אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן סד › ענף ד

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סד · ענף ד

ענף ג

יא

ואחרי שנתבאר כי בנ"ד אין לחוש להקידושין ואין לנו להחמיר בנ"ד מצד שנתקדשה ונשאת באיסור יבמה לשוק כי נתבאר בנ"ד דהי' הקידושין לפני עדים פסולין כנ"ל. אבל אכתי יש לדון להחמיר בנ"ד ע"פ דברי הרמ"א באה"ע סי' קנ"ט סעיף ג' דשומרת יבם שזינתה. די"א דאסורה לבועל משום קנסא והוא בנמ"י יבמות פ' י' בשם הריטב"א. והמל"מ סוף פ"ב ה' סוטה כתב דהדבר צריך תלמוד ולא ידעתי היכן נאמרה גזירה זו ויחדש לנו גזירה שלא נזכרה בתלמוד. והחתם סופר ח"א סי' כ"ו כתב דמי שרואה לפי הזמן והמקום להתיר להבועל שומרת יבם שזינתה היינו לאחר שיחלוץ לה יבמה מאן מרמי לה מיני'. אבל מאתו לא תצא הוראה ע"ש. וראיתי בים של שלמה יבמות פ' י' דין כ"ג שכתב זינתה אינה אסורה ליבם ודוקא ליבם לא קנסוה בזנות אבל לבועל דעבד איסורא אסורה לי' משום קנס כן כתב בנימוקי יוסף בשם הריטב"א ואין לו הכרע כלל מן התלמוד ומשום הכי אין לנו כח לאוסרה עלי' אלא לכתחילה אבל בדיעבד שריא עכ"ל יש"ש. והי' זה בהעלם מן החתם סופר וכתב לדינא בהסכמתו דדיעבד שריא להבועל וההוראה זו יצאה מאת היש"ש בפשיטות:

יב

והנה בביאורי הגר"א זצ"ל סי' קנ"ט ס"ק י"ז כתב דהך דכתבו דאסורה לבועל משום קנסא זהו מהך שנתקדשה באיסור יבמה אסורה להמקדש כמבואר שם סעיף א'. ולפ"ז יש לתמוה על המל"מ והיש"ש שכתבו דאין לזה הכרע כלל מן התלמוד. אך יש לומר בזה ולחלק ע"פ המבואר בנימוקי יוסף שם דזנות לא שכיחא ע"כ לא גזרו בי' כו'. וכעין זה ביבמות (דף צ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה נותן להשני גט כו'. ומטעם זה בנשאת לזר אף בשוגג נאסרה על היבם אבל זינתה מותרת להיבם משום דזנות לא שכיח לא גזרו בי' אטו זנות דא"א כמבואר בנמ"י ובתוס' שם. ה"ה די"ל דדוקא בנתקדשה באיסור קנסו לאוסרה על המקדש משום דזה שכיח משא"כ זנות דלא שכיח לא גזרו בי' לאוסרה על הבועל וע"כ כתבו דאין לזה הכרע מן התלמוד. וגם יש לדון בזה ע"פ מה דאמרו בגיטין (דף נ"ג) דשמואל ס"ל דקנסא מקנסא לא ילפינן. והש"ך בח"מ סי' שפ"ב ס"ק א' הביא שיטת פוסקים דס"ל לדינא כשמואל דקנסא מקנסא לא ילפינן. ועיין מזה בח"מ סי' שפ"ה בש"ך ס"ק א'. ובסי' שפ"ו בש"ך ס"ק א'. וע"כ י"ל דאין לנו למילף זה מן נתקדשה משום דקנסא מקנסא לא ילפינן והדברים ארוכין ועת לקצר:

יג

והעיקר בנ"ד דהי' הזוג הנ"ל שוגגים שלא ידעו מעולם בעת דנשאה דהיא אסורה להנשא בלא חליצה. וע"כ י"ל דבכה"ג גם הריטב"א מודה דמותרת להבועל. וכעין המבואר שם ריש סי' קנ"ט גם בנתקדשה באיסור דבשוגג מותרת להמקדש. ולכן כיון דלדברי הגר"א זצ"ל מקור חומרא זו הוא מן נתקדשה באיסור יבמה דאסורה להמקדש. וכיון דגם בנתקדשה בשוגג אמרו דמותרת לו ע"כ בנבעלה באיסור כיון דהי' בשוגג דאומר מותר וכפי דכתב הט"ז ביו"ד סי' צ"ט דאומר מותר חשוב שוגג. והובא בב"ש סי' קע"ח ס"ק ד'. ע"כ אין סברא לקונסו. ועוד דהא כיון דבדיעבד כתב היש"ש דשרי' לי' וכתב לשון דשריא לי' דתהי' תחתיו בהיתר. רק לכתחלה החמירו עלי' מצד חומרא בעלמא. והנה בנ"ד אם נבא להחמיר עלי' שלא ישא אותה לכתחלה יהי' ע"י זה עון ומכשול חמור לכל ימיהם שישבו באיסור חמור ע"כ להצילם מן איסור חמור נוכל לדחות איסור לכתחלה שהוא איסור קל בעלמא וגם לא מקרי בשם איסור קל רק חשש חומרא בעלמא. וכה"ג מצינו בשבת (דף ד') דהתירו לו לרדותה קודם שיבא לאיסור סקילה. הרי דמצינו דהתירו לו איסור קל כדי שלא יבא לאיסור חמור. ואין לחלק דדוקא התם ברדיות הפת שאין לו עכשיו שום תקנה ועצה להנצל מאיסור חמור משא"כ בנ"ד דבידם שלא להכשל באיסור חמור. דז"א דהא מבואר ברא"ש שם שכתב לשיטת הרי"ף בהוציא ידו משחשיכה אף במזיד התירו לו להכניסה לחצר משום דילפי זה מהא דהתירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה דפשטו מזה דהתירו להכניס ידו מקודם שיבא לאיסור מה"ת. והר"ן שם חילק דדוקא ברדיי' הקילו משום דאם לא נתיר לו אז יבא לידי איסור סקילה בודאי משא"כ בהוציא ידו דהוי בידו שלא יחלל שבת לכן לא התירו אבל הרבה הראשונים והרמב"ן והרשב"א הובא במ"מ דס"ל ג"כ כשיטת הרא"ש הנ"ל דלא מחלקינן בינם וכמו דהתירו לו בעצמו לעבור על איסור דרבנן כדי שלא יחלל באיסור מה"ת. ה"ה דהתירו לו אף במה דהוי בידו כיון שיש לחוש שמחמת שיהא מצטער יחלל שבת באיסור חמור. ואף דהוי בידו שלא יחלל עכ"ז חשו חז"ל והובא שיטתם באו"ח סי' שמ"ח. וה"ה בנ"ד יש להתיר להם חשש חומרא בעלמא ולהצילן מן איסור חמור לכל ימי חייהם:

יד

וכה"ג מצינו בשבת (דף קנ"ג) דמי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתי לאתויי ד"א ברה"ר. וכעין זה בפסחים (דף י"א) דרבנן ס"ל אדם בהול על ממונו ואם לא שרית לי' הקזה במקום שאין עושה מום יבא להקיז במקום שעושה מום. וכ"כ רש"י בכתובות (דף ע') דלכן בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד משום דאם לא שרי לי' אתי לכבוי' וכעין זה בשבת (דף מ"ג ע"ב). הרי דהתירו לו לעבור ולחטוא באיסור קל כדי שלא יבא לאיסור חמור. וכעין זה מצינו במינקת מזנה שכתבו האחרונים להקל דמותרת להנשא בתוך זמן הנקתה והובא בסי' י"ג בשם הר"י מינץ והטעם הוא שלא תצא לתרבות רעה ומשמע דס"ל להך שיטה דאף לדידה יש להתיר דמותרת להנשא. ואף דהא בידה שלא לצאת לתרבות רעה מ"מ אמרו כיון דיש לחוש דתעבור על איסור חמור בודאי דנוכל להתיר לה בלשון היתר לעבור על איסור קל בכדי להצילה מן עשיית איסור חמור:

טו

כש"כ בנ"ד דאינו רק מצד חומרא לכתחלה בעלמא ודאי דנוכל להתיר להם שינשאו זה לזה לאחר הגט והחליצה. וכדקיי"ל בכל מקום דשעת הדחק הוי כדיעבד וכיון דבדיעבד שרי' לי' וכדברי היש"ש הנ"ל ע"כ במקום הדחק להצילן מן איסור חמור בכל ימיהם זה הוי כדיעבד ואין לך מקום הדחק כבנ"ד. והנה להבטיח על שקר להם זה הוא דבר שאי אפשר וכמש"כ כת"ר כי במדינתם זה הוא בלתי אפשר כלל. [וזולת זה יש לדון דהוי כמו גט מוטעה כיון דאינו מגרשה רק מצד דסומך על הבטחת כת"ר להם שיהי' מותרים להנשא זה לזה. ולכמה פוסקים הדין הוא לגרשה מקודם שתחלוץ. ואף שנתבאר כי יש לבטל הקידושין שלהם מ"מ אין לעשות כן דיהי' גט מוטעה וקצרתי]. וזה הוא כפי המבואר באהע"ז סי' קמ"ה סעיף ט' גבי גט שכ"מ דאין מגרשין בתנאי רק בהבטחה כו'. ויש לי עוד להאריך אך מחמת חולשתי עת לקצר:

טז

סיומא דפסקא הוא כי לחומר הענין ידברו על לב הזוג הנ"ל שיתרצו להפריד זה מזה לעולם ויהי' גט גמור ולא יחזרו להנשא לעולם. אכן אם לא יסכימו הזוג לזה ולא יתרצו על זה בשום אופן אז יכולין להבטיחן כי לאחר הגט והחליצה תהי' יכולת ביד הזוג להנשא אם יתרצו שניהם:

ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה