עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני
סימן ט דיני נמ"י וסעודה ובה"מ
אות א) הקובע סעודתו על המקארוני"ש ואילטר"יאה ירא שמים יצא ידי כלם ויברך על פת אחר תחלה המוציא כאשר היה עושה מהר"פ ז"ל ואם אין לו פת אחר יברך תחלה במ"מ ואחריו ברכה מעין ג':
(נחפה בכסף סי' ב'):
כתב הד"ט ועיין להרב פרח שושן כלל א' סי' ה' שהאריך על פרט זה והעלה דעל הדברים הנז' וכיוצא להם אם אכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה יברך המוציא וג' ברכות וכסברת הרב גנת ורדים כלל א' סי' ד' עי"ש באורך וה"ה בטריט"א ובטרוקנין אפי' לא קבע סעודתו עליו וירא שמים יברך על פת תחלה לצאת ידי חוב' סבר' מרן ועיין ג"כ להרב דבר משה ח"א סי' י"ו שכתב הפשטילי"ש שעושים מעיסה ולושה בשמן ומשימים בתוכה בשר או דגים וגבינה לכ"ע יש לו דין פת הבא בכסנין ולסברת הרט"ז ומהריק"ש אף אם לא נלושה העיסה בשמן מברך במ"מ אם לא קבע בהם סעודה ועיין להרב בית דוד סי' פ"א וכבר האירה ארש מכבודו שכל יקר ראתה עינו בחיים שאל שלו ח"א סי' ע"ה דמטי לה בשם הרב ב"ד הנז' סי' פ"ב דיש ליזהר שלא לאכול מפת הב"כ וכיוצא אלא פחות מנ"ד דראמי דלכ"ע א"צ לברך המוציא רק במ"מ או ע"ב דראמי שלמות דלכ"ע צ"ל המוציא ואם כבר אכל פחות מע"ב דראמי ואינו יכול לאכול עד ע"ב נר' שמ"מ יברך בה"מ ע"ש:
ועיין להרב עולת שמואל סי' ג' מ"ש על תשובת הרב ב"ד ועל הרשכה"ג ומסיק דלדעתו א"צ לברך המוציא ובהמ"ז:
ב תאנים וענבים ואבטיחים הבאים בתוך הסעודה קודם שיתחילו לאכול צריך לברך עליהם תחלה דלא כהרב גו"ר כלל א' סי' ב' דפסק דא"צ לברך:
(פרח שושן כלל א' סי' ו'):
ג האוכל במגריפה דבר שטבולו במשקה חי דעתו ז"ל דצריך נטילה לדעת כל הפוס' וכן העלה הרב בני חיי סי' קנ"ח ודלא כסברת מהר"י קאשטרו בהגהותיו סי' קס"ג ואם המשקה מבושל ואוכל דבר שטיבולו שם ע"י מגריפה א"צ נט"י וכמ"ש הרב שכנה"ג בהגהת ב"י סי' קנ"ח סס"ק ד' דתרי חומרי לא עבדינן וכ"כ ג"כ הרב עולת שבת שם סק"ה:
(שם סי' ט' ויו"ד:
כתב הד"ט ועיין להרב גו"ר כלל א' סי' ז' דפסק כמהר"י קאשטרו שא"צ נטילה גם הרב מר וקציעה סי' קנ"ח דף ס"ח ע"ד פשיטא ליה דא"צ נט"י האוכל במגריפה וכף ומזלג וע"ע שם בדף ע"ב ע"ג ועיין ג"כ להרב שכנה"ג הנז' בשו"ת שלו ח"ב סי' ס"ז שפי' שם דבריו שבשיוריו בהגהת הטור סי' קנ"ח אות ג' אם יש לחלק בין דבש מבושל לשאר משקין לענין נטילת ידי' דכללא דמלתא היא דבין למחייבים נטילה על דבר שטבולו במשקה בין לפוטרים אין חילוק בין דבש לשאר משקים דלמחייבים חייב אפי' בדבש ולפוטרים פטור אף בשמן ולהרדב"ז ג"כ שמחלק בדבר המבושל שנקרש בהיותם נגרים לשאינם נגרים אין חילוק בין שמן לשאר משקים זולת המים והטל דאפי' נקרשו ונתעבו הרבה כעין הקרח צריכים נטילה ומשקי' אחרי' אם נתעבו עד שאינן נגרים א"צ נטילה אך אם עדיין נגרים צריך נטילה ע"ש בתשובה סי' ס"ז ועיין ג"כ להרב ב"ד סי' ס"ו שכתב דיש ג"כ להורו' לאחרים ליטול ידיהם ועיין להרב אגורה באהלך דף ט' ע"א שכתב דדוקא לדבש דבורים צריך נטילה ולא לדבש תמרים וכמ"ש הרב החביב בא"ח סי' קנ"ח בשם הרדב"ז ח"א סי' כ"ג ושמן שומשמין ג"כ אינו בכלל משקין לזה כמ"ש הרב החביב גופי' בח"ב סי' ס"ז וכ"פ הרב גו"ר כלל א' סי' כ"ט ועיין ג"כ לקמן אות י"א:
ד שנים היושבים בסעודה וא' ממנו לבדו שתה מיינו ולא נתן ממנו לאחרים והביאו אח"כ יין אחר ורוצים לשתות ממנו וכן אם שתו מתחילה שניהם ומהשני שהביאו אח"כ אינו רוצה לשתות רק א' מהם יש להסתפק אם יברך הטוב והמטיב:
(שם סי' ב'):
ד אם בירך הבוצע המוציא וטעם מהפרוסה וקודם שיטעמו המסובין שח א' מהם בדבר שאינו צורך סעודה צריך השח לחזור ולברך כדע' מרן והסכמ' הרמג"א והרט"ז בסי' קס"ו והמריק"ש שם והרב גו"ר בתשובו' דשייכי לא"ח כלל א' סי' מ"ג דעתו כמור"ם שסברתו כרוקח שכיון שטעם הבוצע יצאו כל המסובין י"ח:
(שם סי' י"ד:
ו הנוטל ידו א' וטובל האחרת יברך ענ"י ולא על טבול ידים:
(פרי הארץ סי' ד'):
ז נזיר אורח שנתארח אצל בע"הב לא יברך ב"המ על הכוס ויברך לבע"הב בלי כוס ואת"ל דבעי יין יכול הבע"ה לוותר על ברכתו ולא יברך הנזיר אף אם יטעום אחר משום לך לך אמרין נזירא וכו'. (שם סי' ה'):
כתב הד"ט גם הרב צבי פסק בתשו' בפשיטו' כן בסי' קס"ח ועי"ל סי' י"ג אות כ"ה:
ח אין נט"י הראשונים רק במים ולא במי פירות ותמ' על הגאונים שהתירו כמ"ש בא"ח סי' ק"ס סעי' י"ב והגאונים עצמם ימחלו על כבודם כשיש בש"ס ראיה להפך מדבריהם:
(פנים מאירות סי' ל"א):
ט אין למסובים כשמזמנים לברך בלחש רק לשמוע מפי המברך והביא ראיות לזה. (שם סי' נ"ז) כתב הד"ט ועיין להרב חיים שאל ח"א סימן ע"ה דדחה כל דבריו והעלה להתיר:
י בדק ומצא טעם לשבח לשאין העולם זהירים מליגע בספר אחר נט"י הראשונים או בתוך הסעודה ואינם חוזרים ליטול ידיהם כיון שעיקר נט"י משום תרומה דהידים שניות הן א"כ ידים הבאו' מחמת נגיעת ספר נמי גזרו לפסול את התרומה ע"ש:
(שם סי' ע"ו):
יא נסתפק למעשה באוכל דבר שטבולו בשכר אם יש לו דין דבר שטבולו במשקה דמדברי הרב גו"ר כלל א' סי' ט' יש במשמע דפטור מנט"י אך הרב בית יעקב דחה ראיותיו וכתב דאע"ג דיין שרף אינו אלא זיעה בעלמא מ"מ חשיב כמשקין גופייהו ועיין הריב"ש ויד אהרן סי' קנ"ח ור"ס תמ"ב ותמ"ז וב"ד סי' ס"ז וע"א. (וע"ל אות ג') (שם סי' טו"ב):
יב אשה שנסתפקה אם ברכה בהמ"ז פטורה מלברך ושם האריך קצת בדיני הספקות ועיין למהר"א אלפנדרי במרכבת המשנה ולהר"י אלפנדרי בס' מוצל מאש ח"א סי' י"ב והרב ג"פ סי' קפ"ו ס"ק צ"ו והר"ח ן' עטר בראשון לציון ולהרב משאת משה ח"א סימן א' ולהרב כהנת עולם סי' ע"ח ולהרימ"ט בחי"ד בדין נכנס ראש הלמ"ד תוך חלל הרי"ש:
והר"ם אלשאקר סי' צ"ד והרב ארעא דרבנן אות נ' סי' תי"ו. (קול אליהו סי' ו'):
כתב הד"ט וע"ל סי' א' אות י"א ולהרב זרע אמת ח"א סי' א' דהעמיק הרחיב בפלפולו העצום:
יג המברך על הפת במ"מ יצא דלא כמ"ש מהר"י עייאש בבית יהודה ח"א סי' מ"א דלא יצא הביאו הרב ברכי יוסף סי' קמ"ז (שם סי' י"ב ומ"ז):
יד השותה קודם נט"י לסעודה מיין שרופים ואוכל דגים ומיני בשר להעביר מרורו' השרופים כשיעור ברכה אחרונה ויותר מ"מ לא יברך אחריו כיון שאינו שותה רק להמשיך תאו' המאכל ושהאר"י ז"ל נמי (הזכירו ג"כ הרב ברכי יוסף סי' קע"ו) לא אמר אלא במשקין שאינן באים להמשיך כמים ודומ' לו:
(זרע יעקב סי' י'):
טו כלי נחוש' שניקב למטה או מצדו ונוטל ידיו דרך פיו אין לסתום הנקב בשעוה או בזפת וכיוצא דאינה מועל' לו אותה סתימה רק יסתום הנקב במיני מתכו' או עץ מהודק יפה ולסתמו באבן או בשבר כלי גללים או מאדמה יש להסתפק אי הויא סתימה ואם סתם נקב כלי חרס בחרסית אין סתימה זו כלום. (שדה הארץ ח"ג סי' ג'):
כתב הד"ט ועיין להרב כתונת יוסף סי' ח' בדין כיור נחושת שיש לו ב' פיות א' להכניס בו מים והשני לשפוך והפה ששופכין ממנו ארוך וגבוה מהפה שמכניסין בו המים אין דינו ככלי מנוקב ושפיר דמי ליטול ידיו לסעודה בכלי זה:
טז מימיו של ראובן ששרה בהן שמעון פתו וכיוצא אינן נפסלין לנט"י דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ודלא מהרט"ז בא"ח סימן ק"ס סק"ב שרצה להכריח דגם אם נפל מאליו נפסלו עוד לו בסי' שלאחריו דין ספוג מלא מים דאין לו דין כלי ליטול בו הידים אף אם יחזיק רביעית ויותר:
(שם סי' ד' וה'):
יז מים אמצעיים כגון בין גבינה לבשר אין ליטול ע"ג קרקע רק תוך כלי כדין מים אחרונים והרב פר"ח שכתב שנוטלים גם ע"ג קרקע והביא ראיה מהרשב"א שכתב מים אמצעיים שנוטלי' בין בכלי בין שלא בכלי אינה ראי' כלל דהרשב"א לא מיירי בכלי לקבל המים רק בכלי ליטול ממנו הידים וא"כ נתחלף לו להרב פר"ח בין כלי לכלי וכן נהוג עלמא שלא ליטול ע"ג קרקע:
(הרב צבי סי' נ"ה):
כתב הד"ט בענין של מעלה נשאול נשאלתי זה ימים בדין בני אדם המסובים בסעודתן הנוהגים ליטול ידיהם באמצע סעודתם בין בשר ודגים או למים אחרונים ורגילים ליקח קערה אחת מהקערות שבשלחן ונוטלין ידיהם לתוכה אם יש חשש איסור משום רוח רעה או מאיסותא להשתמש מחדש באותו כלי אחר שהדיחוהו יפה. והשיבותי לע"ד דבר כי אנכי לא ידעתי על מה מצאה הקפידה מקום לנוח ולהסתפק שיבוטל הכלי מהיכנו מפני שנטל ידיו לתוכו ולא מבעיא במים אמצעיים דלדעת הרב פר"ח בי"ד סי' פ"ט ס"ק יו"ד דפסק דיכול ליטול ע"ג קרקע והיינו טעמא משום שאין רוח רעה שורה עליהם דפשיטא דאם נטל לתוך הכלי לא נאסר הכלי מפני כך אלא אפי' במים אחרונים שהכל מודים דאין נוטלין ע"ג קרקע רק ע"ג עצים דקים וכיוצא בהם מ"מ לעד"נ דבר פשוט דלא נאסר הכלי ע"י כן אחר שפינה את מימיו והדיחו משום נקיו' בעלמא ולא משום רוח רעה השורה עליו. ומנא אמינא לה ממ"ש הרמג"א בסי' קפ"א סק"ב שאחר שהעתיק דברי הרב החינוך שכתב דלאו דוקא עצים דקים דה"ה כל דבר שחוצץ בין המים לקרקע הוסיף מדיליה וז"ל ומשמע דאפי' כשיש רצפה שרי דאין רוח רעה שורה אלא ע"ג קרקע עכ"ל. ואע"ג דבנט"י של שחרית הרמג"א גופי' כתב בסי' ד' סק"ז דע"ג קסמין אסור מוכרחין אנו לחלק ולהבדיל בין מים למים דשאני רוח רעה של שחרית השורה על הידים מרוח רעה השולט מחמ' זוהמת האוכלים. ופסקי מרן גופיה יוכיחו דהאמ' אתנו דבסי' ד' פסק דדוקא לתוך הכלי ובסי' קפ"א בדין מים האחרונים יהיב תקנתא דקסמין וכיון שכן הנה ארשי לפניך דהא ודאי הנוטל תוך הכלי לא גרע מע"ג קיסמין וממילא אין הרוח רעה שורה אפילו במים האחרונים כשנוטלן תוך הכלי וא"כ אמאי ניחוש להשתמש באותו כלי אחר הדחתו אם אפי' במימיו לא תשרה רוח רעה עליהם כיון שלא נשפכו על הארץ ממש וכנז' וטעם זה הוא שוה לע"ד לכל נפש בין במים אחרונים לכ"ע ובין באמצעיים אפי' לסבר' הגאון צבי דפליג אפר"ח וס"ל דאף האמצעיים אין נוטלין ע"ג קרקע דרוח רעה שורה על הזוהמא וכמוהו לסברת הרב אלי' רבה דהשיג למהרש"ל שהבין דברי הרשב"א כאשר הבינם הרב פר"ח דבמי' אמצעיים לא בעינן כלי וכנז' ע"ש וחזרנו על הראשונות דעד כאן לא קאמרו הני והני רבנן דרוח רעה שורה על הזוהמא אא"כ נטל ידיו על קרקע עולם דוקא ולא ע"ג דבר אחר ואפי' ע"ג רצפת האבנים וכאמור.
ואם נבא לאסור הכלי משום מיאוס זו קשה מן הראשונה דמי לא ידע דליכא משום מיאוס אחר הדחתו דאטו אם לא נטל ידיו בו ג"כ מי לית בי' משום מאיסותא אחר שאכל בו זו ודאי לא אמרה אדם מעולם וסוכה יוכיח דאמר רבא התם דף כ"ט מאני משתיא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא ופי' רש"י ז"ל כוסות במטללתא לפי שאינם מאוסים קערו' לאחר שאכלו בהם צריך להוציאם וכ"פ הטור בסי' תרל"ט אין מניחין כלי אכילה בסוכה אחר האכילה מפני שהם נמאסין גם מור"ם ז"ל על דברי מרן שכתב שם בר"ס אבל כלי אכילה וכו' הגיה לאחר אכילה ואף שמרן לא התנה דה"ד אחר אכילה מ"מ ממ"ש הרמג"א שם סק"ג משמע דמרן נמי מסכים לכך דלאחר אכילה מיירי ע"ש. ולי אני עבדו אפשר לומר דהא דסתם ולא פי' לומר לך דאפילו קודם אכילה והיינו כסברת י"מ דמייתי שם התוספו' דס"ל דקדרות ודכוותייהו חוץ לסוכה ואף קודם האכילה אסורים לפי שאין רגילים להיו' בבית דירה אלא בית יש להם לבדם ושכן פי' הרב בה"ג כגון קדירי וכו' ע"כ ומש"ה לא פי' מרן אחר אכילה משום דחייש לסברת י"מ וה"ג ומור"ם ז"ל פליג עליה וס"ל כרש"י אך ק"ק דמרן ז"ל בשלחנו הארוך לא מייתי רק פי' רש"י ולא זכר שר מ"ש התוס' דמשמע דלא ס"ל כלל איך שיהיה הא ודאי ליכא דפליג דאחר אכילה מיהא אסורה לפי שהם נמאסין ואפ"ה אטו בכל סעודה וסעודה של סוכות בעינן כלים חדשים הא ודאי בדותא היא אלא ודאי דקושטא קאי דאע"ג דמאוסין נינהו מ"מ אחר הדחתן פסקה זוהמתן והרי הם כחדשים ממש ושרי להשתמש בהם ומעשים בכל יום יוכיחו וכיון שכן במאי דקיימינן אי משום מאיסותא ניתי עלייהו מה יתן ומה יוסיף אם הוספת מים בנט"י אמצעיים או אחרונים אם ידיחם אח"כ דדוקא לאכול בכלים המלוכלכי' אסור וכמ"ש מרן בי"ד סי' קי"ו ס"ו לא לאחר שהוסר מהן הלכלוך וכלים של בה"כ ושל הקזה שאסרן מרן בסתם ולא חילוק בין הדיחם ללא הדיחם דמשמע דאף לאחר הדחתן באיסורייהו קיימי שאני הני דהם כלים המיוחדים לכך ולכן אינן יוצאין מידי דפים בקינוח והדחה. ולדעת עליון הרב יעב"ץ בח"ב מתשובותיו סי' קע"א אפילו הגעלה ולבון לא מהני ע"ש אע"פ שלע"ד מדד בזה במדה גדושה כיון שאפילו לא"ח דלא סגי ליה בשטיפה מ"מ בהגעלה מיהא שרי וכ"ש למרן בב"ה דכתב דאין למנהג זה עיקר וכן הסכים הרב פר"ח ז"ל בי"ד סי' קכ"א סס"ק י"ט דס"ל דכל שמשפשפן יפה ש"ד ע"ש ונהי דהרב יעב"ץ שם בעי מוקים קולי דמרן דדי בשפשוף כשנפל עליו דבר מיאוס דוקא באקראי בעלמא ולא במיוחד לכך מ"מ כיון דהא"ח בסתם קאמר ומיוחדים ואין מיוחדים במשמע ועלה קאמר מרן דאין עיקר למנהג א"כ אין מקום לחלק בדבריו ז"ל ועוד אחר הס"ר לא ידעתי מי הכריחו לפרש דברי הא"ח במ"ש ליבון ר"ל כלי חרס דאטו כלי מתכות אם תשמישן ע"י האור לא בעי לבון וא"כ מ"ש הא"ח מכשירים אותם בהגעלה או בליבון מפורש היטב דכוונתו היא דאילו בשאר איסורים היה נכשר בהגעלה בלבד הוא הדין כשבלעו דבר מאוס ואם היה דינו בלבון בשאר איסורים אף כאן אינו נכשר אלא בלבון ואיך שיהיה בכלים דניד"ד דודאי לא חשיבו רק ככלי' המלוכלכים שאכלו בהם לא יעלה לע"ד על לב אנוש מעולם לאסרן אחר הדחתן כנלע"ד פשוט וברור ואפילו ליכתב לא היה ניתן מרוב פשיטותו אם לא על מעש' שבא לידינו ממי שהי' חושש בזה לאיסור דליתא כלל וכלל וכאמור:
יח על דבר שטבולו במשקין דאיפליגו רבוותא אי האידנא צריך נט"י הגם שטוב להביא עצמו לידי חיוב ממקום אחר שלא יהא נראה כגס רוח מ"מ ה"ד לענין נט"י ולא לברך עליו:
(פרי צדיק סי' ז' אחר תשובותיו):
יט טעמא טעים לכדי הלוך כ"ב אמה ולא פחות דמקרי הפסק בין נטילה לברכה כמ"ש הרמ"א בסי' קס"ו דסלקא ליה להרמג"א בתיקו:
(שאלת יעב"ץ סי' ז"ל):
כתב הד"ט ועיין ג"כ להרב אביו סי' קכ"ג ולהרב חות יאיר סי' רכ"ז:
כ נתן טעם לשבח להנמנעים מלתת כוס של ברכה לאשה נדה ומיהו אין לזוז ממ"ש מרן בסי' קצ"ה דסגי שלא ישגרנו לה בתחלה ואי שתיא אבתרייהו ממילא לית לן בה ואי לא שתיא כל משום היכירא כ"ש דשפיר עבדא:
(שם סי' קכ"ז):
כא ביאר היטב מ"ש בברכו' דף מ"ז אין המסובין רשאים לאכול כלו' וכו' יתיב רב ספרא ואמר לטעום איתמר וכו' וביאר מלת טעימה באיזה אופנים:
(זכרון יוסף סי' ט'):
כב עשה סמוכות של ממש להוראתו בקדושה שהורה ועשה מעשה בהיותו מתאכסן בבית בעה"ב בסעודה ג' של שבת ועוד אוכלים ושותים בא חכם אחר שכבר סעד לבקרם וראה היין שהיו שותים שלא היה חשוב כשלו ושלח והביא להם יין מביתו והורה הרב המחבר שצריך לברך עליו בפ"הג ודן ק"ו מעצמו ממ"ש מרן בסי' קע"ז ס"ה דכ"ש הכא דכשברך על יינו של בעה"ב לא עלה על דעתם שיביא לו אדם אחר מבחוץ יין אחר דלא מפטר בברכה שעשה ולפי שקמו עליו עוררין דלא בעי ברוכי רבה וקבץ אסופות הפוסקי' להוכיח דכדין הורה ע"ש שהאריך בראיו' והסכי' בדינו הרב יצחק ברכה (בעל ברך יצחק) אע"פי שהשיב על איזה פרטי התשובה ותמיהותיו והרב המחבר חזר והשיב ג"כ על כל דבריו שנית ושלישי' ע"ש באורך:
ב"ד של שלמה מסי' ד' עד ח':
כתב הד"ט ועיין להרב ברכו' מים שבגזירת מר אביו הרב פרי האדמה האריך על כל פרט ופרט מתשובתו והעלה בהסכמת הרב אביו דא"צ לברך מחדש בפה"ג עי"ש בסי' קע"ז:
כג מי שבירך על כוס א' בפה"ג דכסבור שהי' בו יין ונמצא מים או שאר משקין אם רוצה אח"כ לשתות יין א"צ לחזור ולברך אע"פ שלא היה בדעתו לשתו' יין אחר רק מה שהי' באותו כוס שברך ע"ש שקבל שכר על הפרישה שפירש דברי תשוב' אשכנזי' שהביא מרן בס"ס ר"ו באופן אחר ממה שפירשוה אחרים ועי"כ היתה נראית מבחוץ תשובה זו מדע' הרא"ש והיה מקום תפיסה על הרב"י שהביא זה וזה בידו בלי הרגשת הסתירה אך במה שפירש הוא ז"ל כוונת התשובה הנז' אין ענינה למ"ש הרא"ש וניחא דכל א' וא' לפי ענינו יפה דיבר:
(שם סי' י"ט):
כד מטעמת דקי"ל דא"צ לברך ל"ד משקים דה"ה אוכלים ודלא הרב חוות יאיר סי' ק"ס:
(טל אורות דף ג' ע"ד):
כח נט"י וברכ' המוציא אינן תלויות זו בזו לגמרי ויש בהן להחמיר ולהקל כי יש שצריך נט"י ולא המוציא וישנו שמברך המוציא וא"צ נט"י:
היינו כסנין עשוי בשאר מי פירו' חוץ מז' משקין והקמח אינו לתות או ספק לתות אם קבע סעודתו עליהן יש לברך המוציא וכמ"ש מרן סי' קס"ח ומ"מ פטור מנט"י ואפשר אף בקבע סעודתו כדתנן בפ"ב דחלה דנאכל' בידים מסואבות וכפסק מרן ומור"ם בהל' חלה דאילו שנולושה בדבש דלהר"ם כסנין מיקרי אינו מברך המוציא אם לא קבע וכו', ומ"מ חיובי מחייב בנט"י אף אם לא קבע כיון שהוכשרה בא' מז' משקין (מר וקציעה סי' קס"ח דף ע"ד ע"ב: כו האוכל פירו' בפת הבאה בכסנין צריך לברך גם על הפירו' תחלה וסוף ואינו יוצא בברכת הפת הבב"כ כיון דאין דרך ללפת בהן את הפת כדאיתא בש"ע סי' קע"ז ולכן לא הויין טפלין גבי פת הבא בכסנין כבשר ודגים דמקרי טפל לגבי פת הבב"כ:
(כתונת יוסף סי' י"ד):
כז הביא לכלל יישוב מה שהוקשה לו בכנה"ג שלו בשני דינים של הרב"י דנראין סותרין זה לזה דבסי' ק"ס ס"ב כתב השלג והברד וכו' אם ריסקן עד שנעשו מים נוטלין מהם וטובלין בהם ובי"ד סי' ר"א סעיף ל' כתב בהפך דאף בלא ריסקן מותר לטבול בהם כמו שמתבאר ממור"ם שם דמיירי באפי' לא ריסקן והשיב הרב המחבר בא' משתים או לחלק בין לכתחלה לדיעבד או בין ריסקן להופשרו כמו שחילק מע' השואל הר"י ן נעי' ע"ש:
(החביב בשו"ת ח"ב סי' מ"ג לא"ח):
כה הרבה להשיב כענין לא' חכם שהאריך בענין שיעורין דרבנן בככר בעירוב ושיעור אכיל' פרס ביצה וזית עי"ש באורך:
(נודע ביהודה סי' ל"ז ול"ח):
כט אישר וקיים סבר' הרמג"א בסי' קנ"ט דכתב דא"צ ליטול ידיו אם אוכל מרקחת דבש ודלא כסבר' הרט"ז דמצריך נטילה:
(פנים מאירו' סי' כ"ג):
ל צוקאר"ו קנדי"ל שטובלין אותו במשק' שקורין אותו קאוו"י אך שסופו להתפשר תוך המשקה אין לו דין משקה רק דין אוכל ויש לדון אותו לדבר שטבולו במשקה נחייבו בנט"י (עמק בנימין סי' ג'):
לא דעתו ז"ל לברך מוציא ובה"מ על המצות אף שאכלם אחר הפסח דכיון דחל עליהם חיוב בימי הפסח תו לא פקע מינייהו ול"ד לביסקוג"ו וחלק על הרשכנ"ג שיצא לחלק בין ימי הפסח לאחר הפסח. (בית דוד סי' ע' ופ"ד):
לב הוכיח במישור דדוקא לאכול אסור לו לאכול קודם שיאכיל לבהמתו אבל לשתות הוא קודם ואח"כ לבהמתו ומטי לה משם הרב ס' החסידים סי' תקל"א דיליף לה מקראי שתה אתה וגם לגמליך וכו' וכה"א והשקית את העדה ואת בעירם (שם סי' פ'):
כתב הד"ט גם הרב הגדול אח"ד המיוחד בס' ברית עול' שלו ציין לנו בסימן תקל"א טעמו של הרב ב"ד הנז' וקבלו בשתיקה ואני בעניי אחר הס"ר מהני והני רבנן אענדם עטרו' לראשי לע"ד הקצר' ליכא הוכחה מקראי דמייתי דאפשר נדחו' ונומר דמימרא רבא בברכו' דף מ' ע"א דאמר אסור לאכול גם שתי' בכלל אכילה הוא כדאמרינן בעלמא אמנם היינו דוקא לבהמתו שמזונותיו עליו יש להקדים ולא לבהמותיו של אחר דאין מזונותיהן עליו ולישנא דרבא גופיה דייקא הכי דאמר אסור וכו' קודם שיאכיל לבהמתו בכינוי ואילו קראי דרבקה ומשה נחו בבהמותיהם מיירי רק של זולתן ואפשר לומר דמש"ה הקדימו האנשים לבהמו' ואפשר דאכילה נמי יש להקדים האדם לבהמו' שאינן שנו ועיין להרב המופלא בעל פרי מגדים בחלק משבצו' זהב סי' קס"ז אות ז' פרפרת א' שכתב בזה בשם הרב רבו ותוספת נופך משלו ע"ש:
שוב ראיתי להרב יעבץ ח"א סי' י"ז בדין מזונו' לבהמו' דכתב דמשלהי פ' הנזקין משמע דאף מי שאינו בביתו אינו רשאי אפי' לטעום קודם שיתן לבהמתו א"כ מי שיש נו בהמה אינו יכול לטעום דבר בבית אחר קודם שיקדים מזונותיה בעתה ושדבר זה נעלם מרט"ז ועוד נו שם בדין חתול וכלב שיצא נחלק דינם משאר בהמו' שמזונותי' עניו שיש להקדים להן אמנם לכלב וחתול שמזונותי' מצויין תדיר אין החיוב מוטל עניו לפרנסן ואף אם נותן להם לאכול לא ירבה ומ"מ ליכא קפידא כולי האי להקדים ע"ש ונראה ברור דבהמות אחרים שאין מזונותיה' עניו לא יתחייב לתת להן כלום וכ"ש שא"צ להקדים ואם יתן לאדם דבר לאכול ודבר מה לבהמותיו לא על הנותן יחול חיוב ההקדמ' רק על המקבל ובזה מדוייק מחמר אליעזר דעבד כשר ות"ח הי' בחמרו והי' הנערה וכו' ואמרה שתה (תחלה) וגם גמליך אשקה (אח"כ) שכך היה ראוי שתאמר הנערה שלא עליה היה החיוב וכדאמר, ולעולם ל"ש שתיה מאכילה וכאמור בפנים וממאמרו ית' ונתתי עשב וכו' נ"ק דשאני רחמנא דכ"ע דיניה ועניו מוטל החיוב כ"י לפרנס כל בריה ומש"ה אמר לבהמתך והדר ואכלת וכו' שעמ"כ היה נותן לאדם לתת תחלה לבהמתו נא כן האדם נותן דבר מה לאחר לאכול ולהאכיל לבהמתו של המקבל שלא יחול החיוב (רק] על המקבל ויפה כיונה רבקה באמרה שתה תתל' וגם למליך אלא כיון שלא היו גמליה לא היתה חייבת למזנותיה' ויפה אמרה שתה יאה בתם רשתה נהתבר כן אף אם היה המקבל חייב משלו להשקות בהמותיו קודם שתיתו ואם יש חילוק בין טעימה לאכילה עיין להרב"י ומחבר סי' קס"ז וביוסף אומץ שלו סי' י"ו אות ו'. ובעיקר הדין דמש"ה איפסיקא הלכתא דאף גביל לתורא אינו הפסקה בין ברכה לאכילה כרב ששת בברכו' דף מ' הקשה הרב אור לו בציון בסי' ר"ך דהוא דבר תמוה דא"כ אם לא התפלל ונזכר אחר הברכה שלא התפלל יתפלל ולא יהי' הפסקה וכן ק' להרמ"א דבסי' רע"א סעיף ה' פסק דאם שכח להבדיל עד אחר שברך המוציא יאכל ואח"כ יבדיל ולמה והלא אסור לאכול עד שיבדיל ולא תהי' ההבדלה הפסקה בין ברכה לאכילה והניחו בעיון:
לג מי שעשה לפתן סעודתו על חזרת מבושל עם בשר ואחר הסעודה רוצה לאכול חזרת חי יברך עליו דהוי דבר שאינו בא מחמת הסעודה ושוב ראה להרכנה"ג סי' תקפ"ג אות ב' בשם מהרי"ל דס"ל דירקו' חיים הוו דברים הבאים מחמת הסעודה:
(שם סימן פ"ב):
לד פלפל כל שהוא על תשוב' כ"י להרדב"ז שהאריך להוכיח דמי שנטל ידו לברך וברך והביאו מיד לפניו דבר שבטולו במשקה שא"צ ליטול ידיו ושאני לחם שהי' צריך לחזור וליטול ידיו שנית:
(אגורה באהלך דף ז' ע"ג):
לח התיר ספקא דגברא רבא הרב זרחי' גוטא במה שמשקעין הפירו' תוך המים לנקותן ובעודן תוך המים שמים ידיה' תוך המים ולוקחין לאוכלן דצריך נטילה כדין דבר שטבולו במשקה ואף אם נפלו לתוך המים אי ניחא ליה באיזה אופן שנפלו צריך נט"י ואי לא ניחא לי' כלל וכלל אינן בכי יותן וא"צ נט"י:
(שם דף יו"ד ע"ג):
לו נסתפק מתחלה במי שבירך ברכה מעין ג' במקום בהמ"ז אם צריך לחזור ולברך והי' נראה לו לכאורה דא"צ לחזור ולברך בהמ"ז ושוב הכריח שלא יצא י"ח ושצריך לחזור ולברך יען לא הזכיר הברית ותורה וכל כה"ג צריך לחזור ולברך כמסקנת מרן בסי' קפ"ז ודברי הרמב"ם שנראין לכאורה סותרין לזה ושסובר דבדיעבד אם לא הזכיר ברית ותורה א"צ לחזור אינם מוכרחין:
(שם ע"ד):
לז מי ששתה מים וא"ל מים החיים יש לו לברך תחלה ברכה שניה על שתייתו ואח"כ ישיב לחבירו וכסבר' הרב אשתרוג ן' שאגגי שהביא הרשכנה"ג בא"ח סי' קע"ד שהי' נוהג לברך תחלה על היין ושותה מעט ואח"כ היה אומר למסובין בשמחתכם שלא להקדים ברכ' עבד לברכ' רבו ודלא כרש"ל הביאו הרב החבי"ב גופיה התם דפסק דהמתעטש שא"ל חיים טובים ישיב תחלה יוסיפו לכם ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' ומטעמא דכתב הרב החבי"ב דגדול כבוד הבריו' שדוח' ל"ת וכו' ע"ש:
(שם דף ח"י ע"א):
כתב הד"ט ובגליון שכנ"כג כתבתי שם רמז הרומז למחלוקת הפוסקים הנז' במאמר סתום לכאורה בשבת סוף פ"ו דאחר סמוך למ"ש שם חמרא וחיי אין בו משום דרכי האמורי איתא מעשה בר"ע שעשה וכו' ועל כל כוס וכו' אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ותלמידיהון ע"כ דיש לדקדק לישנא דיתורא דאמר מר בכפלא ועוד אמאי שינה והפך הסדר דבתחלה אמר חמרא חיי ושוב חזר ואמר חיי וחמרא וכו' ומה שתמוה לע"ד יותר הוא אומרו לפום רבנן דבשלמא חמרא לפום רבנן ניחא אמנם חיי לפום רבנן לית ליה פתרי אך לפי האמור דאיפליגו ביה רבנן הנז' אם ניתנה להאמר בשמחתם ולחיים קודם הברכה א"נ להקדים הברכה תחלה אפשר לומר דמשיחתו של ר"ע למדנו אגב ארחין דמאן דעביד הכי לא משתבש ומאן דעביד הכי נא משתבש ויש לו סמוכין לזה ולזה או משום דאין ראוי להקדים ברכ' עבד לברכת רבו ולכן מקדימין הברכה או לאידך גיסא משום דגדול כבוד הבריות וכאמור וזהו שהיה ר"ע מכריז ואומר חמרא וחיי היינו ברכת היין קודם והדר לחיי כסברת הרב אשתרוג הנז' ושוב היה אומר חיי וחמרא ומקדים חיי לחמרא לרמוז לסברת הרש"ל ובהכי מיושב הכל ושפיר דייק בלישניה לומר לפום רבנן למימר דרבנן מרחשי בפומייהו הכי והכי ואיתא להא ולהא כנלע"ד לומר בדרך רמז ודוק:
לה חייב האונן ליטול ידיו כי לא נפטר רק ממ"ע ולא הותר במילי דאיסורא ושם עלה ונסתפק אם מותר לאונן לשתות שכר ותבשיל של בשר דכיון שאסור בבשר ויין אם כל דבר המשכר בכלל:
(מוצל מאש ח"ב סי' כ"ב):
כתב הד"ט ועיין להרש"ל בתשו' סי' ע' שגם לבבו לו כן יחשוב ועיין להרב נודע ביהודה בא"ח שנו סי' ז"ך ולהרב אהבת דוד דף מ"ג ע"ד שהאריך במתק שפתיו והסכים שהאונן יברך ושם האריך ג"כ בענין סומא אם גם הוא חייב בלאוין ועיין בחי"ד סי' ל"ו אות נ"ג. ולענין של מעלה לשתיי' שכר ואכילת תבשיל של בשר כנלע"ד דאם באנו לאסור כל דבר המשכר כדי שיוכל לפקח על עסקי מתו מ"מ תבשיל של בשר דמסתמא הטעם שאסור בבשר הוא משום שלא יתראה עצמו שמח באידו וכמו שאסרו אכיל' בשר בסעודה מפסק' של ט"ב וכמ"ש ראבי"ה הביאו הרי"בה ז"ל סי' תקנ"ב מטעם שמחה א"כ תבשיל של בשר שרי דאין שמחה אלא בבשר ולא בתבשיל שלו דבהא הריב"ה נמי לודי אע"ג דס"ל דלאו משום שמחה לבד אסרו בשר אלא להרבו' אבל על חרבן בית אלקינו אך באבל יחיד דשניא בזה מט"ב דשרי בבשר דין הוא דבאנינותו ליסגי לאסור לו בשר ולא תבשיל של בשר וכמה פעמים נשאלתי על זה ולצורך כל דהו בחולי קל התרתי לע"ד בלי פקפוק טל תמה הרב המחבר על הרב פרח שושן בא"ח כלל א' סי' ג' בדין פת הבב"כ דכתב מרן סי' קס"א דלא יברך המוציא וג' ברכו' אא"כ קבע סעודתו עליו או אכל שיעור וכו' כיון דספקא דרבנן הוא והפר"ש הנז' ליישב תמיהת הרב"ח דכתב דגם אם אינו מברך ברכ' הראיה עובר משום לא תשא ורצ' ליישב דכיון דאיסורא דרבנן היא כמ"ש הרא"ש לכן בספק בחרו לברך במ"מ וברכה מעין ג' דשמא א"צ ג' ברכו' ע"ש ותמה עליו הרב המחבר דלא יתכן לומר כן למרן דפסק כהר"מ בפ"א מהל' ברכו' דין ט"ו דהרי הוא כנשבע לשוא וכ"כ המג"א בפשיטו' דדעת הר"ם הוא דמדאוריי' ושכ"פ מרן בס"ס רט"ו זאת ועוד דהריב"ש סי' שפ"ד כתב דאפי' להרא"ש רמיזא באורי' ואף שאין תימה כ"כ על הרפ"ש מהריב"ש אך מדברי מרן שפסק כרמב"ם יש בוודאי לתמוה שלא השגיח בו ולא במג"א ע"ש (חזון למועד סי' כ"א):
מ מי שנסתפק לו אם אכל שיעורא דאורייתא מ"מ יכול לברך להוציא אחרים שאכלו כשיעור תורה שלא כסבר' הרב הלק"ט בח"ב סי' רמ"ז דפסק דאין ספק מוציא מידי ודאי עיין להרא"ם בתוספותיו על סמ"ג הל' מגילה והרא"ש פ' מי שמתו גבי מאי דאבעיא לן אם נשים חייבות בבה"מ מדאורייתא:
סמא דחיי סי' ו':
מא איך יתנהג בברכת פה"ג בב"המ בבית חתנים הביא תשובה כ"י ממהר"י פינצי סי' כ"ט שכתב ולענין בורא פה"ג על כוס א' בודאי ימתין לברך עד גמר ברכת נשואין שברכ' נשואין במקום סעודה אחר בהמ"ז היא נגררת כדאי' בפ"ק דכתובו' כי תניא ההיא בב"המ ולכן כיון שהתחיל ב"המ ועדיין לא בירך בפ"הג גומר כל הברכו' הנגררו' עמה ואח"כ מברך בפ"הג שמתוך כך יהיה ניכר שכולן נסדרו אחר ברה"מז שאם יברך בפה"ג אחר בהמ"ז היה נראה כאילו ברכת נשואין היא מעצמה ולא יהי' שייכות בבה"מ כלל ע"ש:
(פחד יצחק אות ב' ערך ברכת חתנים בבה"מ):
מג הביא תשובת הר"ש מהזקנים והסכים עמו הרש"ל מפינאלי על דבר מי שבידו טבעת זהב ואבן טובה קבועה בה ומתירא להסיר' מאצבעו כשיטול ידיו פן ישכחנה ויגנבוה ומצא לו תקנה שמתחל' ישפוך מים על ידו הימנית שבו הטבעת עד שיהא בו טופח ע"מ להטפיח להסיר כל דבר החוצץ ואח"כ ימשוך הטבעת ממקום מושבה למעלה או למטה במקום שיש בו טופח עמ"ל ושוב ישפוך מים על אותו היד ב"פ כדין חיוב נטילה או רביעי' בבת אחת ובזה נטהרת כל היד שהרי מקום הראשון שבו היתה הטבעת נטהרת ע"י שפיכ' המים ב"פ או רביעי' בבת א' וגם מקום שנתונה בו עכשיו נטהרת ע"י טבול הראשון ושפיכו' אחרו' שהמים שתח' הטבעת מצטרף עמהם ואינו חוצץ ועיין למרן א"ח סי' קס"ב סעיף ב' וד' ולהרב הלבושים ע"ש שהאריך:
ועיין להרב פני אריה סי' ח' דפסק דצובע וטבח ודומיהן מבעלי אומניות שאינן מקפידי' על הנדבק ונאחז בידיהן מחמת מלאכתן התמידית אפי' אם הדם והצבע על כל ידיהן כיון דבמיעוט הגוף הוא בטל לגבי הגוף והוי ככל מיעוט שאינו מקפיד דאינו חוצץ בנט"י ובטבילה ויפה עשה הרב שהעתיק בש"ע דברי הרשב"א כהוייתן שכן הוא עיקר ועג"כ בשבות יעקב ח"א סי' ס"ט דפסק להתיר אף בטבילת נדה ועג"כ להלק"ט סי' כ' בדין מוהל שיכול לברך אף שנתיבש דם המיל' על ידיו ותמ' עליו הרב שבו' יעקב (שם אות ח' ערך חציצ' בנט"י):
מג על הקאוו"י שמביאין בסעודות גדולות אחר שברכו בורא פה"ג על כוס בהמ"ז אין לברך כלל והמהדרין לברך ברכה אחרונה אחר שתיית היין כדי לברך אח"כ על הקאוו"י תעו מדרך השכל להרבות בברכה שא"צ והסכים עמו הרמ"ך אשכנזי ע"ש (וע"ל אות כ"ד) (גנת ורדים כלל א' סי' א' ב' ג'):
כתב הד"ט וכבר עמד על שמועה זו נאה הרב המופלא מהרי"ך ז"ל בבתי כהונה שלו ח"ב סי' א' וע"ש משאו ומתנו יפה בדברי הרבנים הנז' באופן ששלש דעות במדה זו דלהרב גו"ר הנז' אין לברך על הקאוו"י כיון שבירך על כוס בהמ"ז ולברך ברכה אחרונה על כוס בהמ"ז כאשר המהדרין חושבין לתקן כדי לברך בלי ערעור על הקאוי לא יפה הם עושין משום שמרבים בברכו' שלא נצורך ודעתו של הרמ"ך להסכים שלא לברך וכסברת הרב גו"ר כל שלא בירך ברכה אחרונה על כוס בהמ"ז ואם יפה עושין המהדרין או לא לא ביאר דעתו אם טוב ואם רע ודעת השלישי הכרעה לחובה שלפי הדין חייב לברך אף אם לא בירך ברכה אחרונה על היין באופן דפליג אתרווייהו ולמעשה פליג נמי אסברתיה של הרב גו"ר דלגלג על המהדרין שמברכין ברכה אחרונה על היין דליתא דאדרבא שבחינהו בקאלאוס ושכן ראוי לעשות ושאינו ענין לכאן דין ברכה שא"צ ומדברי שלשתם למדנו דאם בירך ברכה שלאחר שתיית היין חייב לכ"ע לברך על הקאוי יעו"ש:
ובדין ברכה לאחר שתיית הקאוי בכל מקום ובכל זמן הרבה דיו נשפך וכמה קולמוסים כבר נשתברו הללו מחייבין והללו פוטרין ואפס קצהו תראה אשר העירותי לקמן סי' יו"ד אות י"א ע"ש:
מד כשמביאים לפני המסובין יין שרוף ומרקחת אין לברך שהכל על המרקח' שכבר בירך על יין שרוף והרב הר"ם ויטאלי חולק עמו מטעמא דאין ברכת השתי' פוטרת האכילה והרב המחבר השיב על דבריו והסכי' עמו מהר"י הלוי ע"ש:
(שם סי' ד' ה' ו' ז'):
מה בדבר שמסתפקין בברכתו אחרונה אם יש לברך מעין ג' או בנ"ר אע"ג דבדיעבד אם בירך בנ"ר יש לנו אילן גדול לתלות בו דיצא י"ח מ"ח לא יביא עצמו לכתחל' לידי מדה זו:
(שם סי' ט"ו):
מו ברכת הטומ"ט על יין שני היינו דוקא בסעודה אבל בלא סעוד' אין להקל לברך ושם באו דברי מהר"י הלוי שחולק עליו הרב המחבר והוסיף שנית ידו לקיים הוראתו והודה לו מהרי"ל הנז':
(שם מסי' מ"ד עד סי' מ"ז):
מז לא נשא פני גדול ששמע שהיה מזמן הוא וחתנו ובתו ויהיב טעמא דבכי ה"ג ליכא טעמא דפריצותא דליתא לפי שאין חובת האיש והאשה שוה דאיהי לא מחייבא בבה"מ אלא מספק וכיצד תצטרף והתוס' בערכין פ"ק דף ב' כתבו ג"כ דאין מצטרפין לפי שאין האשה אומרת ברית ועבדים אינם אומרים על ארץ ונשים מזמנות לעצמן אינו אלא רשות:
(שם בגן המלך שלו סי' ע"ה):
מח ת"ח שתורתם אומנותם וכן בעלי בתים שעוסקים במו"מ ואין להם מלאכה גרועה א"צ להסיר הטבעות בשעת נט"י אע"ג דמהדקי טובא ועיין למרן ומור"ם בס"ס קס"א:
(שם ס"ס קכ"ג):
מט הורה גבר שנט"י לסעודה ונט"י לתפלה ונט"י של שחרית יש לדקדק בכולן לנוטלן עד תחלת הפרק דהיינו עד מקום חבור היד עם הזרוע אך בנט"י לעשיית צרכים דמצד הדין א"צ נט"י ובנקיון בעלמא סגי יש להקל ובט"ב ויו"כ אין להחמיר לעולם דבין לתפלה בין לשאר דברים יטול ראשי אצבעותיו בלבד:
(ושב הכהן סימן א' ב' וג'):