עיקרי הדט אורח חיים· רבי דניאל טירני
סימן ה דיני תפל' ונש"כ ונפ"א
אות א מה שאנו אומרים אלקי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ולא אלקי אי"ו אפשר לומר עפ"י מ"ש הכתוב דע את אלקי אביך ר"ל שאין להאמין באלוה מצד מנהג אבותיו רק מצד החקירה ומצינו באברהם שהיה חוקר הראשון אלקותו והודיעו בעולם ואם היינו אומרים אלקי אי"ו היה מקום לומר שאברהם היה החוקר הראשון ויצחק ויעקב מעשה אבותיהם בידיהם ולא מצד החקירה מעצמם לכן פרט בכל אחד וא' אלקי לומר לך שכל א' וא' חקר בדבר (פנים מאירות ח"א סי' ט"ל) ב
כהן שבא לבה"כ ומצא צבור בהודאה אעפ"י שלא עקר רגליו בבה"כ בברכת רצה אלא עקר רגליו ממקומו בכ"מ שהוא מותר לעלות לדוכן:
(אהלי יעקב סי' ס"ו)
(כתב הד"ט) ועיין בתשו' הרמ"ז מסי' כ"ב עד כ"ח דנחלקו בדין זה חכמי דורו עמו והוא פסק לאיסור וכהרדב"ז הביאו הרכנה"ג וכמוהו פסק מהר"י הלוי אך מהר"י ואלי והרב ארנ"ן פואה ומהר"י הסכימו להיתר וחזר הרמ"ז לחזק יסוד הוראתו לאיסור ועיין ג"כ למהר"י טראבוט בתשובותיו הזכירו מהרי"ו הנז' שם שפסק לעלות ושהוגד לו שהרמ"ע ג"כ התיר לעלו' באלפסי זוטא שלו בפ"ד דמגילה וכדברי מע' השואל לרב ארנ"ן הנז' שהשיב לו שבימי הזקנים נעשה מעשה פעמים רבות לעלות ושכן העיד הרב בנימין הלוי מצפת שגם בא"י המנהג לעלות ועיין ג"כ להרב גו"ר כלל א' סי' כ"ב דפסק דלא יעלה וע"ש דאפשר לחלק בין עובדא דידיה דדילמא שאני התם דנכנס אדעתא שלא יצטרך לעלות אך בלי גלוי דעתא כלל וכניד"ד שמח גם הוא יתיר לעלות:
ג לא ישאו כפיהם בתעני' ז' באדר וכיוצא שמתפללים מנחה בסליחות ותחנונים היחידים המתעני' שאין לו דין ת"צ ודלא כהרב גו"ר שהתיר:
(פרח שושן כלל א' סי' ז'):
(כתב הד"ט) ומנהגנו פה פירינצי לחלק דאם מתפללים מנחה קרוב ללילה ובער"ח אז אומר הש"ץ בחזרת התפלה ברכת כהנים אעפ"י שיחידים הם ונער יכתבם המתענים ובתעניות שובבי"ם שמתפללים מנחה גדולה אין הש"צ אומר ב"כ ומ"מ אין מכאן הכרע אם ישאו ג"כ הכהני' כפיה' דיש לחלק בין זל"ז עיין להרמ"ע ס"ס קכ"ט:
ד חזק בראיות סברת מרן ומור"ם דבין בפסח בין בש"ע אם אמר אתה גבור צ' פעמים והזכיר בה טל או גשם אם נסתפק אח"כ אם הזכיר או לא א"צ לחזור בין לבני ספרד בין לבני אשכנז ודלא מהרב גו"ר:
(שם כלל א' סי' ב'):
ה העלה דמ"ש מרן בסי' ק"ך דאסור לישב תוך ד"א של מתפלל בין לפניו בין מהצדדין דיש להחמיר אף אם אינו מפסיק בין המתפלל לבין הכותל ושלא לישב כל שהוא בעגול ד"א יש להחמיר הואיל ונפק מפומייהו:
(שם סי' י"א):
הד"ט ואם היה יושב ובא א' והתפלל אצלו עיין להרב יד אליהו סי' ד' דכתב דאין שייך בזה שום מדת חסידות לעמוד אם הוא עוסק בתורה או תפלה ולא עוד אלא דאם יתבלבל בקומו איסורא נמי איכא לעמוד ושאני ההיא דרמ"א סי' ק"ב דכתב דמנהג חסידות לקום אף שכבר ישב דהתם מיירי שאינו עוסק בתורה או עניני תפלה וכן ראה אח"כ להרב לקט הקמח דף י"ג ועוד כתב דאף לסברת הרב"ח חמיו דמחלק בההיא דמור"ם בין בה"כ לביתו מ"מ יודה דבעוסק בתורה א"צ לקום אפי' ממדת חסידות ועיין להרב מים רבים ח"א סי' מ"ב ובדברי דוד סי' מ"א דס"ל דלא מיבעיא שאין צריך לקום העוסק בתורה אלא אף לכתחלה מותר לישב תוך ד"א של מתפלל לעסוק בתורה:
ומי שקבר מתו קודם חצות אין לו נסמוך על דעת הרמג"א סי' ע"א סק"א להתפלל שחרית ולא ברכות השחר אלא כיון שנקבר אחר ד' שעות אין לו להתפלל שחרית כלל:
(זרע אמת ח"א סי' י"א):
(כתב הד"ט ועיין להרב שבות יעקב ח"ב סי' קפ"ח דאם בר"ח קבר מתו ד' שעות אחר חצות שוב אין לו להתפלל אפי' מוסף אע"ג דת' מוספין כל היום ודלא כהרב דבר משה ח"א סי' כ"א ועיין להרב מר וקציעה סי' ע"א דמסיק דאף דמן הדין אינו חייב מ"מ לא ימנע מלהתפלל אפי' אחר חצות דיש לו דין מי שנאנס ולא התפלל וה"ה לברכות השחר דשפיר מצי לברוכי ובענין ברכות ק"ש לא יברך יוצר אור אבל יברך אהבת עולם ואמת ויציב דכלא שעתא זמנייהו וע"ל או' נ"א:
ז עולי רגלים מח"ל שאין עמהם כהן לישא כפיו בי"ט ב' ש"ג יכול לעלות ולברך כהן בן א"י:
(זרע אברהם ח"א סי' יא וי"ב)
הד"ט וכן דעת מהר"ם ן' חביב הביא דבריו הרב גו"ר כלל א סי' י"ג אך אם יש כהן מח"ל לא יעלה עמו בן א"י והרב גו"ר נסתפק אם לעלות אף באין שם כהן בן ח"ל
ה בקשת מלאכי רחמים משרתי עליון שאומרים האשכנזים בימים שבנתים החזיק הרב המחבר במנהגם והוכיח שאין בה שום חשש איסור (שמש צדקה א"ח סי' כ"ג וכ"ד):
כתב הד"ט וראיתי להרב פחד יצחק אות צ' (כת"י) ערך צרכי רבים שהביא קונטרס ארוך קרוב לעשרים דפים מזה ומזה כתובים מבעלי תריסין ואחר סמוך הובא פסק הרש"צ הנז' להכרעה של זכות לנוהגים לאמרה ועיין ג"כ למהר"י ברונא בתשו' סי' ער"ה דכתב דאין לחוש כלל דאין זה דרך אמצעי רק דרך שפלות שהוא ביש בדבר. לקרב אל המלך ע"ש:
ט על מ"ש הרב גיסו דלהתפלל מנחה גדולה עדיפא מקטנה הרבה להשיב דאדרבא קטנה עדיפא וקולא הוא שהקלו משש שעות וחצי בפרט בי"ט משום דשכיחא שכרות אם יתפלל אחר סעודתו:
(קול אליהו סי' י"ג):
כתב הד"ט ועיין להרב בית יעקב סי' צ"א בדין ראובן ההולך בדרך ואחרים עמו ובהגיע חצי היום אחר ו' שעות עמד והתפלל ת' מנחה כי אמר טוב להתפלל עתה בבית מבדרך ואף שמיחו בו חביריו באמרם אליו שזמן מנחה גדולה אינו קודם ו' שעות ומחצה לא שמע אליהם ופסק הרב ז"ל דבדיעבד עלתה לו בתחלת שבע ופטור מתשלומין בתפלת ערבית ודלא כהרמג"א ע"ש וכבר נחלקו על הוראתו רבים ונכבדים הרב פר"ח ומהר"י עייאש והרב יד אהרן והרב ברכי יוסף והרב מאמר מרדכי אשר החזיקו כלם בסברת המג"א דלא יצא:
י' אין להרהר על מה שנהגו להתפלל בעזרת בה"כ וחצרותיו אעפ"י שאינם מקורים שיש להם מן הדין ומן הקבלה על מה שיסמוכו:
(בתי כהונה סי' טו"ב):
יא ש"צ שעמד להתפלל ובהגיעו לאמצע אתה גבור נתעלף והוצרך לעמוד אחר תחתיו והורו שיתחיל הב' ממקום שפסק ראשון ולא לחזור לראש ויפה הורו:
(בית יהודה ח"ב סי' כ"ח):
יב מי שהיתה לפניו ת' המוספים בצבור וקראוהו למול ויש טורח צבור להמתין לו כל שאין לחוש שתדחה המילה מזמנה אין לו להניח ת' המוספים בצבור או מקרא מגילה לילך למול (וע"ל סי' ל"ו אות כ'). (שם סי' מ"ח):
יג מה שמתפללים הצדיקי' על הרשעים שישובו לה' אעפ"י שהכל כידי שמים חוץ וכו' אין מקום לזה רק אם הם בעצמם מתעוררים לתשובה אך בלא זה הרי זו תפלת שוא דאדם בחיריי הוא ודוקא הבא ליטהר מסייעי' אותו:
(מעיל צדקה סי' ז'):
יד אין למחות בעונה אמן אחר כל ברכה וברכה של ב"כ וכן אין להכריח לענות אחר כל ברכה וברכה כי יש לזה ולזה ע"מ שיסמוך:
(יכין ובועז ח"א סי' כ"ה):
טו בתי כסאות סמוכות לבה"כ אם יש להם מחיצות גבוהות עשרה וגם מתפללים בבה"כ מוקף מחיצות דישנן מעתה ב' הפסקות לית לן בה ובלבד שלא יניע להן ריח רע:
(שב יעקב א"ח סי' י"ג):
כתב הד"ט ועיין להרב אור נעלם סי' ה' שגם לו לבב כמוהו שאם יגיע להן ריח רע אין הפסקה ושינוי רשות מועיל ולחייב את שכיניו להרחיק אעפ"י שהחזיקו בו מכמה שנים
ועיין בדין תפלה במקום הטינופת להרב טוב עין סי' ח"י אות ל"ז שכתב דנסתפק גדול א' בדין ישראל שהוא בבית הסוהר והמקום מטונף דודאי אסור להתפלל ולברך ואפי' להרהר אם יכול לקיים המצוה במעשה בלבד וכגון שבעד החלון יושיט לו א' לולב ואתרוג אם יכול ליטלן בידו או דילמא גם מעשה המצוה אסור והשיב דלכאורה יש להביא ראיה מפ"ק דקידושי' דף ל"ב יכול לעמוד לפניו בבה"כ ובה"מ ת"ל תקום והדרת קימה שיש בה הידור מכלל דאי לאו שאין בה הידור. הוה שרי לקיים מצות קימה ושוב הביא מ"ש בזוהר תרומה דהמצות בעי למקני להו באתקנותא דגרמיה ואתדכאותא דמשכני הרי דצריך שיהיה, המקום נקי כשמקיים המצוה ושיש לדחות דשאני ניד"ד דאנוס גמור הוא ויהיה מותר לקיום המעשה בלי הרהור ע"ש:
ולי אני עבדו יש להביא ראיה נכונה דמדינא שרי ולא מכללא מההיא דפסק מור"ם בלי חולק בי"ד סי' י"ד בשם האגודה דאם שוחט בבית המטבחים שהוא מקום מטונף יברך בריחוק ד"א קודם שיכנס לשם, ולא ידבר עד אחר השחיטה והלא השחיטה מ"ע היא ושרינן נשחוט במקום המטונף אעפ"י שאין לברך וא"כ נפשטא האיבעיא להיתירא ודברי' הזוהר לאו לעיכובא אלא למכשירי מצו' מן המובחר וממקומו הוא למד דעריבא אתדכאותא דמשכנא בהדי אגר שלים ואתקנותא דגרמים והני תרי ודאי לאו לעיכובא ולכל הדברות ולכל אמירות יש לע"ד להעיר דאם ההרהור אסור איך אפשר שיושיט ידו ויקבל הלולב ואתרוג ואינו מהרהר במצותה וכן ההולך ושוחט בבית המטבחים אתר שבירך וידיו עסקניות לעשות מצות שחיטה איך אפשר שלא יהרהר בעשיית המצוה אם לא שנאמר דאיסור ההרהור במקום הטינופת אינו אלא להרהר בברכו' ודברי תורה לא שאסור להרהר בעשיית המצוה ויש ליישב קצת:
יו טעה מי שהורה למי שמת לו מת בשבת להתפלל ערבית מבע"י ולהבדיל בתפלה דכשמתפלל תפלת חול א"כ לדידיה חול הוא וחל עליו אנינות ופטור מלהתפלל:
(שבות יעקב ח"א סי' ו'):
כתב הד"ט ועיין להרב בית לחם יהודה סי' שמ"א דהוכיח דלא טעה המורה ע"ש (ואני לע"ד) בשותא דינוקא סי' ע"ט הוכחתי בס"ד דיש לחלק בין אפוקי יומא לאעייולי דדוקא להוסיף מהחול על הקדש הרשות בידו ולא לעשות מקדש חול בהתפללו ת' חול:
יז מי שהתחיל להתפלל או לקרא ק"ש ומת עליו מתו פתע פתאום ב"מ והרי הוא אונן יגמור כיון שהתחיל בחיוב:
(שם סי' ז'):
כתב הד"ט ועיין להרב מכתם לדוד סי' נ"ב ונ"ג דפסק דבכגון דא יגמור אותה ברכה שהתחיל בלבד אך להתחיל בברכה אחרת אין לנו לעשות מעשה נגד סברת מרן ע"ש ועיין להרב מוצל מאש ח"ב סי' כ"א שנסתפק ונ' דדעתו להקל דוקא בברכה שהתחיל אך הרב שבט יהודה בי"ד סי' שמ"א כתב דדעת הרב מוצל מאש נוטה להפסיק אפי' באמצע הברכה ולזה מסכים גם הוא ועיין להרב ברכי יוסף א"ח סי' ע"א שהאריך בזה ומוביל ומייתי תשו' הרב שבות יעקב הנז' ע"ש וע"ל אות נ"ג:
יח כהן הנושא כפיו בחול או בח"המ אם צריך להסיר הכריכות של תפילין אשר באמה משום חציצה הביא בתחלה תשובת הר"י הכהן דס"ל דאדרבה ראוי שלא לחלצן והרב המחבר פסק שכח המנהג יפה לחלצם ואם לא משום חליצה בשכבר כתב מור"ם בסי' תרנ"א סעי' ז' בדין נטילת לולב ומיניו דמדינא אין בו חציצה כיון שאין כל היד מכוסה בהן וה"ה הכא מ"מ יפה נהגו לחלצן משום מנהג ליטול ידיהן קודם נש"כ ואז היה חייב להסיר משום חליצה א"נ כדי שיוכל לחלק אצבעותיו היטב לעשות ג' אוירים וגדול כח המנהג ע"ש:
(מטה יוסף סי' ב'):
כתב הד"ט ואלי דבר יגונב במאי דשקלו וטרו בדין חציצה בנ"כ דמשמע מדברי שניהם דשייכא בזה דין חציצה ואנכי לא ידעתי לע"ד מה דמות יערכו לעבודה ובגדי כהונה וללולב דאילו התם יש לחוש לחליצה בין בשרו או ידו לבגדיו או לכלי שרת או לקדשי' או ללולב ומינו וכדומה אמנם בנ"כ שאינו נוטל דבר בידו לאיזה דבר יחוצו הרצועות בינו לבין אצבעותיו ואין ראיה לאסור מדאסרו בבתי ידים שכתב הרב"ח ז"ל הבאתיו לקמן אות נ"ז דהתם יש לאסור משום דהוי בזיון שאין דרך לעמוד בכך בפני גדולים משא"כ ברצועות דהכא והתם נמי אינו נלע"ד דאסור משום חציצ' דשאני ההוא דיששכר איש כפר ברקאי דהוה שייך ביה איסור חציצה ונהי דאיתקש נ"כ לעבודה אך בענין החציצה חסר המציאות היא לפי שאין דבר אחר שצריך שיגע בבשרו דיהיה מקום לחוש משום חציצה כי מה בידו יקח וגבי לולב נמי ניחא דשייך ענין חציצה וע"ל סי' ל"ג אות כ"ה ועיין בחי"ד סי' כ"ו אות כ"ו:
יט כהן חרד וירא את ה' זקן ושבע ימים ומכח חולשתו אינו יכול לישא כפיו מעומד ישא כפיו בסמיכה או מיושב אם א"א בענין אחר וזכר לדבר ויתחזק ישראל וישב על המטה לברך את בניו ואף שראוי לעמוד אין דנין א"א מדאפשר:
(שבות יעקב ח"ב סי' א'):
כתב הד"ט ועיין להרב נודע ביהודה סי' ה' דכתב דאשתמיטתי' דברי הסמ"ג ותו' דמנחו' דף ק"ט ד"ה לא ישמשו במקדש ודליתא דאסמכתא בעלמא הוא אלא היקש גמור דדוקא בעמידה ובלי סמיכה ע"ש וכ"פ ג"כ הרב מחזיק ברכה בשיורי ברכה שלו ע"ש גם הרב פרי מגדים בח' משבצות זהב ס"ס קכ"ט כתב דעובר בג' עשין אם נשא כפיו מיושב וכתב עוד שם דכהן שנשא כפיו בלילה אינו כלום ואם א"ל ביום ולא עלה עובר בג' עשין ומכין אותו מ"מ כנראה באה"ע סי' כ"א סעי' א' דמ"מ לוקין אף באין מעשה ועיין פר"ח א"ח קצ"א ותל"א:
כ אין מחוייבים לקדש כהן שיצא בנו או בתו לתרבות רעה אכן רשות מיהא איכא ומ"מ אין לביישו ברבים ואם יקראהו לתורה יעל' ראשון כדרכו כל שהוא עצמו מוחזק לאיש כשר:
(שם סי' ב'):
כא לצאת ידי ספק אם הזכי' גשם בתחיית המתי' שכתבו הפוסקי' בסי' קי"ח לומר צ' פעמים ברכת אתה גבור ה"ד כשיזכיר ג"כ האזכרו' שבנוסח הברכה שאם ידלג האזכרו' נחוש שיבא לשנות גם בתפלה ומכאן למד שמותר לקרות האזכרות בפסוקים המובאים בתלמוד והעיד על עצמו שבהיותו קטן והיה קורא בכנוי בפסוקים וכמנהג מלמדי תינוקות למדו אביו לקרות האזכרות ממש והביא גם הוא ראיות לדבר ודלא כהמג"א סי' רט"ז דכתב דגדול הלומד הברכות בש"ס אומרן בלא הזכרות ה' דאין ראייתו ראיה (שאלת יעב"ץ סי' פ"א):
הד"ט ומ"מ מנהג רבים להזהר בכך ומצאתי להם סמך בפ' חלק דף ק"ד על פסוק ה' לא קראו רב אמר אלו הדיינין ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות ע"כ ופירוש שם מהרש"א דהיינו הדיין כשקורא השבועה לבע"ד ומלמד תינוקות כשקורא עמו אינו ראוי להוציא האזכר' בפיו עכ"ל ונהי דאין מכאן סתירה לסברתם דיפה כח האב וכח הבן הנז' לדחות דלא שמיע להו ולא ס"ל כפי' מהרש"א הנז' אלא כרש"י שפי' הא דרב ושמואל באופן אחר ע"ש אמנם הבא לחוש לסברת מהרש"א פשיטא שאין מזניחין אותו וכ"ש שאינו ראוי לגערה כאשר היה גוער בהם הרב צבי אביו ותמהני קצת על שלא נשאו על שפתותם כלל ענין הלז ושוב ראיתי שכתבו הרב מחזיק ברכה שכתב בשם התשב"ץ סי' תמ"ב שאין לקרוא השם אפי' בכינוי כשקורא בתלמוד:
וכעת נגלה אלי הדבור מא' המיוחד מחכמי ישיבתנו הוא מחס"י נר"ו הוא אמר דלדידיה דברי מהרש"א אינם ענין לדברי הרב יעב"ץ דהתם אין כוונת הדיינים ומ"ת ללמוד רק ללמד ומש"ה אינו ראוי להזכיר הכתוב ולדידי ק' דלפי סברתו בקריאת המקרא פשיטא שצריך להזכיר וא"כ מה זה שכתב מהרש"א דמלמד תינוקו' כשקורא עם התינוק אין ראוי להוציא ה' מפיו דמשמע דבכל גוונא אפי' מלמדו מקרא א"ו צריך לחלק בין מלמד שאין כוונתו ללמוד ובין מי שכוונתו ללמוד דלמי שמכוין ללמוד בודאי שמותר לו לקרוא ככתוב בין כשלומד הפסוק בין כשלומד בש"ס המביא איזה פסוק וזה לפע"ד פשוט ע"כ היו דברי האוהב השונה הלכה זו ואנא דניאל אען ואומר מחס"י עליון שמת מעונך מעון העיון הזך עלה דאשכחנא תנא דמסייע למאן דחש ליקרא דשמא קדישא שלא להזכירו שלא לצורך חיוב ומההיא דמהרש"א הנזכר וכבודו פתח פיו דאין ללמוד הלמד ממלמד ואנן בדידן לא חזינן תיוהא כלל וככחי אז כחי עתה דמאן דחש שלא להזכיר יש לו עמוד גדול הרש"א לישען עליו ולעולם דכח האב וכח הבן הנזכרים לחיים רוח אחרת אתם שלא כסברת הרש"א דאילו אינהו ס"ל דאף המלמדי תינוקות טועים הם בקריאת השם בכנוי וכמ"ש הרב יעב"ץ בפירוש בראשית מאמר וז"ל אע"ג דחזינן למיקרי דרדקי דקפדי בהכי וסוברים שיש בו חשש דלא תשא את שם ה' לבטלה בודאי טעות הוא בידיהם עכ"ל ועוד כתב וז"ל ואיברא איפכא הוא ונהירנא כד הוינא טליא וגריסנא גמ' באנפי דאבא מארי הגאון זצ"ל כשהייתי מגיע לפסוקי' וקריתי השם בכנוי כפי מה ששמעתי ממלמדי היה גוער בקורין כך עכ"ל הרי דלדידהו ודאי אפי' המלמדי תינוקות לא יקראו בכנוי אע"פ שמלמדין ואינן לומדין וא"כ איך לך סברה הפכיית ונגדיית גדולה מזו לסברת הרש"א וכיון שכן מה מקום יש לחלק בין למד למלמד להשוות יחד סברת הרש"א בסברת הר"ץ והרב בנו כאשר חלט ועשה מאמר מכתו"ר:
ומה שלע"ד ברור אצלי הוא דבכ"מ שמזכיר הכתובים בחיובא דרביעא עליה כ"ע ל"פ דיש לקרותן בשם אדנות וכל שקוראן בלי חיוב קריאה כולהו ס"ל נמי דיש להזכירן בכנוי כי פליגי במאי ניהו הקריאה בחיוב לשלא בחיוב דאילו הרש"א ס"ל דכל כמה דאינו מחוייב בקריאת אותן פסוקי' דוקא שלא בחיוב מקרי ואינו ראוי להוציאן בפה והיינו קריאת מלמדי תינוקות ודכוותייהו ואילו הר"צ והרב בנו ס"ל דכל אמ"ר דנחית לקריאת פסוק קריאה בחיוב מיקרי כיון שקורא לאיזה צורך והיינו המלמדי תינוקות וכיוצא להם:
ומה שרצה מר להכריח סברתו לחלק בין למד למלמד משום דאל"כ ק' למה תלה הדבר במלמד ל"ק לע"ד כלל די"ל דלרבותא קמ"ל דאפי' המלמד דהוה אמינא להקל בו כדי שלא יבואו תלמידיו לטעות בקריאה מחוייבת ג"כ לקרוא בלי אזכרותיה' אפ"ה ה' לא קראו ומעתה ומעכשיו אין לתפוס עלי מה שהקשה כת"ר בכח הדבור דלדידי בקריאת המקרא שצריך להזכיר ככתוב א"כ מה זה שכתב הרש"א וכו' ולפי דרכינו תיובתא לא חזינן דאה"נ דבכל גוונא ס"ל להרש"א דכל שאינו קורא אותה קריאה בחיוב דוקא כגון ק"ש בעונתה וכיוצא אין להזכיר את ה' ואפי' מלמד תינוקות וממה שכתבנו ממילא משמע דמאי דפשיטא ליה דמי שלומד בש"ס ראוי להזכיר את ה' לע"ד פשיטא לי דמי שחושש לסברת מהרש"א והרמג"א דהביא גם הוא ראיות לסברתו לא משתבש והרב יעב"ץ נמי בר פלוגתיה הביא דבריו ולא דחאן באמת הבנין שבידו רק כתב דאינו כ"כ ראיה. זאת ועוד בהצטרף לעזר"ה סברת התשב"ץ הנז' דשפתיו ברור מללו שאין לקרות ה' כשקורא בש"ס וא"כ אין לך ב"ד יפה מזה לסמוך עליהם אפי' שלא בשעת הדחק ולא יהא אלא ספיקא דדינא הא אמרי' בעלמא כשנתת עברת וכו' ועשית מעשה ועקימת שפתיו כי האי הויא מעשה וק"ל:
כג בלי פקפוק התיר להתפלל אצל רצפת אבנים ובלבד שלא ישתחוה ופניו דבוקים ברצפה ואם יש דבר מפסיק בין פניו לרצפה מותר להשתחות כיון שאין פניו על הרצפה ממש. (רדב"ז ח"ג ד' פירדא סי' תמ"ו ותע"ד):
כג הכריע כסברת הרמב"ן שכל עצמה של תפלה אינה אלא מד"ס ויבאר דזמני התפלה שתקנו לנו ז"ל לעכובא נמי הן ולא למצוה לחודה ואם עבר הזמן הוי מעוות לא יוכל לתקון ודלא כהרמג"א שכתב דלמצוה הן ולא לעכב גם הוכיח דזמן ת' מנחה עד הלילה ולא עד שקיעת החמה בלבד:
(שאגת אריה סי' י"ד ט"ו וי"ז):
כד דן את הדין והסכימו עמו רבני העיר שכ"מ שאומרים וידוי צ"ל אנא ה' ותמה על מנהג מקומו שא"א אותו בימים נוראים ושכן נדפס במחזורים שמתחילים מיד או"א דליתא ועיין לרמב"ם בס' המצות עשין פ"ג ולהרב החינוך פ' נשא ועל מה שלא הזכיר משה הזכרת ש"ש באמרו אנא חטא העם הזה וכו' עיין להרב בחיי שם שהרגיש בו:
(אורח לצדיק סי' ד'):
כה בכל מקום שהם אף שאין שם ס"ת יכולים הכהנים לישא את כפיהם וכמ"ש הרב עולת תמיד סי' קכ"ח והר"ש חקאן בתשובה ואף שהרב המאסף שם נסתפק לא עמד הספק בפניו כנ' מתשובתנו שכתב שהנהיג שלא לומר בבית האבל או"א לפי שא"א שם ב"כ מפני האיבול ולא נגע כלל מטעמא דאין שם ס"ת כי כן הוא האמת דאין לך בית שאין מחזיק ברכה לישראל אף שלא יהיה בו ארון וס"ת:
(משאת משה ח"א סי' ג'):
כתב הד"ט מה שרצה להכריח שאומרים אף בלא ס"ת מדתלי טעמא מפני האיבול ילע"ד להעיר קצת דאפשר דרצה לטעום טעם כולל בכ"מ ולומר לך דאף אם ימצא שם ס"ת לא יאמרנו ועיין להרב בית יהודה במנהגי ארגיל שלו דף ק"ט אות ד' דכתב דאין נש"כ ולא נפ"א במקום שאין שם ס"ת ולא מהרד"ך ע"ש ולענין הלכה נראה הדבר ברור דהכל תלוי במנהג ועיין להרב המגיה ספרא דבי רב שלמי צבור שכתב דעל זה וכיוצא בזה אמרי' מעשה רב וע"ל אות מ"ז מה שכתבתי בשמו מה דינו בבית האבל ע"ש:
כו תמה על מנהג איזה מקומות אשכנז האומרים תחנה בז' ימי תשלומי' שלאחר עצרת ומקצתם ג"כ מתענים ומספידים וחזק תמיהתו בראיות הש"ס ופוסקים שאין לומר תחנה בתשלומים דעצרת ושכן ראה אח"כ להרב אליה רבה סי' תצ"ד בשם כנה"ג שיש נוהגי' שלא לומר תחנה עד י"ג או י"ד בסיון והביא ג"כ דברי האגודה בפ' אין דורשין שכ"כ בפירוש שאין לומר תחנה ושאסורים בהספד ותענית ושלא התירו אלא ביום טבוח מפני הצדוקי' ומיהו י"ל דבאסרו חג נמי לא התירו אלא כשבה"מ קיים ותמה שבא"ח סי' תל"ד לא הביא א' מהפוסקים ראשונים ואחרונים דברי האגודה (זכרון יוסף סי' ח'):
כתב הד"ט ועיין להרב שלמי צבור דף קנ"א בשם הרב שלחן מלכים הבאתיו לקמן אות מ"ה וראיתי להרב עזריאל דיינא בתשובות סי' ל' דכתב דהכל תלוי במנהג דהצרפתי' נוהגי' שלא ליפול עד ה' ימים אחר שבועות והלועזים נוהגים באופן אחר ונהרא נהרא ופשטיה ועיין לשכנה"ג סי' קל"א הגב"י אות י"א וסי' תצ"ד הגה"ט אות ו' שיש שאין נופלין עד י"ג סיון וכמ"ש הרב ז"י הנז':
כו בה"כ שיש בהם אשכנזי' ולועזים ואין להם מנהג קבוע בתפלת' ונפלה בהם מחלוקת קצתם חפצים שיתפללו בי"נ כמנהג לועזים וקצתם כאשכנזים דן דינם שהרוב יכוף המיעוט אחר שאין שם מנהג קבוע:
(שו"ת כ"י מהרב עזריאל דייאנה סי' כ"ד):
כח בענין הפיכת הכהנים את ידיהם בנ"כ הוכיח לעקור רגליהם הימנית ולסבב לשמאלם ול"ד להדלקת נרות חנוכה שכתב המרדכי בשם מהר"ם שיתחיל משמאל ולפנות לימין דשאני הדלקה מתנועת האדם ותנועת ההדלקה כתנועת הכהן שהיה עומד על הכבש לצד דרום ובא לו לקרן דרומית מערבי' משא"כ בהפיכת הכהן הימין שלו נכבד מהשמאל ומתנועע תחלה הנכבד שבגוף כארז"ל כי עקר איניש רגליה דימינא עקר תחלה והילך וסובב לשמאל כדרך תנועת העגולה שהשמאל מרכז לה:
(זקן אהרן סי' פ"ד):
כתב הד"ט ועיין להרב"ח סי' קמ"ב ותולדות אדם למהרש"א דף יו"ד ודב"ש סי' ד"ן והרמ"ע סי' נ' ובס' דרך ימין ולהרב ב"ע סי' ק"ו והרב לקט הקמח הל' לולב שהאריכו מהך גיסא ומאידך גיסא וע"ל סי' ל"ה אות ל"ז:
כט אסר לכהנים לעלות לדוכן במנעלים של לבדים שקורין פילטר"יץ והתיר למצונני' שהצנה ק' להם בתנאי שלא יהי' המנעלים היוצאי' בהם חוצה רק נועלי' אותם כשעולים לדוכן ודוקא של לבדין אבל של עור אסור אף שאינו הולך עמם חוצה (כנסת יחזקאל סי' י"א):
כתב הד"ט וכ"פ הרב המח"בר בשם שו"ת פנים מאירות ח"ב סי' כ"ח ובשם הרב זרע אמת סי' י"ד):
ל גם כשהשעה דחוקה אין לדחות התפלה שבחשאי ולפטור עצמם בתפלה בקול רם הג' ברכות הראשונות ושאר התפלה בלחש הן מהטעמים הגלוים הן כפי מה שהעידו מהאר"י ז"ל שאף בהיות השעה דחוקה היה רוצה שיתפללו בתחלה בלחש ואח"כ להתפלל בקול רם:
(אדרת אליהו בתשובותיו סי' ג'):
לא על הפיכת פנינו לצד מזרח כשאנו מתפללים טעמא טעים על שלא פסקו כר"ע וריב"ל דס"ל דשכינה במערב לפי שגדול כח הברייתא נגד החולקים שממנה מקשי הש"ס וטרח לישבה והרי אף במקום שאמרו הלכה כפ' נגד פ' מ"מ אם יש ברייתא מסייעת לא' מהן ניידינן מהכלל וכאן הברייתא אית לה דברי כולם דשכינה בכ"מ ובפרט במערב דהיינו ירושלים וביחוד לבקה"ק ואנו בני ח"ל הופכים פנינו למזרחו של עולם ומכוונים לירושלים והיינו מערב של ירושלים אף שלא נהפוך פנינו נגד מקום המיוחד דהיינו מערבה של א"י אין אנו משגיחי' למערבו של עולם כיון דקרא כתיב והתפללו דרך ארצם בלשון חיוב והברייתא מסכמת לכל זה זהו טעמם של ההופכים לצד מזרח אך בכל מלכות אפריק"א אין מדקדקין בזה רק מתפללים בחזרת פנים גם לשאר הרוחות חוץ ממערב העולם ומ"מ נוטים פניהם קצת לצד מזרח:
כתב הד"ט ועיין להרב יד אליהו סי' א' וב' מ"ש שם הר"ר וואלף:
(אהל יעקב סי' ב'):
לב כפר קטן שאירע אבל ב"מ לא' מהם ואין שם רק מנין מצומצם אין לבטל התמיד שדרכם להתפלל בבה"כ כדי להתפלל בבית האבל כאשר נוהגים וילך האבל לבה"כ ואם אין בכפר מנין תמיד והשתא איתרמי דאיכא יתפללו בבית האבל חוץ מב' וה' משום קה"ת זו היא סברת מהר"ש וינטורא שם והרב המחבר פסק דבשום פנים אין האבל יכול להכריח לרבים לבא אצלו והם יכולים להכריחו לילך לבה"כ אך אם הם מרוצים להתפלל אצל האבל מותרים הם ואין בזה ביטול התמיד אפי' איכא קביעות מנין בכל השנה ואפי' בב' וה' יוליכו אצלו ס"ת בהכנת מקום הראוי לו וג"ח עושים עם המת להתפלל במקום שמת:
(מכתם לדוד סי' ט"ז):
לג בשבת וימים נוראים וכיוצא שמאריך החזן בנגון בסיום הברכה יש ליזהר שלא לענות אמן עד שישלים החזן כל הנגון ואם לאו הוי אמן חטופה דהארכת הנגון בסוף הויא תועלת הארכה עצמה אך באמצע התיבה אין תועלת בהארכתה אף שמנגן בה ולכן יש לבטל המנהג להאריך הכהנים בתיבת וישמרך באמצעיתה כמבואר ממ"ש רש"י בפ' היה קורא בנתינת טעם לדאמרי' התם כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו:
(בית יעקב סי' כ"ב):
כתב הד"ט ועיין בתוספת בכורי קציר חטים מחכמי פירארא ואיטליא בענין של מעלה של אריכות הנגון בנ"כ באות כ' של וישמרך ויחונך ע"ש שהאריכו ועיין להרב דברי יוסף סי' כ"ז שהשיג על הרב תוס' ב"ק הנז' שלא ירד לעומק סוגיית ר"ה דט"ו:
לד בה"כ שהעמידו בו ארון הקדש לצד דרומו של עולם אם ירצה א' מהיחידי' לפנות לצד אחר להתפלל לא מיחזי כיוהרא ולא שייך למיחש לאיבה דהרשות ביד כל א' וא' לעמוד בא' מהצדדים ולפנות פניו למזרח ולא הסכים לדעתו מהר"ם מרוטנבורק בנו של הרב זיסקינד מהמבורג והרב המחבר האריך עוד להשיב על דבריו:
(יד אליהו סי' א'):
כתב הד"ט בענין הפיכת פנים לאיזה צד אתיא זכירה פרפרת אחת שאמרתי בימי נעורי על מאמר החכם שבחכמים גם לא לחכמים לחם וכו' אשר כל חי מרגיש מה זה ועל מה זה לא יזדווגו כא' התורה וגדול' במקום אחד וידעתי גם אני כי כל מכין עם תלמיד יבא לכלל יישוב בכמה אופנים ואנן בדיד' בענינא דממשמשא ביה ידאי יש מקום אתי לפרש בדרך צחות עפ"י מ"ש רבי יצחק בפ"ד דבתרא הרוצה להעשיר יצפין להחכים ידרים ואריב"ל לעולם ידרים וכו' ומקשי' דידיה אדידיה דאמר שכינה במערב ומשני ל"צ דמצלי אצלויי ע"כ שמעת מהא דלר"י דיצפין או ידרים הנה. כי כן כיון דצפון ודרום גם זה לעומת זה הם א"א לצדד מעט בקרן צפונית דרומית ומעתה מבואר מצד עצמו תוכן של דברים גם לא לחכמים לחם דאם יפנה לצד דרום יחכים ואם לצד צפון יעשיר ושניהם כא' א"א אחרי היותם רוחות נגדיות והפכיות זו לזו וק"ל:
לה אין לו לאדם להתפלל ביחי' הרוצה לילך לסעודת מצוה והמסובי' כבר התפללו ולא הצבור ואינו בכלל המנודין כדאי' בי"ד סי' רס"ה אם כדי להתפלל בצבור אינו הולך לסעודת מצוה דכבר אמרו בירושלמי דחל' ד' כ"ח ובשב' דף י"ד אם עשית' כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות והכא צריך לעשות עבירה בפועל להתפלל ביחיד שאסור עכ"פ כיון שיכול להתפלל בצבור רק שק' לו לפרוש מפני הכבוד ובשו"ת בית יעקב סי' ל"ה כתב חלוק דינים ע"ז בלתי מוכרחים. (שם סי' ו'):
כתב הד"ט ועיין ג"כ בספרו סי' כ"ג וכ"ד בענין מצוה הבאה בעבירה וע"ל סי' י"ט אות ו' ט"ז וי"ז ומקומות אחרים:
לו אם צריך לו להקדים תפלתו לת' צבור מצוה יותר להתפלל בביתו מלילך להתפלל ביחיד בבה"כ אא"כ נודע לצבור למה מקדים תפלתו לתפלתם. (שם סי' ז'):
לו הא דאמרי' שתוי אל יתפלל ה"ד ששתה יין אך שאר משכרים אינו בכלל זה אא"כ נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך ולענין נשיאות כפים נחלקו הפוסקים אם דין שתוי בשאר משכרים הוי כשתוי יין ויש לחוש לדעת האוסרים:
(שם סי' ח'):
לה אין מזניחין מי שמתפלל בעשרה בהשכמה משום שהצבור מאחרים להתפלל ומתפללים ג"כ תיכף ת' מוסף ויש מי שירצה להמתין להתפלל מוסף עם הצבור ברב עם הדרת מלך ול"ד לההיא דהרדב"ז סי' י"ג בדין חבוש שנתן לו השר רשות להתפלל בעשרה פעם א' באיזה יום שירצה דפסק דיבחר לו היום הראשון ולא יאחר דשאני התם דזמן גדול ביניהם אבל ביומא חדא ליכא למימר הכי והביא ראיה ממ"ש הרב"י סי' רע"א גבי מי שאין לו רק כוס א' דעדיף להניחו להבדלה שא"א בפת וכן מההוא דהרב שבות יעקב סי' ל"ד דיש להמתין על אתרוג וכו' ועוד הביא ראיות אחרות ע"ש:
(שם סי' מ"ב):
כתב הד"ט ועיין להרב שלמי צבור דף נ"ג ע"ג ולקמן סי' ל"ד אות א'.
טל אף שהתפלות כנגד תמידין תקנום מ"מ אין בתפלות שבכל יום שום הזכרה לקרבן תמיד הגם שת' מוסף קבעו לומר בו פסוקי המוספים משום שרצו לתקן תפלה שיהיו בה כל צרכי האדם כדי שכל א' לעת הצורך יוכל להתפלל וכמ"ד הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואם יזכירו התמיד בשחרית ומנחה לא היה יכול לאמרה רק שחרית ומנחה ואם יולד לו איזה חדוש לא היה יכול לחזור ולהתפלל תפלה הקבועה ואם ירצה לחדש נוסח התפלה מלבו אין הרשות ביד כל אדם:
(נודע ביהודה סי' ד'):
כתב הד"ט ובענין השיר של יום שבכמה מקומות לא נהגו לאמרו במנחה וכסברת הטור סי' קל"ב הביאה מור"ם שם נשאלתי זה ימים לא כביר אם יש טעם לזה דמדברי הש"ס דר"ה דף כ"ד בענין ונתקלקלו הלוים בשיר נראה דאף במנחה היו אומרים השיר כי אין קרבן בלא שיר וזאת היתה תשובתי על מה שנתעלמה ממנו הלכות גוברין יהודאין דאין דרכם לומר השיר של יום בתפלת מנחה כשם שאומרים אותו בת' שחרית כבר עמד עליו הרמג"א שם סק"ד וכתב בזה לע"ד כל הצורך ע"ש אך בס' עמודי שמים להרב יעב"ץ בסדר עבודה שכתב גם במנחה סידר בדף שי"ט השיר של הלוים כאשר עשה בעבודת שחרית בדף ע"ז וכ"פ הרמב"ם ז"ל (ועיין מ"ש איש ר' רב קירי ואיזי בס' מחר חדש שלו הנדפס זה שנים סמוך ונראה לספרי הקטן מתנת יד ע"ש דף כ"ח ע"ב דברים נכוחים למבין) ואפי' למצוה לא היתה אלא בבקר ומש"ה אפשר שנהגו לאמרו בשחרית ולא במנחה וכמ"ש הטור הנז' שם ועיין ג"כ להרב ארחות חיים סוף הל' תפלה שהביא גם הוא בשם הרמב"ם דאפי' בשחרית אינו אלא מנהג קצת מקומות לאמרו ע"ש ושוב ראיתי להרמ"ע ג"כ בתשובותיו שהעיר על זה והניח בקושיא סברת רב עמרם דמייתי הריב"ה ומסיק שיש לאמרו גם במנחה גם הרב דרישה ופרישה כתב בזה ע"ש וא"כ יש אתו רב להעמיק כל הצורך למען תנוח דעתו בדעת זקנים הללו שדעתן מיושבת עליהן ודוק:
ואחרי מופלג ראיתי ראיה א' מרובה להרב חקרי לב ח"א שעמד גם הוא על חקירה זו ושכבר תמהו על סברת רבינו עמרם רבני' האחרונים ושכבר דחה דבריו הרמ"ע סי' כ"ה ושתי ידות דנ"ה ובאר שבע בחידושי' לסוף תמיד ושמה שהשיב אינו עולה יפה כמ"ש הר"ם בן חביב ביום תרועה דף ל' גם הר"ם אלשיך סי' קל"ח תמה על זה ושתשובת הרב שער אפרים אינה גמרוה וגם מ"ש ליישב מ"ש המג"א סי' קל"ב סק"ד אינו מתיישב ושוב חתר ליישב דעת רב עמרם אך מ"מ מצאה הקפידה מקום לנוח איך לא נהגו באמירת השיר במנחה דהוי נגד תמיד הערב ומאי שנא מפ' התמיד ופיטום הקטרת שנהגו לומר גם בערב ושאם לא היו אומרים אחר התפלה שום מזמור היה מקום לסמוך מדוחק לפי מה שצידד מקדם וכן ק' דבי"ט נהגו לומר מזמור אודה ה' וכו' דלהרמ"ע שם יצא י"ח שיר של יום ולמה יגרע כח ימי החול ושע"כ טוב להנהיג לומר בכל יום אחר מנחה השיר של יום:
מ כהן שידיו מרתתות ואינו יכול להגביהן אינו נושא את כפיו אף אם מנהג המקום שלא לישא הכהנים כפיהן חוץ מהטלית דנ"כ מעכבת אף כשאי אפשר בלא"ה:
(שם סי' ה'):
מא מה שאמרו בזוהר והזהירו יודעי חן שיש לומר התפלה על הסדר ולא לזמר הזמירות אחר התפלה ה"ד כשמתפלל ביחיד אבל אם איחר לבא לבה"כ ובא כשהצבור מתפללים כ"ע מודו דידלג להתפלל עם הצבור וכמ"ש הגאון צבי בתשובה סי' ל"ו וכן משמע מדברי המגיד שהביא הבאר היטב עוד כתב כי אין מקום להקפדה רק אם יתחיל מיוצר אור ואינו אומר ברכת ב"ש וישתבח אך מי שיוכל לומר הברכות בקצת מהזמירות פשיטא שיאמרם בלי הקפדת דילוג דאין כאן שום היפוך הסדר כלל:
(שלמי צבור דף ס"ז ע"ג):
מב מי שטעה והזכיר גשם בימות החמה ולא נזכר עד שהגיע להאל הקדוש וידע שהיה לו לחזור לראש הת' וההוא אמר לצאת י"ח בשמיעה מש"צ בחזרת הת' בקול רם לאו שפיר עבד ושמא אפי' בדיעבד לא יצא י"ח ע"ש שפלפל בדברי הפוסקים בענין זה וכדומה לזה:
(שם דף קי"ז ע"ד):
מג טעמא טעי' בשם הריב"ה למה שתקנו לומר אבינו בברכת השיבנו דוקא להזכיר שהאב חייב ללמד תורה לבנו ע"כ אנו אומרים השיבנו אבינו לתורתך ושם נשא ונתן הרב המגיה על דברי הרב ברכי יוסף על מ"ש בדרך דרש ע"ש ועוד לו שם ביאור נחמד ונעים על ברכות י"ח בפרטיהן ע"ש שלא הניח דבר גדול או קטן שלא עמד טעמו בו בכלל ובפרט:
(שם קכ"ד וכ"ה):
מד נשא ונתן באמונה בדין טומא' בבית הסמוך לבה"כ אם ילכו הכהנים משם או לא כדי שלא ישארו הקהל בלא ברכת כהנים ושם הרב המגיה העמיק הרחיב בההיא דאין מדקדקים במת בבה"מ שהזכיר הרשכנה"ג בי"ד סי' שע"א אות ו' אם בה"כ שוה לבה"מ והרב המגיה יצא לחלק בין כניסה לבה"כ ליציאה משם ויישב איזה שמועות שלכאורה נראות כסותרות:
(שם ק"ס):
כתב הד"ט ועיין בשו"ת הרב יעבץ ח"ב סי' קע"ח ולהרב מים שאל דף י"ד איזה אופנים משלו ומשל זולתו ולהרב בר"י ומחב"ר בא"ח סי' שי"א באורך (וע"ל סי' ט"ו אות י"א ובסי' זה אות נח):
מה בדין תחנון בסיון הוברר הדבר מס' הרב שלחן מלכים למהר"י בואינו סי' תצ"ה בשם המג"ן דא"א אותו בירושלים תוב"ב עד י"ג סיון ולא עד בכלל משום דעצרת יש לה תשלומי' כל ז', ובא"י דלא שייך ספיקא דיומא א"כ יום י"ג אינו בכלל ז' כ"כ הרב המגיה בשם הרב פרי האדמה:
(שם קנ"א) כתב הד"ט וע"ל אות כ"ו ופה פירינצי האיטליאני אין נע"פ כל יום י"ג והספרדים כל יום י"ב בלבד:
מו הביא בידו מ"ש הרכנה"ג דמדברי הטור מוכח דא"א עלינו לשבח אחר מנחה ושגם הרד"א לא הזכירו ושהרב ב' ידות בשם הרב תולעת יעקב ג"כ כתב שאין לאמרו אך המנהג לאמור וכן היא דעת האר"י ז"ל וע"ש להרב המגיה שהביא ג"כ בשם הרב סדר היום שדחה טעם מ"ד שא"א אותו ואדרבה טוב ויפה לאמרו ושכן ראה רבים ונכבדים שאומרים אותו (ופה פירינצי הספרדים אומרים אותו והאיטאליאני א"א (שם קס"ב ע"ג):
מז מצא כתוב בס' עיסה מגולגלת להרד"ך שכתב דברכת כהנים י"א אותה בבית האבל ויש שא"א אותה בבית האבל והכי מסתברא שלא לאמרה כי האבל ותשעה באב הוקשו הדדי ובשחרית ט"ב א"א אותה ובירושלים תוב"ב ראה שאומרים אותה ובדידיה הוה עובדא דאיתרע ביה מלתא ויצא לחוץ בעת ב"כ בהיותו אבל ע"ש ושם הביא כל משפטי התפלה בבית האבל בין בחול בין בשבת ככל משפטיו וחוקותיו וע"ל אות כ"ה שם קמ"ה:
מ"ח טועה האומר בברכ' אתה קדוש כי אל מלך גדול וקדוש אתה שהרי צריך להיו' בברכ' זו י"ד תיבו' דוקא (דברי יוסף סי' נא):
כתב הד"ט כן הוא לפי נוסח הספרדים אך להאיטלקים נוסח אחר להם ובמספר יאתיו גם תיבו' כי אל מלך גדול וקדוש אתה לתשלום כ"ב תיבות כמנין אתוון דאוריי' הנקרא' תורה קדושה המקדש' כל עוסק והוגה בה וכ"כ הרב כוונ' שלמה בנוסח ברכה זו וכוונתה ע"ש:
מט בדק ואשכח טעמא למנהג עה"ק ירושלים שאין נופלין ע"פ בבית המת אף אם אין שם מתאבלים עליו והנופלים ע"פ שם יש בהם משום לא תתגודדו ושם האריך ג"כ בענין לא תתגודדו ועיין בתשוב' הרד"ך בית י"ג ח"ב ובתומ' ישרים סי' קס"ח ס"ט וע' ולהר"ם אלשיך סי' כ"ט ולהרב דברי יוסף סי' מ"ה (ברכות מים סי' קל"א):
ס אין לפרוש מן הצבור בתפלת ערבית אף שיתפללו אותה מבע"י להתפלל בזמנה ביחיד (עמק בנימין סי' א'):
נא מי שמת לו מת בשעת מנחה ולא התפלל עדיין ואח"כ נטפל עד הלילה בקבורתו עלה בדעתו שא"צ להתפלל ערבית ב' דאף שקודם מיתתו נתחייב מ"מ כיון שלא היה חייב להתפלל דוקא בשעות שקדמו למיתת מתו רק רשאי היה ולא חייב וברגע אחרון שחל חיובו היה פטור משום אנינותו א"צ תשלומין ושכן הגידו לו שהורה הר"א ואחר זמן וזמני' הביא ראיה הרב חיים שאל שחייב ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' חגיגה דין ה' ע"ש ולהרב כ"מ (וע"ל אות ו') (בית דוד סי' מ"ב):
נב נסתפק במי שטעה ביום ל' והזכיר גשם וחזר והתפלל בלא הזכרה כדין וביום ל"א נסתפק אם הזכיר גשם או לא אי אמרי' דכיון שהתפלל כבר ל' יום בלא הזכרה הוחזק בהכי א"נ ל' רצופים בעינן והוא הפסיק תוך ל' סתר ימים ראשונים וצריך ל' אחרים מיום הטעות עוד נסתפק במי שהבחין בעצמו שהוחזק תוך ל' כגון שאמר הברכה שלא במתכוין בלא הזכרה אם יש לדונו כמוחזק אם יסתפק אחריו וכן להפך המכיר עצמו שלא הוחזק בל' ובא לכלל ספק אחר ל' אם יש לדונו כתוך ל' (שם ס"ס מ"ז):
כתב הד"ט ולעד"ן דבספק הא' אפשר לחלק בין רגיל כבר להזכיר ובא לשנות מהרגלו דבהא ודאי צריך ל' יום לפי שלשונו מורגלת בהזכרה ונתנו חכמים דבריהם לשיעורי' בל' יום או צ' פעמים להחליף ולשנות הרגלו אמנם מי ששנה ופירש איזה ימים מהרגלו הא' אעפ"י שסתר איזה ימים דיינו שנאמר שלא יעלו בידו וישלים הימים שטעה בהם וכדומה לזה כתב הרט"ז בסי' קי"ד ס"ק י"ג דאם פשע או שגג באיזה יום או יומים ולא התפלל כלל לא הורע חזקתו ע"ש וידעתי גם אני דאין הנושאי' שוים לגמרי דאילו התם לא נטתה לשונו להרגלה הראשון משא"כ הכא מ"מ אפשר דדיינו בשלנו להחמיר בהשלמת הימים שטעה אע"ג דבההיא פסק הרט"ז שא"צ אפי' להשלים הימים שלא התפלל ע"ש:
בר מן דין אע"ג דבזב וזבה אמרי' דסתר את הקודמים אין אחריות זבים עלינו בניד"ד ומה גם דאפילו גבייהו אי לאו דקראי כתיבי בהו הוה אמינא דאה"נ דאין סותרין אלא יומם והכי איתא בת"כ וז"ל שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל לטהרתו טהרה א' לכולן וכן גבי זבה דכתי' ז' ימים יכול וכו' ת"ל אחר תטהר אחר א' לכלן וכן גבי נזיר אי לאו דכתיב בהדיא והימים הראשונים יפלו הוה אמינא דאפי' לסירוגי' וא"כ במאי דקמן דליכא קראי לא נכנס לבית הספק וברוך היודע במה נסתפק מני"ר וראיתי להרב המופלא דכל רז לא אניס ליה במחזיק ברכה שלו דמייתי בידיה ספיקי דהרב ב"ד הלז ושתוקי שתק דמשמע דספוקי מספקא ליה נמי ואנן בעניותן לא זכינן לברורי ספקייהו דגברי רברבי כי הני והני רבנן סבוראי מרנן ורבנן:
ועל הספק הב' נלע"ד דע"כ לא אזלי' בתר החזקה אלא היכא דלא איתרע חזקתיה אמנם כשידע איני' אנפשי' דלא סגי ליה המשך ל' יום אין מקום לומר כשיסתפק דחזקה שהתפלל כהוגן דהזמן שנתנו חכמים היא מן הסתם דסגי בהכי לא כשיש ראיה ומופת בהפך וכן אפשר לומר באידך גיסא במי שאמוד בדעתו דסגי ליה עשרים יום להרגיל לשונו מה טעם נאמר אם נסתפק אח"כ שיחזור להתפלל ולא נקטו מנין ל' יום רק לסתם ב"א שכן שיערו באומד דעתם הרחבה דבהכי סגי ואה"נ דאם המצא ימצא מי שיוצא מכללות זולתו הסברא נותנת דבשלו מודדין והכל לפי מ"ש אדם דזיל בתר טעמא וק"נ:
נג אם אחר שסיים ברכת השנים נזכר שלא שאל הגשם הראה פנים לאמרו שם קודם שיתחיל ברכת תקע ושוב הדר ביה ומסיק שצריך להמתין עד שומע תפל' ולשאול שם אך אם נזכר בין תיבת אתה להשם בחתימת ברכת השנים נסתפק מה דינו ע"ש:
(שם סי' מ"ח):
נד היה מתפלל או מברך בהמ"ז ושמע שמת לו מת שהוא אונן עליו (אשר נסתפק בו הרב מהר"י קצבי בס' רב יוסף סי' כ"א) יגמור תפלתו וברכתו ויתר על כן אפי' לא התחיל לברך ולהתפלל כיון שאכל או מטא זימניה לצלויי קודם שחל עליו האנינות נדחה האנינות מקמיה ויליף לה מדין קרבן פסח דחזינן איזה מהם קדם היא נעשית והב' נדחית והביא דברי הרש"א שהקשה עליו והשב השיב לו ועמד בשמועתו ואם מת לו מת קודם ההתחלה והוא לא ידע ועודנו מברך ומתפלל הודע לו כיון שחל עליו אנינות מקודם נמצא שהתחיל בטעות ודמי למי ששכח שברך והתחיל לברך ונזכר אפי' באמצע הברכה דחייב להפסיק:
(וע"ל אות טו"ב) (אגורה באהלך דף כ"ז ע"ב):
נה עיר הצריכה גשמים מניסן עד תשרי לא ישאלו רק בשומע תפלה ואם הגשמים רעי' להם מתשרי עד ניסן לא ישאלו כלל ובכ"מ אם שאל תוך ס' יום לתקופת תשרי אין מחזירין אותו:
(תורת חיים ח"ג סי' ג'):
נו בה"כ שמתפלל שם אבי הבן ביום מילת בנו שאין נופלים ע"פ ה"ה נמי אם אבי הבן אינו בעיר כיון שמתפללים בו קרוביו נעימות קול א"נ אפי' אין מלין אותו בבה"כ:
(שם סי' ד'):
נז אסר להתפלל בבתי ידים (גוואנטי בלע"ז) דהוי בזיון ויוהרא כדאי' גבי יששכר איש כפר ברקאי בפ' מקום שנהגו וגם לפי שאין דרך לעמוד בפני גדולים בכך וכ"פ הרב"ח סי' צ"א ועוד לו שם דאם נוגע בהם בזמן התפלה במקום מטונף א"צ נטילה וראיה ממ"ש מרן סי' קס"ג בדין ל"ט אדם וכו' ומההיא דסי' צ"א דהנותן היד על הראש חשיבא כסוי ועיין התה"ד סי' י"ד ורב"ח שם שאם ממשיך הבית יד על היד ומכסה ראשו מותר כ"פ בשם הרב שמ"י הביא דבריו שם:
פחד יצחק (כ"י אות ת' ערך ת' אין להתפלל וכו'):
כתב הד"ט ולע"ד לא היה צריך להביא עצות מרחוק דבהדיא פסק מור"ם בסי' צ"ב סעיף ז' בשם מהר"ל דמותר ליגע במקומות המטונפי' ע"י בגד גם מרן ז"ל בסי' צ"ג סעי' ג' כתב דאם כנה עוקצתו ימשמש בבגדו להסירה:
נח יש להתיר לכהן כדי לישא את כפיו ליכנס בבה"כ שיש ב"מ מת בבית אחר שבחצר המוקפת זיזין ואכסדראות (שהזכיר הטור בי"ד סי' שע"א) וכל דלתות אותו הבית נעולות דכיון דדין סוף טומאה לצאת מדרבנן יש להתיר לצורך מצוה ויותר מזה התיר הש"ך בכה"ג אפי' ללבוש עצמו תחלה ע"ש ואם התירו לכבודו כ"ש לצורך מצוה והסכים עמו הרב דבר שמואל ע"ש. וע"ל אות י"ד:
(שו"ת הרמ"ז סי' ט"ו וט"ז):
נט שפיר דמי למתפלל להשמיע לאזנו בלחש אף אם העומד אצלו ממש ישמע דבריו דדוקא הגבהת קול אסור וראיה מיומא דף ע"ג דאמרי' אין שואלין בקול שנ' ושאל לו וכו' אלא כדרך שאמרה חנה ופירש"י ושאל לו שאינו שומע אלא הוא ע"כ אלמא דתפלת חנה היתה בכה"ג דאחר שומע ואינו אסור רק אם ישמיע למי שאינו עומד אצלו ממש אלא שמלשון הרמג"א סי' ק' סק"ג לא משמע כן וגם תימא שלא חלקו הפוסקים מש"ס ערוך זה:
(בכור שור דף ע"ג):
כתב הד"ט תם אני לא אדע מאי משמע מדברי הרמג"א יותר מדברי מרן והרמב"ם שכתבו ומשמיע קולו בלחש ולא ישמיע קולו עכ"ל דבלשון זה ג"כ יש במשמע שיתפלל בלחש עד שלא ישמע קולו אפי' לעומד אצלו ממש ואם דברי מרן והרמב"ם סובלים פי' אחר ודסגי שלא ישמע קולו דוקא לשאינם עומדים אצלו ממש גם מ"ש הרמג"א תפתר בהכי ומה שנלע"ד לענין דינא באשר אין לנו בעניותנו עסק בנסתרות והלואי בנגלות נר' דשפיר קאמר הרב הנז' וכ"נ ג"כ דעת הרשב"א שהביא מרן ז"ל בשלחנו הארוך וז"ל בר"פ אין עומדין מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו מסתברא שלא ישמיע לאחרי' כלומר שלא יאמר בקול רם וכו' ע"כ ולכאורה ק' מה חידש מרן הרשב"א ז"ל במ"ש כלו' שלא יאמר בקול רם ומי לא ידע דכשלא ישמיע לאחרים לא יתפלל בקול רם אלא נר' דאתא לאשמועי' דאזהרת שלא ישמיע לאחרים לא אתא לאסור להשמיע לאחרים העומדים אצלו ממש דאז בקול נמוך נמי ישמע אלא לאסור להשמיע למי שאינו כ"כ אצלו שאז היה צריך להתפלל בקול רם ודו"ק:
ועל מה שתמה הרב המחבר על שלא חילקו הפוסקים מגמ' ערוכה זו כבר עמד וימודד אר"ש הרב מחזיק ברכה סי' הנז' וכתב דאין הוכחה ברורה מהש"ס ושיש לדוחה לדחות עש"ד:
ס מי ששכח והתפלל בשאר ימות השנה תפלת עשרת ימי תשובה היינו זכרנו וכו' לא הוי הפסקה דצרכי רבים הם ואפי' לכתחלה מותר:
(כתונת יוסף סי' ו' ול"א):
סא לדעת ולכוין הרוחות למען יתפללו דרך ארצם נגד ירושלים הביא דברי הרב מהרי"ד ששנה ופי' מ"ש בעירובי' דף נ"ו ת"ר חמה יוצאה ביום ארוך זהו פני צפון חמה יוצאה ביום קצר ושוקעת ביום קצר זהו פני דרום תקופת ניסן וכו' ע"ש פירושו ושע"י זריחת השמש בבקר יוכל כל אדם נידע איזה רוח מזרח איזה דרום איזה מערב איזה צפון:
(צרור הכסף בסוף ח"מ שלו):
סב מה שנוהגים בנא אמון מקדמונים שעולים הכהנים להיכל שבו הספרים ועומדים לברך לעם ואחוריהם לס"ת דפתח ההיכל פתוח אין שום איסור בדבר אם הספרים גבוהים מהארץ עשרה דחלקו מקום לעצמן:
(פאר הדור סי' ע"ח):
סג קק"י שנהגו באמרם בערבית וירא כל העם וירונו ליפול ע"פ ולכרוע עד יגמר הפסוק ואין זוקפי' בשם אין בזה שום איסור:
(שם סי' ק"ד):
סד קהל שגזרו תענית בה"ב על כל צרה שלא תבא וחל בהם ט"ו בשבט שנהגו בו שלא לומר תחנוני' ונפ"א יתפללו סליחות ולא יאמרו וידוים ולא יפלו ע"פ (פני אהרן סי' ה' ו'):
סה הביא בידו החזקה דברי הר"מז באגרותיו סי' ו' דף ד' סע"א בענין התפלות שאין לומר הכוונות דרך תפלה דהכונה תלויה דוקא במחשבה ולא בדבור ועוד שעיקר הכונה דוקא ברגע עשיית המצוה כגון ברגע תקיעת שופר ואיך יקדים לעורר הכחות קודם עשות הפועל העיקר להם ועוד יש כמה שמות בתוך התפלות ואם יזכירם גדול עונו מנשוא וכו' ע"ש ושם שם לו על פיוט אתקינו וכו' אזמר בשבחין של קידוש אין להסתפק דמהאר"י ז"ל ושמו חתום בו ועל בקשת יהא רעות כתוב בס' הכוונות למהר"ש ויטאלי בשם הרח"ו דאינה מהאר"י ומ"מ אפשר לאמרה אך יש מפקפקים ואינם אומרים הסיום רק ברעותא וחדוה עלינו ועל כל ישראל ותו לא משום לא ישאל אדם צרכיו בשבת ע"ש:
(יוסף אומץ סי' מ"ד):
סו אם יש עובדי כוכבים בבה"כ בשעת ברכת כהנים לפי הדין יש לברך וסתר סברת המקפידים שלא נברך:
(שם ס"ס ע'):
סז אם השתין תינוק בבה"כ בעוד שש"צ מתפלל בקול רם ואין החזן יודע אין להשתיקו כיון דלא אסרה תורה חלא כנגד העמוד וכיון שאין הש"צ יודע מזה דומה קצת כמכוסה אצלו:
(מר וקציעה ס"ס צ'):
סח התיר מה שאסר הרב"י להתפלל בלא מנעלים דאיפכא מסתברא והביא ראיות לדבריו ע"ש ובסי' שלאחריו הביא דנכון ליזהר שלא ליגע בצואת האוזן והאף כשמתפלל אך איסורא ליכא ודלא ממור"ם האוסר:
(שם סי' צ"א וצ"ב):
סט לא ישא האונן את כפיו אפי' בי"ט דחייב בשאר מצות משום דדמי לעבודה וכן משמע ביומא דף י"ז דאונן בי"ט נמי אסור לעבוד ומיחל עבודה:
(שם סי' קל"ח):
ע בן ח"ל שהוא בארץ השואלים מטר בז' חשוון אעפ"י שב"ב אינ' שואלים רק ס' יום אח' התקופ' מ"מ הוא ישאל כבני א"י (שד' הארץ סי' י"ג):