עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני
סימן יז דיני ע"פ ותענית בכורות
אות א מי שנאנס ולא עלה בידו למכור לעכו"ם חמץ שלו בע"פ וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר צידד להתיר בדיעבד בהסכמ' רבנים אחרים וע"ש ג"כ בענין מי ששגג ומכר חמצו לעכו"ם קודם הפסח ולא קבל ממנו המעו' ע"ש ושראה אח"כ תשו' הרב עבוד' הגרשני שאסר ושאין משיבין את הארי וכו' (כנס' יחזקאל סי' י"ד)
ב המשכיר בית לחבירו בחזק' בדוק ונמצא שאינו בדוק כלל א"צ המשכיר ליתן דמי הבדיקה לסבר' הי"א שבש"ע סי' תי"ז אבל אם נמצא בדוק ויש לתלו' שעכבר נכנס וככר בפיו נראה דבכה"ג לא אמרינן ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוניה כיון שאין כאן ודאי חמץ (כנלע"ד כוונת הרב המחבר ושנפל טעות בדבריו) והביא ראיה מתוס' דפסחים דף יו"ד בדין ככר בפי נחש א"צ חבר וכו' ע"ש וה"ה אם השוכר ביטל כבר ותו לא רמיא עליה מצות בדיקה מדאורייתא גם בזה לא אמרי' ניחא ליה לאיניש וכו' ובסברא זו יישב קושית הרב"י ז"ל שם על הטור דאין חילוק בין הראב"ד לדבריו (וע"ל סי' ב' אות ג') (בית יעקב סי' נ'):
ג וטעמא טעים למ"ש בספרו עמודי שמים ח"ב בדיני בדיקת חמץ דף ט"ז ע"ב דקודם שריפת החמץ מבטלין שהטעם שכתבו הפוסקים שמבטלין החמץ אחר שריפה אינו סותר הוראתו דמסתמא בביטול השני לא יבטל מה שעתיד לשרוף דתרתי למה לי:
(שאלת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ח):
ד ישראל שהיה חמצו בבית ישראל אחר וכשמכר בעה"ב חמצו לעכו"ם לא נזכר למכור חמצו של חבירו ואשת חבירו שלא היה בעלה בעיר הלכה למכרו למלצר א' שדרכו לקנותו מהנפקד ההוא והשיב לה המלצר שכבר לקח מאותו ישראל גם את חמצה ואחר חצות היום בא בעלה בעיר ושאל לאשתו על המלצי"ן שלהם והגידה לו שכבר מכרו אותו ישראל והלך אצלו ויגד לו שלא נזכר למכרו וילך מיד האיש ומכר את שלו כנהוג בלי שאלת חכם ונודע הדבר בימי הפסח ופסק הרב דלא שייך למקנסיה שהוא לא נתכוין לאיסור כי לא ידע שאסור למכרו אחר חצות כי איש כפריי הוא ולא דמי לנידון של הרב שער אפרים שאחר הוראת חכם שאסר לו למכור אלא לשרוף הלך ומכר ושייך שפיר לקנסו (ועיין להרב חות יאיר סימן מ"ו) עוד לו שם בדין ודברים בין מפקיד לנפקד באם לא מכר בזמן ההיתר אם חייב לשלם:
(יד אליהו סי' י"ז והנמשכים):
ח פלפל בחכמה ומסיק שמעתתא במי שהיה לו חמץ בע"פ ומכרו או נתנו במתנה לעבדו או שפחתו עכו"ם או של אדון אחר אם הקנהו בע"מ לאכלו קודם הפסח אינו עובר בב"י וב"י אם אכלו קודם הפסח ואם לא אכלו קודם הפסח עובר עליו והביא בידו מ"ש הרב שער אפרים סי' ג' ודברי הרב חק יעקב סי' תמ"ה ס"ק י"ג:
(שמחת י"ט סי' א'):
העושה שליח קודם הפסח למכור חמצו לעכו"ם והלך ומכר לעכו"ם מפתח החדר שהתיבה שיש בה חמץ בתוכו ולא מסר לו מפתח התיבה התיר בפשיטות ותמה על הרב מ"ב שמשמע מדבריו שאמירת כל חמירא אינו ביטול גמור ושיעבור על ב"י וב"י כיון שידע שהיה אותו חמץ ברשותו דאין הדבר כן אמנם לאוסרו בהנאה ודאי דאסור לאחר הפסח וכסברת הטור סי' תמ"ח וששגג ג"כ בזה הרב שבות יעקב בתורת השלמים סי' ו' בהבנת הירושלמי וכל זה אינו שייך בניד"ד דמכרו לעכו"ם ומסר לו מפתח חדרו ואם לא מסר מפתח התיבה מה בכך הלא העכו"ם כבר קנה ומ"ש הרט"ז דכשלא מסר המפתח הוי הערמה ועובר על ב"י דברים תמוהים הם דמה לנו ולהערמתו כיון דמן הדין הקונה זכה ואם נודה ג"כ לסברתו ונקנסו משום הערמה אכתי בניד"ד דלא צוה המוכר שלא למסור לעכו"ם מפתח התיבה לא שייך למקנסיה דאטו אם ילך אחד בפסח אצל עכו"ם א' בזרוע ויקח מידו מפתח החדר או תיבה של עכו"ם שחמצו של עכו"ם בתוכה נימא לאסור אח"כ חמצו של עכו"ם הא ודאי ליתא וכאן ג"כ דמן הדין המכיר' קיימת אין ספק שחמצו של עכו"ם הוא ומותר לאחר הפסח:
(נודע ביהודה סי' ח'):
כתב הד"ט ולענד"נ דהרט"ז נמי ס"ל הכי דאם מכר החמץ שהוא בתיבה סגורה בלי מסירת מפתח רק מסר לו מפתח החדר סגי וסגי שלא לעבור עליו בב"י וב"י וע"כ ל"ק הרט"ז שעבר עליו אא"כ לא מסר לישמעאל מפתח החדר או מסר לו ולא פירש מכירת החמץ כנלע"ד ברור וע"ש ועיין ג"כ להרב ב"ד סי' קנ"ו דהחליט בפשיטות דכיון שביטל אינו עובר עליו אלא מדרבנן ודלא כהרשכנה"ג ע"ש:
ועיין בשו"ת שלאחר מנחת יעקב סי' ע' על אודות יהודי א' שהיה בתפיסה בע"פ והיה לו בביתו יין שרף וצוה לאשתו למכרו לעכו"ם ומזלו' ולמסור לו המפתח ואשתו שלחה לאשה אחרת למכור ולא מכרה וכל ימי הפסח היה היהודי סובר שנעשית מצותו ואחר הפסח נודע לו שלא נמכר מעולם והאריך קצת להוכיח שאין שום צד לאסור בהנאה ולאבד ממונן של ישראל בחנם ושאף שהרב משאת בנימין בסי' נ"ח החמיר בנידון שלו ויפה דן לאיסור דמתאמר' משמי' דגברא רבה כוותיה מתשו' הרשב"א סי' ע' בשם רב האי גאון ודלא כמשמעות מדברי הר"ם ריקנאטי להתיר מ"מ בניד"ד כלם יודו להתיר ודאמירת כל חמירא מהני וכמ"ש הרב מ"ב הנז' גופי' בסי' נ"ט ואפ"ה משום חומרא דחמץ לא התיר למעשה אם לא יסכים אחר עמו ומצא להרב וואלף חמיו שהסכים עמו להתיר:
ז מי שמת בע"פ אחר חצות ולא מכר חמצו ולא ביטל קודם מותו אין היורשים חייבים לבערו שהחמץ משש ומעלה אינה ברשותו של אדם ודוק' לעבור עליו עשאו הכתוב כאילו ברשותו ולא להורישו ליורשיו לעבור גם הם בב"י וב"י וכיון שמת נשאר החמץ הפקר ואין נו בעלים אף אם עומד בחצר יורשים מטעמא דהיתירא ניחא להו וכו' וא"כ הרי היורשים כשאר כל אדם והחמץ הלז יש להתירו ליורשים לאחר הפסח כיון שעיקר האיסור משום קנס והקנס חל תכף אחר הפסח דתוך הפסח אסור מדאורייתא ולא מטעם קנס והכא שמת קודם הפסח יש לסמוך על רוב הפוסקי' דס"ל דלפני זמנו אסור מן התורה כר"י והיורשים לא ניחא להו למקני ולא שייך למקנסינהו לאחר הפסח דהא לא עברו אב"י וב"י ומותר חמץ זה אחר הפסח אפי' באכילה וכ"ש אם מת בפסח עצמו דכ"ע ס"ל דאסור מן התורה דאינהו לא ירתי ולא עברי אבל אם מת רגע אחד אחר הפסח כבר חל עליו הקנס ונשאר החמץ באיסורו לעולם:
(שם סי' ב'):
כתב חד"ט ועיין ג"כ להרב פרי מגדים בחלק אשל אברהם ס"ס תל"ה שכתב שמי שמת בע"פ בשש והניח חמץ ויורשי' ועבר עליו הפסח אם כוונו היורשי' לזכות בחמץ וחצרו קונה לו פשיטא דקעברי בב"י ואסור אחר הפסח ואם לא כוונו לזכות עיין ח"י דא"צ לבערו אם לא שמשתמשי' שם דילמא אתי למיכל ומיהו אם מת בשבע צ"ע בשו"ת פני יהושע בא"ח סי' י"ב וי"ד הביאה הרב המחבר בסי' תמ"ח אות ב' דמשמע דס"ל דכל שלא עבר בלאו אע"ג דעבר על עשה לא קנסוהו והוא תמוה דמשמע מכמה פוסקי' דאף דעבר בעשה קנסוהו ומיהו נזכר בשש יש תקנת הרב פ"י הנז' שכתב בשם הרב ריקנאטי להשליכו במקום הפקר ממש (וע"ל אות כ"ח) ואז מותר לאחר הפסח עי"ש ובסי' תמ"ח הנז':
ח לאכול מצה עשירה בע"פ העיקר הוא דעד חצות מותר בודאי לאכלו והמורה להתיר כל היום לא הפסיד אם הוא לצורך קצת אפי' אינו חולה וזקן ותמה על הרמ"א סי' תמ"ד סעי' א' שכתב ובמדינות אלו שאין אוכלין מצה עשירה וכו' יקיים סעודה ג' במיני פירות דמה ראיה מסי' תס"ב דמיירי לאכלם בפסח וכאן מיירי בע"פ גם לרש"י מותרי' ואלמלא שכבר הורה זקן היה מקום להתירה כל יום ע"פ ועכ"פ נראה דגם הרמ"א ס"ל דעד חצות ודאי מותר וכן מוכח ממ"ש הרמג"א סי' תמ"ג ס"ק ב' שכתב ואם לא יוכלו לאכול אח"כ יאכלו מצה עשירה ובסי' תמ"ד אסר הרמ"א לאכלו אף לצורך סעודה ג' אך לפי שזמנה אחר חצות החמיר הרמ"א במצה עשירה והמג"א לצדדין קאמר יאכלו מצה עשירה אם עושה קודם חצות או בבשר ודגים לאחר חצות:
(שם סי' כ"א):
כתב הד"ט ועיין להרב חק יעקב ר"ס תמ"ד דכבר הרגיש בציון הרמ"א דסי' תס"ב ותירץ בב' אופנים ע"ש דלתירוץ קמא י"ל דאפי' לאחר חצות מותר לאכלה אפי' להרמ"א ובשעה ה' מותר אפי' לתירוץ בתרא וע"ל אות ל"ג:
ט חל ע"פ בשבת שפסק מרן שיש לבדוק בליל ה' ולשרוף החמץ ביום י"ג כע"פ שחל להיו' בחול מ"מ לגבי איסור מלאכה אינו נוהג ביום י"ג מחצות ואילך אלא הרי הוא כשאר ע"ש דעלמא:
(נחפה בכסף סי' ז'):
כתב הד"ט גם הרב זרע אמת סי' ס"ד העלה להתיר ועיין ג"כ להרב ברכי יוסף ומחזיק ברכה סי' תס"ח ובחיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות ע"ד:
י מי שמכר לנכרי בע"פ אחר שש חתיכת פשתן ולא היה יכול להשוות דמי המקח עם העכו"ם עד שפסק לו העכו"ם ו' זהובים ומדת יין שרף ושכח שהיה ע"פ ומשך העכו"ם הפשתן לביתו ושוב נזכר היהודי שהיה ע"פ והורה לו הלכה למעשה דכיון דאנן סהדי דאילו היה נזכר שהיה ע"פ לא היה מוכרו בכך הוי מקח טעות וילך אצל העכו"ם ויאמר לו לא נזכרתי מאיסור חמץ ואני חוזר במקח או חזור לי הפשתן או תן לי דמי יין שרף ואם אין העכו"ם רוצה מגזל גזל ואין הישראל עובר עליו כלל דלאו ברשותיה דישראל קיימא:
(פנים מאירות ח"א סי' מ"ו):
יא ככרות חמץ שנתערבו בע"פ בככרות מצה חד בתרי בטיל:
(דבר משה ח"א סי' כ"ז):
כ' הד"ט ועיין להרב משבצות זהב ס' תמ"ז אות ה' שכתב בדין מצה חמוצה שנתערב בע"פ קודם חמש במצות כשרות לתת א' לעכו"ם או לישראל לאכול והותרו השאר דעדיין היתר הוא ועיין ת"ח כלל פ"ה די"א ולהרב ח"י אות מ"ב וכשו"ת צ"ץ י' פ':
יב מה שנהגו העולם לתת למשרת ישמעאל כלים מחומצים שא"א לנקרם היטב כגון בית שאור ונפה ונותנים אותו במתנה גמורה אעפ"י שהישמעאל בעצמו יודע שאינו עושה כן רק להנצל מאיסור חמץ ואין רצונו לזכו' בהם אלא מקבלם בשתיקה ואחר הפסח מחזירם לבעה"ב אין בזה איסור אף שיודע הישראל שלא יגע בהם הישמעאל ואף אם לא יתנם לישמעאל במתנה גמורה דהא קי"ל כרוב הפוסקים דמהני הביטול אפי' לחמץ ידוע ואף לדעת הגאון דס"ל דלא מהני כבר כתבו האחרונים דזהו דוקא אם הוא בבית או ברשות ישראל אבל אם אינו בידו ורשותו גם לדעת גאון אינו אסור משום ב"י וב"י וביטול מהני ודבריהם אמת וצדק ובמפקיד חמצו ביד ישמעאל והישמעאל מקבל עליו האחריות נתבאר שם בסי' כ"ח דבמחלוקת הדבר שנוי בין גדולי הפוסקים:
(קול אליהו סימן כ"ג):
יג השיב בשם בן ידיד לו קושיית הרמג"א ורט"ז סי' ת"ל שהקשו על מ"ש דשבת שלפני הפסח קורין אותו שכת הגדול למה לא יחסו הנס לעשירי בחודש אפי' בחול ותירץ דאשכחן כה"ג בשבת דף ס' בדין סנדל המסומר דפריך הש"ס אי הכי בחול נמי ליתסר ומשני מעשה כי הוה הרי דאף דבחול נמי שייך א"מ לא אסרו רק בשבת משום דמעשה בשבת הוה א"כ ה"ה הכא אע"ג דשייך ג"כ בחול מ"מ כיון דהמעשה בשבת הוה כמ"ש התוס' פ' אר"ע לכן ייחסו הנס לשבת:
(מקום שמואל סי' ס"ו אות ד'):
כתב הד"ט ולע"ד שאני הא מהא דאילו התם כי אמרי' בחול נמי ליתסר לא מפני זה היינו מוציאים מכלל האיסור ימי השבתות וניחא דמתרצינן מעשה כי הוה בשבת הוה ולכן אסרו בשבת בלבד משא"כ הכא דאם באנו ליחס הנס במנין ימי החודש אין השבת בכלל אם אינו בעשור ולעשו' ב' זכרונו' א' לשבת קודם הפסח וא' בעשור לחודש לא אמרו וכן גבי הצנעת הסכין בשעת בהמ"ז דכתב מרן בשם א"ח שלפי הטעם של רבינו שמחה אין לחלק בין שבת לחול ועיין שם להרמ"ג בס"ס ק"פ דכתב דאפשר דאף לפי הטעם ההוא יש מקום נחלק בין חול לשבת משום שהמעשה בחול לא גזרו רק ביום המעשה וכההיא דסנדל המסומר ודכוותיה ע"ש ובין בזה ובין בזה לא הוה סלקא דעתין לאפוקי מהכלל היום שנעשה מעשה משא"כ הכא וכנז' ומ"מ אפשר לתרץ קושייתם באופן אחר בשכבר שיערו הם שהיה ראוי לקרא שם חדש וזכר לנס בשב' שלפני הפסח לפי שבשבת קודם הפסח נעשה בו הנס. וכן אפשר לתלות הנס לעשור לחדש אף שחל בחול ולא עשו ב' זכרונות לדבר ובחרו בשבת שלפני הפסח למעלתו דשמא קדושתו של יום גרם להם הנס ולא חששו למספר ימי החדש אם הוא בחול. ובענין הנס עצמו שחקרו בו דמה נס הוא אחרי שהמצרים היו יראים ולכן לא אמרו להם כלום עיין להרב"ד סי' קמ"א ולהרב מר וקציעה סי' ת"ל ולהרב שמן המר בחי"ד סי' ט"ו וזולתם שרבו כמו רבו לתת טעם לזה:
יד ראובן וישמעאל שותפים שמכרו חמץ לשמעון ב' או ג' ימים קודם הפסח וקבלו השותפים המעות ולא משך שמעון החמץ מרשותם ועבר עליו הפסח ושמעון טוען שכיון שלא משך לא קנה ויחזירו לו מעותיו והשותפים טוענים דקנה כפי המנהג האריך בראיות והכריע לזכו' השותפים וששמעון קנה וצריך נקבל החמץ ולבערו ואף אם יתרצה הישמעאל למחול הקנין מ"מ אסור לשמעון להניחו ביד הישמעאל פן ימכרנו לישראל אחר. עוד לו שם תשובה מהר"י ן' ששון המסכים לחייב את שמעון בחלקו של ישמעאל כיון דבדיניהם המעות קונות ודלא כהרב משאת בנימין המזכה את שמעון אף בחלקו של ישמעאל ומה גם שכבר הרב שער אפרים בסי' ע"ט הרבה להשיב על תשובת הרב מב הנז' ע"ש באורך ובני יעקב סי' ב'):
טו אשה מבכרת שהפיל' תוך ג"ח והי' ניכר צורת הולד ואח"כ ילדה זכר חייב להתענות בע"פ כשם שהוא בכור לנחלה דבבכור לנחלה כתיב כי הוא ראשית אונו דהיינו מי שלבו דוה עניו לו משפט הבכורה דהיינו אם נולד חי וכן בבכור לע"פ דגמרינן מקרא דוימת כל בכור בארצם ראשים אונים באהלי חם בכור היינו פטר רחם ראשי' אונים מי שלבו דוה עליה' א"כ יש ג"כ להתענו' כשאר בכורי' וכ"פ הרמג"א ז"ל סי' ת"ע:
(שב יעקב סי' כ'):
כתב הד"ט ואם נולד אחר נפל בן ט' חי עיין להרב שבו' יעקב ח"ב סי' ס"ו שא"צ להתענו' כיון דאפי' בכור לנחל' לא הוי כדאי' בח"מ סי' רט"ז:
גם הרב דגול מרבבה סי' ת"ע פסק דאע"ג דלענין חליצה מצרכינן חליצה מ"מ גבי תענית בכורים יש להקל בבא אחר ולד שמת תוך ל' יום ע"ש:
ומי שילדה אשתו ב' זכרים ואינו יודע מי מהם יצא ראשון ושניהם ספק בכורים עיין להרב פרי מגדים במשבצו' זהב שלו סי' ת"ע דא"צ להתענו' דל"ד לבאו לשאול בב"א דאין כאן רק מנהגא ויש להקל:
טז מי שנולד לו בן בכור בליל ע"פ הביא דעת הרב הלבוש סי' תקס"ב סעיף ה' וכתב שאין דבריו מוכרחים ודעתו ז"ל שאם נולד אחר חצו' אינו חייב להתענו' למחר ונקי יהיה בשנה ראשונה כיון דבלא"ה אין להחמיר כ"כ בתענית זה וכמ"ש בחק יעקב שלו סי' תע"ו ס"ק ה' ו' ע"ש:
(שבות יעקב ח"א סי' י"ז):
ועיין להרב קרבן נתנאל בפ' ע"פ סי' י"ט שדחה דבריו ז"ל כי לא יהיה תעני' זו חמור מפדיון שאין לפדותו ודאדרבא חומרא דאתיא לידי קולא הוא להתענו' בניסן ועי"ט ללא צורך ועיין להרב חקרי לב ח"א סי' פ"ט דאף דדחה דברי הרב שבו' יעקב מ"מ תמה על ראיו' הרב ק"נ ועלה בדעתו לקיים דעת הרש"י הנז' ולבסוף העלה לדינא דמידי ספק לא יצא וכיון דס"ס אין תעני' זה רק מנהגא בעלמא שומעי' להקל כי לסוברי' שאינו חייב להתענו' קפגע באיסור תענית בניסן ועי"ט):
יז מי שהפקיד תיבה סגורה אצל חבירו והתנה עמו שלא יתחייב באחריותו ולא ידע הנפקד מה מבתוכה וכשהגיע חג הפסח נתיירא פן יהיה בתוכה חמץ ומכר אותה כתיקונה לישמעאל וע"י פשיעת הישמעאל נאבד כל מה שהיה בה פטור הנפקד לשלם אעפ"י שהיה מסופק לבד שמא היה בתוכה חמץ דכיון שהתנה שלא יתחייב באחריותה הרי הוא פטור אפי' מפשיעה ואף אם יהיה המפקיד נאמן לומר שלא היה בתוכה חמץ מ"מ כיון שהתנה בפירוש לא יתחייב באחריותה פטור הוא ואגב השיב על מה ששאלו ממנו בהא דקי"ל שאלה בבעלים פטור דהוי כהלכתא בלא טעמא דכבר הרגיש בזה הרב חו"י ס"ס רנ"ג ונראה שנעלם ממנו לשון התוס' בפ' השואל דף ע"א ד"ה ושאל לא' מהם דכתבו דזהו חידוש ונגד הסברא ואין לך בו אלא חידושו (שם סי' ע"ט):
יח חתן שנשא אשה בע"פ והוא בכור ועדיין לא פדה את עצמו ועלו בידו ב' מצות של נשואין ושל פדיון אינו חייב להתענו' מפני הבכורה דכבר כתבו האחרונים בשם מהר"ש הלוי דיכול בכור לבטל תעניתו משום סעודת מצוה דהיינו סעוד' ברית מילה וכתב הרב פר"ח דאפי' התרה א"צ כ"ש בניד"ד דהוא עצמו בעל השמחה ואינו רשאי להחמיר על עצמו ומ"ש הרמ"א באה"ע סי' כ"ג דנוהגין להתענו' החתן יום א' כדי שימחלו עונותיו אין לסמוך על זה ולא נהגו העולם בכך (בית יהודה ח"ב סי' כ"ג):
הד"ט ועיין להרב בית דוד סי' רמ"ה דדחה ראית הר"ש הלוי ומפקפק שמא תעני' בכורו' חמיר מתעני' שאחר החג דידחה נמי סעוד' מילה וגם מהר"ש הלוי מסיק דהמחמיר תע"ב והרב פר"ת כתב דהמיקל אף בלא התרה לא הפסיד ע"ש:
יט מי שמתו מוטל לפניו בליל י"ג בניסן פטור ממצות הבדיקה (שם ח"א סי' ה'):
כ הישן בע"פ אחר חצות וחלם חלום להתענו' עליו עד חצי הלילה כהגהת הרמ"א סי' רפ"ח ודאי אין לחוש לזה כיון דתענית זה לא הוזכר בש"ס ולא בפוסקים המפורסמים וחומרא בעלמא הוא אינו בדין לאחר בשבילו עשית הסדר אחר חצות (שם סי' ע"ב):
הד"ט ועיין להרב יד אליהו סי' ל"ב שנשאל גם הוא בזה ושאלו ממנו ב' דברים כא' ולא השיב רק על א' מהם ופשוט הוא שידחה תעניתו כי אין אנו בקיאין בפתרון החלומות וקולא דוקא היקלו להתיר להתענו' בשבת וכיוצא אם יצטער ביותר אם נא יתענה וכ"פ ג"כ לפי ענינו הרב י"א הנז' (וע"ל סי' ל' אות ב'):
כא אסטניס המתענה בע"פ לאכול בלילה מצה לתיאבון אם חל ע"פ בשבת אסור לו להתענו' ואם הוא בכור יתענה ביום ה' כשאר הבכורו' (שדה הארץ ח"ג סי' כ"ד):
כב חמץ נוקשה בע"פ משש שעות ומענה עד הלילה מותר למ"ד דבפסח עצמו אינו אלא מדבריהם ולמ"ד דבפסח אסור מדאורייתא יהיה איסורו בע"פ אחר חצות מדברי סופרים ולכ"ע מיהא בשעה חמישית מותר באכילה (נודע ביהודה סי' כ"א):
כג מי שהיה לו חמץ בע"פ ונתחכם להוליכו בחדר חבירו בלי ידיעתו שידע שימכור חברו החדר ההוא לעכו"ם עם החמץ שבתוכו ואחר הפסח חזר עכו"ם ומכרו לישראל בעל החדר והחזיר לו מפתחו ונמצא חמצו בתוכו לא עשה ולא כלום ויש לחמצו דין חמץ שע"ע הפסח ואסור דאפי' בישראל אינו קונה לו חצרו שלא מדעתו כמ"ש מור"ם בח"מ סי' רס"ח ס"ג וכיון שעכו"ם לא ידע במציאות החמץ של חברו של מוכר לא קנה לו חצרו ואם יש לחמץ זה דין פקדון אצל העכו"ם הא ודאי אסור אף אם קבל העכו"ם אחריותו עניו כמ"ש מרן בא"ח סי' ת"מ וכ"ש הכא שנא קבל עליו אחריות כלל שהרי לא ידע העכו"ם בדבר כלל (מצודת יששכר סי' י"ד):
כתב הד"ט ואנכי לא ידעתי לע"ד מאי נ"מ שידע העכו"ם של מי הוא מה שבתוך החדר והלא המוכר מוכר לו כל שבחדרו יהיה מה שיהי' ודעת העכו"ם לקנו' הכל ודעת המוליך החמץ בתוך חדרו להקנו' לעכו"ם מה שמשים שם ומה שייך בניד"ד ענין חצרו שאינו קונה שלא מדעתו כיון שהעכו"ם קונה מה שבחדר ע"י מסירת המפתח ואין החמץ הושם בחדר אחר שמסר לו המפתח ואם לא יקנה זה לא יקנה גם האחר שכמות זה כן זה קבלו בזמן אחד ומקום א' ובדעת המקנה כל א' החמץ שלו והעכו"ם ג"כ אדרבא דעתו לקנות כל מה שבחדר הן רב הן מעט בעד סך פ' וכ"ש דניחא ליה במרובה טפי ואם מדד ושקל מה שבחדר גם זה נכנס במשקל ובמנין. ומ"ש עוד דלמור"ם אפי' בישראל אינו קונה לו חצרו שלא מדעתו לא איירי אלא במציאו' אבל במכר או מתנה כניד"ד אדרבא ס"ל למור"ם גופיה בסי' ר' סעי' א' דדי שיהיה משומר לדעת המוכר או נותן ושכן נראה לו להורות ע"ש. ואיך שיהיה נלע"ד דאם כבר ביטל הישראל חמצו כנהוג אאת"ל דלא קנה העכו"ם מ"מ כיון שישראל המפקיד לא עבר עוד על ב"י וב"י תו לא הוי בכלל הקנס שקנסוהו חכמים דע"כ לא נימא דאעפ"י שביטל יעבור על ב"י וב"י דוקא כשהחמץ בביתו ורשותו של ישראל וכמ"ש לעיל בסעיף י"ב בשם הרב קול אליהו סי' כ"ג ומשם ג"כ ראיה דאע"ג דאין המקנה דעתו להקנות ולא הקונה לקנות אפ"ה אם כבר ביטל ואין החמץ ברשות המבטלו ד"ה אינו עובר עליו ואין לחמצו דין חמץ שעעה"פ וממילא לא שייך למקנסיה ע"ש:
כד התיר להסתפר ע"י עכו"ם בע"פ אחר חצות וכסברת הר"י מינצי וכן ליטול צפרנים אם שכח ליטלן קודם חצות יטלם אח"כ אפי' ע"י עצמו וכסברת הר"י מינצי הנז' והרב אליה זוטא ולוחות הברית וחק יעקב דפליגי אמהרי"ו ומהר"יל (בית דוד סי' רמ"ד):
כתב הד"ט ועיין ג"כ להרב ח"י הנז' גם בשבות יעקב שלו ח"א סי' י"ז ולהרב זרע אמת סי' ס"ג דמתירין אפי' ע"י עצמו ועיין להרב בני חיי ועיין להר"ב אבולאפי' בקונטריס שלו הביא הרב אשדת הפסג' בסוף ספרו דס"ל דע"י א"י מותר בלא פקפוק וכדעת הרש"ל והרב"ח ודלא כהרפ"ח שאוסר אף ע"י א"י:
(ועי' להרב חקרי לב ח"א סי' פ"ח דטרח הרבה לקיים מנהג עירו להסתפר בע"פ עד ט"ו שעות ושמקרוב נתבטל המנהג ועג"כ להרב דבר משה ח"א סי' מ"ה ולהרב אליה רבה סי' תקמ"א סק"ז שהכריח כדעת הרי"ף וריא"ז ונ"י דס"ל דכל מלאכה שהתירו שרי גם ע"י ישראל בשכר אף שאינו דבר האבד ע"ש ועגכ"ל סי' כ"ו אות א' ולהרב ח"ל הנז' סי' צ"ח דאיסור עשיית מלאכה בע"ש ועי"ט ממנחה ולמעלה דלדעת המפרשים ממנחה קטנה היינו מט' שעות ולא ט' וחצי):
כה מסיק ותני כסברת רש"י ותוס' ור"י והר"ן ודלא כהטור בשם אביו בס"ס תנ"ב בדין קדירה חמץ בת יומא שבשלו בה בע"פ תבשיל לפסח שדינו ליבטל בס' דלא משערינן בכל הכני ס' כנגד מה שבתוך הכלי אפי' בחמץ כסברת הרא"ש דליתא דלא אמרי' הכי אלא בכלי של איסור או של בשר שנתבשל בו. חלב אבל בחמץ משערינן כפי מה שבשל בכלי ע"ש (שם סי' קצ"ט):
כו הוכיח במישור לאסור בע"פ לאכול מצה מבושלת שלא כמ"ש הרא"ש ר"פ ע"פ והיינו דוקא בע"פ שחל עליו שם איסור אך אם נתבשלה קודם י"ד לא חל עליו שם איסור ומותר ואף אם נתבשלה ביום י"ד עומד לנגדו מ"ש הרב חק יעקב בסי' תע"א אות יו"ד דהסכמת האחרונים להתיר (שם סי' רמ"ז ורמ"ח):
כתב הד"ט ועיין ג"כ להרב יוסף אומץ סי' ע"ט דדחה ראית הרב ב"ד וחילק ידע בין מה שנאסר מחמת עצמו למה שנאסר מחמת סבה אחרת ולא מחמת עצמו כניד"ד דהמצה אינה אסורה מצד עצמה רק לפי שהוא יום י"ד ומש"ה בסתם יינם לא פקע איסוריה אף שבשלו משא"כ במצה.
כז עשה סמוכות לסברת מור"ם סי' תל"ב דס"ל דאם התחיל לבדוק בלא ברכה יברך כל זמן שלא השלים בדיקתו ובדוקא אמרה למלתיה למידק מינה דאם סיים בדיקתו לא יברך ביום בשעת הביעור ולאפוקי מסברת השואל דהוה ס"ד דכיון שעוסק ביום במעשה המצוה דיברך דליתא (הר"ם זיסקינד סי' ח'):
כח להפקיר חמצו ולהניחו במקום שאין בני אדם עוברין שם כדי לחזור לזכותו אחר הפסח אע"פ דמירושלמי דשביעי' היה נראה בו סמך להתיר מ"מ משום חומרא דחמץ אין ראוי להקל שהרי אין מפקירים אותו לגמרי ואין מוציאים אותו מלבם (רדב"ז ח"ג ד' פירדא סי' תל"ו):
כתב הד"ט ועיין להרפ"ח א"ח סי' תס"ז וע"ל אות ז' ועיין להרב עולת שמואל סי' ע"ד בשם הרב ריקאנטי סי' קנ"ז דמותר להפקיר קודם שעה ו' לזכות בו אחר הפסח וההוא דר"י בהפקיר חמצו ר"ל דחייש שמא לא יפקיר כלל אך בודאי הפקיר שרי ע"כ וכ"כ משמו הרשכה"ג סי' תמ"ח ודלא כהפר"ח ז"ל ועיין ג"כ להרב עדות ביעקב סי' קי"ו:
כט הביא בידו רוממה תשובת הרב עפר יעקב כ"י על דבר ע"פ שחל בשבת שמותר לתת לישמעאל שיורי החמץ אחר סעודת שחרית שיוציאנו מביתו דמ"מ אין ספק דהמפה שאכלו עליה אסור ליתנם לישמעאל ושכל ימיו היה מצטער על כך דמי התיר לתת הכלים לכובס ישמעאל בשבת זו משאר שבתות ודיינו להתיר הוצאת החמץ וכ"כ הרא"ש כלל כ"ד סי' א' דהתיר מזונו' דוקא ולא חפצים אחרים שאין כאן דבר מצוה כלל דדי לנו לנער המפה ולקנח הקערות כמ"ש מרן סי' תמ"ד דאם אין במפה פירורים דבוקים אפי' ניעור א"צ ועיין בלבוש סעיף ד' באופן דדבר פשוט הוא לאסור הוצאת המפה וכ"ש דנפיק מינה חורבא אחריתי שהכובסת מכבסת אותה תוך המועד ואף אם יתנה עם הישמעאל שלא לכבסם עד אחר המועד אין בדבריו ממש דע"כ לא אמרו בא"ח סי' רס"ד דאם התנה וכו' תנאו קיים רק בהתנה ונתן קודם ולא בשבת עצמו והוא פשוט פחד יצחק אות ע' (בלתי נדפס) ערך ע"פ בשבת:
ל סיועי מסייע מנהג עירו שנוהגים לעולם ללוש מצת מצוה קודם שש שעות של ע"פ ולפעמים לשים אותה בבוקר ואף דמרן כתב בסי' תנ"ח דנוהגים שלא ללוש בע"פ עד אחר שש שעות לא לעכובא הוא והיכא דנהגו נהגו והיכא דלא נהגו לא נהגו ועיין להרב פר"ח שם שכ"כ בפירוש (שם ערך מצת מצוה נוהגים):
לא מי ששרף חמצו בע"פ אחר זמן איסורו והיה לעפר וכסה דם חיה או עוף הכל לפי מה שהוא אדם דלאשכנזים דפסקו כסברת ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואפרן מותר אפשר דאפי' לכתחלה שרי לכסות ומאן דאזיל אשיט' חכמים דהשבתתו בכל דבר ואפרו אסור היינו דוקא לכתחלה אך בדיעבד פשיטא דיצא י"ח (בעי חיי בי"ד שלו סי' כ"ו):
כתב הד"ט ואם שרף החמץ קודם זמן איסורו עיין למרן ב"י דפרושי קא מפרש סברת הריב"ה דאעפ"כ אין ליהנות ממנו דחיישינן שמא יהנה ממנו גם כשישרפנו אחר זמן איסורו ותמה עליו הרב חסאן ז"ל בחסדי דוד שלו דף ז"כ ע"ד בד"ה מותר ליהנו' איך אנו גוזרין גזירות מדעתנו ע"ש וכיון דאתא לידן לישנא דגברא רבא דאין אנו גוזרין גזירו' מדעתנו לא אוכל להתעלם איך האמת כן הוא דאחר סמוך להדפסת איזה קונטרסים מחבורי הקצר הלז שבכללם אתה מונה את אשר התרתי לע"ד בסי' א' אות ה' שתיית הקאפי בצוקארו במקומותינו שאין דרכינו לשתותו בלא"ה חזות קשה הוגד לי מא' המיוחד ידיד נפש חמיד ורגיג דיתיב בתווני דלבאי והוא בן עיר גדולה של סופרים ששרטט וכתב לי לשמי שאין חכמי עירו מודים לי בזה להתיר כי קולא גדולה היא בעיניהם דילמא ליתו להקל גם בשתית חלב דליכא למ"ד דשרי ואמת יהגה חכי דאם לא היה כבר דפוס ועומד את היתרו הייתי משמיטו מן הספר בלי גלוי דעת כלל את אשר בדעתי החלושה וקלה אמנם בשכבר נעשה מעשה הדפוס וכ' הוא שאינו יכול לימחו' וא"א למשנה ראשונה שתזוז ממקומה על כן אמרתי להשיב שואלי דבר או חצי דבר כי אני בעניי תמהתי מאד על תמיהתם דהא הני והני רבנן משמע דמודו דלדינא מיהא שרי והדין עמהם כיון דאתינן עלה מטעמא דרפואה קצת ודאי איכא ושאין הדעת מתישב בלא"ה וכמ"ש הרב פר"ח בא"ח סי' פ"ט ואע"פ דממקום שבאנו הלא הרפ"ח גופיה אסרו בצוקארו אין ספק דיפה דבר ובמקומו דבר אשר דרכם לשתותו בלי צוקארו רק לפעמים משימין בו צוקארו למתק השתיה יותר ולתענוג בעלמא ומש"ה דין הוא להאסר לא כן אצלינו שאין דרכנו בכך ובפרט משום דבמקומינו בקושי גדול משתמשים במין המשובח של ליואנטי דבלי ספק משובח וערב יותר את שלהם בלא צוקארו משלנו בצוקארו ואיך שיהיה ההרגל נעשה טבע ובמקומו' הללו אין שותים אותו בלא"ה וכיון שכן נראה ודאי דהרפ"ח גופיה יהי' משלנו להתירו בלי חשש כיון שאינו דבר המשכר ולא מידי דזיין כלל וכלל רק ליתובי דעתא קא בעינן ואף שאינו חולה ממש לא בשביל כך יאסר:
גם הרב ח"י בספ"ד מפרקיו לח' אלול אחר שהזהיר שלא לאכול ולשתות קודם שיתפלל כ' במתק שפתיו וחין ערכו וז"ל כן באו אלי האנשים הנגשים אל ה' לשאול את פי על דבר הקהאוי שנהגו לשתות להשקיט האדים שבראש ורבים שותים אותה באשמורת הטובה היא אם רעה בעיני אדונינו שבשמים והיתה התשוב' אליה' כי מעולם לא ראינו נוהג בה איסור ואדרבה ראינו חכמים גדולים אשר מעולם אנשי שם תקיפי ארעא דישראל היו שותים אותה כשהיו קמים בעוד לילה עכ"ל הזך והטהור וחיי רבי סתם שמענו ואם לבבו לו כן יחשוב לחלק בין ישימו בו צוקארו לבלתי צוקארו לא היה סותם דבריו פום ממלל רברבן כמוהו והיה מקבל שכר על הדרישה. והכי מוכח נמי דלא חילק ידע ממ"ש הרב הנז' אח"כ דמבואר מתוך לשון הזוהר פ' ויקהל דאינו אסור אלא מה דיהיב חילא לדמא דהיינו מאכל ויין שהם מרבים דם ולא שאר מיני משקים וכו' ע"כ וסגנון זה עולה ג"כ להרמ"ז ז"ל שם בסי' הנז' ע"ש ופשיטא לע"ד דמי הקאוי לא מפני שימת בהם צוקארו להסיר מרירותו מיהב יהיב חילא לדמא וכיון שכן אינו נכלל באיסור לא תאכלו על הדם ולא משום גאוה דאותי השלכת אחרי גיוך:
יותר על כן כ' הרב ב"י בסי' רל"ט דמדברי ר"י אבוהב משמע דאפי' אוכל דבר שיש בו גאוה כל שאינו עושה כן משום גאוה אלא לרפואה שרי אע"פ שאינו חולה ע"ש גם הרב יד אהרן בס"ס הנז' בהגהו' הרב"י כ' ששמע שא' מהגדולי' התיר שתית הקאוי דדוקא מידי דמרבה דם אסור ע"כ ומשמע דבצוקארו, ג"כ שרי דאל"כ ק"ק דהא עדיין לחלוחי' הדיו קיימת שהעתיק דברי הרפ"ח דבלא צוקארו שרי ומה חידש לנו בשמועה ששמע ובא להגיד וידעתי שיש מקום לדחו' קצת אמנם כבר כתבנו דהכל לפי מקומו ושעתו ושגם הרפ"ח יהיה מהמתירים במקומנו וכנז' דכיון דלרגיל בכך אין דעתו מתיישבת עליו אם לא ישתהו ממילא אין מקום לאוסרו ואדרבא בכלל היתרו של הרפ"ח הוא. וש"לי ידענו ערכנו המך והפחות שבערכים ולא גבה לבנו ולא רמו עינינו לחלוק אפי' על תלמיד הקטן שבתלמידיו לא בזה ולא על כיוצא בזה:
וכיון שזכינו לזה ודיינו לאסור שתיית מי מתוקים בצוקארו ולא מי המרים הללו אלמד לשוני לומר איני יודע שיחתן של ת"ח אשר לא נשאת שמותם (יהי שמם לעולם) על שפתיך דסברי מרנן דאיכא למגזר כי היכי דלא ליתו להקל ג"כ לשתות החלב דלכ"ע אסור בלתי צורך רפואה כלל דמידי דמשכר הוא ודבר תמוה הוא זה חדא דא"כ כ"ש דמים לא נשתה אף בלי צוקארו דהוי טפי דומה לחלב ממה שהוא הקאפי דאפי' סומא דן בצבעים בין שחור ללבן ולמה התירום ועוד מי משלנו כחו יפה לגזור גזירות מדעתו ויפה דבר הרב גופי הלכות אות קכ"ב בשם הרא"ש דשבת דף קמ"ד דאפי' הגאונים אינם יכולים לגזור גזירות מדעתם:
גם הרב כהנא רבה ביד מלאכי שלו בכללי הדינים סוף כללי הגמ' כ' דאין לנו לגזור גזירות מדעתנו ומטי לה מהרב מ"מ פ"ה מהל' חש"מ דין ב' ומהרפ"ח ר"ס תנ"א וקס"א ומהר"אש דשבת הנז' דתמה איך הגאוני' יכלו לחדש גזירה אחר שחתם רב אשי התלמוד ועיין הריב"ש סי' קכ"ה ורמ"א עכ"ל ומה שיש לעמוד על הרא"ש ז"ל דלכאורה דבריו סתרי הדדי כבר עמד עליהם הרב מהרי"ע בעפרא דרבנן שלו במהדורא בתרא של הרב המחבר אות י"א ע"ש איברא דמההיא דהריב"ש סי' קכ"ה לא מכרעא לני"דד ואדרבא מסוף דברו אמת יש במשמע בהפך שכ"כ דאין לנו לגזור גזירות מעצמנו יותר ממה שגזרו חכמים ואפי' כשאינן בני תורה לפי שהכשר המקוה לא לכל מסור כי אם לזריזים ולחכמים עכ"ל וא"כ בני"דד דשתיית הקאפי לכל מסור יש במשמע דיכולים אנו לגזור ובפרט כשאינן בני תורה אמנם אנכי הרואה לע"ד דהריב"ש גופיה לא חש בהא אקמחיה דבסי' רמ"א כ' דאין להוסיף גזרות על דבריהם אע"ג דהתם מיירי בדבר המסור לב"ד להתיר הקטלנית ומ"מ אמר מר ני"ר דאין לגזור מדעתנו ע"ש וכן הרא"ש והרפ"ח לא חלקו בזה ואמרו דאין גוזרין וכו' וכנז' גם מטעמא דטעים הרפ"ח בר"ס תנ"א לדחות ראית הרב"ח איכא למילף שריותא בניד"ד שכ"כ הוא ז"ל דשאני התם דגזרינן לדילמא אתי למיכל מיניה דאיכא איסור תורה וכן גזרינן שמא יטה דהוי מבעיר אבל אי לא לית' רק לאיסורא דרבנן ליכא למיגזר אטו וכו' ע"ש והיינו דקמן דאי ליתא נמי למשתי חלב ס"ס לאו איסורא דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא דאסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם תדע דלא נכלל אפי' בלאו שבכללות שם בסנהד' דף ס"ג ע"א דפרט התם כל מילי דנכללו בלאו זה ולא הביאו ג"כ הא דאסור לאכול וכו' דבברכות דף יו"ד ע"ב דהיא מימרא דר"י ומייתי התם בסנ' בשם הר"י גופיה דמפיק לקרא לאזהרת בן סורר ומורה וה"ט כדאמרן דהא דברכות אסמכתא בעלמא היא ואין איסורו רק דרבנן:
גם הריב"ה ז"ל בסי' פ"ט לא הזכיר כלל ההוא דלא תאכלו על הדם אלא קרא דאותי השלכת אחרי גיוך הגם דבהדי הדדי איתמרו התם בברכות וה"ט לפי דכיון דאינו לאו ממש אלא אסמכתא סגי ליה לאתויי אסמכתא חדא גם הרמב"ם בפ"ו מהלכו' תפלה לא כ' אלא אסור לו לאדם ואיסורא לחוד ולאו לחוד א"כ קרא אסמכתא בעלמא:
גם הרא"ש כתב בהדיא דמצא כתוב בשם הר"י דאם התחיל לאכול קודם שעלה ע"ה פוסק אע"ג דבתפלת מנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכיה אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם עכ"ל ופי' הרב מעדני מלך וז"ל דהכי קאמר דאסמכתא היא סמוכה ג"כ בלאו עכ"ל וכ"ש להרמב"ן דפליג אהרמב"ם וס"ל דתפלה עצמה מדרבנן (וע"ל בסי' ה' אות כ"ג מ"ש שם בשם הרב שאגת אריה) דמלתא דפשיטא היא דאיסור האכילה קודם התפלה אינה אלא מדרבנן וכיון שכן נקוט בידן כללא דהרפ"ח דכל כי היכי דלא ליתי לידי איסור דאורייתא אין לנו לגזור גזירות מדעתנו:
גם הרב בני יהודה ח"ב סי' ס"ט דף קנ"א ע"ב כ' אין לנו לגזור גזרות מדעתנו ולחוש חששות קרובות או רחוקות אם לא חששו להם רבותינו בעלי התלמוד ויותר ממ"ש לעיל בשם הרב חסאן עוד ראיתי לו ז"ל בדף נ"ו ע"ד על מ"ש הרט"ז בס"ק כ"א ששמע שקצת נוהגים להגעיל הרחת שמחזיקין משנה לשנה לפסח דאם הטעם משום דשמא לא נקרו היטב יצא שכרם בהפסדם. כי הרואה יטעה לחשוב דרחת של חמץ היא ושיש תקנה בהגעלה ויבא להגעיל רחת של חמץ וכ' עליו הרח"ד הנז' דאין לנו לגזור גזירות מדעתנו מאי דלא אידכר וכמ"ש התוס' בדוכתי טובא ומרגלא בפומייהו דרבנן עכ"ל:
ואת אחרונים הנה הוא אביר הרועים רועה. כצאן יוסף בספרו הנחמד יוסף אומץ סי' ט"ז (הזכרתיו לעיל סי' י"ד אות ב') בענין טלטול הארולוג"יו בשבת על מה שרצה הרב שבות יעקב ח"ג סי' כ"ו לאסור טלטולו משם גזירה וכו ואמר מר ני"ר דליתא דכבר כתב הרא"ש בסוף שבת שעתה אין לנו לגזור וכו' ע"ש וכיון שכן מה מקום לתמיהת חכמי ישראל אשר אמרת על אשר כתבתי ושלדעתם הרחבה יש לגזור ולאסור כי היכי דלא ליתו למשרי שתית החלב אטו כחנו יפה מהגאונים שהזכיר הרא"ש ז"ל לגזור גזרות מדעתנו ועוד לטעמייהו מים לחודייהו נמי לא נשתה דכ"ש דאתו למחלף בחלב וכנז' דראי זה כראי זה במראה ובטעם יותר מהקאפ"י דאיכא חזותא דמוכח דהללו מי שיחור והחלב כולו הפך לבן ומדהא ליתא הא נמי ליתא ואמת יהגה הכי דדיינו במה שאסרה תורה והלואי שנהי' צדיקי' כאשר מרגלא בפומי' דהרב המני"ח באיזה מקומות וכ"ש שאין לגזור על אחרים דהוי כעין מחקו סאה דפ' בתרא דשבת ולא לשבח כפי' בעלי התו' אלא כפירש"י דהוי לגנאי דלא זה ולא זה יתקיים ובשם אלקינו בטחנו שלא נכשלנו בזה בדבר הלכה ומ"מ פשיטא לן כביעתא בכותחא דמאן דבעי למהוי חסידא ואף שאין דרכו לשתותו בזמן אחר בלתי צוקארו מ"מ לא ישתהו קודם תפלה אלא בלא צוקארו אין ספק אצלנו דיכול ורשאי להחמיר על עצמו אף שלא לשתותו כלל וכלל אם דעתו מתיישב בלאו הכי ומאת ה' ישא ברכה:
לב הכריח דמאן דאכיל מצה בע"פ איסורא בעלמא הוי כבא על ארוסתו בבית חמיו ולא שילקה כמוהו דהכי דייק לישניה דר"ל בירושלמי דע"פ דקאמר האוכל וכו' כבא על ארוסתו וכו' והבא על וכו' לוקה ואי איתא דגם לענין מלקות שוין הו"ל למימר האוכל מצה בע"פ לוקה כהבא על וכו' ודלא כהרב פר"ח דס"ל דלוקה דאר"ל קאי נמי להאוכל וכו' ע"ש ולענין הדמיון של זה כזה הביא מ"ש הרב קרבן העדה שפי' שקרוב יום מועד ולא המתין כמו התם שלא כבש יצרו ע"ש (מים שאל במים ראשונים סי' י"ב):
לג אחר שאסף איש טהור דעות חלוקות בדין סעודה ג' בע"פ שחל להיו' בשבת ותמה על הרדב"ז ח"ב סי' תפ"ט דכ' דהנכון לברך המוציא על מצה עשירה ולאכול ממנה כזית ולברך בהמ"ז על הכוס מסיק הרב ז"ל דמלתא כדנא קשיא מכל הצדדין ולכן הירא שמים יעשה כסברת הרשל"ה בשם הזוהר דרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה ג' ולהרב ח"י ילמוד בזוהר יתרו בענין סוד הג' סעודו' (וע"ל סי' י"ג אות ב' ולעיל אות ח' סי' ל"ב אות י"ד) מהרח"א בקונ' אחרון של הרב אשדת הפסגה:
לד חשש לאיסור לטלטל בשבת ע"פ מצת מצוה דהוי מוקצה משום דאסור באכילה מדרבנן ושאר מצה יכול ליתן לעופו' או לעכו"ם משא"כ זו כבסי' תמ"ו במג"א סק"ג (פרי מגדים בחלק אשל אברהם ר"ס תמ"ד):
לח אם שכח למכור החמץ בע"ש ימכור בשבת ע"פ דאינו עושה רק להנצל מאיסור חמץ ואם אפשר במתנה טוב יותר הביאו בשם הרב א"ר ס"ק ה' ואם ירא העכו"ם להחזיק בחמץ וצריך לכתוב השטר על הדמים ועיין סי' ש"ו סי"א בכתב שלהם שם אות ח':
לו מותר להצית מדורת חמץ מעי"ט שתהא דולקת בי"ט והגם דבירושלמי דפ"ב דשבת הלכה א' מסיק דלמאן דיליף מנותר אסור כמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה ע"א אנן בתר תלמודא דידן אזלינן דמתיר כדאי' בשבת דף ס"ג ולא בשמן שרפה שמא יטה או בי"ט בע"ש וכ"כ הר"ם ז"ל בפי' המשנה הא שבת דעלמא שרי ע"ש:
(שם בחלק משבצות זהב סי' תמ"ו אות ג'):