עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני
סימן יג דיני קידוש והבדלה וסעודות שבת ותענית
אות א' אסר הרב לקרו' לאור הנר במ"ש קודם שיברך בורא מאורי האש כגון בליל פורים וט"ב שחל במ"ש וכן דעת הכלבו ומהריק"ש ר"ס תרצ"ג ופסק כוותיה משום דאתריה דמר ומה גם דלמרן נמי דשרי מכל מקום אינו אסור לברך קודם. (נחפה בכסף כלל ג' סי' ב'):
כתב הד"ט גם הרב נאמן שמואל סי' י"א כתב שיש לברך קודם הקריא' ועיין להרב גו"ר כלל ג' סי' כ"ה דהראוי הוא שלא לאחר מצות הבדלה אך ודאי אין באיחורה איסור ועיין ג"כ להרב יכין ובועז סי' י"א דפסק דאין שום חשש אם חזן הכנסת מדליק בבה"כ קודם שיבדיל ואפי' לצורך רשות מותר כ"ש לצורך מצוה והיה נלע"ד דלא גרע קריאה מהדלקה אך יש לדחות קצת ועיין להרב תורת חסד בסוף המפתחות דס"ל דהקורא ולומד לאור הנר קודם שיבדיל יכול לברך מיד על הנר ולחזור ולסדרו על הכוס אם יש לו להוציא ב"ב ואם אין הנכון הוא לסדר הכל על הכוס ולא לברך מיד ואף על פי שנהנה לאורו ואם בירך קודם לא יחזור על הכוס כשאין לו להוציא אחרים:
ב מותר לבצוע בשבת על פת הנילוש במי פירות ללחם משנה ושקיל וטרי על הרט"ז סי' קס"ח ס"ק ז' דאוסר לבצוע בשבת על פת הבא בכסנין דכל כמה דדעתו לקבוע סעודה על הפת הבב"כ מצי לברך עליו המוציא:
(זרע אמת סי' כ"ח)
כ' הד"ט ובשו"תא דינוקא סי' ס"ח הוכחתי לע"ד דיוצא י"ח בפת הבב"כ אף מסעודה ראשונה ושניה אף אם יאכל ממנו פחות מאכילת פרס ויברך עליו במ"מ וברכה א' מעין ג' ועיין להרב חיים שאל ח"א סי' ע' בדין ד' או ה' אנשים שאכלו בסעודה שניה של שבת וב' מהם אכלו פת והשאר אכלו פת הבב"כ והיו רוצים מי שאכל פת לברך בהמ"ז ונסתפקו אם מי שאכל הפת הבב"כ בול"ו בלע"ז עשוי סלת בלולה בשמן וקצת צוקארו יצטרף עמהם לזמן והוכיח הרב במישור דפת הבב"כ מקרי שפיר לחם רק דלענין ברכת המוציא ובהמ"ז אינו תלוי בדבר שנקרא לחם רק בעיסה שנלושה במים בלי תערובת ולכן יצטרפו עם השנים לזמן דהא קא אכלו לחם ועתה יצא לאור ספרו בשם יוסף אומץ וראיתי מ"ש שם בסי' מ"ח דאין אדם יוצא י"ח סעודה א' וב' אם לא קבע סעודתו עליו ובירך במ"מ וברכה מעין ג' וע"ל סי' י"ז אות ל"ג וסי' ל"ב אות י"ד:
ג הצמא והרעב שמותר לו לאכול קודם שיתפלל יקדש בתחלה דשאני שותה מים שלא נתחייב בקדוש משום דאין קדוש אלא במקום סעודה ולבריא אסור לאכול קודם התפלה משא"כ זה שהותרה לו לאכול חייב ג"כ לקדש אף קודם תפלתו:
(פרי הארץ סי' ח'):
כתב הד"ט ועיין באגרות הרמ"ז דמפשט פשיט ליה דהטועם בין יוצר למוסף בלא קידוש יאי ויאי ומהאי טעמא לא הוברר לו מנהג מהר"ש אבוהב לאכול סעודה ג' קודם התפללו תפלת מנחה ע"ש גם מהר"י ז"ל מ"צ ור"מ בקק"י סיינא כתב לי זה ימים ושנים דרבו הפוטרי' לקדש לאוכל בין שחרית למוסף דכל מ"ד דאין לקבוע סעודה בין שחרית למוסף לא חל עליו חובת קדוש ושע"כ להרמ"ז ז"ל דטעימה שרי וסעודה אסור ניחא דיכול לטעום קודם מוסף ומייתי בידיה זכירה דבהיותו רך בשנים דשדר למר אביו חד מרבנן פסק ארוך להוכיח שאין לקדש והביא ג"כ העדאת עדות משלוחי א"י שבכל א"י נוהגים שלא לקדש בין שחרית למוסף ושכן עשה מעשה הרב מהר"א סג"ל אחי טוב שלו בלכתו אתו יחד בין שחרית למוסף לפקוד לשלו' את הרב הזקן מהרש"א מהזקנים בעיר קסאלי ושתו הקאו"י ומיני מתיקה בלא קידוש ומאן דבעי להחמיר ולקדש אינו אלא הדיוטות כיון שאינו חייב לקדש ולענין של מעלה מהרב פה"א הנז' עיין ג"כ מש"ל סי' א' אות י' ועיין להרב גו"ר כלל ג' סי' י"ב דכתב דלא אמרי' דאין קדוש וכו' רק בשל לילה ולא בשל יום ע"ש בשם הראב"ד:
אין להתענו' בשבת על חלום רע שהרהר בתחל' ועיין להרב שבות יעקב ח"ב סי' ל"ד ולהרשב"א בתשו' סי' קל"ג וגור אריה סי' רפ"ח וזקן אהרן סי' כ"א:
(שם סי' כ"ב)
כ' הד"ט ועיין להרב חנוך בית יהודה סי' ו' שלא מצא צד להקל שלא להתענו' אפי' בשבת אפי' הרהר מבעוד יום אך הרב נכדו שם חילק בין חול לשבת אא"כ נפשו עגומה עליו דאז יתענה אפי' בשבת דזהו תענוג שלו וע"ל סי' כ"ט אות כ"ו ועיין להרב אהל יוסף סי' ג' אחר הוראתו בקדושה דעל חלום שחלמו עליו אחרים יש להקפיד יותר ממה שיחלום הוא בעצמו ואפי' בשבת יתענה כי אין שום טעם וריח לחלק ביניהם וכמ"ש הרב ב"ד בהל' שבת סי' קי"ט ודלא ממ"ש הרשכנה"ג סי' רפ"ח הגהת ב"י או' ד' שחלק בין שבת לחול ומ"מ טוב שלא יבשר רע לראובן לומר לו כך וכך חלמתי עליך דאפי' במת לו מת ודאי אינו חייב לגלות אפי' בחול דמוציא דבה מיקרי וסוף דברו אמת דמימיו לא התענה ת"ח אפי' בחול כי החלומות שוא ידברו או הולכין אחר הפה כמבואר ברבה פ' וישב פ' פ"ט ובאיכה רבתי על פסוק רבתי עם ודבר הדיא דפ' הרואה יוכיח דדבר א' עצמו או שחלם הוא בעצמו נתקיים לרעה ולטובה הכל כאשר פתר לו ויותר טוב שלא לגלות חלומו לשום אדם דחלמא דלא מפשרא וכו' ועיין ג"כ להרשב"א ח"א סי' תפ"ג ולהרב של"ה דף קל"ד ע"ב שכן היה רגיל לפסוק שלא להתענות בשבת ע"ש:
ה מה שנהגו באיזה מקומו' להפליג בספינה מע"ש וגם ביום השבת ויש מקדקדקי' לעשו' שם סמוך לחשיכה קידוש על היין וחוזרי' ולנים בביתם שבעיר ולמחר ביש"ק חוזרים לספינה ומפליגין מצא להם סמוכו' בתשב"ץ ח"א סי' ומהר"ם טוואה בחוט המשלש סי' י"א ע"ש איזה חלוקים בין כשהספינה ומשרתיה רובם עובדי כוכבים ומזלות לכשהיא של ישראל ורובם ישראל ואם צריך ליכנס בתוכה בין השמשות ולהתעכב בה כל בה"ש ואם יש חלוק בין מפליג לדבר מצוה לדבר הרשות ועיין להרב יד אהרן סי' של"א ולהרב ראשון לציון סי' רס"ז דף קי"ב: (בני יהודה סי' ל"ה)
כתב הד"ט ועיין ג"כ בבית יהודה שלו ח"ב סי' ל"ה ולהרב יוסף אומץ סי' י"ו אות ז' ושו"ת (כ"י) ח"א סי' כ"ה להרב עזריאל דיאיינה דהשיב לשואלו דבר שא"א למחות ביד המתירין כיון שיש להם על מה שיסמוכו אף שרבינו יצחק אוסר שמא יעשה חבית של שייטין וראיתי ג"כ להרב פחד יצחק אות ס' (שעדיין לא נדפס) ערך ספינה שהביא תשובה א' כת"י מהרב עפר יעקב שפסק שהכל תלוי במנהג (העתקתיה כלה בשות"א דינוקא סי' ע"א) ועיין ג"כ לקמן סט"ו אות יח:
ו אין לקדש ולהבדיל על יין מגולה וכדעת הרמג"א ר"ס רע"ב ואף האידנא דלא קפדינן אגילוי והגם דשומר מצוה ליד"ר הכא שאני שיש בידו לשמרו ע"י כסוי ודוגמא לזה כתב הרב פר"ח בי"ד סי' קנ"ו בהך דהגלויין נוהגי' בארץ והלא מעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלי' ע"ש והיינו טעמא דאין שופכי' מים שלנו משום מת או התקופה לפי שאין בידו לתקן ע"ש:
(שם סי' מ"ג)
ז יוצאים ללחם משנה בפת שנחרך ונשרף קצתה וכדעת הרב שער אפרים סי' א' ודלא כטעמיה ע"ש. (מקום שמואל סי' מ"ח)
כתב הד"ט גם הרב צבי סי' ס"ב והרב ב"ד סי' פ' פסקו כן ע"ש ועיין בשבות יעקב לאחר מנחת יעקב שלו סי' י"ב דפסק להתיר ללחם משנה לחמים שעשתה אשה א' לכבוד שבת ושכחה ליטול החלה ולאחר אפיה ע"י צירוף בסל שברה מן הלחמי' כדי חלתה דאינה רק חלק ממ"ח מאותו הלחם וכ"ש פחות מכן דהוי חסרון מועט ושלם מיקרי לצאת י"ח לחם משנה:.
ח אין מקדשין בשבתות וי"ט רק בלילה אך ביום אין מברכין אלא בפה"ג זולת אם לא קדש בלילה אז יקדש ביום:
(יכין ובועז ח"א סי' ל"ד)
ט אין לברך על הבשמים רק במש"ק לחול ולא במש"ק לי"ט ולא מי"ט לחול או לח"שמ:
(שם סי' ל"ה)
י במקום שנוהגים לקדש בבה"כ בליל ש"ק וליל י"ט מנהג ותיקין הוא ע"פ הדין:
(שב יעקב סי' י"ד)
יא הכריח בראיות חזקות דקידוש אינו אלא מדרבנן:
(שאגת אריה סי' ס')
יב אם אין לו יין רק רביעית לקדוש היום והוא שבת הסמוך לי"ט מלפניו או לאחריו פלפל בענין תדיר ומקודש והעלה דהרשות בידו לקדש קדוש היום או להניחו למחר אבל קדוש הלילה אע"פ שמד"ס הוא על היין מ"מ כיון דעיקר הקדוש מן התורה מהני הא דחביבא מצוה בשעתה דלא לשבקיה עד למחר ועיין מ"ש הפוסקי' בדין הפטרת ר"ח וחנוכה:
(שם סי' ס"ב)
כתב הד"ט והרב יד אליהו בסי' מ"ב פסק דבי"ט א' הסמוך לשבת הרשות בידו לעשות כרצונו אך י"ט ב' הסמוך לשבת צריך להניחו לשבת וזהו דוקא אם יש כוס אחר להבדלת מ"ש שאל"כ יש להניחו למ"ש שא"א בפת ויקדש על הפת וכ"פ הרב"י ז"ל סי' רע"א:
יג שנה ופירש דברי הרמב"ם שכ' גבי עונג שבת שצריך לקבוע כל הג' סעודות על היין דלאו למימרא דצריך לקדש גם בסעודה ג' שכבר כתב הוא בפירוש שא"צ לקדש רק פ"א בלילה ופ"א ביום רק כוונתו לומר שישתה יין גם בסעודה ג' וכן היה עושה שהי' קובע סעודתו ג' על היין ולא היה מברך עליו בתחלה הקדושא רבא:
(הר"ם אלשקאר סי' ק"ו)
יד אם בסעודה ב' שחייב לאכול פת לא אכל בה פת ובשלישית שא"צ לחזור אחר הפת ויכול לצאת בדברים אחרים נזדמן לו פת וטעה בבה"מ ולא הזכיר רצה והחליצנו שבסעודות הראשונו' היה חייב לחזור ובג' אינו חייב לחזור כפסק מרן סי' קפ"ד לא אמרי' הכא דכיון דבסעודה ב' לא אכל פת הו"ל סעודה ג' סעודה ב' ויחוייב לחזור אלא חשבינן לה מ"מ לסעודה ג' ואינו חייב לחזור אע"פ שאכל בה פת עי"ש ראיותיו:
(דברי דוד סי' פ"ו)
טו אם ברך במ"ש על הנר קודם שיאותו לאורו או על נר שאינו עשוי להאיר וכדומה צריך לחזור ולברך אך אם ברך על הנר שלא שבת אינו חוזר וכמ"ש הרמ"א סי' רצ"ו בענין בשמים ולא כהרב מעדני מלך ע"ש (מצודת יששכר ס"ס י"ז) טו מי שברך כל ברכות הבדלה על הכוס שחשב שהי' יין ונמצא אח"כ חומץ מסתברא דסגי לחזור ברכת היין והמבדיל בלבד כמ"ש הרדב"ז ד' פירדא סי' תל"ז בענין קדוש ע"ש ובדברי הרמא"י סימן קט"ו אך ברכת הבשמים והנר א"צ לחזור וכ"ש לדידן דקי"ל כרמב"ם דס"ל דחיוב הבדלה מדאורייתא כקדוש מיהו אף בקידוש י"ט והבדלת מוצאי י"ט דהוי מדרבנן דינא הכי וע"ל אות כ"ג:
(חיים שאל ח"א סי' ע"ד אות מ"ג)
יז יפה כיוון דעת הרא"ש להלכה ולמעשה שהוא כדעת התוס' מ"ש בענין סעודה ג' בכלל ב' סי' ד' דדוקא בשחרית קודם זמן סעודה ג' אין לחלק סעודה א' לשתים משום דאינה זמנה ואינו יוצא י"ח ועוד יש לחוש לברכה שא"צ אמנם אם סעודת שחרית נמשכה עד אחר מנחה לא עלה על הדעת לאסור דהא זמנה היא ואין כאן חשש ברכה שא"צ:
(יד אליהו סי' ט"ו)
יח במקום שהקהל הטילו חרם שלא ימצא בבית יהודי שום יין (משום כרוז המלך שמי שימצא ברשותו אפי' טפת יין דמין יתעבד) גם התירוש בכלל כמ"ש מהרי"ל בלקוטיו אחר דרשותיו ולצאת י"ח קדוש והבדלה לא הותר לו לסחוט אשכול של ענבים קודם השבת וכ"ש בשבת עצמו דבלא"ה אסור משום לתא דשבת ומצא להם תקנה ליקח צמוקים שיש בהם לחלוחית קצת שאם ידריכם יצא דבשן ויבשלם ויסננם מהצמוקין דיין גמור מקרי עי"כ ומברכי' עליו בפה"ג ויצא י"ח לקדוש והבדלה:
(שו"ת כנה"ג סוף ח"ב סי' א')
כתב הד"ט ועיין להרב בכור שור דף קכ"א ע"ג שגם הוא התיר לקדש על יין צמוקים אע"פ שנתן עליהם מים מרובים ששה חלקים יותר מצמוקים כי יש לשער הצמוקים כמות שהן אחר שנתמדו במים ודי שלא יהיה מים ששה פעמים כצמוקים אחר שנתפחו שאז הוי ברכה לבטלה בוודאי וחיליה מההיא דמנחות דף נ"ט דמסקי' דלכ"ע בגרוגרות דהואיל ויכול לשלקן כמות שהיו קודם שנתייבשו ע"ש וע"ל סי' י"ד אות נ"ו ולקמן סי' ח"י אות מ"ג וסי' י"ט אות א':
יט יגע ומצא סמוכו' לנוסח הקדוש כנדפס בלי לדלג תיבו' כי הוא יום זה ותיבות כי בנו בחרת מכל העמים שכוונת הזוהר במספר מנין התיבות הוא מלבד נוסח בא"י אמ"ה שהם תיבות משותפות לכל הברכות וכן תיבות בא"י מקדש השבת כיון שאינן מיוחדות דוקא לקדוש וא"כ יצאו י"א ונכנסו י"א תחתיהם ועיין להרמג"א סי' רע"א ס"ק כ"ב דהמורם משם דאין לשנות מהמנהג:
(חינוך בית יהודה סי' ח') כ במוצאי שבת וי"ט שמקדשי' ומבדילין ואין לו יין יקדש ויבדיל על השכר וכדעת הרא"ש ז"ל ולא על הפת וגם הרמ"א לפי גרסאות דפוסים הראשונים כתוב בסי' רצ"ו סעי' ב' דסברא אחרונה עיקר אע"ג דהרב הלבושים כתב דגרסת דפוסים האחרונים היא דסברא ראשונה עיקר:
(שם סי' ט'):
כא אפי' פת של ב"ב עכו"ם דבחול אסור בשבת מותר כדי שלא יתענה ובלבד שלא אפאו לצורך ישראל דאם א"ל הישראל אפי' מע"ש אסור דאמירה לעכו"ם שבות אפי' מע"ש (תשב"ץ ח"א סי' מ"ד) ועיין להרב למודי ה' סי' קמ"ג דצידד אם מותר לאכול דבר איסור אם אין לו מההיתר כיון דמדאורייתא מצוה לאכול בשבת כמ"ש ס' יריאים סי' צ"ט וכהרמב"ם פ"ג דנדרים (ועיין להרשב"א ס' תרי"ד) וא"כ ליתי עשה וידחה ל"ת ונטה דעתו לאסור ומייתי מ"ש הלק"ט סי' רי"ח ורמ"ח ומרן סי' י"א גבי חוטי פשתן והר"ש דוראין בסוף התשב"ץ סי' י"ג:
כב המבדיל במ"ש מברך על הבשמים והשומעי' יכולים להריח וא"צ לברך אפי' לא היסבו דלכ"ע מועיל לצאת י"ח בברכת המברך וכמ"ש התוס' דטוב ויפה למבדיל ושומעי' לישב בשעת ההבדלה שאז נראה כקבע ופוטרם ע"ש ואין חילוק בין יין והבדלה ומאור לברכת בשמים כל שכוונו לצאת בברכות המבדיל. (אגורה באהלך דף כ' ע"א) כג המסובין בסעודה שכל א' וא' יש לו כוס של יין בידו וא' מהם קדש וברך בפה"ג וכיון להוציאם י"ח וכשבא המקדש לטעום יינו מצאו חומץ גמור אם היה דעתו לשתות יין אח"כ אז יצא י"ח קדוש ובפה"ג בין הוא בין המסובין ואם לאו צריך לחזור לקדש ולברך שנית לצאת י"ח בין הוא בין המסובין ומ"ש מרן סי' רפ"א דאם נשפך הכוס קודם שישתה מעט יביא כוס אחר לברך בפה"ג ואינו צריך לחזור ולקדש הטעם הוא משום דהקלקול בא לו אחר שקידש כראוי לא כנ"ד שבזמן שקידש היה חומץ או מים ועל כרחין יש לחלק כך דאל"כ לאשמועינן רבותא דאע"פ שלא קדש כראוי יוצא י"ח וייתי במכ"ש אם נשפך א"ו דיש לחלק וכנז' (סמא דחיי סי' ז') הד"ט ועיין להרב מחזיק ברכה סי' רע"א אות ז' שכ' בשם הרדב"ז דליתא להך חילוקא ושצריך לחזור ולקדש וע"ל אות י"ו:
כד אשה שלא התפללה ערבית שלא יצתה י"ח דאורייתא אין קטן אפי' בן י"ג שנה מוציאה י"ח קדוש דשמא לא הביא ב' שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה זו עד שימלא זקנו וכמ"ש הרמג"א סי' רע"א ס"ק ב' אבל אם כבר התפללה ערבית דכבר יצאה י"ח בהזכרה בתפלה אפי' קטן פחות מי"ג מוציאה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ואם הקטן ג"כ כבר התפלל לא אתי תרתי דרבנן ומפיק חד דרבנן וכדין האשה דינו של איש אם התפלל או לא התפלל ומה שיש להסתפק הוא אפי' באיש המקדש שכבר התפלל והאשה לא התפללה עדיין אם תצא האשה י"ח בקדוש האיש דאע"פ שכל הברכות אם יצא מוציא היינו מטעם ערבות וכמ"ש רש"י ז"ל בר"ה דף כ"ט ע"א ואילו האשה אינו בכלל ערבות כמ"ש הרא"ש בברכות דף כ' ע"ב וא"כ יש להסתפק אם היא דוקא אינה בכלל ערבות דאיש אבל האיש בכלל ערבות דאשה וממילא יוכל האיש להוציא האשה אע"פ שלא התפללה והוא כבר התפלל או דילמא כשם שהאשה לא נכנסה בכלל ערבות לאשה ולא יוכל להוציאה אם כבר התפלל האיש כן לא תוכל האשה להוציאו אם כבר התפללה האשה ועיין ביבמות דף מ"ז ע"ב בתו' ד"ה קשים וכו' (וע"ל סי' כ"ב אות מ') דגול מרבבה סי' רע"א:
כה מי שאסר על עצמו לשתות יין אינו יכול לקדש עליו ולברך להוציא אחרים י"ח בקידוש וזימון:
(שאלת יעבץ ח"ב סי' ס"ד):
הד"ט וראיתי להרב פחד יצחק אות ק' (שעדיין לא נדפס) ערך קדוש על היין שאלה במי שצוו לו הרופאים שלא לשתות יין שאין לחייבו לשתותו לצאת ידי קדוש דשאני מד' כוסות של פסח שיש לדחוק עצמו אבל כאן יקדש על הפת ותשובתו בצדה ארוכה להוכיח דאם בארבע כוסות ששתייתן מרובה חייבוהו כ"ש בקדוש דסגי בטעימה כל דהו ובלבד דלא חביבא ליה רפתא מחמרא דאם חביב לו הפת פשיטא שיקדש על הפת:
כו מי שהיה אונן במש"ק והבדילו אחרים על הכוס בבית אחר הביא הרב סברת הרב בית דוד י"ד סי' קס"ד דס"ל דיצא י"ח הבדלה ולא כתב שום חולק על זה ונראה שכן דעתו ג"כ ושם שם כתב הרב המגיה דברי הרב ברכי יוסף סי' שמ"א שכתב דנעלם מהרב ב"ד מ"ש הגה"מ והרא"ש פ"ג דברכות בשם מהר"ם ורבינו ירוחם שכתבו בפירוש דאפי' שמעו מאחרים לא יצא כיון דהאי שעתא לאו בר חיובא הוא וביום א' לא יאכל עד שיבדיל ומ"מ יש לקיים דינו של הרב ב"ד מהטעמים שכתב הרב פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ע שהורה למעשה דאונן שטעה והבדיל במ"ש דלא יבדיל אחר קבורה. (שלמי צבור דף ק"פ ע"ג)
הד"ט ועיין להרב אגורה באהלך שגם הוא תמה על פסק הרב ב"ד והחליט דלא יצא ולמ"ד דיבדיל ביום צריך להבדיל אמנם אנו אין לנו אלא סברת הרב פר"ח דס"ל דבכגון דא יקרא ק"ש בלא ברכות ולא ברכות ותפלה ע"ש וכן יהיה וכן יקום בנידון שלנו לא יבדיל ביום. (ע"ש דף י"ט ע"ב):
כו מי שנתפס בבית הסוהר בשבת בבקר ואין לו מה יאכל מותר לומר לעכו"ם להוליך לו מה לאכול ולא להתענו' בשבת ודוקא בעיר שדלתותיה ננעלות בלילה דהוו רשות היחיד לכ"ע וא"כ הוי אמירה לעכו"ם באיסור דרבנן וכיון דאית ליה צערא דרעב ומצות עונג שבת יש להתיר לו ואם אפשר לומר לו כל המוליך אינו מפסיד עדיף טפי אך במקום שאין דלתותיה ננעלות בלילה וכי האי גוונא דלא הוי רשות היחיד אסור אפי' עי"ג לפי שאין זה חולה לגבי אכילה וצרכי חולה שאין בו סכנה נעשים עי"ג דהא כמה בני אדם מתענים יום א' ואינו חולה ועוד דאין מתירין אמירה לעכו"ם כדי שלא יבא החולי ועדיין לא בא ואי משום עונג שבת אין אומרים לזה חטא דאמירה לעכו"ם שבות כדי שיזכה זה במצות עונג שבת ותו דבשעת אמירה אינה מתקיימת עונג שבת ודומה לזה אמרינן בכל דוכתא דלא אתי עשה ודחי ל"ת רק כשמקיים העשה בשעה שמבטל הלאו:
(רדב"ז ח"ג ד' פירדא סי' תקע"ו):
כתב הד"ט אחר הס"ר אין האות האחרון הזה אות של קיימא דלפי סגנון שלו ז"ל יש במשמע דהכי קאמר דאפי' תימא דאמירה לעכו"ם שרי בדבר שאין איסורו אלא משום שבות מ"מ יש לאסור מטעמא דבעידנא דמבטל הלאו דאמירה לעכו"ם לא מתקיימא העשה של עונג שבת ולענ"ד החלושה נראה דעד כן לא חילקו כן רק באיסורא דאורייתא ודרבנן דשבקינן האי דאורייתא ועבדינן דרבנן אמנם שיצטרך שיתרפא עודנו עוסק העכו"ם במלאכה דרבנן זו לפי קוצר השגתי לא שמענו וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דהלכות שבת דין ט' ויו"ד דאם יש מקצת חולי מותר לומר לעכו"ם לעשות וכגון מים חמים להרחיץ בהם מצטער אומר להביא לו מחצר לחצר שאין עירוב ביניהן ולפי סברת הרדב"ז ז"ל היה בדין לאסור כיון שבשעת אמירה לעכו"ם להביאו אינו רוחץ בהן ודוקא בשביל צער בלבד לא התיר לומר לעכו"ם אלא דבר שהוא אסור משום שבות אך אם יש בו חולי גדולה מזו פסק הרמב"ם גופיה שם בפ"ב דין יו"ד דאפי' לומר לו לבשל או לאפות מותר ובאמירת בישול ואפיה ואפי' בשעה שמבשל ואופה אין ספק דבעידנא דמעקר הלאו לא מתקיים העשה ואפשר דהרב ז"ל נמי לדוגמא בעלמא נקטיה ולסניף קצת לטעמים הראשונים שהביא:
כח חולה כל גופו אע"פ שאין בו סכנה מותר לשתות משקה המשלשל בין שיהיה המשקה מר או מתוק דאין טעם האיסור אלא משום שחיקת סממנין ובחולה אע"פ שאינו של סכנה לא גזרו:
(שם סי' תר"מ)
כט נסתפק הרב ז"ל במי שהתענה תענית חלום בשבת ולא התענה תענית לתעניתו ובשבת אחר ג"כ הוצרך להתענות תענית חלום אי סגי בתענית א' לכפרת תעניתו של שתי שבתות:
(בית דוד סי' קי"ב)
כתב הד"ט ואנכי לא ידעתי בעניותי על מה אדני הספק הטבעו דלפע"ד דדבר פשוט הוא דלא סגי בתענית יום א' בלבד דאפי' במה שהקלו לבעל תשובה שעבר כמה פעמים עון א' שלא יצטרך לתעניות וסגופים הרבה פעמים כמספר חטאיו שחטא מ"מ שלש פעמי' לפחות צריך לעשות התיקון השייך לאותה עבירה ששנה ושלש כמה פעמים וכמ"ש הבעלי מוסר בתיקוני הנפש ע"ש ואל יליזו מעינינו דברי הרמ"ז ז"ל בתקוני שובבים שלו שכתב וז"ל ראוי שיזכור כל אדם כי מחוייב מיתת ב"ד אעפ"י שהתחרט והתודה וקבל עליו המיתה לכפרת עונותיו עכ"ז עדיין נקרא רשע חמור ואין קוברין אותו אצל רשע קל כ"ש וק"ו שאין מתכפרין עונותיו בזמן הזה בסדר תעניות אלו בפעם א' בלבד ואל ישכח מ"ש הרמב"ם ז"ל הבא על ערוה מן העריות ביאות הרבה חייב כרת או מיתת ב"ד על כל ביאה וביאה אעפ"י שאין ב"ד יכולין להמיתו אלא מיתה א' הרי הביאות נחשבות לו כעבירות הרבה ע"כ ואל יסור מנגד עיניו וכו' לכן יתמיד בתשובה ימים ושנים עד שירחמו עליו מן השמים עכ"ל הזך והטהור בסוף ספר תיקון שובבים שלו ע"ש ועיין להרב ח"י ח"ג בענין תעניות לימ"ת פ"א דכתב דאף זו מקולי בעל תשובה שהיקלו בהם דדי לקיים הסיגופים והתעניות בג' פעמים אעפ"י שחטא כמה וכמה פעמים ושכן הוכיחו הדברים מכמה מאמרי הזוהר עש"ב גם הרב ברית עולם סי' שצ"ד כתב דע"פ מ"ש הרב המפרש ספר חסידים מצא סמך למ"ש חכמי מוסר דמי שעבר עבירה א' כמה פעמים די שיעשה תיקון אותה עבירה ג"פ ע"ש והרב נודע ביהודה בא"ח סי' ל"ה דף כ' ע"א בתשובת הנכשל בא"א כמה שנים כתב שמה שהמציא הרב קנה חכמה שדי בג"פ אין לו יסוד אם האמת הוא שהתעני' מעכב בתשובה דאטו מי סגי ליה בג' מלקיות למי שעבר י"פ עבירה שיש בה מלקות והתרוהו בכל פעם ע"ש דברי' המתיישבים וכיון שכן בניד"ד נמי דעבר ב"פ על מצות עונג שבת נלע"ד דודאי יש לו להתענות ב"פ כנלע"ד להלכה אבל למעשה כבר הורה זקן מופלג בחכמה וכן פסק ג"כ הרב אגורה באהלך דף ו' ע"ב והכריח כן מדברי מרן ע"ש ותמיהני שאין א' בהם שיזכיר חלוק תענית זו שהוא לסליח' וכפרה משאר דברי' שיש צד לומר דלא לסגי בא' בלבד כיון שהרבה לחטוא ושנה ושלש ולכן אעפ"י שיהיו כל חטאיו מסוג א' לא שייך לומר זכרון א' עולה לכלם וע"ל סי' י"ב אות ד' ועיין להרב מר וקציעה סי' רפ"ח דכתב דלטעם הזוהר ח"ב דף ר"ז ע"ב אין תענית של יום א' לכפרה ודלא מהמג"א שכתב שהוא משום כפרה דליתא וממילא בכל ענין שיחול היום ראשון אין צריך תענית אחר ע"ש ואני אומר לע"ד דדברי הרמג"א הן הן דברי מרן גופיה דבהדיא כתב בש"ע צריך להתענות ביום א' כדי שיתכפר לו וא"כ דברי הרמג"א על מרן נכונים הם אשיטתיה דמרן ולא על הרב מג"א יהיו תלונותיו כי אם על מרן שכתב כן ואם הרב מר וקציעה מצא בזוהר טעם אחר הלא לאמונה פשטא דתלמודא מפורש היטב דפריש טעמא דתעניתא דיום א' דלכפרה קא אתיא דהכי אמרי' בברכות דף ל"א ע"ב כל היושב בתענית וכו' ואעפ"י כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת מאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתא וכן פסק הריב"ה ז"ל מלתא בהאי טעמא בסי' רפ"ח וז"ל ומ"מ צריך להתענות יום א' שיתכפר על שביטל עונג שבת והן הן ג"כ דברי מרן זאת ועוד דבב"י שלו כתב שגם בזוהר פ' ויקהל יהיב טעמא דתעניתא לתעניתא לתקן את אשר עיוות בביטול עונג שבת ע"ש ועיין בחי"ד סי' ל"ד אות ו' בשם הרב זקן אהרן ולקמן סימן כ"ט אות ח':
ל מי שכבה הנר בשוגג גמור פשיטא שאין לו להתענות בשבת לתשובה ואפי' תשובה א"צ ואינו חייב רק חטאת ויקרא פ' חטאת ותחשב לו הקריאה כאילו הקריב חטאת ואם ר' נתן דקרא והטה הנר שהיה שוגג קרוב למזיד כתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אקריב חטאת ולא התענה כ"ש כשהוא שוגג גמור:
(שם סי' קכ"ג):
לא המתענה תענית חלום בשבת אין ספק דמ"מ יברך במוצאי שבת על הבשמים דלא דמי כלל למוצאי יה"כ דיש מי שסובר שאף אם חל במוצאי שבת אין מברכין דהחילוק מבואר והסכים עמו מהר"ר בן צאלי ז"ל ע"ש:
(גנת ורדי' כלל א' סי' ח' וט'):
לב מתיר מה שאסר מור"ם ז"ל בהגהותיו סי' שכ"ו לרחוץ בשבת בבורית ושאין מקום לאסור כלל דכל כוונתו אינו אלא לנקות ידיו בלבד (גו"ר הנז' שם סי' י"ד):
כתב הד"ט ועיין להרב טל אורות ד' מ"ח דאסר איסר לנשים צבוע ידיהן לנוי בצבע עשב דכיון דדרכן בכך חייבות משום צביעה בשבת:
לג מה שאמרו אין קידוש אלא במקום סעודה די שיהיה במקום שיסעוד אך אינו מוכרח לאכול מיד דאף אם ישהה לאכול אחר שקדש שפיר דמי (שם כלל ג' סי' כ'):
לד מי שלפעמים מריח ולפעמים אינו מריח יכול לברך ולהבדיל להוציא בני ביתו כיון דעל הרוב הוא מריח ואם עתה הוא ספק יש לסמוך על הרא"ש והטור דסבירי דלהוציא ב"ב שרי ומצוה (וע"ל סי' כ"ב אות מ') יוסף אומץ ס"ס י"ז:
לה תמה יקרא על מ"ש מרן סי' רע"א דצריך לקדש מעומד דאדרבא ודאי עדיף מיושב ושכן הי' נוהג אע"פ שראה להגאון אביו שהי' נוהג כמרן ולהיותו קטן לא הי' בו דעת לאכול ולא זכה לעמוד על דעתו (מר וקציעה סי' רע"א):
לו מי שנשבע שלא לאכול פת בשבת חלה עליו השבועה דלהרשב"א נמי בתשו' סי' תרי"ד ס"ל דמחוייב מן התורה לאכול פת בשבת מ"מ אינו מפורש בתורה ועל מדרש רז"ל שבועה חלה עליו כמבואר בי"ד סי' רל"ט סעי' ו' ועיין סי' קס"ז וקס"ח (פרי מגדים בחלק משבצות זהב ס"ס רל"ד):
סימן יד דיני דברים האסורי ומותר' בשבת
אות א נר של שבת שכבה בו ביום ופוגעים בו המתפללים וישפך עליהם שארית השמן ויטנפו בגדיהם התיר בפשיטות לטלטלו דשעת הדחק שאני ואפי' בביתו יש להתיר לטלטלו לצורך גופו ומקומו כי רבו המכשירים (אהלי יעקב סי' ק"ג):
ב התיר טלטול אורולוגין לצורך מצוה אף במקום שנהגו לאסור טלטולו (שם סי' ק"ד):
כתב הד"ט ועיין להרב שאל' יעבץ ח"ב שלצורך מצו' עובר' כגון לידע השע' המיוחד' לתפל' וכיוצ' והוא יושב באפל' ויש אתו זוג המקשקש לשעו' כשדוחקין אותו בלע"ז ריפיטיציאונ"י התיר למעשה לצורך מצו' לדחקו כדי שיקשקש ועיין במים רבים סי' ל"א:
וראיתי למהר"י סרוק בתשו' חכמי מדרש ע"ח שבאמשטרדם שהחזיק ביד זקן שהוכיח מי שהוציא המורה שעות ברה"ר ושכדין הוכיחו כיון דמוקצה הוא וממילא שמעי' שהוא משאוי ואיכא תרתי לריעותא והביא ג"כ תשו' המ"ר הנז' ע"ש ודברי דוד סי' מ' ומהרי"ו בתשו' סי' ק"ל ס"ל דאף אם מקשקש מעצמו אסור להניחו הולך בשבת משום השמעת קול. ועיין ג"כ להרב עמק בנימין סי' ז' שאסר אוסר לילך באורולוגין גם הרב בית דוד סי' קכ"ג אסר טלטול אורולוגין העשוי בשתי עששיו' של זכוכי' זו למעל' מזו וא' מהן מלאה חול וכ"ש שאסור להפכה דזו היא עריכתו. וגדול בדורנו הרב ברכי יוסף לא מצא מקום קפידא כלל לטלטלו כל שאין המנהג בעיר לאסור וכן מסיק ביוסף אומץ שלו ס"ס ט"ז לדחות הוראת הרב שבות יעקב ח"ג סי' כ"ו דאסר הטלטול דליתא בשכבר גדולי עולם כמ"ש הרב פנים מאירו' התירו ושבזמננו פשטה ההורא' להקל ע"ש ועיין ג"כ להרב פרי האדמה ח"ד ד' ע"ג דהתיר טלטולו גם מהטעם שרוב בני אדם תולין אותו לנוי ותכשיט גם הרב פרי מגדי' באשל אברהם שלו דלא נחה דעתו במה שהתיר הרב פ"מ הנז' בח"ב סי' קכ"ב אפי' למשוך השלשלת בשבת דהו"ל כמטה רפוי' ואיהו ז"ל דחה דמיונו משום דאין זה כלי כלל בלא המשכה והוי המשכתו כמכה בפטיש או מדרבנן דהוי כמודד וע"י עכו"ם אפשר להקל ולחולה אפי' ע"י ישראל ומ"מ לענין טלטול כ' די"ל דעתה תכשיט הוא לכל אדם ואפשר להתיר ע"ש ותמיהני דבחלק משבצו' זהב שלו בסי' רנ"ב אות ז' מיקל אפי' להפוך השתי עששיו' דהיינו ההיא דהרב ב"ד דלאו מידי קעביד ודלא הוי מוקצ' דיחדו לכך הכלי ע"ש ומ"ש מהמשכת השלשלת דאוסר ובמה שהקל כאן ע"י עכו"ם התם אחמיר טובא וס"ל דאם תיקן העו"ג בשבת בשביל ישראל שאסור להנות לשמוע ולידע השע' כמו נר שהודלק בשביל ישראל ואף דהכא והתם בדרך אפשר אמר' מ"מ מי שהוא בקי בדברי הרב ז"ל מכיר ויודע דאין זה רק מדרך ענוותנותו הגדול' דאף מה שגלוי וידוע לפניו רגיל הוא לומר בדרך אפשר וזהו דרכו הטוב שדרך בו לעולם:
ג עכו"ם שבישל לצורך ישראל בריא משקה הקאו"י ושתאו ישראל חולה שאין בו סכנה ונשתייר לו ממנו אסור לו לשתו' המותר שכיון שנתרפא נתרפא ואם מתחלה נעשה עי"ג לצורך חולה ישראל והבריא מותר לו ואם ישראל בשל לצורך חולה והבריא אף על פי שהרב בית יעקב התיר כיון שבשל בהיתר מ"מ דעת הרב המחבר בלתי הכרע ואין ולאו ורפיא בידי' (נחפה בכסף סימן ג'):
כתב הד"ט ועיין להרב שדה הארץ סי' ט"ו דאסר באם נעשה עי"ג לישראל חול' ומ"מ בטל דעתו מפני דעת הרב מהר"א נחום עי"ש ולהרב כרם שלמה בדברי המגי' קודם תשו' ראשונ' של מהר"י די בוטין דבישולי עכו"ם לחולה בשבת לא שרי במוצאי שבת אפילו לחולה עצמו ע"ש ולהרב פרי האדמה ח"ד ולהרב טוב עין דף ג"נ ולהרב צרור הכסף סי' ב' שהאריך קצת על תשוב' הר"י די בוטון הנזכר בבית יעקב שלו שהביא ג"כ דעת הרב יד אהרן לא"ח סי' שי"ח ולהרב בית דוד י"ד סי' נ"א בשם מהריק"ו בדין הכשר הכלים שנתבשל בהם לצורך החול' ועג"כ להר"פ בתשובו' שלאחר ליקוטי הפרדס ד' כ"ו ע"ד דפסק דמבשל בשבת לחולה והבריא מותר לו לאכול ממנו:
ד התיר למזוג היין בשבת במי ורדים ואינו אסור משום מוליד ריחא (שם סי' ד'):
כתב הד"ט ועיין ג"כ להרב צבי סי' צ"ב שהחליט גם הוא דלא שייך מוליד ריחא במידי דמאכל ומשקה ועיין להרב בנו בשאלת יעבץ סי' ב' דלדעתו אין ראיותיו מכריחו' ומ"מ הסכי' לדעת אביו ועיין להרב גו"ר כלל ג' סי' י"ו דמתיר בלי גמגום לתת מי ורדים בידים ופנים וזקן ולקנחן ולנגבן במפה בלי חשש אבל ליתן מי ורדים במים אסור וכן פסק ג"כ הרב שמש צדקה דליכא מאן דאסר ליטול הכהנים ידיהם במי שושנים או פרחים אבל ליתן מי ורדים במים אוסר וכהרב גור הנז' ע"ש סי' כ' גם הרב יריעו' האהל סי' כ"ט דחה ראיו' הר"ץ הנז' ומסיק לאיסור:
ה מי שמכר סחורה לעכו"ם ועודה בבית ישראל ביום ש"ק בא העכו"ם לקחתה יש לחוש ולהחמיר מלמסרה לו אם אפשר משום מראי' העין והביא שם תשובה מגיסו מהר"י בן חסון דאוסר פרט למ"ד דעכו"ם קונה במשיכה ולדידהו נגמר המקח בשבת (וע"ל אות פ"א) מגן שאול סי' ז"ן:
ו נאמן האומר מי שבא למול בשבת שכבר מל פעם אחת בחול (וע"ל סי' כ"ב אות י"ב) (נאמן שמואל סי' ט'):
כתב הד"ט וראיתי להרב פחד יצחק אות מ' (שעדיין לא נדפס) ערך מי שלא מל שכ' בשם הרב מהטוב דבי"ט מותר ושכן התירו חכמי ליוורנו ע"ש ושוב נדפס ספרו של הרב שיורי ברכה בסוף שו"ת חיים שאל שלו ומסיק דראוי להחמיר בי"ט א' ולא בי"ט ב' ע"ש בסי' רס"ו סעי' ד':
ז לפזר אבק על הקאו"י או על הפינגא"ן בשבת המיקל לא הפסיד (זרע אברהם ח"א סי' ח):
כתב הד"ט ועיין להרב גו"ר כלל ב' סי' ג' שהביא באריכו' דברי הרבני' ובכללם אתה מונ' א' המיוחד ורב ז"א הנז' זה אומר בכה וזה אומר בכה מדף מ"ט ע"ג עד ד' ס"ג ע"ב וע"ל בסי' זה אות ל"ו:
ח אין למלוח בשבת בשר מבושל לאכלו לאחר שע' והשיג על הרט"ז ז"ל בא"ח סי' שכ"ח ס"ק (פנים מאירו' ח"א סי' ט"ז):
ט מחזיקי אורינד"י ששוכרין מהשר הרשו' לחפור בהרי' ולמצוא העפר לעשו' ברזל ושורפים וצורפים העפר באור יומם ולילה לא ישבותו וכן עושי זכוכית לא מצא להם תקנה לימי השבת רק למכור לעכו"ם קודם שבת כל החתיכו' הגדולו' של ברזל כך וכך והעכו"ם יעשה לעצמו החתיכו' קטנו' בשבת ובדידי' קטרח ואין כאן משום מראית העין דהורמנא דמלכא מכר לו ורשו' ביד ישראל ליקח אח"כ אותן החתיכו' קטנו' וה"ה בהתוך זכוכי' (שם סי' ל"ח):
כתב הד"ט גם הרב דת ודין נשאל אם יש היתר במלאכת הזכוכי' כיון שידוע הדבר שמוכרחים לעשו' מלאכה בשבת ואל"כ תפסד המלאכה והעכו"ם עוסק במלאכה ומשלמין לו כמנין החתיכו' שעושה והעלה דבכה"ג היתר גמור הוא ואין בו שום סרך איסור ע"ש ועיין ג"כ להרב נחלה ליהושע סי' י"ג שהביא בידו סברו' הפוסקי' ז"ל דתליא באשלי רברבי בשכבר הוכיח מדברי התו' דסתם תנור לאריסו' קיימא וכ"כ הסמ"ג ובעל מתיבו' ואילו הרמב"ן הכריע דתנור דמי למרחץ ואפי' השכירו לשנה אסור והרא"ש ג"כ לא תלה ההיתר אלא משום שנתברר ונתפרסם בכל גבולם שדרכם שלא להשכיר פועלים לתנור ומרחץ מיום ליום רק לשנה ולחדשים וכיון שבנידון שלו דבר חדש הי' שחידשו אותו ישראל באותו מקום לעשות מלאכת הזכוכי' והתנור עומד בחצרו יש מקום לתלו' שישכיר הפועלי' בשכירו' יום ולכן לא מצא לו תקנה רק אם יהי' חלק לאומן העושה במלאכה חלק מה בגוף התנור ואף שנקרא התנור בשמו של ישראל אין לחוש דהו"ל כשדה ונסתייע מסבר' הר"ן ספ"ק דעבוד' כוכבים אהא דתניא לא ישכור אדם מרחצו לעכו"ם מפני שנקרא על שמו ע"ש ובריב"ש סי' קנ"א ועי"ש בסוף דבריו דבעי שיהי' העכו"ם הוא לבדו העוסק במלאכה ושבתנאי זה נשתתפו ביחד כדי שלא יתעסק בו רק העכו"ם ועיין ג"כ להרב יעבץ ח"ב סי' ס' ולהרב בית שלמה בח"מ שלו סי' מ"ד בשם מהר"י די בוטון ע"ש ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' נ"ד בענין מה שנהגו לצוד דגים בסירת דוגה קרוב לחוף הים במקום רואים וכל בעל מצודה פורש מצודתו כל איש יומו ויש יהודים שיש להם מצודו' ושוכרים עכו"ם לפרוש אותם ולפעמים תהיה משמרתו לפרוש מצודתו ביום השבת והעכו"ם הפורש מקבל חלקו של דגים שיעלו על טפולו וגם הרשו' נתונה ביד ישראל לסלקו כשירצה דכתב דדבר זה היתר גמור הוא ולא דמי למרחץ ע"ש וראיתי ג"כ להרב פחד יצחק אות ש' (דעדיין לא נדפסה) ערך שבת מלאכות שכתב בדין עיר קטנה שקצתם מסתחרים במכירת מנעלים שישראל בעל החנו' קונה העורו' ושוכר אומן א' לראש על כל האומנים בשכירות חדש או שנה ועושים מלאכתם בקבול' בחנו' ישראל וכלי ישראל ואע"פ שמתחלה היו עושים מלאכתם גם בשבת בחנו' ישראל פתוחה לרבים הנה מחדש שמעו קול אחד חכם שאסר איסר וסגרו את חנותם ביוש"ק זולת שמעון שהלך אצל המורים והורו לו שכיון שהחנות שלו הוא שני חדרים זה לפנים מזה ובפנימי' יושב הישראל למכור ולקנו' ובחיצונה יושבים האומנים דנו החיצונה מופלגת מהפנימי' והורו לו לשכור חנות החיצונה לראש האומנים בעד דבר מועט דרך הערמה כי מה שפורע העכו"ם לשכירו' החדר מוסיף לו הישראל בשכירותו מידי חדש בחדש ויכתוב כך בערכאותיהם וגם שהחנו' פתוח' לרה"ר דהוי פרהסיא התירו לפי שכל היהודים הדרי' שם יודעים שמלאכת הרצענים בקבולת וליכא חשד והחנות קראו לו חנות של עכו"ם והביא הרב המחבר פסקו של הרב אברהם באזילה שאסר מכמה טעמי' מה שהתירו והחזיקו על ידו הרב אביעד שר שלו' באזילה והרב המחבר לאסור איסר על שמעון שלא ישוב לכסלה ע"ש ועיין ג"כ להרב לחמי תודה סי' ג' וד' שהאריך הרחיב בפלפולו העצום על ההיא עובדא גופה והוכיח דליכא הוראה לאיסור וסתר כל הראיו' האוסרי' ע"ש שסיים כדעת הרב דת ודין הנז' שאלה ו' דהסכים להתיר בכדומה לזה ע"ש ובס' מנחת כהן סדר משמרת השבת פ"ג ועיין ג"כ להרב זרע אמת ח"א סי' ל"א ול"ב דהתיר לתת בקבול' לעשו' מלאכ' המשי אפי' בבית ישראל כל שדרך המקום לעשות מלאכה זו בקבולת ואגב ארחי' לימד דעת איך לעשו' על הפילאטור"א של משי בשבת בהשתתף האומן הגדול בריוח ע"ש ועיין ג"כ להרב דברי יוסף סי' ט' בענין עבוד עורות עי"ג דמתיר אפי' בבית ישראל אם אין הישראל דר באותו העיר רק שיעשו בצנעא ועיין להרב מים רבים סי' י"ט ט"ו י"ו י"ז שנתווכח עמו ולא הסכים להתיר אא"כ אין הבית של ישראל ע"ש. עוד ראיתי במהדורא בתרא של הרב פחד יצחק כ"י אות י' ע' ישראל מומר בענין שותפו' ישראל עם עכו"ם ומומר בשדה דאחר שהביא מה שהקילו הפוסקים בסי' קנ"ו שיתוף עם העכו"ם בזה"ז ליתי' בישראל מומר שאסור שיתופו בכ"מ ובכ"ז אך על חשש שיעשה המומר מלאכה ביש"ק אין לחוש משום לפני עור וכו' כיון שאין המלאכ' מוטל' עליו רק על העכו"ם דבדידי' טרח ואם העכו"ם אריס בשדה אין ספק שמותר ואם העכו"ם שכיר חדש או שבוע לעשו' כל המלאכ' בשדה שרי דוקא אם המלאכה חוץ לתחום כל עיירו' ישראל ואלא"ה אסור כמ"ש מרן סי' רמ"ד ואם העכו"ם שכיר יום ודאי אסור ולקחת עמהם עכו"ם לשותף מתחלה ולהתנו' עמו ליקח שביעי' השכר אינו נר' תיקון מספיק כיון שגם הישראל נכנס בפרעון הפועל הו"ל שלוחו ואף להסתלק אח"כ מהריוח של יום שבת כבר האיסור נעשה וכן יש להוכיח מתוס' דמציעא ד"צ אך אם עכו"ם השותף יפרע שביעי' שכר הפועל בשביל יום שבת ויקח שביעי' הריוח קודם שיחלוקו והתנו כן בתחלה יש צדדין לאסור ולהתיר:
עוד ראיתי לו ז"ל שם אות ש' ערך שבת ודיניו שהביא תשובה מהר"ש מלויקיו בישראלי' היושבים בעיר א' אנה ואנה והיה פתח חנות פתוח משמש גם לכניסה ויציאה של ביתם והיה פתח החנות פתוח גם בשבת לצאת ולבא לביתם ואחר זמן גזר השר להאסף כל היהודי' בחצר א' ועשה בחצר פתח לכל א' מהבתים ויש איזה בעה"ב שמלבד הפתח שבחצר יש להם פתח בחנות פתוחה לחצר העכו"ם שמשם עולים ג"כ לבתיהם ומניחין פתח החנו' פתוח כמקדם עפ"י הורא' א' חכם שהתיר להן והרש"ם הנז' צווח ככרוכי' והביא ראיו' לאיסור דאין חלול שבת בעיני העכו"ם גדול מזה ושאל פי הרב המחבר להסכים עמו ומיאן להשיב שידע נאמנה שהי' שם בעירו חכם גדול וירא אלקים ושם מקום מולדתו והיה מפני הארץ ולא מהיוצא לחוץ ולא רצה להשיב על דבריו וכ"ש אחר שראה שגם בליוורנו עיר גדולה לאלקי' ושל סופרי' ובעיר פאדובא ושאר ערי לומברדיאה שהחניו' סגורו' מ"מ רבו כמו רבו שערים פתוחי' ביש"ק ויושבין שם אנשי חכמה ומדברים פעמים ד"ת או דברי חכמה ומילי דבדיחותא משא"כ בימי החול ויש היכר גדול לכל הרואה שהשינוי נולד להיו' יש"ק וא"כ אין כאן ח"ה אבל יש למור' לדבר על לב הקק"י בחכמ' ודעת למען יקובלו דבריו ולא ע"י קטטה וכבר ידוע דעושה חדשו' וכו':
י שורפי יין שרף מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר' מלאכתו אינו חייב להסיר הכסות מהיורה להפסיד ממונו ואף היין שרוף שיוצא בשבת אינו אסור משום נולד דהעיקר כדעת החולקי' על הרב התרומו' דס"ל דאסור משום נולד:
(שם סי' פ'):
יא אשה שישבה על המשבר ומתה אין נוהגין עכשיו לקרוע בטנה להוציא הולד בשבת ואפי' בחול וכסבר' מור"ם בא"ח סי' ש"ל בשם ס' איסור והיתר לפי שאין אנו בקיאים כ"כ במית' האם בקרוב שאפשר הולד לחיו' וכן דעת הלבוש וכ"כ מהריק"ש ויש להגי' דברי מהריק"ש שטעו' סופר נפל ודאי בדבריו ע"ש. ואם ח"ו התיזו ראש המעובר' בסייף ביום השבת וראו את ולדה מפרכס בה זריז ונשכר הוא הממהר לחתוך בטנה ואף אם ימצאוהו מת א"צ כפרה ואפי' לרמ"א ז"ל וסייעתי' וכ"כ הרב שבות יעקב ח"א סי' י"ג (מטה אשר ד' קי"ט ע"ד):
(ועיין להרב זרע אמת ח"ב סי' ג' הזכרתיו לטובה בחי"ד סי' ל"ה אות ט"ו):
יב עוד לו בדין מפלת אחר מ' יום שיש לה דין יולדת לחלל עליה שבת וא' זו וא' זו בכל מה שיכולים לשנות משנין דדחויה היא שבת אצל פקוח נפש ולא הותרה ולכן אשה יראת ה' כשתגיע לחדש הט' להריונה טוב שתזמין צרכיה ע"ש:
(שם ד' קנ"ב):
כתב הד"ט ועיין ג"כ להרב קול אליהו סי' טו"ב דלכל חולה שמחללין עליו השבת מדאורייתא הוא לעשות הקל הקל תחלה והוכיח כן מדברי הר"ן והראב"ד וגדולי האחרוני' והרב תנא בדרוש י"ט שלו ומהר"מ ן' חביב בתוס' יה"כ ומדברי הרשב"ץ ח"ג ודלא כהרב קרית ספר בפ"ד מהל' מ"א שכתב דאינו אלא מדרבנן ע"ש ועיין ג"כ להרב המופלא בנו של הרב המחבר שמש צדקה בחי"ד סי' כ"ט אות ד' שחטט אחר עיקרא דדינא אי דחויה או הותרה שבת אצל פקוח נפש ע"ש ולהרב פחד יצחק אות פ' ערך פקוח נפש דוחה וכו' ועוד לו שם יישוב דברי הר"דבז סי' ק"ל שכתב דאין דחוי שבת מוטל על החולה רק על העומדי' עליו ולכן אינם רשאים ליתן לו דבר איסור להקל חלול שבת מעליה' ע"ש:
יג בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ויום ג' שלו ביום שבת מותר להדיחו במים אפי' לכתחלה וכ"ש כלאחר יד כגון ליטול ידיו עליו ועיין להרב עדות ביעקב סי' א'):
(דבר משה סי' כ"ב סעי' ז')
הד"ט ועיין להרב פחד יצחק אות ב' ערך בשר ששהה וכו' שכתב ששמע מפי מהר"ש מורפורגו דבעיר אנקונא (עיר מולדתי) נהגו ע"פ המורים הזקנים ההערמה וכן המנהג במיראדא שרוחצים פניהם וידיהם על הבשר עיין שם ועיין להרב מר וקציעה סי' שכ"א ובס' ברכות שמים ובית מדות שלו דף שע"ב ע"ב דגם הוא היקל בהערמה זו ובלבד שנוטל ידיו לנקיות בעלמא ולא בנטילת שחרית שרוח רעה שורה עליו ולהרב דגול מרבבה סי' שכ"א דמורה היתירא לישראל עצמו אם א"א עי"ג לשפוך המים על אווזות פטומות שחל יום ג' בשבת ולא הודחו לפי שאם יצלם יפסיד כל השומן והוא הפסד מרובה ועיין להרמג"א שם ס"ק ז' ולהרב אלי' רבה סי' ש"ח ס"ק ע' שחולק על הרמג"א ועיין ג"כ להרב פני משה סי' ב' בדין בשר ששחטו הקצבים בעי"ט בבקר בבקר ביום ד' בשבת ולא הספיקו למכור כל הבשר והותירו ממנו הרבה למכור ביום א' שהוא יום ב' של חה"מ ואם יהיו שורין את הבשר קודם שיכנס הרגל דהיינו ביום ד' שהוא ערב הרגל לא יועילו בתקנתם כלום שעדיין יש ג' ימים רצופים היינו ימי ה' וע"ש שהם י"ט ועוד שבת הסמוכה להם ולפי סברת הגאוני' שנתפשטה הוראתם צריך לשרות הבשר קודם שיעברו ג' ימים מעת לעת ואל"כ לא חזיא רק לצלי כמבואר בי"ד סי' ק"ט והרי בבשר הנז' יש בו הרבה בלתי ראוי לצלייה כגון שוק וחזה ולהשרותו בעי"ט קודם הלילה ולהניחה במים ג' או ד' שעות ילך הבשר לאיבוד בשהייתו ליום א' כי כן דרך הבשר ליפסל בשריה במים איזה שעות ולא מצא לו תקנה רק שישאבו המים בעי"ט וישרה הבשר במים בי"ט אעפ"י שלא יאכלו הקצבים ממנו ואע"ג דמחזי כמתקן הבשר בי"ט לצורך חול דבלא שריה לא היה מותר רק לצלי וע"י השריה מותר אף לבשלו מ"מ לאו תיקון גמור הוא כיון דבלא"ה נמי חזי לאומצא עש"ד שמביא ראיות לכל צד ועיין ג"כ בלחם הפנים סי' ס"ט ובאר היטיב י"ד סי' ע' ס"ק ט"ז ובא"ח סי' ש"א ס"ק ל"ז:
יד נסתפק הרב בהורא' הר' כנה"ג בתשו' סי' א' לחמם הקאו"י נגד המדורה דהא סוגיין דעלמא אף בדבר שנתבשל כל צרכו אם יש בו רוטב יש בו בישול אחר בישול כמ"ש הרב"י סי' שי"ח ששם דחה סברת הר"ן שעליה בנה הרכנה"ג את יסודו:
(קול אליהו סי' י"ד):
הד"ט ועיין להרכנה"ג גופי' בתשובותיו ח"ב סי' קי"ט שכ' דקא"וי שנתבשל' מע"ש כל צרכו וביום השבת השפחה עושה אש לחממו אם תשימהו ע"ג האש ממש אפי' לא צוה לה הישראל אסור לשתותו ואם אינה משימה ע"ג האש ממש אלא כנגדו או ע"ג פטפוט ואין רגלי הפטפוט נוגעים באש אז שרי אפי' ע"י ישראל ע"ש ובענין הליכה לחנות עכו"ם לשתות הקאו"י ביום השבת עיין להרב שבות יעקב ח"א סי' י"ב שכתב שאם יש להסתפק שירב' העכו"ם בשביל ישראלים ההולכים בחנותו לשתותו אסור לישראל לשתו' ול"ד לפת דאיכא לפעמים שעת הדחק ועיין בשכנה"ג סי' שכ"ה אות א' הגהת הטור דצווח ככרוכיא על מנהג רע ומר הזה ומסיק דאף אם אינו ניכר שמרבה בשבילו אסור ושדרש כן ברבים ואף בחול לא ילך ירא ה' לשתות דאף שאין בזה משום בשולי עכו"ם יש בו שאר חששות וכמ"ש ג"כ הרב הלק"ט סי' ט' ושומר נפשו ירחק מהם ועיין בפני יצחק קונטר' ה' דף ל"ה שלבו מהסס לאסור אף בחול והביא דעות הפוסקי' ותשו' פרח מ"א ח"א סי' מ' ושלהתירו בשבת צריכין ג' תנאי' הא' שלא יהי' העכו"ם מכירו פן ירבה בשבילו הב' שלא תהיה מלאכת העכו"ם לעצמו בדבר השייך בו איסור מוקצה הג' לפי דעת הפוסקי' שלא תהיה מלאכת העכו"ם לעצמו בדבר של מאכל:
טו לרחוץ בשבתות וי"ט בחמי טבריא כל שכוונתו להזיע אסור בין בחמי האור בין בחמי טבריא וכדומה וזיע דאתיא ממילא דרחיצת מים בבית המרחץ אפי' מקורה שרי כיון שבנוי' באויר ע"ג הארץ אבל לרחוץ בחמי טבריא תוך המערות מתחת הקרקע ומכוסה (יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף ורמב"ם מעיל צדקה סי' נ"ב):
כתב הד"ט גם רבני ליוורנו ותרי מינייהו רבנן שלוחי דרחמנא מחברון החזיקו בידו החזקה של הרב מים רבים ככתוב בשו"ת שלו סי' כ"ה כ"ו כ"ז לאסור איסר על הבאים מידי שנה בשנה במש"ק עיר פיס"א לרחוץ במרחצאות ומקואות של מים חמין שלהם והוכיח דאיסור גמור הוא ע"ש ועיין להרב מעיל צדקה סי' נ"ג דמסיק דכל שכוונתו להזיע בין בחמי האור בין בחמי טבריא אסור וזיעה דאתיא ממילא דרחיצת מים בבית המרחץ אפי' מקורה שרי כיון שבנוי באויר ע"ג הארץ אבל בחמי טבריא במערות תחת הקרקע ומכוסה יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף ורמב"ם:
טז לדוך שומים בשבת ע"י שינוי גמור יש להתיר הלכה למעשה ומ"ש מרן בא"ח סי' שכ"א סעיף י"ט דאם רסקן בע"ש אם מחוסרין דיחה אסור היינו דוקא שלא ע"י שינוי ובי"ט אפי' בלי שינוי מותר דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מאתמול עיין להרא"ש מס' ביצה דף מ"ב ובפ' כלי היד דף י"ז ע"א וחמירא סכנתא (שדה הארץ ח"ג סי' ח"י):
יז הכותב בשבת כתובת קעקע על בשרו חייב שתים א' משום כתבת קעקע וא' משום כותב בשבת ע"ש שהאריך (שם סי' י"ט):
יח אסור לשפוך מים קרים על בהמתו ביש"ק בימות הקיץ על כל גופה אע"פ שאינו מדיח גבה וכריסה ע"י שפשוף כיון דאינו רק לתענוג בעלמא וליכא צערא אם לא ירחצנה (בית יהודה ח"א סי' ג'):
יט על מה שנהגו לחלק לקהל הבאים לברית מילה הדס יבש להריח בו וחל מילה בשבת אסור לפרוך אותו ביד משום טוחן (שם סי' כ"ו):
כתב הד"ט ועיין להרב רוח אליהו על מס' ביצה דף ל"ג סוף ע"א דמתון ומסיק דכדי להריח שרי אפי' לכתחלה לקטום אך בכלי אסור והמנהג פה פירינצי לחלקם בין בחול בין בשבת ואפשר דלפרוך אותו גם הרב רוח אליהו יודה דאסור אפי' להריח וא"כ יפה נהגו באיזה קהלות שאין מחלקים אותו בשבת שמא יבוא לפרוך שוב בא לידי חבור הרב באר יעקב וראיתי בסי' תקי"ט שאסר לקטום ההדס וכיוצא בסכין להריח אמנם ביד מתירו בלי פקפוק ואם כבר ריחו נודף וקוטמו בידו ליתן לחבירו קצת ממנו מתיר והביא דברי הרב שכנה"ג דכתב לאסור מצד הדין ודחה ראייתו מלבד מה שדחה הוא ז"ל בעצמו ומסיק דליכא שום איסור אפי' בכה"ג ע"ש:
כ אין לאסור פת של ישראל שאפה אותו עכו"ם מעצמו אחר שחשכה כל שישראל מסר הפת לעכו"ם מבעוד יום (שם סי' כ"ח):
כא מותר לחכם להורות דיני איסור והיתר דדוקא דיני ממונות ומלקיו' ועונשין אין דנין בשבת ואם צריך לו למדוד אם יש ס' וכדומה הנה מדברי מרן סי' ש"ו היה מקום ללמוד דמותר אמנם יש לדחות ממ"ש רש"י ז"ל דמודדין להתלמד על דבר הוראה ע"כ דמשמע להתלמד מותר אבל למדוד על מעשה הבא לידו הוי טפי מתקן וכ"נ להחמיר וכדמשמע מדברי הרב תה"ד אבל לשער במחשבתו שרי (שם סי' כ"ט):
כתב הד"ט וראיתי בתשובות כ"י להר"ם פרווינצאלי סי' מ"ו בדין לחבר שיר ע"פ במדה במשקל אם הוא בכלל הרהור או דבור ואסור א"נ חכמה היא ולא מלאכה או נחוש שמא יבא לכתוב ופסק דשמא יבא לכתוב לא חיישי' דלא שייך חשש זה רק בענין מקח וממכר שגזרו ודיינו במה שאסרו גם אין חבור המשקל ומדידה כשאר חכמות ומלאכות דלאו מלתא דשכיחא כ"כ לחבר בע"פ שיר חדש אך אם מטריח עצמו בחבורו יש לאסור משום טורח שבת ובסי' שלאחריו אסר לשיר שירה לפני מנגן עכו"ם ודדמי קצת לאמירה לעכו"ם ואף שמנגן מעצמו להיות הישראל משורר הוי כמנגן לצורך ישראל ע"ש ולע"ד הוי גזירה לגזירה שמא יתקן כלי שיר ואפשר דלא גרע מאין מטפחין ולא מרקדין דסי' של"ט ס"ג אמנם לפי מאמר קדים דחבור משקל השיר בע"פ מותר משום דהוי מלתא דלא שכיחא א"כ להיש אומרי' שהביא מור"ם שם בסעי' ג' דאין אנו בקיאי' בעשיית כלי שיר וליכא למגזר דמלתא דלא שכיח הוא ולכן מותר לרקד ולטפח ה"ה לשיר אפי' לפני מנגן נראה דשרי ומה גם ליש מתירין בהדיא לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר כמ"ש מרן שם בסי' של"ח סעיף ב' ואף דדוקא משום מצות חופה יש מתירין מ"מ נחית דרגא במשורר דקיל ודאי טפי מאמירה לעכו"ם לנגן לגמרי וע"ש להרמ"א ז"ל ועיין להרב הדגול מהר"ש פרימו ז"ל הביא דבריו הרב פני דוד וקבלם בשתיקה בדף נ"ז ע"ד בענין המן שהיה משתנה טעמו לכמה טעמים ע"י מחשבתו של אדם ושדוקא בע"ש היה מותר לחשוב מה שהיה רוצה ולא בשבת דאתיא כהא דכתבו התוס' בגיטין דף ל"א ע"א דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחלת תקונו של טבל לא שרי אף במחשבה הרי דלתקן דבר אף במחשבה אסור בשבת עכ"ד וא"כ לפ"ז חלוקו של הרב בית יהודה הנז' הוי דלא כתוס' דהא לדידהו אף במחשבה אסור כל שהוא תחלת תקונו אם לא שנאמ' דהרב בית יהודה נמי מיירי דוקא בכגון דא דצריך לשער אם יש בו ס' והו"ל כעי' המדומע שכבר הוא מתוקן ואח"כ נתערב בו איסור אך אם יהיה תחלת התקון כגון מדידת המקו' שלא הוחזק עדיין שיש בו שיעור בזה אמרי' דכיון דהוי התחלת התקון אסור למדדו ואפי' לשער ולחשב מחשבה אסור וע"פ זה חילוקו של הרב בית יהודה נכון וקיים אף לדברי התו' ז"ל אמנם לא אכחד דמעיקרא לא הבנתי אמרי פי קדוש מהר"ש פרימו הנז' כי היו עיני ולבי בתו' דגיטין הנז' ד"ה במחשבה וכו' והעולה על רוחי לפי קוצר השגתי דהדברים כפשטן מוכיחין דכל דבר שאינו תקון מעיקרו והיינו יכולים ג"כ לתקנו בלא מעשה שרי לתקן במחשבה והיינו המדומע דמעלים לר' יהודה לפי שאינו תקון מתחלה והיינו יכולי' לתקנו ג"כ במחשבה אמנם כשהוא תקון מעיקרו אף שהיינו יכולים לתקנו במחשבה מ"מ אסור לעשות מעשה והיינו טעמא דאין מגביהין תרומו' ומעשרו' אע"פ שבמחשבה גרידא היה יכולת בידו לתקן ומשמע ממילא דמה שיכול לתקן במחשבה גרידא כ"ע לא פליגי דמחשבה מותרת אף בדבר שהוא תקון מתחלה דע"כ לא מחלקינן רק אם מותר לתקן אפי' ע"י מעשה כיון שיש צד לתקן במחשבה בלא מעשה כנלע"ד פשטן של דברים שכתבו התו' בגיטין ובחולין דף ז' ע"א ד"ה ודילמא נתן וכו' ע"ש ומעת' אם כנים אנחנו אלמד לשוני לאמר איני יודע לעמוד על כוונת הרש"פ הנז' דמייתי מהתו' הנז' דלתקן דבר אפי' במחשבה אסור ודהיינו טעמא דמן דהיה צריך לחשוב מע"ש וכו' ובדלעיל והוא פלא בעיני דאדרבא ממקום שבא מוכח בהפך דבמחשבה ליכא איסורא. וכן יש לדקדק לע"ד קצת על הרב בית יהודה הנז' דמייתי ליה מדנפשיה החילוק הנז' והוא מוכרח לע"ד מדברי התו' וכנז' מלבד שיש לדחוק ולו' דהרב"י מיירי בדבר שהוא תחלת התיקון דאל"כ אף המעשה מותר וכדכתיבנא:
וכשהציע חד מינן דברים הללו ככתבן קמי מרן הרב פני דוד השיב תשובה מאהבה דכשהעתיק דברי הרש"פ הנז' סמך על המעתיק ולא חש לעיין דברי תוס' במקורן ושהאמת אהובה דפשטן של דברי התו' ז"ל אזיל אשיטתי' עיין בספרו הנחמד יוסף אומץ בסי' צ"ב אות ב' ונכרים דברי אמת:
ואעיקרא דדינא עיין להרב ברטנורא ס"פ בתרא דשבת דס"ל דלדבר מצוה מותר אפי' לעשות מעשה בידים ולדון ולהורו' גם על מעשה הבא לידו ועיין בשבת דף קנ"ז בעולא דחזא לרבה בר רב הונא וכו' דמשמע לע"ד מהתם דלצורך מצוה מותר לעשות אפי' מעשה בידים ועיין ג"כ בפ"ק דביצה דף כ"ח בההוא דאין מראין סכין לחכם דלהרמב"ם הטעם הוא שמא יאמר לו שהוא פגום וילך להשחיזו והכי תתפס במושלם מרן בר"ס תצ"ח ועיין להרמג"א שם דכתב בשם הרב מ"מ דה"ה דחכם יכול להראותו לחכם אחר וא"כ נראה ברור דאעפ"י שעושה מעשה לבדוק החכם הסכין מותר. ושוב ראיתי ג"כ למהר"י מברונא בתשו' הנדפסות מחדש בסי' מ"ו דמתיר כל מיני הוראה אפי' כשעושה מעשה ואפי' כשהיה יכול להורות קודם שבת ע"ש ואחר כתבי הראוני דברי הרב שער המלך ז"ל בפ"ד מהל' תרומות הלכה י"ו דמקשי ומתרץ על דברי התוס' הנז' ושגם הוא ז"ל הבין דבריהם כאשר עלה על דעתי דעת הדיוט וכפשטן של דבריהם וראיתי ג"כ למהרי"ט בתשו' ח"א סי' כ"ב דנכנס בשלום בדברי התוס' הללו ואיכו השתא לא מסתייעא לי מלתא להשתעשע בדבריו הנחמדים ועיין להרב יד דוד הנדפס מקרוב בדף קע"ד ע"ד בדין להראות סכינו לחכם ע"ש וע"ל סי' כ"ב אות ל"ד. (ועיין בחי"ד סי' ל"ה אות ל' שהבאתי בשם הרב בית יהודה שעשה מעשה להתיר לכהן שהמת בשכונתו להסגר כמנהגו בחול ושאין בו משום מתקן רק הסרת הקלקול):
כב עשה סמוכו' של ממש לכחא דהיתרא על מנהג איזה מקומו' שיבא עובד כוכבים ומזלות א' מושכר לכל השנה לכך לבא בלילי ש"ק אחר תפלת ערבית לכבות נרות בה"כ ושכן ראה וידע שנוהגי' בכמה מקומו' וכן בכנסת הגדולה של אלטונה דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא דאע"ג דאסור מ"מ כיון שהעכו"ם עושה מעצמו אפשר להתיר וטוב לצוות לעכו"ם בתחלה בדרך היתר דהיינו לומר לו שאם יבא י לכבות לא יפסיד ולא יצוהו דוקא לבא ולכבות (שב יעקב סי' ט"ו):
כתב הד"ט ועיין להרב אשל אברהם ולהרב פני יצחק דף ל"ה קונטרס חמישי שקרא תגר על מה שנהגו באיזה מקומו' להדליק עי"ג נרות בשבת סמוך לחשיכה קודם שיבדילו הקהל בבה"כ ועיין להרב בית יהודה ח"א סי' מ"ד דאמירה לעכו"ם שבות לפי הסכמת רוב הפוסקים אפי' לומר קודם שבת לעשותו ביום השבת עי"ש:
כג ישראל ועכו"ם שותפים בחנות היאך יתנהגו בשבת וריוח שהרויח והשביח העכו"ם בשבת ע"י שנתעסק בחנות בשבתו' וי"ט עי"ש שהביא עיקר מטרין של דברי הפוסקים בענין זה ע"ש באורך:
כתב הד"ט ועיין להרב זקן אהרן סי' קכ"ח (אדרת אליהו קובו סי' א'):
כד מה שנוהגים באיזה מקומות שמכניס בנו פעם ראשונה לבה"כ מביאו עם נר של שעוה א' שבת וא' י"ט אין בדבר איסור ולא מצד המביא לידי איסור לא מצד טלטול השעוה ולא מצד המקדיש בשבת וי"ט ע"ש (שם ח"ב סי' ו'):
כה מותר לתת עלי התותים לפני תולעי המשי כדי שיאכלו דלא גריעי תולעי' הללו מאווזי' ותרנגולי' דמותר לפי שמזונתם עליך:
(שם סי' ח"י):
כו מותר להציל מפני הדליקה ספרי הש"ס שנדפסו עי"ג ושאר ספרי הקדש ודלא כמשמע מתשו' הלק"ט סי' ט"ו שחושש אפי' ללמוד מהם ע"ש שהרב בנו המני"ח ג"כ פקפק עליו:
(שבות יעקב סי' ט') וע"ל סי' ח' אות י"ב).
כז מי שרוצה למסור איזה יחידי סגלה ולהפסידם וכבר התחיל קצת ברשעתו ואם ילך אצלו לדבר עמו א' מפרנסי העיר אולי יעכבנו שלא ימסור וצריך לחלל על זה את השבת אם הדבר נוגע לפקוח נפש פשיטא דמותר לחלל את השבת ואם המסירה על עסקי ממון אסור ואם הוא כדי להציל המוסר מהעבירה ה"ז מחלוקת ישינה בין הפוסקים עיין בא"ח סי' ש"ו בשם תשובת הרשב"א והרמ"א בהגהה שם ואחרים דנלמד מדבריהם דהיכא דפושע בעצמו לבחור ברע אין לזלזל בשבילו באיסור שבת אפילו באיסורא זוטא ועיין להרב משפטי שמואל סי' ק"ף ודלא כתשובת הרב נחלת שבעה סי' פ"ג דמדד במדה גדושה להכריע נגד סברת התוס' ורשב"א ומרן בלי ראיה ושאני חולה ומסוכן שלא פשע דהותרה לחלל שבת בשבילם ממי שפושע בעצמו לבחור ברע ועפ"י סברא זו יש להציל גם הלבוש ז"ל בהל' חנוכה סי' תר"ע מהשגת הרט"ז שם ס"ק ב' ע"ש (שם סי' י"ט):
כתב הד"ט ועיין ג"כ להרב מכתם לדוד סי' ו' ז' ח' ט' מ"ש בענין אם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך:
כח אשה ששכחה ליטול צפרניה מע"ש וצריכה לטבול בליל ש"ק יעשה כסברת הרב נקודות הכסף י"ד סי' קצ"ד עי"ג או בידו ובשיני' ואף דלרווחא דמלתא היה נראה להרב נקה"כ הנז' שיהיה מותר אף בכלי אין להורות כן אלא דוקא בידו או בשיניו וגם להר"ץ ז"ל סי' פ"ב דמשיג הנה"כ הנז' אינו אלא בכלי אך בכה"ג מותר:
(הרב שבות יעקב ח"ב ס"ס ח'):
כתב הד"ט ועיין להרב זרע אמת ח"ב סי' פ"ח שהחזיק בהוראת הרב נקה"כ ואף ע"י כלי וכדעת הרמג"א בא"ח ר"ס ש"ס ועיין להרב יד דוד דף ל"ג שהביא בשם מר חתנו בדין מוהל שיש לו למול בשבת ואין מוהל אחר בעיר שנסדק צפרנו בשבת שהאריך ומסיק להלכה להתיר עי"ג אפי' בכלי ואם אין עכו"ם להתיר אף ע"י ישראל ובלבד שלא יהיה אבי הבן או המוהל בעצמו וסיים דכן נראה לו למעשה אם יסכים עמו מע' המחבר הרב חמיו ושם סמוך ונראה כתב הר' המחבר שחושש לדעת הסוברים דמסייע יש בו ממש ותיקון הצפרנים הוי איסור אפי' עי"ג אפי' שלא ע"י כלי ע"ש ומ"מ נלע"ד דע"כ לא אמר הכי רק על גבי מוהל דמתקן צפרניו ע"י חתוך אך גבי נדה אפשר להקל אפי' לסברת הרב המחבר וכאשר פסק שם בהדיא הרב חתנו שם וכסברת הרב סדרי טהרה סי' קצ"ח דיש להתיר עי"ג אפי' בכלי גבי נדה ע"ש ועל מ"ש דמסייע יש בו ממש ותיקון צפרני' מדאורייתא עיין להרדב"ז ח"א דפוס ויניציאה סי' רמ"ג שגם הוא ז"ל חילק בין דאורייתא דאמרי' יש בו ממש לדרבנן דאמרי' אין בו ממש ע"ש ומה שקשה לע"ד על הרב שבות יעקב הוא מ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' כ"ח ועיין ג"כ להר"י פורמיגיני בפסק שלו נגד הגאון מהר"ר יחזקאל בענין גלוח בחה"מ הביאו הרב פחד יצחק אות ח' אחר ערך חזרת שבמקומנו וכו' שמדברי כלם מוכח בהדיא דגבי שבת לא אמרי' יש בו ממש ואפי' בדאורייתא וע"ל אות ע"ו ועיין בי"ד סי' כ"ב אות י"ב):
כט אסר להעמיד סם המות לזבובים ועכברים בשבת ואף דגרמא בעלמא הוא מ"מ יש להחמיר משום איסור מוקצה לטלטל סה"מ דלאו בר אכילה הוא:
(שם סי' מ"ה):
כתב הד"ט גם הרב קרית חנה סי' ד' מסיק לאיסור ועיין להרב טל אורות דף ס"ד דנסתפק אם חייב משום נטילת נשמה לפתוח מצודה שיש בה עכבר לפני החתול שיאכלנו ונטה דעתו לפטור וכדעת הרב המחבר הנז':
ל קמיע שנעשה לחולה שאין בו סכנה שסגולתו להשליכו לנהר אחר סך ימים קצובים וחל אותו היום בשבת מותר לזרקו לנהר למעלה מי"ט דהוי דרך מקום פטור לכרמלית דבכה"ג הוי הוצאה מרה"י לכרמלית דרך מקום פטור ואף שיש חולקים, מ"מ במקום חולי יש להקל (שם סי' נ'):
לא טעמא טעים לאסור לגשת ולקרב בשבת ללמוד חכמת הניתוח וחששו מב' חטאות דפעמים ממיתים כלב א' אם מת אדם אינו מוכן לפניהם ומראים ג"כ הסכינים המיוחדים להפשט וניתוח כדי להתלמד וחששות אחרות (שאלת יעב"ץ סי' מ"א):
לב חוכך להחמיר לקרוא הגאזיט"א בשבת לא משום שהם בכלל שטרי הדיוטו' מידי דהוה אאגר' השלוח' ואינו יודע מ"ש בה דשרי לקרותה בשבת ה"נ הני פתקי חדושים ובפרט בזמן המלחמ' ושעת חירום ח"ו יש צורך גדול לידע מי הנוצח ומי המנצח ויש לחוש אפי' מסכנ' נפשו' וא"כ הי' נראה להקל אלא דיש להחמיר משום שבסופן רגילים ג"כ להודיע משפטי הסחורות וקרקעות וכלים הנמכרים ושאר עניני תגרים לכן יש להחמיר ובפרט לסוחרים (שם סי' תס"ב):
לג לילך ביום ש"ק למקום קבוץ הסוחרים הנקרא בורס"א אפי' לטיול בעלמא היכא דנהוג שלא לילך יאות עבדין והיכא דלא נהוג לא מחינן בידייהו כיון שהולך לטייל בעלמא ואם הולך להצלת ממונו ואינו עושה שום מלאכה רק לבקש בעל חובו להעמיד לו ערב בטחון על חובו יש פנים לכאן ולכאן מ"מ המחמיר על עצמו תע"ב כההוא חסיד דפכ"ב דשבת שנמנע מלגדור אפי' בחול מחשבת שבת והמקו' שלם לו שכרו (שם סי' קס"ח):
לד אם עשה מע"ש מאכל אליטר"יאה וקאלסוניק"וס ובשלם כל צרכם וגם הניח קדירה א' מלאה מים מע"ש בתנור וביום ש"ק הוציא הקדירה במים שבתוכה רותחים הנז' ואח"כ עירה המאכל לתוך קערה א' כמנהג והשליך עליו גבינה ושמן כמנהג אע"פ שנראה כאילו נעשה עתה מחדש ע"ג האור אין חשש איסור כל עוד שהמאכלים הנז' מסולקין מכל מרק שרי לשרותם בחמין בשבת ואין כאן משום בישול אחר בישול כיון שאינו כנגד המדורה במקום שהיס"ב (פני אהרן סי' ט"ו):
לה עירנ א' שיש כפר סמוך לה שיום השוק לעולם בשבת מותר לישראל למסור דגנו לעכו"ם בחול לקבל פתק השררה להוציא מאותו כפר ביום השוק חוץ למדינה כיון דא"א לעשות כן רק בשבת (זרע אמת ח"א סי' ל"ה)
לו אינו נכון לשים בשבת הצוקארו בכוסות תחלה ולערות עליו הקאו"י רק יערה תחלה הקאו"י בכוסות ואח"כ ישים הצוקארו והשיג על הרב פנים מאירות דמתיר ויהיב טעם לשבח לפי שהצוקאר מבשלי' תחלה ואין בישול אחר בישול דליתא דלא הוה אלא כעין אפיה ועוד לפי שאין דרך לאכול הצוקאר בעיניה אלא מחוי במים והו"ל כאילו לא נתבשל כל צרכו עש"ד (שם סי' ל"ט):
כתב הד"ט ועיין להרב מר וקציעה סי' שי"ח דכתב דאין למחות ביד העושים כן שכבר פשט המנהג להתיר ע"ש וראיתי. ג"כ להרב פחד יצחק אות מ' (שלא נדפס עדיין) ערך מבשל בשבת שכתב דמהר"י בדיאל ממנטובא דרש זמני טובא בפרקא לאסור וכן דעת הרב אבי עד שר שלום אבל דעת הרב קאזיס להתיר והיה מתירו בפומבי:
והנה הרב פנים מאירות הביא עוד ראיה להתיר מההיא דהרמג"א סי' שי"ח סס"ק ל"א דפסק להתיר במלח שעושי' ע"י בישול מים מלוחין והרב ז"א נר"ו לא חשש להשיב על ראיה זו ושמא העלים עין השגחתו ממנה משום דזכרון א' עולה לכאן ולכאן דהצוקאר לא הוי אלא כעין אפיה משא"כ במלח שנעשה במים מלוחין שיגיעו למדרגת מלח אחר בישול רב משא"כ הצוקאר שתחלת ברייתו קנים וא"כ אפשר דהרמג"א נמי המתיר המלח הנז' יאסור הצוקארו האמנם לא אכחד תחת לשוני כי לא ידעתי ספורות מה לשון אומרת דהוי כעין אפיה כי הבקיאים במלאכת הצוקאר ספרו לנו שמבשלי' אותו ומרתיחים אותו בתערובת מי סיד כמה וכמה פעמים פעם במי סיד רפה ופעם במי סיד חזק וכאשר האריך באופן עשייתו א' מחכמיהם מומחה לרבים בספרו דיציאונאריו די שאמברי בערך צוקארו ע"ש באורך וכיון שכן בישול לגמרי הוי וכעין המלח הנז' וכן המחברי' הקדמונים שלהם היו קורים הצוקאר בשם מלח אינדייאנו וכמ"ש המחבר הנז' בפתח דבריו בענין הצוקארו ומכאן ג"כ הוכחה לפסק הרב הלק"ט דפסק דהצוקאר"ו נדון כמלח ממש לענין מליחת הקרבנות ע"ש ולא לחנם נקרא מלח אינדיאנו דכחו שוה לשאוב הלח וממילא נלע"ד דבמקום שאין שם מלח אין שום פקפוק למלוח בצוקארו ואפשר שברוב פשיטותו לא דבר בו מרן בס"ס ס"ט:
גם ראיתי מ"ס א' מחכמיהם בחבור גדול שלו ויקר הערך שהאריך לדבר על כל דבר ודבר ועל כל מיני חכמות ואומניות ונקרא בלשונם אינציקל"ופידיאה שבא לו בדרך ארוכה באות אי"ס ערך סוק"רו שפירש וביאר היטב כל מעשהו מראשו לסופו ואופן הקני' שממעכים וכובשים אותם קודם ואח"כ מבשלים אותם פעם אחר פעם במי סיד ודברים אחרים ומרתיחים אותם הרבה ועי"כ ממשיכים המיץ שבקנים ע"ש:
וכעת זכינו לאורו של המאור הגדול הרב פרי מגדים וראיתי בחלק משבצות זהב שלו סי' שי"ח אות ט"ו שכתב וז"ל ולענין מי טי"י בשבת שמטמינין מים חמין באופני ההיתר המבוארי' בסי' רנ"ג ובשבת לוקחי' מכ"ר ושופכין על צוקארו ונותני' שם חלב קר וטובלין בו פת וכדומ' הנה העלים של טי"י אם נותני' אותם בכ"ר נאסר הכל דנרגש הטעם ואם יש ס' ואינו נרגש הטעם לא הוי דשיל"מ לכ"ע דלא מתקן בכך עיין סי' תקי"ג ס"ג ואם עירו על העלים מע"ש והוריקו המים שלא נשאר כלום י"ל ביבש אין בישול אחר בישול והחלב הקר בכלי ב' אין איסור ובכ"ר או עירוי אסור בלח ונצטנן כבס"ד אבל משום צביעה אין צביעה באוכלין ומשקין כבסי' ש"ך וכ' ועיין ד"מ שם אבל אי ניחא ליה בכך ומתכוין להיות צובע י"ל דאסור מדרבנן אף באוכלי' ומשקי' ואף מ"ה סוחט חייב משום צובע וכו' עכ"ל הרי שגם הרב ז"ל תפס בפשיטות דהצוקארו דבר שנתבשל הוא ואין מחלוקת במציאות:
ובדרך אגב ראיתי בחבור הנז' של א' מחכמיהם שם בדף מ' ע"ג שכתב כי לצרף וללבן הצוקארו אחר שבשלוהו פעמים רבות מסננין ומלבנין אותו בחלבון ביצה או דמי השור ואנכי היודע ועד שבימי חרפי בהיותי בעיר מולדתי אנקונא שיש שם אומנין בקיאין במלאכ' הצוקא"ר אי"ן פאנ"ו שהיו נוהגים בו מכמה דורות היתר גמור כי היו יודעי' שלא היו משתמשים בדמים רק מחלבוני ביצה ויהי היום בהיותינו בבית המטבחים ראינו שהיו מקבלים הדם בכלים שלא כדרכן וחקרנו על הדבר וידענו שבא בעיר אומן בקי ולימד דעת למצרפי הצוקארו להשתמש בדמי שור תחת חלבוני ביצים בהוצאה מעוטה (וכאשר היו עושים בימי הרמ"ע ז"ל לצרף המלח המובא בתשובותיו סי' ז"ך ע"ש) והגדנו הדבר לחכמי העיר ואסרו אותו הצוקארו בכל מכל כל ואחר איזה חדשים ראינו ראיה מחדש שלא היו מקבלים עוד את הדם רק היו מניחים אותו לילך לאיבוד כבראשונה כי לא היה עולה בידם כחלבונים ונתאמת הדבר לחכמי העיר והכריזו מחדש התירו בין בשאר ימות השנה בין לימי הפסח כמקדם ועיין להרדב"ז הביאו הרב פר"ח בי"ד סי' פ"ז סק"ז בדין אם צרפו ולבנו הצוקארו ע"י חלב שכ' שמלבד החלב דהוי כתרי למאה מרבים בו המים כפלים מהחלב מה דינו לאכלו בבשר ע"ש וברור הוא דסגי בהכי בתרי לק' ובתערובת מים כפלים מחלב בלבד דוקא ללבן ולצרף הצוקארו שכבר נצטרף מהאומני' הראשוני' דאילו בתחלת עשייתו משתמשי' במים המוכנים לכך בשופי גדול ומרתיחים הכל הרבה עד שיבואו הקנים לידי בשול גמור שוב ראיתי להרדב"ז ח"ג ד"פ סי' תר"ו דפסק בראיות דאין בדבש ולא בסוק"ר שום חשש לאכלו עם בשר שחלב בהמה שמערבין בו אינו תרי לק' הזכרתיו בחי"ד סי' יוד אות י"א:
ומ"מ אין להסתפק כי שפתי כהן הגדול נר"ו הנז' ישמרו דעת ולכתחלה יש לחוש לדעת המחמירים ומהיות טוב א"ת רע:
לז אין למחות ביד הנוהגים היתר לטרוף בעץ הפרור הציוקולאט"א אחר שהעבירוה מהאש אף דלכתחלה נראה דאין ראוי לנהוג כן (שם סי' מ'):
לח מתיר לחלוב עי"ג עז בשבת לחולה חולי האזמ"א שצוו הרופאים לשתותו ותיכף וסמוך לחליבתו מהעז (שם סי' מ"ה):
כתב הד"ט ובענין החליבה עצמה בבהמת ישראל עי"ג עיין להרב יעב"ץ ח"ב סי' ע"ז דתמה על הרמ"ט בתשו' סי' קי"ג דאסר לגמרי להניח לאריס דמחצה לו ומחצה לישראל לחלוב ושאיזה תלמיד טועה כתבו בשמו דאין זה תחת סוג מלאכה בגוף הפרה דבפ' המצניע אליבא דר"י איתמר ולא קי"ל אלא כר"ש ועוד טעה במאי דק"ל חולב אדם עז לקדירה ואף דהתו' כתבו דה"ד בי"ט ולא בשבת מ"מ דעת כל הפוסקי' דעי"ג שרי ומצוה ג"כ משום צער בע"ח דאורייתא וכ"פ מרן בסי' ש"ה ס"ב:
לט התיר לשים בשבת תוך התנור שהוסק מאתמול התבשיל או פשטידא שנתבשל מע"ש כל צרכו אעפ"י שהשומן צף על התבשיל ונקרש ובשומו בתנור ע"י הבל שנשאר שם ממה שהוסק מע"ש נימוח והמס ימס אך לתת עי"ג אש בשבת בתנור אסור לאכול התבשיל שהושם בתוכו אפילו למ"ש וקיים דבריו והרבה להשיב על דברי הרב אנגיל חיים שסתר ראיותיו ובקש ולא מצא פתח להתיר:
(כתונת יוסף סי' י"ב):
מ אחר שהאריך קצת בענייני אפיה אחר בישול ובישול אחר אפיה נטה דעתו להתיר הצליה אחר צליה ואפי' במקום שהיס"ב מ"מ הכריע דבעינן דוקא שתהיה צליה שניה כצליה ראשונה אך אם יש שינוי ביניהם אסור וכגון פרוסת פת אפויה להניחה במקום שהי"ס לעשותה לחם נקודי' בלע"ז בשקוגו"ש איסור גמור הוא (וכסבר' הר"א ז"ל הביאו הסמ"ק ולכן תמה על שה"ג ועל הרמג"א סי' שי"ח ס"ק י"ז) לפי שדרך הא' דרך אפיה והב' אינה דרך אפיה שאין דרך לאפות פת מחותך לחתיכות דקות וליתנו אצל המדורה ולכן לא אמרי' אין אפיה אחר אפיה ואסור עוד הביא טעם אחר לאסור מדין מצטמק ויפה לו ונסתייע מדברי מג"ד שם עלה דמרן סעיף ד' וה' והרים ממנו דמאחר שחתיכות פת דניד"ד משתנים למעליותא כשצולה אותם וקונים טעם חדש משובח מבראשונה הוי נהנה ממלאכת שבת בטעם חדש ויש לאסור ומשום זה הטעם השני נטה לאסור להניח חתיכות הללו בתוך התנור גרוף וקטום לעשותן לחם נקודים דאע"ג דדרך אפיות שוות מ"מ כיון שמשתנים טעמם לשבח יש לאסור וה"ה דאפילו הפת שלימה יש לאסור עש"ד באורך:
(אורח לצדיק סי' ו'):
מא מי שבישל במזיד בשבת ונתערב בו ביום לא מקרי דבר שיל"מ אבל אם כבר נתן במתנה לאחרים ואח"כ נתערב הוי דבר שיל"מ ואז אפי' לדידיה נמי אסור בו ביום דלא כמג"א סי' שי"ח ס"ק ב' (מצודת יששכר סי' ה' סעי' ד'):
כתב הד"ט ולא יכולתי לכוין דבריו ז"ל דסתם ברישא דלא מיקרי דשיל"מ אם יש במשמע דאפי' לאחרים מותר והיינו משום דאזלינן בתר בעלים דהשתא כשנתערב ולכן בנתערב אחר המתנה ראוי לאסור אף למי שבשלו או דלמא תרתי בעינן להתיר היינו שיהיה לגבי דידיה דבר שאל"מ ושהתערובת ג"כ יהיה כשהדבר ברשותו ומש"ה אם נתנו במתנה ואח"כ נתערב עדיין באיסור למי שבשלו קיימא ורישא נמי דקאמר בסתם לא מיקרי דבר שיל"מ היינו דוקא לדידיה אבל לאחריני אסור ואין בידי יד הדיוט להכריע ועל מ"ש על המג"א עיין בפרי מגדים בי"ד סי' ק"ב ובמאמר מרדכי בא"ח סי' שי"ח ובנהר שלום שם:
מב חילוק ידע בין תורמוסי' דפ' כלל גדול דף ע"ד ופסק מרן בסי' שי"ט דדוקא בתורמוסי' שלהם שהיו משלקין אותן כמה פעמים והקליפה היתה משמרתן שלא יסריחו הו"ל הקליפה אוכל ולכן אסור לבררן כדין בורר פסולת מתוך אוכל אבל התורמוסי' שלנו שאין אנו מבשלים אותם כ"כ עד שיסריחו אם לא היתה הקליפתן א"כ הפסולת היא פסולת ולא. אוכל וכשבוררן הוי בורר אוכל מהפסולת ופטור ומותר וכסברת הרי"ף והרא"ש ורש"י והטור והר"ן ורבינו ירוחם ואחרים ודלא כרמב"ם דמשמע מדבריו שאין חילוק ביניהם ושוב הביא סברת הרט"ז בסי' ר"ג דאסר לקלוף התורמוס בידו ואח"כ לשים אותו בפיו רק יתננו בפיו בקליפתו ושוב תסיר הקליפה בפיו ע"כ והרב המחבר ס"ל דבלא"ה נמי שרי אלא דחשש לסברת הרמב"ם ולבסוף כתב דאח"כ נדפס ספר הרב ב"ד רבו ושראה שם בהל' שבת סי' קכ"ד דפסק כהרא"ש דמותר ע"ש וגם הרב דבר משה חילק בין תורמוסין שלנו לתורמוסין של תלמוד דבאותן יש בהם משום ברירה ולא בשלנו וע"ש שנדחק קצת להסכים דעת הרמב"ם בשאר הפוסקי' דהרמב"ם נמי ס"ל דיש לחלק בין אלו ואלו ולענין הלכה למעשה כל אפיא שוין דשלנו מותרים לאכלן בשבת ובלבד שלא יברור הפסולת שלהם בעודם בידו אלא לאחר שנתנן בפיו כדרך אכילתן כן הכשרן:
(אהל יוסף סי' ו'):
מג בירר דיני שיהוי הקדירה על האש בשבת וחילוקים בין כירה וכופח ותנור ובין גרוף לשאינו גרוף ודין הסרתה מע"ג האש וחזרתה ודין תבשיל שנצטמק אם מותר לתת עליו מרק חם או צונן ממקום אחר (תשב"ץ ח"ד טור ג' סי' ח' ט' ויו"ד):
מד יש להם על מה שיסמוכו בסעודות גדולו' בשבת כסעודת נשואין וכיוצא שאוכלין ב' אות ג' שולחנות זה אח"ז וחוששין שמא יצטנן המאכל אם יוציאו הקדירות מהכירה לכן מניחין אותה בכירה ומוציאין מהן במגריפה מה שצריך בראשונה וכן בשניה ואעפ"י שאין הגחלים עוממות כיון שכבר נתבשלו כל צרכן ואעפ"י שע"י המגריפה מתהפך מה שלמעלה למטה ומתכוין לחמימות הקדירה יותר או שנופל מה שחוץ למרק תוך המרק ע"י המגריפה מ"מ מותר לכ"ע והנח להם כיון שנתבשל כל הצורך ומ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' שבת דין י"א דאסור להכניס המגריפה בקדירה בשבת לא מיירי אלא כשלא נתבשל כל צרכו וכ"כ בהדיא הה"מ שם:
(הרדב"ז ד' פירדא ח"ג סי' תי"א):
מה הורה גבר על חולה שצריך לו להחם לו יין בשבת שיחממהו העכו"ם כיון שאין איסורו אלא מדרבנן אעפ"י שעל כל רביעית ששותה עובר החולה על כמה איסורין דרבנן שפיר דמי משיחמם אותו ישראל לחלל שבת החמורה ודלא כהרב"ח ע"ש:
(וע"ל סי' י"ג אות כ"ז) (טל אורות דף ט"ז):
מו אסור לטבול בשבת וי"ט כלים חדשים ואין להם תקנה רק לתנם לעכו"ם במתנה ובין השמשו' של ע"ש וי"ט אין מטבילין כלי מתכות שהן של תורה אך כלי זכוכית דטבילתן מדרבנן מטבילין ובה"ש של שבת וי"ט עצמן אפי' כלי זכוכית אין מטבילין דהוי לצורך חול:
(וע"ל סי' כ' אות נ"ה) שאגת אריה סי' נ"ו ונ"ז):