עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סח
ב"ה יום ר"ח סיון תר"ז ניעשוויעז.
נשאלתי מרבנים גדולים ע"ד המבואר בח"מ סי' רי"ד סעי' ב' דהמוכר בור ודות אין הלוקח צריך לקנות לו דרך משום דקיי"ל דמוכר בעין יפה מוכר אם יכול המוכר ליתן אף דרך מן הצד דהוי דרך עקלתון או דמחויב ליתן לו דרך הקרובה ביותר וכמו שהי' מקודם בעת שהי' שייך להמוכר ונתווכחו הרבנים הגאונים בזה וביקשו ממני לחוות דעתי בזה:
א
תשובה הנה האחרונים סתמו בזה. ולכאורה יש לומר דלפי מה דאמרו בב"ב ד' ס"ד ע"ב מקודם להטעם דלכן יש להלוקח את הדרך לפי דאין אדם רוצה שיפרח באויר וכמ"ש התוס' שם ד"ה ממאי דילמא ר"ע סבר כו'. דלפ"ז ודאי אף בנותן לו דרך עקלתון ג"כ סגי כיון דעכ"פ אינו פורח באויר. א"כ אף לפי דמסיק הש"ס התם דעיקר הטעם הוא משום מוכר בעין יפה מוכר. יש לומר דבעיקר הדין לא הדר בי' וגם לפי המסקנא יכול ליתן דרך בעקלתון וכמו דהי' הדין לפי הטעם דלעיל. וזהו משום דליכא בזה עין יפה כ"כ כיון דיש לו עכ"פ דרך. וכה"ג מצינו ביבמות ד' מ"ב תוס' ד"ה סתם מעוברת כו' באה"ד שכתבו דאינו חוזר בו אלא מהטעם בלבד וכ"כ התוס' בכתובות ד' ס' ע"ב. וה"ה כאן ואף שבשארי ענינים יש נפ"מ אם הטעם הוא משום מוכר בעין יפה מוכר או משום דאין רוצה ליפרח באויר. עכ"ז בהך דינא גבי דרך אין שום נפ"מ לדינא רק בהטעמים לבדם. אך באמת יש לחלק בין הך דיבמות לבין הך דב"ב. וע"כ אין לבנות יסוד על ראי' זו:
ב
ואם נימא דיכול ליתן לו אף דרך עקלתון. יש מקום ליישב בזה קושית התוס' בערכין דף י"ט ד"ה הוא דאמר כר"ע כו' תימא ברייתא מאן תניא לא ר' עקיבא ולא רבנן כו' והוא קושיא חמורה. ובב"ב ד' קל"ח כתב הרשב"ם להדיא ג"כ דגם רבנן ס"ל יתור לשון רק כו' ע"ש. ומחמת חומר הקושיא הנ"ל נלע"ד ליישב דהא מוכח להגמ' דרבנן ס"ל דלא דרשינן יתור לשון משום דהא אמר מודה ר"ע בזמן שאמר חוץ מאלו כו' דפשטות הלשון הוא דבהאי גוונא דאמר חוץ מאלו מודה ר"ע לרבנן ולא פליגי כלל בכה"ג. ובאמת אי נימא דרבנן דרשי יתור לשון יהי' פלוגתא בזה ג"כ בין ר"ע לחכמים. דלר"ע דבלא יתור לשון אין לו דרך כלל מהני היתור ליתן לו דרך. אך יכול ליתן לו דרך עקלתון כנ"ל. ולרבנן דבלא יתור לשון יש לו דרך. רק יכול ליתן לו דרך עקלתון כנ"ל. א"כ מהני היתור לשון דמחוייב ליתן לו דרך הקרובה ביותר ומדקאמר ומודה ר"ע דפשטות הלשון הוא דבאמר לו חוץ מאלו לא פליגי כלל ר"ע וחכמים דדוחק לומר דאינו מודה רק למאי דס"ל רבנן בלא אמר חוץ מאלו. אלמא דמוכח דרבנן ס"ל ג"כ באמר חוץ מאלו דשוה להיכא דלא אמר חוץ מאלו ויכול ליתן לו דרך עקלתון ג"כ. משום דרבנן לא דרשי יתור לשון כן יש לומר מחמת חומר הקושיא הנ"ל לכאורה
ג
ואחר העיון יש להוכיח דמאי דמבואר בב"ב ד' ס"ד במשנה בסיפא דא"צ ליקח לו דרך דהדין הוא דנוטל דרך הקרובה כמו הזכות שהי' להמוכר בהדרך דמה מכר לו כל זכות שבידו. וראי' לזה ממש"כ הרשב"ם בב"ב ד' ס"ד במשנה שם ד"ה בזמן שאמר לו כו'. דלרבנן לא אתי לטפויי כלל כו' ע"ש. ואי נימא דיכול ליתן לו אף דרך עקלתון א"כ קשה איך קאמר הרשב"ם דלרבנן לא אתי לטפויי כלל הא ג"כ יש מקום לומר דאתי לטפויי דרך הקרובה דבל"ז הי' יכול ליתן לו אף דרך עקלתון. ומדקאמר בפשיטות דלא אתי לטפויי כלל אלמא דאין נפ"מ משום דאף בלא אמר חוץ מאלו נוטל ג"כ דרך הקרובה. ואין לומר דשאני המוכר דאי נימא דיש לו דרך לבור ודות. דוודאי המוכר נוטל דרך הקרובה משום דאמרינן מגו דנחת לשיורא לשייר לעצמו דרך דשייר לו בעין יפה כמש"כ התוס' לקמן ד' ע"א ע"ב בד"ה לימא לי' עקור כו'. דלכן מכר קרקע ושייר אילנות יש לו קרקע אף לזרוע סביב האילן משום מגו דנחת לשיורא כו' ע"ש. אבל הלוקח יש לומר דאינו נוטל רק דרך עקלתון:
ד
דזה אינו דהא שיטת הרשב"ם לקמן ד' הנ"ל שהובא בתוס' הנ"ל שם דלא ס"ל סברא דמגו דנחת לשיורא ע"ש. ומה"ט תמהו התוס' שם עליו דלשיטתו אין מפרש שום טעם על מה דיש לו קרקע לזרוע תחת האילן. ובאמת הרשב"ם שם ד"ה נפ"מ תירץ זה. א"כ לשיטת הרשב"ם דלא ס"ל סברא מיגו דנחת לשיורא אין לחלק ביניהם. א"כ ודאי כמו המוכר דמכר בעין רעה ושייר לו הדרך משום עין יפה דנוטל דרך הקרובה. ה"ה למאן דס"ל מוכר בעין יפה מוכר דנוטל מחמת זה דרך הקרובה דבעין יפה נתן לו הדרך. ועוד דלפמש"כ הסמ"ע בסי' שט"ז ס"ק ה' בכוונת התוס' הנ"ל דבמכר בית דאין נכלל בזה בור ודות לפי דממילא נשאר לעצמו לא שייך לומר בזה דבעין יפה משייר. רק במכר קרקע דממילא נמכרו עמו אילנות ג"כ רק דהוצרך לשייר לו בפירוש האילנות אז אמרינן דשייר לו בעין יפה ע"ש. א"כ בנ"ד לרבנן דמכר בית ונשאר ממילא הבור ודות להמוכר דיש לו ממילא דרך אף בלא שיירו בפירוש דלא שייך לומר בזה מגו דנחת לשיורא כו':
ה
וע"פ סברת התוס' הנ"ל דאמרינן מגו דנחת לשיורא כו'. יש לדון במש"כ הנתיבות בסי' קנ"ה ס"ק ט"ז דין מחודש. דמכר שדה והניח לו האילן כיון שמוכר בעין יפה מוכר יכול לקצץ להשרשים אבל כשמכר האילן י"ל כיון דבעין יפה מכר ממילא מכר יניקת האילן ואסור לקוצצו כו' עכ"ל. והי' פשוט להנתיבות דאף דלוקח יש לו בעין יפה היניקת האילן. עכ"ז המוכר כיון דקיי"ל דאין לו דרך גרע טפי. ובאמת לפמש"כ התוס' הנ"ל וכמש"כ הסמ"ע בכוונתם באריכות דהיכא דהוצרך לשייר בפירוש אז אמרינן דשייר לו בעין יפה. א"כ יש לומר בזה ג"כ דכיון דמכר שדה מכר כל אילנות שבו וע"כ הוצרך לשייר לו בפירוש האילנות. א"כ נימא מגו דנחת לשיורא לשייר לו האילן דשייר לו ג"כ יניקת האילן בעין יפה. והא דתוס' ב"ב ד' י"ח ד"ה הי' שרשי' יוצאין דמיירי בלוקח שהובא בנתיבות שם ופירש דמיירי בהניח לעצמו האילן. יש לומר בהיפוך דמיירי במכר האילן. ובזה לא שייך לומר בעין יפה כדקיי"ל בב"ב ד' פ"ב הגדילו ישפה. וה"ה בשרשי'. ועכ"פ זה ברור דאי נימא כהנתיבות דהלוקח יש לו יניקת האילן כש"כ המוכר כנ"ל. דיהי' לו יניקת האילן דמגו דנחת לשיורא שייר לנפשו בעין יפה יותר מהעין יפה דמוכר בעין יפה מוכר וברור:
ו
ובזה יש ליישב קושית הט"ז סי' קנ"ד סעי' כ"ח שהקשה על הרמ"א דכתב בשם י"א דאינו יכול הלוקח לבנות. דהא הלכה רווחת דמוכר בעין יפה מוכר ע"ש שנדחק לתרץ. ובאמת יש לומר דהך דעה ס"ל דלכן אין יכול לבנות משום סברת התוס' הנ"ל דכיון דמכר חצר קיי"ל דמכר בית רק הוצרך המוכר לשייר לו ואמרינן מגו דנחת לשיורא שייר לו בעין יפה דלא יהא יכול הלוקח לבנות ולהאפיל עליו. ואין לחלק דשאני התם בשייר אילנות דאמרינן במה דשייר דהיינו הקרקע שתחת האילן דהוצרך לשייר דאל"כ יכול לומר לו שקיל וזיל מיד. א"כ במה דשייר אמרינן שייר לו בעין יפה. אבל מחמת מגו דנחת לשיורא דשייר לו איזה ענין שחוץ להמכירה זה לא אמרינן. זה אינו משום דא"כ לס"ל להסמ"ע לומר בכוונת התוס' דלכן אין להמוכר דרך לבור ששייר משום דלא שייר בפירוש הבור ונשאר ממילא הבור לו. הא יש לומר דלכן לא אמרינן מגו דנחת לשיורא שייר לו דרך לפי דזהו חוץ למכירה. אע"כ מוכח דלא מחלקינן בזה ולכן ס"ל להך דיעה דאין יכול לבנות. ובאמת להך דיעה דס"ל דיכול לבנות יש לומר דמחלקי ע"פ סברא שכתבתי דלא אמרינן מגו דנחת לשיורא שייר לו איזה ענין שחוץ למכירה ודלא כמשמעות הסמ"ע כנ"ל [ובאמת הך דינא שכתב הנתיבות בסי' קנ"ה ס"ק ט"ז הנ"ל ביניקת האילן של המוכר כנ"ל שהוא ג"כ ענין שהוא חוץ למכירה יש לומר דתלוי בפלוגתא הנ"ל]. ותמהני על האחרונים שלא הרגישו מזה:
ז
נחזור לענינינו דהיכא דלא שייר בפירוש המוכר לו שום שיור רק ממילא נשארו להמוכר שבזה לא שייך סברת התוס' לומר מגו דנחת לשיורא. ובפרט להרשב"ם גופא דלא ס"ל כשיטת התוס' שם בסוגיא דשייר אילנות ואין לחלק ביניהם. א"כ כמו דהמוכר יש לו דרך הקרובה לרבנן דאמרינן דשייר לו בעין יפה ה"ה הלוקח לר' עקיבא ג"כ יש לו דרך הקרובה משום דמחמת סברא דעין יפה דינו דנוטל בכל הזכות שהי' כבר להמוכר מקודם בהדרך וברור:
ח
ועוד ראי' ברורה לזה דנוטל דרך הקרובה מחמת סברא דעין יפה מלקמן ד' צ"ט ע"ב במשנה מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו כו' נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס כו'. ועיקר החילוק בין אמצע למן הצד הוא כמש"כ הרשב"ם דבאמצע דיש להמוכר פסידא טובא שאני ממן הצד דלא נפסד כל כך כו'. א"כ קשה כיון דמיירי דנתרצה לפנימי ליתן לו דרך כמש"כ הרשב"ם. דלמה לי' לומר מן הצד מדעת שניהם. הא אין תלוי כלל ברצון המקבל רק הנותן יכול לתת לו דרך מן הצד בלא ריצוי המקבל וה"ל לומר נתן לו דרך מן הצד. אע"כ מוכח דכיון דנתרצה לתת לו דרך דמחוייב הנותן לתת לו דרך הקרובה שבאמצע שדהו ולא מן הצד שרחוקה ביותר. ולכן בנתן לו דרך מן הצד בעי דעת שניהם היינו דעת המקבל ג"כ. ואין לומר דלכן אמר מהצד מדעת ב'. משום דמיירי דאחר שנתן לו דרך באמצע שדהו בפירוש שאחר זמן נתן לו מהצד מדעת שניהן דהחזירו לו הדרך ולזה צריך הסכם של מקבל משום דכבר קנהו. דאכתי קשה דא"כ למ"ל למתני בכה"ג דאין בו שום חידוש ולא בסתמא בנתן לו דרך מהצד דיהי' נכלל בזה הן דנתן לו בלי רצוי דמקבל והן דנתן לו מדעת ב' דאינו רשאי לזרוע. ואין לומר דלכן אין רשאי לזרוע משום כיון דבלא הסכם דמקבל לא הי' יכול להחליפו וליתן לו מן הצד בשכבר קנה באמצע שדהו. ולכן מחמת הטובה דהסכים המקבל ליקח לו הדרך מן הצד אמרינן האומדנא דודאי נתן לו באופן שלא יזרע אבל נתן לו מן הצד מתחילה שא"צ לרצוי דמקבל אז לא אמרינן כן. דזה ג"כ אינו דלעיל ד' פ"ב ע"ב בגמ' אמרינן הא לא דמיא אלא לסיפא זה וזה אינן רשאין לזורעה ע"ש. והנה ה"א התם באורה וסלו שקנה ממילא. והתם לא שייך לומר סברא דמדנתרצה ע"ז דמחמת זה אמרינן אומדנא דנתן לו באופן דלא יזרע. ובאמת לשון הרשב"ם שם שכתב דכיון דמדעת שניהן הוא אנן סהדי דמחל לו הדרך כו' אינו מדוקדק כל כך. כמש"כ התורת חיים בב"ב ד' פ"ב לפרש הגמ' שם דהא דאורה וסלו הוי כמו מן הצד דלא נפסד כ"כ דאמרינן אומדנא דודאי נתן לו באופן שלא יזרע ע"ש. א"כ קשה דלמ"ל לומר מן הצד מדעת ב' דהאי לא תלוי כלל בזה ומאי קמ"ל המשנה וה"ל לומר מן הצד לבד אע"כ מוכח דמיירי דבמן הצד הוי הדרך רחוקה ביותר. וי"ל דהמשנה אשמעינן הך דינא גופא דאין יכול ליתן לו מן הצד בלא רצוי דמקבל רק מדעת ב'. משום דאמרינן כיון דנותן בעין יפה נותן. יש לו מחמת העין יפה דרך הקרובה. וה"ה במוכר דלענין דרך שוה מוכר לנותן דמוכר בעין יפה מוכר דג"כ נימא דמחמת עין יפה נוטל דרך הקרובה באמצע שדהו דאל"כ מאי קמ"ל המשנה במה שנקטו לשון מדעת שניהן:
ט
ובעז"ה שמצאתי בתוס' יו"ט שכתב על משנה מי שיש לו גינה לפנים כו' הנ"ל והביא מש"כ הרשב"ם דמיירי ביורשים שחלקו ונתרצה חיצון לתת לו דרך באמצע שדהו וכתב התוס' יו"ט שם אבל במכירה א"צ לריצוי שלו דהא מוכר בעין יפה מוכר ויש לו דרך ע"ש. דמוכח ממנו דס"ל דבמכירה נוטל הלוקח דרך באמצע שדהו ממילא אף בע"כ של המוכר דאל"כ קשה איך אמר דלא צריך לרצוי של המוכר דאכתי צריך לרצוי שלו דיטול באמצע שדה דיש פסידא לנותן טובא כמש"כ הרשב"ם. וע"כ מוכח הדין דמוכר לחבירו גינה ובור ודות דיש לו דרך. דנוטל בע"כ של מוכר באמצע שדהו. והא שכתב הרשב"ם שנתרצה לתת לו דרך באמצע שדהו הוא לאו דוקא דאף בלא פי' בפירוש לתת דרך באמצע שדהו דג"כ נוטל באמצע שדהו דממילא כיון דנתרצה ליתן לו דרך נוטל באמצע כדמוכח מהתוס' יו"ט הנ"ל. ולשון המשנה דנותן לו מדעת ב' דמוכח דבעי דעת המקבל שיסכים לזה ובלי רצונו נוטל באמצע בע"כ דמוכר. ומכל הלין טעמים נ"ל דנוטל הלוקח דרך הקרובה:
י
והנה בירושלמי פ"א דנזיר ה' ג' במראה הפנים ד"ה לא נחלקו כו' הקשה דלברייתא דס"ל שם דר"ע ס"ל באומר שלשים יום ויום א' שאינו רק נזיר אחד ולא דריש לישנא יתירא. ובב"ב באומר חוץ מאלו דריש ר"ע לישנא יתירא א"כ קשיא דר"ע אדר"ע עכ"ל. ובאמת לפי מה דכתב הרשב"א והובא בטור ח"מ סי' ס"א בבית יוסף שם דאין כח בידינו לדון לישנא יתירא רק במקום שאמרו חז"ל ושאין להוסיף עליו ע"ש. יש ליישב קושיית הפני משה הנ"ל א"כ י"ל דס"ל לברייתא דירושלמי דדוקא גבי אמר חוץ מאלו דרש ר"ע יתור לשון ולא במקום אחר. [ויש להאריך בזה הרבה]. אבל באמר חוץ מאלו ניתן לדרוש לכ"ע היתור לשון. ואפ"ה כתב הרשב"ם דלרבנן לא אתי לטפויי כלל. א"כ מוכח דבלא"ה נוטל דרך הקרובה כנ"ל וברור ועיין בנזיר (דף ז'):
יא
ועפ"י מש"כ מדוקדק הגמ' דב"ב (דף ס"ד ע"ב) דאמרינן אלא מסיפא מכרן לאחר דשדה כו' הא תו למה לי היינו הך אלא לאו הא קמ"ל דר"ע סובר מוכר בעין יפה מוכר כו'. והנה הרשב"ם בד"ה אלא לאו כו' כתב דהך משנה יתירא דקתני לאשמעינן דאף בשארי מקומות דליכא הנך טעמים מיפה ר"ע כח הלוקח כו' ע"ש. ויש לדקדק דכיון דבדרך דפליגי ר"ע ורבנן ליכא נפ"מ דהא אף למאי דקאמר מעיקרא דפליגי אי בתר דעתא דלוקח אזלינן אי בתר דעתא דמוכר היכא דיש טעמא דדריסה ופריחה כמש"כ התוס' שם. יש ללוקח דרך לר"ע:
א"כ מה נפ"מ בזה אי הוי טעמא משום דעין יפה או משום פריחה באויר. ולומר דבאמת זהו כמו אם אינו ענין היתורא דסיפא דלדרך ידענא לכל א' דינו. וע"כ אשמעינן באם אינו ענין לפלוגתתם לדרך תנהו ענין לדברים אחרים שיוצא פלוגתא. ונפ"מ מעין פלוגתתם בדרך למקום אחר זהו דוחק מאד דזה לא שייך רק בפסוק ולא בלשון התנא. אך לפמש"כ ניחא בעז"ה דאי נימא דפלוגתתם הוא במוכר בעין יפה גבי דרך יש נפ"מ רבתא גבי דרך גופא. דאי נימא מחמת פריחה באויר לזה סגי אף שנותן דרך עקלתון דהא עכ"פ לא צריך לפרוח באויר אבל אי נימא מחמת עין יפה אז נוטל דרך הקרובה. וזה כוונת הרשב"ם דאמר דאף במקום דליכא טעם דפריחה כגון ברוצה ליתן לו דרך עקלתון דליכא בזה טעם דפריחה. עכ"ז יש לו דרך הקרובה מחמת עין יפה. א"כ בפלוגתתם גבי דרך גופא יש נפ"מ רבתא אי מוכר בעין יפה יותר מטעם דפריחה וברור:
יב
ובירושלמי דב"ב פ"ב ה"ג אמרו דחד בר נש זבין כל דרתי' שייר בה חד מסטובא והוי עליל ויתיב ליה עלי' אתא עובדא קומי ר' יונה ור' יוסי אמרין לאו כל כמינך מיעל ויתיב עלי' וחמי מיעל ונפק גו ביתו. ופי' הפני משה ששייר לו עלי' ומכר כל חצירו כו' ואמרו לו שאינו יכול ליכנס ולצאת בתוך ביתו ולראות מה שעושים בתוך ביתו עכ"ל הפ"מ. ומשמע דלולי הטעם דהיזק ראיה שיהיה רואה בבית חבירו. היה יכול להיות נכנס ויוצא דרך בית חבירו. וע"כ מיירי דהתנה ושייר בפירוש לו הדרך וכעין דברי הרשב"ם בב"ב (דף צ"ט ע"ב) על המשנה דמי שיש לו גינה לפנים מגינתו כו' הנ"ל. או די"ל דאף דקיי"ל בשייר לו בור ודות דצריך לקנות לו דרך. עכ"ז י"ל כמש"כ לעיל ע"פ סברת התוס' בב"ב (דף ע"א) וכפי שכתב הסמ"ע בסי' שט"ז ס"ק ה' ולחלק בין היכא דנחת לשיורא. וה"ה כאן דהא קיי"ל דהמוכר חצר מכר כל הבתים והוכרח לשייר לו העליה בפירוש. א"כ ממילא אמרינן דכיון דנחת לשיורא דשייר לו דרך. ולכן ע"פ דין יש להמוכר דרך לילך להעליה ששייר לו רק לפי דיהי' היזק בראייתו דרך בית הקונה ע"כ אמרו שאינו יכול ליכנס ולצאת דרך בית חבירו:
יג
ואף דע"פ דין יש לו זכות דרך לילך להעליה בע"כ מיירי דנותן לו דרך במק"א אך דהיא ארוכה. והדרך שבתוך בית היא דרך קצרה. וע"כ לולי הטעם דהיזק ראיה היה יכול לילך בהדרך שבתוך הבית בע"כ דהלוקח ולא הי' יכול לדחותו שילך בדרך אחר לפי שהדין הוא דנוטל הדרך לאותו הדרך שהי' שם מלפני המכירה והקצרה ולא לדחותו לדרך אחר הארוכה או בעקלתון. ולפ"ז יהיה מזה ג"כ סייעתא למה שנתבאר לדינא דאינו יכול לדחותו לדרך עקלתון וארוכה רק דנוטל לאותו דרך שהי' שם מקודם המכירה וקצרה. ועכ"ז יש לדחות זה הראי' לפי דיש לפרש דלא כהפני משה דפירש דהי' מעכבין עלי' שלא ליכנס ולצאת דרך הבית. אלא יש לפרש דמיירי דהתנה בפירוש שיהיה לו הדרך בתוך הבית. או דאין לו דרך אחרת. אך הירושלמי מיירי דמיחה לו שלא יהיה יושב בתוך הבית בעת שיהי' הולך דרך שם. וכמבואר בסי' קנ"ד סעיף ג' דאסור להסתכל בבית חבירו. ולכן אף דנימא דהי' תנאי בפירוש שיהי' נכנס ויוצא דרך בית חבירו מ"מ יכול למחות לו שלא יהי' יושב בדרך הלוכו דרך בית חבירו דאף דיש לו רשות לעבור דרך הבית מ"מ אין לו רשות להיות יושב שם ולהסתכל בבית חבירו. וכן הדין הוא במה דמבואר בסי' קס"ט סעיף א' דבחדר נכנס שם בין ביום ובין בלילה. עכ"ז אין לו רשות לישב בבית חבירו מה"ט. וכן הוא פשט לשון הירושלמי דאמרי עליל ויתיב לי' עלי' כו' וכן אמרו דלאו כל כמינך מיעל ויתיב עלי'. הרי דעיקר הקפידא היה על הישיבה בבית אחר. אבל לא על עצם הליכתו דרך הבית. וע"כ י"ל דהי' תנאי בפירוש שיהי' לו דרך בבית חבירו או דאין לו דרך אחר. ונדחה הוכחתי מהירושלמי הזה:
יד
ובדוחק יש להעמיס לזה בכוונת הפ"מ. אך באמת לפי דברי הפ"מ יש מקום להוכיח מהירושלמי דהדין הוא היכא דיש לו זכות על הדרך דאינו יכול לדחותו לדרך עקלתון וארוכה רק דנוטל דרך הקרובה ואותו הדרך שהיה מקודם המכירה. ואף דלפי מה שכתבתי נדחה ראי' זו. עכ"ז כבר נתבאר בהוכחות דיש לו דרך הקרובה וכמו הדרך שהי' שם מקודם שנמכר הבית. ולכאורה יש להעיר בזה למה שכתבו התוס' בע"ג (דף מ"ח ע"ב) ד"ה אי דאיכא דירכא אחרינא פי' קצר כזה דאי כו' ארוך ביותר א"כ אין לדבר סוף עכ"ל התוס' אבל אין זה שום שייכות לנ"ד דהא בנ"ד לא שייך סברת התוס' דאין לדבר סוף. אבל כבר נתבאר בלא זה דבנ"ד אינו יכול לדחותו לדרך ארוכה ביותר ואין אנו צריכים להאריך יותר: