אור ברסלב
עיקרי הדט אורח חיים סימן יח דיני חמין בפסח ושע"ע הפסח

עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני

סימן יח דיני חמין בפסח ושע"ע הפסח

סימן יז דיני ע"פ ותענית בכורות

אות א מצה נפוחה שתחתית המצה נוגעת בתנור וממהרת לאפות אע"פ שהיא נפוחה קצת מותר' ומה שאסר מהרי"ל מיירי שהמצה עצמה עלת' כלה מקרקעי' התנור ולא נגעה בקרקעית' רק סביבו' המצה ועל כן אסורה דכיון דמקום הכיפה שבמצה עלה בקרקעי' התנור אין כח בחום הקרקע לאפות תחתית המצה שהיא כעין כיפה טרם יחמץ ודחה סברת רבו הרב בית דוד דכ' על מ"ש מור"ם ס"ס תס"א בשם מהרי"ל ששמע מהר"י קובו דאולי התנורים של מהרי"ל היו מסיקים אותם מלמטה ולכן כשנפחה המצה הצד העליון שנפח אתי לידי חמוץ כיון שגג התנור אינו נשרף אין בו כח באותו חום לאפו' צד העליון קודם שיחמץ אך בתנורים שלנו שמסיקי' בפנים אין לחוש למצה נפוחה כמו שהאריך בספרו הנז' סי' רכ"ו:

והרב המחבר הוכיח מדברי מהרי"ל עצמו בד' י"ד ע"א שהתנורי' שלהם ג"כ הסיקם מבפנים, א"כ הדרא תמיהא לאתרה אמאי אין פוצה פה ומצפצף ברוב המצו' שלנו שהן נפוחו' ולפי מה שחילק בין נפוחה לנפוחה ניחא ואין מקום לפי' נפוחה שפי' מהר"ם מלובלין שר"ל שנחלקה עובי המצה וחלק העליון עלה למעלה ולא לפי' הרב"ח שכ' שלא נחלקה רק נפח גוף המצה באמצעו' כאשר הוא בלחם דאין דברי מהרי"ל במקומם סובלים פירושם אהל יוסף סי' ח' (ועיין להרב מקום שמואל סי' ס"ג דכ' דהנוהגים להתיר מצה נפוחה אין להם להחמיר ולהפסיד ממונם של ישראל ואפי' באמצעית' יש לחלק בין נפוח לנפוח ודלא כהרב חק יעקב ע"ש ובחינוך בית יהוד' סי' י"א (הד"ט:)

ב יין שעירב בו מים תוך ג' ימים לתסיסתו מהני להפוך המים ליין ולהתיר ללוש בהן לפסח אך אם נתנו מים אחר ג' ימים אע"ג דהמוחש לא יוכחש דעדיין תוסס הוא מ"מ אין בתסיסתו כח להפוך המים ליין ואסור ללוש בהן מצה והסכימו עמו בי דינא רבה דסאלוניקי וכבר נדפס בס' דבר משה חא"ח סי' כ' מה שהסכים אתו רבו שם (סם סי' כ'):

ג חביות של חרס שנתנו בה אבק של קמח סולת בשאר השנה ובשע' הבציר שמו בה יין אם הוא במקום שאין דרכם ללתות פשיטא שמותר לשתותו וללוש באותו יין ואף במקום שדרכם ללתות מ"מ שרי אם מנהג המקום כמ"ד דאינו חוזר ונעור דכבר ודאי נתבטל הקמח ביין ואם נוהגים כמ"ד דחוזר ונעור אסור לשתותו וללוש בו אך מותר לשהותם לאחר הפסח (שם סי'). י):

ד פלפלים רטובים שקלאום וייבשום בכלי חמץ קודם הפסח ובימי הפסח נתנו מהן תוך תבשיל אינו כלום דאין למדים דין חמץ בפסח מאיסורים אחרים כיון שבשעה שקנלאום היתירא קא בלעי וע"ש טעמים אחרים והרב אחי המחבר הוסיף מדילי' ראי' להתיר ממרן בי"ד סי' ק"ג דיש מי שאומר שאם שמו פלפלים בקדירה של איסור שאינה בת יומא הכל אסור דחורפיה משויא לי' לשבח וכתב הרב פר"ח דלא שימה בצונן קאמר דצונן ודאי אינו מפליט כלל ואינו מבליע אלא ע"י בשול קאמר עוד הביא בשם האו"ה הארוך דכל דבר חריף יבש מותר בהדחה והרמ"א בסי' צ"א כ' דבמקום דהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלוהו כך מותר בדיעבד ע"כ וא"כ בנ"ד שהפלפלין קלו וייבשו בכלי חמץ אחר שה יבשין הי' דינן להדיחן וכיון שנתנן בתבשיל בלא הדחה התבשיל מותר ועיין להרב כרם שלמה חי"ד סימן ב' (מעיל שמואל סימן ד'):

ה קמח שלקחו מהעכו"ם בע"פ ואומרים שעכשיו כל העכו"ם שבסביבות העיר לותתין החטים כדי שיהא סלתן נקי אף על פי שאסור לפסח מותר לשהותו לאחר הפסח משום ס"ס ספק אם אלו לתותין וספק אם באו לידי חמוץ (שם סי' ה'):

ו בירר היטב כמה צריך שיהיה התנור מחזיק לשיקרא גדול שדברי הטור בי"ד סי' צ"ז באו סתומים (ונ"מ ג"כ לפסח בדין ריחא מלתא היא אם הוא תנור קטן ליש מחמירים שהביא מור"ם בא"ח סי' תמ"ז ולכן העתקתי אני הצעי' המאסף דבריו כאן אעפ"י שהרב המחבר לא כתבו בענין פסח) וע"ש שהאריך לברר מדתו יפה והוכיח דתנור מחזיק י"ב עשרונים שהוא ד' על ד' טפחים נקרא תנור גדול (שם סי' כ"ה):

ז הוכיח על פני מי שעלה על דעתו להתיר בששים מאכל העשוי משומן דבש ומים (בל"א גרמזליך) שנמצאת בו בפסח חטה דאין הדבר כן רק אוסר במשהו דבמי פירות ומים חמץ גמור הוא (נודע ביהודה סי' כ"ב וכ"ה):

ח קמח של פסח שרקדוהו בנפת חמץ של כל השנה לכתחלה או בהפסד מועט או שלא בשע' הדחק אסור לאפותו אפי' קודם הפסח לפסח רק ירקדנו וישמרנו לאחר הפסח כסבר' מרן ובשע' הדחק או הפסד מרובה יאפה אותו קודם הפסח אם יש בו ספק כיון דלסברת הלבוש גם מרן מודה בזה וישליך ממנו מעט קודם שילוש ויזהר שלא לעשו' ממנו תבשיל בתוך הפסח (פרח שושן כלל ד' סי' א'):

כתב הד"ט גם הרב גו"ר כלל ד' סי' יוד היקל בדבר דבודאי נתבטל בששים וכדעת הרב תה"ד סי' קי"ד ועיין ג"כ להרב דבר משה ח"א סימן ל' במעשה שהיה בעה"ק צפת תוב"ב שמצאו בריקוד הקמח פירורים קטנים יבישים הרבה ונסתפקו אם הם טיט מעפר לבן שבצפת או של עיסה ובדקום בתנור והעלה עשן וריחו נודף כריח פת שרוף באופן שנתברר להם שהיה חמץ נוקשה שאלו הפירורים הם מהתיבה שנלקח משם הקמח בעת הטחינ' ומדבקי' בה חמץ נוקשה בין לוח ללוח ובשעת הריקוד שמרקדים נופל ממנו תוך הקמח מותר ע"י הריקוד בשעת הדחת:

ט מצה שנתכפלה בתנור ולקחוה משם לשריפה והניחוה אצל האש שבפי התנור ושכחוה עד שהגיע האש אליה ושרפה עודן המצות בתנור וגם נתבשלה קדירה א' אצל האש הזה הוי זה וזה גורם ומותר (פני יהושע סי' י"א):

הד"ט ועיין להרב ושב הכהן סי' מ"א שחילק ידע בדין מצה שנאפית עם חמץ בתנור א' או עם מצה שנתכפלה דאם נגע כשהמצה עדיין לא נאפית כראוי אז כל המצה אסורה ואם נגע אחר שנאפית כראוי אינה אסורה רק כדי נטילת מקום ודלא ממה דמשמע ממרן בסי' תס"א דסתם ולא חילק ואיכא במשמע דאף אם נגע חמץ במצה קודם שנאפית כראוי אפ"ה סגי בנטילת מקום:

י מי ששכח למכור יין שרף שלו לישמעאל קודם הפסח ועעה"פ והוא הפסד מרובה די לקונסו להשליך לאבוד השליש או החצי וכן עשה מעשה בעירו אחר שהוכיח דאין איסורו של יין שרף אלא מדרבנן (שם סי' י"ג):

הד"ט ועיין להרב מקום שמואל סי' ט"ז שכתב דאם שכח למכור היין שרף קודם הפסח ובכלות הפסח החליפו עם יין שרף של ישמעאל מותר לו לשתותו:

ועיין להרב (אין בידי לומר דבר בשם אומרו כי המעתיק השמיט בשגגה שמו הגדול ויגעתי אח"כ ולא מצאתי מבטן מי יצאו הדברים ואם ייטב בעיני ה' שבהיותי בגמרה של תורה זו אבא לכלל ידיעה אזכרנו לטובה בהשמטות) שכתב בענין יין שרף מתבואה שנשתהה בפסח אם מותר או לא אחר שהעמיק הרחיב בדברי הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים ובפרט על הרפ"ח והרב פני יהושע הנזכר וזולתם העלה לבסוף דאם יש עדים שביטל והניחו בשוגג או באונס יש להתירו בהנאה וכדעת בעל העיטור ואחרים עמו ומ"מ באשר רבני קשישאי החמירו בזה לא מלאו לבו לכתוב דעתו רק ע"ד פלפולא בעלמא. והרב השואל הניף שנית ידו החזקה להוכיח דלמעשה נמי אין מקום להחמיר והרב המחבר הוסיף וכתב לו דגם לו לבב כמוהו להתיר בפשיטו' ע"י ביטול ברוב אם יש עדים שביטל והוא שוגג ואנוס אבל אי ליכא עדים ובלא תערובו' הי' לבו נוקפו להתיר ומ"מ מבטל דעתו (מפני דעת רחבה של מ"ע השואל הרגיל בהוראה ומתיר ע"ש):

יא כלים שמצפין אותם בבדיל צריכין הגעלה לפסח אם נשתמשו בהם קודם הצפוי והביא שם תשוב' מהרימ"ט המצריך ג"כ הגעלה והאריך ג"כ על תשובת הרא"ם שאינו מחייבן בהגעלה ועיין בכנה"ג דאיהו נמי שקיל בההיא דהרא"ם ע"ש (מגיד מראשי' סי' א'):

הד"ט ועיין להרב ב"ד סי' רי"ג דהחזיק בסבר' הרא"ם דא"צ הגעלה כלי מתכת של חמץ שהכשרם בכלי ראשון שצפו אותם בעופר' דאין לך הגעלה גדולה מזו וגם טביל' ככלי חדש א"צ וכמ"ש מרן בסי' תנ"א וכ"פ הרט"ז שם ס"ק י"ח גם הרב חק יעקב ס"ק מ"א פסק כן בפשיטות ושא"צ להטבילו רק ירא שמים יטבילם ובלא ברכה:

יב הנותן בהמתו לישמעאל לגדל וחולק עמו הולדות וידוע לו שיאכילנה חמץ אם נתחייב הישמעאל עצמו להאכילה אין ישראל נהנה מזה כלום ומותר דהישמעאל להנאת עצמו מתכוין ושם שם נושא ונותן באמונה על מ"ש מרן בא"ח סי' תמ"ו ותמ"ח ע"ש (פנים מאירות ח"א סי' י'):

יג פלפל באורך והשיג על הראשוני' ואחרוני' בדין אם שרו בשר בפסח ואחר שהוציאוהו מהמים מצאו במים גרעין שעורים ואחר שנשא ונתן בדבריהם כתב בקיצור הדינים המסתעפים ואלו הם. הא' בכל ספק איסור הנולד לנו לא סמכינן אחזקה להתיר אך בספק להחזיק ריעותא למפרע לא מחזקינן רק כשאפשר לומר חסר ואתי חסר ואתי או שיש ריעותא מגופיה כאשה עלולה לראו' דם וא"כ בחטה שנמצאת במים כניד"ד אין לומר שהיתה מקודם בבשר. הב' אם בדקו המים קודם שריית הבשר וכשהוציאוהו מן המים לאחר שעה מצאו חטה במים לכ"ע שרי. הג' וה"ה אם שפכו מימי השריה למקום אחר ומצאו שם חטה הבשר מותר לכ"ע הד' אם הביאו המים בדליי' מכוסי' ושפכו מהדלי למקום אחר ואח"כ מצאו חטה בדלי אסורים כל המים להאוסרים כשנמצאת חטה במי השריה אך להתוספו' דוקא לקדשים עשו סייג ולא לחולין בפרט באיסור משהו שהוא מדרבנן ויש כמה רבוואתא דס"ל דצונן אינו איסור. הה' בכל מיני איסורין דרבנן אף אם יש לו חזקת איסור ואף אם יש לו עיקר מה"ת אזלינן לקולא כדעת הרמב"ם ודלא כהרש"ך בי"ד סי' ק"י. הו' אם מצא סכין פגום א"צ לכסות מספק ודברי הרב"ח ברורים דהוי נבלה גמורה. הז' חש"ו ששחטו מותר לכסות ולא חיישינן שמא יבואו לאכול משחיטתן. (שם סי' ט"ו):

יד לזרוק קמח על העיסה כשמרדדין אותה לעשות מצה דקה מן הדקה ראוים הם מהר"י והנמשכים אחריו לאפרושי מאיסור חמור כזה ושומר נפשו ירחק מהכיעור ודומה לו והר"א כהנא ממודונא כתב דאין להתיר לכתחלה ומ"מ בדיעבד אין לאסור דכדאי הרב פר"ח לסמוך עליו וגם מלשון הרשד"ם שכתב שומר נפשו ירחק מהם נר' שלא החליט הדבר לאסור ולכן בדיעבד אין לחוש לאסור הכלים אבל מכאן ואילך אין להתיר (שמש צדקה סי' צ"ט):

כתב הד"ט ועיין להרב בני חיי דמחמיר לאסור לאכול אותה אפי' לבדה גם הרב ברכי יוסף כתב בשם הרב רבו דהורה הלכה למעשה לאסור אף לאכלה לבדה ע"ש בסי' תנ"ט ובחיים שאל שלו ח"א סי' ל"ב כתב דמ"מ להשהותה מיהא אין לחוש:

טו הוכיח בראיות דבתוך הפסח אפי' חמצו של עכו"ם אסור בהנאה (קול אליהו סי' כ"ד):

טז תמה יקרא אסברת הרדב"ז ח"ב סי' תפ"ז דס"ל דגבינה שהעמידוה בקיבה שהיתה מלוחה בכלי חמץ אסורה באכילה מטעמא דמליח כרותח והקיבה נאסרה ואוסר' דהא קי"ל אין מליחה לכלים להפליט וכספק מרן בי"ד סי' ק"ס בלי חולק וביקש ליישב דעתו בכמה אופנים ולא עלה בידו (שם סי' כ"ו):

כתב הד"ט ועיין להרב מר וקציעה סי' תמ"ב מ"ש על הרמג"א שהביא תשו' הרדב"ז הנז' ועיין ג"כ להרב מקום שמואל סי' נ"ב וס"א בדין אי אמרינן באיסור חמץ בפסח דין כבוש כמבושל לאסור הכלי כסברת הרב"ח הביאו הרט"ז בסי' תמ"ז להלכה דיש כמה וכמה צדדין של היתר אך משום חומרא של פסח לא התיר רק בתנאי שיסכים לדעתו מע' השואל ע"ש ולעד"נ דע"כ לא נתקררה דעתו של הרב בענין הכלי משום דאין מליחה לכלים להפליט הבלוע אמנם להבליע משמע לע"ד דלא מספקא ליה ושיש לאסור. ונראה דדין מליח כרותח ודין כבוש כמבושל שוין לאסור הכלי:

יז איסור חמץ ודכוותי' שלא הלכו בהן אחר נ"ט גם ביבש אוסרין כדינן בלח וכמ"ש הרשב"א וסתם לן מרן כוותיה בסי' תמ"ז (שם סי' כ"ז):

יח שכר שנתערב בדבש אף לדע' מ"ד דאינו חוזר וניעור מודה בזה דאסור משום שיש בו כזית בכדי א"פ ולמ"ד דחוזר וניעור אף בדבר שאינו אלא טעם בעלמא אסור ודלא ממ"ש הרמג"א סי' תמ"ז ס"ק ז' וה"ה בדגן שצמח (מקום שמואל סי' נ"ב נ"ו ונ"ז):

יט חומץ שהוציאו ממנו ע"י האש בכלי חמץ שבלאמביק"ו משימים ומחברים הכסוי ע"י בצק וגם שפופרת הקנה והנחושת מחברי' אותה בבצק והנשאר בכלי ערבוהו בחומץ אחר ונתבטל ברוב מ"מ אין להשתמש ממנו לכתחלה בפסח אף למ"ד דאינו חוזר ונעור מ"מ הכא שאני דכיון דמתערב זה בזה שיעור כבישה הלא כבוש כמבושל והוי כדין תרנגולת דנמצאת בה חטה דבטלה בס' שאם חממו התרנגולת בפסח נאסרה התרנגולת כמ"ש מרן ומור"ם בסי' תמ"ז ומה לי חממוהו ומה לי כבוש כיון שהוא כמבושל ואין לומר דאם כן בדין תרנגולת הנז' למה לא אסרוה אף אם לא חממוה ומשום כבוש כיון שנשתהית עם המרק שיעור כבישה די"ל דלהכי נקט אם חממוה לאסרה אף בליל א' דאי הוו תפסי טעמא דכבוש לא היה מקום לאסרה רק כשנשתהא בתוך הפסח כשיעור כבישה (פרי צדיק סי' י"ט):

כתב הד"ט מ"ש דכל ששהא החמץ עם כבושו בתוך הפסח שיעור כבישה הוי כחזר, ונתבשל צ"ל לע"ד דאינו בדוקא שכל הכ"ד שעות של כבישה תהיינה בתוך הפסח דנראה כיון דפועל הכבישה הוי בסוף מעת לעת ולא קודם ואז דוקא אמרינן דהרי הוא כמבושל ולא קודם לכן א"כ אף אם כבשו בליל י"ד הרי הרגע האחרון שנעשה הכבישה הוי בתוך הפסח והוי כמבושל בפסח הגם שלא נשתהא מעל"ע בתוך הפסח ואפשר דהרב המחבר ג"כ מודה בזה:

כ חטים הנמצאים במגורה וחפירה בקרקע שמצאו בפיה כל החטים מחומצים והסירו' משם ואינו נראה באותם שנשתיירו שום חשש חמוץ מותרים וזהו דוקא אם יש לחוש אם באו לתוכו גשמים. אך אם לא נתעפשו רק מחמת זיעת הכותלים אין שם שום חשש חמוץ אף אם נתבקעו דאינו אלא סרחון וכן סברת הרשב"א והרשב"ץ זקנו של הרב המחבר עוד חידש לנו הרב ז"ל דין מחודש בזה דאפשר דבתרנגולת לא הוה שייך ביה דין דכבוש משום דלא אמרינן כבוש כמבושל רק בדברים חיים שנכבשו או אפי' בדברים מבושלים שנכבשו במשקים אחרים שלא נתבשלו בהם אמנם דבר מבושל שנשתהא בצונן במשקין עצמן שנתבשל עמהן לא אמרי' כבוש כמבושל והביא קצת ראי' על זה ע"ש (יכין ובועז ח"א סי' נ"ב ונ"ג):

כא כרכשאות שממלאין אותן ובכלל המולייאתא שום שנחתך בסכין של חמץ מנהג ישראל תורה היא להקל להשהותן בפסח אפי' תימא דהשום דבר חריף הוא וכ"ש דיש פוסקים דס"ל דלא מיקרי דבר חריף רק מה שמפורש בש"ס כנז' בטור ומרן בי"ד ר"ס צ"ו (שב יעקב סי' י"ט):

כב אין מקום לאסור הרקיקין הדקין בפסח כמנהג לעשותן בכמה מקומות ומי שאסרן אסר את המותר כן הסכים הרב המחבר עם הרב מרדכי בסאן ע"ש (שו"ת הרמ"ז סי' נ"ב ונ"ג):

הד"ט ועיין למהרשד"ם א"ח סי' כ"ו דכתב דשומר נפשו ירחק מהם ועיני ראו להרב פחד יצחק אות ס' ערך ספולייט"י (שעדיין לא נדפס) שהביא פסק כ"י מהרב עפר יעקב להרב נתנאל סגרי שהביא סברת מהר"ל והרמ"א סי' תס"א. והרב המנהיר סי' ק"ה הנותנים טעם לשבח איסור זה ושהוא חמור ממצה שנתכפלה ע"ש ושגם הגאון ר' יעקב סגרי ערער נגד המקילין וגם עין ראתה עינו עין כל מ"ש הרב יהודה ליב מפולוניא למברר מלתא ושאם לא ינקבום היטב קודם אפייתן שהם אסורי' לגמרי ועכ"פ היוצאים נפוחים מהתנור הם חמץ גמור והאמת עד שהרבה קלקולים ראה בעשיית הרקיקי' ופעמי' משהין אותם על השלחן שיעור כדי להחמיץ ולאו אדעתיה והמופת יוכיח שנפוחין באמצעיתן רובן ככלן והעיד על עצמו שהוכרח לאסור את אשר ראה על השלחן שהכסיפו פניהן עם סימני חמוץ וחמירא סכנתא דכרת ואיסורא ע"כ. וכן המנהג פה פירינצי שלא לעשותן רק מעיסה נילושה במי ביצים אך באנקונא בעיר מולדתי דכורני דדרכן היה לעשותן גם בנילושה במים וכן היו עושים גם במקומות אחרים שנתיישבתי וקשה מאד לשנותן ממנהגן:

כג אשכנזים המחמירים בפסח בדין חוזר וניעור ודברים אחרים הבאים לדור מצרים ושאר גלילות ספרדים המקילי' באותן דברים אם יאמרו שנוהגים להחמיר משום שחששו לסברת הסוברים דחוזר וניעור אין ביד' להקל ואין להם התרה לעולם ואם יאמרו שמחמירים משום מנהג יודיעום שכיון שאין דעתם לחזור למקומן אינן צריכי' להחמיר ואפי' התרה א"צ ואם רוצים להתמיד במנהג' משום חומרא ופרישו' תע"ב ואין בזה חשש מחלוקת שהכל יודעי' שאשכנזי' מחמירי' בדין חוזר וניעור וע"ש שהאריך בחילוקי' אחרים בענין הולך ממקום למקום והרבה להשיב חבילות חבילות של תשובו' לקיים גזיר' מלך שכן צוהו הרב גו"ר בחי"ד כלל ג' סי' ה' ו' כי הוא אמר ויהי לעמוד על דבריו ע"ש (מטה יוסף ח"ב סי' א ב'):

הד"ט ואעיקרא דמילתא דדינא דחוזר וניעור או לא אם נאמר כן דוקא כשנודע לו קודם הפסח שנתבטל או דלמא אף אם לא נודע רק תוך הפסח עיין להרב בית יהודה ח"ב סי' ט"ו דס"ל דלא שנא ודאפי' נודע תוך הפסח שנתבטל קודם הפסח שייך לומר דאינו חוזר וניעור ודינן שוה ומצא לו עזר וסיוע מתשו' הריטץ סי' ס"ד ע"ש. ולא דמי לההיא דהרב פר"ח בי"ד ס"ס צ"ט דיש לחלק דגבי חמץ גוף התערובו' עומד בהווייתו הראשון ולא בא השינוי מגופו אלא מחמ' שינוי הזמני' וא"כ מה לי נודע מה לי לא נודע:

כד ישראל נשוי ישמעאלי' שלא כדת ונוהג' מנהג ישמעאלי' בכל דבר וגם הולדו' חולקי' ביניהם חמץ שנמצא עמה אחר הפסח מותר אף שעע"פ ואע"ג שיש לומר שמה שקנת' אשה קנ' בעלה אע"ג דנשוי ישמעאלי' מ"מ המציא לו היתר מד' צ"ו ע"ב דמציעא דבעי רמי בר חמא אם בעל בנכסי אשתו מעל ואמר רבא בעל בנכסי אשתו היתיר' ניחא לי' למקני' איסורא לא ניחא לי' למקני והכי קי"ל בדורון של חמץ שהביא הישמעאל לישראל בפסח כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש והטור סי' תמ"ח. ואין להשיב ממ"ש הרב שער אפרים סי' ג' דאסור למכור החמץ בע"פ לשפחה הקנויה לישראל דמה שקנה עבד קנה רבו דשאני עבד ורבו מאשה לבעלה וכמ"ש גבי עירוב דאין מזכין ע"י עבדו אע"פ שמזכין ע"י אשתו כמבואר בא"ח סי' שס"ו ואף שיש חולקין אם מעל' לה מזונות מ"מ סמכינן דיעבד על המיקל בעירובין וה"ה הכא חמץ שעעה"פ מדרבנן ומקילינן כמ"ש בח"י שלו (שבות יעקב ח"א סי' כ'):

הד"ט ולעד"נ לחלק בחילוק מרווח יותר דשאני אפוקי מלתא מרשותי' ולזכותו לאחר דצריך כח גדול יותר לעשות מה שכבר הוא שלו שאינו שלו ומש"ה לא סגי למכור חפצו שכבר הוא שלו לעבדו ושפחתו שידן כידו משא"כ גבי הכנסת דבר שאינו שלו לרשות שלו פשיטא דבכל דהו סגי שלא לזכות לעצמו מה שלזולתו וכיון דמן הסתם לא ניחא לי' למקני מש"ה לא אמרינן דמה שקנתה אשה קנה בעלה כיון דאנן סהדי דלא ניחא לי' למקני אטו לאו בדידי' תלי' לומר אנא לא בעינא למזכי ויש לזה סעד קצת בדין מתנה דאם המקבל זכה בה ואח"כ אומר שאינו רוצה בה אין בדבריו כלום דהוי אפוקי מרשותי' מה שכבר ברשותי' אמנם אם קודם שזכה יאמר איני רוצה בה לא קנה דהוה אעיולי לרשותי' מה שאינו שלו דבכל דהו סגי וכמבואר בח"מ סי' רמ"ה סעי' י':

כה דעתו ז"ל לאסור אפי' תרי משהו כל שאין בו צד אחר להתיר ואף שבח"י שלו סי' תמ"ז נדפס דדע' הרט"ז והרש"ך לאסור תרי משהו וטעו' נפל בדפוס וצ"ל להתיר במקום לאסור. מ"מ כיון שבנקדת הכסף חזר הרש"ך להשיג לרט"ז ומתרץ דברי עצמו ושכבר נתפשטה ההוראה לאיסור וכן הסכמת הרגמ"א וע"ש סי' תצ"ז אין להקל אם אין גם צד אחר להתיר ע"ש. עוד יש לו שם בענין נט"ל ומשהו שהביא בספרו הנז' סי' קמ"ו דאם נפסד כ"כ דהוי כעפרא בעלמא אין בו איסור כלל (שם סי' הנ"ל):

כו ככר חמץ שנפל לבאר מים חיים קודם הפסח אינו מותר, להשתמש ממימיו לפסח רק ע"י סינון המים בסודר שנקביו דקים הרבה וא"א בענין אחר אף למ"ד דנט"ל בפסח שרי דכיון דהככר שם לעולם נותן טעם מחדש וישמעאל שהשליך חמץ בפסח בקדרה של ישראל אע"פ שהסירו משם מיד מ"מ התבשיל אסור ול"ד לשאר איסורין (בית יהודה ח"ב סי' י"ד ול"ו):

הד"ט ובדין אם הגעילו יורה מחומצת ונשפכו מימיו בבור דסי' תס"ו דאסרו את מימיו עיין באותו סי' אות מ' שכתב דלדידיה נר' להתיר משום דכשירדו לבור י"ל דקמא קמא בטיל ותתאה ג"כ גבר ואף כ"ש אין כאן ודומיא דיין נסך דהוי במ"ש ואפ"ה אמרינן קמא קמא בטיל:

כז מי שבשלו לו בביתו בפסח ב' תבשילין בב' קדירו' ועירו אותם בקערות והניחום על השלחן ואחר שאכלו קצת מהתבשיל נמצא על המפה שבשלחן חטה א' מבוקע' יש להתיר שאר התבשיל כיון שהחט' על המפה דוקא ולא בכלי שהניחו בו תבשיל (שם סי' ט"ז):

כתב הד"ט ועיין להרב חק יעקב סי' תס"ז ס"ק י"ב ובשבו' יעקב שלו ח"ב סי' י"ט ענין כאן נמצא וכאן היה שדחה דברי הרב פנים מאירו' סי' ט"ו למעשה ועיין ג"כ להרב ושב הכהן סי' ו' בדין כלי שנתבשל בו בפסח ועירה ממנו לכלי חמץ ונמצא חמץ בכלי שני אם יש להחמיר אף מה שנשאר בכלי ראשון דחילק ידע בין היכא דיכולים אנו לתלו' ולומר עתה נפל ואז מה שנשאר בכלי ראשון מותר דלא אתרע חזקתיה אך כשאין מקום לומר עתה נפל וצריך לתלו' ולומר שקודם מציאה זמן מה היה בתוכו אז יש להחמיר גם במה שנשאר בכלי א' וה"ה אם עירו מקצת התבשיל מכלי א' לכלי ב' ונמצא בכלי א' חמץ אם יש לתלו' עתה נפל בכלי א' אחר שעירו ממנו לכלי ב' הנה מה שבכלי ב' מותר ואם יש לתלו' שזמן מה קודם המציאה נפל בכלי א' אף מה שנלקח ממנו קודם המציאה אסור ועיין ג"כ להרב ושב הכהן סי' ט"ל שבא לו בארוכה בדינא יתיב בש"ע סי' תס"ז בדין מצה אפויה שנמצאת בה חטה להתיר מצות האחרו' ועוד לו שם בסי' מ' בדין חטה שנמצא' על חתיכת בשר מלוח שתחתיה מונחו' חתיכו' אחרו' שאותה חתיכה אסורה והאחרו' מותרו' וכמו שהעלה בספרו תורת יקותיאל על י"ד סי' צ"א ע"ש וע"ל ג"כ אות ל"ד ועיין להרב המחבר בח"א שלו במנהגי ארגיל סי' כ"ג בפרטי' השייכים לפסח בדין תבשיל שנמצאו בו ג' חטים או שעורים אם יש לאסור הכל ומה דינו אם עירב בבישול שני מה שכבר נתבשל בראשון ע"ש ועיין ג"כ שם בסי' י"ד:

כח מרדה של עץ שרודין בו הפת מהתנור כל השנה ורדו בה מצה יש להחמיר ולאסור אעפ"י שגררוה תחלה והגעילוה ובלבד שיהיו בה ג' תנאים דהיינו הא' דיהיה תוך זמנו דאילו קודם זמן איסורו יתבטל בס' טעם החמץ ואינו חוזר ונעור וכדין בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח דהתיר רש"י ולא אמרינן דתוך הפסח חוזר ונעור. התנאי הב' דאף תוך זמנו צריך שיתן טעם לשבח שאם יתן טעם לפגם או שאין המרדה בת יומא דנ"ט לפגם מותר גם בפסח לדעת רוב הפוסקי' והתנאי הג' שיהיה לכתחלה אך בדיעבד אין לאסור אך אם מאיזה טעם גדר נבוא לאסור פשיטא דהכל לפי השעה (זקן אהרן סי' ר"ט ור"י):

כתב הד"ט ועיין להרב ב"ד סי' ר"ב והנמשכי' שהאריך בדין מרדה של חמץ ועיין ג"כ להרב זרע אמת ח"א סי' בדין מרדה של חמץ שע"י הוציאו מהתנור מצות עשירות קודם זמן איסורו ואינו יודע אם היא בת יומא דפשוט הוא שמותר להשהותם לאחר הפסח ושיש ג"כ לצדד להתירם באכילה בפסח ע"ש. ועיין להרד"ח בחסדי דוד סי' תנ"א סעי' י"ט דהביא בשם הרב אמרי נועם סי' ה' במעשה שהי' שאפו קודם הפסח ברחת ונסתפקו אם היתה חדשה או ישנה של חמץ דאין שום חשש איסור והוא ז"ל כתב דשומר נפשו ירחק מהם דהוי ספיקא דאורייתא דאף אי לא הות ב"י עכ"ז איכא למיחש למשהו של גוף חמץ שנשאר דבוק ברחת מיהו אם היתה מנוקרת היטב או קלופה יפה יש להתיר ע"ש:

יפה אמר מר דאי איכא למיחש לאיסור חמץ בעין דלא מיקרי נט"לפ אף שאינה ב"י ומסתמא בהא מיירי הרד"ח ומעשה שהיה כך היה שהיתה הרחת מנוקרת היטב ואף בכה"ג דוקא מר כי אתריה ובכל אתר ואתר דקי"ל כמרן בסי' תמ"ז ס"י דגם בפסח שרי נט"לפ דאילו למחמירי' אפי' אי לית למיחש רק לאיסור משהו כתב מור"ם שם להחמיר ואע"ג דנט"לפ מותר אפי' באיסור דאוריית' וגם משהו בפסח אינו אלא דרבנן מ"מ י"ל דכיון שנהגו להחמיר בנט"לפ לא נשאר אלא הדין של מ"ש דיש להחמי' בכ"מ ולכן אף בהצטרף תרווייהו אוסרי'. ומוכרחי' אנו לומר דכח המנהג חמיר טפי ממה שאסור מדרבנן דהא בני"דד דנט"לפ ומ"ש כתב להחמיר אע"ג דבעלמא בשאר איסורי' דרבנן אין מחמירין בהצטרפן יחד ואפשר דה"ט דבדין תרנגולת מבושלת שנמצאת בה בי"ט אחרון של פסח חטה מבוקעת דפסק מרן סי' תס"ז ס"י דמותר להשהותה עד אחר הפסח קבל בשתיקה מור"ם גופיה להקל אף דבסי' תמ"ז כ' דאפי' משהו ונט"לפ אסור אע"ג דתרי דרבנן נינהו א"ו דיש לחלק בין במה שאסור ממנהג למה שאסור מדרבנן ולפי' יש להקל הכא ביט"א להשהות מטעם תרי דרבנן וכ"כ בהדיא הרב הלבושי' משום דיט"א אינו אלא דרבנן גם איסור השהיה עצמה בתערובת זה אינו אלא דרבנן והוו תרי דרבנן לכך לא החמירו עכ"ל ולזה נוטין ג"כ דברי הרמ"גא שם סק"יד ע"ש וכ"כ ג"כ הרב חק יוסף בשם אחרוני' דטעם השהיה דהוי משום ספק י"ט ספק חול ומשהו דרבנן. גם הרב משבצות זהב בסי' תמ"ז סק"יא כתב דמשום דהויין תרי דרבנן משהין. וראיתי להרב אליה רבה בסי' תס"ז סק"יט שכתב דה"ה בשביעי אם צריך לטלטל כדי לבער וכל זה במשהו או נט"לפ ע"ש. ועיין להרב צבי סי' פ"ו (הזכרתיו לטובה לקמן אות מ"ב) גם הרט"ז שם סק"יא כתב ונ' דכ"ש לענין נט"לפ דאנו מחמירין בפסח כמ"ש בסי' תמ"ז מותר להשהותו בי"טא דקיל הוא מתערובת במשהו ע"כ הרי דמשוין הדדי דין משהו ודין נט"לפ ודלר"טז קיל נמי נט"לפ ממשהו ודלא ממה שכתבנו אם לא שנאמר דס"ל דאף נט"לפ דאסרי משום מנהג אין להחמי' בשהיה א"נ דבדינא קא משתעי דדין נט"לפ קיל מדין משהו איך שיהי' לכל הדברות ולכל אמירו' הוראה יוצאת להקל בתרי איסורי' דרבנן כל שאין המנהג לאסור והכי אסברוה הרב דרכי נועם והרב ב"ד והר"דח שכתבתי בפני' ורבנן סבוראי נמי דכתיבנא לעיל. מעתה ומעכשיו כל אמת אמת תפסי לי הדל באלפי שלא זכיתי להבין ולשמוע קול אישי כ"ג מהר"יך נר"ו הנז' במאמרו פתוח לברכה דקרא הגבר בגוברין עומד וצווח על הרב ד"נ הנז' בא"ח סי' ה' המתיר קודם הפסח וכו' אפי' היא ב"י וטעמא טעי' משום דהא תרי דרבנן ואמר מני"ר דמי שמע כזאת להקל בטעם האיסורי' דרבנן משום דהוו תרי דרבנן וכו' ע"ש. ופליאה דעת ממני דמי כמוהו מורה לידע הדברי' במקורן ושרשן ואיך יפלא בעיניו דבר שדשו בו רבים וכמו שכתבתי דנקטו בפשיטו' להקל באיסורין דאיכא תרי דרבנן ואין לי כעת שעת הכושר להציע דברי אלה קמיה דמנ"יר ולשמוע מפה מפיק מרגליות פשר דבריו אמרי פי קדוש שי'):

כט יורה שיש בה טלאי שאין משתמשין בה חמץ בעיניה רק להרתיח בה כלים מחמץ במים ואפר לישיא"ה בלעז יכול להגעיל בה כלים מחמץ להכשירם לפסח:

(זרע אמת סי' גן):

ל מחבת מחומצת שמטגנים בה כל השנה סגי בהעגלה להכשירה לפסח:

(שם סי' נ"ה):

לא נתן טעם קצת למנהג ישראל לקבל תוך הפסח אגרות החתומות בעיסה בלע"ז ניב"לא:

(שם סי' נ'):

לב בענין אכילת הצוקארו בפסח אין לחוש לתערובת קמח רק כשנותנו במים אך במי פירות אין לחוש (שם סי' נ"ו):

כתב הד"ט ועיין להרב יעב"ץ בתשובה ח"ב סי' ס"ה וקכ"ו בדברי השואל והנשאל שמעידים ג"כ על הרב המני"ח וזולתו שגם בהו"ט צו"קר (בלע"ז צוקארו אין פאנו) אינו כי אם חומרא בעלמא ואין להתפיס על המקילים.

ועיין ג"כ להרב נודע ביהודה סי' כ"ג וכ"ד שכתב שלא מצא מקום לחלק בין צוקר הבא בחביות להבא תוך התיבות דבין בזה בין בזה לא ידע איה מקום להחמיר ואם באנו לחוש לזיוף שיערבו קמח פשיטא שאין הסוחרים חשודים על זה:

ואף אם יש לחוש אין מקום לחששא זו רק בחביות של מדינות אלו אבל בחביות שניכר מהעץ שלהן שבאות ממקום תולדת הצוקר הרי הם ממש כתיבה ואם החשש הוא שמא מוליכים באותן המדינות חביות של קמח שאינו מצוי כ"כ שם ואח"כ מניחים הצוקארו שם א"כ אם יכירו שהחביות הם של מדינותיהן אין מקום לחששא זו ומה גם שחשש רחוק הוא ואמנקיותא קפדי ובודאי היו מנקים אותם מהקמח ואם ישאר בו דבר מועט הוא אף אי נימא דלא מיקרי לח בלח מ"מ בשעת הבישול ודאי מתבטל ודעתו ז"ל להקל יותר בהו"ט צוקר הנז' כיון שנתבשל יותר מהפ"ודר דהיינו הצוקארו כמו שהוא בלי בישול ואם יש בו איז' חשש הרי הוא יבש ביבש וחוזר וניעור משא"כ בהו"ט צוקר. ועל הצוק"ר קנדיל שזכר הרמ"א כבר תמהו בו האחרונים דאדרבה בקנדיל יש חשש חימוץ יות' מאח' אך על הצוקר הבא כמו חול טרם שנעש' בו מלאכה פשט המנהג שמביאים כתב הכשר מהמבורג או אמשטרד"ם שלפי הנשמע במקום גידולו הקמח יותר ביוקר כפלי כפלים מהצוקר ואין לחוש לזיוף תערובת קמח ולכן נהגו כשמובא בספינה ממקום גידולו לעיר אמבור"ג או אמשטרד"ם שולח הרב שלוחו למקום החביות ומביאים אותו למקומות אחרים עם כתב מן הרב ע"ש וכבר נודע בשערים שהמנהג משתנה לפי המקומות יש מקום שמחמירים בצוקארו אי"ן פאנ"ו משאינו אי"ן פאנ"ו (ויש מקום להפך לפי שיש חוששים שהאומני' עודם מתעסקים במלאכתם ואוכלים לפעמי' פתן ושורין אותו בצוקארו ואם באנו לחוש לזה לא הרווחנו כלום להתירו במי פירות כאשר כתב הרב ז"א נר"י הנז' דהא אפי' לאכלו בעין היה בדין להחמיר ולאסור דדוקא אם החששא תהיה מחמת תערובת קמח היה מקום להחמיר ליתנו במים ולא במי פירות משא"כ לתערובת פירורי הפת לא שנא במי פירות ול"ש במים ובלא מים נמי דינא חדא לכולהו:

וכרגע ראיתי להרב פחד יצחק אות צ' ערך צוקארו בפסח (בלתי נדפס עדיין) שכתב וז"ל וכתב הרב מהטוב כך מקובלני מבית אבי אבא שמותר לאכול בפסח צוקארו פינ"ו השלם המקובץ בפאניטי לבנים וקשים שאין בהם שום חשש חימוץ וכן נהגו בפירארא ונתאמת לי בנסיון שהוא מהותך תוך קדירה על האש לא נמצא בו שום סיג ופסולת רק משקה זך ובהיר וכ"ש שמותר לאכול צוקר"ו קאנדי"דו דיותר רחוק מהשכל שיהיה בו שמץ חימוץ כי הוא קשה וחזק אך הצוקר"ו שבור ודק כעפר ודאי שאין לאכלו וגם שלא להשהותו בביתו כי יש בו חשש חימוץ ונקל בעיני התגרים לערב בו חלב חטה ובאלה מיירי הרמ"א בהגה"ה שלו עכ"ל הרב מהטוב וסיים הרב פ"י הנז' וז"ל אבל אנשי אמת העידו לי שראו כמה פעמים אופן עשיית הצוקארו ולא ראו בו שום חשש חימוץ ולא תערובת חמץ עכ"ל:

ואני אומר לע"ד דאין עדות זה מספיק רק להתיר מה שתלוי במלאכת הצוקארו אך להשתמש בשבור ודק כעפר דהחשש הוא משום שנקל בעיני התגרים לערב בו חלב חטה וכמ"ש הרב מהטוב הנז' אין ספק דאם יש מקום לחששא זו הרי עדות אופן עשייתו אינו מעלה ארוכה כלל ולכל אמירות האמת הוא שמנהג העיירות נשתנה זו מזו ודכורני דכד הוינא טליא בעיר מולדתי אנקונא לא היו משתמשים רק מצוקארו השלם המקובץ בפאניט"י הנז' ולא מאחר. ובמקומות פייאמונטי לא היו מקילים בשום מיני צוקארו רק באותו שבא מעיר לישבונ"א הנוטה קצת לירוק וכמנהג ארגי"ל כמ"ש הרב בית יהודה אחר תשובתו בדף ק"ח ע"א אות ס"ה. ובמקומות אחרים שנתיישבתי וכן פה פירינצי המנהג להקל בכל מיני צוקארו הבא בחביות מליוורנו ובלבד שיהיה ישראל עומד שם כשפותחים החבית תגרי עיר הזאת ולא זולת לפי שכשיד הכל ממשמשת בו ובעלי החניות מוכרים אותו בפרוטרוט חוששים לתערובת סולת והכל לפי המקום ולפי השעה ולפי הענין דסוף סוף על כל פנים אינה רק חששא בעלמא והוא ברור:

לג מים צוננים שנמצא בהם חטה א' בקועה או שאינה בקועה וכבר עשו באותן המים תבשיל ולשו ואפו מצות התיר הרב המחבר הכל משום ס"ס והשוה ג"כ סברת מרן בש"ע סי' תס"ז לסברתו ושהוא מתיר לכ"ע וששוב מצא בראש יוסף תנא דמסייע ליה וס"ל כוותיה:

(וע"ל אות כ"ח) (משפטים ישרים ח"ב סי' נ"א):

לד יש להתיר לשתות מי קאוי בפסח אם נחרך קודם הפסח כי רבים אומרים שאינו מין קטנית:

אך בעשב הנקרא טי"י רבים פורשים ממנו שיש לחוש שקודם מכירתו נשתמש ושמא בכלי חמץ ואח"כ יבשו אותו בתנור למכור:

(שבות יעקב ח"ב סי' ה'):

הד"ט ואצלנו המנהג פשוט לשתות הקאו"י אף אם לא נחרך קודם הפסח אך העשב הטי"י שמעתי שיש נזהרים שלא לקנותו מהחניות אם כבר נפתח הכלי מהבאים מאולנדי"א אך אם הם סגורים כאשר מובאים משם מקילין ליקח ממנו ולשתותו כי לא יחושו רק לסוחרי הארצות הללו ולא לסוחרי' אולנדי"א. ועג"כ להרב יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ז שהסכי' להתיר הקא"וי שנקלה באביב בלתי מוכשר וכמ"ש מע' השואל דלמאי ניחוש דאף אם נמצא בהם איזה דגן כי כן מנהג העולם כעת אפ"ה אין כאן בית מיחוש דאפי' בפסח מותר לאכול קליות ואף דמחמירי' שלא לאכול מ"מ אין לנו לאסור והוסיף ראיה מדיליה מההיא דרבא מחו ליה קדירה באסיסי היינו קמחא דאבישונא ע"ש ושהמיקל נשכר והמחמיר נפסד בשמחת י"ט בחנם ע"ש. ועיין להרב טוב עין סי' ט' אות ו' שראה בס' בשמים ראש סי' שמ"ח שכתב דקטנית בפסח שרי וחלילה לאסור ומ"מ אותן שקבלו עליהן להחמיר אין להקל ושגם הרב צבי שהיה מצטער על המנהג לא הקל רק אמר אי איישר חילי וכו' אמנם מה שהגאון מהר"א ברודא היה מחמיר גם בקאפ"י משום קטנית אחר הס"ר אינו כי הוא פרי עץ ומ"מ אם חרכו אותו קודם הפסח יש להקל אפי' באשכנז וכסברת הרב שבות יעקב ודלא מהרב חק יוסף ע"ש:

לח סיד מהכותל שנפל תוך העיסה אינו בכלל סיד של א"ח סי' תנ"ה דמחמיץ דהתם מיירי בסיד ממש אך שבכותל נתייבש וכלה כל הלחלוחית ואינו אוסר. (שם סי' י"ג):

לו התיר לתת לחולה שיש בו סכנה חמץ בפסח אפי' ע"י ישראלי' אם א"א בלא"ה:

(שם סי' י"ד):

הד"ט וראיתי להרב עזריאל דיאינה ז"ל בתשובותיו כ"י ח"א כ"ט דיפה דן ויפה אסר להאכיל חמץ לחולה עפ"י רופא ישמעאל דאם אמרו דעושין על פיו גבי חלול שבת ויה"כ לא נאמינהו במה שאומר שיסתכן אם יאכל מצה ושיצטרך דוקא לאכול חמץ כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם והרבה פתחים ומאכלים קלים בעולם לסעוד החולה בלי אכילת חמץ. וגם מצה לא יתנו אם אמר יאמר שיזיקנו ושאני משבת ויה"כ וכנז' וכן עשה מעשה לאסור הר"ר איגרא ששאל את פיו ולא אונה כל רע ע"כ תמצית דבריו ז"ל ע"ש. וגם אני בעניותי עשיתי מעשה כמוהו פעם ושתים קודם ראותי תשובתו הנז' ות"ל לא הוזק החולה ולא כבדה עליו החולי והוא דבר ברור אך אם אמר יאמר הרופא שצריך להחולה תבשיל של חמץ דוקא ושא"א בלא"ה פשיטא שהכל מודים דאין למנוע ממנו שום דבר. ועיין להרב אמונת שמואל סי' כ"ז. ולהרב פר"ח א"ח סי' תס"ו. ולהרב נחלת שבעה ח"ב סי' ל"ד ולהרב תורת חיים ח"ג סי' ז'. והרב פחד יצחק אות ח' ערך חולה שיש לו חולי וכו' ובאות מ' ערך מאכלות אסורות לרפואה:

(שעדיין לא נדפס):

לז יין שרף שלקח ישראל מעכו"ם זמן מה קודם הפסח והישמעאל הביאו לו תוך הפסח שהרב פנים מאירות האריך שלא לצורך דנראה פשוט דאין לו תקנה וכמ"ש בחק יעקב שלו סי' תמ"ח אות ב' ע"ש. ועוד לו שם באם מכר לישמעאל כתיקונו והוא ברשותו ומשום שנתגדלו המים מתירא שילך הכל לאיבוד נר' שישלח לומר לישמעאל הקונה לבא להציל את שלו ואם אין הישמעאל אצלו יכול לומר לישמעאל אחר להצילו למקום אחר וזכין לו שלא בפניו:

שם :

לח חומץ יין שהחמיץ עם האם של שכר ואח"כ החמיץ בו חומץ אחר ואחר לאחר עד כמה פעמים הכל אסור וכסברת הרמג"א סי' תמ"ב ס"ק ט' בשם הרמב"ן ול"ד לאיסורים אחרים כגון איסור פתן דאחר ג' אפיות התירו עיין למרן ס"ס קט"ו וקי"ב ורש"ך ס"ס ק"ט דחמץ שאני ודלא כהרב פנים מאירות סי' ק"ז דהשיג על הרמג"א בזה (שם סי' ט"ז):

לט אם מלחו בסעודת ברית מילה בשר הרבה עם תרנגולים ושוב נמצא בזפק א' מהם כמו סובין וזפק א' זרקו לאיבוד אף שמבואר בסי' תנ"ד דסובין ומורסן מחמיץ מפני קמח שבהם מ"מ יש לחלק בין חטה הנמצאת בזפק דסי' תס"ז סעיף יו"ד דיש להחמיר ולאסור הכל משום שכבר נהגו כן דדוקא חטה שקשה להתעכל יש להחמיר אך בסובין שקלין להתעכל הוי כמעוכל ושרוף ומ"מ ישהה התרנגול שנמצאת בו עד אחר הפסח והשאר מותר מיד ובפרט לצורך סעודת מצוה והפ"מ ושמחת י"ט והתרנגול שנזרק הזפק לאיבוד אין להחזיק בו איסורא ומותר מיד:

(שם סי' י"ז):

מ תירץ מה שהקשו עליו על מ"ש בח"י סי' תמ"ו ס"ק ג' דאם לא ביטל מותר לו לשרוף החמץ בי"ט אך לענין דינא הסכים לאסור אף בלא ביטל כהסכמת אחרוני' ועיין פר"ח שם ס"ק א':

(שם סי' מ"ט):

מא קדירת ברזל שבשלו בה חמץ שנתים ימים קודם פסח והיתה נקיה ובשלו בה בפסח אין לאסור כלל אף למ"ד דנט"ל אסור בפסח והוכיח דכל שעברו עליו י"ב חדש שוב אין לו טעם כלל והשיג על ר"ת בדין שמרי יין נסך ועל הרש"ך בדין כלי יין נסך:

גם לו שם בדין קדרות של חרס של חמץ שע"ע י"ב חדש להשתמש בהם בפסח לא מלאו לבו להקל לכתחלה ע"ש ובסי' פ':

(שם סי' ע"ה):

הד"ט ועיין להרב חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ו דבמעשה שבא לידו מישמעאל ששלח דורון לישראל מכלי פורצילא"נא שאינן נכרין אם נשתמשו בהן אפשר למצוא הפתח כיון שיש ג"כ ספק אם נשתמש בהן או לא ועוד אחרי יישונן י"ב חדש הוי עפרא בעלמא (וע"ל סי' י"ט אות ט'):

מב אם נמצא בתרנגולת או בתבשיל בי"ט ז' של פסח וכ"ש ביום ח' גרגיר א' של חטים כופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ואז ישרוף החטה והשאר יאכל והשיג על הרמג"א והרב"ח שם:

(שו"ת הרב צבי סי' פ"ו):

מג

יין צמוקים שעושים ע"י ששורים אותם במים פשיטא שדינו כיין מזוג במים וגרוע ממנו ואסור ללוש בו בפסח ודלא כתשובת מהרי"ט והרב אביו שפסקו בחא"ח סי' ב' שיש לו דין מי פירות גמורים:

(שם סי' ק"מ):

הד"ט ועיין להר' יעב"ץ בנו בארוכה סי' ע"ג שנטה דעתו לדעת הר' המבי"ט והרב בנו ולענין הד' כוסות עי"ל סי' י"ט אות א':

מד הראה פנים של איסור להשתמש בשמן זית בפסח שהזיתים נכתשים במכתשת ואולי כתשו בה חמץ והזית חריף הוא וא"כ גרע משאר שמנים ואפשר שגם הרב ד"מ מודה בזה שלא כהרמג"א סי' תנ"ג ס"ק ב' ומ"מ היינו דוקא לכתחלה ולא לאסור בדיעבד:

(דגול מרבבה סי' תנ"ג):

מה תנור שאופים בו חמץ ולא הסיקוהו לפסח רק פ"א בלי כוונה להכשירו יש לאסור אפילו בדיעבד דכיון שנשתמש כל השנה מובלע החמץ בכ"מ. אבל לחג השבועות לאפות עיסה בחמאה אם לא נזהרו בהסקתו לכוין להכשירו אין לחוש בדיעבד כיון שאין אופין בו בשר רק לפרקים ודלא כהרגמ"א סי' תס"א סק"א דמשוה אותן הדדי לאסור:

(שם סי' תס"א):

טו חמץ של אחרים שהנפקד קבל עליו אחריותו אין לו תקנה אלא בשרפה ואין הביטול וההפקר מועיל להוציאו מידי עבירה ושל ישמעאל שקבל עליו אחריות של פשיעה לחוד ולא של גניבה ואבידה וע"ע הפסח אצל הישראל הנפקד יש לסמוך על המיקל להתירו בהנאה:

(שאגת אריה סי' פ"ז ופ"ח):

מז חמצו של ישמעאל שתחת ידו שקבל עליו ישראל אחריותו ועבר עליו בב"י וב"י אבל קודם ליל פסח עשה לפניו מחיצה גבוה י"ט או ייחד לו בית דהא ודאי מהני ליה להבא מלעבור עליו מ"מ אעפ"י שמשש שעות ומעלה עבר אעשה דהשבתה שרי בהנאה לאחר הפסח אך אם לא עשה א' מאלה קודם ליל פסח אעפ"י שעשא' תוך הפסח איכא משום קנסא דר"ש. עוד הכריח בפלפולו הזך דאין לאוי ב"י וב"י נתקין לעשה דתשביתו ולפי דרכו למד ג"כ דהנשים נמי מזהרות על תשביתו כאנשים. (וחמץ של עכו"ם באחריות ישראל וחזר והפקידו קודם הפסח אצל בעליו עיין להרב פני אריה סי' ס"ג ע' והנמשכי' דפסק דשרי לאחר הפסח ואם הפקידו ביד עכו"ם אחר אסור בהנאה) (שם סי' ע"ט והמשכים):

מח חמץ של ב' שותפים שעעה"פ אם השותפי' הללו הם ישראל וישמעאל הנה על חלקו של ישמעאל אין להסתפק דשרי בהנאה אחר הפסח דקי"ל יש ברירה בדרבנן ואמרי' הוברר הדבר דזהו חלקו של ישמעאל משעה ראשונה וחמץ של ישמעאל שעעה"פ מותר בהנאה כדתנן בפ' כ"ש ובכה"ג אמרי' בפ' משילין דף ל"ז גבי ב' שלקחו חבית ובהמה בשותפו' ע"ש ובחלקו של ישראל ודאי יש לדון אי אמרינן דמותר בהנאה כיון דמן התורה אינו אסור רק מדרבנן ושמא לא אמרו יש ברירה בדרבנן להחמיר ולצד זה הסכים כיון דמידי ספיקא לא יצא אי קניס ר"ש בהא או לא ואף בחלקו של ישראל שהיה שותף בו בישמעאל ולא מכר ישראל את חלקו קודם הפסח ובאו לחלק אחר הפסח מותר בהנאה. ואם שותפי' בו ב' ישראלים וא' מהם מכר חלקו לישמעאל קודם הפסח וא' לא מכר ועעה"פ וחלקו החמץ לאחר הפסח הנה בחלק שהגיעו לחלקו של מי שמכר ברור להתיר משום דבדרבנן יש ברירה אך במה שהגיע לחלקו של אותו שלא מכר אי אמרינן אין ברירה א"כ אתה צריך להתיר את שלו ולאסור של חבירו שמכר דשמא הגיע לחלקו חלק של חבירו וכן היינו צריכים להפוך הדין ולאסור חלק מי שלא מכר ולהתיר חלק מי שמכר שמא הגיע לכל א' וא' חלקו וא"כ מספיקא היינו צריכי' לאסור של שניה' וזה א"א דהויין תרתי דסתרן הדדי וכיון דא"א להתיר את שניהם או לאסור של שניהם דהא מחצה של שותפות זה חלק מי שמכר וחציו ממי שלא מכר מסתבר לתלות הקלקל' במקולקל ולאסור חלק מי שלא מכר ולהתיר חלק מי שמכר:

(שם סי' פ"ט והנמשכי'):

הד"ט אמת יהגה חכי שלא זכיתי להבין השתי החלוקות של הרב ז"ל מאי איכא בחדא דאינו באידך דכיון שמכר הא' חלקו לישמעאל קודם הפסח תו לא הויא כלל עיקר חמצו של ישראל דפשיטא לן דמי שמכר מכר באופן שהישמעאל קנה חלקו קודם הפסח וכיון שכן הרי הוא ממש ענין הראשון שישראל ועובד כוכבים שותפין בו ומה לי לאהדורי אתרי דסתרן הדדי ולא סגי ליה בקמייתא דשמא לא אמרו יש בריר' וכו':

סט ראובן שלח לשמעון ב' או ג' חדשים קודם הפסח סך חמץ ידוע וכראות שמעון שחג הפסח מתקרב כתב לו שלא ישלחנו עוד והשיב לו שכבר שלחו אליו. ומיד כתב שמעון במדינה אחרת קרובה ללוי שבהגיע אצלו החמץ הנשלח לו מראובן בעדו ימכרהו קודם זמן איסורו והנה לא הגיע לרשותו של לוי רק בע"פ אחר זמן איסורו ונתנו לעכו"ם במתנה שחשב שהדין כן ואחר הפסח החזירהו נו ופסק הרב שם להתיר אפי' באכילה כיון שלא עבר על ב"י וב"י לא זה ולא זה ששמעון לא עבר שלא היה ברשותו ולא פשע ולא שגג כי מה היה לו לעשות יותר ממה שעשה וגם עשה הביטול בזמנו ולוי ג"כ פשיטא שלא עבר לא בזדון ולא בשגגה (אורח לצדיק סי' ז'):

הד"ט ואני בעניי הייתי חוכך לכאורה להחמיר משום דכיון ששמעון ביטלו א"כ זכה בו לוי והו"ל חמצו שברשותו ועבר על ב"י וב"י ואע"ג דנתנו לעכו"ם אינו מועיל כיון דזמן איסורו היה אך אחר ההתבוננת קצת ליתא ומטעמא דאנן סהדי דאיסורא לא ניחא ליה למקניה וכו' ואעפ"י שפסק מרן בסי' תמ"ח בעכו"ם המביא דורון חמץ לישראל בפסח לא יקבלנו הישראל וכתב עליו הרגמ"א דאם קבלו אסור בהנאה וה"נ הוה לן למימר דכיון שלוי קבלו ונטפל בו ליתנו לעכו"ם מחשבתו נכרת מתוך מעשיו שרוצה לזכותו. וליתא דהתם כיון שישראל יודע שיתננו לו העכו"ם במתנה שפיר איכא לאסור אם יקבלנו דכוונתו לזכות בו אבל הכא לא ידע לוי ששמעון הפקירו וכל מה שעשה לא עשה רק בשביל שמעון ולא לזכות הוא בדבר וכיון שכן יפה דן ויפה הורה הרב ז"ל דאין לחמץ זה דין חמצו של ישראל שעעה"פ. זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו:

ועיין להרב דברי יוסף סי' י"א בדין ראובן תושב שאלוניקי שהיו בידו מעו' של שמעון הדר בליוורנו להלבישם בכ"כ סחורות וח' חדשים לפני הפסח ראה אניה א' ההולכת ליוורנו וקנה לשמעון דברים של חמץ ושלחם לו ונתעכבה הספינה בדרך ולא הגיעה לליוורנו עד אחר הפסח והורה הרב המחבר להתיר כיון שלא היה יודע שמעון כלל ואין כאן הערמה ולא פשיעה כלל:

ועיין להרב חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ד שכתב שראה לא' קדוש בכ"י שהסכים לזה וכתב שדבריו טובים ונכוחים.

נ ראובן איש ארם צובה שכתב לישמעאל א' בציפר"י לקנות לו סך פידיאוס וישלחם בספינה ראשונה ההולכת משום לליוורני והשיב לו הישמעאל שלא הספיק לשלחם באותה הספינה וישלחם באחרת ובאה לו השמועה בתוך הפסח שהספינה שיש בה הפידיאוס בתוך הים ולא הגיעה לנמל ליוורנו וא' חכם הורה שכיון ששינה העכו"ם שלא שלחם בספינה ראשונה נמצא אחריותם על העכו"ם. ועוד דכשם שאין שליחות לעכו"ם כך אם אנו שולחים אותו בשליחותנו אינו נעש' שליח והתיר את הפידיאו"ס. והרב המחבר דחה ראיותיו ולא מצא תרופה רק אם שמע קודם הפסח והפקיר החמץ אבל בתוך הפסח א"א להפקיר ואסור בהנאה:

ועיין להר"ש הלוי א"ח סי' י"ב ושכנה"ג סי' תמ"ח ופר"ח שם:

(ריח שדה סי' ג'):

נא חטים שנמצאו בהם ב' וג' גרגרי' או יותר של מלח שכן דרכו להתערב בספינו' המביאות מלח ושוב מביאו' החטים אם יש לחוש דילמא החמיצו משריית המלח ואף למ"ד דמלח מי פירות כסברת הריב"ה בסי' תס"ב מ"מ איתיה בשאלה אם יש להתיר ללוש קמח חטים הללו עם מים דמי פירו' במים ממהרי' להחמיץ (ועיין בחי"ד סי' ז' אות י"ט מ"ש בשם הרב בעי חיי סי' ק"י) והטה בשבט פיו מפיק מרגליו' להתיר אם רבו החטים על גרגרי המלח ובא לו בתחלה דרך כניסתו מכח ס"ס דספק אם נתלחלח במלח או לא ואת"ל דנתלחלח שמא לא הספיקו להחמיץ שלא כל הבא למים מתחמץ ואף אם אינו ס"ס המתהפך אינו כלום לסברת הרב פר"ח ואם באנו לחוש לסברא שכנגדו עוד יש ספק אחר שמא נתבטלו ברוב שלא החמיצו קודם הפסח ואף לסברת הרמב"ם דאית ליה דחוזר ונעור ה"מ בחמץ ודאי ולא בספק ושם הביא הרב המחבר דאדרבא בחישתא דאי' בש"ס דהדר אמר רבא לזבוני קבא קבא לישראל וכו' באופן שלא תסתר הוראתו בקדושה עוד הביא ההיא דהרח"א בבני חיי סי' תס"ב דפסק בכדומה לאיסורא מההיא דהרמג"א שם ודחה ראיתו וראיו' אחרו' ומסיק להתיר בניד"ד ולמ"ד דהמלח מי פירו' ושהגם שנתייבש מ"מ יאסור ללוש במים דמים במי פירות אעפ"י שנתנגב א' מהם דין א' להם למהר חמיצתו כמוכח מדברי הטור סי' תס"ו בדין חלב שנפל וכו' וממרן סי' תנ"ג בחטים שנשכו עכברים ומפר"ח סי' תס"ו ס"ה מ"מ יש להתיר משום ס"ס באופן שהוציא לאור משפטו דשרו הני חיטי לפסחא אפי' לאכילה:

(משאת משה ח"א סי' ב'):

נב המוצא חמץ בתיבה שלו ג' או ד' שבועו' אחר הפסח ואינו יודע אם הונח שם אחר הפסח או קודם ששכח אם בדק בתוכה או לא אפ"ה מותר אפי' מעופש הרבה דבתר בתרא אזלינן עוד דמסתמא אדם בודק בכ"מ קודם הפסח ואין להשיב מההיא דפ' כ"ש דף ל"א ופוסקי' סי' תל"ט בחנו' של ישראל ומלאי של ישראל ופועליו עכו"ם דחמץ שנמצא בה אחר הפסח אסור בהנא' דהתם ליכא רק ספק אם הם מפועלים עכו"ם או נשאר מישראל ואין בו הספק אם הונח שם אחר הפסח אבל הכא דספק אם נשאר או הונח אח"כ שרי ועוד יש לחלק דהתם שאני דלפי רש"י והרב"ח זקנו היה הסחורה של פת ואין הישראל בודק שם אחר כי יודע שסחורתו חמץ ובודאי רוצה למכרו לעכו"ם קודם הפסח ושכח ולא מכר ואח"כ נמצא חמץ שאינו ממין סחורתו והוא ספק אם של עכו"ם או של ישראל ולא שייך לומר דמסתמא בדק ישראל וא"כ הונח שם אחר הפסח דהרי שם אינו בודק כלל ולכן לא שייך לומר אזלינן בתר בתרא משא"כ הכא ולכן שרי:

(קול שחל סי' ז'):

נג חטים שלא נתבקעו ממש אינם אוסרים במשהו בפסח ולא דיינינן בהו דין דבר שיש לו מתירין דדוקא בודאי אסור מחמרינן כולי האי ולא בספק ועיין למרן סי' תס"ז סעי' ט' ומ"ש הפוסקי' שם:

(מצודת יששכר סי' ט"ו) ועיין בחי"ד סי' ט' אות י':

כתב הד"ט ועיין להרב ב"ד סי' רל"ט והנמשכי' שהאריך בכל הצדדין ומסיק דכשלא נתבקעו אפי' הם רבים יש להקל ואף אם נמצאו בו ג' לא אמרי' הוחזק בחטים דשאני תולעי' דלא אתו מעלמא ע"ש:

נד ישמעאל שלקח תבואת ישראל בלי ידיעתו ועשה בפסח מלצי"ן יכול לקבל ממנו דמי התבואה לפירעון היזקו ע"ש באורך קצת:

(שם סי' ח"י י"ט):

כתב הד"ט וע"ל אות ס"ח ולהרפ"ח סי' תמ"ח ולהרד"ח בחסדי דוד שלו דף מ' ע"א:

נה הכריע כסברת הר"י פורמיגיני ז"ל בדין חמץ שעעה"פ דאסור לכל בהנאה דעלה ונסתפק הרב דרך המלך דף ו' אי אתו אחריני למיכל מיניה כי לא ידעו מה הוא אם חייב בעל החמץ להודיעם שלא יאכלו או דילמא כיון דאינו אסור אלא משום קנסא אינו מחוייב להודיעם והדר דבעי פשיט ליה הרב דרך המלך להיתירא שא"צ להגיד להם והרי"ף הנז' פליג עליה וס"ל שחייב להודיעו וגם הרב המחבר נר"ו נטה דעתו לחייב לבעל החמץ להגיד למי שאין לו ידיעה. (חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ה):

הד"ט בדקתי בספרא דבי רב המלך ותמהתי מראות דהעיקר חסר מן הספר כי לא הובא שם רק קצת מתשובתו של הרי"ף ושם כתוב דבהשמטו' הובאת כל התשובה ועברתי שם בכל דרכיו ובדקתי ולא מצאתי אפי' אות א':

עיין להרב בית יהודה סי' י"ז מי"ד שלו שהאריך קצת בענין זה ע"ש ובהרד"ח בחסדי דוד שלו דף צ"ו ע"ב: ובענין חמץ שעבר עליו הפסח שנתערב עיין להרב פני ארי' סי' נ"ג ועג"כ בחי"ד סי' א' אות י"ג ובסי' ג' אות א' וסי' ט"ז אות יו"ד ועיין להרב יד דוד דף פ"ח ע"ב מ"ש על ראיות הרח"ש הנז' ועל קושית ותירוצי הרי"ף הנז' ע"ש דברינו.

נו הורה גבר במעש' שהי' בעיסה ששהתה בלא עסק יותר משיעור מיל דהוי חמץ כמ"ש מרן בסי' תע"ט ואח"כ עירבוה בשוגג בעיסה אחרת ועשו ממנה ב' או ג' מצות ונתערבו בשאר המצות שנתנו בתנור והיה זה קודם הפסח יש להתיר הכל בפסח דוקא לשאינן ס"ל דין חוזר וניעור אבל למ"ד דחוזר וניעור יש לאוסרן (בית דוד סי' קצ"ז):

נז שק של קמח שנמצא בו דבוק מעט בצק שדרך הוא להתפרר מהבצק היבש ונכנס בתוך הקמח כתב הרב שלעולם ראה בסאלוניקי שהנוהגים לברור חטים פוסלים קמח כזה ושאינם נוהגים לברור החטים אינם פוסלי' אותו וע"ש מלתא בטעמא להך גיסא וגיסא:

(שם סי' קצ"ח) ועיין להרב בתי כהונה ח"י סי' ג':

נח התיר בדיעבד אם לשו בדף ועריבה של חמץ בלא הגעלה והיינו דוקא אם לשו עיסה במים אבל אם לשו במי פירות כיון שאינו כ"כ צורך לאכלם בפסח נטה דעתו לשהותן לאחר הפסח:

(שם סי' ר"י):

הד"ט ועיין להרב מכתם לדוד סי' ה':

נט התיר בפשיטו' להשהות תוך ביתו בפסח תבואה שנתיבשה בשבולין בתנור דהיינו קלי לאוכלן דדוקא לבשלן במים אסור שמא לא נקלו יפה אך לאוכלן כך אין שום איסור וא"צ למוכרן ומותר להשהותן לבשלם במים אחר הפסח:

(אור נעלם סי' י"ב):

הד"ט אע"ג דהרב המחבר לא כתב אלא דמותר להשהותן דמשמע דבאכילה מיהא אסור תוך הפסח אין ספק לע"ד דאיהו נמי ס"ל דלאכלם כמות שהן גם בפסח שרי דאלת"ה דבריו סותרין אלו לאלו ואפשר שכתב כך להשיב על ששאלו ממנו אם מותר להשהות' והוא פשוט במרן (סי' תס"ג ע"ש):

ס שכר שעושים קודם הפסח מתאנים יבישים שיש בהם חמוץ אסור לשתותו בפסח וגם להשהותו המחמיר בו תע"ב אף שמן הדין אין בו איסור לפי סברתו להשהותו:

(סמא דחיי סי' ט'):

סא מעשה בא' ששרה ב' ימים קודם הפסח הצמוקים במים בחבית להוציא מהם שכר והיו בתוך החבית כמו ב' או ג' רוטלי"ם שעורים ולא הרגיש בזה אלא ביום ו' של פסח שבא בעל החבית ואמר שיש בתוכה כ"כ שעורים ויש מי שהורה להשהו' הצמוקים עד אחר הפסח וימכרם לישמעאלים והראה הרב המחבר דטעו' גדול טעה המורה דחמץ בפס' רוב הפוסקי' הסמיכו דאסור בהנאה תערובתו ובפחו' מס' עובר ג"כ עליו וכניד"ד וכ"ש הכא שהשעורי' המחומצי' הם לבדם בשולי החבית לכ"ע עובר עליה' באופן שבניד"ד שנשאל תוך הפס' לא היה תקנה אלא שפיכה דכבוש כמבושל ואין כאן ס' לבטלן אך עכשיו שהשהה אותם לאחר הפס' מותרי' בהנאה בהולכת ההנאה לים המל':

(ריח שדה סי' ב'):

הד"ט ועיין להרב ראש יוסף סי' תס"ז אות נ"ב על מ"ש מעשה ששרו בשר בלילה למחר מצאו גרעין א' וכו' אסרו לאכלה שכתב דלדעתו יש להתיר ע"ש ראיותיו ז"ל:

סב נשאל להשיב על מה שנתתפקו באם ביום אסרו חג של פסח לא נמצא חמץ של ישראל אלא מצה אם יש להתיר פת נחתום ישמעאל כיון דעכול המצה קשה ודיינינן כאלו אין כאן פת נחתום של ישראל או לא אמרינן הכי והשיב תלמיד חבר שלו הרא"מ פינצי דהמיקל לא הפסיד דכיון דכבר נפשו של אדם קצה בה הו"ל כחמץ נוקשה הוי כאלו אין כאן פלטר ישראל אך טעם קושי העכול לא מסתברא דהא מתירין פת ישמעאל כשהיא יותר יפה משל ישראל הגם דפת סולת נקיה ק' להתעכל מפת הדראה ומ"מ הדין דין אמת שלא להתיר בניד"ד ואין לאסור אכילת מצה באסרו חג משום דנראה כמוסיף כדין סוכה ביום ח' לבני א"י ויום ט' לבני ח"ל כיון דשלא בזמנו אינו עובר בבל תוסיף רק אם נתכוין להוסיף וכמ"ש המגינים שם בסי' תרס"ו וכ"ש לסברת הרי"ף וריר"ו ושאר פוסקים דס"ל דאף בזמנו צריך כוונה להוסיף:

(פחד יצחק אות א' ערך אמירה לישמעאל שבות:

הד"ט ולע"ד יש לחלק בין סוכה למצה דאילו התם בימי סוכות אי אכיל כשיעור חייב בסוכה ומצוה קעביד באכילתו שם ומש"ה מחזי כמוסיף ביום ח' וכדדייק לישניה דמרן שם שכתב שלא יהא נראה כמוסיף משא"כ הכא דאכילת מצה בפסח חוץ מליל א' לאו חובה היא ולא מצוה קעביד באכילתו בשבת שבתוך הפסח אם רצה לקבוע סעודתו במצה עשירה פשיטא דיאי ויאי וככתוב אצלי בשות"א דינוקא סי' ס"ה וכמש"ל סי' י"ג אות ב' יע"ש ומש"ה לא שייך לומר דנראה כמוסיף אי אכיל ניהלה ביום אסרו חג והוא לע"ד ברור ודו"ק.

סג השיב לשואלו דבר על מצה שנילושה ביין לבן ושומן והתירה הרב ז"ל אעפ"י שהשומן היה חם והיו בו פלפלן כמנהג נשים בעת שמתיכו' השומן שכיון שאין כאן מים אין מי פירו' מחמיצין אפי' בחמין ופלפלין אך בתנאי שנשתנו בשעת עשייתן משאר מצות להיכירא פן יבא לאכלה עם גבינה דאל"כ אפי' לאכלה לבדה אסורה גם בשאר ימות השנה וכמ"ש בי"ד סי' צ"ז כ"ז כ' בשם הרב עפר יעקב (שם אות מ' (שלא נדפס) ערך מצה שנלושה במים):

סד קרא תגר על מה שהיו נוהגים מחדש להתיר למכור לישמעאל קודם הפסח בהמות שלו עם החמץ שדרכם לאכול כל השנה בדרך מכירת חמץ הנזכר בסי' תמ"ח והבהמו' אוכלו' חמץ כל ימי הפסח ואחר הפסח חוזר ולוקח אותם מהישמעאל דשאני מכירת חמץ דכל מה שהתירו לא התירו אלא להפקעת איסור דרבנן בשעת הדחק שיהיה הפסד גדול אם יבערו כל חמצם המחזיקי אורינד"י ודכוותם והתירו למכור באופנים הנז' שם ולא פליג בן רב למעט אבל להפקיע איסור דאורייתא להאכיל בהמות ישראל חמץ בפסח לא מהני מכירה שידוע שכוונתו רק להאכיל ולא להניח כך וכן מוכח מרש"י ז"ל בשבת דף קל"ט ע"ב אהא דאמרי' הערמה דרבנן היא ע"ש ועוד הביא ראיו' אחרות להוכיח דישתקע הדבר ולא יאמר ואפי' נהגו כן מימי קדם פשיטא שאין לחדש דבר להקל וכ"ש דיש לאסור מדינא. (בכור שור דף קי"ד ע"ב):

כח הגיד מפי השמועה משם הרר"י קובו דממ"ש מור"ם בסי' תס"ה ס"ג דיש ליזהר שלא להבהב העופות בקשין שמא יהיו שם חטין או דגן מחומץ ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב מכלל דלא קלי איסורא בשלהבת ומכאן למד מהרי"ק הנז' דה"ה נמי בטוטו"ן דאסור להדליק מנר של חלב והרב המחבר הגם דדחה קצת ראיתו מ"מ לענין מעשה אסר והביא ג"כ ראיה ממ"ש הרב משאת משה ח"א סי' ד' והרב סמא דחיי בי"ד סי' ה' שהביא ג"כ ממהר"ח אלפאנדרי דאסור לומר נמי לחבירו שידליקנו לו דכמאן דמדליק איהו גופיה דמי וכתב עוד דאין להשגיח במ"ש במפתחו' הספר הנז' סי' ו' שזכור הוא דהרב משאת משה נשא ונתן בזה עם מע' אביו ורבו בעברו במתא פיס"א והעלו דאין חשש איסור בדבר. כי אין הדבר כן דאדרבא יש ויש לאסור איסר ושכן ראה למע' אביו שהיה אוסר וכ"כ ג"כ הרכנה"ג במפתחו' השייכו' לי"ד בשם הרב קול לוי לאסור בין אם הנר למעלה בין למטה וגס הרב פר"ח דנטה בתחלה להתיר בסי' ק"ח ס"ק כ"ג בתנאי שיהיה הפיפ"א בראש השלהבת שהיא רחוקה מן הפתילה מ"מ בסוף דבריו כתב דבעל נפש יחוש לעצמו ע"ש וכבר נודע מ"ש הרב הלקט הקמח בריש הל' ט"ב מהגאון הר"ר גרשון שלא היה נזהר בזה והראוהו בחלומו שהיו מנדין אותו משום שאכל חלב ופירשו לו דהיינו משום שהיה מדליק הפיפ"א מנר של חלב (צרור הכסף בי"ד שלו סי' ד').

כתב הד"ט ועיין להרב פחד יצחק אות ע' ערך טאבאק"ו שהראה באצבע להרב דוד מלמד שאף להבעיר מראש השלהבת שהיא רחוקה מהפתילה אסור ועשה לפני הרד"מ הנז' נסיון מופתי על זה להראותו דבעשן העולה מהנר כבוי או למעלה מהשלהבת יש בו מחלקי החלב העולים למעלה וא"כ לא קלי מקלא איסורא וכשראה כן הרב ד"מ קרע פסק ארוך שעשה להוכיח היתרו ומסרו לאבי אליצור וקיים דאיסור גמור הוא וקבל על עצמו שלא להדליקו עוד מנר של חלב ע"ש וביד אליהו סי' ס"ה. ושבות יעקב סי' ס"ב. ועיין להרב מר וקציעה ח"א סי' תמ"א דמשרא קשרי בלי פקפוק כלל. ואחר הס"ר אין דבריו נראים לעשות מעשה ועיין בחי"ד סי' ז' אות כ"ד:

סו מי שאכל בפסח כותח הבבלי וכדומה שיש בו כזית חמץ בכדי א"פ ואוכלו בלא טבול אינו חייב מלקות וה"ה בשאר איסורין חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו אכילה ובסי' שאחריו כתב דמה שהחמירו בפסח לבדוק החמץ ושרוף וכלה מה שלא נצטוינו בשאר איסורין אחר שהשיב על שאר הטעמים שהביא מסיק שאין לנו לסמוך רק על מ"ש במדרשות דחמץ בפסח רומז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן יחפש עליו בכל מחבואות וכלה גרש יגרש אותו מעליו:

(רדב"ז ח"ג ד' פירדא סי' תקמ"ה ותקפ"ו):

סז חטים שלתתן וטחנם אסור להשרות סלתן סובן ומרסנן והאוכלן חייב עליו כרת והמשהה אותן עובר על ב"י וב"י. עוד לו שם מעשה בי"ט האחרון של פסח אחר חצו' שהנערי' המשרתים בריחים לטחון רחצו החטים במים כדי שיהיה מוכן לטחינה למחרת מטעמא שהביאו לו מהחטים במוצאי י"ט ועיניו ראו שהיו יבישים ולא הגיעו לכלל חימוץ וכלל בקוע ועוד דהוי בזמן איסורו מדרבנן. ועוד שהמשרתים רחצו שלא במאמרו ואנוס הוא וליכא למקנסיה:

(וע"ל אות נ"ד) (שם סי' תקפ"ט):

ועיין להרב דבר משה חי"ד סי' ל"ב בדין הנוהג לאכול בפסח מצה מחטים מבוררי' ומטה ידו ואינו יכול להתמיד מנהגו שעשו מעשה בימי הרב אביו להתיר לו בפתח וחרטה מחמת דוחקו ואם לא קבל עליו הוא בעצמו את הנדר רק נמשך לו מאביו עיין להרב משא מלך דף נ"ה ולדעת הרשד"ם י"ד סי' מ' אין לו התרה עולמית והתיר לערבן מעט מעט עם שאר החטים ולמוכרן אף לישראל אי ולמהרי"ק יש לו התרה וכ"פ הפר"ח בדיני מנהגי איסור סי' תצ"ח ס"ח וכן נר' עיקר ועל מה שחילק הרב מ"מ הנז' בין נדר כולל דאין לו התרה ולא לבניו לנדר פרטי דאינו חייב הבן לנהוג אא"כ קבלו עליו הבן לפחות פעם א' בחיי אביו וכ"כ שם הפר"ח עיין להרב ד"מ הנז' בסי' ל"ג בדין מי שנהג שלא להסתפר מפסח עד עצרת ורוצה לחזור בו בהיותו מצטער הרבה והתיר לו להתיר ע"י חקירה ודרישה אם יכול לסבול ע"י קצת דוחק אך אם יבא לידי קצת חולי יש להתיר ע"ש וע"ל סי' כ"ז אות ב':

כה שקים של חטים שהביאם העכו"ם והעבירם בנהר באופן שמימי הנהר היו מגיעי' עד שולי השקים ונסתפקו אם נתלחלחו החטים או לא מותרים בפסח משום איזה ספקות ובלבד שאין דרכם להחמיר כמ"ד דחוזר ונעור:

(פני אהרן סי' י"ו):

כט לית לן למעבד טצדקי ולמהדר אפירוקי ושינויי דחיקי ללוש עסה לפסח בשכר שעושים ע"י שקולטין מהזיעה שמזעת הקדירה על האש משריית מי צמוקין או מי בשמים דזיעה זו חמירא מדין מי פירו' ואף ממי פירות מעורבים במים:

(גנת ורדים כלל ד' סי' ט'):

ע השיב כהלכה על מה שנשאל בדין הכובעי' שנוהגי' לעשו' מכסה בגד פנימה וטוחין המכסה בעיסת קמח בלילתו רכה מאד ויש בטיחה זו קרוב לשיעור ב' ביצים ואח"כ מחברין עליו בגד העליון ותופרים זה עם זה ומשימים אותו על האימום עד שיתיבש ונעשה כובע אין לחוש בו כלל דאע"פ דיש לחוש לסברת הראב"ד דמחמיר בכל חמץ אע"פ שנפסד שמא בא לכלל חימוץ לחמץ בו עיסות אחרות מ"מ בניד"ד שאני דכיון שבטלו וכסה עליו בתפירות בטלים לגמרי מתורת אוכל וכדין כיפת שאור שיחדו לישיבה דאע"ג דלא סגי בביטול וביחוד בלבד מ"מ אם עשה בו מעשה מתבטל מתורת אוכל וה"ה כאן:

(שם סי' י"א):

עא המחמיר בפסח באיסור הטאבאק"י שכתב הרגמ"א סי' תס"ז סס"ק יו"ד על ששורין אותו בשכר אינו אלא מהמתמיהין בין לשאוף עשנו או בדרך נחיריו שרי ושגם הגאון אביו היה שוחק על המתחסדים המחזרים אחר אחר שלא שרוהו בשכר (ועיין להרב קול אליהו בחי"ד סי' כ"ג:

ולהרב זרע יעקב סי' ט' ולהרב חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות פ"ג וע"ל סי' כ"ט אות ל"ח וסי' ל"א אות כ"ג ובחי"ד סי' י"ג אות ו' הד"ט) מר וקציעה סי' תמ"א.

עב צווח ככרוכיא על מנהג מניעת אכילת מיני קטניות בפסח כי עי"כ יוצא דבר תקלה מתחת ידם שלא לדקדק הרבה בעשיית המצות שצריך להרבו' מהם מתוך שאין אוכלים מיני קטנית ושהלואי יסכימו גדולי הדור לבטל המנהג ושגם הגאון אביו היה מתרעם על זה ע"ש:

(שם סי' תנ"ג):

עג מי שמכר חמצו לקטן ישמעאל אעפ"י שקטן אין לו זכיה מן התורה מ"מ כיון דחמץ שעעה"פ איסורו מדרבנן יש להקל גם במכרו לישמעאל קטן:

(ושב הכהן סי' ד'):

עד ביאר היטב על מה נסתפק רש"י על מי ביצים אם הם בכלל מי פירות שתמה עליו הרב נודע ביהודה בחא"ח סי' כ"א ושלח דעתו אליו והשיבוהו הרב נ"ב הנז' על מה סמך תמיהתו של רש"י והרב המחבר חזר והשיב לו על דבריו אחרונים ומסיק דכדין נסתפק רש"י על זה ע"ש:

(יד דוד דף ק"ל):

עה הראה פנים להתיר פת עבה ושלכן לא הביא הטור דין זה שעל כן הרב"י ז"ל תמה על שתיקתו כי גם שאר הפוסקי' לא הביאוהו זולת רבינו ירוחם משום דלא ס"ל דיש שיעור למעלה ולגבהו של פת:

(שם דף הנז' ע"ד):

הד"ט ולכל הדברות ולכל אמירות נראה ברור דיש ליזהר שלא לרדותו מן התנור עד שישער יפה אם נאפית שפיר בתוכו וכמ"ש הרב חק יעקב סי' ת"ס אות י"ד דאין ספק כי כשהפת עבה הרבה זמנין דבאמצע לא נאפה עדיין עד שאין חוטין נמשכין ממנו ושמכל מקום למראית העין מבחוץ נאפית יפה יפה כבר נודע דאם לא הגיע הפת למדרגה זו איכא נמי מרבוותא דס"ל דיש ג"כ חשש חימוץ ועיין להרב ח"י הנז' אות יו"ד:

עו קדירה חדשה או שאב"י שתחב בה קודם הפסח כף חמץ ב"י ואין בה ששים ובו ביום התיכו בה שמן מהותך יראה להתיר לכתחלה השומן דהרבה נ"ט איכא ואף רק ג' נ"ט שרי להתיר לכתחלה כמ"ש המג"א בר"ס תנ"ב ומיהו יש שם תירוצים אחרים וחנ"נ לא אמרי' קודם הפסח אף דשמו עליו דעדיין היתר הוא (פרי מגדים באשל אברהם סי' תמ"ז אות כ"ד):

עז מעשה בא' שמכר חמץ ויי"ש שלו לישמעאל כראוי וזקף עליו הדמים במלוה ובתוך הפסח הפסיד הישמעאל הרבה מיי"ש ולקח ישמעאל אחר אוהבו של ישראל המפתח מן הישמעאל אינו כלום, ואפשר שהישראל ג"כ רשאי לקבול הישמעאל לפני השר ליקח המפתח ממנו אבל ליקח הישראל המפתח מהישמעאל י"ל דאחריו' על ישראל ושאסור לאחר הפסח וצ"ע (שם במשבצו' זהב סי' תמ"ח אות ד'):

תוכן העניינים

עיקרי הדט אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה