' קודם אמירת הא לחמא ממ"ש הרמב"ם בנוסח ההגדה וז"ל מתחיל על כוס ב' ואומר בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא (שם סי' רנ"ז):
נה מסיק ותני דאין לנו מצה שמורה אלא משע' קציר' או משע' לישה אך אם אינה שמור' משעת קציר' אפי' היא שמורה משע' טחינ' וכיוצא אינה אלא כשמור' משע' לישה ואין לה שום מעלה עלי' לענין אם שכח ולא אכל אפיקומן ממנה לחזור ולאכלה (שם סי' רנ"ט):
כתב הד"ט וזה לי עשרים שנה קודם ראותי דברי הרב ז"ל שנשאלתי מאחד חכם מסיינא לחוות דעתי הקצרה במי שאין לו בפסח רק מצה שמורה מחימוץ משע' טחינה הנעשית לשם מצת מצוה ויש לו ג"כ מצה שמורה משעת קצירה שלא נעשי' לשם מצת מצוה הי מינייהו עדיפא לצאת י"ח מצה והשבתי לו בקצרה דנ"ל פשוט דגרע מצה בלתי נעשית לשם מצוה אף שהיא שמורה מחימוץ משעת קצירה מההיא דנעשי' לשם מצת מצו' ולא נשמרה מחימוץ רק משע' טחינה וה"ה אם היא שמורה משע' לישה דכי הדדי נינהו (וכאשר ראיתי אח"כ להרב ב"ד הנז' דשפתיו ברור מללו דאין שום מעלה לשמירה משע' טחינה לשמורה משע' לישה וכנז') דהא שמיר' זו משעת קצירה שנא לשם מצוה לית בה מעליותא כלל דבהדיא אמרינן בפרק כל שעה דף מ' א"ל רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכי לשם מצוה דוקא אלמא דאי חיישינן לשמירה משעת קצירה בעינן שימור לשם מצוה דוקא ולא סגיא שמירה מחמץ לחודה. וכיון שכן במאי דקמן שלא נעשה לשם מצוה אינה מעלה כלום היותה משומרת מחימוץ משע' קצירה והרי הוא כבצקו' של ישמאלים לענין זה שאין אדם יוצא י"ח אעפ"י שמותר למלאו' כריסו מהן וכדאיתא התם בש"ס וא"כ פשיטא לן דניחא וניחא למעבד מצוה באחריתי המשומר' לשם מצוה אע"ג דאינה שמורה מחמוץ רק משעת לישה או טחינה דחדא היא כנז' והוא ברור לע"ד ואצלי בשות"א דינוקא סי' ס"ו הארכתי עוד קצת בענין יעו"ש:
ועיין להרב מטה אשר דף קל"ד ע"א בנוהג לאכול מצה שמורה משע' קצירה כל ימי הפסח דפסק הפר"ח בסי' תצ"ו ס"א דמסתברא דלא מיקרי סייג רק מלתא יתירתא ואם רוצה לבטל מנהגו א"צ התרה ותמה עליו דאטו גרע ממי שנהג שלא לאכול בשר ולשתו' יין או להתענו' בזמן ידוע דהפר"ח גופיה כתב בסי' תנ"ג דהוי חומרא וכיון דהוי חומרא אמאי א"צ התרה ועיין להרב הלק"ט ח"א סי' ק"ג. ולע"ד אפשר לחלק בין הנושאי' דאילו להתענו' כל דמצי לצעורי נפשיה מצוה קעביד וכן מניע' אכילת בשר ושתית יין משנחרב הבית דין הוא שלא נאכל בשר ולא נשתה יין כדאמרי' בפ' חזקת הבתים ועיין במהרש"א שם משא"כ אכילת מצה משע' קצירה דהויא מלתא יתירתא וממילא פסקי הרב פר"ח לאו סתראי נינהו (ועיין לקמן סי' כ"ז אות י"ב):
כו שנה ופירש מ"ש מרן בשם ר"י החסיד במעשה שאירע בפסח שחל בא' בשבת ונפלה התקופה בלילה שלפניו ולשו במים השאובים בלילה דאין להקפיד משום דכתיב שומר מצוה לא ידע וכו' דהיינו דוקא כשאותן המים הן הן של מצוה ששאבום מבע"י לשם מצוה ונמצא שנתקדשו המים בכלי ואח"כ נפלה התקופה בהא אמרינן שומר מצוה ליד"ר וסימן לדבר לא יבא אל מקדש ה' ערל וטמא אך כשהמצוה והסכנה באים כאח' לא אמרינן בזה שומר מצוה וכו' וחמירא סכנתא מאיסורא אם נשאבו שלא לשם מצוה ואח"כ נפלה התקופה ורוצה להשתמש מהן למצת מצוה. ושם הובאו דברי הרב בנו לסיוע דברי מר אביו מההיא דמ"ק דף כ"ח ע"א דר"א אתחזי ליה למה"מ עודנו אוכל תרומה וא"ל לאו תרומה קאכילנא ולאו קודש איקרי וכו' דמוכח משם דבדבר של קודש אין לו למה"מ רשות נעשו' עמו רע וה"ה במים ששאבו לשם מצוה והרי הן קודש שוב אין מה"מ שולט בהן:
ועוד כיון דסכנת התקופה אינה אלא להפחיד בני אדם שייראו את ה' ואין במים ההם סכנה בעצם. גם הביא בידו מ"ש הרב שמש צדקה בי"ד שלו סי' ז"ל על מה שאינם שופכים המים שבשכונ' המת בשבת ומייתי בשם מהר"י בריאל ז"ל דשמע מרבותיו שבכלל ויברך אלקים את יום השבת ויקדשהו שצוה למלאכי' לוקחי נפשו' שלא ילכלכו מימי ישראל ביום השב' וימי מקראי קודש ומינה ילפינן דכשהם מקודשים למצת מצוה אין בהם כל דבר רע ע"ש דכנפש האב כנפש הבן ס"ל דאם לא נתקדשו המים בכלי ונפלה התקופה יש לשפכן ואעפ"י שישתמשו ללוש בהם מצת מצוה מ"מ חמירא סכנתא דלא אמרי' שומר מצוה וכו' רק כשתקדים המצוה לחשש הסכנה:
ועיין ג"כ להרב תורת חסד במה שנשאל על שמעון ששידך רחל בתו עם לוי ולעת הזיווג סירב לוי להשיאה מפני צוואת הר"י החסיד שכתב ששני אחים לא ישיאו ב' אחיות שלא יצליחו ואפשר ג"כ שתהיה סכנה בדבר ופטרו הרב תורת חסד מקנס ע"ש שאף שהיה לוי מושבע ועומד להשיאה והיה עושה מצוה גדולה לקיים שבועתו עכ"ז פטרו הרב מהקנס והשבועה בלי שום התרה כלל מפני חומר הסכנה כיון שלוי הקפיד לפי שכבר היה נשוי אחיו עם אחות משודכתו והו"ל קדימת דבר חשש הסכנה לדבר מצוה (ועיין להרב אהבת דוד דף ס"ט ע"א בענין שפיכת המים בשביל התקופה ובספרו יוסף אומץ סי' מ"ב ועיין ג"כ להרד"ח בחסדו דוד שלו דף ע' ע"ג הד"ט). (צרור הכסף בי"ד שלו סי' ו'):
כז עשה סמוכו' למה שנהגו במצרים שישראל לש ועורך המצו' שמור' והישמאעל אופה. (רדב"ז ח"ג דפוס פירדא סי' תקפ"א):
כח עוד לו ז"ל שאין לתת מלח ולא תבלין אפי' במצה שאינה של מצוה ובשל מצוה אין לתת בה שום דבר כלל כדי שלא יטעום בה טעם אחר זולת מצה ומטעם זה אפשר שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שפסק בפ"ח מהלכו' חמץ ומצה דין ח' לטבל מצה בחרוסת (שם סי' קפ"ב):
כט סמך את ידו על סברת רש"י בדין היסבת אטר שיהא מיסב ואוכל במנוחה כדרך שהוא מניח תפילין דהיינו צד שמאל דידיה ושמה שאמרו שמח יקדים קנה לושט לא קאי אלא אפרקדן וכפי' הר"ן ז"ל דאז שכיחא היזיקא שמא יקדים אבל המיסב על ימין לא חיישינן:
ועוד שראה וידע שהסימנין שוכבין זה על זה ולא זה אצל זה אם לא שסימני האדם משתנין משל בהמה. ועוד שלא תקנו היסבת שמאל רק דרך חירות ואם יסב בימינו ויאכל בשמאלו מצטער הוא ואינו דרך חירות (שם):
ל ארי שנעשה שואל מדעת להרב שבות יעקב עמ"ש בחק יעקב שלו סי' תפ"ג אות ק"ב דמי שאין לו אלא כוס א' יקח אותו לקידוש וכו' ול"נ דאם הוא בליל א' ויש לו ב' כוסות יקיים כוס א' לליל ב' כבסי' תפ"ב לענין מצה עכ"ל דלדידיה לא דמי למצה כעוכלא לדנא דבשלמא גבי מצה אין שם אפי' מצוה מן המובחר רק בלחם משנה וא"צ לבצוע אלא א' ואף בזה יש פוסקי' דבא' ומחצה סגי כמ"ש הטור סי' תע"ה משא"כ ד' כוסות דתקנו כנגד ד' לשונו' של גאולה עדיף טפי לעשות בליל א' כתקנת חכמים אף שלא ישאיר כלום לליל ב' ומצינו שהעמידו דבריהם במקום איסור דאורייתא כדאי' בפסחים ועיין ג"כ ביומא דף ל"ד ע"ג ד"ה רבי אומר ילמוד וכו' וכ"ש כאן די"ט ב' גבי ראשון כחול שוינהו וכ"ש כשאין לו רק ב' כוסות כדברי הרמג"א שיברך ברכת המזון על כוס ב' וכ"ש לי"א דבסי' תפ"ב דאין לברך בהמ"ז בלא כוס עוד הביא בידו ראיו' אחרות ע"ש (קרית חנה סעי' ח):
לא חייש מר אקמחיה ואשיטתיה אזיל דס"ל דאין לברך ברכה על פחות מכזית בין לאחריו בין לפניו וכמ"ש במקומו' אחרי' בספרו ובפרט בסי' ר"י (הזכרתיו לעיל סי' י' אות נ"ח) ומש"ה ס"ל הכא דבעי כזית בירקות של טבול לכרפס כדי לברך עליו ברכה לפניה (מר וקציעה סי' תע"ג):
לב החזיק בעוז במאי דאיתא בפסחים סומא פטור מלומר הגדה דהכוונה היא להוציא אחרים ושכן מצא אח"כ להרב ספר המכריע סי' ע"ח. ועיין לרדב"ז דפוס ויניציאה סי' נ"ט ושער אפרים סי' כ"ז. ובית יצחק דף ט"ו ע"ג וגט מקושר דף קמ"ב. ושאלת יעבץ ח"ב סי' ס"ז הבאתיו לעיל באות ד') (יד דוד דף קנ"ט ע"ב):
לג האריך להוכיח בדין ראובן ששאב מים ללוש בהם מצת מצוה ממקו' א' שמשתחוים העכו"ם ומדליקין הנרות שם וכהנ' רבות דאם המים מחוברים אף שהן של יחיד לא נאסרו בהנאה ואפי' לעשות בהן מצת מצוה ואם הן של רבים אפי' תלושים מותרים אמנם אם הם של יחיד והם תלושים פשיטא דנאסרים אפי' להדיוט ואף שנשתנו אין השינוי מועיל:
(פרשת הכסף דף ס"א ע"א):
לד הגם שבשאר שבתות וי"ט נחלקו הפוסקים אי מצי למיכל סעודתו מבע"י או לא שרי רק התחלת הסעודה אך גמר סעודתו צריכה להיות בלילה או דאף תחלת הסעודה תהיה בלילה מ"מ בליל פסח לכ"ע הקידוש והסעודה צריך שיהיו בלילה וכדעת הרב פר"ח ע"ש סי' תע"ב (הרח"א בקונ' אחרון להרב אשדת הפסגה):
לה אם שכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונברך ואח"כ נזכר יאכלנו אז ואם כבר בירך בהמ"ז ולא בירך על הגפן יטול ידיו ויברך המוציא ויאכלנו ויברך בהמ"ז ועל הגפן:
ואם לא נזכר אלא אחר ברכת בפה"ג אם אכל בתוך הסעודה ממצה שאינה עשירה יסמוך עליה ואם לאו צריך ליטול ידיו ולברך המוציא ובהמ"ז ובפ"הג (שם):
לו הגם שיש ליזהר לכתחלה לאכול אפיקומן קודם חצות מ"מ אם לא אכל עד חצות יאכלנו אחר חצות וכן בענין ההלל כתבו התוס' ליזהר לקרותו קודם חצות ובודאי דאם לא קרא אותו עד חצות יקראנו אח"כ ולדבריהם צריך לאכול אפיקומן שיעור הרבה קודם חצות כדי שתהיה ג"כ קריאת ההלל אח"כ ג"כ קודם חצות:
(ראש יוסף סי' תע"ז אות ב'):
לז שנה ופירש דמאי דאמרי רבנן דמצוה לחזור בליל פסח אחר זימון לאו משום זימון עצמו אלא משום דמצינו במ' תהלים דהקוראים ההלל צריך שיהיו ג' דאחד יאמר לשנים הודו לה' וכו' ומ"שה מצוה לחזור אחר זמון ג"כ ומקדימין למצות להשתדל בשביל הודו ויהיו מזומנים ג"כ לזימון:
(שם סי' תע"ט אות ד'):
לה אם היה לו כוס גדול מחזיק כמה רביעיות ושתה ממנו ד' פעמים על סדר הגדה נסתפק הרב ז"ל אם יצא או לא דהא במימרא דשמואל בפסחים דף ק"ח ע"ב דאמר שתאן בבת א' יצא פיר"שי עירה ארבעתן לתוך כוס א' א"כ לר"שי יצא אבל לרש"בם דדחה פיר"שי ופירש מימרא דשמואל באופן אחר הנה לדידיה בניד"ד לא יצא וא"כ אם יש לו כוס גדול כנז' ישתה בכל פעם רביעית על סדר הגדה ומיהו לא יברך בכל פעם בפ"הג דשמא לא יצא וברכות אינן מעכבות ועפר"ח כאן:
(פרי מגדים באשל אברהם ר"ס תע"ט):
טל האיש הירא את דבר ה' לצאת ידי כל הדעות ישאב ממש ביה"ש שהוא זמן י"ג מינו"טין וחצי לאחר שעבר שעה פחות חלק מארבעי' משעה מתחלת השקיעה וילוש בהם לאחר אור הבקר ודוקא שעברו עליהם בתלוש יב"ש שלימות הא לא"ה כבשנת העבור דלפעמים אין הלילה ארוך אסור ללוש לאור הבקר עד שיעבר יב"ש שלמות לחוש לדעת רש"י וכן אם הלילה ארוך יותר מיב"ש אסור ללוש קודם אור היום לחוש לדעת ר"י בר נתן וע"בח (שם במשבצות זהב שלו סי' תנ"ה אות א'):
מ נשא ונתן באמונה בדברי המרדכי פ' כ"ש סי' תקצ"ג במעשה שאירע בפסח שחל להיות בא' בשבת וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו ולא חשו ולשו במים השאובי' בלילה וכתב ר"י החסיד דאין להקפיד כי שומר מצוה ליד"ר ושקיל וטרי בדברי מרן ב"י שם וברבא ורט"ז עש"ד:
וע"ל אות כ"ו) שם אות ו':
מא יש שאינם אוכלי' מצה אפויה רק (כמדומה שחסרה תיבת מבושלת) רק בי"ט אחרון של פסח דחששו דילמא אתי לאחלופי או שמא יש קמח בהם שאינו אפוי ולשרות בצונן מצה טחונה לפי הטעם הא' אסור ולטעם ב' שרי והעולם נוהגי' היתר ומבשלין מצה אפויה דסומכין על דעת מרן ב"י ומור"ם נמי לא הגיה כלום ומכלל דאודויי אודי ליה:
(שם ס"ס תס"ג)
מב אם אין לו לאדם רק ב' מצות שלמות בליל א' יניחם שלמות עד המוציא דבעי לחם משנה דהכי הלכתא כמ"ש הרא"ש בפסחים דף קי"ו ומ"ש פסח משאר י"ט והא דפורסי' קודם ההגדה מנהגא בעלמא היא כמ"ש הרב"י בשם הכל בו בסי' תע"ג ובתלמוד לא נזכר מזה כלום והרי הר"ם ז"ל בפ"ח דין ו' מהל' מצה כתב שפורס כשאומר המוציא ואף שלא נהגו כן מ"מ היכא דלא אפשר ודאי לחם משנה עדיף טפי:
(שם סי' תע"ה אות ה'):