אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן סב › ענף ט

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן סב · ענף ט

ענף ח

לח

נחזור לענינינו דהך סוגיא דכתובות (דף ס"ד) ושקלא וטריא דהתוס' שם הוא אליבא דשמואל דס"ל עד שכופין כו' יכפוהו לזון כנ"ל ע"כ בעינן באה מ"ט דוקא. אבל בשיטת רב דס"ל האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כו' וטעמו הוא משום דמונע ממנה כל עניני אישות. וכמש"כ הרא"ש ביבמות (דף ס"ד) וכמו שפירש שם הקרבן נתנאל דמזונות ופרנסה שני ענינים המה עי"ש [ולפ"ז מדוקדק הלשון דאמר שמואל עד שכופין להוציא יכפוהו לזון ויש לדקדק אמאי לא מסיים שמואל יכפוהו לזון ולפרנס וכמו שאמר רב איני זן ומפרנס. ולפי דברי הק"נ הנ"ל ניחא משום דאף היכא דאין לו נכסים לגבות הימנו רק המזונות ולא הפרנסה ואינו רוצה להשתכר ולפרנסה. דעכ"ז אין כופין להוציא דכיון דיש לה ממה לגבות המזונות א"כ לא נשאר רק דבר אחד דמונע ממנה הפרנסה ממילא אין כופין להוציא וכמש"כ לעיל בש"י במזונות ותשמיש וקצרתי] ולפי שיטת רב דלא ס"ל לומר דעד שיכפוהו כו' הדין נותן בהיבם שאינו רוצה לחלוץ דכיון דמונע מזונות ותשמיש דכופין לו לחלוץ דהא לא ס"ל לרב לומר דעד שיכפוהו כו' יכופו לזון. וידעתי מה דיש מקום לפקפק ע"ז דדוקא בנשואה מצינו לרב דאמר שם בטעמו דרב משום דאין אדם דר עם נחש כו' משא"כ בארוסה ושומרת יבם דאינו דר עמה בל"ז כעת ע"כ י"ל דגם רב מודה לשמואל בזה. אבל באמת זה אינו דהא מבואר ברא"ש ס"פ המדיר סי' י"ט שכתב דמסתבר דהלכה כרב משום דאשה בושה לבא לב"ד בכל פעם ותמות ברעב כדאמרינן בהחולץ כו'. הרי דעיקר הטעם של רב דאמר דכופין להוציא זהו משום דאשה בושה להטריח את הב"ד וזהו בכלל מה שאמרו שם אין דר עם נחש. דאל"כ איך יחדש הרא"ש הטעם דלא נזכר בש"ס דילן. והטעם הזה שייך גם בשומרת יבם וארוסה דתהא בושה לבא כו'. ע"כ שייך גם בש"י לומר דלשיטת רב יכופו לחלוץ כיון דמונע מזונות ותשמיש:

לט

וכן מוכרח לומר כן מן מה שכתבו התוס' ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע') והרא"ש דחוזרין למכפיי' לחלוץ כיון דמונע מזונות ותשמיש ולא אמרינן דעד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון וממילא לא יהי' מונע מזונות רק מונע תשמיש לחודי' דבשביל זה אין כופין וכמש"כ התוס' והרא"ש שם וע"כ מוכח דגם בש"י דיינינן לשיטת רב דלא אמרינן עד שכופין כו' יכפוהו לזון. משום דגם בשומרת יבם שייך לומר אין אדם דר וכפי' הרא"ש כנ"ל. ולמש"כ מתורץ היטב בעז"ה מה שהקשיתי לעיל בסוגיא דכתובות (דף ס"ד) דבתוס' ד"ה תבע לחלוץ כו' כתבו שם שני תירוצים דכפינן לחלוץ אף בלא באה מ"ט ובתירץ השני כתבו דבעינן דוקא באה מ"ט ולא הכריע ביניהם ושם בסוף הסוגיא בד"ה ודיני חליצה סיימו שם דאם אינו רוצה לייבם ולחלוץ דכופין משמע דאף דלא באה מ"ט וכמו שהבאתי לעיל דגם הבית מאיר הקשה כן אכן לפמש"כ מתורץ היטב משום די"ל דהתוס' ס"ל כשיטת הבה"ג וסייעתו דהובא ברא"ש סוף פרק המדיר דפסקו לדינא כרב ולא אמרינן עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. אלא כופין להוציא. ע"כ לדינא פסקו כרב דכופין כיון לפי שמונע תשמיש ומזונות וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) ובכתובות (דף ע') והרא"ש שם ע"כ אף בלא באה מ"ט כפינן לחלוץ. משא"כ בתחלת הסוגיא דהשקלא וטריא שם אליבא דשמואל והא שמואל ס"ל דדיינינן עד שכופין כו' יכפוהו לזון וא"כ לא ימנע ממנה רק תשמיש ועל תשמיש לחודי' אין כופין לכן כתבו דבעינן באה מ"ט ומתורץ דברי התוס' דלא סתרי כלל אהדדי. [ולעיל כתבתי לתרץ עיקר קושיות התוס' שם דכיון דמיירי שם למשנה ראשונה דיבום קודם ע"כ ממילא כופין על החליצה מצד מ"ע דיבום וכמש"כ לעיל בארוכה. ואין זה שייכות לענינינו וע"כ קצרתי כאן בזה]:

מ

והנה לעיל הוכחתי מסוגיא דיבמות (דף ס"ה) דשקיל וטרי הש"ס אליבא דריו"ח אם הלכה כר"י ב"ב דאתתא מפקדא על פרי' ורבי' או לאו ולא הוכיחו בפשיטות דהלכה כריב"ב מהסתם משניות דכופין לחלוץ ובודאי כל כפי' הוא בשוטי דהא בדברים לא יוסר עבד. כמבואר בכתובות (ד' ע"ז) וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ס"ד) ובכתובות (דף ע') והעליתי להוכיח דהך סוגיא ס"ל דאף בלא באה מ"ט כופין לחלוץ כיון שמונע ממנה מזונות ותשמיש. דלפי מה שכתבתי כעת אתי שפיר כל מה שכתבתי להוכיח כן.. דהא מבואר בכתובות (דף ע"ז) דריו"ח ס"ל כרב באומר איני זן דיוציא ולא ס"ל למה דאמר שמואל דעד שכופין כו'. וכן ס"ל לר' אבוה כשיטת רב וכמש"כ הרא"ש בס"פ המדיר בשם הירושלמי פ' בתרא דגיטין. ע"כ לדידהו הדין נותן דכיון דהיבם מונע מזונות ותשמיש דכופין לחלוץ דהא ס"ל דלא אמרינן עד שיכופו כו'. ע"כ אתי שפיר בפשיטות הך סוגיא דיבמות (דף ס"ה) דלא הזכירו שם מן הנך משניות דכופין לחלוץ. משום דהא הסוגיא שם שקיל וטרי אליבא דריו"ח ור' אבהו ולשיטתם אין שום ראי' משם להוכיח דמיפקדא על פ"ו. משום די"ל דשא"ה משום דמונע ממנה מזונות ותשמיש. ולכן שפיר הוכחתי מהך סוגיא דהיכא דמונע ממנה מזונות ותשמיש. דהדין הוא לכופו לחלוץ ולפי שיטת הסוברים כשיטת רב דלא אמרינן עד שיכופו לחלוץ יכפוהו לזון:

מא

וזולת זה י"ל דהא במשנה דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין לחלוץ גם לשיטת שמואל לא שייך התם לדון עד שכופין לחלוץ יכפוהו לזון. דהא כיון דנדרה הנאה ממנו א"כ אינם יכולים לגבות ממנו המזונות וכמש"כ לעיל. וגם מהמשנה דיבמה שאמרה לא נבעלתי דכופין אותו לחלוץ. י"ל דאף דנאמנת לומר לא נבעלתי. עכ"ז הא לפי מש"כ בספרי נחל יצחק בכללי מיגו סי' פ"ב דהא דנאמנת זהו משום דאוקי אחזקה דלא נעשה דבר מחודש של הבעילה כו' יעו"ש. א"כ מזה הטעם אין יכולין להוציא מהמוחזק כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב וכש"כ באוקי אחזקה אין מוציאין מהמוחזק דהא רוב וחזקה רוב עדיף. וכדאמרינן בכתובות (ד' ט"ז) דבברי וברי לא אמר ר"ג אף דיש שם אוקי אחזקה. רק לכופו לחלוץ שאני. וכעין זה כתב התומים בכללי מיגו ס"ק ז' גבי מיגו להוציא דעכ"ז נאמנת ע"י מיגו לכופו לחלוץ וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי אמרינן מיגו וקצרתי. ונתבאר בהוכחה ברורה מן הש"ס דהיכא דמונע ממנה מזונות ותשמיש דכופין לחלוץ. ועיקר מילתא דנא תלוי בשיטת הפוסקים החולקים אי הלכתא כרב דס"ל דלא דיינינן עד שכופין כו' דלפ"ז כייפינן לחלוץ. אבל לשיטת השו"ע באה"ע סי' קנ"ד סעיף ג' דכופין לזון ואין כופין לגרש וכדס"ל לשמואל באיני זן כו' דלפ"ז ביבם שאינו רוצה לחלוץ דאין כופין לחלוץ רק כופין לזון ואז לא הוי רק מונע תשמיש לחודה ובשביל זה אין כופין וכמש"כ התוס' והרא"ש ביבמות (דף ס"ד) וכתובות (דף ע'). [ואף להסוברים גבי בעל המורד מתשמיש לחודה דכופין לגרש וכמבואר בסי' ע"ז סעיף א' ועיין בב"ש שם ס"ק ה'. עכ"ז יש לחלק דיבם שאני דבשביל תשמיש לחודי' אין כופין לחלוץ וקצרתי]. והעיקר מה שהי' עומד לנגדינו הוא הך סוגיא דכתובות (דף ס"ד) והתוס' בתי' השני שם בד"ה תבע לחלוץ כו'. אכן לפי מה דנתבאר בעז"ה אין שום ראי' משם להוכיח לדינא די"ל דהא התם קאי בשיטת שמואל. אכן התוס' בעצמם ס"ל לדינא כשיטת רב וע"כ כתבו לדינא שם בדיני חליצה ויבום דאם אינו רוצה לחלוץ כו' דכופין. ולא הזכירו שם דבעינן באה מ"ט וכנ"ל. וממילא גם לשיטת השו"ע דהלכה כשמואל דכיון דמונע מזונות ותשמיש מן היבמה. דחשו חז"ל עליו ותקנו דיכופו לזון אם אינו רוצה לחלוץ וכנ"ל:

מב

וכן י"ל בדברי הגהות אשרי דכתובות פ"ה בהרא"ש סי' ל"ו שכתב דדוקא באה מ"ט כייפינן לחלוץ כו' ג"כ יש לומר דהכוונה הוא משום דס"ל לדינא דהלכה כשמואל דעד שכופין כו' יכופו לזון. וע"כ אם לא באה מ"ט לא כייפינן לחלוץ משום דכיון דכופין לו לזון ממילא לא הוי רק מונע תשמיש לחודה. וכמו באומר איני זן כו' דאין כופין לגרשה רק לזון וכדשמואל. משום דיותר יש לב"ד להרחיק מן כפיי' לגרשה ולחלוץ כיון דעיקרו הוא משום מונע מזונות ותשמיש וכיון דמסירין הסיבה ממילא יסור המסובב כנ"ל ואף דבאין לו נכסים לגבות ממנו המזונות דאז כופין לחלוץ. עכ"ז זהו לא הוי מילתא דפסיקא וכדחזינן בגמ' (דף ע"ז) דקאמר שמואל לר"א ומקשה בפשיטות עד שכופין להוציא יכפוהו לזון. והא באין מקום לגבות מזונות ממנו מבואר בסי' ע' סעיף ג' שיטת המחבר דכופין לגרשה. והיכא שיש מקום להשתכר ואינו רוצה כ"ע ס"ל דכופין להוציא כמבואר בסי' קנ"ד סעיף ג' באחרונים שם. ואפ"ה קאמר שמואל בפשיטות עד שכופין כו' משום דקאי על מילתא פסיקתא וה"ה י"ל בכוונת הגה"ת אשר"י משום דס"ל לדינא כשיטת שמואל ולכן כתב דדוקא בבאה מ"ט יש לכפותו בחליצה אבל בלא באה מ"ט כו' יותר יש לנו להדר על כפית מזונות כנ"ל:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה