עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן סד · ענף א
ב
אך אחרי העיון יש לבאר להיתירא בנ"ד ב"ה ע"פ המבואר באהע"ז סי' מ"ב סעי' ב' ברמ"א בקידש לפני שנים ואחד מהם קרוב הוי כמקדש לפני ע"א. ובח"מ שם והב"ש שם ס"ק ח' דלשיטת הרי"ף דהובא בח"מ סי' ל"ו דמן שעת הראיה נפסלו אף הכשרים משום נמצא א' מהם קרוב ופסול א"כ היכא דאחד מהם קרוב אין לנו אף ע"א כשר כלל. אך לשיטת הרא"ש דבעינן ראיה והגדה בב"ד. א"כ הא היה לנו בשעת ראיות העדות ע"א כשר. ויש לנו להחמיר בזה כן הוא קוטב דברי הח"מ והב"ש. אכן לדעתי הוא חומרא יתירה דהא חזינן דבמקום עיגון יש לסמוך ולהקל בקידושין בע"א כמבואר שם ברמ"א. וע"כ אף שלא במקום עיגון לא הוי רק איסור קל. ולכן לו יהא ספק השקול בדין אם הלכה כהרי"ף או כהרא"ש הדין נותן לדון בזה ספיקא בדרבנן לקולא. וגם יש לדון דין ספק ספיקא ספק א' שמא הלכה כהסוברים דאין לחוש בקידושין בע"א כלל וכפי שיטת רוב הפוסקים וכפי הנראה בסוגית הש"ס בקידושין (דף ס"ו) ואף דנימא לחוש למיעוט פוסקים דמחמירין בקידושין בע"א עכ"ז הא יש עוד ספק שמא הלכה כהרי"ף דבעת הראיה נצטרפו ונפסלו מיד ובפרט דנראה שיטת המחבר בח"מ סי' ל"ו סעיף א' דסתם בדיעה קמייתא כהרי"ף דנפסלו מעת הראיה לבד. ודיעה שניה שיטת הרא"ש והתוס' דבעינן גם הגדה בב"ד בשם יש אומרים. וזה הוא כללא בידינו דלדינא העיקר כשיטה הראשונה בכל מקום ולא כשיטה שניה בשם יש אומרים. וגם דהש"ך בח"מ שם ס"ק ח' הכריע לדינא כשיטת הרי"ף ע"ש. וע"כ אין לנו לחוש בכה"ג לשיטת הרא"ש. ולכן בנ"ד דיש לנו ע"א פסול גמור משום שהיה מחלל שבת בפרהסיא ומשום זה העבירו אותו מן אומנות השו"ב וזה הוי כמו הוכרז ברבים וכפי המבואר ברמ"א ח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ג וממילא נצטרפו ביחד עם עד שני בשעת הראיה ובטל כל הני שני עדים. ואף לשיטת הרי"ף שהובא בח"מ סי' ל"ו סעי' ב' דבעינן שיהיה הכשר יודע מן הפסול של חבירו. הנה בנ"ד שהיה זה העובדא בישא בעיר קטנה ובודאי ידע חבירו מן פסול של הע"א שהעבירו אותו מן שחיטתו בשביל מחלל שבת. והנה ראיתי בבאר היטב לאהע"ז סי' מ"ב ס"ק ח' שהביא בשם מהר"ם פאדווא דכתב דדוקא בפסול קרוב בעינן ידע אבל בפסול פסלות אף לא ידע ג"כ אין עדותן עדות. והנה אנכי כעת בחוץ לעירי ואין לי ספר מהר"ם פאדווא. ובאמת לא נראה לי לחלק בזה וכפי הנראה בש"ך ח"מ סי' ל"ו ס"ק כ' דס"ל שלא לחלק בין קרוב לפסול ע"ש. וע"כ בנ"ד אין לנו לחוש משום נתקדשה ונישאת משום דע"פ דין לא היה לנו דין קידושין כלל בזה אף אם לא היתה זקוקה ליבם. ודוקא היכא דהיה לנו דין קידושין אם לא היתה יבמה בזה החמירו לאוסרה היכא דהוי יבמה זקוקה לחליצה משום גזירה דמיחלפה באשה שהלך בעלה וכו':
ג
ועוד דהא חזינן דבמקום עיגון אין לנו לחוש כלל בקידושי בע"א כמבואר ברמ"א סעי' מ"ב הנ"ל. והנה בנ"ד דזה הוי במקום אפרושי מאיסור חמור לכל ימיה דהא אם לא נתיר להם להנשא ביחד לאחר הגירושין לא ירצו להתגרש כלל ויהיו כל ימיהם באיסור יבמה לשוק בלא חליצה. וע"י מה דנתיר להם להנשא זה לזה לאחר הגירושין והחליצה אז ינצלו מן איסור חמור ע"י זה. הוי זה קל וחומר בנו של קו"ח מן הך דמקום עיגון דמתירין וסומכין דקדושין בע"א אין שום ממש בהקדושין שלו כלל כש"כ בנ"ד כנ"ל דאין זה מקרי קידושין כלל. ואין זה בכלל גזירת חז"ל דאסרו ביבמה שנתקדשה ונישאת באיסור כו':
ד
ולא מבעיא אם היה פסול של הע"א ע"י חילול שבת באיסורי תורה. אף אם לא היה רק חילול שבת בדרבנן דמבואר באהע"ז סי' מ"ב סעי' ה' דהמקדש בפני עדים פסולי דרבנן חיישינן להקידושין כיון דמה"ת לא נפסלו מ"מ הא מבואר שם ברמ"א סוף סי' מ"ב דבקדושין דרבנן ועדים פסולים מדרבנן אין לחוש לקדושין כלל עכ"ל. וה"ה בנ"ד דהא מה"ת אף בנתקדשה ונשאת באיסור מותרת להאחר אחר שיחלוץ לה היבם ועיקר החומרא בנ"ד הוי רק מדרבנן. ובדרבנן סמכינן להקל אף בקידשה לפני עדים פסולין מדרבנן והכרעת האו"ת בסי' ל"ו, והובא בפ"ת שם ס"ק א' דבהנכרז נתבטלו שארי עדים ואזלינן בתר טעמא דאם נזיל בתר דאורייתא הא מה"ת אין לנו לחוש כלל בנ"ד. ואם נזיל בתר דרבנן הא מדרבנן הוי עדים פסולין עכ"פ וע"כ אין לנו להחמיר בנ"ד כלל. ובצירוף שיטת הרי"ף דהובא בתשובת הרמב"ן שהביאו הב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ט דהמקדש לפני עדים פסולין דרבנן אין לחוש להקדושין כלל. משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ואף די"ל דבנ"ד לא שייך טעם זה וכפי המבואר בב"ב (דף מ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה תינח כו' דהא לא היה מקדשה בהיתר כו'. אך יש לחלק דהא היה שוגג בנ"ד. אך אין אנו צריכין לזה וכפי שנתבאר: